סיפור חרבת חזעה נדפס לראשונה 1949

בטרם יציאה נדפס לראשונה 1959

השבוי נדפס לראשונה 1949

שיירה של חצות נדפס לראשונה 1950

כשתרד השמש והוָיית בין־ערביים תצא לשדות, ותגיע שעתם של אלה לומר דברם, ותקום בעולם התרגשות שאין לה אחיזה, שתיעשה אז כל־כך כל־כך כמין התפעמות שכזו, שאין לה שם, ואשר כיון שכך, מסתבר, לא תהיה כאן אלא כמחצית השעה עד החושך. וכשיהיה חושך נעזוב את המקום ונצא לדרך. הפעם אין ספק שנצא, ולא תהיה עוד חרטה.

“אליהו”, נפנה אחד, בחור רם שישב סמוך לקיר חדר־האוכל ורגליו פשוטות לפניו כל אורכן, ואמר אל רעהו, שהיה שׂרוּע על הדשא ולחיו קלוּטה בכף ידו – “הפעם זה כבר יהיה”.

“כן”, השיב אליהו, “כבר מאוחר לשנות”.

ומישהו אחר, שישב שם, פיהק אז ואמר: “ואני כבר רעב”. – ומאחר שלא נענו לו כלום נמלך והוסיף: “גם אז התאספנו ככה, ואחר־כך באו וביטלו וחזרנו איש למקומו, אבל אוכל, להשיב את הנפש, לא נתנו. גם לא חשבו לתת”.

אותו בחוּר רם, שרגליו היו פשוטות לפניו, ישב והרחיק מבטו עד חרטוּמי נעליו: נעליים גסות, שמכבר לא ננעלו, ושעל־כן היו מלבבות את הרגל בהרגשה מיוחדת, שיש בה עדיין מאותה שמחה דרדקית מוגנבת על נעלים כה גבריות ואמיצות, ועל סבר פשוט ונוקשה לתוכן כה מדגדג. וכיון שהבליג ולא סיפר נחת־רוחו האחת, הבליג ולא סיפר גם מה שהיה כבר מזומן על שפתיו, אף זה בדבר אותה פעם שעברה, כשביטלו את היציאה ברגע האחרון.

מלבד מה שברווח המועט הזה שבין הצריפים, התחילה מהמה יותר ויותר שעת הערביים, ושיח קטן אחד היה שם (הילת־ירקוּת־מוארת עיטרה היקפוֹ המצוּמר), ואמירו של עץ מעל הגג, והלאה המשכוֹ של חלל לא־נראה, שהיה נוהר מעל השדות, רחוק יותר, ועד לשלוחת ההר ההיא המוכתמת שיחים וסלעים, מנומרת חוּם ואפור ירקרק, ושטופה־מופזת אור רך, שהיה הולך שם ומבשיל רחשים, ובוצר כל מה שגמל בצללים, ומניע נימים חבויות שמשימות את כל התכונה הזאת שלכם כאן, עם הפחד בזוית אחת, ועם ההרפתקנות בזוית אחרת, ועם ה“משימה” וה“שליחוּת” ועם כל השאר, לקצת דלות־וריקות, ולקצת, אפילו, משום־מה, להיפך, לחגיגיות, כאילו אמרו: אפילו ככה, עוד יכולים הדברים לנגן, ועוד איך!

אַי, שמחות קטנות. רגעים קטנים שחולפים. מין שלוָה יצוקה בו באליהו השרוע על הדשא וכף ידו קולטת לחיו. ואיזו יד בריאה, ומין נוחות של עובד־אדמתו כשמניח ראשו על ידו ועוצם עיניו, ועוד רגע ירדם בנקל, תרדמה כזו שגם מתעוררים ממנה בנקל ויוצאים לרתום את הבהמות ומחכּכים בקול שכבר נחרך קצת, בימים הרבים האלה, לאמור: א־נוּ, יחד. ממש מרגישים איך צומחת לה השעה ומתעבה, ונעשה קצת רחב מדי לרגל בנעל, או מין דגדוג עובר בה שם. איזה כשרון יש לתכלת להתפוגג לצבעים ולבנות־צבעים, ובבזבוז להעניק רוך משי ענוג לשטחים רחבים, ולעשותם נהרה שקופה ומתמלמלת.

בבת־אחת היה בו רצון לצמצם שפתיו, כתמיד, ולשרוק את אותו השֶרק שיפה לשריקה לעת רדת השמש, כשמצב רוחך מחצית על מחצית, לא מרומם מאוד, הגם כי פיוטי קט־מעל הקו; כזה שטוב בו אז להטמין ידיים בכיסים וללכת, או לשלב זרועך בזרועה של איזו נירה חמודה וללכת (שערה מבודר קצת על ערפה וניחוח צמר רך ונקי נודף ממנה), או אפילו לשבת בחדר ולצוּד מאצל שולחן העבודה, מעל פני שמשת החלון, את אוּדי השקיעה הדועכים; ואולם אם אותה שעה אינך אלא מאחר בעבודה, הרי אתה כופה ומעכב לך שבת של כמה שניות, וחוגג בחטף כברת תוגה מוצצת, שעשויה, על־פי דרכה, למלא שעות רבות של יום חג תמים, ולהצטרף ככל שהיא ארעית ומועטת, ולזכות במקום חשוב בתוככי מרחב השעות הגדולות והרבות והידועות; הללו שחולמים בהן על שעות רבות וארוכות יותר, עשירות יותר ופוריות יותר, שמשום מה עדיין לא באו, ושמשום מה נראה שגם בוא לא יבואו; ויש גם פעמים אחרות שאינך אלא ממהר בהן, ורק קובע עובדה ששעה היא ושקיעה בה, ונאה היא; וכל השאר, רגשות, חשיבוֹת ורחשים וכל הסלסולים האחרים למיניהם, נדחה לזמנים טובים מאלה – אח, אלוהים גדולים – לזמנים חרישיים יותר, ונוחים יותר, שאינם מהוּהים כל־כך, שעות־יקר כגון עתה זו השעה כאן, אצל הכותל של צריף חדר־האוֹכל המחופה שיחי רוֹסֶלָה אדומי אשכולות. פשוט מנוחה טובה ונכספת, פשוט זמן ארוך וטוב, ואולי דוקא משום שהוא קצר וקצוב, או, אולי, גם משום שממתין לך מיד מה שממתין. בבת־אחת, על־כן, היה בך גם רצון לשרוק שריקת בין־ערביים, וגם לפנות אל היושבים סביב ולומר להם – מה הישיבה ככה חברים? או לעוררם לשיר בזחיחות בדוחה, בהטעמה קורצת, ואולי אפילו, שמע־נא, אולי אפילו לסוב ולפנות וללכת מזה, ככה לקום פשוט וללכת מכל זה, בלי לאן ובלי משוּם, ובלי כלום – סוף־סוף פעם אחת לקום וללכת אל כל מיני הדברים השונים והמיוחדים, והללו המופלאים שאפשר ואינם רק מקסם שוא… – אלא שמשמע כל זה שאתה חביבי, קצת, בכל־זאת, קצת עצבני.

עצבני? לא. לא־כל־כך. עָצֵב אולי זאת המלה. עצב, חישוּב של מה־בכך, ואתה נוכח שאין לך בכלל מה לסכם. עד כדי כך שכבר אזל החשק להמשיך בנושא זה. עוד רגע־רגָעים יקראו לשתות תה שלפני היציאה. הולך חומק ופג לו הזמן. והרי פעם, ולא רחוקים הימים ודמדומי ערב היו שהוּת נכבדה ורחבה, ממש עיקרו של יום היה חוגג אז מועדו, בדיוק אז היו המשחקים פורחים במלוא חיותם, מרתקים, מתעלמים מכל כאילו־מציאות שמחוץ לכמובן־מציאות שבמשחק, כשהעולם כולו, זה העולם הכדורי, הענקי, נשם אז וגיחך גיחוכי אורה רכים לילדים, ואל ממשוּת הדברים הממשיים ואל ממשות הדברים שבין הדברים הממשיים; שהות רחבה זו שבין אור לדעוך האור, אשר אפילו אם רבצת אז בפאת־ספה, קפוּל ברכיך אל בטנך ואחוּז־ספר, שאף הוא, בדיוק עתה, נעשה אמין כל־כך, כושף כל־כך, עד שאפסו החיים מחוצה לו, ותחומיו גאו הציפו כל התחומים ומכוח אורם היה אור והוא הספיק, הספֵּק הספיק, עד כי גם בהיות החושך לממשוּת גמורה, עוד היית יכול, ובנקל, למצוא זהרורי אורָה הכא והתם, האומרים לבטח כי היום עודו גדול ועודו כאן, ממש עצם היום הזה.

אחר־כך, פתאום, נתבזקה ידיעה, שאין הכל ערוך ומותקן עד גמירא, כראוי, ושבוודאי שכחנו דבר כזה, שפתאום, דוקא הוא, לא נוכל בלעדיו. אה, שטות. תבוסנות. הכל מוכן היטב וחזק. הבחורים – אחד־אחד הם. מאומנים היטב, דבקים בתפקידם, בקיאים בדבר ונכונים לכל. אינך צריך גם לעצום עיניים כדי לראות לפניך את התמונה קמה ברור, לובשת ממשות אגב התרחשותה, ורק שעדיין לא נקבעה במשבצת נופה שלה, וכבר זה בא כסדר: פלוני ירוץ לשם ועמו אנשיו, ופלוני ירוץ הלאה ואנשיו עמו, עוד הללו עושים כאן, וכבר הללו תופשים עמדתם להלן, והכל מחליק כמרוּח בשמן, חוגג גאוות שכל צופה מראש, מתגלגל למישרין, קב ונקי, מותר אפילו לומר “מתוֹאם”, עד גמירא, ורק תפול־נא הזמן הקלה שמפסיקה עוד, בינתיים.

בינתיים נטל אליהו כף ידו מתחת סנטרו והתהפך כולו על כרסו, ואפילו הציע מצחו על כפות ידיו; ואולי, משמע, נתפש הבחור לדבר שיד אחת, כשתומכת סנטר, אינה יכולה, כנראה, להכילו לבדה. מכנסיים קצרים לו, ורגליים בריאות ושריריות ושעירות, ונעליים איתנות, ומפרקתו שעירה, שער תמים מאוד, וילדותי מאוד (מתי, לאחרונה, סיבנה אמא את גבו?). ואם מחשבות בלב אדם, אין דבר, נתפתל נא קצת כה וכה, אין עוֹר של דוב שאין לו מתחתיו שעה ארעית של ציתוּת, ויש כאן כמה וכמה דברים לומר שלא נאמרו, לבד ממה שכבר הנהו מגביה ראשו ומפהק אלינו לאמור: “מה־שם־אִתם? אני רעב, נורא!” ואנחנו נסייע ונאמר: “סקנדל עם התה שלהם!” – שרוצה לומר כי אלינו לא גונבה כלל שום עצבנות ולא יודעים מה.

ואילו עד שאתה ממקומך גוחך בחיבה, כביכול אבהית וסולחת – לא תחוש איך לתוּמך אף אתה נוקשת בינתיים בפח המסותר, ואפילו אם, בדיעבד, כבר חלפה ואיננה, ואפילו לא מַשת כלל מאותה ישיבה שאתה יושב תחתיך בהרבה נוחות – הרי זו המכוָה, צרבת של בזק, אשר גם אילו ביקשת לספר עליה לחבר, והוא אחיך אשר אהבת, לומר לו דבר אם ישאל, וגם בטרם ישאל, לא תדע לומר ליקירך דבר – כי לא אירע דבר, ולא היה כל ממש שהוא, זולת מכוָה טסה וחולפת, שגם אינה מכוה, שגם אינה כל קיימא של ערך, ושאינה, באמת, אינה שוָה כלום, ואין לה כובד של כלום, ורק, אולי, צל של משהו, הד של משהו, ובכל אופן לא עצמו של משהו – ופחות מרבע־הרגשה זו, זה הנענוע הקל־קליל, הקפריזה הזו הפרטית מאוד, האנוכיית מאוד – קמה עליך, כאילו לחנוק את גרונך, ולהפיל הכל מידיך, ונעשית, ככל שהיא רעה, גם יקרה מאוד, ובעלת יחוּס וחשיבות מיוחדת, לא תוּסבר, ויש בה מיד חריגה מן המֶשך הרצוף שמימים רבים, עד כדי שנכון אתה לתת קולך, ונכון להתיר את החגוֹר ולזרוק את הנשק, ולזרוק הכל, ולריב עם כל העולם, ולקחת ולהתקומם כנגד כל מה שבא עליך, כל מה שניתן לך מן היד הקמוצה של זה העולם שלכם המהולל, כל אותם געגועים שלא באו, כל אותם מאויים גנוזים שלא יצאו, כל אותו אבדן אוצרות מקוּוים, כל אותן תפילות תפילות ותפילות, שנחנקו על לא דבר, כל מה שרצית מעודך שיהיה יפה ושיהיה יפה, ושיהיה פעם־אחת לא כמו תמיד־תמיד, כל זו הצביטה שאין לה כובד, שעברה וחלפה, ופגעה בך, וקראה לך, ואינך יודע לומר כלום, ורק הכל רותח בך, ומתוך שיודע אתה שגם זה לחינם, גואה כנגד ונהפך אל ערוץ הדחייה, והבחילה והעייפות והקור, והרצון להקניט ולעשות דוקא־לכם כלשהו, שיתפקע לו מישהו, מישהו חף לגמרי שיתפקע, ותחת כל זה, כרגיל, אתה מעביר ידך על חטמך ועל שפמך ועל שפתיך ונושם עמוקות וחוזר אל החג הקטן שהוּשבת, החג הקטן שכמעט ובדית מלב עם רדת החמה אל מעבר לגג הצריף, סמוך לעץ הזה, החכם להתפלל בלא להתמרמר.

וגם בין הבחורים היתה כאילו איזו הפשרה, וכבר עמדו לפתוח בבדיחות. והיו שצחקו מבעוד, צחוק חרישי, צחוק של מי שלכאורה אינו מחכה כלל ועיקר שיחזיקו לו איזו טובה על היותו גיבור־הולך־לתפקיד. וכבר היה אליהו יושב, ונכון אולי לתת קולו בשיר, ועד שישיר, היה ממולל קנה־קש ומחטט בו בין חולצתו לערפו בעצימת עין אחת, ואותה צעקה, אותה קריאה, לא נצעק ולא נקרא, ונשתוק, כרגיל, ונמשיך בשתיקה, משׂימים פנים כאילו דוקא ניחא לנו, כאילו עולם כתיקנו, ואולי גם כאילו זכינו כבר פעם למנה של טוב. אה, שתיקה יפה זו. ושעתך, שעה זו שלך, שצריכה היתה, שמחויבת היתה לך, כאילו, והיא השעה המלאה שלמענה, לכאורה, חיים וממתינים ודוחים, ועושים בינתיים, ומסתובבים בינתיים, ומתבגרים וגדלים, שעה גדולה זו – מה תהא על השעה הטובה שלך, על המקום הטוב שלך, על הטוב שלך, על היום הגדול שלך?

יש ידיים ויש ידיים. הנה לפניך יד של אליהו. יד בריאה של פועל. יד כזו שכבר אחזה ואחזה רבות ושונות, גם טוריה גם פטיש, יד מחוספסת המשכילה לבוא במפתח נכון אל בורג סרבן עד שיציית, יד אמיצה התופשת ומובילה בתבונה פעם פרדות סרבניות ופעם טרקטור מגושם, יד סדוקה וחררה, שגבה מצמיח תבן, ואצבעותיה גופניות וקצרות וצפורן זו וזו חבולות, יד גדולה וכבדה, וגם ביישנית, ופעמים, כשילד אחוז בה באמונה, או, למשל, איזו כף רכה של בחורונת, אין כמוה אז יד גבר ביישנית, יד שמעלה על לבך ניחומים רבים ומוצקים, וגם שורות נאות ומגודלות של סלק, שמעצם האחזוּת האדום בירוק שבו, הוא נעשה מבטיח, ועשיר פוריות, ושייך להשקאה טובה, ולעידור בזמנו, ולאדמה תחוחה ונימוחה וצייתנית, ושיש בצדו גם צנוניות שמאגדים אותן אגודה אחת, בלוריתן ירוקה ושופעת ועכוזיהן תפוּחים ואדומים, תאוה לשיניים, עד מחשוף הלובן, ואת העפר שבשרשיהן שוטפים מתחת לברז הגדול, ונעשה ריח של בוץ, ומנדף בחלל טיבה של חלקה עשויה יפה, ואולי עוד גם גזר וכרוב, וחסה כדורת־ירק, ותולעי־אדמה, שלשולים ותולעי־גשם, ומה־שמם האלה, וחיפושיות וזחלניות וחלזוניות וזחלוּליוֹת ומה לא? –

כמה זה אחרת לחשוב כשאתה מוקף בחורים שחוגגים את סוף שעת ההפוגה שלפני הפעולה, יושבים ומבלים שהות־רפיון בטרם המאמץ הגדול, ומשתעשעים בבינתיים המועט שלהם, בקצת חירות מתפקרת ובקצת חמידת־לצון מוּדגשת, ובקצת קלוּת יחפנית, שבאה להוכיח דבר, עד שהדבר נצבר מחדש, ממלא את הקיבה ואת הכליות וניכר בריצוד הדם, ומגיע ללב, ופורט שם קצת, ולמטה קצת ושמאלה, ובקיבה, ולמטה, ועל העצבים קצת, ועושה אותך חלוּל ואטוּם ומתוח, כתוף מכוון היטב, ועוד מעט (קצת אחר־כך), כבר תעצור את הנשימה כשתרעם המכה הראשונה. וכמה זה אחרת, תחת זה, כשאינך אלא מוקף הרהורים, נסוך הוד רוממות הרהוּריך היקרים לבד, על־פני שדה מלוּחָך מכבר ומבוער היטב בשיני עדר ספקות יחסניים אבל מזי־רעב ורעי־לב, הרהורים של מהרהר יחידי, המתנשא ברברבנות זדונה, ורואה צל של קפריזה כחוק, שיקוב את ההר לשמו של הצדק העליון, כמובן. כמה זה אחרת להיות לא־מיוחד, ולא לבזבז מאומה על היות מיוחד כזה, ולקחת וללכת בתלם אחד, ברתמה אחת, ובסבלנות גדולה, וברוחב־לב, ולהיות מאזין בהמיית־לב אל קולה של הרמוניקה נרגשת וקייצית, ולא להיות נשאר, ולא להיות כזה שאפשר ללכת בלעדיו, ושכל היותו שלו אינה נוגעת לאיש, ואפשר לצאת למקומות המסוכנים כשרק הוא לבדו נותר רובץ בין המשפתיים של ביתו והרהוריו, זו קטורת הרהורים מרובכה בשמן.

היה שם אחד צהבהב, וזה אמר: “כל הדרך אלעס מן החרובים – מין יופי של חרובים, ומתוקים!” ומיד געו הכל בצחוק, אשר בטרם ירדת לסוף חריפותו, חזרו עיניך ונתקלו בהויית השקיעה הממשמשת ובאה. לכאורה, שמים שעיעים וחלקים אלה, ללא ענן, ללא בהרת, ללא משב־רוח, וללא כל קמט שאפשר לתלות בו פלאי־שקיעה – ועושר כזה של גוֹני תאורה ענוגים ומטשטשים, מתיכף ממעל (יותר תכלת) ועד שם הרחק (יותר זהב), כמעט אצל האופק, הנראה כאיזו תהום אדירה של אבק מופז, אוקינוס נקודות זוהר מפזזות, עד שהירק שלמטה לובש מבע חמוּר וקר, פולט צל אחר צל, ומנסה, פעם אחרונה ביום הזה, לומר כי כמה שתקימו אתם רעש וצחוק – את השקט היסודי, האמיתי, לא תפרוּ, זה מצד אחד; ומצד שני, שלאחר שאתם נכנסים לשתות תה ולאכול לחם וחוזרים ויוצאים – לא יהיו כבר לא השמש, ולא היום הזה, אלא התפקיד בלבד. בקפיצה חתולית מתנפלת אל אמצע הכרתך תכנית המקום: תרשימים, טוָחים, ופלוני יהיה רץ ואנשיו עמו, ולהלן החוליה המחפּה, וכעת מגיע תורך, וצעדיך מחושבים ומדוקדקים, וחביבי, הד הגורל לצעדיך, כל צעד וצעד. טוב. מה שם הם צוחקים? אסור שתהא איזה חציצה בינך לבין כולם, אסור שלא תהא דָבק בכל, יחדיו עם הכל – על מה זה הצחוק הרם הזה?

מסתבר שאותו צהבהב כבר הגיע לידי כך שלא רק אם יאמר דבר אלא גם יגביה אצבע אחת, יגעו הכל לעומתו בצחוק. צחוק היה מזומן בבני המעיים, כזה מין צחוק. אתה יודע איך. והלה בחשק ובאפס־יד היה דולה לו תרועות ומצהיב והולך. פה ושם היו נזכרים בזכרונות. איך פעם אחת ואיך פעם אחרת. וכשאתה משקיף על היום הזה שהולך ותם, על הנסיעה הנה, ועל הרפתקאותיה, על ההתכנסות, על התמרון האחד שנערך לשם חזרה, ועל השני שנערך עם תפאורות, כשהטילו חבילות קש שתהיינה גבול הכפר, ואת השביל הפכו לוואדי, ואת המחרשה ראו כאילו אינה אלא מקום חציית הכביש, וקפצו ורצו, אף זחלו, ותפשו עמדות, והציצו בשעונים ובדקו את הזמן, והעירו הערות גם העירו, וניערו את הברכיים מאבק, ונרגעו והשתטחו בדשא לחכות לסעודה המפסקת – כל אלה היו נראים פתאום כבדיחה גדולה אחת, והעושים בה ספק ליצנים מדעת ספק שוטים מאונס, אך עליזים גדולים, ומכל־מקום מאוד מאוד בחורים מוצלחים וממולחים. רגע ניצנץ בך מראה שורות אחדות מספר שירים אחד, שאמוּר בהן משהו נרגש ויפה על בחורים כשיוצאים לדרך ואוזרים עוז, וכיצד זה נראה כך וכך מתפעם, ומשנהו כבר היית בטוח שהנה כבר תסוב לה השיחה וידברו על בחורות.

אלא שסוף־סוף הנה זה קוראים מעל פתח הבית לבוא אל התה. מיד נפסקה האיוושה, וזו נפלה כבגד מוּתר, כל הצחיקה הגדולה. התרוממו והתמודדו, מי שניער תנומה מעפעפיו ומרגליו, ומי ששילח מתוכו איזה רוח קרה, ופיהקו פיהוק שסופו מעיד על כך שהיה דבר בפנים שהִתאוָה דוקא ללחוש ככה, ולאט: “נו, ובכן הולכים…” – ובזה אחר זה, בנעליים מגושמות וברגליים צעירות וערניות נכנסו. החשמל כבר דולק בפנים (כשנצא כבר לא תהא השמש). הכסאות סדורים, השולחנות ערוכים, תה וספלים ופרוסות וריבה, ושלוָה נקיה, וזריזות דואגת של משק־בית בעיצומו, ומשהו טרי (אם כי קצת גדול מדי), ומכניס אורחים, וטוב־לבב, כבשו את הלב, כשסבבו את השולחנות, בקצת אי־נוחות להפר את הסדר, ובקצת הקמת שאון יותר מן הדרוש כדי להפיג קצת מאותה אי־הנוחיות, וישבו כדי שכבר תהיה קבועה הרגשה בהירה שזה כבר, בעצם, ראשיתו של העניין, ראשית המחזה, ושעד כאן היה דבר אחד ושמכאן ולהבא דבר אחר.

ואילו פתאום היה כובש את לבך שֶקק גובר לשלוַת־בית ולשלום שבפירוט חיים קטנים ורגילים, הויה של נוחות ושל שגרת קו לקו, המנורה והכסא והשולחן והחלון הפתוח והספר הטוב, פתאום קסמו כל אלה ודיברו כל־כך אל הלב, דברים קטנים כאלה, קטנים ורוגשים, בפיוּט חשאין של הדברים הקטנים שיש ביסוד של עולם. ומכאן, מי יודע איך, היתה פתאום צפה בזכרון אותה גדר שמעבר למשק, גדר שקיפי־אבן, ודרגאות נטועות גפנים, גפּת אבנים בנויה, מלאכת נמלים שקדניות, טרחת יום־יום, פרי תלאת עבודה אפורה, והוָיה פשוטה השותלת אדם במקומו שלו, ועושה אותו זכאי בערב לארוחה ולחום ולשינה סַלעית. ותוך כדי מחשבות יפות כאלה, נעשה לך פתאום גם תיאבון לפרוסות הלחם הטעימות האלה ולחמאה ולריבה ולתה, שנתברר לפתע שאינו אלא קפה, ומשובח דוקא – שמביא בך מיד רצון לשוטט עיניך ולמצוא משהו יפה לתלות בו עין, כדי שגם לעין לא יחסר טוב.

תאמין? לא תאמין, אבל שם ליד השולחן האחר, כשרק רבע פרופיל שלה נראה עם שפע שער, היתה יושבת בחורה אחת, מאלה שקורין להן היום ברתחת־לב “נערה” דוקא, וכותבים להן – אם יכולים – שירים, וסתם מתלבטים לרגליהן, ביותר או בפחות גלמיות ומתלקקים – אם אינם יכולים – יושבת לה זו בתוך החבורה; שומעת במאור פנים, שניכר מתלילות לחייה. סודר חם לה ושערה יורד עליו, ואור המנורה מהיל ממה עליה, וכזאת הויה רכה יש לסודר שלה, וגו ישר מהודק בו בצמר הסרוג, כה ילדותי ורך, ומכיל גם בּוּם־לב, וגם בשילות מפתה מאוד. שב לך רווּחוֹת והאחז מבט בזה קו המשי של רבע הפרופיל שלה, המתקער ומתגבע רכות במעוגים אומרי אופי, עד כדי שיותר ויותר אתה משתאה למראה הדבר שהיה מתחילה כה פשוט ונעשה והולך משוכלל ולא נתפש כולו, ומעורר רגשת פליאה גדלה ומשתוֹררת. נזר כזה של שער, ללא כל גינוני טיפול חיצוני בו, ללא גינונים ניכרים לפחות, צמח־בר, כביכול; ורק תאר לעצמך, דרך משל, איך זה לסנן ולכבוֹר באצבעותיך ערימת משי מאשדת זו, הכהה והבהירה, ולהעביר ידך בתוך פקעת חמימה ולוהבת זו; כרמל שגונו בין כהה מאוד – ערמוני כהה – ובין בהיר – ערמוני בהיר – עשיר מאוד, שופע מאוד, גדוּש אור ותחוּח, ופורה ברק חי, שמרגישים בו נחשולים, ורואים בעליל סילונות ואפילו קצף הילה שקופה, נמוג ונשזר מלמעלה, באור המנורה, וכל ההוד הזה יורד־צונח בחירות על כתפיה החומות, במין בהירות נבונה שאינה הפקר, בפשטות גדולה של חוקי הכובד וגם בגנדרנות מלגלגת ועילאה.

סלק דעתך ממטאטא זרדים יבשים, או מזקן תירס מדובלל – הרי שאין לך שָׁר משׂער. לא כל שכן שעה שהוא תחוּח ופורה גלים, לא לביד ולא צמרי, גם שזוּר אור וגם כובד לו, כזה שער שמעיד על פרצוף בעליו, על אישיותו ועל חידת נפשו יחידתו. ושער יפה על גב יפה כשעורף נאה ומהמוּטב ובדל אוזן קטנה ורבע פרופיל ענוג – מזלפים לך זלף ומזמרים לך זמר, שאין הלב עומד בעצמתו על נקלה, ונעשה לך עד כדי כך שמתעוררת בך אותה נקרנות שלך המפורסמת, שלא תמיד היא נגנזת דוקא, ולא תמיד בצדי דרכים תהלוך ולא רק בעקיפין תחתוֹף, ומבקשת לה שהוּת ולוחשת בקנטרנות מבישה כי קוראים לה לזו בודאי שושנה, ואולי זהבה, ויתכן אפילו: רותי, וכנראה שבאמת שמה רותי. ושלפני שנתיים־שלוש גמרה את הגימנסיה. ושבבית הוריה ארון גדול, פסנתר, כלי זכוכית ואת הפרימוס החליפו כבר במערכת כלי חשמל. ושהיא קראה ספרים, ורקדה בתנועת־הנוער (והיתה יפה להפליא!) וכבר הספיקה להתוכח על הכל, וגם, אכן, גם לשוחח. כזאת מין נערה היא שאם תתכחש לכל מוצאה, לביתה, לדודותיה וגם לזכרונותיה – זכרונות מאד נמלצים – ותראנה כך כמו שהיא, בגילויה, הבלתי־אמצעי, בהיותה דוגמא לאושר, ליום יפה, לשעה מוצלחת, בהיותה כשהיא לעצמה יצור יפה והרמוני ורענן כל־כך ופורח, וגונזת בה את הכל באותו רטט נפלא ומסחרר, אשר לך אתה, בשעתך, לא האיר כה פנים ורק נשאר כזעזוע לא מושלם ולא משלים; נערה המזעזעת את כל מיני השלמות הסרק שהטלאת לך כדי שלא יחשפו מערומיך הדלים, כל מיני הפּיוסים הסרוחים, נזופי אלוה; כזו התובעת לחזור ולהתחיל ממקום שבו פשעת לעצמך כשויתרת אז על ההפלגה למרחקים הגדולים, למרחקי המרחקים; כזו המחדשת רטטים בישניים וטהוֹרים, וחמיצות־בוסר עם צפרירי אביב, ועם ליל אהבה. אה אלוהים. כמעולם. עוד מערב רטט. ואחר שכרון ההליכה לפגישה. קדחת רוגשת ושוקעת, מתיסרת ושואפת רוח. נקיפות־לב־פתע מסחררות, ואותו פיק־ברכיים של ימים עברו, והלב, והכיווץ בחזה, ומירוץ הדם בעורקים, ואותה נכונות עצומה לאהוב, כל־כך הרבה, כל־כך חזק, כל־זאת־הפעם־עד־תום, עד אין־עוד. וקזוארינות מרחששות, עומס מחטים גדוּש, וריח ארנים, וחשכה, ועולם חוגג שפורש לצדדין להותירכם לבד, מלא וממולא, תוסס ומכה־גלים, וחריפות כזו שישנה, וגישושים, גישוּשים נכלמים למצוא ולדעת, ורתיעה, והעזה אחריה, ועוד רתיעה, והכל בחוש? בניחוח אדמה לחה, ובהוָיית שעה מאוחרת שבלילה – הו ליל אהבה, לילה מפעים. –

נו, ומה? אִתה היית נס עתה למקום מן המקומות, והבה נא בעוז: מקום רחוק, ובית־אבנים בו לתלפיות בראש גבעה, ארנים סביב, כבדות וחגיגיות וחום שמבפנים, ומביא שמה אותה כבת־מלכים, ומקיץ, חה־חה, מקיץ בוקר אחד והנה… לא, לא! – – חייך אליה בחור, חייך שתזכור זו אחד בחור שחייך אליה חזק (אפילו אם ראשה מופנה ממך ואינה רואה), בטרם יצא והפליג אל החושך. מה הרצינות הזאת עליך, בן־אדם, עצבות לא־בשעתה, מה לפתע ריגשה נוּגה זו, לב־זקן, ריגשה עד עצימת עיניים. ותחת זאת לך בוא אצלה לאמור: רותי, בואי, לפני שאנו יוצאים, בואי נשיר. או ככה: בואי נשיר משהו בשני קולות; ואחר־כך, פשוט ומיד: בואי אומר לך כי חמוּדה את. ועוד לפנינו רגע מלא, מספיק לגמרי כדי לצאת החוצה, יחדיו, את ואני, לבדנו, ושם – – – ואפילו לא כדי כך, אלא רק כדי לומר קצת דברים פשוטים, שקונים לב־אדם, אותם דברים פשוטים ויקרים ויפים כל־כך… ואחרי זה, פתאום, לקפוץ אל כל הרעיונות האחרים, הפראיים, הקפצניים, התישיים, הנועזים, המתפרצים בדלת פתוחה ומרקיעים בדילוּג, בעוד מדרגות מצויות לפניך – דמיונות־שטות, שאינם, כמובן, אלא מתכוונים לדבר האחר, כידוע, פשוט: אליה, אליה.

זה שיושב משמאלך ונוגס בשקיקות מן הלחם ולוגם מן הקפה, הוא המקלען; ואין כידיו יודעות ברגים קטנים, ופכים קטנים משומנים; וזה שאחריו הוא צוּציק רך שהגיעה לו שעתו הגדולה ופיקתו בגרונו רצוא ושוב מתרוצצת מכל מה שיש לפניו ומכל מה שעוד יבוא עליו; וזה שמעבר לו והוא עלם יפה־עיניים ולבן־שיניים ומחייך חיוך גדול ואוכל בתיאבון גדול – וכל הדבר הגדול הזה מביא לו הנאה גלויה של צופה בעסק גדול; ואחריו אותו אליהו, זה אליהו הטוב, פלח שגבהי מצחו מתחילים להקריח ועור מצחו מלבין החל מקו היקף הקשׂקט שלו הכשר, ושחטמו לעולם קצת מקולף, ושידיו גדולות וישרות־דרך וכבדות־דרך, וניכר בו איך אפילו בעד הקפה הטוב מודאג לבו וחושש פן לא תוקן המקלע כראוי, וברגע האחרון יבגוד; ועוד פה חוטם נעוץ בספל, ועוד שם גב רחב ולבוש מעילון אפור, ועוד מברשת שער צעיר שאינה נכנעת למסרק, ועוד כתפיים מוגבהות מכל כּחכּוּח־צחוק, ופלוני שהיה מתלחש אל שכנו, אלא שהלזה, תחת זאת, היה בולע בעיניו את רותי, או מה שמה, שישבה לפניו, ושוכח את ה“משימה” ואת הפעולה, ואת הכל, ורק מוקסם ממה שעיניו רואות בשלוָה, וברעננוּת, ובהסתה שמסיתה זו את הלב לעבר עולם כל־כך אחר, שעשרים אלף מעשים גדולים וחשובים וטובים ופוֹדי מולדת לא יעצרו כוח, ויתמוגגו עד חיורון ולא יוָתר מהם אלא רק הרפתקנות של ילדים, ורק פוליטיקה של חמומי־מוח, שכן מה אתה יכול להעמיד כנגד עלמה נאה אחת, נאה מאוד, שאולי, בנסיבות ידועות, היית יכול לחבוק גזרתה ולרדת עמה אל השדות שמעבר מזה, הלוך והתלחש, הלוך והתלהב – –

במה היינו עומדים? כיצד הבחורים האלה כולם בתוך כל ההוָיה הזאת תחת המנורה המקרימה שקט סבלני על ריגשה נפחדת קצת, וצליל אחד, נשכח, לא אָבד את דרכו, התגנב לו ובא וניגן משהו ענוג, חשאי ומבושם, נרגש אחרת, נפעם אחרת, ומביט אחרת על הדברים, מהרהר אחרת על העולם, ומחריש אחרת, מחריש בענוָה, ריבון העולמים, צליל ענוג זה, אותו מעט־מעט, כמעט־לא־כלום, משקל קורים רופסים, וזה שהוא הכל־הכל, וזה שלעולם־לא־תשיג, עד שאתה נכון לתת קולך בשאגה, או להפוך את השולחן, ולצאת החוצה ולעזאזל כל השאר, ואפילו לא כך, אלא רק לגמור את הפרוסה ולשתות את הקפה ולהצית סיגריה ולהתבונן בעד עשנה בחיוך יפה ורחב, לקרוץ לאליהו, ולהשתאות אל שערה של רותי, ולראות איך יפלו הדברים כדרך שיפלו, ואותו פזמון: בחור, כלום לא היית קצת פזיז כשהצטרפת אל היוצאים? או בנוסח אחר: ומה יהא על הדברים שלא עשית עוד? – פזמון זה יהפך על פניו, ויסחף אל מאור הפנים הכללי המַקרים כל מה שמתחתיו – חברה. נו, ועכשיו מה?

עכשיו התפרק הרעש לשיחות קטנות וגדולות, וּויכוחים גדולים יותר, על כל הדברים כולם ועל המזל. ודיבור על המזל משמעו הובָרַת חלקות בין הדיבורים, קרחות קרחות שעוקפים אותן ושאינן אלא עצם הדיבורים על מזל. והואיל ולא נותרו עוד אלא רק דקות מספר עד השריקה לצאת החוצה, נחפזו לדבר בשלוָה על הכל, ועל המזל. ואם תעיין היטב תמצא שמעגל דקות מועטות כאלה אינו באמת אלא המעגל הגדול כולו. כך וכך חיים נעשים, חיים נמשכים, חיים מפרכסים, וחיים נכבשים בזרוע נטויה, ערב יציאה. רטט נכבש באמות הידיים הבטלות היטב ושלווֹת חזק, והתקרטעוּת של מה בכך, בכפות הרגליים, ובמשהו שנתחב בין השיניים ויש לחטטו, או בדבר שביקש על עצמו חיכוך בין כף ללחי מחוספסת סוֹמרת זיפים. ואלה מצטרפים למין קלות דוקא. למין: ראה כמה פשוט לחיות ולקבל את הבאות, ואם ניפול שם בשדה, לעזאזל, כמה ימי שני אדם, ברך אלוהים על הימים הרבים שהיו לך והפח רוחך בענוָה. הנה כי כן, גבּה היפה של רותי ושערה היורד, חלק יותר מאשר גלי, ומשהו פרטי מאוד, שכבר נקשר בינך לבינה, איזו הבנה של רעות, וגם למעלה מזו, כמעט קשרי מה־שמסתירים־מעיני־הבריות הסקרניות, אף אם פרצופה לא נהיר עדיין כלל, וזו הוָייתה הנערתית, הביכורית, וריגשת יופי מחמם ואפילו קנאה על חמדוֹת ועידוּנים, שיפלו, כנראה, בידי כסיל אחד, שהוא כמובן אינו בין היוצאים. ואולי הוא אפילו אותו גברא רחב הגב, אזרח המקום, הלזה ששָׂפוֹם שׂיפם לו שׂפמוּם, ומעילון לו אפור שאינו רכוס, שמחייך בחיוכים, שמצמר צמרורי קטורת, ושרגלו האחת על הספסל דוקא, ושכל כולו כמי שמקרוב נעשה תיש, וכבר מחציף מבטו ותוקעו בך כאילו אתה על כל מה שאתה אינך ולא כלום, ומה שמשתייר ממך בחיים, חייב במחילה “לקפוץ לדום” ולמצוא חן בעיניו.

שכן יש במקומותינו בחורי חמד כאלה גם כאלה. ועד שאדע מה סברתך שלך עליהם, תדע כי בשעה שמבקשים איש – עליך אתה תמיד יפסחו, ואותו תמיד ולעולם ימצאו. אתה תכרכר ותתלבט בין רגלי הבריות והוא, הוא יהיה האיש הנכון במקום הנכון. בנקל הוא נמצא, ובנקל הוא יוצא ובנקל הוא נושא עיניו אליך, אם בכלל יתקל בך. ולעולם כשמגיעים הדברים לכלל מעשה חדש, סוף סוף נועז, סוף סוף לחיים חדשים, סוף סוף חד־פעמי, זה שאת שירתו אתה שרת, ואל התגלותו אתה את עצמך התקנת, – נמצאים הללו, כל מיני ההללו, כל מפשיל חוטם וחד מרפק, בחורים מחיל אל חיל, ועליך, ידידי, כמובן מוָתרים. ולא זו בלבד אלא שהוא דוקא באמת בסדר גמור, נקי הוא ומלובש, ומסביר פנים לבריות, אתה מוצאו בבית כשהוא מושך בעול ובתפקיד, וטוב שם מאוד, טוב בין הפרות, ואתה מוצאו טוב בין השדות, טוב ביום קציר בוער, וטוב בליל שמירה סגריר, טוב בסידור־עבודה, וטוב בליל־ירח, טוב בין בחורים וטוב מאוד אצל בחורות. ואפילו כשאתה מוצאו בתל־אביב, ברחוב אלנבי, אצל הועד־הפועל, ותיקו בידו, גם שם טוב הוא, ובמקומו, וידיעות חדשות ביותר לו, אינפורמציה, וסגולת רעים לו שם, שיודעים הכל תמיד, הרבה לפני כולכם, הללו שקוראים לגדולים שבגדולים בשמם הפרטי, ובני־בית הן בחדרי־חדריהם, ויש להם גם חזקה על מקום בבית־קפה טוב אחד של האמנים, ויש להם יד ורגל גם בתיאטרון, בהצגת בכורה טובה. ובלילה בלילה, לאחר ההצגה, הם אומרים היטב לשחקן פלוני מלה אחת, בריאה ואחוָתית, ואפילו, אם תרצה, ברוסית מצלצלת, ואתה ידידי פער פיך, ותמה היאך שלהם הוא העולם, והיאך טוב הוא עולמם, והיאך לא־כלום הוא כל מה שאינו טוב, שאינו הולך וטוב, והיאך אף שבּזים הם לעתונים ולכרוזים אל תמימים – אצים במסירות לקנות עתון־ערב בעודו טרי, בעוד קול הנער מוכרו גם לא חשב עוד להיצרד, וכיסים להם בחולצתם, ויש בהם נוי ופשטות־גברית, ומעילם הקצר אינו רכוּס, ובלוריתם כך וכך היא, ולא בחורה להם שם אלא, בכל־זאת “נערה” דוקא, וכיצד זו, כרגיל, גם חמודה כשלעצמה וגם בקיאה במכמני האמנות והזמנים המתחדשים, ואין קץ לכל מה שעיניה רואות. עד כאן. רותי רותי, גן נעוּל שכמותך ופרים בריאים אלה? הנתערב אם לא ברגע היציאה ייצא בן־חיל ויאמר לנו “דברים אחדים” ו“דרך צלחה בחורים”, ואפשר אפילו שבין אלפי או כמה הפסוקים שבתנ"ך סימן לו מאז שניים “הולמים את הרגע” ואת אלה ימצא לו גם עתה, כרוכים במלה נאה אחרת של מנהיג דגול, ממש “דבּר” של תנועה, וגם אותה יאמר יפה, ויסקור את שורות שומעיו ויחייך אליהם חיוּך: “אני מחכה לכם כאן, בחורים!” ויישאר כפי שהיה קודם: הבחור בגוש!

תאמר: מה עניינו של כל זה לכאן? אבל הן זהו דוקא עיצומו של עניין, שכן, אליך מחוץ לכל הדברים הידועים, המושרים בשירים והמובעים בהבעות ובניבים, וב“דברי־חברים”, וב“דבר אל החברים” וב“בינינו”, וב“מחננו”, ובכל יתר הדרכים, שנניח אפילו שהם מדברים גם אל לבך משהו – אליך, מחוץ לכל אלה, דובר גם איזה דבר ששמו הוא: פעם־אחת־אצא־גם־אני. רואה איך גלים גלים העולם, ואתה, במטותא, בבקעה שביניהם. לא תרום, לא תינשא, אל היותך תלוי מעל תהום־סכנה, היותך רחוּף קל עם קצף, מעל שבולת, מעל דכי הגל, על שיא פרעותיו, שזה עתה צמחו, שעודם רותחים ומתגברים, שעודם בתוך כדי התרוממותם, ושהנה יתמוטטו באדיר, ובהתלהבות, ובאחת־היא ובמה־שיהיה־יהיה, ובקול גדול. שכן יש כאלה שעליהם מוַתרים לעתות סכנה. שבהם לא נתקלת העין כשמתבקש אדם של ממש. לאלה יעדוּ מוסיקה, פּיוּט, כימיה, כוכבים בשמים, וידיעת הנפש, שעשועי־רוח, ושקיעות שמש, ושירים־שירים־שירים – ואילו לשם המעשה הפשוט והנחוץ והמרחיב את החזה, הכבד עד קלות, אם יובן הדבר – מוצאים אחרים, כל מוצלח ומצליח, ואתה כרגיל תשתבש ותתחכך בין הדרכים ותישאר ללא דרך. תהא פעם שתצא, ותהא זו במחיר מה שיהיה, ויצוא תצא, ותהא פעם שלא להישאר, שלא להישאר חכם ויושב־בית, ותהא פעם ללכת, פעם אחת, ולצאת כדי שיהיה כוח לחזור קל אל הדברים שלך, התמידיים, המוקצים מחמת ידיעה – פעם לקום, פעם לצאת וללכת.

---

נעשה כעת תיאבון לדבר עם אליהו. אם אליהו כאן ואם אליהו יוצא אתנו הרי שאין בו הרפתקנות סתם, והרי שזו הליכה שצריכים לה באמת, ושנכון הדבר ללכת. חוץ ממה שיש בטחון שלא תאבד. אבל עומד על גבו עתה, טפוּל ותובע כסדר תשובות על מדיניות ועל דרכי ההגשמה של הציונוּת, אחד נודניק, וככל שאליהו גדול ורחב אינו יודע כיצד להיפטר מקרצית זו, והוא מעביר וחוזר ומעביר שרווּלו על חטמו, וטורד מאצל אוזנו יתוש סמוּי, מנפח שפתיו וחוזר ומותחן וניכר איך חמתו מתלקחת ואיך עוד מעט יתפוש אותו ויפשחהו, הנף וזרוק, ועוד ניכר בו, עם זאת, כיצד עדיין לא מש לבו מאותו זיז שהלחימו בקרבי המקלע ושקשה לסמוך עליו כשהלה יתחמם – וכה נאה הוא במבוכתו, בכעסו העולה, ברוחו המתקצרת, כל־כך נראה אז איש כמוני־כמוך, אח טוב – עד שמוכרחים לצחוק אליו ולקרוץ לו אחת ואחת. הנה כי כן. נותרו עוד רגעים ספורים לשבת כאן. מציצות אחרונות בסיגריה (הסיגריה הבאה, משמע – כשנשוב…), ונו, כן. במה עמדנו קודם? אכן: פלוני שעדיין הוא לועס בפוליטיקה. יש בני־חיל כאלה. אולם פתאום אירעה איזו הבנה, מעין אור שנבקע, ודבר ראשון שהתגלה היה שאתה, חבר, הרבית קודם לדבר שטויות שהעמידו פנים כאילו היו דבר אחר ולא שטויות. ובכן מה? ובכן, לא כלום. וטוב לתפוש נשימה שקטה יותר, וקצב ראוי יותר, ולראות ככה שכל השאר המזפּת את הלב – כטל משכים יעבור יתפוגג לו, ותיוָתר הרגשה אחרת, אמת מוּדחת, שאין הדברים באמת ככה, אלא פשוטים הרבה יותר, ומחויבי מציאות יותר, וגם רציניים יותר וישרי דרך, ואמן, אני אומר לך, אמן ואמן.

טוב. החלונות השחירו. היה רצון שכבר יהיה הדבר ההוא, ושכבר יגָמר, ושכבר יהיה מאחורינו. כל־כך רצית שלא להיתפשׂ לעצב, וכל־כך היה העצב חוגג שעתו: שעת ערביים, שעת יציאה, שעת התבוננות חרש. ואסור לצאת לדרך עצוב. שדות גדולים ורבים נחים שם בהרגעה. ואף שרידי הערגונות שבאוּדי־שמים, נרגעים והולכים, שעה נפלאה להשתטח זנוח בפינת־גן ולשתוק. או לפחות לגעות בשירה. גל של שירה מתפכפך בתוכך. ואפשר שהוא השיר הגנוז בפנים מימים רבים, השיר על “הרף־עין”, איך הוא גדל ה“הרף־עין”, הפעוט והזעיר, ואיך הוא מצטרף, שווה בין שווים, אל גרמי השמים הללו, השותקים והנצחיים והמרחפים במעגלותם בכבדם החשאי. היתה דממה יורדת. מעגל אפלה נסגר סביב כהרף־עין זעיר, ממש בתוך אמצעיתו של הלב, וזר דממת־אפלה עיטר התלקחות ענוגה של זהב. בחורים, שולחנות ורגעים מימיים נוזליים נתכּהו, והתרגש כעת לחץ מבפנים, כאילו צמיחה ביקשה מקום, ואיזה רצון מיוחד וגדול שלא להחמיץ דבר, לפרוש ידיים ולאחוז, ולהקיף את זה הדבר, ולקרבו אל עצמך, אל מהותך, להיות יונק מזהרורי בין שקיעה ליציאה, להיות נצמד אל כּבשוֹנוֹ של סוד קבלת־הדין בשקט, נטוֹל ושתֹה בנקל את הדבר, שאם בו בתוכו אין הגרעין האחד, האמיתי, המבוּקש, היכן הוא יכול להיות? – ולהחליט לבסוף, ולנגוס בשיניים ולפרוס פרוסה גדולה ובקשיחוּת, ובהבטה גלויה, ובחיוך בחיוך, בני, ואף לא בשמץ־טיפה של עצב. מה העניינים בחורים?

אולם משום־מה, אף שעדיין לא נאמרה מלה מפי איש, כבר נעשתה מאליה אוירה של “יוצאים”, המביאה מיד התעוררות וגם רחמים על עצמך. וכבר החלו לובשים “נכונות־לכל”. וכיון שנראים סימנים של התחשלות ושל עוז, מסתבר שפשוט עלה קצת חוֹם בלחיים ופחד בלב. זה חשבון־הנפש המסכן. ולא עוד אלא שנטל זה האחרון, נטל וישב בלא־חכמות בטבּורך, בנוחיות ובפשטות ובהשתלטוּת, והכל נרתע מפניו. אכן, מיד התהפך השכל בתחבולות־חרש חרוצות, ומיד השרירים הגדולים נבלמים, ומיד חדלים לומר אמירות ורק משתדלים ומגחכים כמה שאפשר יפה, או נוטלים ועושים מבט־תקיף, נחוּש, הלא תדע, ואילו זויות השפתים, שנשכחו, לא ידעו כיצד להניס את המבוכה, את זה המשהו שבתינוק שלקה ומחכה לנשיקת־פיוסין. אבל כל זה עד ארגיעה. כי כבר היו שרים בשולחן השני, קמים ושרים. אפשר היה עוד לשבת, היתה עוד שהוּת יפה לשבת, אך, משום־מה, כבר קמים, ובתוך כך גם שרים אותו שיר־זמר: אָז הִיא קָמַה וְאָמְרָה

קַר לִי פֹּה נוֹרָא!

אֲנִי רוֹצָה הָבַּיְתָה –

הָבַּיְתָה, הָבַּיְתָה!

אה, לא כלום, לא כלום, כלום לא יהיה! רגליים צעירות, טובו שריריכן, טוב לעמוד, טוב לחוש אונים בגוף, טוב שיוצאים לפעולות, טוב שיהיה נענוּע כללי, של גוף ושל נפש, וטוב שנלך, שנעבור שדות, שדות ליליים, שלף שדות, שדות קיץ, ערב חמד, ירח יעלה, ואחר קצת נרוץ, זה לעמדתו ואנשיו עמו וזה ירוץ אל מעבר לשביל – ואנשיו עמו (רתק־אש, ומחסום לכביש), ואתה אל מקומך תרוץ, וכל זה יהיה ערני, ותובע כל תשומת־הלב, ואת אומץ־הלב, ואת העוז לשתוק ולעשות. ואת כל יתר הדברים נשאיר לבחור אחד כשישֵב אל שולחנו כוסס את קצה עטו ואת קצה צפורניו חליפות ומבקש לו הגיונות ושירות בדברים פשוטים וקלים, וקם לרגעים ויוצא לשוט בחדרו עלה ורדת. רותי, פוטי, נערה חמודה. לו ידעת עד כמה שתל בך הדמיון דברים, וכמה מעריץ בעליו את דמיונו זה ששתל, שאולי ישנם בך ושאולי אינם בך, נערה שאפילו פרצופה עדיין לא נהיר כלל. העלה נא בדעתך איך זה לחזור מן הדרך רטוב, עייף, נרגש, צִחֶה־פֶה ולילה וסכנה שוקקים בך – לחזור מן השדות ולבוא אצלה, וחזקה עליה, נערה רכה זו, שתדע לקבל פניך כשתבוא, ולהיות טובה, ואוהבת וחנונה, וביתית. יש מין זמר עתה בלב, זמר כזה, מתרונן ומתקפץ, מין אושר, ויהא אפילו שהוא מה־בכך, אך אושר של הבנת־דבר אחד, של רצון לעשות, של הרגשה נאמנה: אנחנו כולנו יחד, יחד אנחנו, אנחנו יחד, יחד נצא כולנו. הללויה.

בחור שׁח ומתקן את גרביו, כמה זה חשוב לעשות כך. בחור מיטיב כותנתו בתוך מכנסיו ושר בפה קמוץ “קר לי פה נורא”, ומטלטל קצת ראשו כדי לבחוש בתוככי החום שבזמר – וכמה זה נאה להיות קל ופשוט כל־כך. אותה מוחרמת, זו מחשבת חוזרת ממארת, על ההוּא, מה שמו, שבדוּהוּ, שגם אם הוא עומם אי־בזה מן הצד בצחוק דק מן הדק – על קליעים ועל פגיעות ועל כיוצא באלה – מין מחשבת מנגנת עמוּמוֹת למטה למטה, אלא שכל־כך נקל לסתום את פיה, ולהיות כראוי, קל, פשוט וחופשי. תהיה הליכה. טוב, תהיה. ויהיה לילה. טוב. ואחר־כך תהיה הריצה ההיא. ועוד אתה רץ ומישהו כבר יהיה מכריז “גמרנו” – וחוזרים. וחוזרים אחרת. וכבר שוכחים את אותה שהות שנפלה בין ולבין, שהות בינתיים של מה־בכך, שהות שלא כדאי להרהר בה, ושאם כבר הזכרנוה הלוַאי שלא תהיה, כשתבוא שעתה, יותר מדי מהר, שלא תחלוף לה במהירות של חלום, כשהכל אץ קצת יותר מדי מהר, כשלא כל־כך יודעים בתחילה מה בדיוק לעשות, וצריך יהיה להתעורר, ולקרוא למישהו, אילו היה מישהו לקראו, כגון אבא או אמא, אז כשהיו קוראים להם מן החדר השני בבהלה. ופתאום מקיפים סביב שמים זרים. פתאום מזדקרת אדמה לא ידועה. ומין ערפל משונה, ופתאום חפזון ויריות, ואיזו נקודות מסתחררות וקווים פוזזים, וחונק בגרון, ומתגלים אנשים, ומתקרבים, וצריך לירות בהם, ולירות בהם. ויש בין תדהמה לבין “הגיעה השעה”. ופתאום נפגעים ומתים ודי. כלומר, הו, כן. הבלים. זה אחרת. יורים בעוז. יוסף טרומפלדור. מצטיינים. בעצם, בינינו לבין עצמנו: מצחיק כמה שטות היא המלחמה. פרצוף מטומטם. איך אינם יודעים לשבת להם איש תחתיו בביתו בשלום. כמה אפשר לחיות אחרת, לחיות נכון. כמה מחמיצים. מה הבהלה בחורים, לאן? למה רגזתם ממקומכם. יורים כל הזמן. בבית דואגים, לא יודעים. אחר־כך. פתאום. הלוָיה. יללות. ונגמר. די. כל זה… ואפשר גם להיות גיבור. גיבור כובש גאותו ומהלך כאחד האדם. מי עוד? טרומפלדור אחד, ויש גם אחרים. אפרים צ’יזיק למשל, אלכסנדר זייד. השומרים כולם. ובכלל (ומישהו עוד יתלהב לשנן פסוק יפה שאומרים אותו לפני הסוף, תחת לשווה חזק: חמורים! מרמים אתכם! אל תלכו! איזה מולדת, מה מולדת. יהרגו אתכם נפש). הסתבכות. חסר דבר. או מישהו. כואב. לא כדאי. הביטו: יש אחרת? אחרת, אחרת. יותר יפה. יותר ויותר. חיים פשוטים – – חביבי, נעשה קל בלב. אבן של פחדנות ניזוזה ונשמטה ואסור לקלקל. שלא תחזור. איזו הרגשה קלה. בחוּר, שרוכי הנעלים. לענבם חזק. הכל קל הרבה יותר. חה־חה.

