סיפור חרבת חזעה: נדפס לראשונה 1949

בטרם יציאה: נדפס לראשונה 1959

השבוי: נדפס לראשונה 1949

שיירה של חצות: נדפס לראשונה 1950

בטרם יציאה

כשתרד השמש והוָיית בין־ערביים תצא לשדות, ותגיע שעתם של אלה לומר דברם, ותקום בעולם התרגשות שאין לה אחיזה, שתיעשה אז כל־כך כל־כך כמין התפעמות שכזו, שאין לה שם, ואשר כיון שכך, מסתבר, לא תהיה כאן אלא כמחצית השעה עד החושך. וכשיהיה חושך נעזוב את המקום ונצא לדרך. הפעם אין ספק שנצא, ולא תהיה עוד חרטה.

“אליהו”, נפנה אחד, בחור רם שישב סמוך לקיר חדר־האוכל ורגליו פשוטות לפניו כל אורכן, ואמר אל רעהו, שהיה שׂרוּע על הדשא ולחיו קלוּטה בכף ידו – “הפעם זה כבר יהיה”.

“כן”, השיב אליהו, “כבר מאוחר לשנות”.

ומישהו אחר, שישב שם, פיהק אז ואמר: “ואני כבר רעב”. – ומאחר שלא נענו לו כלום נמלך והוסיף: “גם אז התאספנו ככה, ואחר־כך באו וביטלו וחזרנו איש למקומו, אבל אוכל, להשיב את הנפש, לא נתנו. גם לא חשבו לתת”.

אותו בחוּר רם, שרגליו היו פשוטות לפניו, ישב והרחיק מבטו עד חרטוּמי נעליו: נעליים גסות, שמכבר לא ננעלו, ושעל־כן היו מלבבות את הרגל בהרגשה מיוחדת, שיש בה עדיין מאותה שמחה דרדקית מוגנבת על נעלים כה גבריות ואמיצות, ועל סבר פשוט ונוקשה לתוכן כה מדגדג. וכיון שהבליג ולא סיפר נחת־רוחו האחת, הבליג ולא סיפר גם מה שהיה כבר מזומן על שפתיו, אף זה בדבר אותה פעם שעברה, כשביטלו את היציאה ברגע האחרון.

מלבד מה שברווח המועט הזה שבין הצריפים, התחילה מהמה יותר ויותר שעת הערביים, ושיח קטן אחד היה שם (הילת־ירקוּת־מוארת עיטרה היקפוֹ המצוּמר), ואמירו של עץ מעל הגג, והלאה המשכוֹ של חלל לא־נראה, שהיה נוהר מעל השדות, רחוק יותר, ועד לשלוחת ההר ההיא המוכתמת שיחים וסלעים, מנומרת חוּם ואפור ירקרק, ושטופה־מופזת אור רך, שהיה הולך שם ומבשיל רחשים, ובוצר כל מה שגמל בצללים, ומניע נימים חבויות שמשימות את כל התכונה הזאת שלכם כאן, עם הפחד בזוית אחת, ועם ההרפתקנות בזוית אחרת, ועם ה“משימה” וה“שליחוּת” ועם כל השאר, לקצת דלות־וריקות, ולקצת, אפילו, משום־מה, להיפך, לחגיגיות, כאילו אמרו: אפילו ככה, עוד יכולים הדברים לנגן, ועוד איך!

אַי, שמחות קטנות. רגעים קטנים שחולפים. מין שלוָה יצוקה בו באליהו השרוע על הדשא וכף ידו קולטת לחיו. ואיזו יד בריאה, ומין נוחות של עובד־אדמתו כשמניח ראשו על ידו ועוצם עיניו, ועוד רגע ירדם בנקל, תרדמה כזו שגם מתעוררים ממנה בנקל ויוצאים לרתום את הבהמות ומחכּכים בקול שכבר נחרך קצת, בימים הרבים האלה, לאמור: א־נוּ, יחד. ממש מרגישים איך צומחת לה השעה ומתעבה, ונעשה קצת רחב מדי לרגל בנעל, או מין דגדוג עובר בה שם. איזה כשרון יש לתכלת להתפוגג לצבעים ולבנות־צבעים, ובבזבוז להעניק רוך משי ענוג לשטחים רחבים, ולעשותם נהרה שקופה ומתמלמלת.

בבת־אחת היה בו רצון לצמצם שפתיו, כתמיד, ולשרוק את אותו השֶרק שיפה לשריקה לעת רדת השמש, כשמצב רוחך מחצית על מחצית, לא מרומם מאוד, הגם כי פיוטי קט־מעל הקו; כזה שטוב בו אז להטמין ידיים בכיסים וללכת, או לשלב זרועך בזרועה של איזו נירה חמודה וללכת (שערה מבודר קצת על ערפה וניחוח צמר רך ונקי נודף ממנה), או אפילו לשבת בחדר ולצוּד מאצל שולחן העבודה, מעל פני שמשת החלון, את אוּדי השקיעה הדועכים; ואולם אם אותה שעה אינך אלא מאחר בעבודה, הרי אתה כופה ומעכב לך שבת של כמה שניות, וחוגג בחטף כברת תוגה מוצצת, שעשויה, על־פי דרכה, למלא שעות רבות של יום חג תמים, ולהצטרף ככל שהיא ארעית ומועטת, ולזכות במקום חשוב בתוככי מרחב השעות הגדולות והרבות והידועות; הללו שחולמים בהן על שעות רבות וארוכות יותר, עשירות יותר ופוריות יותר, שמשום מה עדיין לא באו, ושמשום מה נראה שגם בוא לא יבואו; ויש גם פעמים אחרות שאינך אלא ממהר בהן, ורק קובע עובדה ששעה היא ושקיעה בה, ונאה היא; וכל השאר, רגשות, חשיבוֹת ורחשים וכל הסלסולים האחרים למיניהם, נדחה לזמנים טובים מאלה – אח, אלוהים גדולים – לזמנים חרישיים יותר, ונוחים יותר, שאינם מהוּהים כל־כך, שעות־יקר כגון עתה זו השעה כאן, אצל הכותל של צריף חדר־האוֹכל המחופה שיחי רוֹסֶלָה אדומי אשכולות. פשוט מנוחה טובה ונכספת, פשוט זמן ארוך וטוב, ואולי דוקא משום שהוא קצר וקצוב, או, אולי, גם משום שממתין לך מיד מה שממתין. בבת־אחת, על־כן, היה בך גם רצון לשרוק שריקת בין־ערביים, וגם לפנות אל היושבים סביב ולומר להם – מה הישיבה ככה חברים? או לעוררם לשיר בזחיחות בדוחה, בהטעמה קורצת, ואולי אפילו, שמע־נא, אולי אפילו לסוב ולפנות וללכת מזה, ככה לקום פשוט וללכת מכל זה, בלי לאן ובלי משוּם, ובלי כלום – סוף־סוף פעם אחת לקום וללכת אל כל מיני הדברים השונים והמיוחדים, והללו המופלאים שאפשר ואינם רק מקסם שוא… – אלא שמשמע כל זה שאתה חביבי, קצת, בכל־זאת, קצת עצבני.

עצבני? לא. לא־כל־כך. עָצֵב אולי זאת המלה. עצב, חישוּב של מה־בכך, ואתה נוכח שאין לך בכלל מה לסכם. עד כדי כך שכבר אזל החשק להמשיך בנושא זה. עוד רגע־רגָעים יקראו לשתות תה שלפני היציאה. הולך חומק ופג לו הזמן. והרי פעם, ולא רחוקים הימים ודמדומי ערב היו שהוּת נכבדה ורחבה, ממש עיקרו של יום היה חוגג אז מועדו, בדיוק אז היו המשחקים פורחים במלוא חיותם, מרתקים, מתעלמים מכל כאילו־מציאות שמחוץ לכמובן־מציאות שבמשחק, כשהעולם כולו, זה העולם הכדורי, הענקי, נשם אז וגיחך גיחוכי אורה רכים לילדים, ואל ממשוּת הדברים הממשיים ואל ממשות הדברים שבין הדברים הממשיים; שהות רחבה זו שבין אור לדעוך האור, אשר אפילו אם רבצת אז בפאת־ספה, קפוּל ברכיך אל בטנך ואחוּז־ספר, שאף הוא, בדיוק עתה, נעשה אמין כל־כך, כושף כל־כך, עד שאפסו החיים מחוצה לו, ותחומיו גאו הציפו כל התחומים ומכוח אורם היה אור והוא הספיק, הספֵּק הספיק, עד כי גם בהיות החושך לממשוּת גמורה, עוד היית יכול, ובנקל, למצוא זהרורי אורָה הכא והתם, האומרים לבטח כי היום עודו גדול ועודו כאן, ממש עצם היום הזה.

אחר־כך, פתאום, נתבזקה ידיעה, שאין הכל ערוך ומותקן עד גמירא, כראוי, ושבוודאי שכחנו דבר כזה, שפתאום, דוקא הוא, לא נוכל בלעדיו. אה, שטות. תבוסנות. הכל מוכן היטב וחזק. הבחורים – אחד־אחד הם. מאומנים היטב, דבקים בתפקידם, בקיאים בדבר ונכונים לכל. אינך צריך גם לעצום עיניים כדי לראות לפניך את התמונה קמה ברור, לובשת ממשות אגב התרחשותה, ורק שעדיין לא נקבעה במשבצת נופה שלה, וכבר זה בא כסדר: פלוני ירוץ לשם ועמו אנשיו, ופלוני ירוץ הלאה ואנשיו עמו, עוד הללו עושים כאן, וכבר הללו תופשים עמדתם להלן, והכל מחליק כמרוּח בשמן, חוגג גאוות שכל צופה מראש, מתגלגל למישרין, קב ונקי, מותר אפילו לומר “מתוֹאם”, עד גמירא, ורק תפול־נא הזמן הקלה שמפסיקה עוד, בינתיים.

בינתיים נטל אליהו כף ידו מתחת סנטרו והתהפך כולו על כרסו, ואפילו הציע מצחו על כפות ידיו; ואולי, משמע, נתפש הבחור לדבר שיד אחת, כשתומכת סנטר, אינה יכולה, כנראה, להכילו לבדה. מכנסיים קצרים לו, ורגליים בריאות ושריריות ושעירות, ונעליים איתנות, ומפרקתו שעירה, שער תמים מאוד, וילדותי מאוד (מתי, לאחרונה, סיבנה אמא את גבו?). ואם מחשבות בלב אדם, אין דבר, נתפתל נא קצת כה וכה, אין עוֹר של דוב שאין לו מתחתיו שעה ארעית של ציתוּת, ויש כאן כמה וכמה דברים לומר שלא נאמרו, לבד ממה שכבר הנהו מגביה ראשו ומפהק אלינו לאמור: “מה־שם־אִתם? אני רעב, נורא!” ואנחנו נסייע ונאמר: “סקנדל עם התה שלהם!” – שרוצה לומר כי אלינו לא גונבה כלל שום עצבנות ולא יודעים מה.

ואילו עד שאתה ממקומך גוחך בחיבה, כביכול אבהית וסולחת – לא תחוש איך לתוּמך אף אתה נוקשת בינתיים בפח המסותר, ואפילו אם, בדיעבד, כבר חלפה ואיננה, ואפילו לא מַשת כלל מאותה ישיבה שאתה יושב תחתיך בהרבה נוחות – הרי זו המכוָה, צרבת של בזק, אשר גם אילו ביקשת לספר עליה לחבר, והוא אחיך אשר אהבת, לומר לו דבר אם ישאל, וגם בטרם ישאל, לא תדע לומר ליקירך דבר – כי לא אירע דבר, ולא היה כל ממש שהוא, זולת מכוָה טסה וחולפת, שגם אינה מכוה, שגם אינה כל קיימא של ערך, ושאינה, באמת, אינה שוָה כלום, ואין לה כובד של כלום, ורק, אולי, צל של משהו, הד של משהו, ובכל אופן לא עצמו של משהו – ופחות מרבע־הרגשה זו, זה הנענוע הקל־קליל, הקפריזה הזו הפרטית מאוד, האנוכיית מאוד – קמה עליך, כאילו לחנוק את גרונך, ולהפיל הכל מידיך, ונעשית, ככל שהיא רעה, גם יקרה מאוד, ובעלת יחוּס וחשיבות מיוחדת, לא תוּסבר, ויש בה מיד חריגה מן המֶשך הרצוף שמימים רבים, עד כדי שנכון אתה לתת קולך, ונכון להתיר את החגוֹר ולזרוק את הנשק, ולזרוק הכל, ולריב עם כל העולם, ולקחת ולהתקומם כנגד כל מה שבא עליך, כל מה שניתן לך מן היד הקמוצה של זה העולם שלכם המהולל, כל אותם געגועים שלא באו, כל אותם מאויים גנוזים שלא יצאו, כל אותו אבדן אוצרות מקוּוים, כל אותן תפילות תפילות ותפילות, שנחנקו על לא דבר, כל מה שרצית מעודך שיהיה יפה ושיהיה יפה, ושיהיה פעם־אחת לא כמו תמיד־תמיד, כל זו הצביטה שאין לה כובד, שעברה וחלפה, ופגעה בך, וקראה לך, ואינך יודע לומר כלום, ורק הכל רותח בך, ומתוך שיודע אתה שגם זה לחינם, גואה כנגד ונהפך אל ערוץ הדחייה, והבחילה והעייפות והקור, והרצון להקניט ולעשות דוקא־לכם כלשהו, שיתפקע לו מישהו, מישהו חף לגמרי שיתפקע, ותחת כל זה, כרגיל, אתה מעביר ידך על חטמך ועל שפמך ועל שפתיך ונושם עמוקות וחוזר אל החג הקטן שהוּשבת, החג הקטן שכמעט ובדית מלב עם רדת החמה אל מעבר לגג הצריף, סמוך לעץ הזה, החכם להתפלל בלא להתמרמר.

וגם בין הבחורים היתה כאילו איזו הפשרה, וכבר עמדו לפתוח בבדיחות. והיו שצחקו מבעוד, צחוק חרישי, צחוק של מי שלכאורה אינו מחכה כלל ועיקר שיחזיקו לו איזו טובה על היותו גיבור־הולך־לתפקיד. וכבר היה אליהו יושב, ונכון אולי לתת קולו בשיר, ועד שישיר, היה ממולל קנה־קש ומחטט בו בין חולצתו לערפו בעצימת עין אחת, ואותה צעקה, אותה קריאה, לא נצעק ולא נקרא, ונשתוק, כרגיל, ונמשיך בשתיקה, משׂימים פנים כאילו דוקא ניחא לנו, כאילו עולם כתיקנו, ואולי גם כאילו זכינו כבר פעם למנה של טוב. אה, שתיקה יפה זו. ושעתך, שעה זו שלך, שצריכה היתה, שמחויבת היתה לך, כאילו, והיא השעה המלאה שלמענה, לכאורה, חיים וממתינים ודוחים, ועושים בינתיים, ומסתובבים בינתיים, ומתבגרים וגדלים, שעה גדולה זו – מה תהא על השעה הטובה שלך, על המקום הטוב שלך, על הטוב שלך, על היום הגדול שלך?