אָז הִיא קָמָה וְאָמְרָה:

קַר לִי פֹּה נוֹרָא!

וְהוּא קָפַץ וְנִשְבָּע לָהּ

כִּי דַוְקָא חַם לוֹ חַם!

דַוְקָא חַם לוֹ חַם!

צא מפינתך. מה יש לך מאחוריך. שממון עוטה געגועים. עולם פעוט ואשנב מזוהם למרחקים דהים. מה היללה, משוך. הכל יותר יפה כשהוא יותר פשוט. העולם רחב יותר. מאיר יותר. זמרת אדמה תחת רגל פוסעת. זמרת דממה בתוככי־תוככי, והולכים קשיחים, ממעכים שלף שדות, קוצים יבשים נשברים בנקיפה. מרחב קסוּם ירח. ריח של קיץ. החיים הבריאים. זכר שער ריחני וגדוש. כלבים ינבחו. טל יעדן מה שיגישו השטחים הפתוחים. נשימה חדשה ורוָחה להא לעולם. הולכים בין חברים. גב אחר גב. קרבתו הברזלית והמשומנת והמסתורית־קצת של הנשק. ועוד רגע וגם מוחך בקליפתו יהיה צוהל צהלת קרב ונופל בתאוָה אל חישובי ה“מבצע”, וה“משימה”, וה“בעיות” שיהיו “פותרים” אותן, ונראה לו הכל כה הנדסי, כה מתמטי, קר ומתוּחבל, ששייך ל“ידי־זהב”, וגברי, הו כמה גברי, ששוכחים את כל הסלסלות למיניהן, ורק עצם עצמם של הדברים החשובים, שמיותר כבר גם לציין את שמם ואת שייכותם אל הדברים החשובים עוד יותר והידוּעים עוד יותר, של הציונות ושל הגשמתה. כמכונאי בין סרני סדנאותיו וככימאי בין צנצנות מעבדותיו אתה הולך רציני ושקט, ועיגול של חכמה עוטר ראשך. אולם קצת אחר־כך גם זה נשכח מאליו ורק הוָיית השדות, ורק כל האהבות שאהבת מעודך, וכל השירים שעדיין לא שרת, ורק עיניה של אמא – תוקפות אותך בשפעה, בתוך דממת ההליכה, עד שמורגש שאתה שותק חזק וחכּך יבש. התנגפות בתלמים, וכבר שורות של עצי פרי בתפארת עלים מחרישים. וכל־כך ידוע אז שכאן בודאי יש אמת, ואילו בהליכה נועזה זו שלך – – מי יודע מה יש בה. וחבל.

וכאן לפתע נשמעה השריקה לצאת, שריקה קצרה ונאה, אף שחלק מטעמה יצא לבטלה הואיל וכבר בלעדיה היו הכל מזומנים ועומדים בחוץ, לולא שאמור היה בתכנית וקבוע שאכן שרוק ישרקו לצאת, ומה פתאום להסתלק מגזירה קבועה שבתכנית – חוץ מאיזו צמרמורת עוברת של רוָחה, או של מה שיהיה, שמתמזגת כל־כך עם כל הקודם כאילו הכל ממש המשך פשוט ואחד, עד שאין להבין מנין לה זו הרגשת סוף־פסוק. מיד אצל הדלת אתה מתנגש עם אליהו מכאן ועם רותי, או אולי לא רותי, מכאן, ופתאום אתם שלושתכם מול הפתח, יחדיו, ומציצים עיניים, וזה מין מפנה פתאומי שכזה, פתח־תקוה שכזו, עד שאפשר להרגיש בפועל כיצד סומק וחירון מתחרים על־פני זיו קלסתרך. הה, מלים טובות ונכונות, היכן מלים טובות ונכונות. שהות של מרחב חם, שהות רוגשת.

פתח אליהו ואמר: “אתה מכיר את רינה’לה?”

וזו הגביהה ריסיה, חשׂפה שיניה תוך ששורש חטמה התקמט משהו, וגחכה אליו בהתגרות עליזה, שמזמינה אותך לומר דבר חכמה גדול, או לקפוץ ולהראות לה עד כמה חברה’מן של ממש אתה (לא כדאי, אולי, להעיר איך אגב כך התגלה פתאום איזה מרחק בין מה שדימית איך היא ובין מה שהיא בממש, ואיך מרחק זה ככל שהוא קיים, לא הועיל אלא רק לריגשת לב סוערת יותר, כאילו אין בזה אלא אך תוספת ליבוּב). יש כל מיני פתיחות של שירים. פתיחות עזות ופתיחות מתמלמלות. ויש גם מלים קלות, אוטובוסיות, שמכנפות להן בתמימות אדווֹת קלות ונוצתיות כהתגלות פתאומית, אגב ריצת יום־יום, של אור שמש על עץ, ועוד יש שנוטלים ואוחזים בנערה בשתי זרועות ונושקים לה אמיצות ואומרים לה חידוּד של גבר האומר חידוּד לאשה. ויש פעמים שלפתע יודעים את אור השעה, ורואים קצת מעבר לרגע האחר, ורואים כיצד פרח נפתח וכיצד יחיד וענוג הוא הרגע, ועוצמים עיניים, ונחפזים לטפס במגדל שבאויר, ושוכחים הכל עד כדי שרגל משתבשת ברגל, ועוד יש ויש דברים ואפשרויות, ואורות, ושירים, וכאן זו עומדת לה רותי או מה שמה, ועדיין לא קרה כלום ולא מאוחר מאמור לה דבר מפעים, מפעים כשהוא נאמר, ומפעים כשהוא נאמר באוזניים שומעות, ובעליזות, בן־אדם, ואם לא בעליזות החרש נא הפעם.

“חשבתי ששמך רותי,” אמר לה אז במאור פנים, שנראה היה שמח וקל־לב, ושלכאורה גם היה כך: שמח וקל־לב.

“רותי? מה פתאום רותי?”

וזה היה טוב. אפילו משהו יותר מן הצפוי. לפי שנמצא שיש איזו רותי, ושאפשר לערבב איזו רותי לכאן, ושכך מעולם יארע לכל בן־חיל, שהוא קצת מערבב בפרשת רותי אחת בזו שלאחר רותי. וחוץ מזה קולחת לה שיחה. ועוד איך. ונוסף לזה שעת שקיעה גמוּרה. וקצת לחות באויר, וקצת משהו משל מוצאי־שבת. ובאור־החשמל, על הסף, עטורת שער רענן, וכמעט קמט קל לה מעל חטמה מרוב הפשל וחוצפה, מציצה אליך רינה’לה אחת, ואיזו טהרה בה, נקיון שברוך, הרחק מכל מעשי־קונדס שבפוליטיקה ופצצות, איזו עיגוליות של פּיוסין, שנראית קרובה עד כדי לקחת, ורחוקה, כמעט נבצרת, עם זה, משוּם נפתר לא־פתור, משוּם, אלוהים יודע איך לומר, שאתה נולדת פחות או יותר לא־יצלח, לא־מוּכשר לצאת ולבוא פשוט וקל, ולא יודע לחדול פעם ולא לראות מי־יודע־מה ופלאים, במקום שאינם.

“לא־יודע מה, היה נדמה לי.”

“פעם תכיר את רינה’לה, אחר־כך לא תערבב עוד. מה רינה’לה?” – גחך אליהו וירד מדרגה אחת כשהוא נתמך בכפו הגלמית בזרועה החומה והרכה, והסב ראשו אליה, לאחור ולמעלה, כדי לקרוץ בעיניו, ועוד אמר אליה בהבנה: – “הקפה שלכם: פלאי פלאים! היכן אתם משיגים כזה?” שאל בפשטות של מקורב בן־בית, ושל אחד בעל־משק־בית.

“אה, זה לכבודכם!” השיבה לו רינה’לה ומיצמצה בעיניה וחייכה טובות.

“תכיני עוד אחד כזה כשנשוּב. זה יהיה בסדר גמור!” אמר אליהו.

“די, כבר הולכים?” אמרה רינה’לה ולא היתה עוד מחייכת כקודם, ונטלה והביטה אליך ובך, כשוקלת ערכך, וכלומדת ישוּתך, עד כמה שיש בך משהו.

עתה פתאום תפשׂת שקולה כשדיברה אינו הולם כל־כך את מבע חזוּתה, מלבד משהו מקניט שבו, בוטה, כזה שרוצים להחליקו כדי לישרו ולהיטיבו, ואולי באמת לא היה זה אלא בוסר מעורר. היה לה סודר חוּם ושערה הגיע עד כתפיה החוּמות, והסודר היה נוח, קצת מרווח, וקצת מהוּדק, ובשום אופן לא מרושל, והרבה מאוד, אולי, חתוּלי, והיא כבר אינה אלא מחייכת בעיניה בלבד וסוקרת את אליהו הגדול והטוב, שגרד פדחתו, לאמור:

“נו, כן. הולכים. ונתראה לאחר חצות? כן, רינה’לה?”

אבל לא. לא די. לא ללכת כבר. דוקא עכשיו? הרגע התעבה, התגדש, עדי כי גם מחשבות רצוֹא ושוב אינן סוקרות אותו מקצה ועד קצה. מתבקש משהו, מעשה, או מלה, או משהו, מתבקש דבר שיתהווה, והכל נכון לקראתו, ונפעם מתעכב לו הזמן, והכל סקרני ודרוּך לקראת מה שייצא מן הקצף הרוגש הזה: שמא אֵד רב, שמא אות וקוֹל־בשורה. התעוררוּת. אל אלוהים. דברים מתחילים נשחלים זה בזה. שמחת ידיעת דבר. שנודע והולך וחוגג ונודע ומאיר ועולה. מפתח הדלת נראה איך היו השמים כבר כהים כמעט, זוּלת אותו פס תרוג ועכור שחשק עדיין את קו האופק, החל מן ההר מימין ועד מה שאין רואים עוד, ומנוחה ורצינות והקשבה מייחלת. ופתאום נעשה ברור עד מוחש: אפשר גם לא לחזור.

“וזה שם… מסוּכן שם…,” פצתה אז זו הנערה פיה ואמרה ביותר מהיסוס, כמו אמא של כולנו, פתאום, כשצל של ארשת אחרת, ארשת שבהסח־דעת, חולף על פניה, ארשת שטעונה מיד פיוּסין וגיחוּך של חיבה, שצריך לומר לה כגון: טובה את, חביבה’לה.

“אה כלום,” אמר אליהו, “קצת זיקוקין־די־נור וקצת בּוּם בּוּם, ונשוב. משהו לאחר חצות, בערך. בסך־הכל לא־כלום.”

כך אמר אליהו, והגביה חמש אצבעות סובבות כשוקלות ערך ה“בערך”, וגם אמר חה־חה, ונטל וירד מעל שתי המדרגות הנותרות, ואחריו רינה’לה, ואחרון אותו בחור רם, שידיו בכיסיו, ושפתיו משריקות שריקה נמוכה. גג של צריף היה ממוּל. מעליו אילן מחשיך, ששרטוטים אחדים שבו עדיין העלו אד של אור נמוג, ומן הצד כבר החשיך לגמרי מטע התפוחים, רך התלמים כפי שהם, שם, סמוּיים בחשכה, תחוחים ומתחלחלים, ועשויים כידוע רגבים ואבנים, מלבד לבה של האדמה שהיה הולם בהם. מוּזר לחשוב שאתה תמוּת.

אין לך יפה משריקה נמוכה כדי לדבר דברים של אמת. מתחילים נזכרים בדברים, ונובט גירוי שמסית להתרומם, לחרוג מן הכן־כך, להיפטר מן הידיעה הלוחשת למטה בנאמנות־ארסית: נושנות נושנות. ולהיסחף כאשר יסחפוּ מערבולת צלילי פוגה־כרומטית. מתאבכים בשטף עז, תמימי־דרך, ושוֹעים למרום, ומגיעים לבסוף קצרי נשמה אל זיעים רוטטים שאין בהם אחיזה. אמרת או לא אמרת לה לרינה’לה, לפני שנפרדת, כי חמוּדה היא, חמודה באמת – דומה שאמרת, אף־על־פי שברור שלא אמרת. מעט יופי, בן־אדם, הודה ביופי. צא אליו צעד או שניים, כשיתמהמה. לעולם אל תחמיץ, אמור “טוב” על מה שהוא טוב. כשאתה שורק שריקה נמוכה, עיגול מתהווה סביבך בעטיה של שריקה נמוכה זו, חוֹמה נמוכה, שפרטיותך תופשת בה מלוא עיגול של דממות ומעבר לה מטושטשים הדברים ונעשים בין שמא לברי, מרוּחקים ושוֹעים אל משהו שאינו אלא לא־ידוע, לא־כאן, ולא שייך כל־כך, שרק אהבה למוסיקה, או צל צלה בשריקה הנמוכה, יודעים, אולי, להיתחב שמה ולחזור ולרמוז עד היכן הם הדברים. פתאום היתה התוּגה שהיתה לכאורה איזו תוּגה קטנה ולא חשובה שמוּנחת לה כביכול מן הצד, התחילה התוגה פתאום מייללת בקול. מייללת וקובלת במפגיע שכבר אי אפשר עוד ככה (איך ככה?) ונחנקת בזעקתה, ומסתרסת ואינה נעשית אלא קינות חכמות שבשיגרה, וכל המיית הלב מובישה ולא נשאר אלא דקלוּם, חזק למדי אמנם (האם על זה חלמנו מלכתחילה?… והיכן השמים הגבוהים, והדרכים העולות וההזדככוּת הגדולה!… בן־אדם, לעזאזל, אנה אנה באים…) – נותנים לה שתצעק התוגה הנושנה, נותנים לה שתצעק קצת, ופונים ממנה והלאה אל אותו העץ שמעל הגג, שכבר זה כמה ביקשת לדעת אם באמת הוא חרוב, או פיקוס או אלון, או אלוהים יודע מהו, לפי שכבר ירדה החשיכה, ולפי שהנה כבר יוצאים, ולפי שככה הם הדברים, סתם דברים פשוטים שאין להם שתי פנים.

חושך. מביאים את הנשק ומחלקים. פולחן רציני, קצת סודי וקצת יהיר. יפה היה שיהיו כאן ילדים ונשים להצטופף ולהתפעל כיצד חיילים יוצאים מחוּשלים. אבל הכל יותר פשוט. שוררת אוירה של צוותא, מלפפת ומקיפה. ונתמזגת בה. הביאו את הכלים, והניחו על הדשא. הסתדרו בשורות. הביאו את המקלע והרביצוהו על רגליו (אליהו נותן בו מבט אלכסוני.) הובאו הרובים, נמסרו בזה אחר זה. הובאו ה“תתי”ם" (בהקוּ בוהק שחור וצונן). הובאו גם התרמילים הקשוּרים וחתוּמים על משהו כבד שבהם, כובד שקט שעשוי לשאוג בפרץ געש. מדמים שאדונים המה למה שבתרמיל, ואינם יודעים איזה שֵד שוכן בו. הה אלוהים גדולים. על גבם ישאוהו. אחר התפקדו. וכשיחזרו ישובו ויתפקדוּ. ובין זה לזה – הכל. דפיקת־לב שאינה פחד, אלא רצון להשלמה. להשלים עם הדבר עד הסוף. ודרך אגב, מה הרעש? – כל העניין אינו אלא כמעט משחק־ילדים. הכל מתוכנן, הכל מחושב, הכל יבוצע, ובטרם תספיק לחשוב הרבה, כבר תהא בבית. וזהו זה. זהו זה. מחלקים רימונים. שני רימונים לאיש. טוב להרגיש בתוך הנעליים איך הגרביים שלמות הן. נקיות וחמות, ואיך הרגליים צעירות וטובות להליכה, ואיך שום דבר, כלום לא, שום דבר לא יימנע, והכל נכון. באמת.

ואחר־כך באו כמה דברים שהיו כולם צפויים, ושנראו עם זה חדשים ותמוהים משהו. אפילו אותו בחור במעילון שלו עם פנס־שדה, שלאורו קרא מתוך פנקסו מה שקרא, לרבות שני פסוקים וציטוט אחד, כאמור, וסקר בעיניו (כמה טוב הוא, מוּצק בתפקידו, ונכון בתפקידו – ומיטיב בתפקידו!) וחתם לאמר: “וזהו זה. השעה שמונה. ותצליחו.” ואיך אי־שם בדלת חדר־האוכל דמות אחת נרתעה מאפלה לאורה, או להפך מאורה לאפלה. ובזה, ומכאן ואילך, מתחילה ההצגה. הכל שפוי. הרגליים קלות. הכל ברור. חבריה – זזים? “כיתה מספר אחת.” שורת בחורים, שנעשו אחרים עם נשקם. יצאו. צעדים. התנגפוּת רגל באבן. בוססים אדמה שקטה. ליל קיץ. ליל קיץ. ליל אין־סוף. “כיתה מספר שתיים.” זה שלפניך הוא אליהו. הצריפים האחרונים. גדר. השער. השומר. סוּדר על צוארו. והרי די חם. גדרות אבן. מטעי תפוחים. ימי שלום. עמל נמלים חרוצות. מוסיקה של כלות־נפש. מוסיקה של געגועים עד דק־דק. כל־כך הומה כל־כך נפעם. ככה. זאת השוּרה. הולכים. נעצרים אצל הגדר האחרונה. שדות החצר. הממטרות דוממות. שקיפות וטל. הירח יעלה. כמה וכמה יש וצריך לומר ולהגיד. ממתינים ל“כיתה מספר שלוש” שתעבור. לפנים השדות הפתוחים. שלף. היאחזות חזקה באדמה. קסמי לב הומה. קדחת נרגעת. ולא עצבות. כיון שממתינים – אחרונים שבשורה מטילים מימיהם בקיר הגדר, והכל נזכרים ומתעוררים להחרות אחריהם על־פני אותה גדר. חיים פשוטים. “כיתה מספר שתיים, אחרי!” – אנחנו. אליהו פונה ואומר חרש: “איזה לילה יפה, מה?” – ואתה מצדך נענה לו בחיוך לילי, ומשיב בקול חרישי לילי: “קסם של לילה”, וממשש את הרימונים התקועים בחגורה, מוסיף עוד ואומר: “עד שפתאום הכל מתפוצץ!” אלא שזה כבר לא שייך כל־כך. ולפיכך מחרישים, ונושאים רגלים, ומדלגים אחרי החברים בפירצת הגדר, ויוצאים עמהם אל השדה, רוננים חרש, בלא דעת ברוּר אם זה משהו שנגמר, או, להיפך: אם אין זה משהו שהנה הוא מתחיל ונפתח.

נדפס לראשונה בשנתון דבר: קובץ לדברי עיון ספרות וסקירה, תש“ח–תש”ט

א

אכן, כל זה אירע עוד מכבר, אך מאז לא הרפה ממני. אמרתי להשקיעו בשאון־ימים, להמיך ערכו ולהקהותו בשטפם של דברים, ואף הצלחתי, לעתים, להגיע לכלל מנוד־כתף מפוכח, ולראות שכל אותו דבר לא היה, ככלות הכל, כה נורא, והחזקתי טובה לעצמי על אורך־רוחי, שהוא, כידוע, אחי התבונה האמיתית. אולם מדי פעם מחדש הייתי חוזר וננער, תמיה כמה נקל להיפתות, ללכת שולל גלוי־עיניים, ולהצטרף מניה־וביה אל זו עדת המשקרים הגדולה הכללית – העשויה בוּרוּת, אדישות־תועלתית, וסתם אנוכיות ללא־בושה – ולהמיר אמת גדולה אחת במנוד־כתף חכמני של בעל־עבירה ותיק. ראיתי שאין עוד לפסוח על הסעיפים, ואף שעדיין לא גמרתי אומר היכן כאן המוצא, הרי נראה לי מכל מקום שתחת להחריש, הרי לכאורה, מוטב אפתח ואסַפּר.

אפשר לספּר כסדר. להתחיל ביום בהיר אחד, יום חורף בהיר אחד, ולדייק בתיאור היציאה והמסע, כששבילי־העפר שהיו מרובצים בגשם תמול־שלשום, ומשוכות הפרדסים, שהיו שחומות ומלוחלחות ורגליהן, כמאָז, מלוחכות עדרי סרפדים ירוקים וצפופים ורטובים – הלכו והיו לצהרי־היום, צהריים נאים וענוגי־שהוּת, והתגלגלו כדרכם והיו לבסוף לצינת בין־ערביים מתקדרים, כשהכל כבר היה מאחור גמוּר ומוגמר.

ואולי, מוטב לפתוח אחרת ולהזכיר מיד את זו אשר מלכתחילה היתה תכלית כל אותו היום, אותה “פקודת־המבצע” מספר כך־וכך, בכך־וכך בחודש, ואשר בשוליה, בסעיף אחרון, המכונה סתמית “שונות”, היה אמור על־פני שורה וחצי, שאם־כי “יש לבצע את המשימה בהחלטיות ובדייקנות,” הרי, מכל מקום, “אין להרשות התפרצויות” – כך היה כתוב – “והתנהגות פרועה,” וזה בא ללמדך מיד, כי יש דברים בגוֹ, ושהכל יתכן (ועם זאת, מתוכנן וצפוי מראש). ואין להעריך נכונה סיפא נכוחה זו אלא רק לאחר שתחזור אל הרישא, ותסקור גם את הסעיף הנכבד “ידיעות”, שהתריע מיד על סכנה מתעצמת של “מסתננים” ושל “גרעיני כנופיות”, ושל (וזה יופי של ביטוי) “שליחים במשימות אויבות”; וגם את הסעיף שלאחריו, הנכבד ממנו, שהיה מדבר בפירוש על כך ש“יש לאסוף את התושבים החל מנקודה פלונית (עיין המפה המצורפת) ועד לנקודה פלונית (עיין אותה מפה) – להעמיסם על המכוניות ולהעבירם מעבר לקווינו; ולפוצץ את בתי־האבן ולשרוף את בקתות החומר; לאסור את הצעירים ואת החשודים, ול’טהר' את השטח מ’כוחות עוינים'” וגומר וגומר – שכן עתה יסתבר בכמה הרבה תקוות טובות ונכוחות נטענו היוצאים כשהושם עליהם כל ה“לשרוף־לפוצץ־לאסור־להעמיס־ולשלח” הזה שיקומו וישרפו ויפוצצו ויאסרו ויעמיסו וישלחו ברוב דרך־ארץ ומתוך מתינות שבתרבות דוקא, וזה לך אות לרוחות מנשבות, לחינוך טוב ושמא גם לנשמה היהודית, זו הגדולה.

וכך אירע כשיצאנו אותו בוקר חורף צח והדור, שׂשִׂים אלי דרך – רחוצים, שבעים ולבושים היטב; וכך, ברוח קלה זו, ירדנו במקום שירדנו, סמוך לכפר פלוני שעדיין לא נראה, והכיתה שלנו נשלחה לאגוף, בעוד האחרים מקצתם יאבטחו מאחור ומקצתם יכנסו אל הכפר ההוא. וכרגיל אין טוב מאשר להצטרף לכיתה האוגפת. וזו אמנם כבר היתה נעה בשטח לא ידוע, ויוצאת ומפליגה אל תוך ההויה הרחוצה, המטוהרת, של השדות, באויר השפוי והזכוך, במטעים החרושים בחלקם (מבטרם זעם) והמעשיבים בחלקם (מימי הזעם) – וטוב לבוסס בשבילים המטויטים חלקלקות מים עומדים ורפש טרי, עד שנעוריך, ולו גם כבר אינם נעורים כל־כך, פורצים רעננים. אפילו משא “ארגז־הפעולה” המחתך בכף־היד עשוי כעת להשתנות ולהדמות כאילו אינו אלא סתם־סל השייך להליכה בחבורה, הליכה, נאמר, לעבודה, או, לפיקניק, וגם אולי, כסתם להקת זאטוטים אנקורית מצייצת. והיינו מבוססים, שׂחים ומשׂיחים, לוצצים ושרים, לא ברעש אלא בקלות־לב, והיה ברור: לנו לא תהיה מלחמה היום, ואם מוּנה למישהו לחשוש משהו – לא לנו זה, יהיה אלוהיו עמו, לנו הוא יום טיול.

אחר־כך הגענו לגבעת אחת, שם השתופפנו תחת גדר צבר, והיינו מוכנים לסעוד לבנו משהו, לולא אסף אותנו האיש, פלוני מוישה המ"כ, והסביר את העניינים, את הסביבה, ואת המשימה. ולפי זה הסתבר שמעט הבתים הנראים בשיפולי גבעה אחרת הם איזו חרבת־חזעה, ושכל המטעים הללו שמסביב והשדות של הכפר ההוא הם, וכי מימיו המרובים, אדמתו הטובה וגידוליו המשובחים, יצאו להם מוניטין כמעט כמו לתושביו, שהם, אומרים, בני בליעל, מסייעים לאויב, נכונים לכל רע, לוּ רק נזדמן להם, או, למשל, יהודים אילו אך נקרו עליהם מובטח לך שהיו עושים בהם כלָה, ובשצף־קצץ – כאלה הם וזה טיבם. וכשנתנו את עינינו היטב באותם מעט הבתים שמעבר לירכותיה של ההיא הגבעה הלא־גבוהה, ובינינו לבינם מפסיקים המטעים, הגינות המטופחות, ובארות המים הכא והתם, ראינו שכל כולה של חרבת־חזעה זו אין בה כל בעיה, ממש אינה מצדיקה כל הרחבה נוספת של בירור. לעומת זה היו שם אילנות, שקמים כנראה, שהיו, פה ושם, כה כבירי ימים ושאננים, שכמעט ולא היה בהם עוד מן הצומח אלא מן הדומם הגדול. ואחר־כך חזר מישהו עם תפוזים ואכלנו תפוזים.

אז פנינו וירדנו בתוך תלמים ריריים, אפורים, שלא הספיקו לזרעם ודחפנו שער עץ גדול בגדר חומר, ועלינו בשביל צר, בשדרת צברים רפודת גללים וקרירת טחב, שניזמיות, עשננים ועוד צמחים דשנים ללא פרח, הצטנפו שם בשפע הנופל תחת משאו הלח־אפרורי, והצטנעוּ בחביון המשוכה – וחזרנו וטיפסנו בגבעה הבאה. מכאן היה הכפר גלוי לפנינו. תפסנו עמדות, הצבנו את המקלע והיינו מוכנים להתחיל. ולאחר שאותו שהיה גחון על מכשירו ושומע ודובר אל אפרכסת האלחוט בנגינה טקסית, הודיע לנו כי יש עוד שהות לשעת־האפס, ביקשנו ומצאנו לנו איש מקומו היבש לשבת או להתמתח ולהמתין בנחת לתחילת הדברים.

מי עוד כחיילים יודע המתן. אין לך שעה ואין לך מקום שחיילים אינם ממתינים בו וממתינים. המתנה במשלטים, המתנה להתקפה, המתנה בטרם יציאה, המתנה בהפוגה; יש המתנה ארוכה ללא־רחם, יש המתנה נרגשת נלבטת, ויש גם המתנת שעמום, אוכלת־שורפת הכל, בלא אש ובלא עשן ובלא תכלה ובלא מה עוד. נוטלים ועושים מקום איזשהו ורובצים בו וממתינים. והיכן לא רבצנו?

והיה זמן, כשרק התחלנו נכנסים לכפרים שנכבשו ועוד היה משהו איסטניסי בנו, עד שמוטב היה לעמוד או ללכת כל היום ובלבד שלא לשבת על אדמת הכפר, שאינה אדמת־שדות אלא כברת־עפר מעופשת וחולה מחמת מיאוס, שרקקו עליה דורות, שהטילו בה מימיהם וחראיהם וצניפים בקרם וגמליהם – אותן חלקות־עפר בצדי הבקתות, הנגועות צחנת שיירי משכנות־אנוש צפופים ודלים. הכל היה מסואב שם, ומאוס היה לקחת דבר לידיים – אלא שכבר בשעות אחר־הצהריים של אותו היום היינו כולנו מסובים־שטוחים שם מלוא קומתנו על פני אותו עפר חולה מיאוס ומשותיין – שכוב בנוחיות, בלב מגיס־כל, וצוחקים לפרקים צחוקים עד כהיון העיניים.

הה, ימי המשלטים. היה לנו שם פעם גוץ אחד, סטוּף פנים כהים ומקוּוץ שׂער צמיר, והיה הלה יוצא אז לשעשע לב הבריות בהעויות כשהוא מתעקם מיני עיקומים הדרושים לדבר, לבוש גופייה מזוהמת, ובפעם האלף היה כמשדר באלחוט, שדר וחזור בקול ניחר: “אַת שומעת אותי, שומעת אותי? אני בגבעה, אני בגבעה, בחרבה, בחרבה, וצריך אותך, ומחכה לך – את שומעת אותי, עבור!” והעם היה נרמז בנקל ועונה בצהלה פרוצה – שאימת היפסקה היתה מַמשכת אותה יותר מכפי כוחה.

כלבים שנתפגרו הצחינו ולא היה איכפת. ימים שלמים באבק השומם ובשעמום המעופש ובסכנה המדכדכת ובזוהמה שאין מפלט ממנה. רובצים ומחכים לעניין שיבוא. או למשהו. אין עוד צדיק שירסס עצמו מפני הפרעושים. ורק כורעים באיזו גומה מוצלת ושוכבים. וכשסובבת השמש תולים בה עין נוזפת ואין מניע אבר – שתתפקע השמש ואתה לא תזוז. וכשנושבת לבסוף רוח־ים טובה וקצת מפשילה ומניעה את מסכי זוהמת האבק התלויים חמסיניים וזועפים – גם תתלקח בך תוחלת טובה, אל משהו שהוא־בכל־זאת. ומיד תתמוגג יללת תוגות בתוככיך ויתחילו נזכרים בבחורות. במשהו שהוא של כולן כאשר הנן, ובמשהו של אחת ומיוחדת ביניהן – אלא שעוד הרוח לא אספה כנפיה וכבר זרמים עכורים בעצמה גורפת מסכסכים את מעט הטוב הזה – ולא נותר ממנו לבסוף אלא מין דליחות מעכירה. מיד נעשה צורך בנקמה, בשבירה וברציצה, לפחות רמיסה ברגליים. והיו מַלקים עד יבושת־היד את הגמל הסובב באנטיליה החורקת ודולפת, ובועטים בערבי הזקן שנשתייר כאן לפליטה לשמש את מעשה השאיבה ואשר מרוב רצון להועיל וכדי שלא ילך לאיבוד, היה מחזיק באפסר הגמל וסובב אתו יחד, חזור וסבוב שעות ארוכות, הוא והגמל יחדיו; היו יורים עשרות כדורים בכלב מבוהל עד נפלו, נטפלים למישהו בויכוח רצחני, וחוזרים ונופלים לשעמום ולבטלה, ולארוחות שוממות ומתועבות, נגוֹס וכרסם והטל הקופסה ביידוּי־יד ובבעיטת רגל הקרב ככל האפשר יותר לעזאזל, ומוסיפים עוד חרפות כהנה, ומחכים לדבר שיארע, שיתהווה מיד, שיקרה משהו, ולכל הרוחות!

וכשהיו אז הצהריים, והם מאובקים כאן אצלנו, וקורצים בּליחוֹת חום זגיג שם במרחקים, קרוץ ורמוז על דברים, שהם, כנראה, שלא מזה, ושלא יבואו אליך, רותחים להם בתענוג של יום תמוז על־פני ארץ רחבת שטחים, עפורת צוהב, ללא פיסת צל, ללא אפשרות מפלט, ובהיפך גמור לכל מה שמן הרטיבות – כשהיו הצהריים המאובקים רותחים כך בחירות דרכם – היו השעות הבאות משתרכות ומשתרכות, ומובישות, וכלוֹת בעצבת גדולה, במין לא כלום שכזה, המרחיש כבד ומחליק ומשווה פני הכל, עד שהכל יהיה היינו־הך, משוטח ולא־חשוב – ומישהו לא יעצור עוד ויקפוץ ויתנפל בזעקה מעל הגבעה אל אחד שאצל הבאר הנסחטת בכוח חריקות האנטיליה קילוחין קילוחין פוסקים, ושצרעות מרושעות עטות בתאוה על כל טיפה נושרת, זעוק חזור בחימה גוברת:

“דקור את הנבלה באחוריו! שיסובב! שיזוז קצת! שיזוז שם הטינופת!”

כאלה היו ההמתנות. ואילו אותו בוקר חורף מהודר, על־פני אותה גבעה נטועה, כשהכל סביב ירוק ומוּשקה – לא היתה זו אלא כחניה של טיול־בית־ספר, כשאין עליך אלא רק לעלוז ולחגוג את השעות הנאות – ולחזור הביתה אל אמא שלך. שוכבים היינו מפורקדים, ועל גחוננו, בנחת, להוג ולעוס, וכל שמוּשׂם עלינו בזה המבצע – חשוב כקליפת השום, הכפר ששם, המסתננים שבו וכל מה שהשד טפל כאן יחד. איננו חייבים כלום, איננו דואגים כלום ולא איכפת לנו כלום.

ומחוץ לכל מיני דברים אפשר גם שאין כל זה אלא אך ראָיה אחת נוספת שהמלחמה הזאת כבר נתמשכה, לכל הדעות, יותר מדי, והגיע הזמן, אולי, שיבואו ילדים אחרים להמשיך במשחק, אם אי־אפשר בלעדיו.

באותה קלות ובאותו אפס־יד שצמח לו קודם הפטפוט מתוך נעימות השכיבה הבטלה, גם גוַע מהר ותם מאליו, ונשארנו שכובים ומחרישים. כל־כך היינו יודעים ידוע היטב מה יאמר מי, ומי יאמר מה, וגם כיצד יעוה שפתיו כשיאמר מה שיאמר, ואפילו כיצד ישתוק ולא יאמר – עד שהיית מתעורר למהר ולחדש את הפּטט כדי שלא יחריש – לולא העצלות. ואולי לא זה, אלא שבתוך שכיבה בטלה מחשבות מתגנבות ובאות להן; ואנחנו יודעים: מתחילות מחשבות – מתחילות צרות; מוטב שלא להתחיל במחשבות. אגב, שניים או שלושה מאתנו כבר היו, מסתבר, ממש מנמנמים. לרבות בחור אחד שכבר פעם שלישית או רביעית פתח לשיר בחצי־קול חצי־קטע של זמר אחד, והפסיק משום שלא ידע יותר, או משום שיותר מזה לא ביקש לומר. וגם אותו שהיה משתעשע בהטלת אבנים קטנות למרחקים קצרים, רגע לפני שהתחיל בשחוק המפורסם של הטלת אבנים בחבריו והעמדת פני־תם, נתמאס עליו הכל ושׂיכל שתי ידיו מתחת ראשו וצנח לאחוריו ושוטט עיניו למעלה בענפי השיזף הישיש ובשמים הגדולים המתאבכים תיכף אצל שיא צמרתו ועולים במעוף עצום לגבהים שאין בהם אחיזה (ואשר כלל לא נחשבו בעיניו וגם לא שעה אליהם!) – עד־כדי־כך – שפתאום נהיה מובן שאצלנו זה אבוד. אנחנו לא נצלח עוד למה שהיה פעם. פעם, לא מכבר. ומשהו אחר מעיקרו, וקודר, כבר ישנו זרוע בקרב־קרבנו, וכלום לא יועיל.

אם תארך השכיבה הזאת – חוששני נתחיל להתקוטט.

ב

האלחוטאי שלנו, שקיבל “חסל־לרבע־שעה”, סגר את מכשירו המאַווש, ובא אצלנו ופנה מיד אל שמואליק:

“שמואליק אתה יודע מה?”

ואילו שמואליק מתהפך על צדו ופונה אליו בהגבהת גבינים ואומר משפט אחד ככה: “ממ.” –

“מה אתה אומר איזה כוח־חיים עצום יש לחמור,” אמר האלחוטאי.

“מה פתאום?” אמר שמואליק.

“אתמול דפקתי אחד בשלושה כדורים ולא מת.”

“איפה דפקת לו?”

“אחד פה בצואר. אחד כאן בראש מתחת לאוזן, והשלישי על־יד העין.”

“נו?”

“לא מת. המשיך ללכת.”

“עזוב. לא יכול להיות.”

“בחיי! אתמול על־יד המחנה. יצאתי לבדוק את הכלי. ראיתי אותו מסתובב לו אצל הגדר. תיכף דפקתי אותו.”

“מאיזה רוחק זה היה?”

“מכלום, מקרוב. עשרה מטר, או ככה.”

“ולא מת?”

“איפה! המשיך ללכת. אחר־כך נפל.”

“אה!”

“כשחטף בצואר הרים את הראש והביט. כבר נזל לו דם כמו מברז. אז מה עושה החמור הזה – חוזר ומתחיל לתלוש לו עשבים. החטפתי לו מתחת לאוזן והוא נתן קפיצה ונשאר עומד ומביט. לא, זה כבר הרגיז. הרבצתי לו אל העין, מיוֹתר קרוב, והוא הלך כמה פסיעות הלאה בעשב, ואחר־כך, לאט־לאט, בלי חשק, נפל והשתטח. כוח חיים עצום, מה?”

“כדור רובה אנגלי היה גומר אתו על המקום, בקלוּת. זה העצמות שלו – כמו ברזל.”

“אבל, ממרחק כזה! מקוֹרב כזה!”

“אני פעם דפקתי חמור מאחוריו ותיכף נפל. יצאה לו שלפוחית עצומה מאחוריו והוא דחף את ראשו לחול ונפל.”

“אני מתפלא,” הצטרף שלישי לשיחה, “אצל גמל זה אחת־שתיים והוא נופל. הופך את הצואר לאחוריו והוֹפּס: יאללה, נפל. מה פתאום אצל חמור זה אחרת…”

אותו שהיה משורר בחצי־קול מפעם לפעם, הגיעה שעתו לפעם נוספת ופתח בחצי־קול בחצי־הקטע שידע לשיר, ומישהו נספח אליו בקול תרועה פתאומי. האיש שלנו, מוֹישה המ"כ, הפנה אז את ראשו אליו ואמר:

“אל תצרח שמה. שכב בשקט.” והתרומם משהו על מרפקו כדי לצרף לדבריו גם מבט. וכיון שכך גם הציף בשעון שלו ואמר:

“מה זה אתם שם, מתי נתחיל?”

“מה רע לך פה?” השיב לו אחד מתוך הנמנום בלא לפקוח־עין.

“אני בכלל הייתי מסדר פה אחרת,” אמר מוֹישה, והתרומם וישב ונטל גבעול ראשון שבא לידיו והצביע בו מסביב: “הייתי מסדר להם מוקשים.”

איש לא התנגד. מוישה המ"כ התלהב:

“זה היה יוצא יופי. תראו: אם שם הכפר ואליו לא יוכלו לברוח, לאן יברחו? ראשית כל לשם. טוב. ושם מסדרים להם מוקשים־קופצים. ערבּוש אחד עולה ועשרה נשכבים. תיכף ישנו האחרים את הכיוון וירוצו הנה, אלינו, ישר מול המקלע הזה והם דפוקים כמו־כלום!”

“זה נכון!” התיישב גם המנמנם, “נו, ולמה לא?”

“אנ’דע! החליטו להיות צמחונים. להוציא אותם לגבעות וזה הכל. מחר שוב יחזרו. מחרתיים שוב נגרש. בסוף נעשה הסכם: שלושה ימים הם כאן, שלושה ימים הם בגבעות, ותלוי למי יימאס המשחק קודם.”

“זה כבר לא מלחמה, זה כאן, משחק ילדים,” חיוָה דעתו המנמנם שהתמתח עתה בהרחבה, והוא בחור יפה־שׂער וצהוב שפם, וכפייה אדמדמת כרוכה לצוארו ברשלנות שבנוֹי, ומאוד ניכר בו שרק לפני חודשים מעטים בלבד עוד היתה אמא נוזפת בו קשות כשהיה מאחר־שוב הביתה.

“איפה זה הימים ההם,” אמר אחד רזה, גבי, מאותם שגדלו אי־בזה אצלנו, ועדשות־שמש על חטמם, לא סורקו ופניהם לא רוחצו, ולעולם קצת נזלת להם הנשאפת כדי לבלמה ונשאפת, עד שבאות האצבעות ומלוא אורך השרוול לישועה, ולעולם מתעסקים במכונה איזושהי (הפעם היה המקלען), אמר והפטיר בידו כמי שזורק דבר־של־כלום לאחוריו. ולמה רומזים דברים אם לא שהנה רק לפני חודש־חודשיים, בסך־הכל, היינו משתופפים ככה בצל משוכות צבר בטרם יציאה. ושתיקה שהיתה אז, שתיקה אחרת היתה, שתיקה שמא יבוא הקול ויסגיר, שמא ייצא הפחד ויצעק ויקשור את הידיים ואת הרגליים, שמא יתגלה ויתפרסם הדבר שאין מי שיבטיח לך, ואפילו לא מן השפה ולחוץ, כי המזל שמילט את נפשך עד היום לא יבגוד זאת הפעם, ורק צחוק עשה לך עד הנה – שתיקה מבישה ונכלמת שלפני פעולה, ואמצאות פעוטות ונפתלות כדי להכחישה – כמה טוב לשבת היום ולומר ברשלנות: איפה זה הימים ההם, משל: אהה חלפו הימים הגדולים. –

כמובן אנחנו לא טרחנו בפירושים שונים. אפילו לא התחלנו. לא שמענו בדבריו אלא פשוט: נו, מה הישיבה הבטלה – דבר שהסכמתנו המפורשת הובעה מיד במבט שתלינו באיש שלנו מוישה, אלמלא שהלה היה עודו שכוב על גבו ולועס ביסקויט וממצמץ בעיניו מול השמים האוֹרים ומבטנוּ יצא לריק. ומתברר מיד שכלום לא דוחק. ועוד מתברר שהחיים זורמים להם אם כך ואם כך. ומי שנתמזל לו מזלו שוכב על גבו ונהנה מעולמו, ומי שלא שיחק לו המזל איש לא חב לו דבר, ואיזה יום יושב מסביב. והבקעה הזאת שלפנינו. פתע נמשך לבנו אל הבקעה הזאת והיינו צופים בה באומדנת־הנאה, כמי שאומד סייחה משובחה.

“כמה דונמים זה כאן, פה?” אמר גבּי.

“אלפים טובים אחדים,” השיבו לו. ומיד התחלנו תורמים כנדבת לבנו שיעורים למידותיה, והיינו מתַגרים במומחיות ובקלות באלפי דונם וברבבות דונם כה וכה, ומַחוים מעוגים נרחבים סביב. ובנאָזאז ובסאלאג, ובניקוז ובהשקייה ובדרך כלל. ואחד אפילו סבר שאי־בזה יש בצה, ובבצה ברוָזים, ואת הברוזים צדים, ומולקים ומורטים וסובבים על שיפוד, ומביאים קפה וכמה בנות, ושרים ועושים שמח, ועושים חיים. ולמטה, מפולגת במשוכות למשבצות, מהן נרחבות ומהן צרות, מודגשת פה ושם בכתמי ירק כהים, ומכודרת פה ושם כדורי צמרות אילנות, ובגבעות שצהבת זורקה בהם משלל סביונים, ובחלקות שנחרשו הכא והתם – היתה רבוצה הבקעה שאננות, ואין מכלים דבר, אדם לא נראה בארץ, וזמרת שטחים פוריים היתה מרחשת בכחול ובצהוב ובחום ובירוק, ובכל מה שביניהם, מחמימה בשמש שלאחר־גשם, שוֹעה אל אור ואל זהב ואל לבה המפרכס פוריות, ודוממה.

“השד יקח אותם,” אמר גבי, “איזה מקומות יפים יש להם!”

“היו!” ענה לו האלחוטאי, “זה כבר שלנו.”

“שלנו על מקום כזה,” אמר גבי, “היו נלחמים כמו אנ’־לא־’דע־מה, ואלה בורחים, אפילו לא מנסים להלחם!”

“עזוב־’ת־ערבושים האלה – לא אנשים,” ענה האלחוטאי.

“אני אגיד לך מה,” אמר גבי, “כמו שאתה רואה כמה יפה אצלם עכשיו – אצלנו, כשנבוא הנה, יהיה פי אלף, סמוך!”

“איפה! הזקנים שלנו היו משברים פעם את הראש בשביל חתיכת אדמה – היום אנחנו לוקחים את כל האדמות כמו־כלום!” אמר האלחוטאי, וחזר למכשירו, דוגר בלבו, כנראה, ומהרהר על דברים, ועל שיירי דברים.

השמש נתעצמה והיום היטיב ישיבתו בבקעה. לא אדע מדוע נתעבתה פתע הרגשת בדידות. ראוי מכל היה לעזוב את כל זה עכשיו וללכת הביתה. פעולות, מבצעים ומשימות היו לזרא. וכל הערבים המזוהמים האלה, המסתננים להחיות את נפשם השדופה בכפרים הריקים שלהם, נמאסו, נמאסו עד חימה, מה לנו ולהם, מה לנו ולכפריהם המפורעשים, ואם נשאר עוד להלחם בואו נלחם ונגמור להלחם. ואם נגמרו המלחמות תנו ללכת הביתה. אין עוד כוח לשאת לא הנה ולא הנה. הכפרים הריקים האלה כבר עולים על העצבים. פעם היו כפרים משהו שעולים עליו וכובשים בהסתערות. היום אינם אלא צעקה של שתיקה עלובה ורעה כאחת.

הכפרים הריקים הללו, יום מגיע והם מתחילים לצעוק. אתה עובר בהם ולקראתך פתאום, לפי תומך, ובלא דעת מנַין, עיניים סמויות של קירות וחצרות וסמטאות מלוות אותך אין־אומר. דממת שְאִיה נטושה. כליותיך מתחמצות. ויש לפתע, ובאמצע הצהריים או בטרם ערב, פותח הכפר שעוד לפני רגע היה סתם קצת בקתות שוממות השותקות יתמוּת, שתיקה קשה, וקינת־מספד מרעדת־לב – פותח הכפר הזה, הגדול והקודר, ושר שירת חפצים שנסתלקה נשמתם; שירת מעשי אנוש שחזרו לגלמותם והפריאו; שירת בשורת אסון־פתע מוחצת שקפאה ונותרה כמין קללה לא עוברת דל־שפתיים, ופחד, רבונו־של־עולם, פחד־אימה זועק משם, ונצנוץ, פה ושם, מין נצנוץ של נקמה, של קורא־לריב, של אל נקמות הופיע!… הכפרים הריקים הללו… כלום באמת מישהו אשם כאן, או מה? צללים גדולים של דברים שמותם אתמול עוד לא יאוּמן, משתרגים, מדמימים, נכפפים ונטפלים, מעין איזו שאלה שנשאלת מאליה, או הערה צדדית כזאת, שיש להעיר, משהו על דבר שהוא לא זה, מין זה לא זה, המשאיר חמיצוּת לא־נוחה, ואין טוב אלא להפטר ממנה, וליטול מבט זועם ולהטיחו באותו הכפר הזה, מה־שמו שמה, הזה שלפנינו, ולתרגם מבט זה לקללה מפורשת, שבסופו של דבר, מכל האמור, רק היא תישמע בקול, ובהנאה מופגנת כזו עד שכל אחד משומעיה יהיה טועם בה משל עצמו. והקללה, כידוע, יש עליה תמיד קופצים.

ג

ההוראה להתחיל הגיעה. הכיתה שלנו תפתח באש על תחתית הכפר ועל הבתים הגבוהים הניבטים אלינו, כיתת ההבטחה שבעורף תפתח באש על גיזרתה שלה, והכיתה השלישית תטפס ותתבסס בכיפת הכפר ומשם “תרכב” עליו. מיד פתח המקלע שלנו ואמר צרורות אחדים, בנחת, כביכול, שאינם עשויים להזיק, כביכול מטוַח שעשועים. בראשונה גרד חלונות של בית מסויד (סיד־כחלחל של ערבים) ותריס ירוק לו, ואחר תפף על בית חומר גבוה, מיד נחתה האש לאורך סמטה מפולשת, ויצאה וקפצה ניתזת על־פני גדרות וחומות ובין אילנות שהשמש החלה רוחצתם ועד פנים אמירם הצפוף. (וזה היה הפעם כל־כך אחרת מפעמים אחרות, כשהמקלע שלך היה פותח אש, משכיח רגע את הפחדים המוקדמים, נותן אות גיחה לפחד האחר, היסודי, פחד הנה־זה־מתחיל־באמת, שלאחריו הכל כבר נסוך שכרון וטשטוש.)

גמרנו סרט אחד, ופתחנו באחר. איש לא השיב לנו. סילונות האש שלנו חתכו את האויר וזה נשפך וטס אחריהן בערוצן באיוושה חדה, ומיד נאטם וחזר לדממתו, ולא נודע כי באו אל קרבו. האיש שלנו, מוֹישה, נטל את המשקפת לבחון את העניינים.

“זה טוב,” אמר מוישה. “הפתענו אותם כמו־כלום. דפוק קצת ימינה. בבתים האלה. בוקר טוב יא ג’מעא. יהוּד באו אצלכם בכפר!” אמר מוישה בהנאה.

היינו שכובים על כרסינו וצופים במחזה ונהנים ומתעוררים יותר ויותר גם מפגיעותיו של גבי, וגם מחכמותיו של מוישה, ומשוטטים עינינו סביב שמא תמצא פרנסה גם בשבילנו.

עתה היינו שומעים גם את יריות כיתת ההבטחה מעבר מזה, והיתה אז מה שקוראים “אש צולבת”, להפליא. “קצת מדגדג להם שם בקורקבן, חה־חה,” אמר מישהו. בלי משים היה פתאום מנצנץ בלבי כיצד זה היה אצלנו, בבית, לפני ימים לא רבים, ולפני ימים רבים, ורבים מאוד, וגם מעֵבר לסף דמדומי ילדות רחוקים – כשנפלו לפתע יריות, יריות שמן הגבול, ויריות שמעבר לפרדסים, יריות שמן הגבעות הרחוקות, יריות של לילה, או יריות שבטרם בוקר, ושמועות, וכיבוי אורות, ומשהו גדול נופל ורציני ומאַיים ומדאיג, וריצה, וסוֹד, והקשבה מתוחה, ופחד, ודמויות־צל שיוצאות עם רובים, זרות וחגיגיות כאחת, ורצים במורד הרחוב, וחרדה, וקולות נרגשים ומישהו שמהסה ומקפיד על השקט – ומיד, ובאותו קשר כנראה, היה מצטייר בדייקנות ובוַדאות, איך באותו בית מסויד לבן־כחלחל עם התריס הירוק מזדקף עתה מישהו מעל מעשהו בחרדת־פתע, ואיך בבית־החומר מישהו מפסיק מאכלו, ואיך מישהו בקבוצת הבתים מימין מהסה את מי שדיבר אותו רגע: – יריות! – צמרמורות ירוצו להם, מעיים ייבחלו באשר בם, אֵם אחת תהיה נבהלת עד מוות, תצא לכנס ילדיה בצביטת־לב־כמעט־נעצר. ופתאום מתהווה אצלם דממת שיתוק של תמיהה, של “אולי־לא־אנחנו, אנא אדוני!” מפורסמת, איך רגע אחד עומדת תפילה בחלל, רגע ממושך, עתיק, מסתורי, מתעיין לכאן ולכאן בטרם ייחָרץ. ובתוך לבו של כל אחד ושל כולם כאחד מכה תוף־בראשית וזועק: סכנה, סכנה, סכנה! ורוצים שלא לדעת, ונאלצים להתעשת ולהחליט מהרה החלטה נמרצת, מתוך ששריקות הכדורים גוזרות בהחלטיות: זה מתחיל!

“טוב היה להכניס להם עכשיו כמה פגזי מרגמה,” אמר שמואליק שנדלק בו זיק של קרב והיה מוכן ללבותו, וניכר בו שכבר היה שומע את יבבת מעוף הפגז ואת רעם־אבק היבקעותו. מבלי להטריח מלה ביטל מוישה הצעה לוחמת זו בניד־ראש קל ומשיכת גבות. אבל שמואליק לא נרגע. ביקש את המשקפת והציץ בה סביב, מברג בכפתורי הכיוון עלה ורדת.

“לא רואים שם כלום,” אמר, “הסוף הוא שאנו עולים על כפר ריק!”

“תן 'ת־’משקפת הנה,” כך השיב לו מוישה ולא יסף עוד. ושמואליק שילב ידיו סביב ברכיו, ושוטט עיניו בין חבריו למצוא לו מישהו נוח יותר לבריות.

“הי, גבי,” אמר שמואליק פתאום כשהוא נרכן לעבר האלוטאי הרכון על מכשירו.

“מה יש לך,” אמר גבי.

“לא כלום. חבל שרבקלה לא כאן כעת.”

“חסרה לך?”

“הו.”

והעביר ידו באויר כמלטף בחטף צואר נאה, שגודש שׂער ניחוח מאַשד עליו, ומדגדג, וקורן חום, ונטל וקלט באצבעותיו המזוהמות סיגריה אגב נענוע פטיט של החפיסה שצוהר קטן נקרע בראשה כדי המלטת סיגריה אחת, והדליקה מתוך הרהורים ועשן גדול.

“אַהלן!” קרא פתאום שמואליק, כשנתפוגג העשן הגדול שהעלה, “הנה שם! כבר בורחים!” והחוָה ידו לעבר המטעים סמוך לגבעות שהבוסתנים עקדו רגליהן לאורך שפתן. בדי־עמל, בגלל השטח המבותר והרקע המפוספס של הגבעות, גילינו, ממשיכים את קו אצבעו הנטויה, כמה דמויות נחפזות ונעלמות בין השיחים.

“כבר בורחים? כל־כך מהר? ובלי אף ירייה?”

“סמוֹך שראשונים בורחים המנוולים הכי גדולים.”

“אני דופק אותם!” אמר גבי. אף־על־פי שהכוונה היתה דוקא להניח להם לצאת, שכן ככל שירבו לצאת מעצמם יקטנו הצרות כשניכנס לכפר ותפחַת כל אותו מלאכה בזויה הכרוכה בסילוקם.

“בורחים… אפילו לא ירייה אחת, נבלות! דפוק אותם!” אמר שמואליק שהיה נרגש יותר ויותר.

וגבי היטה את המקלע והטיח צרורות אחדים. מוישה שצפה במשקפת טיוַח אותו. היינו כולנו מרוכזים באותה כברת ארץ פנויה שמעבר לה מזה הגבעות ומעבר לה מזה חבורות שיחים מרחיקים ומצטופפים. עוד קבוצה של דמויות נתגלתה. דמויות־צללים שנעו במפולש, ויתכן שנחפזו, אלא שחפזונם נתבטל בפני גודל השטח, והיה כמין פרכוס חסר־ערך של תולעת.

“דפוק אותם,” אמר שמואליק, “קח קצת ימינה.”

“לא פגעת,” אמר מוישה מתוך המשקפת, “עוד ימינה ולמעלה. עכשיו! דפוק עכשיו!”

נתלהטנו. זיק הציידים העומם בכל אדם נתלקח בנו עתה בגבורה.

“הנה גם שם!” שאג מישהו והראה על שדה אחר שבו רצו כנמלים דמויות מרובות שחפזון העלגים שלהם היה בטל עוד יותר ככל שהשדה היה גדול יותר. ביקשתי את המשקפת וראיתי אותם, קבוצה אחר קבוצה, אולי משפחה אחר משפחה, אולי יותר שווי־כוח במנוסה אחר פחות שווי־כוח במנוסה ארבעה וחמישה ושישה, ויחידים,וגם נשים שניכרו יפה במטפחותיהן הלבנות על לבושן השחור, וריצתם, מחמת עייפות וקוצר נשימה, כנראה, מואטת רגע להליכה, ומיד מוּאֶצֶת ומואצת וחוזרת להיות ריצה כבדה, שיותר משיש בה מהירות יש בה הקרבת כל הכוחות והנשימה להוכחה שהכל נעשה כדי שתהיה ריצה. כדי שיחָלצו מידי הגורל. ובו ברגע נראתה קבוצה אחת בת שלושה, אצה לה בבהירות במעלה גבעה.

“הנה שם!” שאגתי והראיתי לגבי: “אלף ומאתים, ימינה מן העץ הבודד! אפשר לתפוס אותם יופי!” ובו ברגע נתחלחלתי משום־מה, ובעוד ידי נטויה בהתלהבות שכרון לעבר הבורחים שגיליתי, הרגשתי שמישהו צעק אחרת בי, כציפור פצועה, ועודני מפתע משני קולות אלה, וגבי הטיח שמה כמה צרורות, ומוישה אמר: “לעזאזל אתך! אינך יודע לקלוע כלום!” ותמיה מאוד הרגשתי שרוַח לי משהו, אפשר ככה: “שלא יפגע, אח, שלא יפגע בהם!” מהר נשאתי עיני סביב אם לא תפשני מישהו, במה שנראה כקלקלתי. ומיד, ובלא נוחיות, חזרתי לשוטט עיני במפלש ההוא בשדה, ולעקוב אחר דמויות נבהלות שהיו משתבשות ומשתדלות לצאת מתוכו, והארץ אינה מכילה אותן, אלא אם כן יצליחו להגיע מעבר לגבעות האלה, מעבר לאופק הזה.

“פגעתי!” צעק גבי.

“איפה?” ביטל אותו שמואליק חד־העין, “תן לי רגע את המקלע, מוישה – שיתן לי רגע!”

“את אלה שם אני כבר דופק ברובה!” אמר אחד, אריה, וכרע על ברכיו, מכוון רובהו בדקדקנות והחריש אוזננו ברעם לא צפוי. מיד קפץ וירה עוד אחד. והציד היה בכל עוזו ורעמו. עד שקם מוישה ואמר: “תפסיקו עם הרעש הזה. אַתם גבורים אַתם. יודעים לקלוע כמו זקנתי. תפסיקו ודי.”

אז אמר אריה: “בטח! שיתן לי רגע את המקלע, ותראו!”

וגם שמואליק אמר כך. וגבי כעס איומות. וקמו צעקות. וקראו לעדים את העולם כולו. את מעמד השמש בשמים, ואת איפוּס הכלים, ואת צבע הגבעות ואת צמחיית השדות, ואת היות המטרה נעה, ואת שיעור הרוחק שהוא בין תשע־מאות ובין אלף־ומאתיים, והזכירו זה לזה, ותקעו אצבעות בחלל האויר, פעם למעלה ופעם ישיר לפנים, ובלעז ובביטול ובמקצועיות ובהתלהבות לצדק האחד הגדול – שכתוצאה מהם כרע רבץ אריה אצל המקלע, והכל זזו, רוטנים ועקשים בדעתם, ופינו מקום, ומוישה בחר לו במשקפת קבוצה של ארבעה אנשים שהגיעו זה עתה אל פּאַת הגבעות ונתבלטו יפה בבגדיהם הכהים.

“נו, זהו,” אמר מוישה, “חמישה צרורות ואתה דופק לפחות אחד מהם,” אמר והצמיד משקפתו לעיניו. ואנו אחריו היינו ממַצמצים בעינינו מצמוץ שבטרם ירייה ראשונה. ואותם הארבעה שממול, שבדיוק עתה תש כוחם ועשו ריצתם הליכה כבדה ושפופה, ירדו בזה אחר זה לחריץ ואדי קטן, ואחד־אחד גם יצאו ועלו, וכשעלה האחרון שירשר הצרור הראשון, והארבעה נראו נופלים. אחר־כך קמו שלושה ופתחו בריצה־גולשת לקראת מחבוא השיחים הקרוב.

“אחד אפס!” צעק שמואליק והשתחוָה קלות בהדרת נימוס אל גבי. בו ברגע קם הרביעי ורץ אף הוא אחר חבריו.

“אִסתנַא יא־קְדיש!” אמר גבי אל שמואליק והשתחוָה קלות לעברו.

אז שירשר הצרור השני, ותכף לו השלישי. הארבעה במרחק צנחו כולם. מישהו בתוכי נשתנק. הזמן נעצר לרגע והכל היה לא־חשוב. שירבבנו צואר להיטיב ראות, לראות היטב. מוישה לא אמר דבר. פתע קמו עוד שניים ורצו, ובטרם ידענו מה, קפצו ונעלמו בין השיחים. אחר־כך קם אחד נוסף ורץ. וכשקם הרביעי, ניתך הצרור הרביעי, הלה כפף רגע, שהה כלום וקם, צרור חמישי. הוא לא רץ, אבל הלך. אחר־כך החליט כנראה לזחול. פתאום התחיל להתגלגל ונבלע בעשבים. לא היה טעם עוד לירות. ההתחרות לא הוכרעה. כל העניין נסתאב ולא היה חשק עוד להתוַכח. הרגשתי שאי־אפשר שלא אומר מלה ואמרתי:

“הניחו להם – בין כך וכך לא תפגעו… זה סתם. חבל…” ולעו דברי, אלא שאיש לא הקפיד.

“שילכו לעזאזל,” אמר בקיצור אריה, קם ומנער מעליו קזוזות־אדמה ופתיתים דביקים אחדים.

מן המצר הוציאנו אז האלחוטאי, כשאמר שהנה שלחו אלינו מכונית ונצא בה לבדוק את הבקתות שבפרדסים ובמטעים ואחר־כך ניכנס לכפר.

ד

היינו מהלכים לאִטנו בעקבות המטוּיטים של הג’יפ שגילה כל יכולתו הלוליינית בניתורים על ארבעותיו בתוך כל המַהמורות הללו והרפש הרב, אשר לאחר דורות כה מרובים ושלווים של רגליים יחפות וטלפי חמורים הוטל עליהם לשאת בדפוּס שתי צלקות לאורך כל־כולן, שותתות בוץ ודממה. יריות לא נשמעו עוד, זולת זעיר כאן זעיר שם, כלאחר־יד. לוּ היית כאן לבדך, ופוסק מלכת, ומקשיב כדי משהו, היית שומע, אל נכון, כיצד מתמצמצות שפתי האדמה ושותות ויונקות ומלקקות חרש את המים, ואיך שרידי תוגת סתיו, יבש וזלעף, נכמרים ומתפשטים בפיוס כהרדמוּת מתוך יניקה.

לבסוף, כשנתיישרה הדרך ונשתפתה מכל נפתוליה וחמקמקות הילוכה, הנחשפת טפח ומצטעפת טפחיים במשוכות של צבר ושל אקציה, ושל זרדים נעוצים מושחלים לתוך תיל מוחלד ונושן, ונעשתה פשוט דרך עפר־לח היוצאת לה אל הבקעה – עצר הג’יפ, והמקלע המורכב עליו היה אמור להבטיח את מלוא ארכה הנמשך לפנים, בעוד אנחנו נצא וניכנס לבקתות ולחצרות לבדקן. ואם־כי, לכאורה, אין לך קל מהתעלם מזה, פשוט להכחיש – איכפת היה לי שמתחיל הדבר. וקצרה רוחי לשעה שמתחילים בה דברים המדוּמים לי אחרת מאשר לכולם. אני, נוח לי עם הכל, ושונא להתחיל להרגיש אחרת, ואיני רוצה להיות נפלֶה בכלום מכולם. סופו של דבר תמיד מפח־נפש. כל סדק של־מה־בכך נבעה ונפער אז ומתחיל צועק. לקחתי עצמי ושתקתי חזק.

נראה שבבקתות הללו לא ישב איש כבר זמן מרובה יותר מתמול־שלשום. תנובת פחד ויבול שמועות רעות קצרו חפזון בלא־עת, ופרכוסי התולעת שאצה להקדים את גורלה. בועטים בפשפש שבשער העץ הגדול בתוך חומות החומר, ונכנסים לחצר המרובעת שבקתה אחת לה על צלעה מזה ובקתה אחרת על צלעה מזה. פעמים, כשהיד השיגה והשעה שיחקה, נטלו הללו והלבישו עוד בקתת חומר על תקרת בית־הבאר שמתחתיה, והִדלו גפן או שתיים והקימו סוכה, והביאו גם בלוקים, שאינם נזקקים לטיח, לפחות לא כל פאותיהם עוּדנו כדי כך: שיחי פלפלים וחצילי סתיו הבאישו מטה בעשבים והעבישו אצל הברז, וּורדים הנצו בקהל פחותי עשבים־שוטים ומתנשאים, ושבילים נמתחו אל מקום שהוא בתוך המטע. בעיטה נוספת וסקירה אדישה לתוך דירה שנעזבה מיושביה, ולמחסן שאבק תבואה היה טפוּל אל קורי עכביש סחַבתיים כמו שמנוניים. קירות ששקדו עליהם פעם לפארם כדי הישג־יד; נוות־בית טוּחת סיד ומכוירת כרכוב צבוע כחול ואדום לנוי: בגבהי הקירות תלויות זוטות של פאר, שרידי תשומת־לב שנשתמטה לה עתה קרקעה; ועקבות חכמת־נשים־בנתה־ביתה, מקפידה על המון פרטים שהנה זה עברה שעתם; סדר שהיה מובן למישהו, ואי־סדר שמישהו לנוחיותו מצא בו ידיו ורגליו; שיירי כלים שנאספו ובאו לפי הצורך ולפי המקרה, אחוזים בששון ובצער פרטיים מאוד, זר לא יבינם; בלוֹיים המסתברים למי שרגיל בהם, ארחות חיים שנפרמו ואבד פרושם, שקידה שהגיעה לסתירתה, ואילמוּת גדולה, ורבה מאוד, נחה על האהבה ועל השאון, ועל הטרחה, ועל התקוות, ועל השעות היפות ושאינן יפות – פגרים כולם שלא יבואו לקבורה.

אולם אנחנו כבר נלאינו לראות כאלה, ואין עוד לב לכאלה. מבט אחד, וצעד אחד או שניים דיים לחצר, לבית, לבאר, לעבר להוֹוה ולשתיקתם הפרומה. ואם כי יש וקלשון מופקר או טורייה נאה, או מפתח־צינורות חשוב וטוב – עודם מפתים רגע להגביהם, ולשקול משקלם ביד, משקל של קניין ושל משק, ושל דברים שטוב שכל אחד מהם יושב על מקומו, ומעוררים אפילו חשק לפעמים, אגב גררה, לקחת ולאסוף את המנוע של הבאֵר ואת הצינורות, 5 אינטש, ואת הרעפים מלמעלה, ואת האריחים מלמטה, ואת הלוחות (תמיד ימצא להם שימוש בחצר שלנו) – ולשלחם הביתה, ויש הנאה כל־כך מדגדגת לזכּות בהנאה שבנקל, להתעשר בבת־אחת, להרים הפקר ולעשותו קניין שלך, לכבוש לעצמך, וכבר נרקמות תכניות מניה־וביה, וברור כבר כמעט מה יעשה בכל אלה בבית וכיצד יעשה – לולא שכבר היינו בכפרים הרבה, ואספנו וזרקנו, ולקחנו והשלכנו, וגס לבנו גם בזה – ורק נוטלים את הטורייה או את הקלשון הנאה, המופקר, ומטיחים אותו מיד ארצה בביטול, ואם אפשר גם מכוונים שיפגע במשהו שיוכּה מיד לבקיעים, נגאל מכלימת אי־שימושו – באָבדן של ממש, אחת ולתמיד, עד שגם שתיקתו חדלה ותמה.

לעומת זאת כשהתרחקנו ובאנו אצל המטעים סמוך לכפר ניכרו הסימנים בחצרות ובבתים שעזבום כמות שהם אך זה לפני שעה קלה. המצעות עודם ערוכים, והאש בין אבני־הבישול עוד מתעשננת, והתרנגולות רגע עודרות באשפה כאילו לא כלום ורגע נמלטות בצוויחת נשחטות. וכלבים ריחרחו בחוסר־אמון, מתקרבים ואינם מתקרבים, נובחים ואינם נובחים. והכלים שבחצר עודם במלוא טרדת חייהם. והדממה עוד לא באה אלא כמין תמיהה ותדהמה, כאילו עדיין לא נחרץ הדבר ועוד אפשר שיתעשת ויחזור לתיקנו. בחצר אחת היה חמור עומד ניצב ועליו מגובבים, צונחים על צדם ונשמטים ארצה, מצעות ושמיכות צבעונין, שתוך כדי הטענת־חטף גבר פתאום תוף־הפחד “הנה־הם־כבר־עליך!” וצעק: לעזאזל הכל, המלטו!" ובחצר השכנה, זו שבצדה חַכּוּרת גן־ירק, תפוחי־אדמה מטופחים ומתוללים ונאוים, שתחוח אדמתם וירקם הבהיר היו קוראים לך וקוראים לחזור מהר הביתה ולעסוק רק בגידול תפוחי־אדמה נאוים – בחצר השכנה הלזו היו דחוקות נבהלות לפינת הגדר שתי כבשים אובדות־עצה לחלוטין (אח"כ ראיתין עוד פעם פועות מעל מכונית המשא שלנו), וג’אררת המים הגדולה היתה הפוכה על המפתן, נדהמת דולפת אחרוני מימיה אל שלולית, חציה החדרה וחציה החוצה. מיד לאחר חצר זו היתה חלקה חרושה זה־מקרוב ואחריה עיבורו של הכפר.

אך יצאנו את המשעול ולקראתנו בא מתנדנד גמל גדוש חפצים ומצעות, וחבל אפסרו קשור לאוכפו של חמור שלפניו, עמוּס אף הוא כלי־בית, נפות גדולות וערימות מלבושים, עומד ולוחך בהנאה מופלגה מן העשבים שמתחת למשוכות האקציה, ומעמיק והולך אחרי דשנותם בזלזול מוחלט אל שותפו־לחבל שהיה מגביה ראשו עד מרומי צוארו ומוסיף ומטהו לאחור כמה שאפשר, כאומר להימנע מהתנגשות, ופולט מתוכו גרגור־שׂטנים וחרחור־פחדים, ומדיף צחנת זיעת גמלים שמנונית. למראה הג’יפ התכוון מיד לעקור, להפוך ולנוס, לולא חבל־אפסרו הקשור לאוכף החמור, והיה מושך ותולש ומנערו בעצמה גוברת, אך החמור לא שעה לפאניקה גמלית זו, ולא נפנה לכלום אלא רק נזון בתאוה. מיד קפץ שאול שלנו וחירחר לגמל חירחור מַבריך כל־ברך וטפח לו על צוארו הזקוף ורכוּן לאחוריו טפיחות של הרגעה בקנה־הרובה, והגמל, נאחז בשפה מובנת לו, היה מגרגר וטוען ושופך מרי שיחו וכבר נתכוון לכרוע על קדומותיו, תוך קצף ובכי וקובלנה – אלא שאז הופיע מתוך עבי המשוכות שמלפנים ערבי אחד ופורש ידיים יצא לקראתנו ובא אלינו.

“יא חואג’ה,” פתח הערבי, שהיה לבן־זקן קצר, ואמר בעודו הולך.

מיד הרים שאול את רובהו מולו וצעק אלינו: “תראו מי זה בא!”

“יא חואג’ה,” חזר ושנה הזקן בקול של מי שהחליט ויעבור עליו מה, “אללה יעטיך, יא חואג’ה,” אלוהים יחונך…

“יאללה!” אמר שאול והכניס כדור לקנה.

“יא חואג’ה,” קונן הזקן כשהוא פורש ידיו חליפות ומראה על הגמל, נושם כבדות, מאימה ולא מתשישות, “הגמל יא־חואג’ה, נקח את הגמל ונלך!” ובדברו היה כבר אצל בהמתו ונאחז במַחגור־בטנה בידו הצפודה־חומה.

“מה הוא מבלבל,” אמר שאול אל מוישה שישב מאחור בג’יפ. מיד הרתיע הג’יפ ובא עד הגמל בתנופה אחת שהרעישה את הגמל עד שניתק את החבל מאוכף החמור (זה נזדעזע רגע עם מפולת החפצים מעל גבו, וחזר מיד שווה־רוח לעשבים הממויחים שבעמקי המשוכה) וניער את הזקן ממקומו בחבטת־פתע, עד שהלה עם כל אימתו הפך פניו ואמר לגמל בפניו מלה שהיתה מגיעה לו ועוד איך, וחזר ודבק באוכפו והיה חלק ממנו, צופה נפעם בג’יפ, שנלחץ אליו חזה אל חזה.

“מי אתה, מה אתה, מנין אתה, ומה חפצך?” היו כלולים במלה האחת שדיבר אליו מוישה לאמור: “אֵ’ש?” בניגון טעמים ומעוג של אגודל ואצבעתיים.

“הגמל, יא חואג’ה, החפצים… נקח ונלך מכאן, תבוא עליכם ברכה, נקח את הגמל ונלך…”

“אסמע יא ח’תיאר!” אמר לו מוישה – שמע נא הזקן!

“הי נעם, יא חואג’ה, אללה יעטיך יא חואג’ה,” ריחרח הזקן מִפנה לטובתו והיה נכנע ומסור ומקוה ומפלל ונכון לכל.

“בחר לך,” אמר מוישה: “נפשך או הגמל.”

“חואג’ה!” נבעת הזקן.

“יא נפשׂך יא ג’מל!” הקפיד מוישה ומשך בהברות ובגביניו: “ושמח שאין קוטלים אותך!”

“חואג’ה,” היה הזקן קרוב לבכי, הניח ידו על לבו, “אללה,”, ניסה לומר, “בחיאת אללה,” – נשבע לפתע והכה על לוח לבו סב־השער, ניכר היה שחסרה לו מלה אחת גדולה ומסבירה ומשכנעת. “אנחנו הולכים – הולכים,” אמר הזקן, “אין לנו כלום, הנה הכל נשאר,” הראה על האדמה מסביב או על בית מסוים, “רק קצת לבוש וכסות,” רהט לשונו לדחוס הרבה הסברה למיעוט שהות ופרש את כפות ידיו, כאדם לפני אלוהיו.

“יאללה!” גזר מוישה: “אימשי־יאללה!”

“טוב,” אמר הזקן, “טוב, הולכים,” והשתחוה קלות בהכנעה קרובה לפלצות הלב, ונסוג צעדים אחדים, “הולכים… יא חואג’ה,” חזר ונעצר וניסה לומר עוד זאת הפעם.

אריה ירה מעל ראשו. הלה נתרוקן מנשימתו וברכיו פקו. סבב וגישש ידיו רגע באויר והשתרך בחזרה. נראה היה שכולנו היינו שותפים לאיזו אי־נוחות, או שהתחילו איזה הרהורים שונים. אלא שאז אמר אריה:

“תן לי מוישה, הכי־טוב שאגמור אתו כאן. למה לך הנבלה הזאת? שיידעו פעם שאצלנו אין חכמות.”

“אתה שב בשקט,” אמר מוישה.

למשמע קול הדברים הפנה הזקן ראשו, ונראה היה לו שנתעוררו כאן אולי ספקות שהן הזדמנות שיש לנצלה, ונפנה אלינו, כיפה קטנה בראשו, זקנו הקצר מלבין וקפטנו המפוספס פרום על חזהו הסב, נפנה ופרש ידיים ומילמל: “יא חואג’ה…”

“אימשי!” – לך! – צרח מוישה בקול לא קולו.

והזקן הלך. הגיע אל מפנה המשעול וסבב בו. ונעלם. ורגע היה נראה כאילו היתה הרוָחה.

“ראיתם שכזה!” אמר גבי וניקה את חטמו.

“אני לא הייתי נותן לו ללכת ככה… ועוד חוצפה שלו לבוא לבקש,” אמר אריה. “תארו לכם יהודי במקומו וערבים במקומנו!… אי־פֹה! היו שוחטים אותו כמו כלום.” וניכר היה בו שיש לו פי־מאה מה לומר, ותחת זאת רק סינן חֲרָפָה אחת ברחישת־פתן.

“מה נעשה בגמל הזה ובחמור?” אמרתי אני.

“שייחנקו להם הגמל הזה והחמור, מי צריך אותם,” אמר מוישה, וזזנו משם הלאה.

היינו מקיפים את הכפר לדרומו, ועולים בגבעה כשפתאום נתגלתה מימיננו הבקעה טובלת בראשית־אונו של אור היום החורפי, הבהיר הכחול והמזהיב, השוטף כרוח פרצים, כים עולה על גדותיו, ומגריש עליה ירקות ושחמומיות וצוהב, כתמי חדוה ורוחב־לב, פספס שדות, שבילים ומהלכם – שטיח בינת־איכרים, ארג דורות. הלכנו הלאה.

“אני אומר לכם שזה לא בסדר,” רטן אריה.

“מה?” אמר מוישה.

“שעזבנו את ההוא הזקן.”

“תפסיק עם ההוא הזקן,” השיבו לו.

“תפסיק, תפסיק,” התמרמר אריה, “אצלכם זה ככה, פשוט, ואני אומר לכם שזה לא־בסדר, ועוד תזכרו את דברי!”

כשנעצרנו בצל עץ שקמה אדיר, עבה קורה, שאין חוט היקפו עגול אלא מבוֹרץ ככוכב לא שווה קצוות, וכל שלכתו מרקיבה לרגליו, מנמרת את הקרקע בטחבים קטנים, בטבעות־אור קטנות ובריח מתקתק־ממוקמק – כבר היה הכפר גלוי בחלקו לרגלינו חצרות חצרות, מקצתן בתי־אבן ורובן בקתות חומר, ותהום סופגנית של דממה ענקית שגם קולותינו, וגם ירייה פה ושם, וגם נעירות חמור אי־בזה, שנקרעו צווחות צווחות, וגם איוושת מכשיר האלחוט שלנו – צללו בה כפירורים בטלים ונבלעו מיד וללא שיור. התחלנו מתקלפים מבגדי החורף החמים, התחלנו מסתדרים לנוחיותנו, ומוישה צפה במשקפת אל מרחב הבקעה שלפנינו, לא כדי לחקור את נוֹיה דוקא. העלינו סיגריות, אכלנו תפוזים וגם מילמלנו דברים על הא ועל דא. ועדיין הייתי מרגיש היטב כיצד זר אני כאן, ומקומי לא יכירני.

“בורחים, בורחים,” אמר מוישה. “רָתמו עגלות, והטעינו גמלים, ובורחים.”

“נבלות,” אמר שמואליק, “אין להם דם להתלחם.”

“אי־פֹה!” אמר יהודה, והוא תרנגול צעיר שמחשיב להדמות כאחד התרנגולים הוָתיקים שבמשק, תפארתו על הפלחה, על הדריל, על הדיסקוס ועל הסוֹלר, ומרוב בטחון עצמי אינו טורח בביטוי הריש אלא כבטא את החית: “בּחוּח,” אמר יהודה, בלי שמץ של דקלום – “אין להם שום־כוח־עמידה!” ביטבט שפתיו וגם הבליט סנטר.

כאן הלמנו לפתע קול נפץ עז ועמוד עשן לבן התפרץ מבוהל מתחתית הכפר (מיד אצה הדממה וטישטשה את הרעש, אבל לא את הפתיעה). וכשתלינו עינינו במוישה הסביר פשוט כי החבלנים הנה זה החלו במלאכתם. ואנו, אם כך, עומדים לסיים את תפקידנו.

“בסך־הכל? אז מה, – לא עשינו כלום היום!” אמר גבי ובלם את חטמו, ושיחרר את המקלע.

מיד תכפו עוד שני נפצים אדירים שנראו כמין שלפוחיות שהתנפחו, בהאצה אין־קץ ועד גודל אימים והתפקעו, כשעולם של דממה מצלצלת נוהר וחוזר ונשפך לבור הגדול שנתרוקן. אבל, כזרם מים לקן־נמלים היה שמע הנפצים לבורחים, אשר גם בלי משקפת אפשר היה להבחין בהתרוצצות המתגברת ובחפזון המואץ, וקולות רחוקים נשמעו כעת, וגם קולות מן הכפר ששתק עד כה, קולות צוָחה, וקולות פחדים ועוד כמה יריות.

עתה, כשהסתדרנו כה נוח בצל השקמה, שקל מוישה ומצא שטוב יהיה לנו לעקור ממקום זה, ולפנות דוקא למשעול קטן אחד, המסויג עצי שיזף מכורסמים ומגוממים שענפיהם ששרדו להם התעקמו מוזרות ופרצו לחלל במלוא קוציהם ובמיעוט עליהם. הגענו עד קצה המשעול ושם מצאנו תעלוֹנת חפורה לרוחב הדרך ושוּחה נטושה כרויה בצדה, מציאה שהעירה צחוק והערות זלזול על תמימותם, על כשרונם הצבאי ועל כל הוייתם המטופשת של עושיה. עודנו בזים, ראינו קצת הלאה מזה, לשפת הדרך הרחבה, שבה עברו כנראה הבורחים, ואשר מעבר מזה לה מטע גדור גפת־עפר נעוצת ראשי־צבר ומעבר לה מזה חריץ עמוק של ואדי, מעשיב גדותיו – ראינו יושבות על פי החריץ מעין שתי דמויות, כשתי תנשמות על ענף, שחורות, מכווצות, מקשה אחת, ראש וגוף.

קפצנו שניים־שלושה אליהן ומיד נרתענו למראה עינינו: שתי ישישות מופלגות, כחולות־שמלות ושחורות־צעיף, רבצו גולמיות, כמושות עד אימה, מפלצות שצחנת קברים שנחפרו עולה מהן, דבר לא אנושי, פגול עד להחליא, ועיניהן צדפיות־כחלחלות בתוך כמשון הפרצוף העבש תלויות סמויות נכחן, אולי בפחד משתק, אולי בטמטום אין־שחר. עד לכאן נגררו, כנראה, בכוח קרוביהן, בין כסתות וסלים וחפצים; וכאן, מתוך פחד פתאום, או בתוך המהומה, נשרו, או נהדפו, ונותרו, חשופות לשמש כחפרפרות בצהריים, כמום־רע שהסתירוהו תמיד בבית פנימה ולפתע נחשף בכל זוָעתו – והנה הן לפנינו. ומה תעשה בהן – אם לא שתרקק בתיעוב, ותחמוק, ולא תביט, ותנוס מכאן והלאה – פלצוּת!

“נו, נו, אני אומר לכם!” אמר שמואליק והתעוָה בבחילה.

“הן תמותנה,” אמר פלוני שלמה.

“השד יקח אותן,” אמר אריה.

“פחד!” אמר שלמה.

“לטובתן הייתי מחטיף להן כדור וגומר,” אמר אריה.

“הן תמותנה, תראה, הן לא תוכלנה לחיות,” חזר ואמר שלמה.

ובלא לפנות לאחור, המשכנו דרכנו במעלה הדרך, שמאלה.

ה

עתה כשהיינו חוזרים ויורדים לתוך גופו של הכפר במורד אחת הסמטאות, תמהים אם יספיק רוחבה למעבר הג’יפ, ומוכנים לכל מיני הפתעות שתתרחשנה, ודממת הכפר הולכת ומחרישה מיד לאחר הבית האחרון שבשוּרה, כשאלה הבתים שהיו כלואים בחומות החצרות, היו עדיין, לכאורה, מנשמים כתמול־שלשום, ורק במשהו תמהון חדש, ואותו ארג־דורות שנטווה קו־לקו וחוט־לחוט, בשפעת פרטי־פרטים, שטעמו של כל אחד אולי נשכח מכבר ונימוח לתוך סבר כולל של תבנית קבועה בסימניה, זו טרחת הנמלים להקים גרגיר גרגיר משהו, שככל שהוא גדול ושלם יותר – קלון חוסר־תכליתו מתערטל כעת והולך, נחשף והולך, ובזיון סופו הולך ובוכה על שהנה ככה עלתה לו: מניה־וביה נחרץ חיובו־לרע בדין, ועוד מעט, וכבר פה ושם, עולים תלתלים ראשונים של עשן, מהססים בתחילה, אגב חרפות שהכל כאן רטוב ולא רוצה להדלק.

ואחר כך עלה קול נפץ נוסף, נורא ואדיר, ומיד אחריו התחילה היללה. בתחילה היו כאילו צעקות שמשתתקות מהר ונרגעות, מיד כשראו שלא הורגים: אלא שזו היללה היתה זעקה חדה, גבוהה וממאנת, מרדנית ומעבירה צמרמורת, והיתה מוסיפה ועולה, ולא תוכל להמלט משמעה, ולא תוכל להיפנות ממנה לדבר אחר, וקצר־רוח תמשוך כתפיך ותביט בחבריך, רוצה לקחת ולעבור הלאה; אלא שזו לא היתה עוד כצווחת תרנגולת נתפשת־נפחדת – אלא כצריחת נמרה שכאבה רק מזעימה, מוסיף לה רוע־כוח, כצריחת נידון מוצא להורג והוא שונא ומתקומם לתלייניו, צריחה שהיא נשק־מגן, צריחת לא־אזוז, לא אֶתן, אָמות ולא תגעו, עד שגם האבנים מתחילות זועקות אתה – צריחה איומה היתה מתעצמת, בהפסקות קצרות, של נשימה חטופה, ואפשר היה, אחר־כך, אפילו להבחין במלים, אלא שהן לא היו מובנות.

“מה שם צורחים ככה, מה?” לא יכול האלחוטאי שלנו להתאפק.

“כאילו הדיבוק נכנס בהם,” אמר שלמה חמוץ ומצומצם עיניים כמי שחורקים לו בפח סמוך אצל אוזנו. משהו קודר עבר בכפר. פרה אחת התחילה גועה נואשות, בבלבול, בטמטום חוזר חלילה, שרק עצם געייתו חוּצה נותנת לה נקודת אחיזה בעולם שנטרף ממסלולו.

ונעשה לנו פתאום כאילו איזו התקפה, רעת־פתע, מתרחשת עלינו, שתו עלינו החומות הזרות, אפפונו ברוע־לב מרחיש וזועם, נראינו פתאום מנותקים, וחסרי־ישע ואין יודע מנין תפול עלינו פתאום המכה – אם רק אינה אחרת אלא היה ממש אנחנו כאן בדמותנו־כצלמנו. הגענו לפרשת סמטאות. יצאנו לבדוק את הבתים הסמוכים. הכל היה ריק. ריקנות שואת־פתאום. שעמום לא־שקט החל מנסר בנו. אותה צווחה איומה לא פסקה אלא הפכה לנהי קובל עולה לסירוגין, נהי צרוד, שכבר תש כוחו מהיות צריחה חריפה, וכבר נעשה ברור שהכל גמור ואבוד וכלום לא יועיל ולא ישתנה.

אז יצא פתאום מפתח אחת חומות־החומר הזוממות בדממה מאחורינו ברנש אחד, שדימה כנראה שכבר הרחקנו־עברנו הלאה, ונדהם למראינו קפץ והתחיל לרוץ במעלה הדרך.

“עמוד שם, כלב!” צוַח אליו גבי והרביץ מעל ראשו צרור. הלה דילג ונשתטח מאחורי אבן מוטלת ליד הכותל, ודיחק ראשו ככל שצפיפות האדמה הרשתה.

“קום!” דיבר אליו גבי, “קום אומרים לך.”

הוא לא סירב וקם מיד. היה מבוהל איומות. גבי כיוון אליו את המקלע בדקדקנות ואמר אלינו, “זה עושה רושם של טינופת!” ומיד לחץ על ההדק והפליט “בודדת” שחלפה כחוט־השערה שבכונת רשע מעל ראשו. האיש נלפת ופרש ידיו וקפא ככה, צוארו בין כתפיו.

“תעאל ג’אי!” אמר לו גבי – בוא הנה.

ההוא ניסה לזוז, אבל ניכר שאין קשר בין רגליו לגופו. הללו נעקרו לבסוף מכוח עצמן, ואילו הגוף היה משותק. קלסתר פרצופו היה מרוקן מדמו לא עד־חָוורה, כי אם עד ירקון וצהבון מביש. לבסוף בלע איך־שהוא רוקו וחזר ופרש ידיו מנסה לחייך בהכנעה, חיוך של מסיכה עלובה, או לומר משהו ולא הציל מתוכו לא קול ולא בת־קול.

“מה אתה עושה כאן?” חקרו גבי.

והאיש חזר וניסה לחייך בהצלחה לא גדולה מהקודמת.

“זה עושה רושם של טינופת,” חזר ואמר גבי, מצביע עליו באגודלו. מברשת־שפם אפורה היתה לאיש, ולשונו ליקלקה וחזרה וליקלקה שפתיו, כמי שכל הוָייתו התרכזה בליקלוק זה. הסמיך כפות ידיו ממול חזהו והניע בהן עיגולים קטנים של אבדן־עצות ושל דברי־הסברה, בלא למצוא כל קרקע לנפשו בין מה שהיה עד ממש־ברגע־זה, ובין מה שהנה הולך ומתהווה ממש־ברגע־זה – וכך הנהו לעינינו עתה בעצם השתמטות הקרקע מתחתיו, ממש בתוך כדי התהפכות הגלגל.

“מה הוא מסתובב לו כאן? מכאלה שמסתובבים ככה בין הרגליים יש תמיד צרות.”

“פשוט לא הספיק לברוח מכאן,” אמר שלמה, מביט סביבו ומבקש משהו באי־מנוחה.

“ולמה לא ברח? לא לא. פה יש משהו אחר. אני מכיר את הטיפוס הזה. כל זה שהוא עושה לכם, זה ‘פוֹילֶה־שטיק’, ארטיסט!”

“סיפרו לו עלינו, כנראה ‘יענע־מעשיות’ – הוא מת מפחד! שאל אותו, גבי, שאל מה העניינים.”

כאן התערב מוישה ואמר שיש מי שישאל שאלות, ושאנחנו נעזוב אותו כמו שהוא, ונמשיך הלאה אם יש בדעתנו לגמור פעם. ואל הערבי פנה והראה לו על הג’יפ, וכדי להוציא אפשרות טעוּת מלבו, הדפו לתוכו בתנופה רחבה, עד שהלה נתקע בדופן ונאחז בו וקיפל חצי גופו העליון לתוכו, ואילו כרעיו על שולי קפטנו וסנדליו נשארו מדולדלים מחוץ והתלבטו בפרכוסים מגוחכים ועצובים כאחד. החזיקו בו, וגילגלוהו, כגלגל שק, פנימה, וכשהתיישר הלה, נמצא שתנועות נמרצות אלה עוררוהו מתדהמתו, ולשונו, לבסוף, נמצאה לו, ובחיוך עד־דכא פנה אל גבי, שראהו כאילו הוא ראש־וראשון לנו, פתח ואמר:

“הכל אני אספר, יא סידי, הכל אני אספר…” אך למרבה הרעה אחזתו כאן עוית ותקפו קבס והחל מקיא על סביבותיו, כשאנו קופצים לצדדין בתיעוב.

“טינופת!” צעק גבי. “משהו לא־בסדר עם הטיפוס הזה!”

“זה הפחד!” הסביר שמואליק, “את הכל הוא מטנף.”

הערבי על הג’יפ היה שפוף־שחוח, ועל יסורי מעיו היה עדיין משתדל לחפות בחיוך־התנצלות חיוור, חסר־טעם, וקינח עצמו בכנף־בגדו, קנח וגנוֹח, וחִייך, וחנוֹק לתוכו שיהוקים רעים, תסיסות ומיחושים, והיה כולו מוקצה מחמת מיאוס ותיעוב, בקיאו, בפחדו, בחיוכו, בעוול שאולי נגרם לו, בצורתו צורת אזרח מהוגן שנתגלגל לביב־שופכין – זרקנו לו איזה שק שנקרה לידינו והוא טרח בשקידה מופרזה, מקפל לתוכה הכל: לנגב, ולנקות ולקנח; משתדל כל אותה שעה להרגע, להתעשת ולהתגבר, לולא שידיו היו רועדות ובוגדות בו. לבסוף כבר היה נראה לו שגמר ופנה אלינו, למלת שבח כנראה, אלא שנפץ פתאומי טילטלהו ופניו נשתנו רגע, ומיד חזר ונתחייך אלינו שבעתיים חיוך מתפשט, משתרג, חיוך של שוטה.

“אולי הוא חולה,” אמר מישהו.

“איזה חולה,” אמר גבי, “בריא כמו שור, ארטיסט. וזהו.”

“אין להם בכלל דם בעורקיהם לערבושים האלה,” אמר אריה תפוס הרהורים, “ככה לעזוב כפר כזה! אי־פֹה! אילו אני כאן במקומו – הייתם מוצאים אותי עם רובה ביד. מַ’־ז’־ת’ומרת! בחיי שזה!… כפר גדול כזה – ואפילו לא שלושה אנשים, ככה, גברים. ואלה רואים יהודים ועושים במכנסיים. ג’יפ אחד – מה אנחנו כאן – ג’יפ וכמה אנשים: לוקחים כפר שלם. השד יודע אותם!” דיבר ואמר כאלה וכיוצא־באלה וכהנה וכהנה.

ובינתיים, תוך כדי סברותיו־הרהוריו של אריה, ירדנו וזזנו הלאה, מציצים לחצרות השוממות, קוראים ומכריזים על כל מה שהוא בחזקת “מציאה”, ותרנגולות וארנבות־נמלטות בכלל, פעמים יוצקים קצת סוֹלר, שהוכן בפח על הג’יפ, ומציתים מַתבן או שער־עץ או גג־קש נמוך, וממתינים לראות כיצד זו תתפתח לאש שחוצפתה פוחתת מיד עם כלות הסוֹלר, פה ושם בועטים במשהו שמא חבוי תחתיו משהו ראוי יותר, נזהרים ומזהירים שלא להדחק פנימה מחמת הפרעושים, וחוצים במפולש חתך־חיים של בתים וחצרות ואנשים, שרגע אחד נפל ומָחַצם באמצע מרוצתם, ולא הותיר מהם אלא כמין העוָיה מאובנת, שמעתה ולהבא רק תלך ותִבלה ותישחק באבק הזמן.

בחצר אחת למטה מצאנו שתי נשים אשר מיד למראנו החלו בוכות ומייללות משהו ומבקשות כנראה להגיד דבר שאי־אפשר היה להבינו, גם משום שנכנסו אחת לקובלנת השנייה, וגם משום שמראה דמעותיהן הגדולות ובכיין בהעויות בכי־תינוקות היה מעורר יותר גיחוך מאשר השתתפות, וגם משום שבכל־זאת באנו במבוכה לנוכח בכי־נשים, לולא יצא אז יהודה והצביע לפניהן על הפתח בעוד ידו השנייה מזרזת אותן לצאת כנפנף ללהקת־תרנגולות, ורהט בלשונו: “יאללה, יאללה, יאללה” – לאמור: כלו דבריכן וצאו. ואמנם מיד יצאו השתיים מקנחות עיניהן בכנף כסות־ראשן הלבנה והגדולה ומייבבות־חרש וצייתניות.

מיד בחצר השנייה, על אבן בצד הבית, מצאנו זקן אחד שכאילו המתין לבואנו וקם לקראתנו והחל מטריח עלינו מלוא הטקס שאילות־שלום וברכות, ונתכוון אפילו לנשק ידו של האלחוטאי שלנו (בשל מכשירו המוזר עשאו נכבד מכל), אשר מיהר ומשכה אליו בכעס: “זוז ממני, אתה־גם־כן!” ומיד היה אותו איש, לבן לְפִיפת־ראש וצהוב־אבנט – הולך ומרצה לפנינו כסדר, כיצד אין אַף צעיר בכפר, כיצד כולם כאן רק זקנים נשים וטף, וכיצד דיבר על לבם של אותם שנסו בבוקר לבל ינוסו, לפי שהיהודים אינם עושים רע, לפי שהיהודים אינם לא כמו האנגלים ילען־אבוהם, ולא ככלבים המצריים וכו' וכו' – נִדבק וסח לכל מי שנראה לו כמקשיב או עשוי להקשיב, ולבסוף דחפהו מישהו באמצע שטפו ואמר לו בקיצור שילך לו לשם וישתוק.

ועד שהגענו לככר קטנה אחת למטה, היו כבר כשבעה מבני הכפר מהלכים לפנינו, ובתוכם גם אחד פיסח שדידה על קבו. הלכו ולא נפנו איש אל רעהו, ולא אמרו מלה, גם לא הביטו זה בזה. וככה, שלא במתכוון, הפכנו והיינו תהלוכה שותקת וקודרת, מעין הפגנה בזעיר־אנפין ברחובות השוממים. והתחיל כל זה לעלות לנו על הנשמה. וצריך היה כבר להפטר מהם, ולהשתטח באיזה מקום ולהתחיל לחשוב קצת על דברים אחרים, וגם לנוח קצת. הסמטה העקומה, חומות החצרות הטוּחות חומר מתוּבּן וקני־שמיר צבוּרים לרחבן ועודפים מזה ומזה, ומדיפים שארית ריחו של הקיץ (הה, קיץ רחוק), ריח הכפר הרטוֹב, ושאון דממת העזובה – נראו כעת זרים ומעיקים ומיותרים. ועד שחמתנו עולה הגענו אל אותה ככר קטנה שלמטה, ושם כבר היו שני בחורים מכיתה אחרת ניצבים על קהל קטן משלהם שצברו בסריקתם.

“כמה חתיכות יש אצלכם?” שאל אחד מהם. מתגנדר במלה “חתיכות” ושמח על היראוֹתו כגזלן גדול ומרושע.

“אצלנו יש אלה,” אמר יהודה מבלי להביט עליהם אלא במשהו שבמנוד־ראש ובטילטול קופסת הגפרורים לעברם אגב הצתת הסיגריה.

“תראו כמה הם!” אמר הבחור, “לו רק רצו הלא יכלו לגמור אותנו ביריקות בלבד. תראו איך הם עומדים להם!”

אותו קהל קטן שניצב שם על־יד הכותל, נשים לבד וגברים לבד, היה דוֹמם כקוּפה של דגים משוּיים מן המים זה עתה, ועודם מזכירים את הים. הביטו בנו במין קפאון־מיואש, ועם זה באותה שמינית של סקרנות המבצבצת ועולה מתוך האימה ומתוך העלבון ומתוך היאוש ומתוך החורבן ומתוך פתאומיותו של אסון שהנה אירע זה עתה. מדמים היו, כנראה, שעתה יתבררו להם סתומות, וייחלו לדבר מיוחד שיתרחש.

ואולם מוישה שלנו אמר אז לשני הבחורים לקחת את כל הקהל המייחל הזה ולהובילם אל מקום הריכוז, ולמסור שם שאנחנו עוד נבדוק פה ושם לפני שנבוא אליהם, וגם את הג’יפ שלח עמם. מיד קמו הבחורים והקימו צעקות גדולות, וניפנפו ידיהם ורוביהם, כרועי־בקר בפמפס, והיו מוכנים לדחוף ולדכא כל התפרצות שהיא, לולא יצאו כל העצורים והלכו מיד לקול הקריאה הראשונה, מכונסים, נלחצים, בצייתנות, ובלא כל טענה, וכל הרעש שהקימו הבחורים יצא לתפארת הגבורה הטהורה. אז בא אחד מן השניים ונטפל והוציא מערבי אחד את מקלו, מקל בעל גולה עגולה, מיד כיתף את רובהו, ואחז את המקל העשוק ונופף בו, דחוֹף פעם את זה ופעם את זה, חבוֹט על כל דלת, הקש בכל שער, וגם דידה מתוך הישענוּת חשובה על המקל והיה שמח מאוד. אחר־כך יצא הג’יפ, אחר־כך סבבו הללו בסמטה הנפתלת, ואחר־כך עברו כולם עד תומם.

ו

יצאנו בסמטה עוקמנית אחת ועד שאנו סובבים בה תם הכפר ונפתח לפנינו אפר מדשיא עשב, מסויג בכמה אשלים, וגדר של חלקה חרושה לאחריהם. נראה שהיתה כאן בסתיו ככר גורן, וספיחה העשיר התנשב עתה שופע ופניו שוות, כאילו רגל לא דרכה בו, ופלומת לחוּת מַבהקת על הטרפים השעירים משהו, והרוחצים אור־שמש רך, שעושה את כל הככר הזאת לשלולית בהירת־ירק ומפרפרת נשימות קלות תנומיות, כל־כך הוקסמנו למראה החלקה עד שלא שׂמנו לבנו בתחילה לסייח אחד שעמד בפאתה, כדי להשלים את שלוַת התמונה, ולָחך לו בעצלתיים מן השפע שלפניו.

“אה, יופי של סייח, תראו!” אמר אז שמואליק, מצביע על אותו סוסון אדמוני, שנשא אלינו ראשו משתאה וחפז בזנבו לכאן ולכאן, וגם הרים את כרעו האחורית ובטש קלות כמניס זבובים.

“יפהפה!” אמר אז גבי, “חמודון שכזה!”

“כאילו עולם אחר לגמרי כאן!” אמר שמואליק.

“והוא בכלל לא קשור,” אמר גבי, “הוא יברח אם נתקרב אליו.”

“לא יברח – בטח רגיל לאנשים,” אמר שמואליק.

הם הפסיעו צעד אחר צעד. ואנחנו כולנו כרענו בצל הכותל והצצנו בהם בלי להעיר הערות. שמואליק גחן אז ותלש מלוא חופניו מן השעורה כדי לפתות את היצור, אם לא בטיבו של המזון שהיה נתון סביב בשפע – הרי בנוֹי הגשתו, זו תשומת־הלב המקושטת ומעוטרת ציוצים ומיצמוצים, שצייץ ומיצמץ, בלא להקפיד איך אגב אורחא הוא ממעך בנעליו הכבדות את חלקת ירקרק הככר ומשאיר אחריו תלם עכור, שהבוץ מתגלה דרכו.

“נו בוא, נו בוא!” חינחן תחנונים שמואליק.

הסייח זורר בשמחה, ורקע בקדוֹמתו לקראת חבר לשעשועים וקיפצץ קלות ואגב כך נתגלה שעקדו את קרסולי קדומותיו וריתקו באצעדות־כבל וכך השאירוהו. לכל מגע יד מלטפת היה עורו מריץ גלים עצבניים, ספק של נחת, ספק של רתיעה. ריחרח בנחיריו הלחות, שחורות־התוֹך והענודות זר לבן מחוץ, הרטיט שפתותיו על־פני העשב שבידי שמואליק, שחבט קלות צוארו וסילסל ברעמתו.

“אתה טוב, אתה טוב,” שר לו חנפנפות.

ואילו גבי שבא, מפלס לו תלם עכור משלו בדשא, טפח על עכוזו של הסייח ואמר: “את זה, למשל, הייתי לוקח אתנו.” ואחר נסוג משהו ותלש קצת עשב ונתנו לפיו של עצמו, אגב הרהורים, לעוס ורטן: “הייתי מגדל ממנו יופי של סוס.”

“אמור עליהם מה שתאמר,” אמר שמואליק, “אבל סוסים יש להם, אני אומר לך!”

הסייחון שהשׁתכר כנראה מן החנופה החליט להתגנדר לפנינו בריקוד אחד על־פני האפר, אלא מיד כשפתח בטפיפתו נשתבש באצעדותיו וריקודו נכבל, דבר שהעלה את מריו, והיה מנתר ניתורים משונים, נתר ושלוח את זנבו ואת אורך צוארו בתנועות המבקשות להחלץ ולהפטר ממשהו, ולובן עיניו התהפך בגלגלו.

“צריך להתיר לו את אלה!” אמר שמואליק שנסוג אחורנית בבהלה למראה הניתורים.

“אתה, מוטב לך שלא תגע בו – או שיספיג לך בעיטה,” אמר גבי, שאמר וגם עשה ונטל מרחק של בטחון.

“איזה פראות, איזה מרד!” התפעל שמואליק, “בוא נתיר לו את הכבלים.”

“אתה, מוטב לך שתתרחק!” אמר לו גבי.

“נו די, נו די!” זימר שמואליק לסייח. ופייס אותו מרחוק בגודש עשב מלוא חופניו. אך הלה לא שעה הפעם אל מנחת ההבל, וריקד לו ריקוד־כבלים במרי, בזעם גובר, בתנועות הנקצצות מכוח החבלים, הנבלמות ברתוקי הכבל, ובפרכוסים שיוצאים לריק, שמסתבכים בתוך עצמם, שנלבטים מעצמת תנועות שאין להן מרחב מספיק.

“הוא ישבור לו רגל!” חזר וצעק גבי.

“מוכרחים לפתוח לו את זה,” ענה שמואליק. “זה אי־אפשר ככה!”

“הוא ישבור לו רגל!” חזר וצעק גבי.

שמואליק העז והתקרב אליו כשידו האחת מושטת עם מנחת־פיוסי הדשא והאחרת שלוחה בכוָנת ליטוף והרגעה, הלוך והרגע, הלוך וצייץ בנחת, ועם זה במין תפנית שהיא נכונות לקפיצת־נסיעה. הסייח נעצר. צוארו מתוח, יורד מאוּמץ כמוכן לנגח, גבו קמור קשתני, זנבו חפוז, מתוח, ארבעת רגליו מלוכסנות עד שטלפיהן צפופות כדי נקודה מועטה, כחרגול זה לפני נתרו, כקשת דרוכה לפני הימלט החץ. ונשתהה ככה שהות־מה, פלדי, גמיש, שוקק כוח מאופק, שהנה־הנה יתפרץ בתשוקה לא מובלגת, בששון משוּחרר, בנשימת־מרחבים, מרחקים ומרחקי מרחקים. ואחר־כך נתיישר בבת־אחת וזיקף צוארו כשראשו, סמוּר אוזניו הקטנות, מוטה משהו לצד, כמרחרח נשיבת הרוח, כולו קשב. מיד ריפה את שריריו. ובתנועה שובבה של חן נפנה אל שמואליק והושיט שפתותיו התינוקיות לקראת העשב.

נאפד נצחון בא אליו שמואליק טופח על צוארו המשיי, על כרסו הרוטטת, על כרעיו האדמוניות, האיילתיות, ואמר לו הגיי חיבה רכים ורכרכים:

“אתה טוב, אתה טוב, נו כן, נו כן, טוב, טוב!” הגה ואמר שמואליק. ומיד כרגע ושלף את פגיונו לבתק את אסורי רגליו. ונטפל ראשו ורובו בין רגליו של הסייח הקשוב.

“אתה מוטב לך שלא תדחק את הראש שמה!” אמר גבי נרגז, וצעד צעד אחד קדימה. וממש בו ברגע ניתר הסוס וקפץ קפיצה גדולה, זנבו מטוּוָס, רעמתו פרועה־מונפת, דילג דילוג נוסף עוד הלאה, ובראש נטוי לפניו פרץ בדהרה אדירה, פסח על המשוכה הנמוכה (כשבדל־חבל מתדלדל על טלפו האחת) ונראה עוד פעם אחת בסוף השדה החרוש, לפני שנעלם ואיננו.

בפה פעור ובעיניים קמות התרומם שמואליק והפך פניו אלינו והסכין בידו, וכולו השתאוּת ותדהמה מלים נעתקו מפיו: “ממ, ראיתם!… – אני־אומר־לכם!…”

ואלו גבי פער פיו ופרץ בצחוק, צחוק והשתעל צחוֹק וטפוֹח על ברכיו, צחוֹק וּפנה לאחוריו, אלינו, ולפניו, אל שמואליק, ובקש להגיד דבר, ואָבוֹד בתוך תשואות הצחוק, שהלך והדביק את כולנו, עד שפרצה צהלה כללית, צווחתית, לועגת, שדלתה מתוכנו כל מיני דברים שלא אמרנו במשך היום והוציאה אותם חופשי בקול גדול, בפרסום, כולם כאחד, ואריה אמר אז – באתנחתא של חיוך נד (שכן ליותר מחיוך לא הגיע מעולם) למסכן: “הלכו לך חמישים לירות כמו כלום!”