יש ידיים ויש ידיים. הנה לפניך יד של אליהו. יד בריאה של פועל. יד כזו שכבר אחזה ואחזה רבות ושונות, גם טוריה גם פטיש, יד מחוספסת המשכילה לבוא במפתח נכון אל בורג סרבן עד שיציית, יד אמיצה התופשת ומובילה בתבונה פעם פרדות סרבניות ופעם טרקטור מגושם, יד סדוקה וחררה, שגבה מצמיח תבן, ואצבעותיה גופניות וקצרות וצפורן זו וזו חבולות, יד גדולה וכבדה, וגם ביישנית, ופעמים, כשילד אחוז בה באמונה, או, למשל, איזו כף רכה של בחורונת, אין כמוה אז יד גבר ביישנית, יד שמעלה על לבך ניחומים רבים ומוצקים, וגם שורות נאות ומגודלות של סלק, שמעצם האחזוּת האדום בירוק שבו, הוא נעשה מבטיח, ועשיר פוריות, ושייך להשקאה טובה, ולעידור בזמנו, ולאדמה תחוחה ונימוחה וצייתנית, ושיש בצדו גם צנוניות שמאגדים אותן אגודה אחת, בלוריתן ירוקה ושופעת ועכוזיהן תפוּחים ואדומים, תאוה לשיניים, עד מחשוף הלובן, ואת העפר שבשרשיהן שוטפים מתחת לברז הגדול, ונעשה ריח של בוץ, ומנדף בחלל טיבה של חלקה עשויה יפה, ואולי עוד גם גזר וכרוב, וחסה כדורת־ירק, ותולעי־אדמה, שלשולים ותולעי־גשם, ומה־שמם האלה, וחיפושיות וזחלניות וחלזוניות וזחלוּליוֹת ומה לא? –

כמה זה אחרת לחשוב כשאתה מוקף בחורים שחוגגים את סוף שעת ההפוגה שלפני הפעולה, יושבים ומבלים שהות־רפיון בטרם המאמץ הגדול, ומשתעשעים בבינתיים המועט שלהם, בקצת חירות מתפקרת ובקצת חמידת־לצון מוּדגשת, ובקצת קלוּת יחפנית, שבאה להוכיח דבר, עד שהדבר נצבר מחדש, ממלא את הקיבה ואת הכליות וניכר בריצוד הדם, ומגיע ללב, ופורט שם קצת, ולמטה קצת ושמאלה, ובקיבה, ולמטה, ועל העצבים קצת, ועושה אותך חלוּל ואטוּם ומתוח, כתוף מכוון היטב, ועוד מעט (קצת אחר־כך), כבר תעצור את הנשימה כשתרעם המכה הראשונה. וכמה זה אחרת, תחת זה, כשאינך אלא מוקף הרהורים, נסוך הוד רוממות הרהוּריך היקרים לבד, על־פני שדה מלוּחָך מכבר ומבוער היטב בשיני עדר ספקות יחסניים אבל מזי־רעב ורעי־לב, הרהורים של מהרהר יחידי, המתנשא ברברבנות זדונה, ורואה צל של קפריזה כחוק, שיקוב את ההר לשמו של הצדק העליון, כמובן. כמה זה אחרת להיות לא־מיוחד, ולא לבזבז מאומה על היות מיוחד כזה, ולקחת וללכת בתלם אחד, ברתמה אחת, ובסבלנות גדולה, וברוחב־לב, ולהיות מאזין בהמיית־לב אל קולה של הרמוניקה נרגשת וקייצית, ולא להיות נשאר, ולא להיות כזה שאפשר ללכת בלעדיו, ושכל היותו שלו אינה נוגעת לאיש, ואפשר לצאת למקומות המסוכנים כשרק הוא לבדו נותר רובץ בין המשפתיים של ביתו והרהוריו, זו קטורת הרהורים מרובכה בשמן.

היה שם אחד צהבהב, וזה אמר: “כל הדרך אלעס מן החרובים – מין יופי של חרובים, ומתוקים!” ומיד געו הכל בצחוק, אשר בטרם ירדת לסוף חריפותו, חזרו עיניך ונתקלו בהויית השקיעה הממשמשת ובאה. לכאורה, שמים שעיעים וחלקים אלה, ללא ענן, ללא בהרת, ללא משב־רוח, וללא כל קמט שאפשר לתלות בו פלאי־שקיעה – ועושר כזה של גוֹני תאורה ענוגים ומטשטשים, מתיכף ממעל (יותר תכלת) ועד שם הרחק (יותר זהב), כמעט אצל האופק, הנראה כאיזו תהום אדירה של אבק מופז, אוקינוס נקודות זוהר מפזזות, עד שהירק שלמטה לובש מבע חמוּר וקר, פולט צל אחר צל, ומנסה, פעם אחרונה ביום הזה, לומר כי כמה שתקימו אתם רעש וצחוק – את השקט היסודי, האמיתי, לא תפרוּ, זה מצד אחד; ומצד שני, שלאחר שאתם נכנסים לשתות תה ולאכול לחם וחוזרים ויוצאים – לא יהיו כבר לא השמש, ולא היום הזה, אלא התפקיד בלבד. בקפיצה חתולית מתנפלת אל אמצע הכרתך תכנית המקום: תרשימים, טוָחים, ופלוני יהיה רץ ואנשיו עמו, ולהלן החוליה המחפּה, וכעת מגיע תורך, וצעדיך מחושבים ומדוקדקים, וחביבי, הד הגורל לצעדיך, כל צעד וצעד. טוב. מה שם הם צוחקים? אסור שתהא איזה חציצה בינך לבין כולם, אסור שלא תהא דָבק בכל, יחדיו עם הכל – על מה זה הצחוק הרם הזה?

מסתבר שאותו צהבהב כבר הגיע לידי כך שלא רק אם יאמר דבר אלא גם יגביה אצבע אחת, יגעו הכל לעומתו בצחוק. צחוק היה מזומן בבני המעיים, כזה מין צחוק. אתה יודע איך. והלה בחשק ובאפס־יד היה דולה לו תרועות ומצהיב והולך. פה ושם היו נזכרים בזכרונות. איך פעם אחת ואיך פעם אחרת. וכשאתה משקיף על היום הזה שהולך ותם, על הנסיעה הנה, ועל הרפתקאותיה, על ההתכנסות, על התמרון האחד שנערך לשם חזרה, ועל השני שנערך עם תפאורות, כשהטילו חבילות קש שתהיינה גבול הכפר, ואת השביל הפכו לוואדי, ואת המחרשה ראו כאילו אינה אלא מקום חציית הכביש, וקפצו ורצו, אף זחלו, ותפשו עמדות, והציצו בשעונים ובדקו את הזמן, והעירו הערות גם העירו, וניערו את הברכיים מאבק, ונרגעו והשתטחו בדשא לחכות לסעודה המפסקת – כל אלה היו נראים פתאום כבדיחה גדולה אחת, והעושים בה ספק ליצנים מדעת ספק שוטים מאונס, אך עליזים גדולים, ומכל־מקום מאוד מאוד בחורים מוצלחים וממולחים. רגע ניצנץ בך מראה שורות אחדות מספר שירים אחד, שאמוּר בהן משהו נרגש ויפה על בחורים כשיוצאים לדרך ואוזרים עוז, וכיצד זה נראה כך וכך מתפעם, ומשנהו כבר היית בטוח שהנה כבר תסוב לה השיחה וידברו על בחורות.

אלא שסוף־סוף הנה זה קוראים מעל פתח הבית לבוא אל התה. מיד נפסקה האיוושה, וזו נפלה כבגד מוּתר, כל הצחיקה הגדולה. התרוממו והתמודדו, מי שניער תנומה מעפעפיו ומרגליו, ומי ששילח מתוכו איזה רוח קרה, ופיהקו פיהוק שסופו מעיד על כך שהיה דבר בפנים שהִתאוָה דוקא ללחוש ככה, ולאט: “נו, ובכן הולכים…” – ובזה אחר זה, בנעליים מגושמות וברגליים צעירות וערניות נכנסו. החשמל כבר דולק בפנים (כשנצא כבר לא תהא השמש). הכסאות סדורים, השולחנות ערוכים, תה וספלים ופרוסות וריבה, ושלוָה נקיה, וזריזות דואגת של משק־בית בעיצומו, ומשהו טרי (אם כי קצת גדול מדי), ומכניס אורחים, וטוב־לבב, כבשו את הלב, כשסבבו את השולחנות, בקצת אי־נוחות להפר את הסדר, ובקצת הקמת שאון יותר מן הדרוש כדי להפיג קצת מאותה אי־הנוחיות, וישבו כדי שכבר תהיה קבועה הרגשה בהירה שזה כבר, בעצם, ראשיתו של העניין, ראשית המחזה, ושעד כאן היה דבר אחד ושמכאן ולהבא דבר אחר.

ואילו פתאום היה כובש את לבך שֶקק גובר לשלוַת־בית ולשלום שבפירוט חיים קטנים ורגילים, הויה של נוחות ושל שגרת קו לקו, המנורה והכסא והשולחן והחלון הפתוח והספר הטוב, פתאום קסמו כל אלה ודיברו כל־כך אל הלב, דברים קטנים כאלה, קטנים ורוגשים, בפיוּט חשאין של הדברים הקטנים שיש ביסוד של עולם. ומכאן, מי יודע איך, היתה פתאום צפה בזכרון אותה גדר שמעבר למשק, גדר שקיפי־אבן, ודרגאות נטועות גפנים, גפּת אבנים בנויה, מלאכת נמלים שקדניות, טרחת יום־יום, פרי תלאת עבודה אפורה, והוָיה פשוטה השותלת אדם במקומו שלו, ועושה אותו זכאי בערב לארוחה ולחום ולשינה סַלעית. ותוך כדי מחשבות יפות כאלה, נעשה לך פתאום גם תיאבון לפרוסות הלחם הטעימות האלה ולחמאה ולריבה ולתה, שנתברר לפתע שאינו אלא קפה, ומשובח דוקא – שמביא בך מיד רצון לשוטט עיניך ולמצוא משהו יפה לתלות בו עין, כדי שגם לעין לא יחסר טוב.

תאמין? לא תאמין, אבל שם ליד השולחן האחר, כשרק רבע פרופיל שלה נראה עם שפע שער, היתה יושבת בחורה אחת, מאלה שקורין להן היום ברתחת־לב “נערה” דוקא, וכותבים להן – אם יכולים – שירים, וסתם מתלבטים לרגליהן, ביותר או בפחות גלמיות ומתלקקים – אם אינם יכולים – יושבת לה זו בתוך החבורה; שומעת במאור פנים, שניכר מתלילות לחייה. סודר חם לה ושערה יורד עליו, ואור המנורה מהיל ממה עליה, וכזאת הויה רכה יש לסודר שלה, וגו ישר מהודק בו בצמר הסרוג, כה ילדותי ורך, ומכיל גם בּוּם־לב, וגם בשילות מפתה מאוד. שב לך רווּחוֹת והאחז מבט בזה קו המשי של רבע הפרופיל שלה, המתקער ומתגבע רכות במעוגים אומרי אופי, עד כדי שיותר ויותר אתה משתאה למראה הדבר שהיה מתחילה כה פשוט ונעשה והולך משוכלל ולא נתפש כולו, ומעורר רגשת פליאה גדלה ומשתוֹררת. נזר כזה של שער, ללא כל גינוני טיפול חיצוני בו, ללא גינונים ניכרים לפחות, צמח־בר, כביכול; ורק תאר לעצמך, דרך משל, איך זה לסנן ולכבוֹר באצבעותיך ערימת משי מאשדת זו, הכהה והבהירה, ולהעביר ידך בתוך פקעת חמימה ולוהבת זו; כרמל שגונו בין כהה מאוד – ערמוני כהה – ובין בהיר – ערמוני בהיר – עשיר מאוד, שופע מאוד, גדוּש אור ותחוּח, ופורה ברק חי, שמרגישים בו נחשולים, ורואים בעליל סילונות ואפילו קצף הילה שקופה, נמוג ונשזר מלמעלה, באור המנורה, וכל ההוד הזה יורד־צונח בחירות על כתפיה החומות, במין בהירות נבונה שאינה הפקר, בפשטות גדולה של חוקי הכובד וגם בגנדרנות מלגלגת ועילאה.

סלק דעתך ממטאטא זרדים יבשים, או מזקן תירס מדובלל – הרי שאין לך שָׁר משׂער. לא כל שכן שעה שהוא תחוּח ופורה גלים, לא לביד ולא צמרי, גם שזוּר אור וגם כובד לו, כזה שער שמעיד על פרצוף בעליו, על אישיותו ועל חידת נפשו יחידתו. ושער יפה על גב יפה כשעורף נאה ומהמוּטב ובדל אוזן קטנה ורבע פרופיל ענוג – מזלפים לך זלף ומזמרים לך זמר, שאין הלב עומד בעצמתו על נקלה, ונעשה לך עד כדי כך שמתעוררת בך אותה נקרנות שלך המפורסמת, שלא תמיד היא נגנזת דוקא, ולא תמיד בצדי דרכים תהלוך ולא רק בעקיפין תחתוֹף, ומבקשת לה שהוּת ולוחשת בקנטרנות מבישה כי קוראים לה לזו בודאי שושנה, ואולי זהבה, ויתכן אפילו: רותי, וכנראה שבאמת שמה רותי. ושלפני שנתיים־שלוש גמרה את הגימנסיה. ושבבית הוריה ארון גדול, פסנתר, כלי זכוכית ואת הפרימוס החליפו כבר במערכת כלי חשמל. ושהיא קראה ספרים, ורקדה בתנועת־הנוער (והיתה יפה להפליא!) וכבר הספיקה להתוכח על הכל, וגם, אכן, גם לשוחח. כזאת מין נערה היא שאם תתכחש לכל מוצאה, לביתה, לדודותיה וגם לזכרונותיה – זכרונות מאד נמלצים – ותראנה כך כמו שהיא, בגילויה, הבלתי־אמצעי, בהיותה דוגמא לאושר, ליום יפה, לשעה מוצלחת, בהיותה כשהיא לעצמה יצור יפה והרמוני ורענן כל־כך ופורח, וגונזת בה את הכל באותו רטט נפלא ומסחרר, אשר לך אתה, בשעתך, לא האיר כה פנים ורק נשאר כזעזוע לא מושלם ולא משלים; נערה המזעזעת את כל מיני השלמות הסרק שהטלאת לך כדי שלא יחשפו מערומיך הדלים, כל מיני הפּיוסים הסרוחים, נזופי אלוה; כזו התובעת לחזור ולהתחיל ממקום שבו פשעת לעצמך כשויתרת אז על ההפלגה למרחקים הגדולים, למרחקי המרחקים; כזו המחדשת רטטים בישניים וטהוֹרים, וחמיצות־בוסר עם צפרירי אביב, ועם ליל אהבה. אה אלוהים. כמעולם. עוד מערב רטט. ואחר שכרון ההליכה לפגישה. קדחת רוגשת ושוקעת, מתיסרת ושואפת רוח. נקיפות־לב־פתע מסחררות, ואותו פיק־ברכיים של ימים עברו, והלב, והכיווץ בחזה, ומירוץ הדם בעורקים, ואותה נכונות עצומה לאהוב, כל־כך הרבה, כל־כך חזק, כל־זאת־הפעם־עד־תום, עד אין־עוד. וקזוארינות מרחששות, עומס מחטים גדוּש, וריח ארנים, וחשכה, ועולם חוגג שפורש לצדדין להותירכם לבד, מלא וממולא, תוסס ומכה־גלים, וחריפות כזו שישנה, וגישושים, גישוּשים נכלמים למצוא ולדעת, ורתיעה, והעזה אחריה, ועוד רתיעה, והכל בחוש? בניחוח אדמה לחה, ובהוָיית שעה מאוחרת שבלילה – הו ליל אהבה, לילה מפעים. –

נו, ומה? אִתה היית נס עתה למקום מן המקומות, והבה נא בעוז: מקום רחוק, ובית־אבנים בו לתלפיות בראש גבעה, ארנים סביב, כבדות וחגיגיות וחום שמבפנים, ומביא שמה אותה כבת־מלכים, ומקיץ, חה־חה, מקיץ בוקר אחד והנה… לא, לא! – – חייך אליה בחור, חייך שתזכור זו אחד בחור שחייך אליה חזק (אפילו אם ראשה מופנה ממך ואינה רואה), בטרם יצא והפליג אל החושך. מה הרצינות הזאת עליך, בן־אדם, עצבות לא־בשעתה, מה לפתע ריגשה נוּגה זו, לב־זקן, ריגשה עד עצימת עיניים. ותחת זאת לך בוא אצלה לאמור: רותי, בואי, לפני שאנו יוצאים, בואי נשיר. או ככה: בואי נשיר משהו בשני קולות; ואחר־כך, פשוט ומיד: בואי אומר לך כי חמוּדה את. ועוד לפנינו רגע מלא, מספיק לגמרי כדי לצאת החוצה, יחדיו, את ואני, לבדנו, ושם – – – ואפילו לא כדי כך, אלא רק כדי לומר קצת דברים פשוטים, שקונים לב־אדם, אותם דברים פשוטים ויקרים ויפים כל־כך… ואחרי זה, פתאום, לקפוץ אל כל הרעיונות האחרים, הפראיים, הקפצניים, התישיים, הנועזים, המתפרצים בדלת פתוחה ומרקיעים בדילוּג, בעוד מדרגות מצויות לפניך – דמיונות־שטות, שאינם, כמובן, אלא מתכוונים לדבר האחר, כידוע, פשוט: אליה, אליה.