“דחוף את החמישים לירות שלך,” רטן שמואליק וגשש ותחב פגיונו לנדנו, והפך מאתנו והביט הרחק, לעבר מה שנגוז, בעוד השדה מהביל הֵד־פלא של שעטות אבירים לחופש.

אולם מיד התברר שכבר ביטלנו כאן זמן רב. קמנו בלא חמדה ויצאנו לחזור אל סמטאות הכפר. בדקנו את הבתים בעצלתיים. מציצים זעיר פה וזעיר שם לצאת ידי חובה, ומפרשים את השממון שירד עלינו כאילו איננו אלא אותות שעת ארוחת־הצהריים. יותר מכולם נשתרך שמואליק נוֹבק־רוח מאחור, וכשזירזנו אותו פתח והשיב שלא כעניין וסח לנו: “מה אתם יודעים! סוס כזה לא רואים בכל־יום!” וחזר להגיגי עצבת שלו. בינתיים גם נמצאו לנו הכא והתם כמה ערבים וערביות, שלקטנום לחבורה ושלחנום לפנינו בלי לשעות לא לצורתם, לא לשיגם ושיחם, ולא לבכי ודמעות פה ושם, וגם האחד שהתקין לו, משום מה, דגל לבן, עשוי מניה־וביה, ויצא אלינו נַפנף ומַלמל דברי־נאום, משל היה ראש־העיר ומפתחות הכניעה בידו – לא עורר בנו אלא שעמום, ורוגזה ללא פשר, שגאתה והלכה בנו, ונעשתה לפרצוף של מקופחים; משמע אותנו הוֹנוּ, ואותנו עשקו – ואין אנו נכונים לוַתר, ואנחנו נתון לא ניתן, לא ידוע מהו שנתון לא ניתן.

שכן מי בעצם היה שם, זולת איזו נשים ותינוקות על זרוען (תינוקות ערביים זבלגניים ורירניים עטופי סמרטוטים וסגולות), ואיזו נשים שהלכו ופכרו ידיהן או הלכו ומחאו ידיהן כף בכף הלוך ומחוא, ושפתיהן ממלמלות. ועוד היו שם כמה זקנים הולכים דומם וחגיגיות כלכת אל יום־הדין. ואחרים היו שם, בגיל העמידה, שחשו עצמם לא־די ישישים כדי היות בטוחים מקצף גדול שייצא עליהם, והיה בהם גם רצון להסביר וגם יצר של מרי שיצא לאור פה ושם במבט או שניים. והיה שם עיוור שילד נהגו, אולי נכדו, וזה הלך ועיניו שוטטות בתמהון ובסקרנות שוכח את היד שעל כתפו, ואת הצרה שעל ראשם, עד שאפילו כשנתקל לפרקים – כמעט ולא נתעורר להסיח דעתו מאתנו. וכל אלה העיוורים והפסחים, והזקנים והכושלים והנשים והטף הללו היו כולם ביחד כאילו איזה מקום אחד בתנ“ך שמסופר שם מעין זה, איני זוכר היכן, ונוסף לחתיכת התנ”ך הזאת, שכבר היתה מכבידה לנו על הלב, הגענו אז למקום פתוח, שעץ שקמה רחב פארות התנשא בתוכו, ומתחתיו, יושבים במכונס, ראינו את כל קהל הכפריים כולו מקובץ ושותק שם, גוּש גדול ומנומר, כל המלוקטים, ציבור אחד שותק ומלווה כל בעיניו, ואחד מכולם נאנח ואומר אח־יה־רבּ.

אותם שהבאנו אנחנו מצאו בעצמם מקומם והתכנסו מיד מתחת לעץ, גברים לבד ונשים לבד, וישבו תחתיהם בכבדות, וכבר אינך יכול להבדיל מי הם מכולם. וכבר נאספו כאן רבים, צייד רב מן המשוער, כהי לבוש ולבני עטיפות ראש (מטפחות לפופות סביב תרבושים נמוכים לאנשים, ומטפחות לבנות ורקומות לנשים). היו בהם שישבו והנידו גוָם אילך ואילך כבשעת תפילה. אחרים גילגלו בידיהם סתמית את מחרוזת הענברים הדבשיים, או סתם חרוזים שחורים. עוד היו ששלבו ידיהם הגדולות, המחוספסות, ידי איכרים, בחיקם, ואחרים מוללו קני־קש ועשב בידיהם כדי שיעשו משהו, ועיני כולם שוטטו בנוּ, דבקות בכל תנועה שלנו, ודבר לא ידברו, לבד אותה אנחה שמפעם לפעם, אח־יה־רבּ.

ואילו בין הנשים היתה מהמָה בכיה, מונוטונית, כביכול כלאחר־יד, ופעמים שהיתה הבכיה מתייבבת ועולה ונחנקת. זו וזו חלצו שד לתינוקיהן, זו וזו עטפו את מרבית פרצופן והותירו בו עיניים נפחדות, זו וזו היו משיחות קטועות וגוערות לפרקים בילדים שסבלנותם פקעה והחלו מתקרטעים, ומתקרבים אלינו, משעינים כף־רגל יחפה אצל ברך הרגל האחרת וכך היו אוכלים אותנו במבטיהם, משתוממים למראה כל הליכותינו, מעין הצגת־מחזה. רק פעמים בכי מתפרץ אחד, היה פותח עמו מיד סגור לבבות ודמעות ומתעוררת אז בכיה נשית כללית, ותפיפת אגרופיהן על לִבּן, עד שהיה מרים קולו אחד הזקנים ואומר להן דברי־כיבושין והן היו כובשות בכיין מעט־מעט.

ואולם כשהתפוצץ פתאום ברעם מחריש ובעמוד אבק גבוה בית־אבנים, שתקרתו נראתה גם מכאן עולה בכמין שלוה, שטוחה כולה ושלימה, כמות שהיא, ולפתע בגבהים מתפוררת ומתבקעת ונופלת רגבים רגבים, פירורים פירורים, באבק ובברד אבנים, קפצה אשה אחת שהבית כנראה היה ביתה, ופרצה ביללה פראית, והתפרצה לרוץ שמה כשתינוק בידיה ועוד אחד, חלֵכה שכבר עומד על רגליו, אחוז בכנף בגדה, והיא צורחת ומראה בידיה, ומדברת ומשתנקת, וכבר רעותה קמה, ועוד אחת, וישיש אחד קם, ואחרים היו מתרוממים וזו התחילה לרוץ, כשתינוקה הטפול לכנף־בגדה נגרר רגע ומתמוטט ארצה וגועה בבכי ועכוזו השחום חשוף. יצא לקראתה בחור שלנו וגער בה לעמוד. פתחה זו והחלה מתנה דבריה בצויחה נואשת ומתופפת בידה הפנויה על לִבה, בבת־אחת הבינה, כנראה, שאין זה סתם להמתין תחת גמזוזי־השקמה, לשמוע מה רוצים היהודים ולחזור הביתה, אלא שזה סוף־פסוק לביתה ולעולמה, והכל חשך ומתמוטט, פתאום הכירה במשהו, לא־מושג, נורא, לא־יאומן, ניצב לפניה אין חציצה, ממשי ואכזר, גוף אל גוף, ואין להשיב עוד. והבחור ההוא כירכם פרצופו כמי שנלאה לשמוע וחזר וגער בה לחזור למקומה. אולם האשה היתה כבר מעבר לאזהרות והניחה אותו והחלה רצה בכבדות אל מקום ההתפוצצות. בתנופת־יד תפשה הבחור במטפחת ראשה, ולמרבה הכלימה נתפרע שער ראשה ונתגלה, דבר שעורר סלידה בלב־כל וחימה לא תרוסן בלב אותה אשה. חטפה את מטפחתה וחזרה וכרכה בתנופת־מחאה ובמחי־אחד את ראשה ואת תינוקה שעל זרועה, שהיה פועה בכל קטנו, וחפזה והגביהה שולי שמלתה הכבדה ורצה הלאה, אל ביתה שנהרס.

“עזוב אותה,” אמר מישהו, “היא תחזור.”

“חואג’ה,” עמד אז ישיש אחד, והוא כנראה מנשואי הפנים בכפר, ויצא מתוך עמו לקראתנו, כשידו האחת על חזהו והאחרת שלוחה לפניו בבקשת תשומת־לב, במין גינוני נימוס ששני הצדדים מן הראוי שיודו בו כבסיס לכל משא ומתן, וכיאה לנכבדים, ויצא לקראתנו וביקש בין כולנו אחד שאתו יבוא בדברים. אלא שזה שבו בחר לא הניח לו לומר מלה והצביע על מקומו של אותו זקן וכך אמר לו: “אתה תשב במקומך עד שיקראו לך.”

והזקן שביקש להשיב לו משהו, או להוכיח לו דבר, נמלך ומשך כתפיו וחזר למקומו בכבדות, ונעזר במטהו ובכמה ידיים שהושטו לקראתו מבין היושבים, חזר וישב בכבדות ונאנח ואמר: “לא־אללה־איל־אללה.” ושוב משהו קדום ותנ"כי חזר רגע והבהב באויר, על מנת שמשהו אחר, מנבא רע, יבוא במקומו וייתלה בחלל. מי ששכח איך עתיד כל זה להיגמר חזר וידע מה זה לפניו.

“מה בעצם שם המקום הזה?” אמר אז שלמה.

“חרבת חזעה,” ענה ואמר לו מישהו.

בינתיים קראו לנו לאכול צהריים, ומעולם לא היתה שעת צהריים במקומה כמו אותה שעה. גם נפטרים מכל הדברים האלה שלמטה, גם שמחים על מעט השמש החמה שנותרה עוד ליום הזה ויכולים לחשוב על דברים אחרים (וצריך!), וגם, פשוט, כבר רעבים כהוגן. עודנו בדרך פתח שלמה ואמר לנו:

“זה לא בסדר שם למטה. ועוד יהיו שם צרות.”

“ע־זוב!” אמר לו יהודה בבטחה תרנגולית, “הנוֹדוֹת האלה יעשו צרות? אי־פה!”

“זה לא מוצא חן בעיני כל זה,” חזר ואמר שלמה.

“מילא,” אמר יהודה, “זה לא סינימה.”

“אני אינני יכול לשכוח את הזקנות ההן, שם, שישבו, פ־חד!”

איש לא המשיך לגלגל עמו בדברים, לפיכך המשיך לבדו: “זה היה שמה כמו בהתחלה, בפעם הראשונה כשראיתי הרוגים ופצועים ודם. אתם זוכרים? היה נורא, חשבתי אז שזה ירדוף אחרי תמיד. ומה היום? היום הרוגים ודם והכל בשבילי כמו כלום!”

“מתרגלים,” אמר לו יהודה מלה אחת, שגם היא היתה עמוסה מנוד־ראש וניחומי־לעג.

הגענו לשדה אחד, בצד בתי הכפר, אצל דרך־עפר גדולה המחברת את הכפר הזה עם הכביש הגדול, הרחוק. פתאום, משום־מה, התגנבה מחשבה שאפשר ודרך זו רמוסת אלפי־פסיעות מדורי־דורות תעלה מעכשיו עשבים ותשבש ותפריא מאין עובר. מיד חזרו ונפרטו הנימים שהיו מנהמות בי כל הזמן, ונשלח גל של מרי בתוכי. ואותו מישהו מקניט שבתוכי היה מוּחש כיצד הוא חושק שיניים ומקמץ אגרופים.

ניסינו לשמור על רוחנו האדישה ולהתנער מכל מה שהיה למטה, כאוָז היוצא מן המים. חילקנו את קופסות השימורים ואת הביסקויט ברעש, ובמלים שונות ודשנות, תוך שהשתרענו בשלכתה הרקבה של תאנה חשופה, מנסים למצוא משהו שאפשר להגדיל בו צחוק, ותחת זאת היה משהו אטום מצטבר בחלל האויר, שגם בהירותו, בלי כל שייכות למה שמתרחש כאן, הסתיידה בינתיים, הדליחה משהו, ובדידים לבנים, ערפלים או צמרמורות של אדים מצטברים היו נקשרים יותר ויותר בתכלת ללא דופי, וניכר היה שמחר־מחרתיים כבר יחזור הגשם.

שמואליק, שעדיין היה מתאבל על סייחו שנמלט, ניסה לקשור שיחה פרטית מאוד וחברית מאוד עם גבי, וככה אמר לו, כשהוא הופך גבו אלינו, כדי לתחום מעגל נפרד לו ולגבי רעהו, נוגס מן הבשר שבקופסה ואומר:

“בעיניך היא לא מוצאת חן?”

“מי?” נשף גבי יבשות.

“רבקה’לה. אינך מוצא שהיא, איך לומר, נו, כזאת, ככה. נאמר, שהיא לא־דומה־לשאר־הבנות, מה?”

“דומה וחצי,” אמר גבי.

“לא. זה לא זה,” אמר שמואליק. “היא גאוותנית אתה חושב?”

“בכלל לא,” אמר גבי. “ואולי כן. איכפת לי.”

“ל’כפת לך?” תמה שמואליק, “לי דוקא יש חשק קצת להכיר אותה.”

“הזהר אתה,” התערב כאן אריה, “שלא יקרה לך אִתה מה שקרה עם ההוא הסוס!”

והיינו כולנו מחייכים, ואוכלים, שוברים רעבוננו, ומעבירים את הזמן, והתחלנו להסתדר בנוח. אם אוזני לא הטעתני היתה גם תיבת “הביתה” נזכרת אחת כה ואחת כה (ולבך בך אץ אז אל אפשרות נפלאה כזו של פתרון והצלה!). וכשכבר היינו עוסקים בתפוזים ומתבסמים בעסיסם הנוטף חקר גבי את מוישה מתוך פיו העמוס – מה עוד יש לנו לעשות כאן, והסביר כמה טובות תצמחנה לכולנו, אם נסיים עתה ונחזור, ובכל השאר יטפלו האחרים, אכן, הוסיף מתוך פמפום־לשון ודריכת שיניים – גם המקלע צריך טיפול. אבל מוישה לא נתפתה. מוישה אמר לנו ככה:

“ראשית יש לבדוק את כל הערבים שנאספו למטה ולזהות צעירים חשודים. ושנית יבואו מכוניות־משא ונעמיס עליהן את כולם ונשאיר את הכפר ריק, ושלישית צריך לגמור לשרוף ולפוצץ. אחר־כך ניסע הביתה.”

מעי הצטמקו משום־מה ומאסתי באוכל. הרגשתי איך אני חס על עצמי ועל הנסיונות המזומנים לי. איני יודע מה הרגישו אחרים. בקוצר־רוח חכיתי לגבי שימשיך לרטון ולהתנגד לפי דרכו, כדי שישיג מה שביקשתי לפי דרכי, והוא גם לא טמן ידו בצלחת. מה, טען גבי מיד, מה אנחנו עשינו היום ומה אחרים עשו היום. כמה אנחנו הלכנו, וכמה הם הלכו. כמה אנחנו סחבנו את המקלע ואת הארגזים, וכמה הם ישבו שם מתחת לשקמה והתמזמזו שם לריק. ועוד אמר שמגיע לנו פעם אחת לחזור ראשונים ושעלינו תמיד ולעולם רוכבים, ועוד ועוד – מה שהעלה ופירש יותר ויותר את משאלתי הכמוסה ופורצת לקום ולהסתלק מכאן מהר, בטרם יתחיל הדבר, ויתגשם בפועל. שכן אם מוכרחים לעסוק בזה יעסקו נא האחרים בזה. ואם חייבים להזדהם יגאלו נא אחרים ידיהם – אני איני יכול. בפירוש לא, אבל מיד פתח קול שני בתוכי ושר לו ככה: נפש־יפה, נפש־יפה. בקנטרנות גוברת ובשיר־מזמור לנפש העדינה המשאירה את המלאכה הנמבזה לאחרים, לזו שעוצמת עיניה בחסידות ומַפנה אותן הצדה כדי לגאול עצמה ממה שעלול להרגיז, כזה מין טהור־עיניים מראות־רע, כזה שהביט אל אוון לא־יוכל. והייתי עוין את כל־כולה של הוייתי.

אולם על כל נאומו של גבי לא מצא מוישה לומר אלא ביותר מקיצור:

“זהו זה!”

אספנו כלינו וירדנו אל שקמת המכלאה. פקפקתי ודיינתי עם עצמי, והתאזרתי ואמרתי לו למוישה:

“זה, מוכרחים לגרש אותם? מה עוד הם יכולים לעשות אלה: למי ירעוּ? הצעירים הלא ממילא… מה טעם?…”

“אה!” אמר לי מוישה בחיבה, “זה כך כתוב בפקודת המבצע.”

“אבל זה לא־בסדר,” טענתי, ולא ידעתי איזה מכל הטענות והנאומים שמתרוצצים בי אביא לפניו עוד כהוכחה מכריעה, ולפיכך גם חזרתי ואמרתי: “זה באמת לא־בסדר!”

“אז מה אתה רוצה?” אמר מוישה ומשך כתפיו ועזב אותי. בוחר הייתי, מטעמים שונים, לא כולם של עוז־נפש, להחריש גם אני, אך כיון שפתחתי, וכיון שעל־ידי הלך יהודה, נטפלתי אליו ואמרתי לו ככה:

“איזה צורך לגרש אותם?”

“בטח,” אמר יהודה, “מה תעשה בהם? תעמיד עליהם פלוגת שומרים?”

“מה הם כבר יכולים להזיק אלה?”

“יכולים ועוד איך. כשיתחילו לדחוף לך מוקשים בדרכים. ולגנוב במשקים, ולרגל כל דבר – כבר תרגיש בהם ועוד איך.”

“אלה?”

“מה יש? הם קטנים מדי, או צדיקים מדי? וחוץ־מזה תמיד יסתתרו אצלם שניים או שלושה או יותר ברנשים, שאַתה גם לא תדע עליהם.”

“זה, סתם השערות,” אמרתי.

“אז מה אתה מציע?” אמר יהודה.

“זה, אינני יודע עוד…”

“אם אינך יודע – אז שתוק,” אמר יהודה.

ונראה שעצה זו היתה יפה לי מלכתחילה. אבל הייתי עמוס דברים. וכבר פתחתי ולא ידעתי איך אחריש. ומאחר שלא נמצא למי לטעון – נטלתי וטענתי אל עצמי, וככה אמרתי אל לבי: “והרי זו מלחמה! מלחמה או לא מלחמה? ואם מלחמה הרי שבמלחמה כמו במלחמה (קול שני: מלחמה? במי, באלה?) קול ראשון (ממשיך, כאילו לא שמע כלום): צדיקים גמורים בודאי שאינם כאן (ואיפה יש?)… ואפילו רצוננו טוב וישר וכן – אי־אפשר להכנס למים ולא להרטב (פלאי־פלאים!). להבין ולהסכים שמוכרחים לעשות – זה אחת, ולקום ולהקשיח־לב ולעשות מיני־דברים – זה תמיד אחרת… מה גם שמי הוא זה שצריך להתאמץ ולהקשיח־לב? – הלא ממילא קישח הוא, ואדיש־אדיש. הפסקה קלה. ומיד, ובחימה של התנצלות שהופכת התקפת־נגד: וכי אותם הכפרים שלקחנו אותם בסערת המלחמה היו שונים? או כל אותם שברחו מאליהם רדופי פחד־צללים? או כל כפרי השודדים שגם אחריתה של סדום אינה דיה להם – כל אלה היו לגמרי שונים?… אבל לא זה… לא זה… משהו לא ברור. רק מין הרגשה רעה. כאילו כופים אותך תוך כדי סיוט־רע, ולא מניחים לך להתעורר קודם. אתה מסובך כבר בכמה קולות. אינך יודע מה. ואולי צריך לקום, לקום ולהתנגד? ואולי זה, להיפך, לראות ולהיות ולהרגיש עד זוב דם, כדי ש… כדי שמה? הזמן חולף. הזמן חולף. בן־אדם (הפסקה נרגשת). אתה כזה מין חלש. (עוד הפסקה). תראה ותתפקע. (נפש־יפה, נפש־יפה, נפש־יפה!)”

תחת השקמה גדלה הצפיפות בינתיים. היו שם במעגל כבר עשרות מרובות, אולי מאה איש. אם תתבונן מן הצד ותתעלם מן הנסיבות תוכל לטעות בנקל ולהִזכר באותם ימי־יריד כפריים, או ימי גנוסיא, הילולת איזה נֶבּי או שיך, כשהכל היו מתקבצים באותה צפיפות, תחת כל עץ רענן, ובכל שלולית של כל צל שהוא, וממתינים בהמון חוגג וכבד־תנועה, כבצק נקרש, שאינו מקפיד לא על זבובים ולא על ריחות ולא על זיעה ולא על צפיפות והמולה, ובלבד שיתרחש הדבר ההוא, החגיגי, שמצפים לו – אלא שהשתיקה הזאת אינה מניחה לטעוּת זו, אפילו כשהיתה נשמעת עתה, בינתיים, כמו זמזום־כוורת, כמו איוושת חשאין, תוססת־תופחת, בצל העץ הגדול. אחד, בעל שפם עצום, ישב בפאת המעגל וגילגל לו במתינות, בידיו הכפריות והשחומות, סיגריה, כשהוא עושה את חוצן־בגדו לסדנה קטנה לאותו עניין, לוקט את עיקרי הטבק, וממעכם ודוחקם היטב לתוך לפופית הנייר, ומקיש לכאן ולכאן, ומתעסק בציתית החלמיש הרומצת לו לבסוף רמץ, שמטפחים אותו בנשימה ובסכיכת יד, והדליק והעלה שם באוֹש־עשן, שהפגין אולי שריד של חירות שנותר בידו, וגם אולי איזו תקוה לעתיד, מין “יהיה טוב”, שתמיד יש אחד שמלבה אותו בכוח רצון מכוּוָן, ומיד גם מאמין ברצונו כאילו הנה זו כבר אתחלתא דגאולה, ואפילו מדביק את שכניו בה באמונה הטובה – תכונה כה יפה, שנעשית עתה כה מסכנה ופותה הואיל ואַתה (כביכול, כאֵל שבשמים), יודע מה שהוא אינו יודע עוד.

אחר היה שם, על־ידו, והלה היה יושב ומשרטט באצבעו קווים על החול מצטלבים ומתלכסנים, ומתפתלים, ומעביר אצבעו בנתיבות־החול בפיזור נפש שהוא ריכוז־נפש אחר, ולא קשה לקרוא במה ששירטט, דברי אנוש־נדכא.

ושמא עוד רגע יקום מקרבם אחד ויאמר: אנחנו מכאן לא נזוז, הו כפריים, התחזקו והיו לאנשים! –

שוטטתי עיני כה וכה. לא ניחא לי. מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני. ולמה התחיל לוחץ עלי משהו לבקש דבר התנצלות? שלוַת הליכות חברי רק הגבירה את המועקה. כלום אינם יודעים? או משימים עצמם כאילו אינם רואים מה? גם לא יאמינו לי אם אומַר להם, מחוץ למה שאמנם אינני יודע מה לומר, ואילו רק ידעתי לומר. אי־מנוחה בי. מתבקש לי דבר, בהישג־יד, כדי להאחז בו. דבקתי באותם “שליחים־במשימות־אויבות” מהוּללים שבפקודת המבצע; העברתי נגד עיני עד־תומם כל הרעות והפורעניות שהביאו עלינו הערבים. שיננתי שמות חברון וצפת ובאר־טוביה וחולדה; נאחזתי בהכרח, זה ההכרח־שלפי־שעה, אשר במרוצת הימים, כשהכל יסתדר – יבוא גם הוא על תיקונו. וחזרתי והתבוננתי בקהל הרוחש כאן לרגלי, רחישה עמומה, תמימה ונוגה – ולא מצאתי מנוח. ביקשתי אז שיקרה משהו שיאחז ויקח ויטלטלני מזה ולא אראה עוד איך הלאה.

בדיוק כאן פונה אלי מוישה לעלות על הג’יפ עם האלחוטאי ועם שלמה ויהודה, ולצאת לסייר את הסביבה. נקל להבין איך זנקתי ואיך נעקרנו ממקומנו (כשכל העיניים מלוות מעשינו) בתנופה, ובדהרה, על־אף הסמטאות והעקלקלות. חרבת חזעה מזוהמת זו. המלחמה הזאת. כל העניינים האלה. –

טיפסנו על שיפועה של גבעה, שלא ראתה גם בחלומה משהו נוסע על פניה, בהעזה מסחררת, כשהמדרון משתמט מתחת האופנים, החוזרים ונאחזים בצרורותיו הגולשים, תוך כדי שאיבת תנופה של כהרף־עין, ורותח מלוא אוניו, בחשק התמודדות עליז הכרת־כוח, הגיע הג’יפ מהרה אל הרמה שלמעלה, ושם ביקשנו מקום וצפינו אל הארץ שמעברינו.

מבט ראשון והנה הארץ הגדולה מתמתחת לפניך, מבליטה כל שרטוטיה החטובים, מגובּעים ומקוערים בדשנוּת שקוּיה, באור שהתבהר יותר, וברוח־מה שקמה בינתיים, והשיבה עלינו משב של יפה, של הנאה עד תחושת טעימה, וגירוי של חמדה. וניתנו אז לכל מידות חדשות, נפתחו תחוּמים ונסגרו תחוּמים, ונראה כאילו יש משהו שכמעט ונשכח, והוא דוקא מוצק, לכאורה, וגם אפשר להשען עליו – עד שברגע הבא – שהוייתו מתממשת בתוך כדי־כך – והנה משבצות השדות, החרושים והמוריקים, וחלקות הבוסתנים עשירי הצללים, והמשוכות הגוזרות את השטח לתבניות רוגעות ומרחיקות, והגבעות המגוונות החוסמות ומגלות אפקים כחלחלים רחוקים – והנה כל אלה, תוגת יתמות יורדת עליהם, כהינוּמה עמומה. שדות שלא ייקצרו, מטעים שלא יושקו, שבילים שיישמוּ. מין אבדן ולחנם־היה־הכל. מין השתרגות קוצים וקמשונים על־פני כל, וצוהב חרֵב, נהקת־ערבוֹת. וכבר נבטות בך מן השדות אותן עיניים של האשמה, זו שתיקת מבט האשמה, כשל בעלי־חיים נעלבים, נבטת ומלוָה אותך ואין מנוס.

אחר־כך ראינו מרחוק, על גב אחת הגבעות, שדרך־העפר הגדולה חותכת בה, כמה מכוניות משא מתגלגלות ובאות כבדות, זוחלות כחיפושיות סומות, ונאבקות במהמורות הדרך, וקולן עוד לא יישמע. ונראה כי מה שחשבתי נתפרסם על פני בלא־דעת, לפי שהאלחוטאי, תוך כדי התקשרות, פנה אלי ואמר:

“אתה יש לך מצב־רוח היום, מה העניינים?”

“אני אין לי מצב־רוח היום, ואין עניינים,” עניתי לו בצליל שאינו מזכיר דוקא צליל זוֹגי־כבשים מעלות־גרה לעת־השקיעה, ושאם לא־איכפת לך הרי זה צליל הצועק – ‘תה רוצה מכות, בוא תקבל מכות!’ באותה קנאות שבה מחרף אדם את זולתו בשל שנאתו לפרצופו של עצמו שהסגיר את לבו.

ירדנו מן הגבעה, על עברי פי־פחת (שהחניפו מאוד לרחשי לבי) אל מטע אחד, ותוך שאנו שוקעים ביוֵן רפש וטיט תלמים, ומסתערים פנים ואחור ומבקשים דרכנו, לקה יהודה, שירד פעם להושיע בדחיפה, במנת עבטיט שהוטחה בו, וחזר ובא אצלנו כולו מרוּבב ודולף ומותז, ונהם מנהמת לבו אל הנהג ואל החכמות שלו שכבר אינן חכמות, וכעס על צחוקנו ולעגנו, והבטיח שעוד יראה לנו, וכלום לא הושבח בזעפּו גם כשיצאנו ועלינו לבסוֹף על דרך־העפר, וגם לא כשניחמנו אותו שמיד לכשיתיבש יירד הכל ולא ישאר סימן, שהרי בוץ אינו לכלוך אלא רק אדמה רטובה בלבד.

עוד סובבנו בשבילים הנְשַמים, שוטטנו בין משוכות צפופות כעדר נפחד, חתכנו משעולי שדות פתוחים ומחלחלים־סופגניים, שהתבואה היתה נובטת מעבריהם כמימים ימימה, והרוח סרקה בה גלי צללים נמוכים, שוטפים הולכים כתמיד. ואילו אני דימיתי לראות פיסת־יד שרשמה שם בשרירות “לא־ייקצר”, ועברה ביעף את כל השדה ואת שכנו, וחלפה על הבּוּר, ועל החריש, ונבלעה בסימרור כלשהו בגבעות. חקרנו את כל תכנית חקלאוּת הכפר ושדותיו, ירדנו לסוף דעתם בבחירת מקום המטעים, ותפשנו נימוּקם בשטחי החכּוּרות, גינות הירק, וגם הסתבר לנו טעמם של שדות הפלחה, “הכּרב”, הנח והנע, והכל היה בהיר כל־כך (אם כי אפשר לתכנן משהו מתוקן יותר לטעמנו, וכבר התחלנו בכך, בלא־משים, כל אחד בלבבו) – וצריך רק פשוט שיבואו וימשיכו מעשיהם. חלקות הוברו וחלקות נזרעו בחשבון, הכל היה נִצפה בזהירות, ראו בעבים ושמרו רוח, ואפשר גם ששיערו מראש בצורת, שדפון וירקון, ואפילו עכברי־קיץ, וגם טרו ושקלו ערך מחירים עולים ומחירים יורדים, ואם תוּכה מכאן תיוָשע משם, ואם תפסיד בגרעינים אפשר הבצל יעמוד לך – מלבד, כמובן, החשבון האחד שלא הובא במניין, ושדוקא הוא הנהו משוטט עתה כאן, ויורד גדול לרשת אחוזות נרחבות.

מתוך שהשבילים היו מרופשים, ומתוך שסבבנו בכל קצווי השדות (איש לא נתגלה. פרט לפעם אחת על גבעה מן הצד, כשראינו שם אחדים, וירייה אחת הניסתם כאילו בלעתם האדמה), חזרנו אל דרך־העפר הגדולה, באִחוּר ניכר, וכשיצאנו אליה כבר היו ממתינים שם ארבעה קרונות־משא גדולים, בשוּרה, לפני שלולית מים מאורכת, אשר חמדה לה לצון ונרדמה בנחת ממש באמצע, בלא להותיר מעבר כלשהו לכאן או לכאן, ואל חופיה היו עומדים הנהגים ועוזריהם ושאגו גילויי־דעת והצהרות לעברה השני וחוץ מכמה ביטויים אחרים גם אמרו שדי להם במה ששקעו עד כאן – ומכאן ואילך סוף העולם! ושלא יזיק – לדעתם – לשום ערבּוּש שבעולם אם יטריח את רגליו העדינות ויבוא הוא הנה, ויאמר תודה גם על זה! לעומתם מן העבר השני עמד הסגן שלנו ושאג להם את דבריו מזה, אלא שניכר היה שידו על התחתונה ושהנה הוא מפסיד, וטענתו כי קרקעית מים־עומדים אינה טובענית, לא התקבלה על לב איש, מאחר שכפרוּ בקיום כל קרקע שהיא מתחת פני־המים. אז נבחר הג’יפ שלנו להיות נחשון־נסיונות והציעו לנו לחצות את המים גם במהירות כאילו לא־כלום כדי שלא נשקע, וגם לאט־לאט כמעט כלום, כדי שלא נשקע. מובן שבדיוק בלב השלולית, משום־מה, כבתה המכונה, ואין זה משנה עוד אם כעבור רגע חזרה והותנעה וגם צלחה את השלולית בנקל כמו־כלום (כשהיא מכה גלים דלוחים־נגרשים), פרט לאיזה סילון עכוּר שמצא דרכו אל מה שעוד היה יבש בבגדי־יהודה דוקא (העלוב צלחה חמתו עד כדי שתיקה מבשרת־רעות ונלעגת עד חרפה) – והענין לא הוכרע, והנהגים לא אבו לשמוע, והודיעו שהם יסתובבו, בתמרונים שונים, בו במקום, בדרך־העפר, ושאת הערבים שלנו אנחנו נביא מלמעלה בפירצה שבמשוכה, ושלחינם בזבזנו זמן כה רב, שהרי כך גם טענו מלכתחילה. אז עלה הסגן שלנו על הג’יפ וחזר בו אל הכפר, ואותנו העמיד להרחיב את הפרצה ולהכשיר את הדרך.

מובן שלא נקפנו אצבע, זולת שניים־שלושה מעלי הצבר שמיעכנו בקתות הרובים כלאחר־יד, ותחת זאת ישבנו לחזות בנפתולי הנהגים עם מכוניותיהם המסורבלות בדרך הצרה, ושקלנו כל תנועה שלהם בידיעה מקצועית, בהבנה אמנותית ובעשן סיגריות. ואלו יהודה עבר לצד השני, צד השמש, ועמד שם תולה מבטים נכזבים בשמש ותוהה אל גבורתה. מתוך כך לא הרגשנו איך באו פתאום ועמדו עלינו, בריח־בגדיהם המיוחד, קבוצות ראשונות של הערבים. מיד צחוקנו דעך, ולבשנו פני־סקרנות ופני ממלאי־חובה, ועם זה, דומני, מאוד היינו חשים שהתחיל כאן דבר יותר גדול ממה שצפינו שיהיה, לכאורה.

איני יודע, אם הגידו להם, בטרם יצאו, מה צפוי להם, אנה מוליכים אותם. מכל מקום חזותם והליכותיהם לא העידו אלא על צאן מבוהל וצייתן וחרישי ונאנח, שאינו יודע לשאול. ועם זאת, פה ושם, אחדים, נראה שהיו משערים כל רע, ואולי גם היה בהם מי שהדביק, ללא דבר, חשש שבלבו, חלחלה עמוקה שבו – שאין זו אלא הוצאה־להורג.

קבוצה ראשונה עמדה אצל הפירצה שבמשוכה. אפשר וחלקה זו שייכת לאחד מכולם. ומקום־סתם זה בעינינו, בעיניהם הוא מקום מסוים שהוא סמוך למשהו ורחוק ממשהו, ושייך למישהו, ויש לו פשר יותר מאשר סתם איזו דרך־עפר גדולה. תלו במכוניות עיניים שהלכו והבינו מהו שבא עליהם, והפנו מבטיהם אלינו, וביקשו בין כולנו אחד שאפשר לדבר עמו, שאפשר לייחל ממנו. וכבר היה אחד מהם, בכותונת מפוספסת וחגורת־עור שאבזמה נוצץ, והרים הלה יד שמאלו, כפופת אצבעות איש־עובד כשאינו עובד, וכיעכע משהו. מיד גער בהם מישהו בקול, שאיני יודע איך היה באמת, אך נשמע צורם וקולני יתר על המידה: “יאללה, יאללה!” וגוש האדם האלמוני הלזה נע ושחה בפירצה, ועברו בזה אחר זה, והמשיכו להפסיע בשורה למעלה, בצד משוכת־הצבר הנמוכה, וחזרו ויצאו מעבר לשלולית על־יד הקרון הראשון שדופנו האחורי הורד.

הנהג ועוזרו עמדו שם לזרז את העולים, להושיט יד לזה ולאחר ולסייעו בדחיפה, לאמור מלה לפלוני, להעיר הערה על הלז שהוא שמן, ועל ההוא שבודאי הוא מנוּוָל גדול, ועל עוד אחד שהוא זקן בן שמונים־ואולי־תשעים בטח. ומפליא הוא שאיש מהם לא מיחה ולא התנגד. בקבלת־הדין טיפסו ועלו למעלה ונצטופפו במכונית.

“זהו זה!” היה הנהג שבע רצון.

“תספור, כמה הם שם אצלך?” צעקו לו מעבר מזה של השלולית.

“איך זה, אינם לוקחים שום דבר אתם?” שאל הנהג.

“איזה דבר?” שאלו אותו.

“איזה חפצים, שמיכות, אנ’־דע!”

“אין חפצים, אין כלום, תקח אותם מכאן ושילכו לעזאזל,” ענו לו מן הצד שלנו. ושוב היה משהו שנראה לא־טוב ולא־נכון, אלא שאיש לא התערב.

כאן פתאום פנה מעל הקרון ערבי אחד, אותו מפוספס ונוצץ־אבזם, ואמר לנו:

“יא חואג’ה! (קולו התחזק תוך כדי דברו) – יא חואג’ת,” תיקן עצמו ללשון־רבים, כדי לפנות אל הרבים, ופתח ודיבר הרבה, בהטעמת דברים, בהסברה, כאילו קורא מעל כתבי־הקודש, ובמשהו שבתקיפות של מי שיודע שאין עוולה בכפו ושיש בידו להוכיח זאת; אלא שאנחנו לא הבינונו הרבה מדבריו. והעינין והחיתין החריפות בהטעמתו ירדו עלינו מוזרות וכאילו מופרזות וכקולות בפני עצמם. שתיקתנו עודדה אותו והוא הניף ידו השמאלית לחיזוק טענותיו, ונראה שבתוך הקרון היתה איוושת הסכמה, ומבטים ארבו משם לרושם צדקת דבריו. אך בינתיים באה והתקרבה הקבוצה הבאה, וחדלנו משים אליו לב.

הללו שבאו נעו בשורות. מראה קודמיהם בתוך הקרון הרתיעם ועמדו מלכת. בקצה השורה היו גם נשים, וקול־בכי נפתח אז ביניהן. (לבי העלה סמרמורת.) נראה היה שהפעם יתרחש משהו. שני זקנים עברו על פני, הלכו הלוך ומלמל, אם איש אל רעהו, ואם כל אחד לנפשו, ניסו להתעכב מול הג’יפ, שנראה להם כמושב נכבד, כדי לאמור את דברם, אך שם ניפנפו עליהם בידיים להמשיך ולעבור, יאללה יאללה. – והם המשיכו עברו. אולם תחת לעבור בפירצה, המשיכו ישר בשלולית המים וברגליהם היחפות כיסכסו במים כשהם מגביהים באגב־יד סרח בגדם, כאילו אין כלום מיוחד במַעבר שלולית. ואחריהם, סבורים שכך היא הדרך, הלכו האחרים, משכשכים ברגליהם במים. והיה מישהו שגחן באנחה ונשל נעליו מרגליו לעבור דרכו במים. לא אדע מדוע נראה הדבר כה משפיל ומזלזל. כבהמות, חשבתי, כבהמות. אולם כשעברו הנשים פנתה מיד אחת אלינו והחזיקה בשרוול בגדו של שלמה ובכתה לפניו תחנונים. שלמה ניער ידו ממנה, ופנה לכאן ולכאן לבקש עצה, או, אולי, התר לנהוג בה רחמים. אולם יהודה שעמד שם, ובגדיו המרובבים נשכחו מלבו, אמר לה קשות: “יאללה, יאללה, את־גם־כן!” וזו נבהלה והלכה לה, תוך ששלמה מפטיר, ספק מסביר, ספק מתרץ:

“ומה היה לה לעשות שם לבדה בכפר…”

אחר־כך באה עלינו אשה ובחיקה תינוקת דלה, מיטלטלת ככלי אין־חפץ. תינוקת עפורת־גון, רזה וחולנית וגמודה. והיתה אמה מניפה אותה בסחבותיה ומרקידה אותה לפנינו כשהיא אומרת לנו במשהו שאיננו לעג ואיננו תיעוב ואיננו בכי־טירוף, אלא, אולי, כל זה ביחד: “רוצים אותה? – קחו אותה, קחו לכם אותה!” כיוַצנו פרצופנו בסלידה, וזו ראתה בכך, כנראה, הצלחה, והמשיכה להרקיד את היצור העלוב, עטוף הסחבות הצואות, בידה האחת, בעוד באחרת היא טופפה על לבה: “הנה קחו – תתנו לה לחם – קחו לכם אותה!” עד שהתעשת מישהו ואמר לה קשות: “יאללה, יאללה,” וגם הרים ידו – איני יודע למה – וזו נסוגה בין צוחקת לבוכה ונכנסה לשלולית, מרקידה את התינוקת בידיה, וצוחקת קטועות ובוכה קטועות.

“כמו חיות הם!” הסביר לנו יהודה ואנחנו לא השבנו לו דבר.

את הנשים אספו למכונית אחרת, והן הקימו צעקות ובכי, ואיש לא קינא באלה שטרחו וטיפלו בהן. והיה שם בחור אחד אצל הקרון שהרים קולו וצעק כנגדן, שאין להן מה לבכות לפי שלא עושים להן כלום אלא רק מביאים אותן אל בעליהן. אך אם ששפתו הערבית לא נשמעה, או שנימוקיו לא נשתמעו – הצעקות והבכי רק גברו, והן כולן נטפלו אליו, כיון שפּתח פּתח, בשבעים ושבע טענות וקובלנות והאשמות ותחינות והפצרות, עד שהלה נסוג במבוכה, והוציאוֹ מצרתו אחד שנתן במלוא־קולו עליהן להסותן.

אחר־כך עברו עוד כמה אנשים ולא אמרו כלום וגם לא הביטו בנו, ומראיהם היה כזה, שחשנו עצמנו גם הולכי־בטל וריקנים וגם פרחחים רעי־תעלולים. אחר־כך עבר פיסח אחד והטביע בחוד רגל־העץ ובקביו חורים בעפר הלח. הלה נצטחק, משום־מה, אלינו כמתנצל, ונכנס לשלולית בדילוגיו, כשמחשבה דולגת שצריך היה בעצם להציע לו לעבור מסביב או בכלל, להשאירו כאן. עבר עוד גוץ אחד, שכשהגיע אצלנו, ביקש לצעוק, ונשם נשימות כבדות ועילע רוקו, ספק כדי לרקקו עלינו, ספק כדי לפנות מקום לצעקה, אך הסתפק בנענוע־ידיים עז שבא להסביר – לאיים – לתבוע – לבקש, ונאנח עמוקות, וחזר ונאנח ועבר. אחרי כן באו ארבעה סוּמים, יד איש על כתף קודמו, ובידם הפנויה יגעו לגשש במקלותיהם, ארובות־עיניהם מופנות קצת למעלה וקצת הצדה מן הצורך, כאילו אוזנם ראשונה, ונוסף לקשב המיוחד לסומים, וחשש ההתקלוּת בצעד הבא, היה שפוך עליהם פחד גדול וכללי בלא דעת כלום עד היכן הולכים ומה יש שם במקום שהולכים אליו, ומה עושים האחרים; הלכו וגיששו (תמוה כיצד מצאו זה את זה לחבורה אחת), וכשהגיעו לפני השלולית בא אליהם מישהו ואחז בידי הראשון, שהניע ראשו הזלדקן לקראתו ביגיעת קשב מוגבר ואמר להם: אוּקעדו־הון – שבו כאן. והם נסוגו לאחור עד סוללת הדרך ורבצו באשר עמדו, תוהים לדעת מהו כל זה. עוד ישיש כפוף עד־שחוח הושיבוּ על יד הסוּמים. ונעשתה לנו אוירה של קבצנות, ומוגלה וצרעת, וחסר רק ניגון קינות וצדקה תציל ממוות.

“פֶה, גועל!” אמר שלמה.

“יותר טוב להם שימותו!” אמר יהודה.

“כמה עיוורים ופיסחים יש להם בכפר הזה!” אמר שלמה.

“האחרים נמלטו, והשאירו אותם לנו,” אמר יהודה. “אבל עכשיו ילך החבל אחרי הדלי, ויחזרו לבעליהם.”

“ולמה לנו כל העסק הזה,” פרץ מפי, בהתרסה יותר מכפי שפיללתי.

“נכון,” הסכים לי שלמה, “מוטב לי עשרה קרבות מהעסק הזה!”

“מה יש לכם!” רגן יהודה, מגרד בצפורניו רבדים של בוץ נקרש. “מה עושים להם? הורגים אותם? מעבירים אותם לצד שלהם. שיישבו שם ויחכו. וזה יפה מאוד מצדנו. בשום מקום בעולם לא נוהגים ככה בכאלה. וחוץ מזה אף־’חד לא ביקש מהם להתחיל בעניינים.” שהה רגע והוסיף לאחר שהירהר: “מה יהיה להם שם? שישאלו את המנהיגים הנחמדים שלהם. מה יאכלו ומה ישתו? על זה היו צריכים לחשוב לפני שהתחילו!”

“התחילו מה?” אמרתי.

“אתה אל תעשה פני צדיק גדול,” אמר יהודה בכעס גדול. “עכשיו עשינו פה סדר בסביבה הזאת!”

ואילו שלמה היה ממשיך את הקו שהתחיל: “כשאתה הולך למקום שגם אתה עלול למות – זה דבר אחד, וכשאתה הולך למקום שבו רק לאחרים צפוי המות, ואתה רק תראה אותה במוּתם – הרי זה דבר אחר לגמרי. ככה אני חושב.”

“אתה גם כן!” צעק יהודה, “אל תחשוב יותר מדי. ואם אתה כל־כך ככה – תוכל ללכת אִתם יחד, לאיפה שהם הולכים, אם אתה כל־כך ככה!”

“אתה עלי אל תצעק,” צעק לו שלמה, “ואני לא אשאל אותך לאָן ללכת,” אמר והלך לו מאתנו.

“מתרגשים!” אמר יהודה לכלל העולם ולא למישהו במיוחד, “הייתי רוצה לראות ‘אותם’ איך ערבים כובשים ‘להם’ את הכפר ‘שלהם’ שמה איפה ‘שהם’ גרים!”

“דוקא לכן,” התחלתי לאמור.

“מה דוקא! אַף־’חד לא ביקש מהם להתחיל במלחמות האלה ובעניינים. צדיקים גדולים. יותר מדי דם שלנו נשפך בגללם! נודות שכאלה! שיאכלו מה שבישלו לעצמם!”

ראינו אז אשה אחת שעברה בתוך קבוצה של שלוש־ארבע אחרות. אחזה ידו של ילד כבן שבע. היה בה דבר מיוחד. נראתה תקיפה, מתאפקת, סמוּרה ביגונה. דמעות, שכאילו אינן שלה, התגלגלו על לחייה. וגם הילד היה מייבב מעין “מה עשיתם לנו” חשוק־שפתיים. נראה היה פתאום שזו היחידה היודעת מה בדיוק יש כאן. עד כדי שהרגשתי שבוֹש אני בפניה, והשפלתי עיני. זה היה כאילו צעקה שִוועה מהליכתם, מעין “ארורים” שונא. ראינו גם איך היא גאה מהראות לנו קורטוב של תשומת־לב. הבינונו שהיא אֵם־לביאה, וראינו שקמטי התאפקות ורצון לשאת בגבורה הקשו תווי פניה, ואיך עתה, כשאבד עולמה – לא רצתה להשבר לעינינו; ומרוממים בכאבם ובצערם מעל הוייתנו שלנו – המרושעת – עברו דרכם, ועוד ראינו איך מתרחש לו בלבו של הילד משהו, אשר כשיגדל לא יוכל להיות אחרת מאשר נחש־צפעוני, אותו זה שהוא עתה בכי ילד־אין־אונים.

נתברר לי פתאום משהו כברק. הכל בבת־אחת כאילו נשמע אחרת, נכון יותר: – גלות, הנה זה גלות. כך זה גלות. כך נראית גלות. אנחנו עשינו להם גלות.

לא יכולתי להישאר על־עומדי. מקומי לא נשאני. יצאתי וסבבתי לעבר השני. שם ישבו הסוּמים הללו. נחפזתי לעבור מהם הצדה. יצאתי בפירצה, עליתי על החלקה המסויגת במשוכת הצבר. דברים הצטברו בתוכי.

מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי איך זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באוזני, בכל פינה, בספר ובעתון, ובכל מקום: גלות. על כל מיתרי ניגנו. תגר עמנו על העולם: גלות! וזה היה בי, כנראה עוד עם חלב אמי. מה בעצם, עוללנו כאן היום? אנחנו יהודים הִגלינו גלות.

לא היה לאן לשוטט ולא היה לאן להרחיק. ירדתי והתערבתי ביניהם כמי שמבקש משהו.

דברים מצלצלים באוזני. איני יודע מהיכן. עברתי בין כולם, בין הבוכים בקול, בין החורקים שן בדממה, בין החסים על עצמם על רכושם, בין הנלחמים בגורלם ובין הנכנעים לו חרש, בין הבזים לעצמם ולקלונם, ובין המתכנים להם כבר תכניות להסתדר איכשהו, בין הבוכים על שדות שיישמו, ובין השותקים מעייפות, מכורסמי רעב ופחד. חפצתי לגלות בין כל אלה אם יש פה גם ירמיהו אחד קודר אך גם יוקד, שמחשל פה זעם בתוך לבו, קורא חנוּקות לאֵל־הזקן, מעל קרונות הגולה…

השלולית שבדרך כבר נצטללה, וקמטוטים חולפים חלקת פניה חזרו מיד לעגוב על בבוּאת השמים. ביקשתי פשר חלחלות רצות בי, ומנין זה הד פסיעות גולים אחרים, עמום, רחוק, כמעט אגדי, אבל זעוף, ענתוֹתי, מתגלגל כרעמים רחוקים ומאיימים, מבשרי־קדרות, שמעֵבר הזה, הד מביא חרדה – לא אוכל עוד… –

ז

נתקלתי במוֹישה.

“מה אתה ככה מביט עלי,” אמר מוישה.

“זו מלחמה מזוהמת, זו,” אמרתי לו נחנק משהו.

“דחילק,” אמר מוישה, “אז מה אתה רוצה?”

ואני דוקא רציתי. והיה לי מה לומר. רק לא ידעתי לומר דבר שהוא תבונה־מעשית ולא רק איזו התרגשות גרידא. צריך איכשהו לזעזע אותו. צריך בקיצור ומיד להעמידו על חומרת הדברים.

ותחת זאת אמר לי מוישה, כשהוא הודף כובעו לאחורי פדחתו, כאחד שתשש מרוב טרדה, וכדבר איש אל רעהו, מחטט בכיסיו אחר הסיגריות והגפרורים, ומנסה להלביש מלים דבר שצץ בו עתה זה, ענה ואמר:

“אתה שמע מה שאומר לך!” אמר מוישה ועיניו ביקשו את עיני, “לחרבת, מה־שמה־זאת, יבואו עולים, אתה שומע, ויקחו את האדמה הזאת, ויעבדו אותה, ויהיה כאן יופי!”

כמובן, וכי מה? אדרבא! כיצד לא שיערתי מראש. חרבת־חזעה שלנו. שאלות שיכון ובעיות קליטה! והידד נשכּן ונקלוט, ועוד איך: נפתח צרכנייה, נקים בית־חינוך, אולי גם בית־כנסת. יהיו פה מפלגות. יתוַכחו על המון דברים. יחרשו שדות ויזרעו ויקצרו ויגדילו עשוֹת. תחי חזעה העברית! מי יעלה על לב, שהיתה פעם איזו חרבת־חזעה, אשר גירשנו וגם ירשנו. באנו,ירינו, שרפנו, פוצצנו, הדפנו ודחפנו והגלינו.

מה, לעזאזל, אנחנו עושים במקום הזה!

תליתי עיני כה וכה והן נשמטו מכל מקום. מאחור הכפר כבר מתחיל שותק, מגובב בתיו במעלה הגבעה, וחסוּם פה ושם בצמרות, שהשמש שמֵעבר־להן גזרה מהן צלליות דוממות, שקועות בהתבוננות, יודעות הרבה יותר מאתנו, רצופות אל שתיקת הכפר, אותה שתיקה שכבר היתה מתקשרת יותר ויותר ועשתה הויה משל־עצמה, הויית עזובה, עקת עגמה של פרידה, של בית ריק, של חוף שומם, גלים גלים ואופק ריק, ואותה דממה מוזרה כשל גויית המת. ולמה לא? – לא כלום: יום אחד לא נוח, ואחר־כך שלנו יכו כאן שורש, ימים רבים. כעץ על פלגי מים. כן. לעומת זה, הרשעים… – אבל הנה הם כבר שם בקרונות ומיד לא יהיו אלא כדף שנסתיים ונהפך על פניו. בודאי, לא זכותנו היא? וכי לא כבשנוה היום?

הרגשתי שאני על־פי חלקלקות. התגברתי לשלוט בעצמי. כל קרבי צעקו. קולוניזאטורים, צעקו קרבי. שקר, צעקו קרבי. חרבת־חזעה אינה שלנו. מעולם לא הקנה מקלע השפּנדאוּ זכות כלשהי. הו־הו, צעקו קרבי. מה לא סיפרו לנו על פליטים. הכל־הכל למען פליטים, שלומם והצלתם… כמובן פליטים שלנו. אבל אלה שאנו מגלים להיות לפליטים – זה עניין אחר לגמרי. המתן: אלפיים שנות גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופה. עתה אנחנו האדונים…

כלום אלה שיבואו לגור בכפר הזה – לא יצעקו הקירות באוזניהם? כל אלה המראות, הזעקות שנזעקו ושלא נזעקו, התמימוּת המבוהלת של צאן המוּם, כניעתם של החלשים, וגבורתם, הגבורה האחת, של החלשים, שאינם יודעים מה לעשות ואינם יכולים לעשות, חלשים־נאלמים – כלום לא ירחישו את האויר כאן שפעת צללים וקולות ומבטים?

רציתי לעשות דבר. ידעתי שלא אצעק. מדוע, לעזאזל, רק אני מתרגש כאן. מאיזה חומר קורצתי? הסתבכתי הפעם. היתה בי דבר מרדני, מנפץ הכל. אל מי אדבר וישמע. רק יצחקו לי. היתה בי מפולת מהממת. היתה בי ידיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי־אפשר להשלים עם כלום, כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין־קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצוָחה כזאת לא־יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת־מצוא – אז אמרתי למוישה: “אין לנו, מוישה, שום רשות להוציא אותם מכאן!” ולא רציתי שקולי ירעד.

ומוישה אמר לי: “אתה, שוב אתה מתחיל!”

וידעתי שכלום לא ייצא מזה.

ונעשה לי חבל, חבל עד להיחנק.

המכונית הראשונה, לא הרגשתי מתי, כבר זזה והיתה מטפסת בהמשך דרך־העפר הגדולה (לוּ יכולתי ללכת מאחד לשני וללחוש להם: תשובו, תשובו עוד הלילה, אנחנו מסתלקים מכאן מיד והכפר יישאר ריק: תשובו. אַל תשאירו את הכפר ריק!). מיד זזה גם המכונית השנייה, של הנשים, שגיוונו את הקרון בכחול בגדיהן ולובן צעיפיהן, ויללה אחת התנשאה שם, ונתקעה ביבבת הקרון הכבד שחרק ואחז דרכו הטובענית בחול הרטוב. (ואת הסוּמים ישכחו בודאי כאן בפאתי הדרך.) (קרונות… מה זה מזכיר לך…) היתה שעת אחר הצהריים. על שלוָתם של השמים קפץ רוגזה של הרוח שעִמְמָה את היום, ובישרה גשם חדש, מחר־מחרתיים. מן הכפר עלה זעיר כאן זעיר שם משך עשן־לבן של חומר לח המסרב להדלק, ומסרב לכבות, וימשיך לעשן לו ככה, בוער ואינו בוער ימים אחדים, עד שלפתע יתמוטט לו כותל או תקרה. פרה געתה באיזה מקום.

כשיגיעו למקום גירושם כבר יהיה לילה. שמלתם היא לבדה כסוּתם לעורם בה ישכבו. טוב. מה אפשר לעשות. הקרון השלישי החל מטרטר. וכי חזה מעודו אצטגנין במעמד־כוכבי שמי־הכפר ובמזלות־אנוש – כיצד יפלו כאן הדברים? ואיזה אדישות יש בנו – כאילו מעולם לא היינו אלא מַגלי גלויות – וגם לבנו במלאכה. וגם לא זה העיקר.

והמוצא?

הבקעה היתה רוגעת. מישהו כבר החל מדבר על ארוחת־הערב. במרחקי דרך־העפר, קרוב אצל מה שנראה כסוֹפה – היה נבלע והולך קרון רחוק, משחיר, מתנדנד, כדרך קרונות כבדים, העמוסים פרי או תבואה או משהו. גם כאב־עלבון וגם זעם־אזלת־יד יהפכו מהר למין ניקור סתמי, נכלם אובד לו ומתדהה. הכל היה פתאום כל־כך פתוח. כל־כך גדול, גדול. ואנחנו כולנו נעשינו פעוטים ולא חשובים. עוד מעט ותקום בעולם אותה שעה שבה יפה לחזור מן העבודה, לחזור עייף, לפגוש אדם. מסביב־מסביב ירדה שתיקה, ועוד מעט תסגור על חוג אחרון. וכשתסגור השתיקה על הכל, ואיש לא יפר את הדממה, ותהא זו הומה חרש במה שמעבר לשתיקה – ייצא אז אלוהים ויירד אל הבקעה לשוטט ולראות הכצעקתה.

מאי 1949

נדפס לראשונה במרחביה: ספריית הפועלים, 1949

מאחר שרועים ועדריהם היו נטושים בטרשי הצלעות, בגריגי האֵלות, בבתות ורד־ההרים, ואף בגיאָיות המתעכסים שהיו מקציפים אורות – אותם זהרורי דוּרה מאוששים ואותם בהקים זהובים־ירוקים קיציים, שהעפר תחתיהם מרוגבב כאגוזים, ונמחק לקמח אפור למגע־רגל, ומעלה ניחוח קרקע עתיקה, בשלה וטובה – מאחר שבמדרונות ובמעמקים היו משוטטים חשׂיפי הצאן ואילו הזיתים שבראשי הגבעות הצלו על דמויות אחת כה ואחת כה – נסתבר מאליו שאי־אפשר עוד לחדור פנימה בלי לעורר התרגשות, מה שנטל מיד את טעם הסיור.

ישבנו על האבנים לפוּש משהו, ולהצן באור השמש את הזיעה הפורצת. הכל היה הומה קיץ ככוורת זהובה. מערבולות של שדות־הר, גבעות זיתים, ורקיע לוהט עם שקט עז – היו מסנוורים לרגעים ומפתים את הלב, עד כמיהה. אי־בזה היו רועים רחוקים נוהגים צאנם בלב השדה בכלאחר־יד של ימים שלוים בעולם כשעוד לא היה רע. אי־בזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב, אי־בזה נימנם כפר רחוק, מפותח עיטורי זיתים, מעין נחושת מועמה, בחקוּקי גבעות כבשיות מצטופפות, והרים רחוקים. אלמלא שמזימות אחרות כבר היו חותכות להן אלכסונים משל־עצמן.

זה המם־מם שלנו היה מאריך לעיין במשקפתו, למוץ מן הסיגריה ולרקום תכניות. ראשית, הלאה אין טעם עוד ללכת. ושנית, לא יתואר לחזור בידיים ריקות. מישהו מכל הרועים, או מישהו מכל הנערים, או אפשר גם שכמה מהם, צריכים להתפשׂ; מעשה צריך להעשות, ודבר כלשהו להחשף; ולחזור אז עם דבר ממשי, עם דבר שהוא עובדה קיימת. הוא היה ממוצע קומה, שקוע ארובות־עיניים, מהודק גבינים וגבחני, והכובע מוזח לו להפקיר מצחו ודלדולי שערו הלח לרוח. היינו מלווים את סקירתו. הוא ראה מה שראה, ואנו ראינו עולם של גבעות מצומררות ירק וטרשי אבן וזיתים במרחק, עולם מצולב גיאיות של דורה – כל־כך עולם כזה, עד שהיה מביא דממה בך, והתאוָה אל טוּבה של אדמה טוֹבה ומצמחת היתה לוחשת ומפתה, לחזור אל עמלו של כפוף, אל אבק עפוּר, אל טרחת עונה בוערת, אל אחרת מהיות פרט בשוּרה שהמם־מם נמלך כיצד יטילנה בעוז על־פני חלקת דממת אחר־הצהריים.

ואכן כבר היה הדבר כמעט נכון בידו; שכן גילינו אז בצל אלון אחד, רועה חונה וצאנו לפניו בשלף הדורה. מיד הותחם מעגל בעולם, הכל מופרש מעבר למעגל, ובתוכו אחוּז האחד שיצודוהו חי, וכבר יצאו הציידים. רובה של הכיתה יטמון עצמו בשיחים ובסלעים ימינה, ואילו לשמאל ולמטה ייצאו המם־מם עם שניים־שלושה להקיף, ליפול במפתיע ולהניס את הציד אל זרועות האורבים שלמעלה. וכך התגנבנו בתוך זהב הדורה הענוג, דשנו בעקבינו שיחים גמומים של אֵלות מכורסמות שן העדרים, סוליותינו המסומרות נשקו עפרות חמים ואפרורים, והיינו “מנצלים” יפה את ה“שטח”, את “פני־הקרקע”, את ה“צמחיה־הטבעית” ואת חסות ה“שטחים המתים”, וכך פרצנו בדהרה אל הבחור שהיה יושב על אבן בצל האלון. הלה קפץ על רגליו, ומיד אחזתהו הבהלה והשליך מקלו ורץ באיבוד־עשתונות כאיילה רדופה ונעלם מעבר לרכס, ישר אל זרועות הציידים.

אה, איזה צחוק! שיא הכיף! המם־מם שלנו לא נח וכבר הבהיק אמצאה זריזה ומפתעת בחריפות נועזת: גם את הצאן נקח! דבר מוּשלם. הכה כף אל כף וסיים בשיפת שתי כפות מבוסמת־נחת, לאמור: זה העניין! ועוד פלוני אחריו עילע ובלע רוקו: “יהיה גוּלש! א־ני־אומר־לכם!…” והתעוררנו כולנו למלאכה בחשק, שהנאַת־מנצחים ושכר־עמלים הרתיחוהו להתלהבות של אמת: יאללה!

אלא שההמולה הזאת הפחידה את הצאן, מהן זקפו ראש, מהן התכוונו להמלט, ומהן ביקשו לדעת מה תעשינה אותן שרצות לעשות מה שתעשינה. וחוץ מזה כיצד נוהגים בצאן? היינו לצחוק ולקלס – וכן גם אמר המם־מם שלנו וטען ש’מלמדים' שכמותנו, וטמבלים כפי שאנו, אינם מסוגלים לכלום אלא רק לקלקל כל דבר יפה וטוב. פתח ונתן קולו בבּ־ר־ר, ובג־ר־ר־ר ובטע־ע טע־ע, ויתר האותות והקולות המוסכמים מימות עולם בין רועה לצאנו, ועשה שאחד מאתנו ילך עתוד בראש ויגעה בֹּאנה־בֹּאנה, וששניים־שניים מכל צד יניפו רוביהם כבמקלות של רועים ויפצחו ברינת רועים לעדרם, ושמאחור יהיו שלושה או יותר נוהגים בדרך זו עצמה, ושבאנרגיה, ובצחוק פרוע נשתלט על כסילותנו המהססת, הנבוכה משהו, ושנהיה יפים וטובים יותר: חיילים.

מתוך אותו שאון נשתמט מדעתנו שמעבר לסלע אחד במדרון להלן ישב, נתון בין שתי קתות רובה ושני זוגות נעליים מסומרות, שבוי שהיה מרתית כשפן. כבן ארבעים, שפם נוטף מעברי פיו, אף אוילי ושפתיים פעורות משהו, ועיניים, אלא שהללו היו קשורות בכאפיה של עצמו – כדי שלא יראה כאן, איני יודע מה שלא יראה כאן.

“קום!” אמרו לו, כשבא אצלם המם־מם, למען יראה בשלימות, מלמטה עד למעלה, את מלקוחו, וככה דיברו לפניו לאמור: “מה, חשבת שלא נתפוש? – תפשנו! ועוד איך. אתנו זה אין חכמות. אפילו בלי כדור – הבין שכדאי לו להרים ידיים. בטח!”

“אתם אייזן!” שיבח המם־מם את פיקודיו.

הגיעו בנפשכם: הצאן על הרועה! מה יאמרו כשנחזור! שיא היופי! אז נתן עיניו בשבוי וראה את כל הברנש נמוך הקומה, עם שׂלמה מצהיבה דהה, ורותת נשימה מעבר למטפחת הכפויה על עיניו, סנדלים מרופטות בשר אחד עם רגל טלפית, ואהה־הקיץ־הקץ – בכתפיו המוגבהות.

“פתחו לו את העיניים, אבל קשרו את ידיו: הוא ינהג את הצאן לפנינו!” הבהיק המם־מם שלנו עוד אחת מהברקותיו, ששכרון הקרב היה מוליד בו בשפע, וניצוץ חדוָה חלף אז בנו, מאיש אל רעהו. טוב. הסירו את העגאל השחור, נטלו לידיו של הלה וכפתו הדק היטב. אז הפשילו למופחד את הסנוורת מעל חטמו וככה דברי אליו: “נַבִּי אֶל ע’נאֶם קוּדמנא!” שהוא: נהג את הצאן לפנינו.

לא אדע מה חשב לו השבוי כשאורו עיניו ומה היה בלבו, מה רחש דמו, מה שאג דמו, מה התרוצך בו באזלת־יד – איני יודע אלא שפתח הלה והחריק חריקות ונשיפות שבינו ובין צאנו, כאילו לא היו דברים מעולם, וירד מסלע אל סלע בין השיחים, כרדת רועה מסלע אל סלע בין השיחים, והצאן התמהות־נפחדות – אחריו, ומיד אחריהן ומסביבן צרימות גרוננו, בעיטות רגלינו ומהלומות רובינו, והיינו יורדים בגיחוך מופקר לגיא.

כל־כך היינו שקועים בכל זה, עד שלא שמנו לב לא לכמה דמויות של רועים אחרים שצצו ברכסי הגבעות (הצפופות בדממת־פז ובתוגה נאלמה), שהיו מתלקטים חרש ומניסים צאנם וצופים בנו רחוקות; ולא ראינו את השמש שהיתה כל אותה השעה השואנת – משתפלת והולכת, מזהיבה והולכת, עד שפעם כשהקפנו שלוחת־הר, הטיחה בנו גל עצום ומסנוור של בֹּהק: צלחתית, מאובקת, משולהבת, עד שנראתה לכאורה כמין תוכחה גבוהה, שוֹעה אל הרבה יותר מזה. מובן שלא היינו פנויים לכל זה: העדר! השבוי! זה מתפזר ופועה, וזה מתכווץ ומדמים, מין טמטום וקהות ירדו עליו, מין מַיט־של־דעת שהכל מאחוריו אבוד שהכל לפניו לאחר יאוש, והיה מפסיע הלוך ודמוֹם, הלוך והתעגם, הלוך והִתהמם־הִדהם.

יארכו הדברים לספר כיצד היינו מתנהלים בגיאיות שבין הגבעות (הצפופות בדממה המזהבת), בשלוַת בשלוּתוֹ של הקיץ, כיצד היה הצאן הנפחד נדפק שלא כרגליו, וכיצד השבוי שלנו אֵלם הציפו, שתיקת צמח עקור, ודבר עלוב עד לעג, מתפחד ומרפרף וחוזר ונופל על ראשו, עם המטפחת הכפויה לו עד גבותיו באונס, במשיכת־חתף של ביטול ושל אלימות: דבר המתפחד ונרתע וגם דבר אחר נלעג ומוקצה; כיצד היתה הדורה מוסיפה זהב, כיצד היתה השמש מוסיפה גאוה שותקת, כיצד דרכי־עפר בין צדו של שדה ובין צדו של הר לחכו בקבלת־עול־חרש משעולי־ישרים – סופו של דבר: היינו מתקרבים אל מקומנו.

הלכו וניכרו סימניו של משלט: כפר ערבי כבוש. תל נמלים נטוש. עיפוש מרוב עזובה, קיום מצחין, מפורעש, מכונם. שיירי עניות וטמטום של כפריים עלובים. בלואי הוָיית אדם. פתע נחשפו שוליהם, נוות־ביתם, חצרותיהם לפני־ולפנים שלהם. פתע הופשלה שמלתם על פניהם, נחשף קלון מערומיהם, והנה הם דלים, צפודים ובואשים. ריקות פתע. מיתת שבץ. זרות, איבה ויתמות. כחוֹם־היום פוזל באבק ספק־אֵבל ספק־שעמום, ואיזה לא־חשוב.

לעומת זה, שם למעלה, בחפירות האפורות, השמנוניות, שוטטו האזרחים שעשאום חיילי־משמר, אלה שאכלם לא אוכל, מימיהם לא מים, יומם לא יום ולילם לא ליל, אלה שלעזאזל מה שיעשו ומה שיהיה, ולעזאזל מה שהיה פעם טוב ונאה ומקובל ולעזאזל – והבה נתעפש על־כן העפש היטב, ונגדל זקן, ונשחצן לשון, וידבקו בגדים מיוזעים אל גוף לא רוחץ, מסוטף כיבים, ולירות בכלבים משוטטים שיתפגרו ויצחינו, ולשבת באבק הדביק, בעיפוש הצמיג, ולישון בסחי, ולהקשיח לב מן הכל – לא חשוב.

הלכו וניכרו סימניו של המשלט. גאוה לבשה הליכותינו: לחזור עם תפארת־שלל כזו: קצב הוטפף אל פסיעותינו. העדר שפּעה ופסע מבוהל, השבוי שחזרו ומשכו על אפיו את המטפחת (מחמת סודות של משלט), היה גורר סנדליו ומשתבש חדל־ישע בסמאון ובנזיפות שמרוחב־לב – אבל, מחוץ לאלה; היתה ההנאה גואה־תופחת, שביעות־רצון ממש, עלילה שכזו, מפעל! היינו מזיעים, מאובקים, וכל־כך חיילים כל־כך גבריים. המם־מם שלנו – מה נאמר: סוף העולם! נקל לתאר איזה קבלת־פנים ערכו לנו. איזה צחוק נצטחקק בשאג, במבסוטיות, כחביות שנתפקקו חישוקיהן. כולו צוחק ומזיע בא אז אחד אצל המם־מם שלנו וכך הצביע על השבוי חפוי־העיניים:

“זה זהו? לגמור אתו? תן לי!”

והמם־מם שלנו עודנו גוחך וגומע מים היה מקנח זיעתו ונוצץ ואמר:

“אתה שב בצד, זה לא עסק שלך.”

והעיגול שמסביב געה בצחוק למשמע כל זה. מה משלט, מה תלאות, מה תנאים, חוסר סידורים, חופש וכל אלה – אם לנו כל־כך הרבה יש לנו.

והיה שם אחד שצילם את כל הדבר הזה. וכשיסע לחופש יפתח ויעשה תמונות. והיה שם אחד שבא מאחורי השבוי ונופף אגרוף בעקלתון תאוותני וחזר חמק לו מתפתל בצהלה אל בין הבריות. והיה שם אחד שפשוט לא ידע אם יפה או לא יפה, אם כך צריך או לא צריך, והיה מיטרף בעיניו לבקש סעד של אחים לדעה איזו שתהא. והיה שם אחד, שהפך כד מעל לועו וגמע בשיניים חשופות סילון, בעוד אצבע שמאלו מתרה באויר בקהל שומעיו שהנה ייגמַע הנוזל ויבוא המשך ל“אזוי איז דאס”, שהוא עיגול אחד מעיגולים רבים של שמן צף. והיה שם אחד שהיה בגופייה, והיה מַבעה בתמהון ובסקרנות וחושף שיניים פגומות שהרבה רופאי שיניים ולילות לא שינה, וחדרים צרים ללא אויר, ואשה רזה וארסנית, וחוסר עבודה, ועבודה במפלגה – לא לשוא טרחו להעמיק את “נו־מה־יהיה, מה־יהיה” הנצחי שלו. ועוד היו שם כאלה שהיו מסודרים בעבודה, וכאלה שהיו עולים בסולם, וכאלה שהיו מעולם נעבּכים ובישי־גדא ללא תקן, וכאלה שהיו אצים לקולנוע ולהבימה ולהאהל ולהמטאטא וקראו תוספת־שבת של שני עתונים. וכאלה שהיו יודעים פרק בהוראץ ובישעיהו הנביא ובחיים נחמן ביאליק וגם בשקספיר. וכאלה שאוהבים נורא את בניהם, ואת נשותיהם, ואת הגינה שבצד הבית ואת סנדלי הבית. וכאלה ששונאים פרוטקציה, שטוענים לתוֹר צודק, ושגם על מה שהוא ריחו־של־צל־של־קיפוח ירימו קול צעקה, כאלה שחמיצות־חימה על מסים ועל שכר־דירה העכירה כל חלקה טובה בהם. וכאלה שהם אינם כלל מה שחושבים עליהם, וכאלה שהם דוקא ממש כפי מה שהם. כל אלה כולם היו ניצבים במעגל מאוּשר סביב אחד שבוי שעיניו כרוכות במטפחת, ולא זו בלבד אלא שנטל אז הלה, ממש בהזדמנות מסוימת זו, ופשט אחת מכפותיו המעובות, שלעולם לא תדע אם מזוהמות הן או לא, מלבד היותן כפות של כפרי, וככה אמר:

“פי סיגרה?”

בהברה רועשת ומחרחרת ותמוהה – משל, פתח קיר הבית ודיבר – מה שעורר בבת־אחת תשואות של בעלי חוש־גיחוך, ואצבעות תוכחה של הרגישים לחוצפה.

אפילו אם היה שם מישהו שחכך קצת בלבו בדבר סיגריה – הכל נסתיים אז בדרך אחרת, צבאית יותר. שכן שני מם־כפים, וסמך־מם־מם אחד, ירדו אז מבית המפקדה, ונטלו לשבוי והובילו אותו, כשהוא נאלץ, על פי סמאונו, להניח לתומו יד על זרוע מלווהו המם־כף, וגם הלה, לתומו, בטרדת המעשה, הושיט את זרועו והיטיב לתמוך בו. וגם אמר לו כה וכה לתועלת הליכתו המגששת. והיה אז רגע כאילו היו שניהם טורחים לעבור חתחתים בשלום, מסייעים איש לרעהו, וכאילו יחד הם, זה עם זה, כאילו יחדיו – עד כדי שרגע לפני שהגיעו אל הבית חירחר אותו שבוי תמהוני וחזר על מה שחירחר כבר קודם, לאמור: “פי סיגרה?” הברות מעטות שקילקלו מיד, ומכוחן שמט התומך את היד הנסעדת, כמעט משולבת בזרועו, וניער עצמו מכל־וכל, זוקף גבותיו בכעס, כמעט נעלב: “ראיתם את זה!” כל־כך פתאום, עד שנתקל המסומא, לא מוזהר, במדרגת הבית, ומתמוטט, כמעט נופל אפיים, התפרץ בתנופה החדרה, ומבוהל, מבקש להציל עצמו מנפילה, הדף כסא ונעצר בשולחן, חדל ישע, מסורבל, ונדהם מכוח פורענתו, וממה שיבוא עתה – שמט ידיו והפקיר נפשו, מטומטם – לכל מה שיהיה.

ואותו שולחן כבר היו מפקדים חמוּרי רשמיות יושבים מעברו וממתינים חגיגית, וזו התפרצותו הלא־מקוּוָה החדרה עירבבה כל מה שהכינו בלבם, וכל מה שהיה באויר, בזקיף שאצל הדלת, במם־כף האחד ובשני, ובסמך מם־מם, עד כי, בסיכומו של דבר, היה צריך להתעשת ולארגן הכל מחדש, ובזעף.

זה שישב באמצע היה גבוה, זקור שער, חריף פנים ושרירני. לשמאלו ישב אחד שכולו אינו אלא הוא־הוא המם־מם עצמו, ורק נתגלה עתה כי קרח למדי הוא, וכי שער צדעיו מלבין ובפדחתו דיבלולי שער כהה, סיגריה מעוכה בפיו, מזיע, נופש, גיבור־היום, ואינו אלא בראשית מעלליו. קצת הלאה, אל הקיר, בבדידות מופגנת, היה נשען אחד בחורון שהיה ניצב ומציץ בריסים מורדים בהכרה של אחד שיודע אמת מסוימת מאוד, וממתין לדעת איך בסופו של דבר, וללא כל אפשרות אחרת, תתגלה דוקא אמת מסוימת זו.

“מה שמך?”

פתח הגבוה בחקירה במחי אחד, עד שהשבוי שעדיין היה טבוע בתדהמת כניסתו, לא נתן דעתו על השאלה. אותו בחור שנשען בקיר – קמט של ודאות נתהדק אצל שפתיו כפי שכך גם צפה מראש.

“מה שמך?”

חזר הגבוה ושאל והתיז מליו.

“מי? אני?” נחרד הלה והרים יד מהססת אל המטפחת הכרוכה על עיניו וחזר ושמטה בחצי הדרך, כנכוֶה.

“שמך?” חזר זקור השער בשלישית, בהעברה על מידותיו מפורשת, מותאמת.

“חסן,” חירחר הלה, והִטה ראשו במאמץ להביא שקידת־יתר תחת עיורונו החדש עמו.

“חסן מה?”

“חסן אחמד,” גילגל רהוטות, כעולה על הפסים והניע ראשו לאישור.

“בן כמה?”

“יעני,” דיחק בכתפיו, וחיכך כפותיו במבוכה וברצון להיות למועיל.

“בן כמה?”

“ככה. לא יודע, יא סידי,” חירחר בשפתיו המגושמות, ומשום־מה גם ציחקק ושפמו הנוטף ריקד קלות, “עשרים, ואפשר גם שלושים,” תרם ברצון למפעל המשותף.

“נו, ומה אצלכם בכפר?” המשיך הגבוה באותה נחת מוטעמת, נחת שיותר משהיא מטעימה את השקט היא מבטיחה את הסוּפה שלאחריה. נחת של ערמה קטנה ומקורית מאוד של הבא מרחוק סחור־סחור ונופל פתע כנֵץ ישר על אבי־העורקים שבתוך תוככי החזה…

“בכפר עובדים, יא סידי,” שירטט לו השבוי תמונה מחיי הכפר, מרחרח רעה שתבוא אי־מזה.

“עובדים, מה? כמו תמיד?” הקריב החוקר פסיעונת בדרך העכביש, שעה שחוט מן החוטים המרובים שלו מתחיל נפרט ומבשר טרף.

“נעם, יא סידי,” היה הזבוב מזיד וחומק מפני הקורים המסתבכים.

כל־כך היה מובן אז שהוא ישקר כאן. אין ספק שישקר כאן. מחובתו לשקר, ואנחנו נתפשו בלשונו, הכלב הנבזה, ונראה לו. וממש כשם שהיה ברור אז ש“ככה” לא תציל מפיו מאום, והוא לא יאמר דבר – כך היה ברור שזאת הפעם, אותנו, אנחנו, אלה שכאן, הוא לא יוליך שולל, לא אותנו, הוא – דבר־ידבר!

“ומי אצלכם בכפר?” אסף העיט כנפיו בדיוק מעל הטרף.

“אה?” לא קלט השבוי, וליקלק שפתיו, במין תום נפש, חיה המלקקת שפתיה.

“יהודים? אנגלים? צרפתים?” הרחיק עדותו החוקר, בעקיפי מורה טומן פח לדרדק: אה, לתפוש, לתפוש!

“לא, יא סידי, אין יהודים, רק ערבים,” נענה הלה ברצינות, כלל לא כמתחמק, וחזר ושלח יד בהיסח דעת אל המטפחת שעל עיניו, משל כאילו עברה הסכנה. ואילו החוקר העיף מבט סביב רעיו שבחדר: הראיתם! הנה זה מתחיל. כך זה כשיודעים להוציא.

“אתה נשוי?” פתח אז באיגוף חדש. “וילדים יש? והיכן אביך? וכמה אחים? ומנין שותים מים בכפר?” ככה טוָה את רשתו־דקיקה החוקר הגבוה וככה טרח הנחקר ועמל להיות לרצון, כשהוא מטלטל בידיו ומניען, הנעות מופרזות, בטלות, כשהוא מניע ראשו ומשרך לשונו ונטפל לפרטים קטנים, שמרגיזים את החוקרים ומביאים אותו במבוכה. מעשה בשתי בנות, ומעשה שהיה בבן, אלא שהלה יצא, לא בלי אשמת אחיותיו, וחלה, ונפטר ונסתלק מן העולם. ואגב כל אלה גם שלח אגודל אל צלעות גבו וגירד שם לתומו עלה ורדת, ואף קימץ כל ארבע אצבעותיו אל אגודלו כשהיה מתאמץ למצוא מתוך הגמגום מלה אחת מבוקשת, והיה לזרא על כל שומעיו.

נעשתה שהות. הזקיף שאצל הפתח החליף עומדוֹ מרגל אל רגל.

מהעויה שבפני הבחור הנשען לקיר, ומקימתו של המם־מם הקרח שלנו מאצל השולחן, היה ברור פתאום שאין זה ככה שלשבוי אין מה לומר עוד, אלא שכלום לא יועיל וצריך מכות.

“שמע, יא חסן,” דיבר אז החוקר, “בכפר שלכם יש מצרים?”

(עכשיו הוא ידבר. עכשיו זה מתחיל. עכשיו יפתח זה וישקר).

“יש,” השיב השבוי וענה, פשוטות עד אכזבה.

“יש”… הדהד החוקר באבק של ספק, שאבק של טרוניה ניכר בו, כמי שהקדימו לו את המאוחר, והצית סיגריה, מעמיק שקוֹל אם ייצא עתה בצריח או בסוס.

המם־מם שלנו יצא לחדר והחל מודדו עלה ורדת, יישר את הכיסא המוזח, היטיב חולצתו במכנסיו, והפך גבו אלינו צופה בחלון, באי־רצון ניכר. אף הבחור הזה שאצל הקיר, היה מעביר כף ידו על פניו ומדי סיימו אחת היה צובט קצה חטמו, מנשף ומפריח פרצוף של חריפות: צריך לדעת איך “לוקחים” משהו לידיים!

“כמה הם?”

“יאעני, ככה, לא הרבה.”

(אה. הנה מתחיל השקר. זה מסתמא כבר שקר. צריך מכות.)

“כמה הם?”

“עשרה ואולי חמישה־עשר, ככה…”

“שמע, יא חסן, אתה מוטב לך שתדבר אמת. ולא תכזב.”

“נעם, יא סידי,” לא ידע השבוי מה יעשה בידיו שנשארו פרושות לפניו בתמיהה, ושמטן.

“ואצלנו לא עושים עניינים!” התרתח הגבוה והוסיף גם את זה, הואיל וחשוב היה להוסיף כך. “כמה חיילים אצלכם?”

“חמישה־עשר.”

“כזב!”

הקרח שצפה בחלון הפך פניו. עיניו היו מחייכות. מתלקחת היתה בו אותה ההנאה שאדם נהנה מן ההנאה שתצא מגנזיה בעוד רגע ואשר בינתיים יש לו הנאה מכבישת ההנאה ההיא ומהארכת קיומה לאחר־כך, לעוד רגע מתוק, עד כדי שהדליק סיגריה בזוית המחייכת של שפתיו המהודקות. וגם כל החמישה שהיו פקוחי־עיניים בחדר היו מחליפים מבטים גונזים הנאה כנ"ל. הזקיף שאצל הפתח חזר והחליף עומדו מרגל אל רגל.

“בחיי, יא סידי, חמישה־עשר!”

“לא יותר?”

“עבאדן, לא יותר.”

“מנין לך שלא יותר?” הפליא החוקר להוכיח שאין הוא מן המסוּבבים בנקל בכחש, וגידש משהו בחריפותו.

“אין יותר.”

“ואם יש יותר?” (מה אפשר לענות על שאלה כזו?)

“אין יותר.”

לא ידוע מנין יצאה אז והבזיקה כחתף בעיטה, פרצה מהבלגתה ונשתחררה לבסוף, באלכסון, באי נוחיות, מקוצר מרחק לתנופת־בעיטה יפה, והרתיתה את הנחקר, סמוי עיניים ובלתי־מוכן, עד שפרץ בקריאת־פתע, יותר משהיא קריאת־כאב, והתמוטט על השולחן, מה שהיה דומה יותר למשחק לא־הוגן מאשר לשיטה של “הוצאת־דברים”. משהו לא צפוי, לא טבעי. משהו שהוא לא זה. לא זה.

“עכשיו דבֵּר, והזהר לדבר אמת!”

“יא סידי, בחיי העיניים, בחיי אללה: חמישה־עשר!”

הבחור שאצל הקיר, ניכר היה שהוא חושש כי יימצא מישהו שיאמין לשקר גס זה. בידיו היה מטה ארוך שהיה בודקו באצבעותיו ומושכו מביניהן באותו חן עצמו של אבירים כשהם שולפים חרב, והניחו בשתיקה, בשתיקת די־לחכימא, על השולחן.

גילגלו עוד בשאלות. שאלות צפופות. בלא רוַח. פעם אחר פעם היתה נבזקת, יותר ויותר בקלות ובטבעיות, בעיטה אחר בעיטה. בעיטות קרות, בעיטות ללא כעס, ורק מאומנות יותר. ומפעם לפעם חזר ונתברר שצריך לקיימן.

שכן רצונך בדברי אמת: הכה. אם ישקר האיש – הכה. אם ידבר אמת (אל תאמין!) – הכה לבל ישקר להלן. הכה שמא יש עוד אמת, אחרת. הכה משום שברגלך הוא. כשם שנענוע העץ משיר את הפרי הבשל ביותר, כך טלטלת השבוי מולידה את האמת הגדולה ביותר. ברור שכך הוא. מי שאינו סבור כך – אל תתוכח עמו: תבוסתן. שכזה לא יעשה מלחמה. אל תחוס: הכה. גם עליך לא חסים. וחוץ מזה: הגוי רגיל למכות.

עתה הגיעו לפרשת המקלעים שבכפר. זו נקודה בוערת היא. כאן מוכרחים להרביץ. לא תוכל להתקדם כאן כמלוא צעד בלא להרביץ. בגלל נקודה זו עתיד דם יהודי להשפך, דם בחורים שלנו, וחייבת הנקודה הזו להתלבן. הפכו והפכו בדבר, וחזרו והפכו בו עד שנסתאב, ולא נשאר אלא שהוא משקר. מיד אחרי כן הגיעו אל פרשת הביצורים. גזרו עליו שיתאר את ביצורי הכפר. וכאן נסתבך הנחקר לחלוטין. התקשה בתיאור, בהפשטה, בגיאומטריה, במתמטיקה, הפשיל ידיו, קירטע ברגליו, הידס כה וכה, ניסה לשכנע במחוגי ידיים, המטפחת על עיניו הכהתה הכל, הכל היה מבולבל, חסר־טעם, ונעשה ברור מאוד אז בחדר, שאין כל זה אלא סבך של כזב.

“אתה שקרן,” התוַכח החוקר מיואש. “בעיניך אני רואה שאתה משקר!” ואיים באגרוף אל מול כסוּי־העיניים.

לא התקדמו. היה משעמם. נמאס כבר. נשתבשו לחקירת שתי־וערב קרה, מסורבלת. איש לא היה נלהב, איש לא היה חם. וגם הכו בלי חשק. ויותר היה תמוה כשנפלה אי־מזה חבטת מקל שרקנית על גב השבוי – חבטה זרה, צורמת, מצוַת אנשים מלומדה.

טוב. הגיעו לפרשת התותחים. הלה היה טוען שאין קנה לועם ארוך ממידת ידו החל מכתפו וכלה בכפו – כשהוא קוצב מידתם בהכאת גרזניות של כף־שמאלו ממש על שורש כתף ימין וממש על מחצית פיסת־כף ימין, לאמור – מכאן עד כאן: במסירות, בהקרבה, חזור והכות עד הסר כל ספק, ובלא דעת אם די בזה, אם יש עוד להמשיך, כשהעוָיית עיוור שנשתבש בדרך, על שפתיו וסביב שפמו.

תמו־חָרבו השאלות.

אותו זקיף שאצל הדלת, שהיה מקרטע מרגל אל רגל על־עומדו, והיה מציץ עיניו מפעם לפעם לחלל מסגרת הפתח, ואפשר מבקש בזהרורי שמים משהו שהוא אחר ממה שיש באפלולית החדר המלוכלך שכאן, היה חשש מתעבה והולך בו שהנה עתה יבוא דבר נורא, ולא תהיה שום ברירה, שכן מה נותר אם לא שיאמרו אליו: קח את הנבלה וגמור אתו!

“נו, ככה,” התפרקד החוקר אל מסעד כסאו, מבקש להנפש מכל העסק הזה – ומיעך ברצפה את הסיגריה שלו, חסר סבלנות.

“אני כבר אגמור אתו,” קיבל על עצמו הקרח, והתיז את הסיגריה שלו באצבע צרדה מן הפתח החוצה.

“הוא טמבל גמור,” סיכם מם־כף אחד.

“הוא מעמיד פני טמבל,” אמר השני.

“הוא צריך שיידעו לדבר אתו,” אמר זה שנשען בקיר, והעוָה שפתיו בהכרת עלבונה של אמת שכפרו בה.

ואילו השבוי כבר חש איכשהו שהיתה הרוָחה, ליקלק שפתיו המעוּבוֹת, ופשט ידו העבה ודיבר לאמור:

“פי סיגרה, יא סידי?”

ברור שלא שעו אל השוטה הזה.

ואותו שוטה ששהה משהו השיב ידו הפשוטה, ונמלך וניצב על־עוֹמדו, טיפש מטופש, ורק בינו לבין עצמו גנח ואמר: “אח, יא רבּ,” שהוא: הוי רבוני, אלוהי.

ובכן מה? לאן? אל שיפולי המחצבה שבכפר? ואולי לעינויים, אלה שיפים לפתיחת פה ולהוצאת שקר מפני אמת? וכי יש גם דרך אחרת? כיצד נפטרים ממנו? ואולי… שמא באמת לתת לו סיגרה אחת ולשלחו, שוטה זה לביתו, לךְ לךָ ואל נראה אותך עוד!

סופו של דבר היה שטילפנו למקום אחד, ודיברו עם הסמך־מם־פּא בכבודו ובעצמו, והוחלט לשלחו אל מחנה אחר (לפחות שלושה בחדר עיקמו חטמם בבחילה לדרך פסולה זו, כה אזרחית, כה פשרנית), מחנה שחוקרים בו שבויים וגומלים להם שם כל אחד כראוי לו. ולצורך זה יצא הזקיף שאצל הפתח, אותו שלבו לא היה שלם עמו כל אותה העת, בלא דעת־מה, והביא את הג’יפ המאובק, ואת הנהג התורני הנרגן, שזעף על הקראו מחוץ לתורו, דבר שהוּכח על־נקלה, גם בראיות מרובות וגם בביטויים אחרים, נוסף על מה שהוא כשלעצמו לא איכפת לו לנסוע למקום־יישוב ולראות בני־אדם, אלא שלבו ומררתו – על העקרון, על העקרון. ועוד חייל אחד בא וישב אצל הנהג, בתוקף תפקיד שביצועו היה נמנע עד הנה מחוסר תחבורה, ושעתה קיבל גם “משימה” נוספת זו של ליווי השבוי (וככה יעברו ברחובות העיר: עם מקלע לפנים ושבוי מאחור!), ועמוס שני התפקידים הנ“ל, שלא לזקוף, חלילה, נסיעה זו על חשבון החופש (שהוא חשבון מיוחד), ישב וטען את המקלע. ואלו השבוי, לאחר שנדחף ושׁיגשׁ ונתקל והוּעלה, לא נותר לו מקום אלא על הרצפה, ושם נשמט, כרע רבץ, שניים לפניו, ואותו שהיה זקיף אצל הפתח מאחוריו, ובכיסו ניירות הפקודה ו”צו התנועה" וכל כיוצא באלה, ואחר־הצהריים הזה, שהתחיל אי־מתי בין ההרים והאלונים והצאן, היה עומד עתה להסתיים לפנות ערב בדרך שאחריתה מי ישורנה.

וכבר יצאו מן הכפר המעופש שעל הגבעה, וכבר יצאו מן הוואדי אל השדות, וכבר נוסעים בתוך השדות, והג’יפ כבר חופז ומנתר על ארבעותיו, ופיסות מן הרחוק התחילו באות ונהפכות לקרוב, והיה טוב לשבת מנוכח השדות הרוחצים אורה מאדימה והולכת, כוללת הכל בסחף ענני־פז, זערוריים, זהרוריים, אורה נישאת ורמה מכל הדברים הללו, אשר לך ולי כל־כך איכפתיים הם, הגם שלנהג לא היה איכפת מכולם ולא כלום, ולחברו שאצלו, המשופם, בכלל לא היה איכפת כלום, כי על־כן היו מעשנים, שורקים ושרים “בערבות הנגב איש מגן נפל” ו“שופעות עיניך אור ירוק” חליפות. וזה שהיה על רצפת הג’יפ, קשה לדעת מה הוא, לפי שהיה סומא, בהמי ושותק.

תמרת אבק פרחה מאחור, שובל עשני שנתהבהב והסמיק בשוליו. תעלות של מה־בכך וחתחתים של־כלום הרקידו את הג’יפ החופז, ושדות פשטו זרועות עד אפסיים והתמכרו לבין־ערביים הלום שכרוּת של שכחה ועדנה, ומשהו כה רחוק, כה רחוק, כה חלומי – עד שפתאום, בבת אחת, קפץ דבר מוזר ונתקע בראש ככה: “האשה, אין ספק שאבודה היא.” שעד שאתה תמיה מנין צמח לו זה, כהלום רעם שכאן, ממש כאן, על ידך, דבר נחתך, אותו דבר עצמו, שבהזדמנויות אחרות קוראים לו אחרת, ושגם קוראים לו גורל.

אחת־שתיים פוסחים ונמלטים מעסק־ביש זה. אפשר לשיר קול־שני לשירת השניים שמלפנים. אפשר להפליג למחוזות רחוקים עם אור ערביים, אל שמש זו התרוּגה־מאודמת, לולא שמיד חוזרים ורואים מה שנבעה פתע מפירצה מפתעת זו: הזה שיושב כאן לרגליך, חייו, שלומו, ביתו, שלוש נפשות, מִטוות חיים הכל־בכל – נתונים איכשהו בצבת ידיך, משל אלוה קטן יושב בג’יפ. האיש המוסע, הצאן העשוק ואי־איזה נפשות בכפר בהרים, פתילי חיים רחוקים יתהדקו, יתנתקו, יסתבכו ללא מוצא – בכוח עובדה שאתה, לפתע־פתאום, אדון לה. רק תרצה ואתה עוצר את הג’יפ ומשלחו חופשי – והכל נחתך אחרת. אבל… המתן: לשחרר את האיש!

הנה כאן נעצור את הג’יפ. על יד הוָואדי. נוריד את האיש, נפתח עיניו, נפנהו אל ההרים, נצביע היישר ונדבר אליו כזאת: לך הביתה, בן־אדם, ישר שמה. הזהר מן הגבעה ההיא: שמה יהודים. פעם שנייה השמר שלא תפול בידינו. והאיש נוטל רגליו ואץ לו הביתה. חוזר הביתה. פשוט. שמע נא: איזה מעשה! ההמתנה האיומה, הלוחצת, גורל אשה ותינוקותיה (אשה ערביה!), ניחושי לבה הנפתל עם גזירת־גורל, ניחושיה יחזור־לא־יחזור, ניחושיה מה־יהיה־מעתה – הכל ייפתר לטובה, לנשימה רווּחה, ייחרץ לחיים. הי, בחור, בוא נשחרר את האיש!

למה לא? מי מעכב? פשוט, הגון, אנושי. קום איפוא ועצור את הנהג. הפעם לא עוד מליצות על הוּמאניוּת, הפעם זה בידיך. הפעם לא רשעת מישהו, הפעם על מצפונך הדבר. הוֹרד והצלת אותו. היום יושבת הברירה, זו הברירה האיומה והגדולה, זו עצמה שתמיד דיברנו עליה בדחילו, כולה יושבת במו־שתי־ידיך. זו הפעם אין מפלט לא ב“חייל” ולא ב“פקודה” ולא ב“ואילו תפשו הם אותך,” אפילו לא ב“מה יגידו החברים” – עירום אתה עומד מול החובה. כולה עליך.

עצור איפוא. נהג, עצור. שלח את האיש. אין צריך בנימוקים. זכותו היא וחובתך היא. אם יש טעם במלחמה הזאת – עתה יופיע אותו הטעם. אדם, אדם, היה אדם. שלחהו לביתו. צפצף על כל האכזריות המוסכמת הזאת. שלח את האיש. הטמטום ששלטים צווחניים מכפרים לו מראש כל תועבותיו. שחרר. הללויה, ילך הרועה, הפלח הלז, אל אשתו, אל ביתו.

אין דרך אחרת. שנים תנקופנה עד אשר, באורח פלא, ייצא לחופשי ויחזור אל ההרים לבקש את אשתו, את ביתו, אשר בינתיים פליטי רעב, בטיפוּס, מדחי אל דחי, אבק־אדם, מי יודע מה יבוא עליהם בבינתיים זה והיכן יהיו בבינתיים זה, – הכל בתנאי שבינתיים לא “ידפקהו” אחד בחור, אי־כאן אי־שם, ו“ישלחהו לשמים”, סתם ככה, ולוּ גם לא סתם ככה.

מדוע אינך עוצר? חובתך היא. חובה שאין מפלט ממנה. נעשה ברור כל־כך, עד שקשה להמתין עד שתחליט לעשות. קום, אתה, עשה. אמור לנהג מלה, סַפּר לנהג ולחברו שכך היא הפקודה. ספר להם מעשייה, ספר משהו – וגם אין צורך בזה. לא צריך להסביר, ולא צריך לספר. יהיה מה שיהיה. אתה נכון ליתן את הדין. כמובן. שחרר.

(איך אוּכל? הוא איננו שלי. הוא איננו בידי. זה לא נכון: אני לא אדון שלו. אני רק שליח ולא יותר. למה אני? מאימתי אני אחראי לקשיחות לבם של אחרים!)

חדל. זו התחמקות בזויה. כך חומק כל בן־בליעל מהכרעה ומסתתר מאחורי ה“אין ברירה”, המזוהם מרוב שיגרה. היכן כבודך. “עצמאות המחשבה” המהוללת. היכן החופש, הידד החופש, אהבת החירות. שחרר! אדרבא, ואפילו אם תתן את הדין על “פשע” זה: כבודך הוא. כל דבריך, כל מחאותיך, כל מרייך על פחד ועל דיכוי, ועל דרכים פורצות אל אמת, אל שחרור – היכן כל הדברים הללו: היום יום הפרעון, יום התשלום, ושלם, שלם בני, בידיך הוא.

(לא אוכל. אינני אלא שליח. ושנית: מלחמה היא. וזה האיש מן הצד השני הוא, הנלחם בנו. אפשר הוא קרבן־חִנם – אבל קרבן לתככי אנשיו. ואילו אני – אסור לי ואין בכוחי לשחררו. דבר חדש: כל אחד יתחיל לשחרר – לאן נגיע? ואפשר שהוא יודע באמת דבר גדול ומיתמם לו ומעמיד פני שוטה?)

האמנם? וכי חייל הוא הלז? תפשת אותו וחרב בידיו? מנין הבאתם אותו? מן הצאן בשדה. הוא לא לוחם. אזרח מסריח הוא ומסכן. שקר השבי הזה – ואל תעלים עיניך. פשע הוא. חקרתם אותו? – עתה שלחהו חופשי. לא יצילו עוד מפיו דבר יותר ממה שכבר הגיד. ואין מחיר עוד ידיעה אחת שווה בדיכוי כל האמת שבשחרורו.

(קשה לי להחליט. אינני מעז: צריך לעשות כל־כך הרבה דברים לא נעימים: לדבר עם הנהג, להסביר לחבר, לעמוד אחרי כן בבירורים, להכנס למצב ביש בגלל איזה חסן חלכה, וזה חוץ ממה שלגמרי לא ברור שצריך לשחררו כאן עתה, לפני שנחקר כראוי).

הבל! אַחר, לוּ היו בידו רק רבע השגותיך על אמת ועל חופש – היה עוצר כאן, מיד, ומשלח את האיש, וחוזר וממשיך דרכו וכבר שוכח את הדבר הזה, בקיצור, בפשטות, במעשיות, ובלי כל שמץ החזקת־טובה לעצמו. ואתה, עם אלף הידיעות הטענות וההוכחות והחלומות – אתה יפה־נפש, תהרהר, תתלהב, תתחרט, ותחשוב, גם אחר־כך, בים של חשבונות תצלול: הוי למה לא עשיתי. ואת חמיצות ההויה הלא־מושלמת שלך – תשפוך על עולם ומלואו: זה העולם המכוער, הגס – ורק לא תעשה! עשה איפוא! קום עשה הפעם. עמוד בנסיון. צא והלחם. כמובן!

(אני מרחם עליו. חבל שבי בחרו לתפקיד הזה. הייתי עושה – לולא חששתי, איני יודע מפני מה. לוּ, לפחות, היינו לבדנו כאן. זה כבר פועם בי כתאוה שהנה היא בידי, ולא יכול, לא יכול להתחיל. למעלה מכוחי… כשאני נזכר שצריך יהיה להסביר, להתעסק, לבוא אל אנשים ולהתוַכח, להוכיח, להתחיל להצטדק – לא יכול. מה לעשות?)

בחור – וסלסלות אומללות אלה אתה מעמיד כנגד חיי אדם! איך היית משקיף על הדבר אילו אתה רבוץ על רצפת הג’יפ, אילו אשתך שלך בבית ממתינה, והכל נחרב לה. מסוער כמוץ, לטמיון, בהמתנת לב נשרף, המתנה בדמעות, המתנה באגרופים, המתנה בהכנעה, המתנה במחאה, המתנה בתפילה…

הוא כבר דיבר מה שדיבר. כבר סיפר מה שסיפר. מה עוד? ואם גם שיקר, ואם גם שבעתיים כיזב – מי הוא ומה הוא זולת אפס עלוב, בריה מצומקת ונכנעת, פרצוף עטוף מטפחת, מכווץ ושפוף, מבוטל, שק של אין־ערך, נפחד, נמוג, מתרקע מכלוּמיוּת, נכון לבעיטות ורואה בהן טבע (בעט בו – ערבי: בשבילו זה כלום!) – ואתה, אלוה שלו, חייב לשחררו, אפילו אם יצחק לך האיש הזה עצמו, אפילו אם יראה בך, הוא או מישהו, פתי תמים, אפילו אם ילעגו לך חבריך, אפילו אם יבקשו למנוע שחרורו, אפילו אם ישלחוך בשל כך אל התובע־הצבאי, ואל עשרים תובעים־צבאיים – חובתך היא ותעשנה: לצאת מן החזיריות של השיגרה. הֱיה אחד שנכון, ולו גם ביסורים, לחרוג פעם אחת מאורווֹת החזירות שנאספו, ערימות ערימות, בימי היותנו אזרחים טובים, ונעשו עתה, רשמית וחגיגית ומוסכמת, לדרכו של עולם, למידותיו של עולם, למידותיו של כל מי שחפץ להיות ראוי לתואר הגדול “חייל”, שכל מה שהיה אסור עליו – נעשה מותר.

אח, אחד חסן אחמד, שאשתו חלימה או פטמה, ושתי בנות לו, שצאנו נגזל, והוא מובל אי־לשם באחר־צהריים בהיר אחד – מי אתה ומי חייך, אחד כמוך טוב כדי להפיג בו את כל הזפת שבלבנו, אופל יקחנה.

כמובן, אינך משחרר אותו. ברור. דיבורים יפים. אפילו לא פחדנות, גרוע מזה: שותף לחטא. אתה. מסתתר מאחורי צחנת “מה לעשות – פקודה” – בעוד שהפעם יש ברירה והיא ברשותך, הנה זה עתה בידיך: הברירה שלך. יום גדול. יום של מרד. יום אשר בו סוף־סוף יש בידיך ברירה. וכוח החלטה. לתת חיים לאדם נעשק. הגע בנפשך. להיות נוהג לפי לבך. לפי אמונתך, לפי האמת שלך, לפי הגדול מכל גדול – שחרורו של אדם.

שחרר.

היה אדם.

שחרר!

כבר ברור שכלום לא יהיה. עורבא פרח. ברור שתחמוק. תעלים עיניים. ברור שהכל אבוד. חבל עליך, שבוי, לא יעמוד בו כוח לעשות.

ושמא בכל זאת? הנה־עתה. כאן. רק רגע זה יארך. נהג עצור. רד, יא חסן. לך הביתה. עשה משהו. דבר. עצוֹר. אמוֹר. הנה עתה. זה הרגע. היה נא לבסוף, כואב ימים רבים וארוכים וריקים, היה נא אדם כאשר חפצת.

השדה היה מכיתת זהב אחת גדולה ורדודה. מלוא כל עשרות אלפי הדונם הפכו אז כּכּר פּלאית: לא ואדיות, לא גבעות, לא מעלות ולא מורדות, לא כפרים ולא עצים – הכל כולו נתרקע למקשת זהב אחת, לחלקה רדודה אחת, שמעליה זרויים אבקות פז מהבהב, נרגש, הכל חלקת זהב עגולה, עצומה, עד־אין־אפסיים, ואפילו אם יתכן שמאחור (ושמה אין מסתכלים), בערפל הערב, היורד על ההרים, אפילו אם שם, אפשר, יש איזה עצב אחר, עצב כוסס, אותו עצב של מי־יודע, של אזלת־יד מחפירה, של מי־יודע שבלב אשה ממתנת, של מי־יודע של גזירת־חיים, של מי־יודע אחד פרטי מאוד, ושל מי־יודע אחר, כללי, שהשמש תשקע והוא יישאר כאן, בינינו, לא גמור.

נדפס לראשונה במולד ב 8, חשון תש"ט, נובמבר 1948

מטפחות האבק, שמאחור היו פקעת מתגוששת סבוכה ואטומה, העֵזו לפרקים והיו נקשרות גם מלפנים. מיד היה נעתם הכל אפרורית ונאטר בתוך כדור חסום, צפוף סיחרורים מתאבּכים, שתוכו הסומא הלך ונשתנק עד עוית טביעה, לולא מדי פעם, ברגע האחרון, היתה הרוח מרפה משהו, ומכלה יתר חמתה בנחשול האבק, שהתערבל מאחור, נפנפף ובדר מסכים מעובּים אלה, הפשל ותלוֹש, קרוֹע והפץ בזעף לצדי הדרך והלאָה אל עומק השדות, שכבר אי־אפשר להם שיחווירו יותר. שלף השדות ועשבי הקיץ הושוו, ירוקת־החמור הסורחת כינבּוּט הגמוּד, ובר־הגביע המתלכסן כהָגָא וכקוּרטם וכקוֹצן־המאפיר, הוּמחוּ כולם עם הרגבים הגדולים והפרורים הקטנים, כולם כעת גבשושיות עפורות ונטולות פרצוף, מתעלפות מתחת ההינומה הכפויה, הקמחית והכבדה.

מאליו יובן איך בפנים לא הקפיד עוד איש על זיו קלסתרו, וכל שבעצב חוננתו אמו־הורתו היה מתעמם כעת ומתפייך בשכבה עבה זו, המעט שאבד סברו תחתיה, עוד היתה זו מוסיפה ויורדת עליו באותה תמימות מפייסת של רדת שלג־זוך, שאינה מבכרת בשר ודם על־פני רגבי עפר כלשהם. לא די לך בזה, עוד מוּשׂם עליך, מחוץ למה שתשב ותגמע אבק, גם לנסוע ולהגיע אל מקום אחד, ולא ליפול אל אחת ממהמורת הוואדי שפעם הוא בא ומתחכך משמאל ופעם הוא ניגש מימין, ופעם פתאום, חופזים בכל כוח לבלום ולהקיף זוית ערוּפה של בן־חריץ, שהוא כשלעצמו אמנם תמים וענו מאוד, אלא שבדיוק כאן בחר לו לבוא ולהעמיק, וככל שהוא קטון ופחוּת סטה תסטה מעל פניו בשקידה שבדרך־ארץ, וסחור סחור תקיפנו, בהתעלם מכל מה שמסופר ומותרֶה על “שולי הדרך” הממוקשים, ובו בזמן, כרגיל, השעה דוחקת ואין פנאי להתמזמז עם פינוקיה של הדרך היוֹחסנית הזו, ולא לשחק ב“תופסת” עם האבק, שכן לנסוע משמע לנסוע, אפילו אם מתוך ניחושים בתוך מעי האבק הסמיך, ופעם אחר פעם צריך לעבור כברת־ארץ בעל־פה, ואפילו לקלל בקול לא תוכל, עד כדי כך נַכלולי האבק.