זה שיושב משמאלך ונוגס בשקיקות מן הלחם ולוגם מן הקפה, הוא המקלען; ואין כידיו יודעות ברגים קטנים, ופכים קטנים משומנים; וזה שאחריו הוא צוּציק רך שהגיעה לו שעתו הגדולה ופיקתו בגרונו רצוא ושוב מתרוצצת מכל מה שיש לפניו ומכל מה שעוד יבוא עליו; וזה שמעבר לו והוא עלם יפה־עיניים ולבן־שיניים ומחייך חיוך גדול ואוכל בתיאבון גדול – וכל הדבר הגדול הזה מביא לו הנאה גלויה של צופה בעסק גדול; ואחריו אותו אליהו, זה אליהו הטוב, פלח שגבהי מצחו מתחילים להקריח ועור מצחו מלבין החל מקו היקף הקשׂקט שלו הכשר, ושחטמו לעולם קצת מקולף, ושידיו גדולות וישרות־דרך וכבדות־דרך, וניכר בו איך אפילו בעד הקפה הטוב מודאג לבו וחושש פן לא תוקן המקלע כראוי, וברגע האחרון יבגוד; ועוד פה חוטם נעוץ בספל, ועוד שם גב רחב ולבוש מעילון אפור, ועוד מברשת שער צעיר שאינה נכנעת למסרק, ועוד כתפיים מוגבהות מכל כּחכּוּח־צחוק, ופלוני שהיה מתלחש אל שכנו, אלא שהלזה, תחת זאת, היה בולע בעיניו את רותי, או מה שמה, שישבה לפניו, ושוכח את ה“משימה” ואת הפעולה, ואת הכל, ורק מוקסם ממה שעיניו רואות בשלוָה, וברעננוּת, ובהסתה שמסיתה זו את הלב לעבר עולם כל־כך אחר, שעשרים אלף מעשים גדולים וחשובים וטובים ופוֹדי מולדת לא יעצרו כוח, ויתמוגגו עד חיורון ולא יוָתר מהם אלא רק הרפתקנות של ילדים, ורק פוליטיקה של חמומי־מוח, שכן מה אתה יכול להעמיד כנגד עלמה נאה אחת, נאה מאוד, שאולי, בנסיבות ידועות, היית יכול לחבוק גזרתה ולרדת עמה אל השדות שמעבר מזה, הלוך והתלחש, הלוך והתלהב – –

במה היינו עומדים? כיצד הבחורים האלה כולם בתוך כל ההוָיה הזאת תחת המנורה המקרימה שקט סבלני על ריגשה נפחדת קצת, וצליל אחד, נשכח, לא אָבד את דרכו, התגנב לו ובא וניגן משהו ענוג, חשאי ומבושם, נרגש אחרת, נפעם אחרת, ומביט אחרת על הדברים, מהרהר אחרת על העולם, ומחריש אחרת, מחריש בענוָה, ריבון העולמים, צליל ענוג זה, אותו מעט־מעט, כמעט־לא־כלום, משקל קורים רופסים, וזה שהוא הכל־הכל, וזה שלעולם־לא־תשיג, עד שאתה נכון לתת קולך בשאגה, או להפוך את השולחן, ולצאת החוצה ולעזאזל כל השאר, ואפילו לא כך, אלא רק לגמור את הפרוסה ולשתות את הקפה ולהצית סיגריה ולהתבונן בעד עשנה בחיוך יפה ורחב, לקרוץ לאליהו, ולהשתאות אל שערה של רותי, ולראות איך יפלו הדברים כדרך שיפלו, ואותו פזמון: בחור, כלום לא היית קצת פזיז כשהצטרפת אל היוצאים? או בנוסח אחר: ומה יהא על הדברים שלא עשית עוד? – פזמון זה יהפך על פניו, ויסחף אל מאור הפנים הכללי המַקרים כל מה שמתחתיו – חברה. נו, ועכשיו מה?

עכשיו התפרק הרעש לשיחות קטנות וגדולות, וּויכוחים גדולים יותר, על כל הדברים כולם ועל המזל. ודיבור על המזל משמעו הובָרַת חלקות בין הדיבורים, קרחות קרחות שעוקפים אותן ושאינן אלא עצם הדיבורים על מזל. והואיל ולא נותרו עוד אלא רק דקות מספר עד השריקה לצאת החוצה, נחפזו לדבר בשלוָה על הכל, ועל המזל. ואם תעיין היטב תמצא שמעגל דקות מועטות כאלה אינו באמת אלא המעגל הגדול כולו. כך וכך חיים נעשים, חיים נמשכים, חיים מפרכסים, וחיים נכבשים בזרוע נטויה, ערב יציאה. רטט נכבש באמות הידיים הבטלות היטב ושלווֹת חזק, והתקרטעוּת של מה בכך, בכפות הרגליים, ובמשהו שנתחב בין השיניים ויש לחטטו, או בדבר שביקש על עצמו חיכוך בין כף ללחי מחוספסת סוֹמרת זיפים. ואלה מצטרפים למין קלות דוקא. למין: ראה כמה פשוט לחיות ולקבל את הבאות, ואם ניפול שם בשדה, לעזאזל, כמה ימי שני אדם, ברך אלוהים על הימים הרבים שהיו לך והפח רוחך בענוָה. הנה כי כן, גבּה היפה של רותי ושערה היורד, חלק יותר מאשר גלי, ומשהו פרטי מאוד, שכבר נקשר בינך לבינה, איזו הבנה של רעות, וגם למעלה מזו, כמעט קשרי מה־שמסתירים־מעיני־הבריות הסקרניות, אף אם פרצופה לא נהיר עדיין כלל, וזו הוָייתה הנערתית, הביכורית, וריגשת יופי מחמם ואפילו קנאה על חמדוֹת ועידוּנים, שיפלו, כנראה, בידי כסיל אחד, שהוא כמובן אינו בין היוצאים. ואולי הוא אפילו אותו גברא רחב הגב, אזרח המקום, הלזה ששָׂפוֹם שׂיפם לו שׂפמוּם, ומעילון לו אפור שאינו רכוס, שמחייך בחיוכים, שמצמר צמרורי קטורת, ושרגלו האחת על הספסל דוקא, ושכל כולו כמי שמקרוב נעשה תיש, וכבר מחציף מבטו ותוקעו בך כאילו אתה על כל מה שאתה אינך ולא כלום, ומה שמשתייר ממך בחיים, חייב במחילה “לקפוץ לדום” ולמצוא חן בעיניו.

שכן יש במקומותינו בחורי חמד כאלה גם כאלה. ועד שאדע מה סברתך שלך עליהם, תדע כי בשעה שמבקשים איש – עליך אתה תמיד יפסחו, ואותו תמיד ולעולם ימצאו. אתה תכרכר ותתלבט בין רגלי הבריות והוא, הוא יהיה האיש הנכון במקום הנכון. בנקל הוא נמצא, ובנקל הוא יוצא ובנקל הוא נושא עיניו אליך, אם בכלל יתקל בך. ולעולם כשמגיעים הדברים לכלל מעשה חדש, סוף סוף נועז, סוף סוף לחיים חדשים, סוף סוף חד־פעמי, זה שאת שירתו אתה שרת, ואל התגלותו אתה את עצמך התקנת, – נמצאים הללו, כל מיני ההללו, כל מפשיל חוטם וחד מרפק, בחורים מחיל אל חיל, ועליך, ידידי, כמובן מוָתרים. ולא זו בלבד אלא שהוא דוקא באמת בסדר גמור, נקי הוא ומלובש, ומסביר פנים לבריות, אתה מוצאו בבית כשהוא מושך בעול ובתפקיד, וטוב שם מאוד, טוב בין הפרות, ואתה מוצאו טוב בין השדות, טוב ביום קציר בוער, וטוב בליל שמירה סגריר, טוב בסידור־עבודה, וטוב בליל־ירח, טוב בין בחורים וטוב מאוד אצל בחורות. ואפילו כשאתה מוצאו בתל־אביב, ברחוב אלנבי, אצל הועד־הפועל, ותיקו בידו, גם שם טוב הוא, ובמקומו, וידיעות חדשות ביותר לו, אינפורמציה, וסגולת רעים לו שם, שיודעים הכל תמיד, הרבה לפני כולכם, הללו שקוראים לגדולים שבגדולים בשמם הפרטי, ובני־בית הן בחדרי־חדריהם, ויש להם גם חזקה על מקום בבית־קפה טוב אחד של האמנים, ויש להם יד ורגל גם בתיאטרון, בהצגת בכורה טובה. ובלילה בלילה, לאחר ההצגה, הם אומרים היטב לשחקן פלוני מלה אחת, בריאה ואחוָתית, ואפילו, אם תרצה, ברוסית מצלצלת, ואתה ידידי פער פיך, ותמה היאך שלהם הוא העולם, והיאך טוב הוא עולמם, והיאך לא־כלום הוא כל מה שאינו טוב, שאינו הולך וטוב, והיאך אף שבּזים הם לעתונים ולכרוזים אל תמימים – אצים במסירות לקנות עתון־ערב בעודו טרי, בעוד קול הנער מוכרו גם לא חשב עוד להיצרד, וכיסים להם בחולצתם, ויש בהם נוי ופשטות־גברית, ומעילם הקצר אינו רכוּס, ובלוריתם כך וכך היא, ולא בחורה להם שם אלא, בכל־זאת “נערה” דוקא, וכיצד זו, כרגיל, גם חמודה כשלעצמה וגם בקיאה במכמני האמנות והזמנים המתחדשים, ואין קץ לכל מה שעיניה רואות. עד כאן. רותי רותי, גן נעוּל שכמותך ופרים בריאים אלה? הנתערב אם לא ברגע היציאה ייצא בן־חיל ויאמר לנו “דברים אחדים” ו“דרך צלחה בחורים”, ואפשר אפילו שבין אלפי או כמה הפסוקים שבתנ"ך סימן לו מאז שניים “הולמים את הרגע” ואת אלה ימצא לו גם עתה, כרוכים במלה נאה אחרת של מנהיג דגול, ממש “דבּר” של תנועה, וגם אותה יאמר יפה, ויסקור את שורות שומעיו ויחייך אליהם חיוּך: “אני מחכה לכם כאן, בחורים!” ויישאר כפי שהיה קודם: הבחור בגוש!

תאמר: מה עניינו של כל זה לכאן? אבל הן זהו דוקא עיצומו של עניין, שכן, אליך מחוץ לכל הדברים הידועים, המושרים בשירים והמובעים בהבעות ובניבים, וב“דברי־חברים”, וב“דבר אל החברים” וב“בינינו”, וב“מחננו”, ובכל יתר הדרכים, שנניח אפילו שהם מדברים גם אל לבך משהו – אליך, מחוץ לכל אלה, דובר גם איזה דבר ששמו הוא: פעם־אחת־אצא־גם־אני. רואה איך גלים גלים העולם, ואתה, במטותא, בבקעה שביניהם. לא תרום, לא תינשא, אל היותך תלוי מעל תהום־סכנה, היותך רחוּף קל עם קצף, מעל שבולת, מעל דכי הגל, על שיא פרעותיו, שזה עתה צמחו, שעודם רותחים ומתגברים, שעודם בתוך כדי התרוממותם, ושהנה יתמוטטו באדיר, ובהתלהבות, ובאחת־היא ובמה־שיהיה־יהיה, ובקול גדול. שכן יש כאלה שעליהם מוַתרים לעתות סכנה. שבהם לא נתקלת העין כשמתבקש אדם של ממש. לאלה יעדוּ מוסיקה, פּיוּט, כימיה, כוכבים בשמים, וידיעת הנפש, שעשועי־רוח, ושקיעות שמש, ושירים־שירים־שירים – ואילו לשם המעשה הפשוט והנחוץ והמרחיב את החזה, הכבד עד קלות, אם יובן הדבר – מוצאים אחרים, כל מוצלח ומצליח, ואתה כרגיל תשתבש ותתחכך בין הדרכים ותישאר ללא דרך. תהא פעם שתצא, ותהא זו במחיר מה שיהיה, ויצוא תצא, ותהא פעם שלא להישאר, שלא להישאר חכם ויושב־בית, ותהא פעם ללכת, פעם אחת, ולצאת כדי שיהיה כוח לחזור קל אל הדברים שלך, התמידיים, המוקצים מחמת ידיעה – פעם לקום, פעם לצאת וללכת.

---

נעשה כעת תיאבון לדבר עם אליהו. אם אליהו כאן ואם אליהו יוצא אתנו הרי שאין בו הרפתקנות סתם, והרי שזו הליכה שצריכים לה באמת, ושנכון הדבר ללכת. חוץ ממה שיש בטחון שלא תאבד. אבל עומד על גבו עתה, טפוּל ותובע כסדר תשובות על מדיניות ועל דרכי ההגשמה של הציונוּת, אחד נודניק, וככל שאליהו גדול ורחב אינו יודע כיצד להיפטר מקרצית זו, והוא מעביר וחוזר ומעביר שרווּלו על חטמו, וטורד מאצל אוזנו יתוש סמוּי, מנפח שפתיו וחוזר ומותחן וניכר איך חמתו מתלקחת ואיך עוד מעט יתפוש אותו ויפשחהו, הנף וזרוק, ועוד ניכר בו, עם זאת, כיצד עדיין לא מש לבו מאותו זיז שהלחימו בקרבי המקלע ושקשה לסמוך עליו כשהלה יתחמם – וכה נאה הוא במבוכתו, בכעסו העולה, ברוחו המתקצרת, כל־כך נראה אז איש כמוני־כמוך, אח טוב – עד שמוכרחים לצחוק אליו ולקרוץ לו אחת ואחת. הנה כי כן. נותרו עוד רגעים ספורים לשבת כאן. מציצות אחרונות בסיגריה (הסיגריה הבאה, משמע – כשנשוב…), ונו, כן. במה עמדנו קודם? אכן: פלוני שעדיין הוא לועס בפוליטיקה. יש בני־חיל כאלה. אולם פתאום אירעה איזו הבנה, מעין אור שנבקע, ודבר ראשון שהתגלה היה שאתה, חבר, הרבית קודם לדבר שטויות שהעמידו פנים כאילו היו דבר אחר ולא שטויות. ובכן מה? ובכן, לא כלום. וטוב לתפוש נשימה שקטה יותר, וקצב ראוי יותר, ולראות ככה שכל השאר המזפּת את הלב – כטל משכים יעבור יתפוגג לו, ותיוָתר הרגשה אחרת, אמת מוּדחת, שאין הדברים באמת ככה, אלא פשוטים הרבה יותר, ומחויבי מציאות יותר, וגם רציניים יותר וישרי דרך, ואמן, אני אומר לך, אמן ואמן.