וגם כשנעצרה המכונית לבסוף והדמימה ראוי היה להמתין שהות־מה עד שיתפוגג האבק ויירגע, מקצתו יחזור וישקע נִרפה תחתיו אל מרבצו התחוח, ומקצתו עוד יסע יצען הלאה ברוח, ואם יתמזל לו מזל, יספיק אולי גם לעוּג עוגה ולעשות עלעוֹל, ויוכל לראות אולי מה שם מעבר לגבעות, וגם ירקוד קצת וקצת יתחוגג, עד שיצנח מוּתש בשטחים הרחוקים, והמוּם ייחנה אז בשדות נכר – אלא שחמשת הנוסעים לא המתינו ולא שהו. מיד קפצו וירדו ומיד גם בוססו נעליהם ברפרפת הקמחית הזאת, הנאלחה בחוסר התנגדותה, ויצאו ועלו בשיפוע מדרונו של התל שאצל רגליו נעצרה המכונית.

היו עולים ומתפרקים כל אותן העטיפות שרעלו פרצופיהם, ובחבטת בגד ובניעור דיבלולי שער כחכחו וכחו מה שציעף גרונם, גרפו חוטם, חפרו אָרבות־עין, וחיטטו באוזן (שזר חיוך עיטר היקפה, תלוי על בלימת שער פלומתית), ועם מחיאת כף אל כף, וכף אל ירך, כבר היו דיבורים ראשונים מתכעכעים ובאים בהברות בודדות של ניזוף, ככל שהתחילו פוקחים, תוהים ומביטים סביב.

אלמלא שאין כאן דבר סביב, כרגיל שדות דורה וכרגיל לא קצורים. משבצות אחדות מוברות וחרושות, ואחרות מעשיבות־מצהיבות. ובמורדות הפריאו קוצים וגדמות שיחים מכוססים ומעופרים. ומה עוד? לא. זה הכל. הגבעות מגיעות ובאות עד כאן, והלאה מהן ההרים. אלא שהללו היו נישאים מטושטשים ומשהו חלוד בהוייתם, וכתמיד דוֹק של תוגות תלוי ביניהם לא ברור, כהשקף אולי מוצאי שבת אל ימות החול. כפרים לא נראו, זולת אותם השניים, כאן ושם, אשר עירבו גון החוּשוֹת בגון קרקען להזכיר כי מעפר אחד קורצו ומכל קיומם לא נותר אלא צללי עיי המבנים. השיטו עיניהם אל מעבר לגבעות הקרובות, ואל הגבעות הרחוקות, רדפו במבטם אחר חמקמקות מהלכו של הוואדי הגדול, המשליט חוק וקצב לשלוחות הגבעות היורדות, ושבו עד משבצות החלקות המעובדות. ושעת ערבית. ושומם סביב, דומם לעצמו.

עד כה נטל הגוץ שבחבורה וגלל מפה ופרש לפניו מצביע פעם לפנים, אל השטח, ופעם פנימה אל המפה, ומסביר כי זה ששם הנהו־פה: אנחנו. וזה שכאן־פה הוא זה ההוא ששם. מביטים ככה. ועל הגבעה, אמנם יושבת חרבת אום־ריש, הנה השביל, זה זהו: ככה. ומנקודה זו עד הכביש ששמה – בדיוק שלושה קילומטרים.

חזרו והציצו בשטח. ועדיין לא רואים הרבה. מן הצד גחנו שלוחות גבעות נמוכות ומצוּמררות. ובמקום אחד חתר הוואדי בגדה עד מחשׂוף לובן האבן שבלבה (מיד גם שיבץ מקום זה באגודות שיחים כהים, כראוי לגילוי־לב), ואחר־כך אפשר היה לשמוע את הדממה. ואיך על כל השדות החמים הללו, ועל מלוא אדמתם, ועד קצה מרחקיהם, היתה קווּיה דממה, מתקפלת לה ומתגבּעת כמבנה השטח וכמהלכו, ויוצאת ומשיקה עצמה, כרוּח אין־קול, מעל שממת השטחים המקופלים, ונעשית רחבה ולא מושׂגת, עד שבלא דעת מתי ובלא קשר גלוי לכלום הציצה בך כעת הרגשת אפרוח זנוּח. על ראשי בהונות נתגנבה חרדה. חששות יצאו פשטו. מישהו שאינו נראֶה רואֶה אותך במפולש. ואם לא תתחכם להעמיד פנים, לא תוכל שלא להודות בזימור ישן שמלחשש כעת בקרביך, בחשאי־חשאין, כדרכו, למרות כל מה שעבר, למרות כל מה שכבר נתרגלת, אותו זימור קו־חזית־מתקרב: אין חפץ בו, אבל גם אין להכחישו.

ועדיין אותו גוּץ היה מוסיף ומצביע לפניו ומספר כי הקילומטר האחרון מן השלושה – אין בו בעיות (מחוץ לאותו ואדי שלפני הכביש, ממול תל־אבו־שין), וכי מן הכביש והלאה – לא עלינו העבודה, שם כבר מטפלים ודואגים החבריה של שמואליק ויתר החיות דמַטה. נשארים שני הקילומטרים הראשונים ובתוכם נצטרך לעבוד ולהכין. “הלילה יהיה חושך גמור” – אמר אותו גוץ וקימט מצחו וקצה חטמו שהרימו לרחרח בשמים ובאויר כמבקש סימוכים לאומדנת החושך – “וצריך כעת לדאוג לכל”.

מכל החמישה היו מלווים את הגוף במפה, בשטח ובדבריו, רק אותו גוץ עצמו, ועוד אחד זקור־שער ודל־בשר עמו. ואילו שלושת האחרים נפנו לנוחיותם לעסוק בינם לבין עצמם בסיגריות, בהצתתן, ובמלמול מלים מועטות, שהולידו גם נענועי ראש וגם שיעולים מעושנים, ואף־על־פי שאת מבטיהם המרושלים לא הרחיקו הלאה מן המכונית שלמטה, אותו ג’יפּוֹן, שדמם על אם הדרך, גם כמתאפק מפרוץ הלאה, וגם כנובק בהקיץ – ואז פנה ושאל אחד מאותם השלושה המשועממים:

“ומה בכביש?”

“הכביש,” השיבו הגוץ מבלי לפנות אליו, “כולו שלהם. ביום התנועה ניכרת, בלילה, כרגיל, אפסית. אסור לעשות כלום שיעורר רושם או חשד. אסור גם להיתקל בעוברי־דרך. רועה מחוּרבן אחד יכול להרוס אותנו. במעבר שעל־יד הכביש, או היכן שהוא בסביבה, הוטמנו גם מוקשים, אבל זה לא ברור.”

לא, אינך בטוח גם אם מקום זה שאתה ניצב בו כתיש, אינו יושב בטווח של מרגמה פלונית, או מונח־חונה על פני קו קבוע של מקלע. ועם זה השטח כבר מתחיל מתיישב ומתארגן בראשך. ומה שהיה רק כסימנים וכתגים ערטילאיים במפה, וכן גם מה שהיה בצילומי האויר כפספסי צל ואור, מעין שטח הזוּי של גַרדי פרוע־דמיון, היה מתחיל מתממש במשבצי השדות ובעיקולי הוואדי ובמהלך הדרך ובמרוצם עד היעלמם בכיפוף הפרסתי בגיאיות הקטנים, החרושים והמַשבּילים דורה. גם הקווים האדומים שבמפה התחילו להתאים לקווי מבנה הגבעות, והקווים הנקודים שבה לשביל הזה ולההוא שמופיעים ונעלמים ומאשרים תוך כך חכמת פילוסם, חכמת רגלי דורות שסללוּם מן השדה הביתה ומן הבית לשדה. וכבר נעשה חשק לרדת ולהתחיל בעבודה.

אבל הבחור לא נחה דעתו. הכביש לדעתו הוא מקום התורפה: מה כל השרשרת אם דוקא חוליתה הרופפת תישאר רפופה? ונראה שיש מהלכים לדבריו בלב חבריו, שאף הם, מתנערים מנוֹחוּת אדישותם, התחילו נכנסים בעבי העניין. אולם הגוץ הלז, שהיה לבוש סרבלים דהי־חאקי שלא לפי מידותיו, ואשר היה עשוי להיראות בהם כנאד־נפוח, כששרוולי מכנסיו מכאן נסרחים ארצה אין־כוח ועושים טבעות קמטים רפויים על קרסוליו, וכששרוולי ידיו מכאן בולעים כליל פיסות ידיו הדוּביות כבמאוּרות רחבות – לולא הערים האיש והקדים וחגר כרסו הדק היטב בחגוֹרת עור רחבה, המתלכסנת מכובד האקדח, והצביר מעל אותו מחוך־חגור כל עודף הבגד כדמות חישוק תפוּח, דבר שלא הועיל כלום להמעיט סגלגלות כרסו והיקפה, ולולא הפך וחפת שרוולי מכנסיו והוסיף וחפת שרוולי ידיו, פעם ופעמיים עד מתחת למרפקים, עד שנתגלו אותן אַמות־ידיים קצרות ועבות ושׂעירות, ובידיים האלה החזיק איתן את המפה, כנגד הרוח המקנטרת במעשי משובה לא־אדיבים וחומקת, וגם בדעתו החזיק איתן, ובלא לשעות לקריאת־הקרב הכלולה בדברי הטוען לכביש ביטל בקיצור: הכביש הוא לא עסקנו. אבל הדרך מכאן עד הכביש זו אינה עסקו של איש והיא רק שלנו.

מצד שני אותו בחור רוטן היה בוודאי בחור טוב: אף־על־פי שעל שלו לא ויתר, והוסיף וריטן בעקימת שפתיים כי טפשות היא לא להתחיל משם ולסיים כאן (ואז אתה בטוח שהכל עשוי וגמור) – נשמע והתחיל יורד על הג’יפון. אולם גם לכחוּש, לאותו זקור־שער, היה מה לומר, והוא חישב ומצא שאת הדרך צריך לחפש לא בגב הגבעה, כפי המותווה מראש במפה, אלא בעמק דוקא, תריס מתצפית ומחסה מאש, על כל צרה שלא תבוא, וכדאי לבדוק, למשל, לאן מוליך הגיא ההוא, שמה.

זה כבר הוציא מכליו את ההוא שהתחיל יורד: “אתה אל תתחיל לרוץ לנו בגיאיות לראות לאן הם מוליכים. סמוך עליהם שהם מגיעים לים התיכון.” – “או לים המלח” – העיר אז הרביעי שהיה גבוה ושמבטאו מיד הלשין על ארץ מוצאו. “או למצרים” חזר ודיבר היורד, שהיה משופם והיה אץ יותר מן הדרוש באגודל שמאלו, ושף בו באגודל את שפמו לארכו, פעם מנחיריו ושמאלה ופעם מנחיריו וימינה, וניכר בו איך כשהוא מספר בתל־אביב סיפורי סיירים הוא מוחזק שם לץ חשוב, אלא שכבר רישל חמתו והחזיר ראשו אליהם ופירצף להם מעין גיחוך בטרם עלה בג’יפ.

“נבדוק נבדוק,” אמר הגוץ. “ציר התנועה יהיה המשעול הזה: ישר דרומה. אם אפשר בגיא ניקח את הגיא. אם אי אפשר נעשה דרך למעלה. ורק צריך שנזוז.”

“וסיד הבאת אתך?” חזר ודיבר אותו כחוש, שהיתה לו כנראה השקפה עיקשת משלו על כל הדברים.

“לא, אבל יש לנו סרטי נייר,” ענה הגוץ וישב אל ההגה והתניע.

“אין כמו הסיד,” אמר הדק, כשהטיל רגל אחר רגל לתוך הג’יפ, “ומסדרים גלי אבן מסוימים, או מפזרים אחריך פס לבן.”

“כמו שם במעשיה,” אמר זה ששתק עד הנה, “כשהלכו הילדים ופיזרו אחריהם, כדי למצוא דרכם הביתה, זרעונים, אז באו הציפורים וליקטו הכל, דחילק, צא לאט שלא תקים אבק.”

לא הועילו לא הבקשה ולא מימושה. כמעט עקר הג’יפ, אך סבב־יצא בנחת מן הדרך כתושת העפר הקמחי ושלפוחי ענק קוטרו תחתיו, תפחו והיו למערבלים סחַרחרים, אשר הקלישו תוך כדי־כך, משום שכבר יצאו אל בין הקוצים והאבנים שעל האדמה הנוקשה־חיוורת, וכן משום שהג’יפ עצר ודמם. אכן, אותו גוץ חרוץ קפץ ויצא והתחיל מגבב אבנים ומקים בו במקום גל, וגם הכחוש שתפס כרגע כוונתו, שלשל כלונסאותיו, המרשרשות במרחבי מכנסי החאקי הריקות כמעט, ויצא לסייע עמו, כשהשלושה האחרים, שלא טרחו לרדת, לבשו מיד פנים טרודות בהסתכלות מדוקדקת מסביב, פנים ואָחור.

מאחור התרומם התל, לבן קרקע סידית, אחוז קוצים; כיפתו הנשפֵּית ומקומטת מדמה עליך משהו מעין כּיב מחוויר, חוסם בתפיחתו המעוגלת את האופק, ובתוך מעיו, אולי, יושבת עיר עתיקה; ומלפנים התרומם קלות שיפוע הגבעה, שאינו אלא שדה חרוש מדאשתקד וגבולו שדה דוּרה דהשתא. ואילו האבק שעוררו באותה מחצית־הרגע, כבר היה נסרח נשמט בעצלתיים וראשו שנכפף התמוטט אין־אונים לאורך הדרך, עד מקום שזו נבלעת בין שתי שלוחות של גבעות שנפלו שם אשה לזרועות אחותה וחסמו את העולם.

“עכשיו ככה,” אמר הגוץ כשחזרו וזזו. “נעלה ונסתכל מלמעלה. צביילה ואני נרד לגיא ההוא, ואתם,” נפנה לאחור, “תתחילו לסמן בגלי אבנים כאלה את הדרך: עליה להיות דרך פשוטה כמה שאפשר, קלה ומסומנת ברור.”

“ומתי יובאו האנשים?” אמר פלוני המשופם שמנימוקים שונים אהב עבודה כשהיא מתחלקת בין רבים ככל האפשר.

“הם יבואו בשמונה,” אמר צביילה הכחוש. “ונפזר אותם לאורך הדרך. בתשע תצא ההבטחה לתפוס את משלטי הכביש ואת החסימה. בעשר־אחת־עשרה תבוא השיירה. אם לא תהיה תקלה. קצת מאוחר יצא לנו הכל.”

“אתם לא שאלתם את פי,” אמר המשׂוּפם, “היינו מעבירים את השיירה כעת. לא לפני ולא אחרי אלא בדיוק עם שקיעת השמש: מרחוק לא מבחינים אז כלום ומקרוב רואים די ברור, ולא צריך שום סימן ושום בילבול ראש. קצת העזה – וזהו. מה?”

איש לא גמל עמו חסד להסכים או להתנגד במשהו. לפיכך חזר והציע פרֵט היטב מהתחלה, בתארו, מצד אחד כוחם של דמדומים, וכוחה של העזה מאידך – ובעיקר איך זה כשיש דם בעורקים. והיה נכון להרחיב יותר בעניין האחרון הזה, לולא חזר הג’יפ ונעצר.

“כאן נרד,” אמר הגוץ, “ונעלה אל קו הרכס ברגל, ובשפיפה.”

מיד החזיקו לו טוב על שיקול דעתו ועל כוחו לא לשכוח דבר, ויצאו והלכו אחריו כלהקת אווזים, הלוך והדס על הרגבים הנוקשים, וכבוש פניהם בקרקע המעוקשת. אולם הלה החזיר פניו אליהם, ותוך שהוציא מנרתיקו את אקדחו, דרכו והשיבו לנרתיקוֹ, אמר להם בקולו הענייני, כדרכו: “מה זה אתכם, התפזרו, טענו את הכלים ופיקחו עיניים – אינכם יודעים מה יתגלה שם למעלה,” ואותו זימור שההרגל לא הקהה אותו, זימור קו־חזית מתקרב, נתן פריטה וחזר ונעשה ליחשוש והוָיה מופשטת שניתן גם להכחישה, ושחייבים בכל זאת להודות בה.

אז קרא צביילה הכחוש בקולו העמוק ואמר: “הו, הנהו כאן!” והורה על חוט דק של עפר כבוש־פעמים שהחויר בין הקוצים והאבנים, ואשר גם מעל התל, כשצפו בו, היה נראה הרבה יותר ממשי, וגם, ועוד יותר, במפה כשציינו אותו, היה קיומו מסוים יותר וגשמי יותר, לא מין ספק־יש ספק־אין שאתה פוסח עליו בתוך פסיעה וחוזר ומאבדו עם גילויו. וכדי ליתן תוקף לזהותו הקימו גם שם גל אבנים ונבראו בחלל השדות השוממים שתי נקודות, והעז אז ונקשר קו מופשט, שהוא כידוע הישר והקצר כשם שלמדנו, והוא יהיה יסודה של המסילה שעוד איננה נראית לכאורה, אבל שכבר קיימת ועומדת – דרך השיירה.

מתברר, כרגיל, ששיא הגב רחוק מאשר שיערו, וכי על־פני דבשתה של הגבעה השתרעה בתת־נטש, פרועת אבנים וסירות־קוצניות, שהתפשטה על־פני קודקוד הגבעה כסתפורת קיפודית, משחימה־ירקרקת. ואותו משעולון השחיל עצמו בסבך הנטש (שפה ושם היה מגיע עד הברכיים, וקלקי האדמה הציצו בעדו מאודמים), והסתנן שם עד אָבדו. ומסתבר שצריך להטות את המסלול אל פאת הבתה (וזה עושה סימן שנקל לזכרו וחוסך גלי אבנים), ומיד לקטו והקימו שם שקיפי אבנים וריבצום על־פי אותו גוש סלע, אשר ברוב כוח עקרוֹ, הפכוֹ על פניו והציבוֹ איתן, לגמרי לבד, אותו משופם גברתני, עמל ועשה, וניער כפות ידיו, ושף שפמו:

“מה מתקבל? שאנחנו מסיעים את השיירה בדיוק מן הצד הפונה אל האויב…” והצית סיגריה אגב התזה מופלאה של הגפרור, שניתז כחץ ירוּי בשריקה, והשיב סילון עשן מעוּבּה מפיו ומנחיריו, כמי שנפלה אש בשפמו. הגוץ, שפרש מפה על האדמה, שפף על כרעיו ועיין בה, ובקווי הגובה, ובמצפן, ובשטח שלפניו, נעץ אף הוא סיגריה בפיו, והושיט יד מבקשת אילמת אל אִשו של המשופם, ותלה עיניו ממעמקיו אל הכחוש שהיה ניצב ומחטט בשקדנות שבהסח־דעת בחטמו – “אה, צביילה – מה דעתך?” מובן שצביילה הזכיר להם מיד את הצעתו מלמטה, לחפש דרך בגיא, והודיע שעדיין היא קיימת.

וכבר היתה תלויה ומרחפת סכנת התלקחות. ערוכים למוקד היו מוצלבים קורות של עקרונות בטקטיקה לתעבורת דרכים משובשות בתוך שטחי האויב, נושא שאפשר ואפשר לומר בו דברים רבים ולטחון הרים אלו באלו – לולא הזמן כה דחק, ולולא הגוץ, שקלקל את העניין בראשיתו כשפנה וחזר עם צביילה זקור־השער אל הג’יפ לרדת הגיאה, והותיר את שלושת האחרים לעבוד בחומר ובאבנים, כדי שאם למטה לא תימצא דרך – לא ייצא זמנם לבטלה. אולם מאליו יובן, כי אך עקר הג’יפ וירד, פרצה למעלה על גבול הבתה, אגב גלגול אבנים והסעתן, אותה שלהבת כלואה ולבד משש האפשרויות הפשוטות הנראות לעין כל הדיוט (כן בגיא, לא בגיא, באמצע, ימינה מן האמצע, שמאלה לו, ובכלל לא, אלא היכן שהוא סביב־סביב), יש גם אפשרויות אחרות, מפתיעות, אם רק תניח קצת זמן לחשוב ותתן קצת חמרים ומכשירים, פתרונות מקסימים ונועזים, עם גשרים ובלעדיהם, עם מנהרות ובלעדיהן, אפילו בעזרת זרמי מים שאפשר לסדרם בכוח חשמל, הכל בקצת רצון טוב.

בהשתדלות להימנע מדילוגים יתרים גלש הג’יפ וירד לגיא שלרגלי הגבעה. אחר־כך נגח את שדה הדוּרה בחזהו והתיז סביבו גרעינים מן האשבולים הכפופים בכבדם, ניתר על ארבעותיו ברגבים הפריכים, וטבע בקומת הקלחים והעלים המצהיבים, ונעשתה מיד הויית קציר וקומביין, ותוגה לא מסוימת ניסרה לה, דחויה מן הצד. ואחר־כך בקעו ויצאו אל השדה הפתוח, פנו ימינה, ורהטו בחלקה זו והגבירו מהירות, כשהאופנים רצים עם תלמי השדה. “שמע, זו דרך כבירה!” אמר צביילה הכחוש ושערו היה מסוער ברוח כאילו חישב להיתלש, ושכנו הנהג צימת שפתיו גם לחיוב וגם לתשומת־לב אל מה שעוד יבוא. ואכן, הגבעות התקרבו עתה והצרו את הגיא, ובפשׂק הצר הזה שוב קמה נגדם דורה מצהבת, אשר מי שזרעה לא סבר כי חלקה שכוחת־אלוהים היא, וחתרו לשפתה על גבול המדרון המתליל ועולה, ושם התברר כי הגיא סובב שמאלה ומתאר מרגלות הגבעה, ונפרד לכמה ראשים, שאינם אלא ערוצים מעוקלים, ואם להמשיך באחד מהם, סופך מרחיק מציר התנועה, ואפילו אם תחזור אחר־כך, בעמק מתלכסן ושב אל המגמה שסטו ממנה – יהיה זה עיקוף גדול, מעוקש ובלתי בטוח, ונראה שצריך לוותר. הגוץ בטבט שפתיו ושרבבן חוצה, והביט בצביילה כשואל אם עוד צריך לומר בפירוש, והלה שחש עצמו אשם משהו, נאפד מיד התלהבות מאומצת כשאמר: “צריך לחדור פנימה, אמנם קצת מטפסים, אבל אחר־כך, אין ספק, יורדים לעמק, שמעבר לפרשת המים הזו, ואז מגיעים ישר אל הכביש. לי זה ברור!” ודוקא כשהדגיש ככה, הרחיק מבטו מעיני הגוץ ומקימוט מצחו, שהיו כשלעצמם מענה שקט ומפורש מאוד. “נו טוב,” התעשת צביילה והודה: “חבל שאין זמן… לי זה ברור!” “באמת אין זמן והלילה יהיה חושך גמור,” השיב הגוץ, וסבב בתלמים, וחצה את הדורה שצהבוֹנה התעמם, וניער שורה שלמה של אשבולים כּמהי־גורן, ורהט בשדה היישר, ויצא אל הדרך הגדולה, דרך האבק, ממול התל – ואצל אותו גל אבנים שלהם, שאותה שעה התחיל משמש יעודו, נטו ועשו דרכם נמלטים מן האבק, ישר אל הגל שממול, ואופניהם מסמנים אז סימון ראשון בדרך החדשה.

אחר־כך קמו כולם ועברו את במת הגבעה לאורך הבתה, והגיעו אל רוּמה, מיד נתגלה שם עליהם עולם של גבעות, ומימין התנשא אותו תל נשפֶה, שנותן בך פריטה כבמיתר: רואים אותך! השתטחו על כרסם, ונתנו בו עיניהם, בעוד השמש המשפילה ממלאה את כל המערב שאגת רשפים ניתזים מתהפכים יוקדים ונפוצים, וגלגלה המאדים, מעבר לחשרות אבק מופז – רוטט קורץ, מבליח ומסמא. והיה הקרקע תחתיהם חם ופתוּת, וגבה של הגבעה הוסיף וגחן נכחו, ושיפוליו היו פרושים לו מזה ומזה, שופעים בנחת, קפוּלים קלות לקמטים רוגעים, שאימרות תחרים להם בשפתם, מזהיבות במלעני דגני־בר, דמויי שבולת־שועל, ואשר שזרו ביניהם, כרוּם אמה מעל הקרקע, הילת־אור שקופה ורוגשת, פעמונים פעמונים זוהבים וענוגים, ורטט זיוני זגיג רחף שם. וכשזו הילת המלענים תמה בערוץ הוואדי, מיד הוא חרוש שם לאָרכו, ובתלמיו צרורות אבנים, והלאה שוב אותם קלחי דוּרה צפופים ואשבוליה הבשלים, ולאחר גמר בשלותם, ואשר תמיד יש בזהבם עוד, כה וכה, גם שמץ ירקרק לא דהה, ותוגת לא־נקצר שותקה. תאומים לגב הזה ומתלכסנים לו באו שם גבות מכאן ומכאן, טורים גליים של גבעות אחיות, שטוחות, טובות קרקע קנמוני, אדמות קיץ חמות, אדמות מַשבים בני־חורין, אדמות גרף סחופות זרמי הרים, פתוכות לס מוסע זלעפות־רוח, וסרוקות חרדליות של כלום.

ואילו אם רק תצא תרחק מזרחה, מיד מצטופפות כל גבעות־כבשים אלה זו בזו ומתגבהות בבת־אחת, מסתבכות ומתבלקות, שדרת גבּן מתרסקת, נעקמת, חוליותיה פורצות ומתחדדות, מתגבנות, מסתלעות ומַטרישות, כאצבעות מגוּידות ומעוותות ייחרצו הערוצים קשי־דרך, וכעצמות מלבינות של גבו של לֶטָא קדומים פורצות חורגות האבנים. תמו שדות, באו בתות, וכבר מצפיפות שיחיהן, הופכות גָאריגוֹת ומתפרעות, סכופות ומכורסמות, שם אצל גדר האבנים של איזה מטע אדום־קרקע וכלאי זני בוסתן בו, ומיד מתנשא ההר בקווי שכבות זורמים באשדות, וכבר חשוּף שם הכל ומצולק, מקומט ותלול, זיתים נאחזים בחלקלקות קרחות האבן, גיאיות צרים גְבובי גרר ונטויי סלעים מנופצים, שיחי־אברהם מסגילים באפיקם הנלפת, עד שהלאה, לבסוף, הרי זה כבר האופק, מכחיל ומתואר בקו קשה הנפרע בכתמי חורשות, ודבלולי עיים, וצללים כחולים ועמוקים של עננים הולכים שם ומהלכים.

ואילו מכאן וימינה וככל שתפנה מערבה, כאן גוחנות הגבעות על גחונן, לטיפות סגלגלות ורחימאיות, משתחוות רווחות ונמוכות, קרקען תחוח והעמקים שביניהן רכוּנים בנחת. עוד ימינה, ואצל אותו כפר נטוש והתל המאיים שבצדו, שם הן חדלות מהיות, ותחתיהן נפרש מישור שכוב רחב־ידיים, ועולם של שדות – מהביל לו שם ומעלֶה רשפי־חום, כולו כִּכּר זהרי־אור צחצחים, ותהום חרישית מוּפזת חֶרֶג פזיז, כעת, כרדת היום, כדעוך הרוח, בהידום תעלולי אבק, עם כל אותם תעתועי חום מבליחים מימיים, שרצים להם אינך יודע אם בשמים או בארץ.

היו שכובים על כרסם בגבה של הגבעה המאורכת, ובודקים גבעה אחר גבעה, מאותן הנטושות סביב. עולם רחב כזה. נינשמת הרגשה שמא אינך אלא נדחק אל רשות לא לך. טָפוּל אל ארץ גדולה מדי, רחוקה מדי, ונכריה לך מאוד, כאורח לא קרוא. הסב ראשך לעברים ולא תמצא כלום שיתן לך אחיזה. יותר מדי רחוק. השדות האלה עוינים אותך. ריח בעליה עדיין אחוז בה באדמה הזו. נדיפת עמל אחר, רצון אחר, ואהבה אחרת. עתיקה זו, האדמה, עדיין לבה לפלחיה. ועוד מסתבר פתאום גם פחד ערטילאי, שמתלבט לו תועות כמין מטפחת שנשרה אגב מנוסה והיא כל מה שנשאר. שדות שדות וגבעות גבעות. אופקים צרובים ומאובקים. תוגה, וכמין שממון צהוב. בואו נסתלק מכאן מיד ונחזור הביתה שלנו. הרגשה צובטת שאינך מוסתר כְלל כעת אלא חשוף לגמרי. לא ידוע עוד מנין תיפתח הרעה אבל היא תיפתח. יותר מדי אור בשביל להימצא הרחק עד כאן. מה כוחם של שלושה תת־מקלעים ושני אקדחים? לעזאזל, והלא שם רובץ האויב.

אכן, יותר ויותר היו העיניים נמשכות ימינה אל משלטי האויב שטבעו להם בזהרורי מערב. אם רק תוכל להתעלם מכל אותם זהרורים מרצדים, שאינם אלא אבק, ושהגיעה לו עתה שעתו, ונתכשף והפך פוך זהב מפזז, זוהר ואדמדם שהציף את האיות, ריכך קווי הגבעות החשופות, ועשה הויית דמדומים נרגעת, שעת חסד קצרה בסופו של יום חרוּך להט־מלבין ואבק, שעה קצרה של כמעט־צל, המשמשת תחת כל הירוק והאילנות החסרים כאן עד כאב. אם רק תתעלם מתימרות מוארות אלה של אבק, שנתהפכו כעת ונעשו כאילו נוף או כאילו ענני שקיעה, וכאילו היו צבעונין העולם ורדידו המנצנץ, נטוֹל ונשוא עמם געגועים וכמיהות, ככל ענני שקיעה, ונטול כמוֹתם וטעון בכנפם כל כיסופי איש – אם תתעלם מזהרורים מתאבכים אלה, הרי מיד בלבה של תפאורת־שוא זו יושב לו המשהו הכולל הזה, שקוראים לו אויב, ושאינו בעצם אלא מועקה בקיבה, אפשרות של היפגעות, והפרעה ללכת הביתה; גם איבה וגם סקרנות לדעת, ועוד פעם פחד, ועוד פקפוק אם לא כדאי, בכל זאת להקיף, סחור־סחור שלא יגלו אותך, ועם זה גם תאוה נקמנית לתת לו באבי־אביו אם יפול לידיך, או לפחות, להרגיזו קצת כדי שיתפקע לו שם, וגם זה לא.

ועד כדי כך הילך הדבר עליהם, עד כשביקש אחד לומר דבר פתח וליחשש חרש משהו. “מה אתה מלחש שם!” אמר אז המשופם. “אתה יכול גם לצעוק, ואפילו לקום ולעמוד ולקפוץ – כלב לא ישים־לב אילך, מה אתה אומר רובינשטיין?” דרש לחוות דעתו של מומחה, אגב התנערו מפתותי האדמה ועם שהוא מפלה קוצים שנצמדו – “שוכב לו שלושה קילומטר מן האויב ומלחש לו: פש־פ־פש! מה זה שם עם העצבים שלך?” אמר המשופם. ואילו רובינשטיין – אותו גוץ כמובן – חייך והניד ראשו: “רק על־ידי הכביש כשנגיע – שם כדאי שלא ירגישו בנו.” – “אהה, שם זה כבר דבר אחר!” התרצה הבחור ושף שפמתותיו. “אבל ללחוש כאן, בחיי, אני אומר לכם!”

אותו חנן שליחש (ואשר הצצה אחת בו, ולא גם באור דמודמים, דיה להעיד בו כי מה חנן ומי חנן – הלא זה האנס!), לא נגאל עוד ממה שרצה לומר: “חכו רגע,” אמר, “תגידו לי ‘פעם’, איך זה היה שנדפקנו שם כל־כך?” “אתה לא יודע,” אמר אליו המשופם (שעוד שהות קלה יבלעו הדמדומים סימנו המובהק הזה, וצריך יהיה להכירו אז לפי גוויתו הגדולה והכאפייה הלבנה המתדלדלת על צוארו, או, כמובן, מעצם היותו אותו גבריאל גופו, – וכבר נחשת בוודאי שהוא הוא זה ולא אחר – ואין ספק שכבר שמעת אחד מכל הסיפורים המרובים על אחד גברוש, או גברי, או גברילה, וגם גבריאַללה, ולו גם סתם גבריאל, שאינם אלא שוב ממש אותו זה המשופם הגדול הניצב בזה ענוּד כאפייה). “רואה את התל ההוא? כן, הגדול. זהו: מי שעל הפיטמה – כבר כולה שלו. יצאו לקחת אותה ואת בניין בית־הספר, שם על־יד הכביש, מכאן. הכל הלך טוב, עד שדפקו אותם ב’טוּפאונדר’ים וב’וויקרס’ים, כמו כלום. הלכו לנו ארבעה. ופצועים. מזל שיצאנו ככה. אז מה? הסתובבו ועשו להם ‘פּס’ ונגמר.” – “אה, משלט אדירים” – הנהן חנן והתנשף, – “וכמה שאנו כלומאים”, הוסיף ואמר לאחר ששתק. “כאן צריך ארטילריה ולא שום דבר אחר.” פסק להם גַברי מִלתו. תלו עיניהם שם. זהרורים מפזזים סביב התל כזבובוֹנים סביב כבש (נסה לגעת בכבש הזה). “כבר בפעם השלישית דופקים אותנו שם.” משך רובינשטיין גבותיו וקימט מצחו מאוד. “כן,” הפטיר חנן ואמר, מניד ראשו כמי שהולך ומסתבר לו הדבר. “אין דבר,” פסק אז גברי בבטחה גדולה, “כל כלב מגיע יומו!” “אה, ימח שמם!” גנח חנן מתוך לבו.

מכולם היה רק צביילה לבדו מוטל שרוע ומחמם כרסו על הרגבים הנימוחים, המאובקים וריחניים, ניחוח אבק חרסיתי, וכוסס גבעול מאובק (שנותן טעם סידי, לא בלתי נעים, ומעלה זכר־שהוא מן הילדות), מפקיע עצמו מן השיחות ומן הקימות ומן הכל, ויוצא בעיניו וגולש בהנאה וחומק מכולם אל מרחבי העולם הגדול הזה שנפתח והולך סביב, ככל שמתממשת השקיעה, ופורק והולך לוֹעזיותו ומתחיל להיות נתפש ומובן. גבעות כבשתיות אלה. גבות שטוחים ותחוחים אלה. חדוות מרחבים לא בלומים מפעמת. תוכל גם לדמותן, גבעות אלה, לאדרות אשר חריצי החרדליות – צלעותיהן. קרקע חַם וחוּם (הלאה מזרחה אדמדם יותר, הלאה מערבה יותר חום כהה, סחוּפי), – קרקע פּריר, כולו עדשות־אדמה ואפוני־רגבים שאינם אלא קמח שנתלכד לפתותים, שאִם רגל תזוּרנו, או יד תשׁחקנו, להגישו להרחת חוטם, לשאוף בו נדיפת אמבר זני גרעינים, אבקת קציר ודיש – ונמעך והיה כרגע לאבקת פוך נמוגה פורחת, היא היא זו הפורצת מתחת הגלגלים בנחשולי אבק, היא המתפתה בנקל לכל בן־רוח פוֹקר והולל, לצאת במחולות, פזז והגבה, ובמעגלות טופפים גדולים, עם קוץ ועם נישובת, כרכר תחתיה כבורג ואוץ כסביבון בשדות, והיות אז דבר אחד גדול וחי במרחבי הריק האלה, ונפול לפתע לתוך מהמורות גָלֵינֵי דוממים וצחיחים, והֶאפס שם מיד בפירכוסים מעטים; זו אדמת מזרע אשר גשם קל אחד יטפיחנה למעיסה צמַגמגת, עם ריח טוב של חרסית רטובה, ניחוח אדמות־רטובות (עוד גשם או שניים והכל כבר עבטיט רופף, כוזב, טובעני, מצולות מצולות, שטחים עצומים אין עובר ואין שב, שקע עולם ברפשו, עטינים סמויים תופחים, התמצצות של יניקה, זרמי ערוצים, וחורף בכל, והורק יוריק הירק) עד בוא קיץ. מיד עם חרבונים ראשונים תזעיף האדמה הזו, בקיעים וסדקים יפספסוה לאין־סוף משבצות, אריחים מבוקעים, וקשקשים קעורים זקופי שפות. אבל פליטת טיפה כאן וטיפה שם בחובי פירורים זערורים די בה ללכד ולספח פרודנות ריחופיות לקזוזות, חמות ונימוחות, לרגבים קינמוניים, שיהיו נושאים עליהם בבוא־עת כפות יחפות של קוצרים, של מגממי אשבולי הדוּרה אחריהם, ושל תולשי השומשום אחרונים, מלבד פעמי הצאן שסועי־הטלף שיהיו זורעים ‘זיתי’ חריונים לרוב, ומיד יפוצו שם גדודי קוצנים־מאפירים, קוּרטמים וחוחים, וניריות־קמה תסוככנה עם שוּמרים ריחניים, ושטחי הגָא ינטשו במעלה המדרון, ולמטה הינבּוּט, זה זעיר־אנפין של שיטה, ובטרם יכנפו באבק – ינְסכו ירוק בשחמומיות, ויגידו בזהבו של פרע־מסולסל את טיבו של הקיץ, עד שיעשה לך בתוכך חשק ליטול וללכת, במשעולים הללו המֵישרים, ולצאת מן המשעול, מכל משעול שהוא, אל תוך מרחבי השדות החשופים, עירום שחמומי, וזהוב וחם, מתחת אותו הכופח הכפוּי מלמעלה, התכול ולבנבן ולוהט ומהבהב ריצוּדים מסמאים בגבהים – ללכת ולהיזוע, ולשמוח, ולהניף זרועות כמלוא רוחב מרחבים, ולהשאר נמלה קטנה בלתי נראית בתוך השדות הריקים, הגדולים, האלה – ורק ללכת עוד ועוד.

“טוב,” משך רובינשטיין וחזר, “כעת נלך למצוא את השביל שיוצא מן הקוצים ההם” (שכן קיצורם של כל האילנות למיניהם הוא “עץ”, של השיחים לסוגיהם “קוץ”, וכל שנמוך מהם וירוק מהם הוא “עשב” כמובן – וזה גם חסכוני וגם מעשי). ואותו חנן, סבר רובינשטיין, ייטיב אם יקיום עם צביילה במקום הזה עוד גל אבנים, והאחרים ייצאו לבקש את המשך השביל יסמנו את הנקודה הבאה, ולא יאבדו זמן. שעת השקיעה מתעצמת ובאה. העמעום המוזהב כבר מאפיל וקצת מתריג. נוצות אחדות שנמצאו למעלה הוורידו לפתע, במין נקיון־לב מעורר קנאה. ולמטה, יותר ויותר, היו אבנים נחשפות בצלעות הגב, וסלעים בצבצו, וסירות־קוצניות חנו סביב כל סלע, שוב, ככבשים סביב שוקת.

ואחר־כך גם נמצא המשעול האבוד ממתין להם בשולי הבתה, ואך באו אצלו, חייך אליהם והמשיך דרכו העתיקה, דרך חמורים ושורי חרישה, אורח עובדי־אדמה מחרישים, הולכי יחף משכימי שחר ומאחרי ערבית, והיה מושך משם על פי קימורה של הגבעה, ואוחז דרכו בכתף הרכס, שנתעקם כאן בעיגול קל, שולח מערבה שתי זרועות, כמשתחווה אפיים. מכתף אל כתף נמשך במרומי אותו עיקום, פוסח על שרשי חרדליות פוחזות ומרובות, פרושות כמניפה, מצטברות למטה כולן לגזע אחד של הוואדי, וזה, אך התחיל מעמיק חתור מערבה, מיד נסוגו הגבעות לצדדים והוא נתרחב ונשתטח, עד אשר שם, במיפשק השלוחות המקוערות, נטל ועשה קו ישר אחד, שבקצהו כבר הילכו מפולסים מרחבי המישורים המאפילים, ובתוכם, היכן שהוא, אבד הוואדי מתוך כשכושים קטנים, אחד כה ואחד כה.

הקימו שם גל והתחילו יורדים מבמת הגבעה, אשר היתה רבוצה לה עדיין כלטאה נינוחה, שקצה זנבה היה נטוי הרחק שם בכה, אצל התל שמאחור, וזרבובית ראשה כאן היתה נטויה בכה לפנים, ורגליה היו מעוקמות לזחול, ואצבעותיה מגושמות וכפופות לאחור, בשלוחות הצדדיות, באפיקי המרזבות השטוחות ונוחות לימינה, וסבך הגבעות שעוד מבליגות כאן על מה שתפעלנה קצת הלאה מזה מזרחה, ושלטי נרתיקה עשויים חלקות מוברות וחלקות שלף, וחלקות דוּרה לא קצורה, לאחר עת.

אולם אם אדם ובהמתו יעשו דרכם בנקל במשעול כזה, קצת ידלגו, קצת יעקפו, וגם לא יחושו בשיבושי הדרך – הרי בלילה תצטרך להעביר כאן מכוניות של חמישה ושל עשרה טון האחת, בפנסים כבויים, ומהר ככל האפשר, כשהנהגים לא הכי טובים שידעת אי־מתי, ושכמוך גם הם מעולם לא היו כאן, גם שמע המקום לא שמעו, ולא תהיה בהם אלא, כרגיל, מתיחות ועייפות, ריגונים וחרפות מלוא הלב והפה: קרונות לא תוכל להעביר פה. ובכן? שמאלה, כבר ראית: אין דרך. ימינה – שם כבר ממש מתחת חטמו של האויב, בטווח כל מקלע (לבד ממחפורות הוואדי העצומות הרגילות במישורים), וגם אין פנאי בן־אדם, פשוט מחשיך.

וכאן חזר מלמטה צביילה, ובשערו כבמלעני דגני הבר, הילת השקיעה, ועמו רעיון. פשוט: קצת למטה מערבה מתרדד הוואדי ונחלץ מתלילות המדרונות הקרועים, נַפנה את הדרך מכאן ימינה (ונמתח את סרטי הנייר), ושם יהיה המעבר, נקים שני גלים וביניהם נעבור, שוב נפנה שמאלה ונחזור ונתפוס את המשעול הזנוח במקום בואו אל שדה הדורה למעלה, וכדאי להתחיל מיד. כן, הוא כבר הספיק והיה שם וחזר. ואם נצטרך להרביץ פה ושם במעדרים – גם זה לא נורא. מכאן נתחיל וככה נפנה. חבל שאין סיד.

מובן שלא היה דבר נגד ההגיון הפשוט. רובינשטיין פנה להביא את הג’יפ שמאחור, והאחרים יצאו ללקט אבנים ולגבבן. המדרון היה אחוז קוצים כולו, יבשים ורעי פגיעה, וכן רגבי־אבנים קטנים וממעידים. ירדו בשורה וחתרו בקוצים אל מורד הוואדי. צעיפי חושך ראשונים נתלו בחלל. ואיזו כמעט־עגמומית נהתה אל דבר שאינו כאן. מעבר לעיקול המיפשק האפילו שלוחות הגבעה המשתפלות, שנראו כאילו הן סוללות תלולות ורצופות חשיכה, ומעליהן גוועו שמי שקיעה. דגדוג של הרפתקה רחש כשהיו יורדים ככה – הגע בנפשך: פתיחת דרך, תעיה בעמקים נעלמים, כל מה שעוד צפון בחובי הלילה כשתרדנה מכוניות מגושמות בעקבות רגליך אלה, ככל ששורדים עקבות לרגליך… פתאום, מתחת הסוליות נִבעתים ניתרו בטרטור חרגולים קטנים, כאילו נבעטו. והיה חם, וזיעה נבטה בעורף. אתה רק תתרשל קצת בסימון – ומיד השיירה שלך נתקעת בעניין ביש. לא. מתעורר תיאבון לעבוד ולהספיק מלאכה יפה, לעשות שהכל יחליק למישרים, וליבלבה הרגשה של שותפות טובה, דומה מאוד לאותה ששרים עליה בשירים בתנועה, ואשר תמיד רוצים לדמות כאילו הנה זו כבר היא.

בתחילה אבד, כמובן, הוואדי, ולא נודע אנה בא. וכשנמצא היו גדותיו חפורות כמצוֹקים. מיהר לרוץ על שפתו החפורה מתלבט באי־נוחות שמא יוחזק מתעתע, ובצוארו יתלה קולר הכשלון, וכבר היה מצטדק בלבו, אף־על־פי שאך זה קודם ראה את המקום. והיה הדבר תלוי על ראשו באי־נוחות גדולה, עד שפתאום נמצא המקום מונח לפניו, ממש כמו שסיפר: רדוד לגמרי ומפולש למעבר. “הלו,” – קרא צביילה, – “זה כאן!” והטמין חדוותו, ברגינות שרגן על המעדרים הללו, אותה טיפשות המכונה “אֵת־אישית” מחוּרקקת, והכל הסכימו עמו. כאן גל אחד. השני קצת יורחק. מכוניות של ממש, חמישה ועשרה טון האחת, ונהגים שאינם הכי… וככה עד כאן: וכאן יעברו את הירדן. מה מתקבל? מלמעלה בקוצים (שעודם מוארים כפס שלאחר שקיעה) ועד לכאן – קו אחד. כאן נמתח פסי נייר. אינך מתפעל? קצת נייר לבן יושיע שיירה נבוכה, יושיע מרחב שלם נצור, יתן לחם ובגד וכוח עמידה, קצת נייר לבן! – טוב לעבוד ככה, מלחמה שאינך אלא פותח בה דרך חדשה בארץ – דבר אחר לגמרי. ונגביה קצת שייראו היטב, והנה הג’יפ יורד, עובר חלוץ. ומצב הרוח נפלא, לא?

“מה דעתך על הדרך?” נטפל צביילה הכחוש בהתלהבות אל רובינשטיין כשרק קפץ הגוץ מן הג’יפ, לאחר שחנך ועבר את המעבר קב ונקי ללא מאמץ. “לא רע,” השיב הלה, “נעמיד כאן איש או שניים לכוון את הנהגים, למעלה עוד אחד, על יד האבנים עוד אחד, ועוד איש אצל הקוצים, ומהדרך עד לשם עוד שניים־שלושה, כמה זה, נגיד: שישה־שבעה.” “ואתה חושב שמשהו יכול לקרות בדרך כזאת?” לא הניח לו צביילה עד שיהלל מעשיו בפירוש – “לא,” אמר הגוץ, “זה יהיה בסדר. אינני יודע כמה אנשים נקבל לסידור.” – “אבל איך המעבר הזה כאן,” התעקש צביילה להשיג את שלו. “לא כאילו נוצר בשבילנו?” – “חסר רק שמכונית תתפּנצ’ר בדיוק כאן,” אמר אז גבריאל שירד והגיע עם שני האחרים השותקים וגוללים את סרט הנייר, מכבידים עליו פה ושם אבנים קטנות שלא תסיענו הרוח, נדקרים בקוצים, ומתחנכים אגב עבודם בטיפולו הרצוף של אותו גברי המשופם, כשהם גוחנים וזוקפים, נבלעים ונחלצים בין חשיכה לאפלולית – “אחת נעצרת,” טען גברי, “ואמור לעסק שלום. עכשיו צריכים היו לעבור! די אור בשביל לנסוע ודי חושך בשביל לא להיראות מרחוק!” – אבל זה כבר נדוש. קפצו על הג’יפ שיצא מיד באלכסון הגבעה, לחזור אל כתפה ולתפוס את המשעול הזנוח, נעצרו פעם אצל אבן גדולה שהדפו אותה הצִדה, ושם הציבוה, ועוד פארו ראשה בכמה אבנים נוספות לסימן, ובדילוג מפתיע קפצו ותפשו את המשעול, כשהוא עומד להיבלע בשדה הדורה, ובאפלה המתעבּה. – “לא מזכיר לכם את דרך בורמה?” – אמר צביילה במין חדווה פתאומית. – “מה?” ביטלו גברי מיד, “זה? דרך בורמה? היית שם? פה כביש דה־לוּקס לעומת מה שהיה שם. מה אתה משווה! בולדוזרים היו שם, וקומפרסורים והכל. לא כמו כאן, שמגלגלים שתי אבנים לכאן ושתי אבנים לכאן ויש לך דרך.” – “בכל זאת” – “אין בכל זאת. אינך יודע. תשמע אחרים.” – “אני רק אומר” – “מה דעתכם עליו: מה לך יש לומר?” – “בלילה… בחושך…” – “אה! אז למה אינך אומר תיכף?” – התרצה גברי – “בלילה, זה תלוי בנהגים. יש נהגים ויש נהגים. אני עם הנהגים האלה לא הייתי נוסע לשום מקום גם ביום. אז, לפחות, אני אומר, שיסעו כשעוד קצת אור.” ואחר כך שתק ואחר כך אמר: “אוף כמה טוב כשאתה קופץ לג’יפ שלך ויוצא לך לדרך, לא תלוי באף אחד ולא צריך להתחשב עם שום פרצופים לא־יוצלחים שנסחבים אחריך.”

לא חושך עדיין, ועוד יכולת לראות אדמה מתעגלת מתקפלת מעבר לשדה הדורה, ועוד הבהבו אודים במערב, שהיטב ראית מכאן עד כמה רחוק הוא, וכמה שדות ואדמות מפרידים בינך ובינו. מרחקים שטוחים, רוגעים, מפויסים מחום, ושכוחי מעללי רוח, מעללי אבק, מעללי אדם, ושאר פרטים חולפים. ואיך קצת הוָרוֹד דועך שם, מתריג ומאפיל, בקפיצות פתאומיות, כאילו באמת צעיף נוסף צונח פתאום. מיד אתה מחשב כי כל המרחבים האלה מקומך שלך איננו בהם, וככל שהם רחבים ומתרחקים, אינם אלא עוד מרחק על המרחקים המפרידים בינך ובין הבית – אבל זה רק באגב. ולעצמו של דבר אחזה בך ההתלהבות. ריח האדמה הלילי, וטובם של השטחים, והדורה הבשלה, השכיחו את השייכות האחרת של כל הדברים האלה, והזכירו דברים אחרים, שלך, מלפני הכל, עוד מאז. שוב ריח אדמה, ושוב ריח קש, כאילו כל המלחמה חלום נידף… נטלו וסימנו גם את המקום הזה. ובינתיים השתדלו, באתים, ליישר, ובאבנים לסתום את החריץ הסמוי שלפני הכניסה לשדה. וברגליים שלוחות חוּצה רכבו בג’יפ וזזו הלאה, בלב הדורה הזהובה־אפלה, ועצובה קצת, והפליגו במשעול נוח־קרקע, שהוא, שוב, כמו החזרה מן השדות לעת־ערב, ו… לא. מהר יצאו מן הדורה, ושוב נחשף השדה. אלא שהגבעה התפרעה כאן בבת־אחת, כתמי לובן של סלעים בצבצו מן האפלולית, ומדרון תכוף נערף משמאל וצנח מטה, ושיחים השחירו הכא והתם.

ניסו להמשיך ומיד חדלו אצל שן סלע מאפירה. נסוגו ועקפו ונפער מדרון תלול, חזרו ועקפו לימין, וכל התחלה שהתחילו כעבור מה הסתיימה מיד. עד שהפסיקו כרכורים אלה, וירדו לשוטט סביב ולבקש מוצא. האפלה התעבּתה במהירות. אופקי ראייתך הקריבו ובאו נחפזים לכלאך בעיגול מיצער. “לעזאזל” – אמר גברי – “לא יכלו לצאת הנה יום קודם, השיטה הנפלאה של ‘ברגע האחרון’ שלכם!” – “שמע, גברוש!” אמר לו צביילה מועט המחזיק הטעמה מרובה. כבר העלו גירה בזה, וכבר הסכימו שאסור להסתובב כאן גם רגע בטרם מועד, שלא לעורר, מי יודע איך, היכן שהוא בסביבה, תשומת־לב כלשהי. “כשאני אמרתי לכם להתחיל מן הסוף ולחזור,” לא נח הלה מזעפו, “באים אתם עם המפות שלכם ועם הצילומים שלכם – תדחפו אותם לאן־שהוא. אני סומך רק על העיניים ועל הרגליים ועל הידיים שלי!” “וגם על הלשון,” לא יכול צביילה להימנע. “המפות האלה,” התערב אז רובינשטיין, “באמת לא־בסדר, לא מדויקות. הוואדי הזה, למשל, בכלל לא מסומן. ובתצלומי האויר שלנו בדיוק כאן נכנס קצת אור. אבל נסתובב עוד ונמצא דרך. קילומטר וחצי מכאן אל הכביש. ורק כמאה־מאתיים מטר קשים בירידה הזאת.” “חוץ מן הוואדי שלפני הכביש!” “חוץ מן הוואדי ההוא.” ושתקו רגע לשקול כובד העניינים וחומרתם. “שמעו לי,” אמר גבריאל, “תשמעו פעם גם לי: נלך לפי המשעול הישן, נגלגל איזה סלעים, ניישר חריצים אחדים, נעביר כל מכונה לחוד, לאט כמה שתרצו – ולא נתחיל להסתובב בחושך. אלה שהלכו במשעול ההוא מאות שנים, לא הלכו בו סתם!” – “אנחנו נחפש מסביב. אין הרבה ברירות. שם כבר הרים, ושם כבר האויב.” אמר רובינשטיין והתחיל מסתובב כאשר אמר. “נקים גל על כל כמה צעדים ונסמן בסרט – אין ברירה,” אמר אז מישהו, לא מישהו כי־אם חנן (הוא הוא האנס), וליקק פרק של אצבע שנחבלה באבנים ושתתה דם.

“אתם אין לכם דם,” רגן אז גברי. “מכל דבר אתם מבסוטים. תיכף אתם מגרדים לכם איזה נחמה שהיא. הדרך היא לא דרך אז אתם שמים שתי אבנים אחת על השנייה, עושים גל ושמחים. סותמים לכם את הדרך – אז אתם זוחלים על הבטן מסביב ומרוצים. אתם תמותו בני מאתיים שנה!” – מובן שזה שורש פורה שיחה נלבבת, לולא הקדים צביילה וזימר לו לגברי, אגב נענועי־חן שבפוֹקס־טרוֹט:

ונקטעה ככה הזדמנות נפלאה לפולמוס, שמזכירים בו פרקים שונים, גם מתולדות הישוב בעשרות השנים האחרונות, וגם מרעיונות שונים שנזכרים בנאומים ונאמרים בשירים, שעה קלה בטרם יפנו את השולחנות לרקוד הורה. אבל החושך היה מתעבה, והדרך לא היתה דרך, ולא היה במה להושיע, וחובה למהר כעת ולעשות משהו, לעזאזל.