טוב. החלונות השחירו. היה רצון שכבר יהיה הדבר ההוא, ושכבר יגָמר, ושכבר יהיה מאחורינו. כל־כך רצית שלא להיתפשׂ לעצב, וכל־כך היה העצב חוגג שעתו: שעת ערביים, שעת יציאה, שעת התבוננות חרש. ואסור לצאת לדרך עצוב. שדות גדולים ורבים נחים שם בהרגעה. ואף שרידי הערגונות שבאוּדי־שמים, נרגעים והולכים, שעה נפלאה להשתטח זנוח בפינת־גן ולשתוק. או לפחות לגעות בשירה. גל של שירה מתפכפך בתוכך. ואפשר שהוא השיר הגנוז בפנים מימים רבים, השיר על “הרף־עין”, איך הוא גדל ה“הרף־עין”, הפעוט והזעיר, ואיך הוא מצטרף, שווה בין שווים, אל גרמי השמים הללו, השותקים והנצחיים והמרחפים במעגלותם בכבדם החשאי. היתה דממה יורדת. מעגל אפלה נסגר סביב כהרף־עין זעיר, ממש בתוך אמצעיתו של הלב, וזר דממת־אפלה עיטר התלקחות ענוגה של זהב. בחורים, שולחנות ורגעים מימיים נוזליים נתכּהו, והתרגש כעת לחץ מבפנים, כאילו צמיחה ביקשה מקום, ואיזה רצון מיוחד וגדול שלא להחמיץ דבר, לפרוש ידיים ולאחוז, ולהקיף את זה הדבר, ולקרבו אל עצמך, אל מהותך, להיות יונק מזהרורי בין שקיעה ליציאה, להיות נצמד אל כּבשוֹנוֹ של סוד קבלת־הדין בשקט, נטוֹל ושתֹה בנקל את הדבר, שאם בו בתוכו אין הגרעין האחד, האמיתי, המבוּקש, היכן הוא יכול להיות? – ולהחליט לבסוף, ולנגוס בשיניים ולפרוס פרוסה גדולה ובקשיחוּת, ובהבטה גלויה, ובחיוך בחיוך, בני, ואף לא בשמץ־טיפה של עצב. מה העניינים בחורים?

אולם משום־מה, אף שעדיין לא נאמרה מלה מפי איש, כבר נעשתה מאליה אוירה של “יוצאים”, המביאה מיד התעוררות וגם רחמים על עצמך. וכבר החלו לובשים “נכונות־לכל”. וכיון שנראים סימנים של התחשלות ושל עוז, מסתבר שפשוט עלה קצת חוֹם בלחיים ופחד בלב. זה חשבון־הנפש המסכן. ולא עוד אלא שנטל זה האחרון, נטל וישב בלא־חכמות בטבּורך, בנוחיות ובפשטות ובהשתלטוּת, והכל נרתע מפניו. אכן, מיד התהפך השכל בתחבולות־חרש חרוצות, ומיד השרירים הגדולים נבלמים, ומיד חדלים לומר אמירות ורק משתדלים ומגחכים כמה שאפשר יפה, או נוטלים ועושים מבט־תקיף, נחוּש, הלא תדע, ואילו זויות השפתים, שנשכחו, לא ידעו כיצד להניס את המבוכה, את זה המשהו שבתינוק שלקה ומחכה לנשיקת־פיוסין. אבל כל זה עד ארגיעה. כי כבר היו שרים בשולחן השני, קמים ושרים. אפשר היה עוד לשבת, היתה עוד שהוּת יפה לשבת, אך, משום־מה, כבר קמים, ובתוך כך גם שרים אותו שיר־זמר: אָז הִיא קָמַה וְאָמְרָה

קַר לִי פֹּה נוֹרָא!

אֲנִי רוֹצָה הָבַּיְתָה –

הָבַּיְתָה, הָבַּיְתָה!

אה, לא כלום, לא כלום, כלום לא יהיה! רגליים צעירות, טובו שריריכן, טוב לעמוד, טוב לחוש אונים בגוף, טוב שיוצאים לפעולות, טוב שיהיה נענוּע כללי, של גוף ושל נפש, וטוב שנלך, שנעבור שדות, שדות ליליים, שלף שדות, שדות קיץ, ערב חמד, ירח יעלה, ואחר קצת נרוץ, זה לעמדתו ואנשיו עמו וזה ירוץ אל מעבר לשביל – ואנשיו עמו (רתק־אש, ומחסום לכביש), ואתה אל מקומך תרוץ, וכל זה יהיה ערני, ותובע כל תשומת־הלב, ואת אומץ־הלב, ואת העוז לשתוק ולעשות. ואת כל יתר הדברים נשאיר לבחור אחד כשישֵב אל שולחנו כוסס את קצה עטו ואת קצה צפורניו חליפות ומבקש לו הגיונות ושירות בדברים פשוטים וקלים, וקם לרגעים ויוצא לשוט בחדרו עלה ורדת. רותי, פוטי, נערה חמודה. לו ידעת עד כמה שתל בך הדמיון דברים, וכמה מעריץ בעליו את דמיונו זה ששתל, שאולי ישנם בך ושאולי אינם בך, נערה שאפילו פרצופה עדיין לא נהיר כלל. העלה נא בדעתך איך זה לחזור מן הדרך רטוב, עייף, נרגש, צִחֶה־פֶה ולילה וסכנה שוקקים בך – לחזור מן השדות ולבוא אצלה, וחזקה עליה, נערה רכה זו, שתדע לקבל פניך כשתבוא, ולהיות טובה, ואוהבת וחנונה, וביתית. יש מין זמר עתה בלב, זמר כזה, מתרונן ומתקפץ, מין אושר, ויהא אפילו שהוא מה־בכך, אך אושר של הבנת־דבר אחד, של רצון לעשות, של הרגשה נאמנה: אנחנו כולנו יחד, יחד אנחנו, אנחנו יחד, יחד נצא כולנו. הללויה.

בחור שׁח ומתקן את גרביו, כמה זה חשוב לעשות כך. בחור מיטיב כותנתו בתוך מכנסיו ושר בפה קמוץ “קר לי פה נורא”, ומטלטל קצת ראשו כדי לבחוש בתוככי החום שבזמר – וכמה זה נאה להיות קל ופשוט כל־כך. אותה מוחרמת, זו מחשבת חוזרת ממארת, על ההוּא, מה שמו, שבדוּהוּ, שגם אם הוא עומם אי־בזה מן הצד בצחוק דק מן הדק – על קליעים ועל פגיעות ועל כיוצא באלה – מין מחשבת מנגנת עמוּמוֹת למטה למטה, אלא שכל־כך נקל לסתום את פיה, ולהיות כראוי, קל, פשוט וחופשי. תהיה הליכה. טוב, תהיה. ויהיה לילה. טוב. ואחר־כך תהיה הריצה ההיא. ועוד אתה רץ ומישהו כבר יהיה מכריז “גמרנו” – וחוזרים. וחוזרים אחרת. וכבר שוכחים את אותה שהות שנפלה בין ולבין, שהות בינתיים של מה־בכך, שהות שלא כדאי להרהר בה, ושאם כבר הזכרנוה הלוַאי שלא תהיה, כשתבוא שעתה, יותר מדי מהר, שלא תחלוף לה במהירות של חלום, כשהכל אץ קצת יותר מדי מהר, כשלא כל־כך יודעים בתחילה מה בדיוק לעשות, וצריך יהיה להתעורר, ולקרוא למישהו, אילו היה מישהו לקראו, כגון אבא או אמא, אז כשהיו קוראים להם מן החדר השני בבהלה. ופתאום מקיפים סביב שמים זרים. פתאום מזדקרת אדמה לא ידועה. ומין ערפל משונה, ופתאום חפזון ויריות, ואיזו נקודות מסתחררות וקווים פוזזים, וחונק בגרון, ומתגלים אנשים, ומתקרבים, וצריך לירות בהם, ולירות בהם. ויש בין תדהמה לבין “הגיעה השעה”. ופתאום נפגעים ומתים ודי. כלומר, הו, כן. הבלים. זה אחרת. יורים בעוז. יוסף טרומפלדור. מצטיינים. בעצם, בינינו לבין עצמנו: מצחיק כמה שטות היא המלחמה. פרצוף מטומטם. איך אינם יודעים לשבת להם איש תחתיו בביתו בשלום. כמה אפשר לחיות אחרת, לחיות נכון. כמה מחמיצים. מה הבהלה בחורים, לאן? למה רגזתם ממקומכם. יורים כל הזמן. בבית דואגים, לא יודעים. אחר־כך. פתאום. הלוָיה. יללות. ונגמר. די. כל זה… ואפשר גם להיות גיבור. גיבור כובש גאותו ומהלך כאחד האדם. מי עוד? טרומפלדור אחד, ויש גם אחרים. אפרים צ’יזיק למשל, אלכסנדר זייד. השומרים כולם. ובכלל (ומישהו עוד יתלהב לשנן פסוק יפה שאומרים אותו לפני הסוף, תחת לשווה חזק: חמורים! מרמים אתכם! אל תלכו! איזה מולדת, מה מולדת. יהרגו אתכם נפש). הסתבכות. חסר דבר. או מישהו. כואב. לא כדאי. הביטו: יש אחרת? אחרת, אחרת. יותר יפה. יותר ויותר. חיים פשוטים – – חביבי, נעשה קל בלב. אבן של פחדנות ניזוזה ונשמטה ואסור לקלקל. שלא תחזור. איזו הרגשה קלה. בחוּר, שרוכי הנעלים. לענבם חזק. הכל קל הרבה יותר. חה־חה.

אָז הִיא קָמָה וְאָמְרָה:

קַר לִי פֹּה נוֹרָא!

וְהוּא קָפַץ וְנִשְבָּע לָהּ

כִּי דַוְקָא חַם לוֹ חַם!

דַוְקָא חַם לוֹ חַם!

צא מפינתך. מה יש לך מאחוריך. שממון עוטה געגועים. עולם פעוט ואשנב מזוהם למרחקים דהים. מה היללה, משוך. הכל יותר יפה כשהוא יותר פשוט. העולם רחב יותר. מאיר יותר. זמרת אדמה תחת רגל פוסעת. זמרת דממה בתוככי־תוככי, והולכים קשיחים, ממעכים שלף שדות, קוצים יבשים נשברים בנקיפה. מרחב קסוּם ירח. ריח של קיץ. החיים הבריאים. זכר שער ריחני וגדוש. כלבים ינבחו. טל יעדן מה שיגישו השטחים הפתוחים. נשימה חדשה ורוָחה להא לעולם. הולכים בין חברים. גב אחר גב. קרבתו הברזלית והמשומנת והמסתורית־קצת של הנשק. ועוד רגע וגם מוחך בקליפתו יהיה צוהל צהלת קרב ונופל בתאוָה אל חישובי ה“מבצע”, וה“משימה”, וה“בעיות” שיהיו “פותרים” אותן, ונראה לו הכל כה הנדסי, כה מתמטי, קר ומתוּחבל, ששייך ל“ידי־זהב”, וגברי, הו כמה גברי, ששוכחים את כל הסלסלות למיניהן, ורק עצם עצמם של הדברים החשובים, שמיותר כבר גם לציין את שמם ואת שייכותם אל הדברים החשובים עוד יותר והידוּעים עוד יותר, של הציונות ושל הגשמתה. כמכונאי בין סרני סדנאותיו וככימאי בין צנצנות מעבדותיו אתה הולך רציני ושקט, ועיגול של חכמה עוטר ראשך. אולם קצת אחר־כך גם זה נשכח מאליו ורק הוָיית השדות, ורק כל האהבות שאהבת מעודך, וכל השירים שעדיין לא שרת, ורק עיניה של אמא – תוקפות אותך בשפעה, בתוך דממת ההליכה, עד שמורגש שאתה שותק חזק וחכּך יבש. התנגפות בתלמים, וכבר שורות של עצי פרי בתפארת עלים מחרישים. וכל־כך ידוע אז שכאן בודאי יש אמת, ואילו בהליכה נועזה זו שלך – – מי יודע מה יש בה. וחבל.

וכאן לפתע נשמעה השריקה לצאת, שריקה קצרה ונאה, אף שחלק מטעמה יצא לבטלה הואיל וכבר בלעדיה היו הכל מזומנים ועומדים בחוץ, לולא שאמור היה בתכנית וקבוע שאכן שרוק ישרקו לצאת, ומה פתאום להסתלק מגזירה קבועה שבתכנית – חוץ מאיזו צמרמורת עוברת של רוָחה, או של מה שיהיה, שמתמזגת כל־כך עם כל הקודם כאילו הכל ממש המשך פשוט ואחד, עד שאין להבין מנין לה זו הרגשת סוף־פסוק. מיד אצל הדלת אתה מתנגש עם אליהו מכאן ועם רותי, או אולי לא רותי, מכאן, ופתאום אתם שלושתכם מול הפתח, יחדיו, ומציצים עיניים, וזה מין מפנה פתאומי שכזה, פתח־תקוה שכזו, עד שאפשר להרגיש בפועל כיצד סומק וחירון מתחרים על־פני זיו קלסתרך. הה, מלים טובות ונכונות, היכן מלים טובות ונכונות. שהות של מרחב חם, שהות רוגשת.

פתח אליהו ואמר: “אתה מכיר את רינה’לה?”

וזו הגביהה ריסיה, חשׂפה שיניה תוך ששורש חטמה התקמט משהו, וגחכה אליו בהתגרות עליזה, שמזמינה אותך לומר דבר חכמה גדול, או לקפוץ ולהראות לה עד כמה חברה’מן של ממש אתה (לא כדאי, אולי, להעיר איך אגב כך התגלה פתאום איזה מרחק בין מה שדימית איך היא ובין מה שהיא בממש, ואיך מרחק זה ככל שהוא קיים, לא הועיל אלא רק לריגשת לב סוערת יותר, כאילו אין בזה אלא אך תוספת ליבוּב). יש כל מיני פתיחות של שירים. פתיחות עזות ופתיחות מתמלמלות. ויש גם מלים קלות, אוטובוסיות, שמכנפות להן בתמימות אדווֹת קלות ונוצתיות כהתגלות פתאומית, אגב ריצת יום־יום, של אור שמש על עץ, ועוד יש שנוטלים ואוחזים בנערה בשתי זרועות ונושקים לה אמיצות ואומרים לה חידוּד של גבר האומר חידוּד לאשה. ויש פעמים שלפתע יודעים את אור השעה, ורואים קצת מעבר לרגע האחר, ורואים כיצד פרח נפתח וכיצד יחיד וענוג הוא הרגע, ועוצמים עיניים, ונחפזים לטפס במגדל שבאויר, ושוכחים הכל עד כדי שרגל משתבשת ברגל, ועוד יש ויש דברים ואפשרויות, ואורות, ושירים, וכאן זו עומדת לה רותי או מה שמה, ועדיין לא קרה כלום ולא מאוחר מאמור לה דבר מפעים, מפעים כשהוא נאמר, ומפעים כשהוא נאמר באוזניים שומעות, ובעליזות, בן־אדם, ואם לא בעליזות החרש נא הפעם.