צביילה פרש וירד על כלונסאותיו המרשרשות במכנסיו והפליג למדרון. קצת ירד וכבר טבע באפלה. מיד התנגף בבליטה כלשהי, ונדחף לרוץ כדי שלא יתמוטט. מקום אחד היה שהגביה רגליו כדי לפסוח על שחור שנראה כּבוֹר, ולא היה אלא שיח מנוּול שתקע בו צפורן עוקמנית ופצם לו ריש מחַקי מכנסיו. והתחיל מדדה לצלע המדרון מעל מהמורת הוואדי. חלוקי אבן המעידו צעדיו. חזר וטיפס על ארבעותיו אל הגדה. ולא היה שם מקום כדי מדרך מרווח. וכשנשא עיניו נראה היה שכבר הרחיק יותר ממה שפילל לכאורה. מיהר להטיל מבט אל עבר הדובּה הגדולה, אבל האפלה עוד לא היתה מספּקת להוד זהרה, שעל כן בוששה לצאת. החיש צעדיו, קיפץ פה ופסח שם על מה שנראה לו בבת־אחת גם כתלולית וגם להיפך כשוחה. ונדמה היה שאבד דרך. אכן, השתבש ופשוט אבד. מצחיק, הרגשה תינוקית כה חריפה. המשיך ללכת, כאילו להוכיח למישהו, ונעשה לו כאילו נלכד בפח. חזר וקפץ לתוך עריסת הערוץ, אבל שם חש כמי שנסתם עליו הגולל. טירף צעדיו, כמעט רץ, זה עלול להיגמר משונה… וכשחזר ויצא אל הגדה היה עומד בתוך שדה של דורה. איזה מכל שדות הדורה? בראש הגבעה שמימין עוד היתה בהירות שהיא, שסימנה את חיתוך דבּשתה כמין צללית חדה. הרגיש כמה הוא מזיע, וכן גם הבחין באיזו תחושה מופלאה פושה בו ומתפשטת, ובהמיה לא רגילה מלחשת בתוכי תוכו. משהו שכוּח, שכבר נשכח גם שהוא שכוּח, היה עומד להיתפס בעוד כלום, וקדמה לו התרגשות מיוחדת, שצפה עלתה ומילאה ריאותיו ונשימתו. דבר כה צלול, כה שקוף ונהיר, שמשונה הוא שאין יודעים מה לומר, אף שאתה חש בו, הולך זורם בך כמימי פלג. ליקק שפתיו. עומד היכן שהוא לרגלי הגבעות בתוך שדה דוּרה, איש אחד באפלה, לא יודע כל דבר מיוחד, לא חושב כל דבר מסוים, וכל תגלית לא גילה, ועם זה חש כיצד מצוי עמו דבר, ואיך תחושה מופלאה מתפשטת בו ומפעימה, וכן גם חמה כל־כך. כמעט שחבל לסוב ולחזור. כאילו כבר הרחיק ובא אל תחומי ארץ חדשה, או אל מקום שמכבר היה נכסף אליו סתמית, דבר שלו, שהיה דבר מקווה, עושה סמרמורת מרוב ראייה חדשה שרואים פתאום, ומרוב שנמצאה כעת בדידות חובקת אותך מכל צד. משך חטמו. חייך טיפה, נשם ארוכות והתְחיל חוזר. מיד נזכר והציץ סביב. אם שדה כאן – גם דרך תוכל להיות כאן. משהו שר בתוכו מתוך שלוָה וצלילות מיוחדת. – ביקש לחזור ולהמשיך באותו דבר – ולא עלה בידו. לא ידע מהו זה, גם בוש קצת. ודילג והחל מטפס ועולה.

“הו־הו,” נשא קולו כדי לקבוע דרכו, קריאה מוזרה ומתפוצצת בתוך הדממה המעובה. “מי זה צועק שם כמו חמור,” ענה והשיב לו קול מקרוב, מיד נראה גם כתם כהה ורחב שקשה לטעות בזהותו: “מַ־ת־צועק־מה? מצאת לך איפה לצעוק!” – “שׁא,” אמר צביילה, “אל תצעק, מצאתי דרך.” “סביב כדור הארץ?” – “לא, פשוט ככה: ישר, כאן סיבוב אחד, עוד סיבוב אחד כאן. ונכנסים לדורה. למטה.” למעלה היה חם. ובכלל לא היה מובן מה היתה ההתרגשות למטה. מרחוק הלכו וכבו אחרוני ההבהובים התרוגים־מאפירים. היה רצון לומר דיבור חביב. להיות כבר משוקע בעבודה עד שִכחון, אחוז עם כולם יחד. הם אינם יודעים עד כמה, אינם משערים כמה טוב להיות יחד עם כולם. קול המייתו של הג’יפ התקרב. ועוד רגע וכמו מִפתח שנקרע פתאום יצא וכבר הוא הומה סמוך אצלך. ואחת מכל הדמויות שבו אמרה: “בסדר, עד כאן כבר אפשר להגיע איך שהוא” – “איך שהוא לא יספיק לנו,” השיב רובינשטיין מאצל ההגה, “צריך להגיע מאה־אחוז. ואיך הלאה, צביילה?” – “כאן נעשה ‘קסטל’ קטן,” השיב גבריאל בשביעות רצון והיה אז כאילו באמת כולם סמוכים יחדיו ועושים יחדיו, איש באחיו יתמכו, והבנה טובה מזמרת, הבנת איש ללב אחיו, ואין צורך כלל לדבר בזאת.

רגעים לא מעטים חלפו עד שהקימו כמה וכמה גלים, שמטו אבנים גדולות, ונחלקו בדבר גודל הקיף הסיבוב שקרון־משא הגון יכול לתאר בלא שיחזור לאחוריו, ובלא שימעד למדרון, מתחו את סרטי הנייר, והקישו פה ושם באתים הקטנות, והסיעו את הג’יפ נסיעה של מבחן ושל ניסוי, להוכחת עקרונות הנדסיים פשוטים אחדים. והיה ברור שכלום לא עשו. שכן לסקל אבנים אחדות ולגלגל אחדות גדולות מהן – זה עוד לא זה. תזכּוֹר גודלו של הקרון, ארכו ורחבו ואת כבדו תזכור, וחזור וסקור מה שיש כאן, ואין לך אלא למשוך כתפיך, ולהתחיל לעבוד במרץ כפול באת הקטנה שלך – ותתכסה זיעה בטרם יכירו מה פעלת. והאפלולית הולכת ומתעבה, הולכת ונדחסת.

לבסוף נתממשה אפלה גדולה וסמיכה. למעלה יצאו כל הכוכבים והשלוָה כאילו היתה ממתינה לשעת הכניסה שלה, עושה דרכה דמומות, מעבר נביחות כלבים רחוקות, מעבר נעירות רחוקות, מעבר צרצור פה צרצור שם, מעבר לשדות הגדולים והריקים, שותקים וחשכים, על פני כל הלילה כולו, זה הלילה הצעיר שהנה זה התחיל, חם וטוב לאהבה. כעת היית נזכר בשער הגדול של המשק, מצולב הסריגים (למטה שניים מעוקמים, להזדמנויות שונות), ותלוי על שני מרישי ברזל עצומים, שבשעה עצבנית אחת סככום בתלתלי תיל, הודפים ומסיעים את הפישפש כדי המלטת שניים החומקים להם אל השדות, צעירים, ישרי גו, ומעוררים קנאה (כשאתה רואה אחרים יוצאים; ומעוררים קצת אי־נוחות בגבך כשאתה הוא הנמלט אִתה, שמא כבר נמצא מנוול שעוקב ורואה אתכם במבינוּת, שתוצאותיה הבלתי חסכוניות יוּכּרו מחר על פני כל כשיביטו בך), ונבלעים בחשיכה, ומי יודע מה ממתין להם שם, בלילה הצעיר והחם ההוא.

הזמן לא יספיק כעת ליותר מזה. וכבר צריך להמתין לבוא האנשים על יד התל, שעל הדרך מאחור. נתלקטו סביב הג’יפ. גבריאל אמוּר היה לקחת את חנן ואת השני, יעקב, ולצאת משדה הדורה, שטישטש עצמו כאילו באמת אינו ניפלה מכל שדה דורה שהוא, ולגלות את המשעול, שהיה מוכרח להימצא קצת ימינה (או קצת שמאלה), וללכת בו עד הכביש. לשכב שם קצת, לבדוק את הוואדי הגדול שלפני הכביש ולראות מה הבעיות שם. עניין חסימת הכביש ומיקושו, איתור המקומות להצבת מארבים, בחירת דרכי־גישה למשלטים שייתפסו, ועיקוּב, כמה שניתן, אחר מעשי האויב סביב התל שלו ובכביש. אבל בעיקר סימון הדרך כמה שאפשר. נקודת התורפה היא כביש האויב. שם אפשר גם להיתקל בהם. ושם צריך יהיה לחלוף חיש־קל עם השיירה המסורבלת שלך. כשיגמרו יחזרו לכאן להוביל את ההבטחה כשתבוא, ואחר־כך את השיירה כשתבוא. אם להשאיר שם, ליד הכביש, איש או שניים ואם לא, ועל כל השאר יחליטו במקום. והסיסמה, כזכור: “הלילה לוקחים.”

שלחו ידיהם ופישפשו בכרסו המגובבת של הג’יפ ומצאו איש את מעילו המדוּהן, ואף־על־פי שחם – לבשוהו, משום שלעולם לא תדע מה עלול להיות, וכן משום שהיוצא צריך ל“חגור” משהו בצאתו למלחמה. מיד נשתנו צלמיהם בחושך ונסתרבלו יותר, איבדו משהו משל עצמם, ולבשו משהו שאינו להם. נטלו את הנשק. הידקו את אשפות הכדורים. “חכו,” אמר גבריאל, “אל תרוצו בלי ביסקויט וקופסת מיץ.” רגבי השדה וקלחי הדורה עשו אז ניחוח כה מוכר וכה טוב, כזה של שדה־לילה וגבעולי־קש לילה. חרדה קלה חלפה, או שמא רעדת־קור. “לפי המפה,” אמר רובינשטיין, “זו דרך ישרה ופשוטה. תמיד לשמאלכם הגבעות. אל תעלו. הכביש קילומטר לפניכם.” “זה בסדר,” אמר גבריאל ואזר חלציו אגב נענוע דרוש של מתניו. זו שעתו היפה של גברי. לא לו להתעסק באתים ובמעדרים ובאבנים קטנות וגדולות. לא לכך הביאתו אמו לעולם. “רק שלא יתחשק לך להדליק סיגריה על־יד הכביש – שם בכל זאת לא כל כך…” אמר צביילה. “סמוך,” אמר גבריאל, “יש לך עוד מלה טובה או שתיים?” – “כן. פרטים יבואו אחר־כך.” – “יפה מצדך. עוד משהו, רובינשטיין?” “לא, זה הכל. לוח הזמנים כרגיל: אם ההם ידייקו.” – “או־קיי,” אמר גבריאל, “אז זזנו.”

כמה אבנים חרקו, קלחים איוושו, צללים יצאו ומיד נבלע הכל, ונותר שדה חיוור אפל ושמים שחורים, מצוחצחי מחרוזות כוכבים. מיד המה גם הג’יפ, סבב והחל מטפס. “לא רואים כלום,” אמר רובינשטיין, הציצו זה בכה וזה בכה. “לא בטוח אם זה המסלול שלנו” – “המתן רגע, אני אצא לפניך,” וצביילה קפץ, רחרח כה וכה. ומיד קפצה עליו אותה תחושה מתוקה־נרפסת: אבדנו, וטשטשה את הדברים. הג’יפ חרחר מאחור, עצבות שהיא רפרפה, והיית עייף מהניסה. עצם רגע שמורות עיניו, נתהפכו לפניו עיגולים עיגולים ומכל כולו של עצמו לא נשתיירה אלא כמין נקודה אחת זעירה שהרחיקה ונפלה לתהום, צונחת ללא חוק – התנער והקיץ, ופסע כמה פסיעות ונתקל בגל האבנים. “הו,” נשא קולו, “זה כאן,” והמכונה טרטרה ובאה ושמשתה הבהיקה קלושות. נטל והוציא ממחטתו ונפנף בה, והג’יפ הגיע אליו, כשרובינשטיין מתפעל מהמצאה גדולה זו, “בוא נקפל את השמשה,” אמר, והתירו את שני הברגים המהדקים מכל עבר, ונתעסקו שניהם במאמץ ללא קול, כופפו והרכינו את השמשה על חוטם המכונה, וריתקו אותה ברתוקיה. חזרו טיפסו, וצביילה גחן וידיו נסעדות במכסה שלפניו. “קח קצת שמאלה,” אמר צביילה. סבבו במִפנה הקשה, ועלו על גב הגבעה, ומגל אל גל, כשסרט הנייר הדק והרץ תחתיהם בלָבנוֹ המועט, אובד ומתגלה חליפות.

מגל אל גל השיטו את הג’יפ, משתדלים לא לצאת ממִטבע האופנים הקודם, וכך יועמק וייחרת ברור. ואחר־כך הצהיב לפניהם שדה הדורה העליון שקלחיו שעוונים כנרות לא דולקים. וחזר והדיף ניחוח קש לילי וריח עפר. וכבר הם בקצהו, מנסים שלא לנתר על החריץ הסתום, ויורדים במדרון האלכסוני אל מירדד הוואדי. אם תעיין בדבר תמצא מידה של הנאה כשאתה נוסע על פני מעשה כפּיך, והוא עובדה קיימת, דבר שהצליח, דרך שעלתה. הקיפו את גוש האבן שמן הצד (כדאי להדפו עוד טיפה), ובאו בין שני גלי המעבר וצלחו את חצץ הוואדי ונטו ופנו חזק ימינה ועלו בין הקוצים היבשים, באלכסון אל בין הטרשים החשופים שלמעלה. וכשעלו למעלה וקיוו להרחבת אופקים, קידמתם חשיכה רצה ומדמימה כיאור שחור. אדמה חשיכה סביב. אם עוד נותרו לפליטה אי־בזה בני־אדם בתוך החשיכה הרובצת אין־סופית, אינם כעת אלא חוששים וממתינים להתרחשות זדונה ונשקם בידיהם. רובינשטיין עצר את המכונה והשתיקה. התרומם ועמד על מושבו והשקיף לעברים. “מה העניינים?” לחש צביילה. “לא כלום. מכאן אפשר לראות את הכביש.” אותו רגע צלח שביט זיקוק ירוק ועשה אור רפאים חיווריין והתנפץ למעלה ונפרט לשביבים, ולשרטוטים חיוורים ושטוחים של שדות וגבעות שהבהבו כדי כלום וכבו, ושנית נתלכד והיה אותו יאור שחור ואטום, ועתה גם נתבקע והגיע נפץ הירייה. ואף־על־פי־כן צריך היה להבליג משהו כדי להתגבר על המשיכה המדגדגת להתכופף ולהסתתר. “ראית? שם הכיוון שלהם,” אמר רובינשטיין – “וכך גם שיערנו.” – “שלושה קילומטר טובים, מה?” “כן, בערך.” – “ולא יהיו מסוגלים להרגיש בשיירה כשתבוא עם כל הרעש?” “חושב שלא. אבל גם אם ישמעו וגם אם יבינו מיד מה הם שומעים, לא יתחילו לעשות כלום עד אור הבוקר. כאלה הם.” “זה בתנאי שמישהו על הכביש לא ירגיש מקודם ולא יזהיר” – “כן הכביש צריך להיות מובטח היטב.”

אותו כביש, מסתבר, אפילו כביש איננו, אלא מסילה צרה של אבנים מנופצות שיותר משנוסעים על גביהן, ביום, בורחים מפניהן אל שולי הדרך, ויורדים, כשאפשר, לתעלות, ובלבד שלא לכרכר על פניהן החדודיות. כביש עלוב זה – הוא הגבול, ורק כאן נותר עדיין סדק אחרון שמנסים להשחיל בו כעת שיירה. לא זו בלבד, אם תצליח בשיירה זו ואם לא, הם כבר הריחו ריחך, ומחר מחרתיים הם תופסים ומציבים משלטים על תל אבו־שין ונסתם הסדק הזה. ונותקה הארץ לחלוטין. לא יישארו מעתה למעבר אלא השמים ממעל, אולי עוד שביל צר כזה. שמע, השיירה הזאת חייבת לעבור הלילה. ויהי מה. ובהכרה חשובה וציונית זו, הסב צביילה ראשו כהרף אל זיקוק אחר, אדום, שצץ ופרח הרבה יותר רחוק, מעבר לכל הגבעות מערבה, והפריח צללית של קו אופק רחוק, וככה בלא־קול. המשיכו דרכם, לנים איש בעבי הרהוריו, עד שהגביהו עיניים והציצו, וקפיצה נוספת אישרה את קודמתה. סטו מן הדרך. והיכן זה אם לא אותה בתת־הנטש. הרתיעו מהר ונסוגו על עקבותיהם בתנופה כזאת, שמיד העפילו וטיפסו על גוש סלע מאחור, והיה צריך במהלך המיוחד כדי לרדת מעליו, ונפתלו עוד משהו עד שחזרו ויצאו אל גבול הבתה, שהוא הסימן המובהק שנתנו, כידוע, בחלק זה של הארץ. לא היתה ברירה, אלא לחזור ולהקים גלים נוספים שיתנו סימן על אותו סימן מובהק. וכשסיימו והיו נכונים להמשיך נפנה פתה רובינשטיין והראה “הבט שמה!” כי מאחור, מרחוק, היתה שלולית קטנה של אור צהוב רוטטת ונעה לאטה, ועד שאתה תוהה על טיבה, קיפצה פעם וסבבה ושלחה אלומת אור, וחזרה ושייטה לאטה במרחקיה. “מכונית!” לחש צביילה בזוועה ממועכת. “ממ” – “על הכביש?” – “כן.” נעצו כל כוח ראותם באותו כתם שט לאטו. “פטרול?” שאל צביילה. “חושב שלא, סתם נוסעים להם.” עתה הגיע האור למקום שבו פנה וחזר ונעשה סילון כדי רגע, ומרוצתו נראתה חופזת יותר. “לו חשדו במשהו היו מכבים את הפנסים,” התנחם צביילה באוזני רובינשטיין, והלה השיב: “עוד מכונית כזו שתעבור בעוד שעתיים־שלוש – ומלחמה פורצת שם, ואולי גם בכל הארץ.” האור נבלע מעבר לתלולית הגבעה. המתינו עד שיחזור וייצא. נראה היה שהדבר מתמשך יותר ממה שצריך לכאורה כדי לעבור כברת ארץ קטנה. האם ירדו? צרצר התחיל מנסר בין השיחים וצוויחתו חדה. אחר־כך חזר הכתם הבהיר, שלולית האור, והבהב שט בדרך, מבליח לרגעים, מחמת ניתורים, על ריסוקי הכביש הרחוק. זיקוק נוסף, ירוק, חתך והבזיק ופקע וכבה. משום־מה חזרה וישבה המועקה בלב והיה נדמה כאילו דבר־מה, ואולי מצפונך, אינו שלֵו, או אולי משום שזר אתה כאן ורחוק מכל דבר שלך, ומאום לא קרוב לך כאן. התכנסו וישבו שותקים. ואחר־כך הפליגו למטה בנתיבה שדפוסה עוד לא ניכר.

החנו את הג’יפ לרגלי התל. בוססו רגליהם במִרפס האבק של הדרך הגדולה. אפשר להצית סיגריה עתה ולהשיב בנשיפה רבתי של עשן כמה מגמוגי הרהורים. “מה השעה?” דיבר צביילה. – “שמונה,” מצץ רובינשטיין בסיגריה מעל השעון, והעלה בוהק אדמדם על חטמו והבהוּב חולף בעדשות עיניו. “כבר שמונה,” אמר צביילה. מיד טבע היגויו בלילה החם ולא נודעו עקבותיו. הכל היה דומם כנרדם. למעלה, מעל האדמה שכבר השחירה, עוד החווירו שיירי תכלת עמומה ואזלו. ישבו באשר עמדו ונשמו שלווֹת. טעם אבק היה מדגדג בחוטם, ובעורף ובכפות הידיים.

אחר־כך הרגשת שעבר זמן, וביקשת לומר דבר, והבחנת כי בעצם אין לך מה לומר, וכי הדברים שנאמרים סתם ובלא־מאמץ אינם דברים שכדאי לטרוח ולומר (זולת, כמובן, אולי, באוזני נערה אחת, שרק עצם הקשבתה והיותה עמך כבר מלהיבים, לדבר, ולקשקש נלהבות, עד שדומה עליך שאתה נראה אז גם יפה יותר, וגם, כמובן, עמוק מאוד). מילא. אבל כיון שנתת דעתך על השתיקה – נעשתה לה זו חשובה, חסרת־נימוס ומיותרת עד אי־נעימות – ועם זה עדיין אין מלה בפיך לומר. נסתתמו טענותיך. והתחיל הדבר מציק ומנדנד. הרגיש שהשתיקה אינה רק אפס־דיבור – אלא שהופכת לחומר מוצק, מכביד והולך. לומר, לקשור שיחה, להעיר הערה, או שמא, לשיר משהו. לפחות לפהק ברעש, ולהביע ככה שאין כאן כלום מכוונה רעה, אלא רק תנומה כשרה היא, נופלת ותעבור. ולמה, אם גם הוא מרגיש כך, אין הוא פותח פיו לדבר? חבל שאין עוד אחד, שלישי, דברן ביניכם. אבל מי יודע נפשו של גוץ. חושב על העניינים. לא מסוגל לחשוב כלום ממה שאי־אפשר לומר בקול. איש כזה הוא. בעצם, נחמד הוא הגוץ הזה. טוב לצאת עמו, לחסות בצלו האבהי הבטוח, לציית לו, ולעשות כדי הילוּלו לקורת רוחו. בן חכם ישמח אב. אפילו אם בו בזמן, כרגיל, מחציף לו צורך של מרי המבקש דוקא להמרות דבריו, ולעשות כהפקר הרוח ובלא לשעות אליו.

מתי היו צריכים להגיע? ומה השעה כעת? ואולי לא יצאו כלל. חבל שלא ייצא אתם מַדלה. אפילו מכונאים הגונים לא נתנו לשיירה. כל היורד למטה חזקה שלא יראו אותו שבועות וחודשים. ייתקע שם למטה. ממש כזה צריכים גם שם. ולחזור באוירון עניין של תור ושל זכויות־בכורה. לפיכך נוסעים בלי מכונאים. מוטב היה להמעיט את מספר המכוניות בשיירה. לקחת רק את ההכרחי ביותר. בגדים לא. למה לא? אז מה לא, דלק? חלקי חילוף, או תחמושת? כל דבר הכרחי. הכל רק מעט מן ההכרחי ביותר. לעזאזל, הלא זה ממש מצור. איך כתוב שם: אין יוצא ואין בא, סגורה ומסוגרת. יריחו, כמדומה. אין על מי לכעוס. ועד שמצאנו מקום זה. ממש בין השפלה וההרים. ‘ההם’ עדיין חוששים ממנו כאן. מחר יתעשתו התעשת היטב. וגמרנו. יישארו פתוחים רק השמים. או? – כן, קרבות. התל המתנשא ההוא. איך לוקחים אותו. האם תוֹתחים יש לנו כבר מספיק? וטנקים? משמע, שוב פעולת לילה קטנה.

שוב דויד מסכן מול גלית האדיר. עוד מעט־מעט לא יישאר כלום מדויד. כן. מוכרחים הלילה.

קרב ברכיו והלביש עליהן סנטרו כשידיו חובקות קרסוליו השדופים. נשם עמוקות ושתק. היה חם. השמים אינם שחורים. רק האדמה שחורה. צללית גבעה קרובה אחת מתוארת רכה, מתגבעת, ככתף רכה. בעצם טוב ששותקים.

אולם רובינשטיין התרומם עכשיו. מקשיב רב קשב, ואחר ריפה קשבּוֹ, ופיהק ואמר נהימה ארוכה, וחזר ודיבר כביכול ממקום שהפסיק (מה בעצם, יש שם בלבו של הלז, על־מה, למשל, חשב כל העת?) ואמר: “כבר נעשה מאוחר – מה זה שם אתם?” – “ממתי פתאום מדייקים אצלנו?” דיבר צביילה, וחזר והלביש סנטרו על ברכיו האסופות. “אחר־כך,” הוסיף רובינשטיין – “הכל מסתדר אחרת, ויוצאת ערבוביה, וצרות.” – “כרגיל,” הפטיר צביילה. אבל כמה טוב אילו מצא וידע לומר משהו, בין שניהם, דבר שיש לו איזה ניגון אחר ממה שהם מתראים כל הזמן. מין דיבור שהוא, שונה לגמרי. דבר שיש לו ערך אצלו ואצלי. דבר שלא רק שעושה קשר בין שניים, כשהם יושבים ושותקים בשדה, אלא גם מציל משהו לא־ברור מחשכתו, ועושה אותו שיהיה נתפש יותר. אותו דבר סתום. מי זה יודע מנין לוקחים לומר דבר כזה. ושיהיה זה מדובב ביניהם ולו אך דקות־ספורות בחלל הלילה ודי, דבר־אחווה יפה, ורציני, ושייתן ליווי אחר לכל אותם הדברים, וגם לכל הדברים הללו, הפשוטים, הבאים ומתגלגלים ונעשים מרגע לרגע. “כן, כרגיל,” אמר רובינשטיין. וחזרה השתיקה.

צמרמורת רחפה ודפיקת־לב. לא, רק נדמה היה. או עוף לילה קרא. כשעוצמים עיניים כמעט נרדמים. אבל מרגישים איך הזמן אינו עובר. ואיך אין סבלנות. ואחר־כך מתחיל משהו. בתוככי תוככיך. מיילל תוגות, מיילל תוגות. אלוהים, מה. מה נגע בך? פחד סתום מתחיל מכרסם (אני עולה הלילה על מוֹקש? זה ברור).

רובינשטיין מדבר: “כבר שמונה וחצי.” ואין טעם להשיבו כלום. עוד זיקוק אדום, קפץ, שהה פהה, פרח ונבל מיד, במאמץ מחוּק לשנות משהו במעמד הדברים או בשקט. אי־מנוחה מתרעדת. דמות הבלהות שלך יוצאת כעת. ניצבת עליך. מיד נפרצות צלקות לא מוגלדות, ומחדש מתקוממת בזעקת־זוָעה בחילה, חרטה וצורך מנוּסה. מצטיירת אז מפורשת רגל לובשת סנדל כל כל פרטיה. נטלו ויצקו נפט על ההוא ששכב בפאת השביל, פשוק רגליים ופרוש זרועות, והציתו אותו כמו שהוא, במקום להתעסק בקבורתו, אלא שהאש דעכה בטרם איכלה הכל, ונזדקרה אז מן הגל המפוחם, כתבנית איש שוכב, ורגל אחת לא שרופה, שלימה, קצת אפויה, לבושה סנדל. מדוע אינם באים, אלה בני הבליעל. “רובינשטיין – אולי נצא לקראתם? הם יודעים את הדרך הנה?” – “מה השאלה? עובדיה נוסע אתם.” – “ועד שנפזר אותם!” רוטן צביילה. “זה סקנדל אתם,” מתרתח אפילו רובינשטיין הגוץ. סנדל שחור רצועות, גס מלאכה, שסוליתו עשויה צמיג מכונית ישן. וכשהולכים בו טובעים חותמת “דנלוֹפּ” בחול, וזיגזגי חריצים מעוקמים.

הרובינשטיין הזה מצחיק. בעוד שעה־שעתיים שנינו עולים יחדיו על מוקש עם השיירה הזאת. או שדוֹפק אותנו פטרול מצרי. או איזה הפגזוֹנת, כשיפתחו הללו ב־25 הליטראות שלהם, או בששת הליטראות, או במה שיש להם, מרגמות של ארבעה פסיק שניים בצרוֹרוֹת של ארבע־ארבע. – הוא, אם אני אֶדָפק, לא יעזוב אותי, הרובינשטיין. לא מפני שאני הוא אני, אלא מפני שלא עוזבים חבר בשדה. ביחוד אחד שעובדים אתו איזה זמן. קפוץ יקפוץ למשותני מן האש, וגם אני, בטח, אותו, אם הוא, אסחב אותו משם כאילו הוא לי הכל – ובעוד כמה חודשים, ואולי שנה, כשהכל ייגמר (איך זה מצלצל?), ואנו נישאר בחיים (איפה נהיה בבוקר), וניפגש פעם ונצעק יחד אַהלן גדול, ונתקע כף איש לרעהו בהתלהבות, רגע שלם עד שייתמו הקריאות החזקות ולא יהיה עוד מה לדבר, ותהיה מבוכה, ויהיו מלמולים דועכים, ותהיה זרוּת, או כמעט זרוּת, וטוב ויפה יהיה כשכל אחד ימצא סיבה וילך הלאה לדרכו, – אותו רובינשטיין יצביע אז מעבר כתפו אל אשתו, שהרי תהא זו שבת אחר־הצהריים, ברחובה של עיר, והוא יהיה מהלך לצדה וישיב על מבטה החוקר־סקרני: “אה, זה צביילה, שכחתי להציגו לפניך, אתו יחד הייתי, שמה, כשהיינו, בחור נחמד – אה, זה, היו שמה פעם עניינים!” – ויסתבך מיד, עוד לפני שיתחיל, בתיאור זכרונותיו ורגשותיו וישתתק, ותמה פרשת האחוה והרעוּת. רעוּת הלוחמים, רעוּת חיים ומות, נפשי תחת נפשך. נמוגה לה ומתנדפת, לא ברור כיצד. וככה זה. משהו, בכל זאת, מתרחש ובא כאן…

גם רובינשטיין זיקף ראשו: “אה, כבר הם!” אמר וקם וירד אל הדרך. והסתבר שאותה רעדת אי־מנוחה באויר זה כמה לא היתה אחרת אלא היא שאון מכונית מתקרבת ובאה, ועיניך שהתרגלו לחושך מדמות היו שרואות יותר מאשר אך כמה צעדים בלבד. חשכת כלבים. ובאבק הזה, מעניין איך נוכל למצוא את הדרך. לא ייגמר כל־כך פשוט. לקחנו על ראשנו עסק. אבל… מה החמיצות הזאת, מה יש, מה מזדפת לך בלב – נפש מלמלנית, רטטנית… שרקו? לא, זה רובינשטיין שורק לו כאן. מנין־שהוא צץ והגיע אל שפתיו הניגון האוילי הזה המתגלגל ומשתרץ עתה בפי־כל. מסתבר דוקא זחה דעתו של הבחור, עלץ לבו בעניינים. “נו,” אמר רובינשטיין כשטיפס צביילה וישב על כנף הג’יפ ושילח חופשי פיהוק סתמי, “אם כל האיחור לא יעלה על מחצית השעה הזאת – זה עוד בחסד.” – “אתה חכה. עוד לא גמרנו,” רטן צביילה. כשחושבים על ההם שמלמטה מתמלאים הרהורים. כאלו הם בירכתי עולם. כאילו לא כמוהם כמוך אלא משהו אחר. וניגון אחר לגמרי. אגב, מספרים על הבחורות שלהם סיפורים, אומרים שיש שם כאלה שהן פלאי פלאים. צריך להזדמן פעם ולראות מקרוב איזו מהן… רטינת המכונית המתקרבת התבהרה. ניתן גם להבחין איך פעמים הם מנתרים על חתחתי הדרך, ונהימת המנוע משתנה אז, עד שהם חוזרים ומחליפים מהלכים, נפתלים עם כל חריץ, הלוך ונסוע בחשיכה. אחר־כך נתייצבה בבת־אחת דמות־כתם שחורה, פסיעות ספורות מנגד, ונראה שגם הללו הבחינו רק ברגע האחרון ונעצרו בחטף.

“רובינשטיין?” יצאה משם תמיהה בקול נמוך. “הו!” ענה להם צביילה. “מי זה?” המשיך הקול הנמוך, ומישהו קפץ וירד ובא סמוך אצלם – “הלו, הנה צביילה, מה חדש?” אמר הבא וניער עצמו מן האבק, נער ודבּר: “שמעו זאת דרך! וזה אבק! ואיזה חושך טורקי! אני־אומר־לכם!” – “כבר חכינו לכם, עובדיה,” אמר רובינשטיין. “אה, אינך יודע? עד שיוצאים ועד שזזים ובחושך שכזה, מה זה חושך.” – “לא הדלקתם אף פעם אור?” “רק פעם. בוואדי הגדול מתחת לכפר. סטינו מן הדרך וסיפרו על מוקשים. אתה יודע”. – “מילא.” – לא היה הגוץ מרוצה, “ואיך העניינים שם.” – “מאה אחוז. רק מין נהגים שמצאו להם, שמע: איפה ‘מגרילים’ נהגים כאלה, שתי ידים שמאליות לאיש, זוועה, רובינשטיין!” – “כמה אנשים הבאת?” החזירו רובינשטיין לעניין. “אתנו כאן שלושה,” אמר הבא והורה באגודלו לאחור, אל הג’יפ שלו, שגם שמשתו הורכנה, וכמה ראשים חרגו הזדקרו אילמים ממסגרות גופו, “ואחרינו בא יהודה’לה עם הג’י.מ.סי. בערך עשרים איש.” “זה מעט,” אמר רובינשטיין. “מה אני יודע… שאלתי את הארוך…” – “נו, טוב. נסתדר איך שהוא. כאן עוד מותר לעשן, אבל כשתעלו למעלה – שם בשום אופן.”

“שמע,” אמר עובדיה, “הבאנו אתנו מכשיר קשר, תוכל להתקשר עם השיירה ועם הבסיס. מתי ההתקשרות הראשונה, דלי?” – הסב ראשו אל הג’יפ שמאחור. – “בתשע” ענה ואמר שם אחד הצללים בקול שהוליד מיד תמיהה וסקרנות, ונשמע מפליא בנסיבות הנתונות, עד שנתעורר צורך להפנות ראש ולנעוץ עיניים משתאוֹת באותה צללית. – “זה טוב.” אמר רובינשטיין. נטלו סיגריות, אבל כשהתלקח הגפרור כדי־כלום, חפוּן באגרוף שהאדים, נחפז מבטו לחטוף ולהספיק לראות, ולא הציל אלא גלמי דמות מטושטשים שכבר חזרו הוּצפו באפלה. – “איך היא הדרך שעשיתם?” חקר עובדיה, ותיבת “עשיתם” נתברר, דגדגה גאוה כלשהי. “לאט־לאט. ככה,” השיב רובינשטין, והשיב עשן וגם פיטר בלשונו עיקר טבק שנטפל. “סלעים?” – “לא. מעט. יש ואדי.” – “כהוגן?” – “גברי הלך לראות.” – “אַה” אמר עובדיה והשיב עשן, והניד ראשו כמי שמיצה את העניין (מעניין לדעת אם לא יצאה בינתיים הדרך שעשינו מדעתה. אם לא השתטתה ופיזרה כל מה שסידרנו, וברחה לה אל החושך צוחקת פרע…). אכן, כבר היתה יבבה דקה ומרוסקת של מכונה מנסרת אי בזה, נקבעת ומשתנה לסירוגין, קצובה ומתפרעת. “רק שלא תהיה זו אחת מאותן ההן…” קפץ הרהור בלבו של צביילה ונתהרהר לו, מַמריץ לבטלה עוד סקרנות עיוורת לאפלה. חורקת ומתנדנדת עצרה כעת המכונית שהגיעה ונתגנחה, ושרשרת מופקרת צלצלה בה, ונסתמן קרון גדול, וטפחו דלתות והקישו, והוצתו הרבה אישי סיגריות, ונעשתה המולה, והכל כבר נראה אחרת.

“להישאר למעלה, לא לרדת!” נתערב קול נמרץ ועסקני, שלאחריו אמר מישהו למעלה דבר כלשהו, שהוליד מצדו תרועת צחוק כרוכה בהיסוי ובשיעולים. מישהו היה מחפש אחרי איז פלוני יוחנן, שנתעלם בחשיכה, וחזר וקרא שמו בתרעומת גוברת: “אז יוחנן, מה זה אתך, יוחנן!” וכאן בסמוך היו צפופים אצל רובינשטיין שניים שלושה בחורים, גלומים במעילי רוח מגושמים והסיגריות מעלות מפעם לפעם עיגולי אור על שפמים מאובקים ועל חטמים. ופתאום אתה נזכר בדבר דומה, שכבר נשכח לכאורה טעמו, ערב עלייה על הקרקע, הקמת ישוב בן לילה, הכנות אחרונות, בטרם יציאה, תכונה חגיגית, אי־סדר הצופן בחובו התרחשות חיונית שעוד תעלה ותשתלט על המהומה, כגבָּל על בצק החומר: לוחות, קירות צריפים, פקעות תיל, גודשי רעפים, חצץ ואנשים טרודים: עולים הלילה… אחר־כך עקר אחד מן השלושה ויצא ובא אל המכונית הגדולה והכריז כי כיתה מספר שתיים תרד כאן ותסתדר משמאל לדרך. וההמולה החַיה, הרוגשת, הנבלעת בחושך – ומתקבלת אחרת מכפי שהיא – גברה ורחשה כתל־נמלים עסקניות, ודברים התהוו, ועוד צחוק ועוד נזיפה, ועוד חבטת רובה בברזל, ומישהו שרמסו את ידו אגב רדתו מלמעלה, והיו מתלקטים, כאן בפאת הדרך, גוררים אתם חפצים שונים, וטרודים במשהו שהוא מובל מאליו למי שמבין, וסתום ומופלא למי שמן הצד. נתעורר חשק להיות בלב כל המעשים שהנה ייעשו. לקחת, לאַרגן, לעשות, לקדם לחיוב, להיטמע בזרם שהוקווה ליד התל, בטרם יגאֶה ויפרוץ דרכו. “איפה לשים את זה?” הסתובב מישהו בסמוך, “את זה תשאיר למעלה” השיבו לו בקיצור. קולה של עלילה מתהווית. כעת מתחילים הדברים.

בתוך כך נפרד והתחשק לו לצביילה איווּי פתאום להחציף ולגשת להציץ ולראות מי היא זאת. ולא עשה אלא נתערב בהמולה הכללית, והחל מתחכם להיות מתקרב כבאקראי, או כמו בחסות סיבה מספקת, כאילו נדרש היה לסיבה מספקת, וכאילו יש מי שמתעניין בסיבה זו ועוקב הליכותיו כאן בחושך הגדול – והתחיל מתחכך בין המכוניות, ונתקל במישהו שאמר לו “חיים?” – “חיים אביך!” נפטר ממנו והסתובב אחרת, גרד בגבהי מצחו ובשערו הזקור וכן גם בערפו, תריס בפני המבוכה הנואלה, והסתבך בגינונים שונים אחרים שצריכים לבוא ולהוכיח כי אין זו בכלל מבוכה, עד שהגביה נעלו בהחלטה והציגה על צחפת כנף־המכונית הגדולה ועמד להדק כביכול שרוך שנתרופף, גם מרגיש בטיפשותו וגם אינו יכול אחרת, ונשא עיניים חופזות אל גבה של זו, וראה כיצד הוא לבוש מעיל־רוח, רחב ותלוי סתמי, וכיצד היא יושבת וסנטרה שעון בגב ידה, ורק על שערה, אולי מנוֹגה הסיגריות, אולי מאור הכוכבים, או משהו, הילכה הבהקה קלה וחרישית, והעידה כי אכן זאת היא, ואינה ככל המסתובבים כאן. כמה בֹּהק מביאה נערה אחת לכל העסק הזה, כשהיא כאן. ובלבד שלא תהיה מאותן ההן, איזו סתם אחת ציפקה – נבהל צביילה ושלח מבט־בקורת קשה בגב החושך הזה. לעזאזל כל אותן השוּלות והציפקות, האורות, והחבּוֹבּוֹת למיניהן, ויתר המהגות באלחוט והמחַנחנות לרוב, אותן חיות קטנות, שנדמה להן מי יודע מה, ועושות לך עיניים ומתראות כבקיאות ורגילות, נדבקות כספחת או מגביהות חוטמן הפותה שלהן, פתאום צוחקות צוחקות, פתאום מרירות וארסיות, ואחר־כך סתם שעמום רצחני נודף מהן – ולך התעסק אתן.

מעיל רחב זה. מכרבלה לא לפי מידותיה. הויית נערה ויצירי גווה וחמימות לבנונית – עד כדי שפתאום נכמר לבך לרוך ולעדנה שמתחת לבּלדס זה המגושם ותלוי. צצה פתאום בזכרון פיסת ברך אחת, פיקת־ברך מאורכת, כּדה סגלגלת, פיקת־ברך חשופה כזו של רגל נערתית, צעירה וגמֵלה, קרומת עור צח, עמומת ברק שישי, שאורך קו עצם מִצחת השוק אציל ומוטה קלות, ואילו קימור הסובך השוקט, תופח במידה עד בית־כפף הברך המקוער חלקלקות. ושריר ערפה של הירך כמעט ניכר ועולה מבין גממיות קל־קלות, מזה ומזה, שיש בהן דוק־של־כלום מווריד ענוג, עם איזה וריד דקיק כחלחל־ירקרק, אינטימי, ישנו וכמעט ואיננו, ואותן גממיות־חן המתעלמות כשעולות אל כותרת הירך, קטיפתית למשעי, חמדת עירום פלומתי ושעיע, ואיך כל הרוך העגול והחם הזה… ונעשה לא־ניחא, ואפילו מגוחך, וכנער שנתפש, התנער והסתלק משם.

“צביילה!” שמע אז באמת קול קורא שמו. “הו־הו, אני בא.” החזיר והשתדל לא לפרסם איזה המיית עליזות שנמצאה בו פתאום גדושה, ועוברת מדותיה. רובינשטיין היה טורח שם ומסביר איך לקחת את האנשים ואיך לפזרם בדרך. לאן להזיז את המשאית הגדולה הזו כדי שלא תפריע. ולאן להעתיק את ג’יפ־הקשר כדי שיוכלו לעבוד. מיד תכף רעש הגשמת התכנית וגבר. זרותו של המקום פנתה מכבר והסתלקה אי־לאן ככלב נרגן, וככינור עמוס הדהודים. ביבבת מנוע ובתימרוני הלוך ושוב ובאבק (שמא שכחת קיומו הנאלח), היתה המשאית הגדולה משתדלת לציית לתכנית, ובדילוגים מזורזים ניסה הג’יפ לחפוז עם הדמויות המאפילות בו ולטפס במדרון התל, וכבר קפצו אנשיו והשׂיאו לנהג הרבה עצות מועילות לפנים ולאחור. ואילו הגל הראשון, גל האבנים לציון ראשית הדרך, לא נודע אנא בא. נטל צביילה, מאזין לרחש לא־נוח, משוטט קצת בשדה האבנים, חוזר ומגביה ראשו ומרחרח סביב ובשמים, ובחיתוך צלליות דבשות הגבעות, וכבר התחיל מחכך ערפו בתמיהה, כשנתקל בגל ממש במקומו הנכון. “צביילה? שוב נעלם הבחור!” – “לא נעלם. אני כאן: קחו ישר אלי.”

קל לומר לנסוע בזהירות לפי תלמים האופנים בשדה, כשאינך רואה לא תלם ולא תלמים, לא אופנים ולא שדה ולא כלום. לפנות ערב נראה עוד איזה קו ישר מגל אל גל – מה רואים עכשיו? חזר צביילה וגהר על חטמו של הג’יפ ובתנועות המטפחת הלבנה הנחה את רובינשטיין, שכמעט ונשפך לצדו כשהרכין עצמו כדי להיטיב ראות. נסעו לאט והאנשים הלכו בשורותיהם מאחוריהם. להם הכל עוד שבעתיים חשך, זר ומרוחק, אלא שסומכים עליך, שהרי מישהו מקומי צריך שידע משהו במקום הזה, בעצם, אולי, גם לא איכפת להם ולא נוגע אל לבם המקום הזה: לא האדמה ולא הגבעות ולא השדות. רק סתם מרחק סתמי שעוברים בו, אשר אפשר שיקרה להם בו כלום וכנראה שלא יקרה. שטח כלשהו לא־חשוב לעצמו. כל מה שזכרו מן הלילה לא יכלול כלום מחוץ ל“פעם כשהעברנו שיירה.” כשבאמת, ליודע, הלא אלה הם שדות כל־כך אחרים… מיוחדים… “כל נסיעה נוספת מחזקת את הסימון,” אמר רובינשטיין מה שחשב. “כאן לא כלום, נראה איך יהיה שם בוואדי,” אמר צביילה, והחזיר ראשו אם באים אחריהם. גם לא עולה על לבם שאפשר לאהוב שדות כאלה. ואם יפול כאן אדם לא ידע היכן נפל, ובאיזו מין ארץ היה. – וכבר הגל השני. “כאן יספיק איש אחד, זה קרוב לדרך,” סבר רובינשטיין. “הוא יירדם,” פקפק צביילה. “יתעורר מדי פעם כשיעברו כאן.” – “רק שלא יחמוד לצון הבחור וישלח אותם לכיוון ההוא, מתוך בלבול.” “לא,” גיחך רובינשטיין וניכר איך התממשה בחזונו האפשרות הזאת.

“עובדיה,” אמר רובינשטיין כשהגיעו האנשים – “שים כאן איש אחד.” – “אחד?” – “כן. לא יספיקו לנו אנשים.” – “זה טוב איש יחידי, בלילה?” “נו, כן,” אמר צביילה, “אם נעשה כל מה שטוב…” ועובדיה קרא אז לבחור אחד, וזה בא והציץ מקרוב בפני כל אחד מיושבי הג’יפ, כגון מבקש אחד ממיודעיו, ואמר בקרבת־לב “שלום־חברה,” במשפחתיות גדולה, ובנכונות ללחוץ ידיים ולהכיר איש את רעהו, ולפתוח בשיחה מקיפה וטובה, “נו!” אמר אותו בחור, בניגון שלא מקצר מתוך בינה במצב ומתוך אחוה, ומתוך בטחון שאחיו לא ימכרוהו. “אתה תשאר פה,” אמר לו עובדיה. “טוב,” הסכים הבחור וקיבל על עצמו מתוך אותה אחוה, כמי שהבין שגם זה נזקפה לו זכות מיוחדת שלא כל אחד ניחן בה. הסבירו לו היכן, ומה, ולאן, ביקשו שישים לב לצללית הגבעה ולדיוק הכיוון, ושאסור, למען השם, להחליף את היוצרות, ושאם יש לו מטפחת לבנה ייטיב אם ישתמש בה, לאות ולסימן. הלה הבין הכל בנקל, שם־לב לכל. והיה מרוצה מאוד בחלקו, ואף נפנף במטפחת שלו. אבל כשביקשו להמשיך, הפליט הברת אכזבה קולנית: “מה,” אמר הבחור, “ומי נשאר אתי?” – “אתה לבדך.” – “איך זה לבדי?” – “פשוט. כאן אין סכנה.” – “לא חברה. זה – לא. ממתי משאירים איש בלילה לבד. הייתי כאן פעם? אני מכיר כאן משהו מסביב? אני יודע מה לעשות? זה, אי־אפשר.” – לקח עובדיה והוכיחו על פניו: התל רק כמאתים פסיעות ממנו ולמטה. הנה שם, אמר, כשנצנץ חיוורות אחד הזיקוקים והצביע על בּבואה שכבתה כאילו היא היא. אבל הלה נטש את המשפחתיות, והיה מטיח דברים ומזכיר כי פה זה לא משחק ילדים, וכי שם יש לו משפחה וילדים, ושלא איכפת לו כלום ושצריך להשאיר אתו עוד אחד ואם לא… – “ואם לא?” קצף כבר עובדיה. “אז אני חוזר למטה.” – “טוב! תחזור!” – “אבל לא משאירים איש לבד.” – “אתה תעשה מה שאומרים לך!” אמר עובדיה. ונסב מעליו ובא בין אנשיו שהמתינו שם תוהים ומבינים יותר ויותר שאין כאן רק הצגה לשם בידור. “בעוד שעה,” אמר עובדיה לאנשים – “עוברת השיירה. שם מעֵבר (הצביע לאין־סוף) יושבים אנשים במצור, בלי בגד ובלי אוכל (צייר תמונת זוועה ממוראות המלחמה), וכאן עושים הכל להביא להם משהו, וזה (הצביע על עוכר־ישראל), מאתיים מטר מן המכוניות – עושה לנו טרגדיות. מְ־מק! נ־זוּז!” ויצא בעוז קדימה כיוליוס קיסר כשצלח את הנהר הגדול, והג’יפ עשה לויית רעש, ועקרו הכל ויצאו, ואותו אחד נותר לבדו כנלכד, וכשעברו על פניו ביטא משהו, שהוא ספק צעקה ספק תוכחה: “זה ככה לא עושים!”

מיד התכהתה משמאל הבתה ונסעו לשפתה כשהדרך ברורה יותר. על במת הגבעה נתרחבו השמים, נתרחבו האופקים, ואיזה משב צונן בא, ומעגלי הדממה היו רועדים ומטפטפים בדידות. הגיעו לגל השני והשאירו שם איש אחד, והסבירו לו מה לפנים ומה לאחור, ואת אותות השמים, והבטיחו לו כי משאירים אותו כאן לא בשביל לנסות אומץ לבו בסכנות, אלא רק בשביל להורות את הדרך לשיירה. הלה לא התווכח ולא התמרמר, ורק שאל מה עליו לעשות בינתיים, וכיצד יידע שכבר חוזרים, ואם יש סיסמא, ובלע לתוכו כל שאר הספקות. הניחו אותו והמשיכו דרכם, ומיד נשתבשו ונכנסו לתוך שיחי הבתה, ונסוגו ביגיעה, ואִבדו זמן, ודיבורים, ואותתו שנותר לפקח על הגל הסמוך חיתה רוחו בעקב כך, וטען לבסוף כי כבר הוא מתמצא נפלא. וכך הלכו וחיזקו את חיקוקי מִטבע האופנים בקרקע והשירו איש כאן וזוג שם, והסבירו לכל אחד בסבלנות. וליד הנטייה אל הוואדי גם הציעו להם שילוו בשעתם כל מכונית בדרכה מטה, ופס הנייר המרצרץ למטה כפלג רק סייע אותם קלשלשות. קוצים ואבנים קטנות. אבן נמלטה פתאום מתחת האופנים בהטחה. חצו את חצץ הערוץ ופנו ונטו שמאלה ועלו באלכסון השפוע, ועקפו את האבן השמוטה ממקומה, ודלגו במוחש על החריץ שנדמה היה שכבר סתמוהו. הסבירו לזוג הנשאר איך לטפל בבעיה. השקיפו לאחור ותהום דוממת פיכתה שם בגיא בחושך, ושמים אוֹרים יותר לוהטי כוכבים, כוכבי אהבה וגעגועים עד מיחושי־בשר, קרובים ורחוקים כאחת. לא נותרו אלא כשמונה אנשים כשעברו את משעול הדוּרה, שהיתה מַזהבת קלות, בוהק כאן ובוהק שם, וקלח שלם מזהיר בתעתועי אור לבו, שהרקיב וזרח. צבא הכוכבים הזה הלוהט. קר כאן למעלה. דָלי בטח דליה. צריכה להיות נאה. עם רגליים מחוטבות. אם שער מסורק לאחור. השאר הסתיר המעיל. הכל הוֹמה כעת לאהבה. נרגש כמו כוורת. כשמתבוננים למעלה רואים שהכוכבים, באמת, אינם משובצים ברום שמי־רקיע, אלא יש עוד מעליהם רוֹחק נוסף, והם בגדודיהם מרחפים רק במחצית הגובה, ועוד הרבה יותר שמים יש מעֵבר להם. עשרות־אלפי דונם אדמה מסביב, וגם לא שביב אור אחד. יצאו מן הדורה. מיד יתחילו פיתולי הירידה. ביום רואים מכאן את הכביש. אי־שם בחושך רובצים גברי עם השניים. הלילה כה חתולי וזומם.

עובדיה בא ויצאה שעה לא־קלה עד שהעמידו כל אחד במקומו. וגם אז נראה הכל מסובך וקשה. מכוניות גדולות הריהן מפלצות שאינו סובלות אחרת אלא כביש, או, לפחות, קו ישר ושטוח, וכל הכרכורים האלה בכדי: משל תבקש פיל לרקד על חבל. האם לא מן הראוי להודות שאי־אפשר, ולחסוך כל הטרדה והעמל? טרחו והסבירו לבחורים גודל ערך תפקידם, לשיירה, למפעל ולעם, דיברו על לבם להאריך רוח ולטפל בכל מכונית יורדת לחוד, לרדת עמה, לרצות את נהגה, לכוונו, לסמן, לנפנף במטפחת, לענוד על השרוולים פיסות ניר לבנות, מעטפות, מכתבים, או אם יש, עתון השמור לשעת צורך, ולהיות זהירים, למען האל, ולא להשוויץ, וחזק ונתחזק. והיה רופף בלב לאחר כל זה. ירדו ועלו, ברגל ובג’יפ. הגדילו פה ושם את מחוגת הברך, התלחשו והתווכחו, פעם הדליקו גפרור לרגע, ניצלו כל זיקוק מתלקח, והחליטו לבסוף כי אילו היה אור ואילו היה זמן היה הכל טוב שבעתיים, או, לכל הדעות, אילו היו מוצאים תוַאי אחר למעבר – אי־שם, אי־בזה. עובדיה אפילו טען שאחרי הכל לא המכונות הן העיקר, תמיד לא וגם הפעם לא, אלא האדם, שימו לב, האדם המוליך את המכונה, ומה שלא יעשו המכונות יעשו הבחורים שלנו, הם יעבירו את העסק – סמכו עליהם! הנהגים? – ראשית מי זה סיפר לכם? ושנית יהיה טוב! רובינשטיין היה טרוד בליקוט כל מה שהוא לבן ובהיר והצגתו בשולי המסלול מזה ומזה, נייר וסמרטוט ואבן וקוץ. ואלו לבו של צביילה לא נתפתה והיה כבד.