“חשבתי ששמך רותי,” אמר לה אז במאור פנים, שנראה היה שמח וקל־לב, ושלכאורה גם היה כך: שמח וקל־לב.

“רותי? מה פתאום רותי?”

וזה היה טוב. אפילו משהו יותר מן הצפוי. לפי שנמצא שיש איזו רותי, ושאפשר לערבב איזו רותי לכאן, ושכך מעולם יארע לכל בן־חיל, שהוא קצת מערבב בפרשת רותי אחת בזו שלאחר רותי. וחוץ מזה קולחת לה שיחה. ועוד איך. ונוסף לזה שעת שקיעה גמוּרה. וקצת לחות באויר, וקצת משהו משל מוצאי־שבת. ובאור־החשמל, על הסף, עטורת שער רענן, וכמעט קמט קל לה מעל חטמה מרוב הפשל וחוצפה, מציצה אליך רינה’לה אחת, ואיזו טהרה בה, נקיון שברוך, הרחק מכל מעשי־קונדס שבפוליטיקה ופצצות, איזו עיגוליות של פּיוסין, שנראית קרובה עד כדי לקחת, ורחוקה, כמעט נבצרת, עם זה, משוּם נפתר לא־פתור, משוּם, אלוהים יודע איך לומר, שאתה נולדת פחות או יותר לא־יצלח, לא־מוּכשר לצאת ולבוא פשוט וקל, ולא יודע לחדול פעם ולא לראות מי־יודע־מה ופלאים, במקום שאינם.

“לא־יודע מה, היה נדמה לי.”

“פעם תכיר את רינה’לה, אחר־כך לא תערבב עוד. מה רינה’לה?” – גחך אליהו וירד מדרגה אחת כשהוא נתמך בכפו הגלמית בזרועה החומה והרכה, והסב ראשו אליה, לאחור ולמעלה, כדי לקרוץ בעיניו, ועוד אמר אליה בהבנה: – “הקפה שלכם: פלאי פלאים! היכן אתם משיגים כזה?” שאל בפשטות של מקורב בן־בית, ושל אחד בעל־משק־בית.

“אה, זה לכבודכם!” השיבה לו רינה’לה ומיצמצה בעיניה וחייכה טובות.

“תכיני עוד אחד כזה כשנשוּב. זה יהיה בסדר גמור!” אמר אליהו.

“די, כבר הולכים?” אמרה רינה’לה ולא היתה עוד מחייכת כקודם, ונטלה והביטה אליך ובך, כשוקלת ערכך, וכלומדת ישוּתך, עד כמה שיש בך משהו.

עתה פתאום תפשׂת שקולה כשדיברה אינו הולם כל־כך את מבע חזוּתה, מלבד משהו מקניט שבו, בוטה, כזה שרוצים להחליקו כדי לישרו ולהיטיבו, ואולי באמת לא היה זה אלא בוסר מעורר. היה לה סודר חוּם ושערה הגיע עד כתפיה החוּמות, והסודר היה נוח, קצת מרווח, וקצת מהוּדק, ובשום אופן לא מרושל, והרבה מאוד, אולי, חתוּלי, והיא כבר אינה אלא מחייכת בעיניה בלבד וסוקרת את אליהו הגדול והטוב, שגרד פדחתו, לאמור:

“נו, כן. הולכים. ונתראה לאחר חצות? כן, רינה’לה?”

אבל לא. לא די. לא ללכת כבר. דוקא עכשיו? הרגע התעבה, התגדש, עדי כי גם מחשבות רצוֹא ושוב אינן סוקרות אותו מקצה ועד קצה. מתבקש משהו, מעשה, או מלה, או משהו, מתבקש דבר שיתהווה, והכל נכון לקראתו, ונפעם מתעכב לו הזמן, והכל סקרני ודרוּך לקראת מה שייצא מן הקצף הרוגש הזה: שמא אֵד רב, שמא אות וקוֹל־בשורה. התעוררוּת. אל אלוהים. דברים מתחילים נשחלים זה בזה. שמחת ידיעת דבר. שנודע והולך וחוגג ונודע ומאיר ועולה. מפתח הדלת נראה איך היו השמים כבר כהים כמעט, זוּלת אותו פס תרוג ועכור שחשק עדיין את קו האופק, החל מן ההר מימין ועד מה שאין רואים עוד, ומנוחה ורצינות והקשבה מייחלת. ופתאום נעשה ברור עד מוחש: אפשר גם לא לחזור.

“וזה שם… מסוּכן שם…,” פצתה אז זו הנערה פיה ואמרה ביותר מהיסוס, כמו אמא של כולנו, פתאום, כשצל של ארשת אחרת, ארשת שבהסח־דעת, חולף על פניה, ארשת שטעונה מיד פיוּסין וגיחוּך של חיבה, שצריך לומר לה כגון: טובה את, חביבה’לה.

“אה כלום,” אמר אליהו, “קצת זיקוקין־די־נור וקצת בּוּם בּוּם, ונשוב. משהו לאחר חצות, בערך. בסך־הכל לא־כלום.”

כך אמר אליהו, והגביה חמש אצבעות סובבות כשוקלות ערך ה“בערך”, וגם אמר חה־חה, ונטל וירד מעל שתי המדרגות הנותרות, ואחריו רינה’לה, ואחרון אותו בחור רם, שידיו בכיסיו, ושפתיו משריקות שריקה נמוכה. גג של צריף היה ממוּל. מעליו אילן מחשיך, ששרטוטים אחדים שבו עדיין העלו אד של אור נמוג, ומן הצד כבר החשיך לגמרי מטע התפוחים, רך התלמים כפי שהם, שם, סמוּיים בחשכה, תחוחים ומתחלחלים, ועשויים כידוע רגבים ואבנים, מלבד לבה של האדמה שהיה הולם בהם. מוּזר לחשוב שאתה תמוּת.

אין לך יפה משריקה נמוכה כדי לדבר דברים של אמת. מתחילים נזכרים בדברים, ונובט גירוי שמסית להתרומם, לחרוג מן הכן־כך, להיפטר מן הידיעה הלוחשת למטה בנאמנות־ארסית: נושנות נושנות. ולהיסחף כאשר יסחפוּ מערבולת צלילי פוגה־כרומטית. מתאבכים בשטף עז, תמימי־דרך, ושוֹעים למרום, ומגיעים לבסוף קצרי נשמה אל זיעים רוטטים שאין בהם אחיזה. אמרת או לא אמרת לה לרינה’לה, לפני שנפרדת, כי חמוּדה היא, חמודה באמת – דומה שאמרת, אף־על־פי שברור שלא אמרת. מעט יופי, בן־אדם, הודה ביופי. צא אליו צעד או שניים, כשיתמהמה. לעולם אל תחמיץ, אמור “טוב” על מה שהוא טוב. כשאתה שורק שריקה נמוכה, עיגול מתהווה סביבך בעטיה של שריקה נמוכה זו, חוֹמה נמוכה, שפרטיותך תופשת בה מלוא עיגול של דממות ומעבר לה מטושטשים הדברים ונעשים בין שמא לברי, מרוּחקים ושוֹעים אל משהו שאינו אלא לא־ידוע, לא־כאן, ולא שייך כל־כך, שרק אהבה למוסיקה, או צל צלה בשריקה הנמוכה, יודעים, אולי, להיתחב שמה ולחזור ולרמוז עד היכן הם הדברים. פתאום היתה התוּגה שהיתה לכאורה איזו תוּגה קטנה ולא חשובה שמוּנחת לה כביכול מן הצד, התחילה התוגה פתאום מייללת בקול. מייללת וקובלת במפגיע שכבר אי אפשר עוד ככה (איך ככה?) ונחנקת בזעקתה, ומסתרסת ואינה נעשית אלא קינות חכמות שבשיגרה, וכל המיית הלב מובישה ולא נשאר אלא דקלוּם, חזק למדי אמנם (האם על זה חלמנו מלכתחילה?… והיכן השמים הגבוהים, והדרכים העולות וההזדככוּת הגדולה!… בן־אדם, לעזאזל, אנה אנה באים…) – נותנים לה שתצעק התוגה הנושנה, נותנים לה שתצעק קצת, ופונים ממנה והלאה אל אותו העץ שמעל הגג, שכבר זה כמה ביקשת לדעת אם באמת הוא חרוב, או פיקוס או אלון, או אלוהים יודע מהו, לפי שכבר ירדה החשיכה, ולפי שהנה כבר יוצאים, ולפי שככה הם הדברים, סתם דברים פשוטים שאין להם שתי פנים.

חושך. מביאים את הנשק ומחלקים. פולחן רציני, קצת סודי וקצת יהיר. יפה היה שיהיו כאן ילדים ונשים להצטופף ולהתפעל כיצד חיילים יוצאים מחוּשלים. אבל הכל יותר פשוט. שוררת אוירה של צוותא, מלפפת ומקיפה. ונתמזגת בה. הביאו את הכלים, והניחו על הדשא. הסתדרו בשורות. הביאו את המקלע והרביצוהו על רגליו (אליהו נותן בו מבט אלכסוני.) הובאו הרובים, נמסרו בזה אחר זה. הובאו ה“תתי”ם" (בהקוּ בוהק שחור וצונן). הובאו גם התרמילים הקשוּרים וחתוּמים על משהו כבד שבהם, כובד שקט שעשוי לשאוג בפרץ געש. מדמים שאדונים המה למה שבתרמיל, ואינם יודעים איזה שֵד שוכן בו. הה אלוהים גדולים. על גבם ישאוהו. אחר התפקדו. וכשיחזרו ישובו ויתפקדוּ. ובין זה לזה – הכל. דפיקת־לב שאינה פחד, אלא רצון להשלמה. להשלים עם הדבר עד הסוף. ודרך אגב, מה הרעש? – כל העניין אינו אלא כמעט משחק־ילדים. הכל מתוכנן, הכל מחושב, הכל יבוצע, ובטרם תספיק לחשוב הרבה, כבר תהא בבית. וזהו זה. זהו זה. מחלקים רימונים. שני רימונים לאיש. טוב להרגיש בתוך הנעליים איך הגרביים שלמות הן. נקיות וחמות, ואיך הרגליים צעירות וטובות להליכה, ואיך שום דבר, כלום לא, שום דבר לא יימנע, והכל נכון. באמת.

ואחר־כך באו כמה דברים שהיו כולם צפויים, ושנראו עם זה חדשים ותמוהים משהו. אפילו אותו בחור במעילון שלו עם פנס־שדה, שלאורו קרא מתוך פנקסו מה שקרא, לרבות שני פסוקים וציטוט אחד, כאמור, וסקר בעיניו (כמה טוב הוא, מוּצק בתפקידו, ונכון בתפקידו – ומיטיב בתפקידו!) וחתם לאמר: “וזהו זה. השעה שמונה. ותצליחו.” ואיך אי־שם בדלת חדר־האוכל דמות אחת נרתעה מאפלה לאורה, או להפך מאורה לאפלה. ובזה, ומכאן ואילך, מתחילה ההצגה. הכל שפוי. הרגליים קלות. הכל ברור. חבריה – זזים? “כיתה מספר אחת.” שורת בחורים, שנעשו אחרים עם נשקם. יצאו. צעדים. התנגפוּת רגל באבן. בוססים אדמה שקטה. ליל קיץ. ליל קיץ. ליל אין־סוף. “כיתה מספר שתיים.” זה שלפניך הוא אליהו. הצריפים האחרונים. גדר. השער. השומר. סוּדר על צוארו. והרי די חם. גדרות אבן. מטעי תפוחים. ימי שלום. עמל נמלים חרוצות. מוסיקה של כלות־נפש. מוסיקה של געגועים עד דק־דק. כל־כך הומה כל־כך נפעם. ככה. זאת השוּרה. הולכים. נעצרים אצל הגדר האחרונה. שדות החצר. הממטרות דוממות. שקיפות וטל. הירח יעלה. כמה וכמה יש וצריך לומר ולהגיד. ממתינים ל“כיתה מספר שלוש” שתעבור. לפנים השדות הפתוחים. שלף. היאחזות חזקה באדמה. קסמי לב הומה. קדחת נרגעת. ולא עצבות. כיון שממתינים – אחרונים שבשורה מטילים מימיהם בקיר הגדר, והכל נזכרים ומתעוררים להחרות אחריהם על־פני אותה גדר. חיים פשוטים. “כיתה מספר שתיים, אחרי!” – אנחנו. אליהו פונה ואומר חרש: “איזה לילה יפה, מה?” – ואתה מצדך נענה לו בחיוך לילי, ומשיב בקול חרישי לילי: “קסם של לילה”, וממשש את הרימונים התקועים בחגורה, מוסיף עוד ואומר: “עד שפתאום הכל מתפוצץ!” אלא שזה כבר לא שייך כל־כך. ולפיכך מחרישים, ונושאים רגלים, ומדלגים אחרי החברים בפירצת הגדר, ויוצאים עמהם אל השדה, רוננים חרש, בלא דעת ברוּר אם זה משהו שנגמר, או, להיפך: אם אין זה משהו שהנה הוא מתחיל ונפתח.

ינואר 1948

מאחר שרועים ועדריהם היו נטושים בטרשי הצלעות, בגריגי האֵלות, בבתות ורד־ההרים, ואף בגיאָיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות – אותם זהרורי דוּרה מאוששים ואותם בהקים זהובים־ירוקים קיציים, שהעפר תחתיהם מרוגבב כאגוזים, ונמחק לקמח אפור למגע־רגל, ומעלה ניחוח קרקע עתיקה, בשלה וטובה – מאחר שבמדרונות ובמעמקים היו משוטטים חשׂיפי הצאן ואילו הזיתים שבראשי הגבעות הצלו על דמויות אחת כה ואחת כה – נסתבר מאליו שאי־אפשר עוד לחדור פנימה בלי לעורר התרגשות, מה שנטל מיד את טעם הסיור.

ישבנו על האבנים לפוּש משהו, ולהצן באור השמש את הזיעה הפורצת. הכל היה הומה קיץ ככוורת זהובה. מערבולות של שדות־הר, גבעות זיתים, ורקיע לוהט עם שקט עז – היו מסנוורים לרגעים ומפתים את הלב, עד כמיהה. אי־בזה היו רועים רחוקים נוהגים צאנם בלב השדה בכלאחר־יד של ימים שלוים בעולם כשעוד לא היה רע. אי־בזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב, אי־בזה נימנם כפר רחוק, מפותח עיטורי זיתים, מעין נחושת מועמה, בחקוּקי גבעות כבשיות מצטופפות, והרים רחוקים. אלמלא שמזימות אחרות כבר היו חותכות להן אלכסונים משל־עצמן.

זה המם־מם שלנו היה מאריך לעיין במשקפתו, למוץ מן הסיגריה ולרקום תכניות. ראשית, הלאה אין טעם עוד ללכת. ושנית, לא יתואר לחזור בידיים ריקות. מישהו מכל הרועים, או מישהו מכל הנערים, או אפשר גם שכמה מהם, צריכים להתפשׂ; מעשה צריך להעשות, ודבר כלשהו להחשף; ולחזור אז עם דבר ממשי, עם דבר שהוא עובדה קיימת. הוא היה ממוצע קומה, שקוע ארובות־עיניים, מהודק גבינים וגבחני, והכובע מוזח לו להפקיר מצחו ודלדולי שערו הלח לרוח. היינו מלווים את סקירתו. הוא ראה מה שראה, ואנו ראינו עולם של גבעות מצומררות ירק וטרשי אבן וזיתים במרחק, עולם מצולב גיאיות של דורה – כל־כך עולם כזה, עד שהיה מביא דממה בך, והתאוָה אל טוּבה של אדמה טוֹבה ומצמחת היתה לוחשת ומפתה, לחזור אל עמלו של כפוף, אל אבק עפוּר, אל טרחת עונה בוערת, אל אחרת מהיות פרט בשוּרה שהמם־מם נמלך כיצד יטילנה בעוז על־פני חלקת דממת אחר־הצהריים.

ואכן כבר היה הדבר כמעט נכון בידו; שכן גילינו אז בצל אלון אחד, רועה חונה וצאנו לפניו בשלף הדורה. מיד הותחם מעגל בעולם, הכל מופרש מעבר למעגל, ובתוכו אחוּז האחד שיצודוהו חי, וכבר יצאו הציידים. רובה של הכיתה יטמון עצמו בשיחים ובסלעים ימינה, ואילו לשמאל ולמטה ייצאו המם־מם עם שניים־שלושה להקיף, ליפול במפתיע ולהניס את הציד אל זרועות האורבים שלמעלה. וכך התגנבנו בתוך זהב הדורה הענוג, דשנו בעקבינו שיחים גמומים של אֵלות מכורסמות שן העדרים, סוליותינו המסומרות נשקו עפרות חמים ואפרורים, והיינו “מנצלים” יפה את ה“שטח”, את “פני־הקרקע”, את ה“צמחיה־הטבעית” ואת חסות ה“שטחים המתים”, וכך פרצנו בדהרה אל הבחור שהיה יושב על אבן בצל האלון. הלה קפץ על רגליו, ומיד אחזתהו הבהלה והשליך מקלו ורץ באיבוד־עשתונות כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים.

אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם־מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן נקח! דבר מוּשלם. הכה כף אל כף וסיים בשיפת שתי כפות מבוסמת־נחת, לאמור: זה העניין! ועוד פלוני אחריו עילע ובלע רוקו: “יהיה גוּלש! א־ני־אומר־לכם!…” והתעוררנו כולנו למלאכה בחשק, שהנאַת־מנצחים ושכר־עמלים הרתיחוהו להתלהבות של אמת: יאללה!

אלא שההמולה הזאת הפחידה את הצאן, מהן זקפו ראש, מהן התכוונו להמלט, ומהן ביקשו לדעת מה תעשינה אותן שרצות לעשות מה שתעשינה. וחוץ מזה כיצד נוהגים בצאן? היינו לצחוק ולקלס – וכן גם אמר המם־מם שלנו וטען ש’מלמדים' שכמותנו, וטמבלים כפי שאנו, אינם מסוגלים לכלום אלא רק לקלקל כל דבר יפה וטוב. פתח ונתן קולו בבּ־ר־ר, ובג־ר־ר־ר ובטע־ע טע־ע, ויתר האותות והקולות המוסכמים מימות עולם בין רועה לצאנו, ועשה שאחד מאתנו ילך עתוד בראש ויגעה בֹּאנה־בֹּאנה, וששניים־שניים מכל צד יניפו רוביהם כבמקלות של רועים ויפצחו ברינת רועים לעדרם, ושמאחור יהיו שלושה או יותר נוהגים בדרך זו עצמה, ושבאנרגיה, ובצחוק פרוע נשתלט על כסילותנו המהססת, הנבוכה משהו, ושנהיה יפים וטובים יותר: חיילים.

מתוך אותו שאון נשתמט מדעתנו שמעבר לסלע אחד במדרון להלן ישב, נתון בין שתי קתות רובה ושני זוגות נעליים מסומרות, שבוי שהיה מרתית כשפן. כבן ארבעים, שפם נוטף מעברי פיו, אף אוילי ושפתיים פעורות משהו, ועיניים, אלא שהללו היו קשורות בכאפיה של עצמו – כדי שלא יראה כאן, איני יודע מה שלא יראה כאן.

“קום!” אמרו לו, כשבא אצלם המם־מם, למען יראה בשלימות, מלמטה עד למעלה, את מלקוחו, וככה דיברו לפניו לאמור: “מה, חשבת שלא נתפוש? – תפשנו! ועוד איך. אתנו זה אין חכמות. אפילו בלי כדור – הבין שכדאי לו להרים ידיים. בטח!”

“אתם אייזן!” שיבח המם־מם את פיקודיו.

הגיעו בנפשכם: הצאן על הרועה! מה יאמרו כשנחזור! שיא היופי! אז נתן עיניו בשבוי וראה את כל הברנש נמוך הקומה, עם שׂלמה מצהיבה דהה, ורותת נשימה מעבר למטפחת הכפויה על עיניו, סנדלים מרופטות בשר אחד עם רגל טלפית, ואהה־הקיץ־הקץ – בכתפיו המוגבהות.

“פתחו לו את העיניים, אבל קשרו את ידיו: הוא ינהג את הצאן לפנינו!” הבהיק המם־מם שלנו עוד אחת מהברקותיו, ששכרון הקרב היה מוליד בו בשפע, וניצוץ חדוָה חלף אז בנו, מאיש אל רעהו. טוב. הסירו את העגאל השחור, נטלו לידיו של הלה וכפתו הדק היטב. אז הפשילו למופחד את הסנוורת מעל חטמו וככה דברי אליו: “נַבִּי אֶל ע’נאֶם קוּדמנא!” שהוא: נהג את הצאן לפנינו.

לא אדע מה חשב לו השבוי כשאורו עיניו ומה היה בלבו, מה רחש דמו, מה שאג דמו, מה התרוצך בו באזלת־יד – איני יודע אלא שפתח הלה והחריק חריקות ונשיפות שבינו ובין צאנו, כאילו לא היו דברים מעולם, וירד מסלע אל סלע בין השיחים, כרדת רועה מסלע אל סלע בין השיחים, והצאן התמהות־נפחדות – אחריו, ומיד אחריהן ומסביבן צרימות גרוננו, בעיטות רגלינו ומהלומות רובינו, והיינו יורדים בגיחוך מופקר לגיא.

כל־כך היינו שקועים בכל זה, עד שלא שמנו לב לא לכמה דמויות של רועים אחרים שצצו ברכסי הגבעות (הצפופות בדממת־פז ובתוגה נאלמה), שהיו מתלקטים חרש ומניסים צאנם וצופים בנו רחוקות; ולא ראינו את השמש שהיתה כל אותה השעה השואנת – משתפלת והולכת, מזהיבה והולכת, עד שפעם כשהקפנו שלוחת־הר, הטיחה בנו גל עצום ומסנוור של בֹּהק: צלחתית, מאובקת, משולהבת, עד שנראתה לכאורה כמין תוכחה גבוהה, שוֹעה אל הרבה יותר מזה. מובן שלא היינו פנויים לכל זה: העדר! השבוי! זה מתפזר ופועה, וזה מתכווץ ומדמים, מין טמטום וקהות ירדו עליו, מין מַיט־של־דעת שהכל מאחוריו אבוד שהכל לפניו לאחר יאוש, והיה מפסיע הלוך ודמוֹם, הלוך והתעגם, הלוך והִתהמם־הִדהם.

יארכו הדברים לספר כיצד היינו מתנהלים בגיאיות שבין הגבעות (הצפופות בדממה המזהבת), בשלוַת בשלוּתוֹ של הקיץ, כיצד היה הצאן הנפחד נדפק שלא כרגליו, וכיצד השבוי שלנו אֵלם הציפו, שתיקת צמח עקור, ודבר עלוב עד לעג, מתפחד ומרפרף וחוזר ונופל על ראשו, עם המטפחת הכפויה לו עד גבותיו באונס, במשיכת־חתף של ביטול ושל אלימות: דבר המתפחד ונרתע וגם דבר אחר נלעג ומוקצה; כיצד היתה הדורה מוסיפה זהב, כיצד היתה השמש מוסיפה גאוה שותקת, כיצד דרכי־עפר בין צדו של שדה ובין צדו של הר לחכו בקבלת־עול־חרש משעולי־ישרים – סופו של דבר: היינו מתקרבים אל מקומנו.

הלכו וניכרו סימניו של משלט: כפר ערבי כבוש. תל נמלים נטוש. עיפוש מרוב עזובה, קיום מצחין, מפורעש, מכונם. שיירי עניות וטמטום של כפריים עלובים. בלואי הוָיית אדם. פתע נחשפו שוליהם, נוות־ביתם, חצרותיהם לפני־ולפנים שלהם. פתע הופשלה שמלתם על פניהם, נחשף קלון מערומיהם, והנה הם דלים, צפודים ובואשים. ריקות פתע. מיתת שבץ. זרות, איבה ויתמות. כחוֹם־היום פוזל באבק ספק־אֵבל ספק־שעמום, ואיזה לא־חשוב.

לעומת זה, שם למעלה, בחפירות האפורות, השמנוניות, שוטטו האזרחים שעשאום חיילי־משמר, אלה שאכלם לא אוכל, מימיהם לא מים, יומם לא יום ולילם לא ליל, אלה שלעזאזל מה שיעשו ומה שיהיה, ולעזאזל מה שהיה פעם טוב ונאה ומקובל ולעזאזל – והבה נתעפש על־כן העפש היטב, ונגדל זקן, ונשחצן לשון, וידבקו בגדים מיוזעים אל גוף לא רוחץ, מסוטף כיבים, ולירות בכלבים משוטטים שיתפגרו ויצחינו, ולשבת באבק הדביק, בעיפוש הצמיג, ולישון בסחי, ולהקשיח לב מן הכל – לא חשוב.

הלכו וניכרו סימניו של המשלט. גאוה לבשה הליכותינו: לחזור עם תפארת־שלל כזו: קצב הוטפף אל פסיעותינו. העדר שפּעה ופסע מבוהל, השבוי שחזרו ומשכו על אפיו את המטפחת (מחמת סודות של משלט), היה גורר סנדליו ומשתבש חדל־ישע בסמאון ובנזיפות שמרוחב־לב – אבל, מחוץ לאלה; היתה ההנאה גואה־תופחת, שביעות־רצון ממש, עלילה שכזו, מפעל! היינו מזיעים, מאובקים, וכל־כך חיילים כל־כך גבריים. המם־מם שלנו – מה נאמר: סוף העולם! נקל לתאר איזה קבלת־פנים ערכו לנו. איזה צחוק נצטחקק בשאג, במבסוטיות, כחביות שנתפקקו חישוקיהן. כולו צוחק ומזיע בא אז אחד אצל המם־מם שלנו וכך הצביע על השבוי חפוי־העיניים:

“זה זהו? לגמור אתו? תן לי!”

והמם־מם שלנו עודנו גוחך וגומע מים היה מקנח זיעתו ונוצץ ואמר:

“אתה שב בצד, זה לא עסק שלך.”

והעיגול שמסביב געה בצחוק למשמע כל זה. מה משלט, מה תלאות, מה תנאים, חוסר סידורים, חופש וכל אלה – אם לנו כל־כך הרבה יש לנו.

והיה שם אחד שצילם את כל הדבר הזה. וכשיסע לחופש יפתח ויעשה תמונות. והיה שם אחד שבא מאחורי השבוי ונופף אגרוף בעקלתון תאוותני וחזר חמק לו מתפתל בצהלה אל בין הבריות. והיה שם אחד שפשוט לא ידע אם יפה או לא יפה, אם כך צריך או לא צריך, והיה מיטרף בעיניו לבקש סעד של אחים לדעה איזו שתהא. והיה שם אחד, שהפך כד מעל לועו וגמע בשיניים חשופות סילון, בעוד אצבע שמאלו מתרה באויר בקהל שומעיו שהנה ייגמַע הנוזל ויבוא המשך ל“אזוי איז דאס”, שהוא עיגול אחד מעיגולים רבים של שמן צף. והיה שם אחד שהיה בגופייה, והיה מַבעה בתמהון ובסקרנות וחושף שיניים פגומות שהרבה רופאי שיניים ולילות לא שינה, וחדרים צרים ללא אויר, ואשה רזה וארסנית, וחוסר עבודה, ועבודה במפלגה – לא לשוא טרחו להעמיק את “נו־מה־יהיה, מה־יהיה” הנצחי שלו. ועוד היו שם כאלה שהיו מסודרים בעבודה, וכאלה שהיו עולים בסולם, וכאלה שהיו מעולם נעבּכים ובישי־גדא ללא תקן, וכאלה שהיו אצים לקולנוע ולהבימה ולהאהל ולהמטאטא וקראו תוספת־שבת של שני עתונים. וכאלה שהיו יודעים פרק בהוראץ ובישעיהו הנביא ובחיים נחמן ביאליק וגם בשקספיר. וכאלה שאוהבים נורא את בניהם, ואת נשותיהם, ואת הגינה שבצד הבית ואת סנדלי הבית. וכאלה ששונאים פרוטקציה, שטוענים לתוֹר צודק, ושגם על מה שהוא ריחו־של־צל־של־קיפוח ירימו קול צעקה, כאלה שחמיצות־חימה על מסים ועל שכר־דירה העכירה כל חלקה טובה בהם. וכאלה שהם אינם כלל מה שחושבים עליהם, וכאלה שהם דוקא ממש כפי מה שהם. כל אלה כולם היו ניצבים במעגל מאוּשר סביב אחד שבוי שעיניו כרוכות במטפחת, ולא זו בלבד אלא שנטל אז הלה, ממש בהזדמנות מסוימת זו, ופשט אחת מכפותיו המעובות, שלעולם לא תדע אם מזוהמות הן או לא, מלבד היותן כפות של כפרי, וככה אמר:

“פי סיגרה?”

בהברה רועשת ומחרחרת ותמוהה – משל, פתח קיר הבית ודיבר – מה שעורר בבת־אחת תשואות של בעלי חוש־גיחוך, ואצבעות תוכחה של הרגישים לחוצפה.

אפילו אם היה שם מישהו שחכך קצת בלבו בדבר סיגריה – הכל נסתיים אז בדרך אחרת, צבאית יותר. שכן שני מם־כפים, וסמך־מם־מם אחד, ירדו אז מבית המפקדה, ונטלו לשבוי והובילו אותו, כשהוא נאלץ, על פי סמאונו, להניח לתומו יד על זרוע מלווהו המם־כף, וגם הלה, לתומו, בטרדת המעשה, הושיט את זרועו והיטיב לתמוך בו. וגם אמר לו כה וכה לתועלת הליכתו המגששת. והיה אז רגע כאילו היו שניהם טורחים לעבור חתחתים בשלום, מסייעים איש לרעהו, וכאילו יחד הם, זה עם זה, כאילו יחדיו – עד כדי שרגע לפני שהגיעו אל הבית חירחר אותו שבוי תמהוני וחזר על מה שחירחר כבר קודם, לאמור: “פי סיגרה?” הברות מעטות שקילקלו מיד, ומכוחן שמט התומך את היד הנסעדת, כמעט משולבת בזרועו, וניער עצמו מכל־וכל, זוקף גבותיו בכעס, כמעט נעלב: “ראיתם את זה!” כל־כך פתאום, עד שנתקל המסומא, לא מוזהר, במדרגת הבית, ומתמוטט, כמעט נופל אפיים, התפרץ בתנופה החדרה, ומבוהל, מבקש להציל עצמו מנפילה, הדף כסא ונעצר בשולחן, חדל ישע, מסורבל, ונדהם מכוח פורענתו, וממה שיבוא עתה – שמט ידיו והפקיר נפשו, מטומטם – לכל מה שיהיה.

ואותו שולחן כבר היו מפקדים חמוּרי רשמיות יושבים מעברו וממתינים חגיגית, וזו התפרצותו הלא־מקוּוָה החדרה עירבבה כל מה שהכינו בלבם, וכל מה שהיה באויר, בזקיף שאצל הדלת, במם־כף האחד ובשני, ובסמך מם־מם, עד כי, בסיכומו של דבר, היה צריך להתעשת ולארגן הכל מחדש, ובזעף.

זה שישב באמצע היה גבוה, זקור שער, חריף פנים ושרירני. לשמאלו ישב אחד שכולו אינו אלא הוא־הוא המם־מם עצמו, ורק נתגלה עתה כי קרח למדי הוא, וכי שער צדעיו מלבין ובפדחתו דיבלולי שער כהה, סיגריה מעוכה בפיו, מזיע, נופש, גיבור־היום, ואינו אלא בראשית מעלליו. קצת הלאה, אל הקיר, בבדידות מופגנת, היה נשען אחד בחורון שהיה ניצב ומציץ בריסים מורדים בהכרה של אחד שיודע אמת מסוימת מאוד, וממתין לדעת איך בסופו של דבר, וללא כל אפשרות אחרת, תתגלה דוקא אמת מסוימת זו.

“מה שמך?”

פתח הגבוה בחקירה במחי אחד, עד שהשבוי שעדיין היה טבוע בתדהמת כניסתו, לא נתן דעתו על השאלה. אותו בחור שנשען בקיר – קמט של ודאות נתהדק אצל שפתיו כפי שכך גם צפה מראש.

“מה שמך?”

חזר הגבוה ושאל והתיז מליו.

“מי? אני?” נחרד הלה והרים יד מהססת אל המטפחת הכרוכה על עיניו וחזר ושמטה בחצי הדרך, כנכוֶה.

“שמך?” חזר זקור השער בשלישית, בהעברה על מידותיו מפורשת, מותאמת.

“חסן,” חירחר הלה, והִטה ראשו במאמץ להביא שקידת־יתר תחת עיורונו החדש עמו.

“חסן מה?”

“חסן אחמד,” גילגל רהוטות, כעולה על הפסים והניע ראשו לאישור.

“בן כמה?”

“יעני,” דיחק בכתפיו, וחיכך כפותיו במבוכה וברצון להיות למועיל.

“בן כמה?”

“ככה. לא יודע, יא סידי,” חירחר בשפתיו המגושמות, ומשום־מה גם ציחקק ושפמו הנוטף ריקד קלות, “עשרים, ואפשר גם שלושים,” תרם ברצון למפעל המשותף.

“נו, ומה אצלכם בכפר?” המשיך הגבוה באותה נחת מוטעמת, נחת שיותר משהיא מטעימה את השקט היא מבטיחה את הסוּפה שלאחריה. נחת של ערמה קטנה ומקורית מאוד של הבא מרחוק סחור־סחור ונופל פתע כנֵץ ישר על אבי־העורקים שבתוך תוככי החזה…

“בכפר עובדים, יא סידי,” שירטט לו השבוי תמונה מחיי הכפר, מרחרח רעה שתבוא אי־מזה.

“עובדים, מה? כמו תמיד?” הקריב החוקר פסיעונת בדרך העכביש, שעה שחוט מן החוטים המרובים שלו מתחיל נפרט ומבשר טרף.

“נעם, יא סידי,” היה הזבוב מזיד וחומק מפני הקורים המסתבכים.

כל־כך היה מובן אז שהוא ישקר כאן. אין ספק שישקר כאן. מחובתו לשקר, ואנחנו נתפשו בלשונו, הכלב הנבזה, ונראה לו. וממש כשם שהיה ברור אז ש“ככה” לא תציל מפיו מאום, והוא לא יאמר דבר – כך היה ברור שזאת הפעם, אותנו, אנחנו, אלה שכאן, הוא לא יוליך שולל, לא אותנו, הוא – דבר־ידבר!

“ומי אצלכם בכפר?” אסף העיט כנפיו בדיוק מעל הטרף.

“אה?” לא קלט השבוי, וליקלק שפתיו, במין תום נפש, חיה המלקקת שפתיה.

“יהודים? אנגלים? צרפתים?” הרחיק עדותו החוקר, בעקיפי מורה טומן פח לדרדק: אה, לתפוש, לתפוש!

“לא, יא סידי, אין יהודים, רק ערבים,” נענה הלה ברצינות, כלל לא כמתחמק, וחזר ושלח יד בהיסח דעת אל המטפחת שעל עיניו, משל כאילו עברה הסכנה. ואילו החוקר העיף מבט סביב רעיו שבחדר: הראיתם! הנה זה מתחיל. כך זה כשיודעים להוציא.

“אתה נשוי?” פתח אז באיגוף חדש. “וילדים יש? והיכן אביך? וכמה אחים? ומנין שותים מים בכפר?” ככה טוָה את רשתו־דקיקה החוקר הגבוה וככה טרח הנחקר ועמל להיות לרצון, כשהוא מטלטל בידיו ומניען, הנעות מופרזות, בטלות, כשהוא מניע ראשו ומשרך לשונו ונטפל לפרטים קטנים, שמרגיזים את החוקרים ומביאים אותו במבוכה. מעשה בשתי בנות, ומעשה שהיה בבן, אלא שהלה יצא, לא בלי אשמת אחיותיו, וחלה, ונפטר ונסתלק מן העולם. ואגב כל אלה גם שלח אגודל אל צלעות גבו וגירד שם לתומו עלה ורדת, ואף קימץ כל ארבע אצבעותיו אל אגודלו כשהיה מתאמץ למצוא מתוך הגמגום מלה אחת מבוקשת, והיה לזרא על כל שומעיו.

נעשתה שהות. הזקיף שאצל הפתח החליף עומדוֹ מרגל אל רגל.

מהעויה שבפני הבחור הנשען לקיר, ומקימתו של המם־מם הקרח שלנו מאצל השולחן, היה ברור פתאום שאין זה ככה שלשבוי אין מה לומר עוד, אלא שכלום לא יועיל וצריך מכות.

“שמע, יא חסן,” דיבר אז החוקר, “בכפר שלכם יש מצרים?”

(עכשיו הוא ידבר. עכשיו זה מתחיל. עכשיו יפתח זה וישקר).

“יש,” השיב השבוי וענה, פשוטות עד אכזבה.

“יש”… הדהד החוקר באבק של ספק, שאבק של טרוניה ניכר בו, כמי שהקדימו לו את המאוחר, והצית סיגריה, מעמיק שקוֹל אם ייצא עתה בצריח או בסוס.

המם־מם שלנו יצא לחדר והחל מודדו עלה ורדת, יישר את הכיסא המוזח, היטיב חולצתו במכנסיו, והפך גבו אלינו צופה בחלון, באי־רצון ניכר. אף הבחור הזה שאצל הקיר, היה מעביר כף ידו על פניו ומדי סיימו אחת היה צובט קצה חטמו, מנשף ומפריח פרצוף של חריפות: צריך לדעת איך “לוקחים” משהו לידיים!

“כמה הם?”

“יאעני, ככה, לא הרבה.”

(אה. הנה מתחיל השקר. זה מסתמא כבר שקר. צריך מכות.)

“כמה הם?”

“עשרה ואולי חמישה־עשר, ככה…”

“שמע, יא חסן, אתה מוטב לך שתדבר אמת. ולא תכזב.”

“נעם, יא סידי,” לא ידע השבוי מה יעשה בידיו שנשארו פרושות לפניו בתמיהה, ושמטן.

“ואצלנו לא עושים עניינים!” התרתח הגבוה והוסיף גם את זה, הואיל וחשוב היה להוסיף כך. “כמה חיילים אצלכם?”

“חמישה־עשר.”

“כזב!”

הקרח שצפה בחלון הפך פניו. עיניו היו מחייכות. מתלקחת היתה בו אותה ההנאה שאדם נהנה מן ההנאה שתצא מגנזיה בעוד רגע ואשר בינתיים יש לו הנאה מכבישת ההנאה ההיא ומהארכת קיומה לאחר־כך, לעוד רגע מתוק, עד כדי שהדליק סיגריה בזוית המחייכת של שפתיו המהודקות. וגם כל החמישה שהיו פקוחי־עיניים בחדר היו מחליפים מבטים גונזים הנאה כנ"ל. הזקיף שאצל הפתח חזר והחליף עומדו מרגל אל רגל.

“בחיי, יא סידי, חמישה־עשר!”

“לא יותר?”

“עבאדן, לא יותר.”

“מנין לך שלא יותר?” הפליא החוקר להוכיח שאין הוא מן המסוּבבים בנקל בכחש, וגידש משהו בחריפותו.

“אין יותר.”

“ואם יש יותר?” (מה אפשר לענות על שאלה כזו?)

“אין יותר.”

לא ידוע מנין יצאה אז והבזיקה כחתף בעיטה, פרצה מהבלגתה ונשתחררה לבסוף, באלכסון, באי נוחיות, מקוצר מרחק לתנופת־בעיטה יפה, והרתיתה את הנחקר, סמוי עיניים ובלתי־מוכן, עד שפרץ בקריאת־פתע, יותר משהיא קריאת־כאב, והתמוטט על השולחן, מה שהיה דומה יותר למשחק לא־הוגן מאשר לשיטה של “הוצאת־דברים”. משהו לא צפוי, לא טבעי. משהו שהוא לא זה. לא זה.

“עכשיו דבֵּר, והזהר לדבר אמת!”

“יא סידי, בחיי העיניים, בחיי אללה: חמישה־עשר!”

הבחור שאצל הקיר, ניכר היה שהוא חושש כי יימצא מישהו שיאמין לשקר גס זה. בידיו היה מטה ארוך שהיה בודקו באצבעותיו ומושכו מביניהן באותו חן עצמו של אבירים כשהם שולפים חרב, והניחו בשתיקה, בשתיקת די־לחכימא, על השולחן.

גילגלו עוד בשאלות. שאלות צפופות. בלא רוַח. פעם אחר פעם היתה נבזקת, יותר ויותר בקלות ובטבעיות, בעיטה אחר בעיטה. בעיטות קרות, בעיטות ללא כעס, ורק מאומנות יותר. ומפעם לפעם חזר ונתברר שצריך לקיימן.

שכן רצונך בדברי אמת: הכה. אם ישקר האיש – הכה. אם ידבר אמת (אל תאמין!) – הכה לבל ישקר להלן. הכה שמא יש עוד אמת, אחרת. הכה משום שברגלך הוא. כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת השבוי מולידה את האמת הגדולה ביותר. ברור שכך הוא. מי שאינו סבור כך – אל תתוכח עמו: תבוסתן. שכזה לא יעשה מלחמה. אל תחוס: הכה. גם עליך לא חסים. וחוץ מזה: הגוי רגיל למכות.

עתה הגיעו לפרשת המקלעים שבכפר. זו נקודה בוערת היא. כאן מוכרחים להרביץ. לא תוכל להתקדם כאן כמלוא צעד בלא להרביץ. בגלל נקודה זו עתיד דם יהודי להשפך, דם בחורים שלנו, וחייבת הנקודה הזו להתלבן. הפכו והפכו בדבר, וחזרו והפכו בו עד שנסתאב, ולא נשאר אלא שהוא משקר. מיד אחרי כן הגיעו אל פרשת הביצורים. גזרו עליו שיתאר את ביצורי הכפר. וכאן נסתבך הנחקר לחלוטין. התקשה בתיאור, בהפשטה, בגיאומטריה, במתמטיקה, הפשיל ידיו, קירטע ברגליו, הידס כה וכה, ניסה לשכנע במחוגי ידיים, המטפחת על עיניו הכהתה הכל, הכל היה מבולבל, חסר־טעם, ונעשה ברור מאוד אז בחדר, שאין כל זה אלא סבך של כזב.

“אתה שקרן,” התוַכח החוקר מיואש. “בעיניך אני רואה שאתה משקר!” ואיים באגרוף אל מול כסוּי־העיניים.

לא התקדמו. היה משעמם. נמאס כבר. נשתבשו לחקירת שתי־וערב קרה, מסורבלת. איש לא היה נלהב, איש לא היה חם. וגם הכו בלי חשק. ויותר היה תמוה כשנפלה אי־מזה חבטת מקל שרקנית על גב השבוי – חבטה זרה, צורמת, מצוַת אנשים מלומדה.

טוב. הגיעו לפרשת התותחים. הלה היה טוען שאין קנה לועם ארוך ממידת ידו החל מכתפו וכלה בכפו – כשהוא קוצב מידתם בהכאת גרזניות של כף־שמאלו ממש על שורש כתף ימין וממש על מחצית פיסת־כף ימין, לאמור – מכאן עד כאן: במסירות, בהקרבה, חזור והכות עד הסר כל ספק, ובלא דעת אם די בזה, אם יש עוד להמשיך, כשהעוָיית עיוור שנשתבש בדרך, על שפתיו וסביב שפמו.

תמו־חָרבו השאלות.

אותו זקיף שאצל הדלת, שהיה מקרטע מרגל אל רגל על־עומדו, והיה מציץ עיניו מפעם לפעם לחלל מסגרת הפתח, ואפשר מבקש בזהרורי שמים משהו שהוא אחר ממה שיש באפלולית החדר המלוכלך שכאן, היה חשש מתעבה והולך בו שהנה עתה יבוא דבר נורא, ולא תהיה שום ברירה, שכן מה נותר אם לא שיאמרו אליו: קח את הנבלה וגמור אתו!

“נו, ככה,” התפרקד החוקר אל מסעד כסאו, מבקש להנפש מכל העסק הזה – ומיעך ברצפה את הסיגריה שלו, חסר סבלנות.

“אני כבר אגמור אתו,” קיבל על עצמו הקרח, והתיז את הסיגריה שלו באצבע צרדה מן הפתח החוצה.

“הוא טמבל גמור,” סיכם מם־כף אחד.

“הוא מעמיד פני טמבל,” אמר השני.

“הוא צריך שיידעו לדבר אתו,” אמר זה שנשען בקיר, והעוָה שפתיו בהכרת עלבונה של אמת שכפרו בה.

ואילו השבוי כבר חש איכשהו שהיתה הרוָחה, ליקלק שפתיו המעוּבוֹת, ופשט ידו העבה ודיבר לאמור:

“פי סיגרה, יא סידי?”

ברור שלא שעו אל השוטה הזה.

ואותו שוטה ששהה משהו השיב ידו הפשוטה, ונמלך וניצב על־עוֹמדו, טיפש מטופש, ורק בינו לבין עצמו גנח ואמר: “אח, יא רבּ,” שהוא: הוי רבוני, אלוהי.

ובכן מה? לאן? אל שיפולי המחצבה שבכפר? ואולי לעינויים, אלה שיפים לפתיחת פה ולהוצאת שקר מפני אמת? וכי יש גם דרך אחרת? כיצד נפטרים ממנו? ואולי… שמא באמת לתת לו סיגרה אחת ולשלחו, שוטה זה לביתו, לךְ לךָ ואל נראה אותך עוד!

סופו של דבר היה שטילפנו למקום אחד, ודיברו עם הסמך־מם־פּא בכבודו ובעצמו, והוחלט לשלחו אל מחנה אחר (לפחות שלושה בחדר עיקמו חטמם בבחילה לדרך פסולה זו, כה אזרחית, כה פשרנית), מחנה שחוקרים בו שבויים וגומלים להם שם כל אחד כראוי לו. ולצורך זה יצא הזקיף שאצל הפתח, אותו שלבו לא היה שלם עמו כל אותה העת, בלא דעת־מה, והביא את הג’יפ המאובק, ואת הנהג התורני הנרגן, שזעף על הקראו מחוץ לתורו, דבר שהוּכח על־נקלה, גם בראיות מרובות וגם בביטויים אחרים, נוסף על מה שהוא כשלעצמו לא איכפת לו לנסוע למקום־יישוב ולראות בני־אדם, אלא שלבו ומררתו – על העקרון, על העקרון. ועוד חייל אחד בא וישב אצל הנהג, בתוקף תפקיד שביצועו היה נמנע עד הנה מחוסר תחבורה, ושעתה קיבל גם “משימה” נוספת זו של ליווי השבוי (וככה יעברו ברחובות העיר: עם מקלע לפנים ושבוי מאחור!), ועמוס שני התפקידים הנ“ל, שלא לזקוף, חלילה, נסיעה זו על חשבון החופש (שהוא חשבון מיוחד), ישב וטען את המקלע. ואלו השבוי, לאחר שנדחף ושׁיגשׁ ונתקל והוּעלה, לא נותר לו מקום אלא על הרצפה, ושם נשמט, כרע רבץ, שניים לפניו, ואותו שהיה זקיף אצל הפתח מאחוריו, ובכיסו ניירות הפקודה ו”צו התנועה" וכל כיוצא באלה, ואחר־הצהריים הזה, שהתחיל אי־מתי בין ההרים והאלונים והצאן, היה עומד עתה להסתיים לפנות ערב בדרך שאחריתה מי ישורנה.

וכבר יצאו מן הכפר המעופש שעל הגבעה, וכבר יצאו מן הוואדי אל השדות, וכבר נוסעים בתוך השדות, והג’יפ כבר חופז ומנתר על ארבעותיו, ופיסות מן הרחוק התחילו באות ונהפכות לקרוב, והיה טוב לשבת מנוכח השדות הרוחצים אורה מאדימה והולכת, כוללת הכל בסחף ענני־פז, זערוריים, זהרוריים, אורה נישאת ורמה מכל הדברים הללו, אשר לך ולי כל־כך איכפתיים הם, הגם שלנהג לא היה איכפת מכולם ולא כלום, ולחברו שאצלו, המשופם, בכלל לא היה איכפת כלום, כי על־כן היו מעשנים, שורקים ושרים “בערבות הנגב איש מגן נפל” ו“שופעות עיניך אור ירוק” חליפות. וזה שהיה על רצפת הג’יפ, קשה לדעת מה הוא, לפי שהיה סומא, בהמי ושותק.

תמרת אבק פרחה מאחור, שובל עשני שנתהבהב והסמיק בשוליו. תעלות של מה־בכך וחתחתים של־כלום הרקידו את הג’יפ החופז, ושדות פשטו זרועות עד אפסיים והתמכרו לבין־ערביים הלום שכרוּת של שכחה ועדנה, ומשהו כה רחוק, כה רחוק, כה חלומי – עד שפתאום, בבת אחת, קפץ דבר מוזר ונתקע בראש ככה: “האשה, אין ספק שאבודה היא.” שעד שאתה תמיה מנין צמח לו זה, כהלום רעם שכאן, ממש כאן, על ידך, דבר נחתך, אותו דבר עצמו, שבהזדמנויות אחרות קוראים לו אחרת, ושגם קוראים לו גורל.

אחת־שתיים פוסחים ונמלטים מעסק־ביש זה. אפשר לשיר קול־שני לשירת השניים שמלפנים. אפשר להפליג למחוזות רחוקים עם אור ערביים, אל שמש זו התרוּגה־מאודמת, לולא שמיד חוזרים ורואים מה שנבעה פתע מפירצה מפתעת זו: הזה שיושב כאן לרגליך, חייו, שלומו, ביתו, שלוש נפשות, מִטוות חיים הכל־בכל – נתונים איכשהו בצבת ידיך, משל אלוה קטן יושב בג’יפ. האיש המוסע, הצאן העשוק ואי־איזה נפשות בכפר בהרים, פתילי חיים רחוקים יתהדקו, יתנתקו, יסתבכו ללא מוצא – בכוח עובדה שאתה, לפתע־פתאום, אדון לה. רק תרצה ואתה עוצר את הג’יפ ומשלחו חופשי – והכל נחתך אחרת. אבל… המתן: לשחרר את האיש!

הנה כאן נעצור את הג’יפ. על יד הוָואדי. נוריד את האיש, נפתח עיניו, נפנהו אל ההרים, נצביע היישר ונדבר אליו כזאת: לך הביתה, בן־אדם, ישר שמה. הזהר מן הגבעה ההיא: שמה יהודים. פעם שנייה השמר שלא תפול בידינו. והאיש נוטל רגליו ואץ לו הביתה. חוזר הביתה. פשוט. שמע נא: איזה מעשה! ההמתנה האיומה, הלוחצת, גורל אשה ותינוקותיה (אשה ערביה!), ניחושי לבה הנפתל עם גזירת־גורל, ניחושיה יחזור־לא־יחזור, ניחושיה מה־יהיה־מעתה – הכל ייפתר לטובה, לנשימה רווּחה, ייחרץ לחיים. הי, בחור, בוא נשחרר את האיש!

למה לא? מי מעכב? פשוט, הגון, אנושי. קום איפוא ועצור את הנהג. הפעם לא עוד מליצות על הוּמאניוּת, הפעם זה בידיך. הפעם לא רשעת מישהו, הפעם על מצפונך הדבר. הוֹרד והצלת אותו. היום יושבת הברירה, זו הברירה האיומה והגדולה, זו עצמה שתמיד דיברנו עליה בדחילו, כולה יושבת במו־שתי־ידיך. זו הפעם אין מפלט לא ב“חייל” ולא ב“פקודה” ולא ב“ואילו תפשו הם אותך,” אפילו לא ב“מה יגידו החברים” – עירום אתה עומד מול החובה. כולה עליך.

עצור איפוא. נהג, עצור. שלח את האיש. אין צריך בנימוקים. זכותו היא וחובתך היא. אם יש טעם במלחמה הזאת – עתה יופיע אותו הטעם. אדם, אדם, היה אדם. שלחהו לביתו. צפצף על כל האכזריות המוסכמת הזאת. שלח את האיש. הטמטום ששלטים צווחניים מכפרים לו מראש כל תועבותיו. שחרר. הללויה, ילך הרועה, הפלח הלז, אל אשתו, אל ביתו.

אין דרך אחרת. שנים תנקופנה עד אשר, באורח פלא, ייצא לחופשי ויחזור אל ההרים לבקש את אשתו, את ביתו, אשר בינתיים פליטי רעב, בטיפוּס, מדחי אל דחי, אבק־אדם, מי יודע מה יבוא עליהם בבינתיים זה והיכן יהיו בבינתיים זה, – הכל בתנאי שבינתיים לא “ידפקהו” אחד בחור, אי־כאן אי־שם, ו“ישלחהו לשמים”, סתם ככה, ולוּ גם לא סתם ככה.

מדוע אינך עוצר? חובתך היא. חובה שאין מפלט ממנה. נעשה ברור כל־כך, עד שקשה להמתין עד שתחליט לעשות. קום, אתה, עשה. אמור לנהג מלה, סַפּר לנהג ולחברו שכך היא הפקודה. ספר להם מעשייה, ספר משהו – וגם אין צורך בזה. לא צריך להסביר, ולא צריך לספר. יהיה מה שיהיה. אתה נכון ליתן את הדין. כמובן. שחרר.

(איך אוּכל? הוא איננו שלי. הוא איננו בידי. זה לא נכון: אני לא אדון שלו. אני רק שליח ולא יותר. למה אני? מאימתי אני אחראי לקשיחות לבם של אחרים!)

חדל. זו התחמקות בזויה. כך חומק כל בן־בליעל מהכרעה ומסתתר מאחורי ה“אין ברירה”, המזוהם מרוב שיגרה. היכן כבודך. “עצמאות המחשבה” המהוללת. היכן החופש, הידד החופש, אהבת החירות. שחרר! אדרבא, ואפילו אם תתן את הדין על “פשע” זה: כבודך הוא. כל דבריך, כל מחאותיך, כל מרייך על פחד ועל דיכוי, ועל דרכים פורצות אל אמת, אל שחרור – היכן כל הדברים הללו: היום יום הפרעון, יום התשלום, ושלם, שלם בני, בידיך הוא.

(לא אוכל. אינני אלא שליח. ושנית: מלחמה היא. וזה האיש מן הצד השני הוא, הנלחם בנו. אפשר הוא קרבן־חִנם – אבל קרבן לתככי אנשיו. ואילו אני – אסור לי ואין בכוחי לשחררו. דבר חדש: כל אחד יתחיל לשחרר – לאן נגיע? ואפשר שהוא יודע באמת דבר גדול ומיתמם לו ומעמיד פני שוטה?)

האמנם? וכי חייל הוא הלז? תפשת אותו וחרב בידיו? מנין הבאתם אותו? מן הצאן בשדה. הוא לא לוחם. אזרח מסריח הוא ומסכן. שקר השבי הזה – ואל תעלים עיניך. פשע הוא. חקרתם אותו? – עתה שלחהו חופשי. לא יצילו עוד מפיו דבר יותר ממה שכבר הגיד. ואין מחיר עוד ידיעה אחת שווה בדיכוי כל האמת שבשחרורו.

(קשה לי להחליט. אינני מעז: צריך לעשות כל־כך הרבה דברים לא נעימים: לדבר עם הנהג, להסביר לחבר, לעמוד אחרי כן בבירורים, להכנס למצב ביש בגלל איזה חסן חלכה, וזה חוץ ממה שלגמרי לא ברור שצריך לשחררו כאן עתה, לפני שנחקר כראוי).

הבל! אַחר, לוּ היו בידו רק רבע השגותיך על אמת ועל חופש – היה עוצר כאן, מיד, ומשלח את האיש, וחוזר וממשיך דרכו וכבר שוכח את הדבר הזה, בקיצור, בפשטות, במעשיות, ובלי כל שמץ החזקת־טובה לעצמו. ואתה, עם אלף הידיעות הטענות וההוכחות והחלומות – אתה יפה־נפש, תהרהר, תתלהב, תתחרט, ותחשוב, גם אחר־כך, בים של חשבונות תצלול: הוי למה לא עשיתי. ואת חמיצות ההויה הלא־מושלמת שלך – תשפוך על עולם ומלואו: זה העולם המכוער, הגס – ורק לא תעשה! עשה איפוא! קום עשה הפעם. עמוד בנסיון. צא והלחם. כמובן!

(אני מרחם עליו. חבל שבי בחרו לתפקיד הזה. הייתי עושה – לולא חששתי, איני יודע מפני מה. לוּ, לפחות, היינו לבדנו כאן. זה כבר פועם בי כתאוה שהנה היא בידי, ולא יכול, לא יכול להתחיל. למעלה מכוחי… כשאני נזכר שצריך יהיה להסביר, להתעסק, לבוא אל אנשים ולהתוַכח, להוכיח, להתחיל להצטדק – לא יכול. מה לעשות?)

בחור – וסלסלות אומללות אלה אתה מעמיד כנגד חיי אדם! איך היית משקיף על הדבר אילו אתה רבוץ על רצפת הג’יפ, אילו אשתך שלך בבית ממתינה, והכל נחרב לה. מסוער כמוץ, לטמיון, בהמתנת לב נשרף, המתנה בדמעות, המתנה באגרופים, המתנה בהכנעה, המתנה במחאה, המתנה בתפילה…

הוא כבר דיבר מה שדיבר. כבר סיפר מה שסיפר. מה עוד? ואם גם שיקר, ואם גם שבעתיים כיזב – מי הוא ומה הוא זולת אפס עלוב, בריה מצומקת ונכנעת, פרצוף עטוף מטפחת, מכווץ ושפוף, מבוטל, שק של אין־ערך, נפחד, נמוג, מתרקע מכלוּמיוּת, נכון לבעיטות ורואה בהן טבע (בעט בו – ערבי: בשבילו זה כלום!) – ואתה, אלוה שלו, חייב לשחררו, אפילו אם יצחק לך האיש הזה עצמו, אפילו אם יראה בך, הוא או מישהו, פתי תמים, אפילו אם ילעגו לך חבריך, אפילו אם יבקשו למנוע שחרורו, אפילו אם ישלחוך בשל כך אל התובע־הצבאי, ואל עשרים תובעים־צבאיים – חובתך היא ותעשנה: לצאת מן החזיריות של השיגרה. הֱיה אחד שנכון, ולו גם ביסורים, לחרוג פעם אחת מאורווֹת החזירות שנאספו, ערימות ערימות, בימי היותנו אזרחים טובים, ונעשו עתה, רשמית וחגיגית ומוסכמת, לדרכו של עולם, למידותיו של עולם, למידותיו של כל מי שחפץ להיות ראוי לתואר הגדול “חייל”, שכל מה שהיה אסור עליו – נעשה מותר.

אח, אחד חסן אחמד, שאשתו חלימה או פטמה, ושתי בנות לו, שצאנו נגזל, והוא מובל אי־לשם באחר־צהריים בהיר אחד – מי אתה ומי חייך, אחד כמוך טוב כדי להפיג בו את כל הזפת שבלבנו, אופל יקחנה.

כמובן, אינך משחרר אותו. ברור. דיבורים יפים. אפילו לא פחדנות, גרוע מזה: שותף לחטא. אתה. מסתתר מאחורי צחנת “מה לעשות – פקודה” – בעוד שהפעם יש ברירה והיא ברשותך, הנה זה עתה בידיך: הברירה שלך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף־סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי לבך. לפי אמונתך, לפי האמת שלך, לפי הגדול מכל גדול – שחרורו של אדם.

שחרר.

היה אדם.

שחרר!

כבר ברור שכלום לא יהיה. עורבא פרח. ברור שתחמוק. תעלים עיניים. ברור שהכל אבוד. חבל עליך, שבוי, לא יעמוד בו כוח לעשות.

ושמא בכל זאת? הנה־עתה. כאן. רק רגע זה יארך. נהג עצור. רד, יא חסן. לך הביתה. עשה משהו. דבר. עצוֹר. אמוֹר. הנה עתה. זה הרגע. היה נא לבסוף, כואב ימים רבים וארוכים וריקים, היה נא אדם כאשר חפצת.

השדה היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם הפכו אז כּכּר פּלאית: לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים – הכל כולו נתרקע למקשת זהב אחת, לחלקה רדודה אחת, שמעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, הכל חלקת זהב עגולה, עצומה, עד־אין־אפסיים, ואפילו אם יתכן שמאחור (ושמה אין מסתכלים), בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי־יודע, של אזלת־יד מחפירה, של מי־יודע שבלב אשה ממתנת, של מי־יודע של גזירת־חיים, של מי־יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי־יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור.

נובמבר 1948