חזר צביילה וירד פעם שלישית את הדרך ואת נפתוליה, ושוב נמצא בשדה הדוּרה התחתון, שהמשעול הנודע צריך היה לחצותו במקום מן המקומות, לא הרחק. כוסס שפתו התחתונה. אכן, למטה חם יותר. מימין התנשא השיפוע וראשו בשמים. רחש בדורה עשה ניגון שהזכיר דברים. והבדידות נמהלה בעייפות, והצטרפה לעגמה. האם זו חרדה לגברי ולשניים הרובצים בוואדי מתחת לכביש? רצית פתאום בניגון אחר, ניגון של חברות טובה ואמתית, חברות טובה ושמחה… בדיוק למעלה מתקשת שביל החלב, ממש כמו בבית, ורק רחוק יותר. וקר. וגם הדורה מרשרשת קלות, זה שלא קצרוה עדיין מזעיף מעליה קושי אטום, כהויה של פורענות. חרדה כסמרורות־רוּח בשלולית. האמנם תעלה על מוקש הלילה – ותמו חייך? משהו עשית לא כשורה? אמת מוּדחת אחת מתקשרת סביבך ולא תימלט ממנה. הגוּת שאין יורדים עד סוף משמעה, אבל מרגישים באמת שבה. ואינך אלא פעוט שנשכח, כאפרוח תוהה מול הים. תחב ידיו לכיסיו והשקיט צוארו הארוך לבין כתפיו ויצא ופרש משתומם ומטרת בואו שׁמה פרחה מלבו, ומתנגף באבנים הקטנות טיפס ועלה. “איזה טיפוס רגשושי אני, במחילה…” התנער פתאום והחיש צעדיו.

“מי זה?” נתקל מיד בבחור שעמד שם. “אח, זה אני,” – “מי זה אני?” “אני, נו.” – “מה נו, למה אינך עונה כששואלים אותך!” – “אני צביילה, ואל תתלהב.” – “אני מתלהב? אתה מתלהב!” – “דוקא לא מתלהב.” – “מתלהב ועוד איך.” אמר הבחור. “טוב, טוב,” אמר צביילה. “מה, כבר אתה הולך?” אמר הבחור באכזבה גלויה. “צריך להמשיך,” אמר צביילה. “חכה רגע, מה המהירות.” – “מוכרחים. מה אפשר לעשות.” – “כמה זמן עוד נהיה כאן?” – “עד שתבוא השיירה.” – “מתי?” – “בחצות בערך.” – “משעמם,” אמר הבחור. “תקבלו תיכף אוכל” – רעף לו צביילה נחמות וסר מעליו. חברוּת טובה ושמחה, הרהר צביילה והלך. וכאן עומד עוד בחור. מבחור אל בחור. “לאן אתה מראה?” ניגש אליו לבחנו, והלה שישב על סלע בהיר, קפץ מיד על רגליו ודומה שהתמתח. – “אני מראה שמה, ככה,” אמר הבחור ונפנף במטפחת. “ככה טוב.” הגיד צביילה תהילתו בפניו. “אתה יכול לשבת, אבל טוב שתסתובב קצת להכיר את המקום.” – “בסדר,” ענה הבחור ושוב דומה שהתמתח. אנשים טובים, דיבר צביילה עם עצמו, אמנם חי“מ, אבל טובים. ומי זה? “הלו,” אמר צביילה, “לאן אתה מראה?” – “אה?” השיב האיש. “לאן אתה מראה?” חזר צביילה. “פרשטייט נישט,” לעז האיש. קימט צביילה מצחו והבליג על שחקה ואמר: “אַווּ דאפט דוּ, לעזאזל איך אומרים, נו, דער אוטו… אוטומובִּילן (תיקן ללשון רבים, שתהיה שיירה), צוּ, צוּ, להראוֹת, אַזוֹי, להתראות…” – “אה” אמר האיש, “גלייך!” ונתחייך: “איך בּין חדש. אַגחַ”ל.” – “אהה” אמר צביילה. “כן” אמר החדש מלה עברית. “טוב” גמל לו צביילה מלה משלו. “בסדר” תרם האיש עוד מלה אחת. “שלום” – אמר צביילה – “חה־חה!” – “שלום” השיב האיש, “חה־חה־חה!” ואחר־כך מצא את רובינשטיין משוחח עם עובדיה ועם עוד אחד נשענים על הג’יפ.

בדרך נזכרו פתאום כי לא הזהירו את הבחורים על גברי ושני רעיו, ועלולה עוד, חלילה, לצאת תקלה, לפיכך ביקשו מן הבחור הראשון שהגיעו אליו לחזור אל עובדיה ולמסור לו כך וכך. “ותשים לב לחזור בדיוק למקום הזה” ביקשו רובינשטיין. “ללכת לשם ובחזרה?” שאל הבחור. “כן.” “והם – שם?” – “נו, בודאי.” – “רחוק?” – “לא, מאה פסיעות, פשוט ככה.” – “פשוט ככה שמה?” – “כן, כן.” – “טוב. אז כבר ללכת?” – “תגש ותשוב.” – “לרוץ?” – “אין צורך לרוץ – תלך ותשוב.” – “הם,” אמר רובינשטיין לצביילה כשהמשיכו, “עוד אינם רגילים ללילה.” – “ומין חושך” אמר צביילה, “כמו זפת.”

חצו את כל שדה הדוּרה העליון. דומה שכבר הדרך מוכּרה לכל פרטיה, החריץ, המורד, האבן, המעבר אל הוואדי, העליה בקוצים, במת הגבעה, בתת הנטש, והירידה אל התל. צריך לראות את הבחורה ההיא דלי. פתאום אתה נזכר בחדר פלוני אחד שבקומה שנייה, כשעומדים ברחוב, מתחת חופות הפיקוסים, ושורקים מלמטה, וברבוע האור השלו, הצח, ויוצא ראש צללית, ואומרים לך – צביילה? קפוץ עלה! והכל שבת ונקי ונוח כל־כך… מבלי משים התחיל שורק, וכששם לבו סירס מיד ושינה שריקתו למה ששרק קודם רובינשטיין, אותו פזמון מתוזז. “גם בך נדבק השיר הזה?” גחך אליו רובינשטיין, “הוא מצלצל לי כל הזמן בראש” (ובכן גם שירים, ולא רק שיירות?…). וכשהגיע צביילה לסלסול אחד בשיר נטפל גם רובינשטיין ובמבּם כשהוא מקיש קלות בשמאלו על ההגה.

ירדו אצל השניים שעל־יד החריץ והראו להם כיצד להיטיב לסתום את החריץ, לפי שההם טרחו הרבה ורק לא במקום הדרוש. חזרו והזכירו והזהירו, וכשהבזיק זיקוק פתר את ספקותיהם היכן יושב האויב, וכי אלה הם לפחות שלושה קילומטר בינו לבינינו. “והם לא ישמעו את הרעש כשתעבור השיירה?” חקר אחד מהם והבְהק עלה ממשקפיו, והסבירו לו כי עד שההם יבינו מה זה – כבר הכל יהיה גמור. “זה קצת ככה,” טען האיש. “כן, הכל אצלנו קצת ככה,” ענה לו צביילה וירדו בשיפוע למטה. והתעבּתה הרגשה של הנה־זה־מתחיל. מה שהיה עד הנה רק מפות וצילומים וויכוחים והשערות מתחיל להיות משתרע על הארץ ונעשה מציאות, ואנשים הולכים ובאים ועומדים ועושים את זה לממש, וקווים מופשטים שהם נעשו מיתווים של עפר. גם הבחורים שעל הוואדי ששו לקראתם, וששו לעשות משהו, וכן גם הבחורים שלמעלה. כבר יש דעת בשדה הזה, ואינו עוד גלמיות ומבוכה ומדבר־התועים. אה, ורק שלא יהיו מוקשים על־יד הכביש… זה יצליח, ואולי גם בלי שפך־דם, כולם יחזרו הביתה, הפעם לא תהיה המתנה לאיש, אותה המתנת שוא נוראה – – והרי לך סוג מלחמה אחר, מלחמה שעושים בה דרך, מלחמה, איך לומר, שלומית יותר, פשוט מין פילוס דרך. “רובינשטיין,” נבהל צביילה לקולו של עצמו ולא ידע מה יאמר. “אה,” השיב רובינשטיין – “זה,” אמר צביילה, “אני חושב, ילך בסדר?” רובינשטיין הפנה אליו מבטו, והניד ראשו לעומתו. ונעשה רצון להיות חבר טוב שלו, לדעת מה אוהב האיש הזה ביותר, ולתת לו את הדבר הזה, או לפחות לדבר באוזניו על זה, לומר לו משהו שישמח לבו; ושידע זאת, למען ידע זאת… “כן,” אמר רובינשטיין והחזיר עיניו לחרוּש, למצוא בו את הנתיב.

לא. עתה מן הנמנע לעצור. אתה מרגיש איך לבך מתמלא. אתה מרגיש איך שטף גואה בו. איך מתעצמת בו התשוקה הסתומה להיות חופשי ולצאת ולבוא ולהגיע אל אותה אלחוטאית אלמונית, ומתפרשת תשוקה לבוא ולומר לה, בלי הקדמות ובלי סחור־סחור, דברי חיבה נרגשים ולחזר אחריה בהתמכרות, ועד חיבוקים ונשיקות. ולפנק אותה, ולהכביר מלים, שצלצולן אולי חנף, או נראה כחנף, אך מתכתן מצורפת מסיגים, כולה התרוננות פלדית, קפיצית. לבוא ולהקיף נערה זו ולגמול לה מכל ישותך ולא להניח לה, לא לראות ולא לשמוע ולא לפסוע אלא מבעד אהבתך הגואה, בסוּפה מתעזזת כסילוני יוֹרה, וכרוח שדות כיסלוית צפון־מזרחית. משׁב שׂשׂון עז שקשה למתנו כל צרכו, ואינו פתוּר כל צרכו. אטום אוזניים ללחשים עצובים, ומשכיח מיד אותם ואת עלבונם, מסוּנוור כבליל ירח כשפני, כשהכל מצהיב ושטוּף זיו חלקלקות ולוקקות, ונהפך ונעשה משופר יותר, מעלים מיני נמשים קטנים, ומזריח נוֹגה מיוחד, שעיע וצח וחסר כל מעקשים, המפרק במגעו כל הוָיה תפלה, יום־יומית, תמולית־שלשומית, דאגתית־צרתית, מכל מה־יהיה מה־יהיה שהוא, ונותרים רק אתה והיא, ורק אתה והיא, ורק היא ואתה. הו, סוּפת מרחקים, מחולות חרות, זעזועים מתברקים, ואופל רחוק נח באופק – – ואם היא לא תשעה אליך כלל? ואם תתאונן שאתה אינך אלא שוטה ללא רחם, ואשרי מי שנמלט מכפיפתך, ואפשר גם שתרגז על תרנגוליותך המתרברבת, ועל נדנודיך ללא נימוס, או מה שתחשוב לה – אבל, אולי, אולי בכל זאת, לא תחשוב כל אלה, ולא תחשוב כלום, ורק תיסחף עמך יחד – דָלי – ותפרח אף בה חדוַת־להט כזו, ותיקד בה הויה של לא־מחשבות, ושל לא שייכות לדברים של תמיד, והאהבה תתן קולה אל יותר מזה, משוחררים מפניות יום־יום ועולים כחמסין אביב, בהויית שניים אוהבים, אחוזים זה בזה, יפים וצעירים, והכל חופשי ורחב כל־כך – אולי תהיה זו אהבה גדולה…

“לפי שעה זה הולך כמו שקבענו,” אמר רובינשטיין מאצל ההגה ומאצל חרישת עיניו באפלה. “כן,” אמר צביילה, “בינתיים גם גבריאל בודק” – “מה?” אמר צביילה. “גבריאל” אמר רובינשטיין והביט בו. “כן” אמר צביילה בלא שימת־לב. נוח לו לכנס ידיו בין ברכיו ולהתכווץ ולשתוק ולהיטלטל בתנודות המסע. עצם עיניו חזק עד התלחלחן, ופקחן רטובות קצת ונשם עמוקות. בתת הנטש התכהתה מימין וסלעיה הבהירו. מתחיל כבר להיות מוכר כאן סביב. אם תנסה לנטוש את השביל, לצאת, ימינה או שמאלה – לאן תגיע? מה יש שם? מה אתה יודע על הדברים הנרקמים וצומחים קצת הלאה מזה בחשכה? הזיקוק שעלה עתה שתי יריות באו אתו ועוד שלישית לאחר שהות־מה. מה זה? גברי? מתחיל משהו? (לא טוב שלא הודענו עליו לבחורים במורד…) – “שמעת רובינשטיין?” – “כן” – “זה גם יכול להיות שום דבר.” – “זה כנראה שום דבר,” אמר רובינשטיין לאחר שעצר והגביה מצחו כמאזין למוסיקה רחוקה. “ירו בתן, או במשהו,” אמר צביילה בבקשת הסכמה יותר מבהצעת דעה. – “אולי,” משך רובינשטיין כתפיו, והמשיך נסיעתו, מתוך מה שנראה כקשר חשאי של השתקה וחיפוי.

וכשכיבו את המנוע וירדו מן הג’יפ ועברו על פני קמח הדרך ועלו במדרון התל שלפניהם, נוכחו כי כאן מפכים החיים אחרת, בקצת־אור, בהרבה רעש, בעליזוּת פתוחה באישי סיגריות ובדמויות שהולכות ושבות כעושות בתוך שלהן. נוסף על קרון המַשׂא הקודם שצלליתו בצד הדרך היתה מסורגת סולמות, היה שם עוד צל של מכונית פלונית. ומיד התברר כי אלו הם סיירי הגדוד שינחו את אנשיהם כשיבואו אל המקומות, ושיקבלו עתה, כפי שביקש נתנצ’יק (שמשקפי־האבק מוּזחים על מצחו בוהקים, ומשווים לו דמות ספק טייס ספק אמודאי, ומכל מקום דמות הרפתקנית), את “כל הפרטים הדרושים” מפי רובינשטיין וצביילה. ועד שיקבלו את הפרטים הללו, היו מקצתם שרועים במעגל וקצתם מסתובבים בין המסתובבים האחרים, ואחרים היו טורחים בארגזים ובאביזרים, ופנס־רוח מחוּפה עתון, להעמת אורו, דלק אי־כאן. והשניים שגחנו אצלו והציצו לכאורה במפה, מסתבר שהשתדלו דוקא, באולרים קטנים, על גבי עתון פרושׂ, לרפד פרוסות לחם בעגולי בשר שהפיקו מקופסא. והיה כאילו גיבבו ופרקו כאן חבילות של עליזות ושל ביטחה. במעגל הבחורים השרועים בנוחיות היו מהלכות, כמובן, הבדיחות, והצחוק המתפרע פה־אחד היה מודיע סופה של אחת וראשיתה של אחרת: “עכשיו אני אספר לכם אחת! תנו רגע, תנו רגע, היא עצומה, אני אספר לכם אחת!” היה מישהו מצעק תוך כדי תשואות אלה בקול דק ומתחנן. אלא שהיסו אותו ומחקו אותו בקול אחר שסמכו עליו יותר. וקצת למעלה מהם נתקשרה החשיכה נשכחת כיפהפיה שהכמישה, וכוכבים רמזו בשיפולי מערב רמזים משל עצמם, בלועים בעסקיהם.

שוב התפוצץ צחוק גרוי, שמשך להתקרב, עם חיוך מתפשט מאליו לאלתר, נכון להידגדג ולספח עוד נערת צחוק אל כלל נְערות הצחוק, ולהציץ מקרוב שמא יש פרצוף מוכר ביניהם. כוונה שהגשמתה הולידה מיד דריסת רגלו של מישהו שהפסיק כרגע צחוקו והפך פניו עם משקפי האבק, והעיר בסבר בוּלדוגי: “חמור, איפה העיניים שלך!” ומיד גם “מי זה נדחק שם מי!” שהפסיקו את גישושיו בשולי המעגל. נטל ופרש מהם, ופתאום, מן הצד, על ג’יפ אחד, הציצה בו עין מאודמת, ורחש איוושה, כמטח יבש של גרגרים, מצולק נהקות וצוויחות סורטות, שיצאו מלבו של מכשיר האלחוט, וכפופה על ידו ישבה שם דמות תהוּיה, ואשר לעבר מקומה, כנראה, ולא שלא לכבודה – היו הקולות מורמים ושלוחים ממעגל השרועים, כפעם בפעם, כשמצאו דבר או שניים להדגישו ולהגישו. עקף ובא ויצא ממולה והמכשיר הרוחש בינו ובינה. ראשה היה כפוף ועל שערה הבהב נוגה העין הדולקת מאודמת. ווילון מעובה של שער צנח מדי פעם מכוח כבדו על רקותיה, והיתה משיבה אותו בהינע למקומו מעבר אוזנה. היה בידה עפרון והיתה מתופפת בקצהו מעין קצב של שיר, שזמזם, כנראה, בראשה, יותר מאשר ניטרוקו של האלחוט, ובידה האחרת טיפלה בכפתורים, ממתינה לדבר שצריך להתחוֹלל. לבסוף פתח שם קול־פיתום ודיבר עמומות, וצרצורים עטים עליו כצרעות, וחזרה וכיהנה בתוך האורצל של המכשיר, ושוב נטלה והחזירה באגב את יריעת השער הצונחת למקומה, ובניע כתפיים קל. אבל ממש כך, בקימור כזה של פיסת היד, ובניע כזה של אצבעות דקות רוחשות, מטפלות ברחַף שבאגב, בתשומת־לב מפורטת ופזיזה, לא מאומצת כזאת ואופיינית כזאת – גם הנערות שבבית, ומיד יש בזה כמשהו אבוד שנמצא לפתע קרוב, כמשהו תמוּה שהתפרש לפתע ונעשה מובן יותר, וכן גם נתעוררה סקרנות לדעת יותר, להתקרב יותר… (לא מוזר, אגב, שכל תנועותיהם והליכותיהם של הבחורים כולם וכל אחד לחוד – לא מזכירים כלום? לא מן הבית, ולא מכל מקום שהוא, וכל מה שהם עושים תמיד כל־כך פשוט כזה ורגיל, שאין בו גם צל של שום תמיהה!) – אחר־כך נדם הקול, ודיברה מה שדיברה לתוך האפרכסת, בסירוגי תשובות האתר, והציצה בשעונה וכיבתה את המכשיר, ונעשה שם שקט וחושך.

“למי גפרור?” אמרה ממקומה. “הנה, יש.” קפץ צביילה אליה מציתו בכפו ולבו הומה, פצר והצית, ומסוּנוור רגע באישוֹ סככוֹ בכפו השנייה, ונשא אליה עיניים והספיק לראות חיתוך דק של חוטם, קימור של גבין מעל עפעף מושפל ריסים, קצה סנטר רך, ומשהו מלבנונית חלקת צואר ונעשה חושך. “באת אִתם?” השיחה הבחורה, כגמול על טרחתו, והשיבה עשן והחוותה באוּד הסיגריה לעבר מעגל הבדיחות. “לא, אני עם רובינשטיין,” אמר לה צביילה, ושאף עשן. “הו, אז יש לי מברק בשבילכם” – “כן?” “הפלוגות כבר יצאו לדרך, השיירה תזוז בעוד חצי שעה. קיבלתי את זה לפני רגע. מה לענות להם?” – “מתי ההתקשרות הבאה?” – “בחצי. בכל מחצית שעה.” – “תיכף אשאל את רובינשטיין.” מצצו עשן (האם הם כבר חברים?). “נורא חושך הלילה,” אמרה אחר־כך ונשאה אליו מבטיה. “כן. כמו זפת.” אמר צביילה והחפיז מבטו אליה, וזו הרימה ריסיה והשיבה את אלומת השער הצונחת, והניעה ראשה קלות. “איפה הם המצרים?” שאלה ותחבה ידיה בכיסי מעילה הרחב ומצאה שם ממחטה והגיעה אותה לחטמה. “הם שמה. שלושה קילומטרים מכאן: ככה. תראי לפי הרקיטות שלהם,” ריהט ושמץ קולו של נער מתפאר לא ניתן להכחשה. תרועת צחוק גוברת משכה מבטי שניהם אל המעגל הרבוּץ. ירדה ופסעה והקריבה אליהם. “הלו, הנה דלי,” אמר שם קול אחד שכור צחוק ועליז בבטחה – “בואי שבי אתנו ונשיר!” בחורים טובים – חשב צביילה – בעצם בחורים טובים כולם, גם כשהם מתפרחחים ועושים פני מפלצות אינם אלא ילדים טובים, גם ניבול הפה הגדול שלהם, וכל הבקיאות המרובה, והגסות והכוונים והשיחצוּנים – אינם כמובן, אלא טוב־לב מתגנדר־מתנכר. לבו של צביילה גאה מאהבת־אדם. מצץ בסיגריה, הידס בעקביו, והניד ראשו, נכון לשיר במה שיפתחו, וממש היה טוב.

“צביילה!” בא אז קולו של רובינשטיין. “כן?” השיב על דרך התמיהה ובלא חמדה. מיד נזכר בגברי ובשלוש היריות מקודם. וכל־כך לא רצה לצאת ממה שהתחיל מתרקם. עתה גם עלה על לבו כי בעצם כמעט לא שמה אליו לב נערה זו, כמעט ולא כלום. פנה וירד אל רובינשטיין. כל פסיעה הוסיפה עיבתה עננה משונה שבלבו וזו פשתה אין־מלים. נעשתה עייפות, וגם התרגשות שלא מצאה דרך. הטיל את הסיגריה ורמסה ברגלו. וראה תוך כדי כך רגל לבושת סנדל מתוך גל אפר כדמות גלמו של אדם. לעזאזל מין רכרוכי אני… פתח ולא סיים כי כבר רובינשטיין לפניו, משיח כדרכו עם שניים או שלושה, שקט וצודק עד הקנטה. צרצר התחיל מנסר פתאום בצוויחה חדה סמוך אליו, עד שאפשר לכאורה לחסלו באבן. לעזאזל הרובינשטיין הזה. אין לו פקודות ואין לו צעקות ורק מבקש בנחת – ולמעשה זה היינו־הך. ולמה דוקא עכשיו, השד יודע מה!… מתעורר חשק להתנהג איפכא־מסתברא, ולהרגיז במתכוון. רק זה כל מותר החופש שנשאר בידי אדם (לא לציית! להתנדב ולקפוץ לכל אש ולכל סכנה – זה אחת, אבל להתערב בחייך ולומר לך מה לעשות – זה אחרת! לא! אז תיכף מתחיל לבך מיילל ככלב מוכה, ורוצה לנשוך ולנשוך! – תאמר: ככה לא עושים מלחמה – מילא, כנראה, שלא עשו אותי בשביל מלחמה!). “מה העניינים?” התמרמר צביילה בקול ובטבט שפתיו. לקחת ולהתערב בחיי אדם ביד גסה, מה זה עסקו! “מה אתה ככה?” תמה רובינשטיין, והניח לתמיהתו והסביר כי צריך לקחת את הבחורים האלה עד המורָד האחרון, ולזמנם עם גברי, כדי שיוכלו להוביל אל משלטי הדרך בתל־אבו־שין. הוא מוכרח להישאר כאן לסדר. וצביילה יקח את הג’יפ ויובילם. ואת ארגז האוכל יורידו אצל עובדיה. וזה הכל (זה הכל! תיפח רוחו! שיזחלו לשם על הבטן, מה זה עסקו!).

אחר־כך כשהיו כבר מיטלטלים בג’יפ לאטם ומגששים אחר מִטבע־האופנים, וכל נסיונות הבחורים לקשור שיחה עם צביילה עלו בהן ולאו צייקנים, ולא הועילו כל פתיחות שפתחו מכל צד, כגון: “זה חתיכת חרבון הדרך הזו!” או “איך אתה יכול לראות משהו” או “לא תצא הלילה טיפת ירח איזה שהיא?” וכיוצא באלה דיבורים – עד שהביעו לו דעתם הגלויה כי הוא “סתם מצוברח כמו חמור” והרפו ממנו, ופתחו ושרו שיר אחד בשפל קול, ובהתאמה די נאה, ולא חדלו משירתם, חזור ושורר מראשית עד תום, עד שבא הלילה וצינת הגבעה ומרחבי הדממה והיסוּם מאליהם. ולכאורה כשאתה נוהג בזמנים כאלה אין ראשך ורובּך אלא במעשה הנהיגה ואחיזת הדרך, אבל זה רק במאה המטרים הראשונים. אחר־כך ממשיכות ידיך ורגליך ועיניך לעשות בזריזות ככל הנדרש, ואילו הרהוריך יוצאים לשחר דרכים־לא־דרך, מדלגים ויוצאים, ופורצים כל גדר שהיא. ראשית פותחים את השער הגדול של המחנה, ומתכוונים בּלב שאיש לא ישגיח בך ובה, ויוצאים בשביל העפר היורד משמאל החורשה הקטנה, והולכים לצדה ומבקשים להתחיל מיד לדבר, אלא שדוחים זאת גם משום שאולי עוד לא הגיע הזמן להתחיל, וגם משום שבעצם מה אפשר להגיד, ולפיכך מנסים ומתחילים שורקים חרש. השביל מצטמצם והיא יוצאת בראש. מגבה אתה רואה צמות ערמוניות (הרי זה יום! או, נאמר, לפנות ערב, לאחר העבודה והמקלחת), צמות נאות נחות על חולצה לבנה צרת כתפיים ופעמונית שרווּלונים, חיתוך נאה של מתניים, עיגולן של ירכיים כִּנוריות בתוך החצאית הכחולה, ורגלים תימורות, בסנדלים. ואילו את יד שמאלה ריפקה על גבה, ולפתה בה בשלוש אצבעות את זרוע ימינה השמוטה כולה לאורך צדה, פוסעת קלות עם שראשה נטוי משהו ורכון משהו, רציני מהרהר, אולי אגב שריקה נמוכה אף־היא (בהרות שמש אחדות בזוקות סביב חטמה), קצת סגורה לתוכה, וקצת ניכר בה שהיא מבקשת לשמוע דבר שיהיה אחר, יפה יותר, מיוחד יותר, מאשר הכל־הכל־תמיד־סביב, ומוּשׂם עליך, כיוון שמהלך עמה, מוטל עליך לדעת הרבה, לקרוא הרבה לפני־זה, ולומר יפה מה שידעת, ולהחריש בטעם, ולא להיות בכלום מגושם, נמדד כל הזמן במאזני נערה רגישים, שנפשה בה פונה לדעת בכל תום הלבב, כצמח אל שמש, ויוצאת עמך אל השדה, להיות נאהבת דומם, ממרחק־מה, וכן גם על מנת להרחיב אופקים – הו, הו, פלאי פלאים.

עברו את הבחור הראשון שעצרם ושאלם לסיסמא וביקש להציץ בפרצופו של כל אחד והיה נכון לעכבם לשעה ארוכה ככל שתעלה בידו, וגם רטן שמשהו לא בסדר; ועברו את בתת הנטש, ועברו את הבחורים שבמדרון הקוצים אל מעבר לוואדי, ועברו בין שני הגלים כשהבחורים שמה במטפחותיהם הלבנות מנחים אותם דרך בעסק גדול הבא יותר לצורכם מאשר לצורך הדרך, ועברו במעלה השלוחה, והחריץ היה סתום הפעם כמעט לגמרי, ועברו לשדה הדוּרה המזהיב עמומות באפלה. קשה לומר אם דלי זו ששם נאה היא, ומה דמותה האמיתית. זוכרים חלקת צואר לבנונית לאור המצית. סנטר כד עגלגל. מה יודעים עליה? – לא כלום. אבל גם טעותך היא רשות היחיד שלך. – ומיד אתה קופץ ובא אליה ואומר לה נלהבות: דלי, בואי נצא לשדות! לא תמיד זה אפשר כך. עכשיו זה נורא אפשר כך. נראה שבכלל לא איכפת מי היא בעצם (הו, רק לא מאותן הציפקות והחבּוּבּוֹת התרחיות שנדבקות כמו ספחת!). מובטח לך שהיא אחרת. מובטח לך שהיא יודעת ומוכנה לשכוח עולם ולהתלהב בבוא השעה… לעזאזל, הלילה אני עולה על המוקש! ומכל מה שהיא ומכל מה שאלוהים חננה – אין לי חלק ואין לי כלום, היא גם לא תדע שהייתי, ושהתחלתי אפילו לאהוב, סמוי־עינים, בלי חשבונות. בבת־אחת. ואלוהים, להיות בתוך־כדי אהבה. להיות בתוך־כדי טוב לי אתך נורא. בתוך־כדי כל היום התגעגעתי אליך עד שריפה. בתוך־כדי חשבתי עליך כל הזמן כל היום. נפלא שאת ישנך, ואני כולי אלייך. להיות בתוך נפלא שאַת אַת. נפלא שאת כזאת. הכל בך נפלא, הכל טוב יותר כשיודעים שאת כאן. הכל נעשה אחרת כשאַת כאן. וכבר לרצות, הו לרצות כמוני, להראות לך, להוליך אותך, לשמוע קולך ולראות אותך, ולראות מאצל על־ידך, לצחוק על־ידך, ולהיות בתוך־תוכי אהבה אלייך, להיות אוהב שלך חזק – עד… הו, מה! מה יפה משניים שיוצאים והולכים, הולכים להם, חבוקים, יד זה חובקת גזרת זו, הו, אלוהים: מקיצים לחיים חדשים, כמו, כמו מה, כמו אני־לא־יודע־מה!… או, כמו התות עם ימי חמסין אביבי ראשון, ירוק עמוק ובריא הפורץ וצווח באמצע החמסין הכבד, המשכר בכבדו, כבד ההבשלה, הה, אני נרגש כמו כלב. – – “דחילק” – אמר לו אז מישהו. “אל תסע כאן כל־כך מהר, רחם על העצמות שלנו,” נגע בכתפו לתת תוקף לבקשתו.

אבל הנה כבר נפתולי המדרון. וזה שעומד שם, עובדיה כנראה, ניגש אליהם מיד. לא, עדיין לא חזרו. כן, גם הם שמעו שלוש יריות. אבל הן היו מהכיוון ההוא. לא, שום מכונית לא עברה את הכביש, על־כל־פנים, הם לא ראו ולא שמעו. שקט גמור. בהחלט. הו, טוב שהבאתם את האוכל. כן, כבר קר. הולך ונעשה קר. ניד קל בא ונפסק של רוח רחוקה. הה, רוחות נושבות, ריח שדות. ריח קציר ותבואות. זו בודאי מן הדורה שלמטה. שדות גדולים ועצבים. לינה בגורן, דיגדוג תיבני, ערימות אלומות, פורטים שבולת לגרגרים ומכרסמים. וטל. מקיצים באמצע הלילה ושמים עצומים, מצוחצחים, אורות גדולים וגמֵלים כפירות, אין חציצה בין שום דבר, ודָל, לנים בתוך עולם של גבעולי קש. בבוקר שבילים מרובצים, וזהב רטוב, טל נוסף מן העלים. שדות, ברז־מים, נקודה בתוכי תוככיך, והרגשה, ונרגשוּת, התאהבות, ועבודות, ויציאה לעבודה. מה? – “כמה מכאן עד הכביש?” “מכאן” – “כן עד הכביש.” – “ככה” – “מה ככה? כמה?” – “זה, בערך, קצת פחות, נאמר, כן, קילומטר, פחות מקילומטר,” אמר צביילה ונמלך שכדאי להקשיב מה העניין. “אז ניגשים לשם?” – עתה נתנער לגמרי: “מה ניגשים? אתם שבו בנחת. יתחילו להסתובב לי בדרכים. אתם מכאן והם משם. הם יבואו תיכף.” – “אנחנו באנו לעשות משהו – מה נשב כאן?” – “שבו קצת. זה ככה. אינכם רגילים לשבת קצת?” – “הסדרים שלכם!” אמר אחד. “אהלן!” אמר צביילה – “מי מדבר פה על סדרים?” – עובדיה בא לפייס. ועובדיה אמר שמלחמה היא בדרך כלל רק קצת קרבות והרבה מאוד הסתובבות. הכל בעיה של ארגון – אמר עובדיה עוד – לסדר כך שהכל יבוא בשעה הנכונה, בסדר הנכון, אמר עובדיה, וכן גם אמר עוד דברים.

היו מפכסמים מן הביסקויט הקשה והיבש ויונקים מנקב קופסת מיץ־הפירות. ומדוע, בכל זאת, לא חזרו עדיין, במה הם מבלים שמה את זמנם? כאן יהיה הכל מוכן, ורק שם – מעבר הכביש והוואדי הגדול – דוקא זה יהיה לוט חושך? ואין כבר הרבה זמן. תיכף תבואנה פלוגות ההבטחה לתפוש את משלטי הכביש. מותר לשלחם שמה כשהכל עוד מעורפל? וגם מעבר לכביש עוד לא הסוף, יש שם עוד “חתיכת־דרך” הגונה הלאה, והלילה אינו ממתין, וכן גם קיימת עדיין אפשרות טובה להיתקל באש ממקום שהוא, ואולי גם לקרב או לשניים, ואינך בוטח בכלום שבכלום. זרק את קופסת המיץ, וסרב לביסקויט נוסף. עניין בלי סוף. ניחושי דאגה מתלקטים סביב הלב ובבטן. צריך להחליט. לא למשוך עוד. מה שטען לפני רגע שאין לצאת לקראתם הוא שטות במחילה (הגם שלא בלי טיפת הצדקה). זה יכול להסתבך לעניין בלי־סוף. אבל גם להישאר כאן זה עניין בלי־סוף. האמנם אירע להם משהו? כשהשיירה תבוא לא תתחיל אז להסס: היא חייבת לעבור מיד. אם תתעכב – לא תעבור (הנחש שבתוכך משיא בכל זאת שכך יקרה: מין יצר־הריסה המתחיל מדיח רגע לפני ההכרעה – נטשטש־נא את ההכנות, נחזור־נא למקומנו, ומחר־מחרתיים ננסה, אולי יצלח בידינו… אין כוח להתחרבן!…). – בגידה! אם לא נעבור הלילה – זה אבוד, חרבּוֹן מחורבן. נסתם הסדק האחרון, ושלום עליכם. גברי זה, השוויצר הידוע, המשתולל ורץ לכל מיני מקומות שמתחשק לו שם, מחוץ לחוֹבתו: לחזור ולהודיע. לא שולחים טיפוס כזה קדימה. אין ברירה – יוצאים אל הכביש. המתן: לא ברגל, בג’יפ. זה הדבר (שוטה, אל תצא, תעלה על מוקש!). בג’יפ יסתיים הכל בן רגע: הלוך ושוב. מוקשים – לעזאזל. מן אַללה. וכבר תיכף, בלי עניינים נוספים: “חברה, קפצו על הג’יפ – ניגשים אל הכביש.”

“הו, אכלת קצת – אז באת אל השכל,” אמר לו נתנצ’יק הסייר. עובדיה היו לו נימוקים הגיוניים שכנגד, אבל אלה כבר נראו מיושנים מדי. אחר־כך טען שיקחו אתם, לפחות, מקלע – ועשה עצמו מגוחך כאיזה מאמע הרצה אחריך עם הסוודר (רק חבל היה על חוט־מחשבות מַפעים שיינתק: לא מניחים לך אפילו לחשוב משהו עד הסוף. לב מלא כל מיני התחלות יפות – צור אותם בספירט, לא שייך לפלוני שעושה ומוביל שיירה לביטחה). ירדו בכל נפתולי הדרך, מבחור אל בחור, והאחרון שבהם נטפל והציע שיקחו גם אותו, והתלונן על השעמום, והבטיח שאחת היא אם הוא עומד כאן או נוסע אתם – ונותר מאחוֹר בבדידות המכורבלת. נכנסו לשדה הדורה התחתון, שקיר הגבעה מימינו תחב ראשו השמימה, וירדה אותה בדידות מיוחדת ומסתורין רווּי חששות, וחצו את שדה הדוּרה באין שביל, ישר ימינה לתפוש את המשעול הזנוח שאמור היה לרדת אי־בזה ולהתקרב אל משעול אחר שאמור יהיה לקחת ולרוץ ישר אל הוואדי הגדול על־יד הכביש – אם רק אינם משתבשים כעת ונוסעים ובאים אל מקום חושך, ארץ מורדות וסלעים, שיחים וקוצים, ושם ילפתו ארחות דרכם, ויעלו בתהו ויאבדו. רובינשטיין היה עושה כך? עזוב את הרובינשטיין. הכוכב הלז הוא כיוון דרום, וככה נוסעים. הדוּרה נגמרת. וכעת? “אתה יודע לאן אתה נוסע?” פקפק אותו נתנצ’יק שישב בצדו – “אני לא רואה שום שביל!” – “תיכף תראה!” ניחם אותו צביילה הבטחה שבהקפה, מעין השם־ירחם. ואולי גם ההם תעו ואבדו וזה פשר היעלמם. נעשה קר. נעשתה אחריות. מראה גופה מוטלת בפאת־שדה על הרגבים היה חי בלב. דמות איש הפוך התהפכות של מות. והיכן עוד שניים? הנה הם כאן: זה אפרקדן וזה בעקימת אברים כאילו התגושש, ובהילחמו כרע. ואחר־כך חלפה התמונה ונתבהרה רגל לבושת סנדל, רגל שלימה בלא גוף לבושת סנדל עם סולית צמיג ישן “דנלופ” – אבל מה, הנה השביל! כעת ברור, וניצל מכל הסער המטוּמבּל: זה השביל. מאחור הגבעה החשכה והשמים הנוצצים. שביל נפלא. זה זהו. טרללה. לא טעינו, השיירה תעבור. הנה השביל. מה שם?

“זה שביל מצוין – ממש דרך.” אמר לו שכנו. “בטח.” אמר צביילה. “עשיתם כאן עבודה!” אמר הבחור. “סמוֹך.” התפאר צביילה ולבו עלז. אני – אמר צביילה בלבו – רוב הדברים שבעולם מפוקפקים אצלי, ספק מבוכה ספק אזלת־יד – אבל אצל השיירה זה אחרת: היא תלך היישר, ותעבור ותגיע בביטחה. אני אשאר בשלי והיא תגיע ליעודה. הידד השביל הקטן שנמצא! לעולם יעֵז אדם. לא כאן צריך היה לבוא הכביש? היכן הגבעה שמאחור? אם אנו עולים על איזה מארב כעת – זה יהיה… נגיד שלא משחקים כי לא לקחנו מקלע… לפני הכביש מתאים שיהיו מוקשים בהצטלבות עם השביל, אבל עוד לפני זה רובץ הוואדי הגדול. מה? – –

צביילה עצר מיד. הארבעה היטו אוזן. משהו היה. אין ספק. “פס־פ־סט” חזר פספוס־שרקני משמאל לשביל, מן החריץ המוצף קוצים. כל סלע בהיר שבמדרון הזה יכול להיות גם איש מכוון רובה. הכתמים השחורים… נעשה רשרוש בקוצים, ומשהו באמת הסתמן שם, שחור ומגיח וגדול, ואחר־כך יצא משם אדם ועמד על רגליו ובא אצלם ואמר חרש: “הלו?” – היתה גוויעה בלב כדי לא־כלום, וצביילה התעשת, “הי,” אמר צביילה, “מה זה? יעקב? בטח! מה־העניינים־יעקב?” – “כלום” אמר הלה חרש – “מה, כבר השיירה?” – “לא, באנו לראות מה קרה לכם?” – “לנו? מה קרה? לא קרה כלום!” אמר בתוך החושך. והיה הכל מוזר מאוד. נדמה היה שמעלים משהו, או מכחד תחת לשונו. אבל יעקב פתח והסביר כי בוואדי די קשה, וקצת סימנו באבנים שנטלו משולי הכביש, קצת בדקו אחר מוקשים – (בשיטה פשוטה: הסתובבו עלה ורדת, וזה שעדיין לא התפוצצו הוא לך האות. ואם תמצא לומר “נגד־רכב”? הרי אלה אינם סיכות קטנות, וגם אין שום סימני חפירה), גם בדקו מעבר לכביש ההוא. עלו על המשלט של תל־אבּו־שין ואין שם כלום. בדקו את המשך הדרך. גברי לא רצה לחזור לפני שיבדקו הכל. כעת הלך עם חנן אל הגשר ששם, לראות אם כדאי לחבּל בו. ואני כאן כמין הבטחה. שקט מסביב כמו כלום. היו איזה יריות משם, לא יודע מה. כשהרקטות מאירות נעשה כאן יותר חושך בגלל הצל של הגבעה הזאת. שמע אתכם עוד מרחוק. “רוצים לראות את הוואדי?” – כמה פשוט להיות כאן במקום הרחוק והמסוכן. וכלל אינו רחוק ואינו מסוכן, כפי שמתדמה במחשבותיו של מי שרחוק מן המקום הזה ורק חושב עליו. “קח, תשתה מיץ,” אמר צביילה אל יעקב באחוה ובמנחת ידידות.

הוואדי היה עמוק וצר למדי. יורדים אליו באלכסון שפתו האחת, ויוצאים באלכסון שפתו שממול, ואת האלכסון הזה סימנו הבחורים, וכן גם פינו אבני גרר גדולות אחדות מחיק ערוצו, ועדיין לא יהיה כאן קל – כל־קרוב לכביש – רק שלא תיתקע אחת באמצע… לא, אין זה שיא השיאים של תעבורת נחלים. האמנם אין, פה או שם, מעבר טוב ממנו? הו, וזה הכביש. הנהו. צחוק של כביש. אבנים מנוּפּצות שמַכבש כבשן בכוונה טובה וכלי־רכב חזרו ופרעוהו בלא כוונה רעה. ושתי הגבעות הללו הן הן המשלטים. ביניהן מלבין לו השביל. והוא הגבול. מעבר מזה ארץ אחת, מעבר מזה ארץ אחרת. מן הים ועד כאן, ומכאן ועד גבהי ההרים הכל סתום ורק זו פירצה אחרונה, הגשר שעוד נותר לפליטה. – ואם… דממה ולבנונית, גבעות סיד חשופות. נזכרים בליל ירח כשהולכים על כביש האבנים בבית, וחיוורה מסתורית מאירה מבעד לאקליפטוסים ומעלימה את המשכו. הכל יפה יותר. חיתוך פרופיל דק וענוג ושער זורח אור – והערצה של התפעלות מלב אוהב… עזוב. אבנים נשתחקו בדריסה. הולכים? כעת זה גבריאל עם אותו האנס (שקוראים לו חנן) – פגישה על הכביש. במיצר הגבול. חיוכים. דיבורים. השתעלות. האנשים והכל נראים אחרת. נזיפה ממותנת. הרגשת אחוה גוֹאָה. הרגשת ידידות לאנשים העמלים בלילות. הרגשת מעגל של ידידות. שבעה אנשים בלב הארץ. ארץ אחרת. משהו שהוא יותר ממה שנראה לכאורה. ועליזות מתאפקת.

אחר־כך הלכו גבריאל וחנן והשלושה לסייר את הדרך אל המשלטים, וצביילה ויעקב חזרו אל הג’יפ, וחצו את הוואדי (חבל שאי־אפשר לתקן בו משהו – מאוד לא בסדר!), וישבו איש תחתיו, והציצו עיניהם נכחם והחרישו. אחרת כאן לגמרי. אחרת לגמרי כשאתה עם האנשים, אותם האנשים, בשדה, בלילה, בפעולה. אחרת לגמרי כשאתה זוכר את המחנה שמאחור. את הבסיס. לעזאזל את הצריפים ואת המגרש הגדול ואת כל זה. לעזאזל אותו מחנה. שנאה ובחילה ושממון. לעזאזל השולחנות המדוהנים בחדר האכילה והרצפה המשומנה, החלקלקה־מזוהמת, וכל כלי האוכל המשומנים, והסירים הגדולים שבמטבח המשומנים ומפוּיחים, וצורתם של הטבחים המסכנים המשומנים, האדומים ומזיעים, המזוהמים ונרגנים, והפרימוסים המצטרחים בהחליקם על הרצפה מדי נפוח בהם, כן, עם הארוחות השמנוניות עם שאונן ועם הבשר השמנוני הנקרע בין מזלג ופרוסת־לחם, ועם המרק, הקר והשמנוני, ובאשר תגע אצבע – כתם מחוספס חול ושמנונית, והצפיפות, וכל התורים, והדחיפה, וכל הרטינה, ועל פני כל חותם עלבון, וסימני מרוּמים שקוּפחו, עלבון מכל הנימוקים שבעולם, ופתאום יש לך שם גם בחורים שנעשים לך קצינים עם כתפות ועם זכויות ועם יתרונות ועם קול אחר ועם הילוך אחר; ואתה הולך ונזכר את חדרי השינה הגדולים, הארוכים, השוממים, המזוהמים בתוך כדי טאטוא ושטיפה, והמזרונים המהוּהים, המכותמים, והקלפים, והבדיחות, וחומץ ריחות אנשים ישנים, ועובש כלים אינטימיים בוֹאשים, והתכרבלות בתוך גלי שמיכות, כשהבגדים מוטלים כנבלות ללא רוח חיים, והרצון לגדור לך מעגל פרטי בתוך כל זה, לבצר לך כמין גן־עדן סגור שלך שמתעקשים לבדותו בתוך בלויי המצעים המוצהבים, מתוך הצטנפות בהם, פולחן ההרגלים הפרטיים שלך והזוהמה הפרטית שלך, והאטימות הפרטית שלך, והקפריזה הפרטית בתוך כל העסק הגדול והריקן והשומם של העולם הזה, רוח שיממון, נושבת אין־זיע מקירותיו, מציורי העיפרון הידועים, והכתובות, והמסמרים הבוצצים כאן ושם, למעלה ובקירות, לתליית בגדים, ולתליית עיניים נכזבות, הנושרות תוך טפסן לבקש אחיזה בחלקלקות התקרה המפוּחפחַת, והזבובים, והריק הנשקף מן השמשות המנופצות בחלקן, ושיירי עובש עכּבישי על גדמת־נפציהן, ואשר בעדן, לפרקים, משום־מה, תועות ובאות, בנות־הרוח. ואתה רואה פתאום חתיכות נוף, אור שמש ועננים, או עץ נע ברוח, ורוצה להשתולל או לבכות, ואתה נזכר שהלא יש גם אחרת בעולם, שהלא כל החיים אינם דוקא קטנוּת אחת תמיד. הלא יש אחרת, מוכרח שיהיה…

ואז תתפרץ החוצה – אל השמש, ואל העץ, ואל האדמה המעשׂיבה, אל גחלת האדם שטרם כבתה בך, ושאינך נותן לה לכבות. אלא שאין לך פּאס. ואין לך שובר־נסיעה. ואין לך בכלל רשיון כלשהו, ימים ארוכים וצהובים. מריבות במחסן האפסנאי על שרוכי־נעל שחורים. ויכוחים רצחניים עם רושם־הרשימות, ועם המזכיר, ועם השליש, ועם רב־הסמלים. והזמן אינו עובר. וצריך לקבל משהו שהחלטת כי זכות לך עליו, משום שמשהו הלא מגיע סוף־סוף בתוך כל החרבון הזה, גם איזה גמול על הכל, וגם משום שככה התחשק בלבך; וקשיחות־לב, וטמטום מתוך הנאה, וסתם חוצפה לפעמים. והעמידות על הכביש לתפוש טרמפ הביתה. אבל הפּאס לא בסדר. הרפתקות הנסיעה. והחזרה מן הבית. עייפות כלבית. ערבי תרבות. צריחות במקלחת. תור להתקלח, תור להתגלח, תור לבית־הכסא, אין נייר. קולנוע במחנה – חברה יש סרט! שירה בלילה. מאורע: הסַפּר בא! חברה – הספּר! אני ראשון בתור! מחלקים משהו – מ־חל־קים! הסתובבות בגדודים. גזוֹז בשקם. בדיחות. סיפורי עגבים. הו־הו־הו. פרטים מענגים וזדוניים על בחורות. שירים עצובים. התלקטות ככלבים בעונתם סביב כל שמלה שבמחנה, שקצת היא נפחדת, קצת נבוכה, ופעמים יותר מקצת צפה כעל שׂוֹא־גלים. יללות. סתם ולא סתם. חנופה לפני מי שהרשות בידו. חנופה מדעת וחנופה בסתר, וחנופה בפנים זועמות, וחנופה קטנה. וקטנטנה. וכדוּר־עף. ז־ז־בּנג – מכה אדירה! חה־חה. ושוב חה־חה! שמועות. שמועות. מספרים ש… ואל־אלוהים מתי־זה־ייגמר־סוף־סוף. עומדים על־יד השער ומביטים ומביטים ומביטים. מתווכחים עם המ.צ. הביתה. אל השדה. אל העבודה. אל משהו. אחדים אל אשה. ואל ילדים. אל בלי דין־וחשבון. ובלי בקשות רשות. אולי אל סדר בחיים. ואל קושי אחר. אל יותר טוב. יותר שקט. יותר טוב. חברים יקרים… יותר טוב שכבר מַתם, או טוב לי שאני עודני כאן, ומה… מה, אחר־כך…

מה? כן. דממת שדות מחווירים. אחות הלוחמים בפעולת לילה. יעקב הלז. מה אני יודע עליו. הוא הוא שייך לי. אבל טוב שהוא כאן. אדם יושב וחושב ושותק. ואולי נרדם. לא, לוטש עיניו לכוכבים. “אתה ישן או מסתכל?” אמר צביילה. “לא, סתם מסתכל,” אמר יעקב והיטיב צוארונו לפי שהצינה גברה. “יופי של שמים הלילה,” אמר יעקב אחר־כך. “כן,” אמר לו צביילה וחש טעם עבש בפיו. “אתה יודע מה שם הכוכבים האלה?” “לא” – “גם אני לא,” אמר יעקב וקצת התכעכע. הדממה רצרצה. הקוצים בצדי השביל היו גבוהים כקומת הג’יפ. “פעם דוקא רציתי לדעת וללמוד,” חזר יעקב ודיבר, “לא יצא מזה כלום.” היסטוריה של איש. גלגולים. מתברר שבדרך־כלל כולכם כאחד, כמוהו כמוך, ורק השם שונה. “מה אתה עושה בכלל?” אמר צביילה. “אני? כלום. עובד.” – “איזה עבודה”? “שרברב, בנאי, ככה.” – “אתה נשוי?” (מה זה עסקך בעצם) “לא. אני לבד. אבל יש לי בחורה בתל־אביב.” – “מה תעשה כשתחזור?” – “מי יודע. בשבועיים האחרונים בלבד כבר היו שלוש פעמים שחשבתי שכבר לא־אחזור־עוד. שגמרתי כבר עם כל העניינים.” – “גם אתה היית בגבעת העץ?” – “ממ. גם אתה? מה שהיה שם, איפה שהייתי, אני־אומר־לך. שגעון. על־ידי נפל דוֹדיק. הכרת אותו? ושלושה נפצעו. לאחד הלכה הרגל. טרי־אינטש. מזל של כלב.” ושוב רצרצה הדממה והחווירו הגבעות שמעבר לכביש. נעשתה הרגשה שכבר מאוחר וצריך לחזור. התקרטע תחתיו ובלע לתוכו את הצמא לעשן.

“אז אתה מאמין במזלות?” אמר צביילה אמירה. “אני בכלל התחלתי ככה, להאמין. לא ידעתי שאני ככה. פתאום מתברר שהרבה דברים שתמיד צחקת ולעגת להם הם באמת אחרים. והם לא־כל־כך. אתה יודע. התחלתי לראות שהבן־אדם, בכלל… אף פעם לא דברתי על זה… שהבן־אדם – ויש גם משהו מעליו – אני לא יודע לומר…” – “אתה דתי?” – “מה פתאום? אני? אבל הרגשתי פתאום, משהו. דתי? זה הרגשות ולא דת.” שתקו. צביילה התחיל דואג לוואדי הגדול הזה וגם צריך כבר לחזור. תמיד הגברי הזה נעלם לו. וכבר שכח כמעט את הבחור הזה שאצלו ואת שיחו, כשפתח הלה וחזר לדבר, ונראה, שבינתיים דוקא עלה על הפסים שלו: “מין מחשבה שחושבים פתאום,” אמר והשתעל קצת, “רוצים כאילו להגיד משהו. מבינים משהו. נשארת חי ורוצים דוקא לומר על זה משהו, שדוֹדיק נפל והוא כבר מת, וגם שלא רוצים עוד. ושיש לך בחורה ושעדיין כלום לא היה ביניכם. אתה שומע – וכלום לא היה עוד מן החיים. עד עכשיו הכל היה רק לפני, ולא החיים עצמם. ואתה מרגיש שאתה מוכרח לחיות ולא להיפגע… ושאם רק תאמין… ושאם רק לא תאמר לאף אחד (ואני אומר לך את זה עכשיו) אם רק תאמין, בך זה לא יפגע. תרוץ בין הכדורים ותחזור חי. ומאמינים. איך לומר…” – “כן,” אמר צביילה, ורצה לומר אחרת מזה, משהו יותר חברי ורק לא מצא מלה נוספת, וחזר ואמר “זה נכון.” – “לפעמים,” המשיך הלה בשטף, “לפעמים אני… ילדותי כל־כך. לא?… אבל רק מתחילים הכדורים ושוב חוזר בי הצורך להאמין… אתה שומע, מרגישים בגוף ובמעיים. רוצים נורא. אולי כמו להתחבא מאחורי משהו. שיסתיר. להאמין שכלום לא יקרה רע. מוכרחים להאמין שיש לך מזל שמשגיחים עליך. שאתה לא תאבד. שבדיוק מה שאתה עושה כעת, עומד או שוכב או זוחל, זה בדיוק מה שיציל אותך מן הכדור – גם אתה ככה לפעמים, צביילה?” – “אה, מה?” אמר צביילה ונעשה לו לא־נוח וביקש להרחיק עצמו מעסק זה. “אני? לא־יודע.”

אבל יעקב לא גמר עוד כנראה, והללו לא חזרו עוד (תיפח רוחם!). ולפיכך המשיך לדבר. לא רוצים שידברו על זה כי על זה לא מדברים. – “אספר לך עוד דבר,” אמר יעקב, “כשאנחנו יוצאים למשהו בלילה ויורדים באיזה מקום, אני מתחיל לחפש לי סימנים שהכל ייגמר טוב. אתה צוחק? כי אני מוכרח לשמוע נעירת חמור – סימן שיהיה טוב. אם אני שומע אני בטוח. לא שומע נעשה לי לו נוח. אני מוכרח לשמוע. מרוב רצון לשמוע אני מתעצבן, מרוב רצון לשמוע אני כבר שומע כאילו זה כבר נשמע. אני מתחיל לשמוע כל רגע איך זה מתחיל, ואיך הן באות בזו אחר זו הנעירות, עד הצריחה שלמעלה, שאחריה הן מתחילות יורדות עד שנרגעות. ועם זה אני יודע שאני מרמה את עצמי. והנעירות באמת עוד לא התחילו, וזה מתחיל להרגיז. הנה – אני אומר. לא – אני אומר. עכשיו, אני אומר, לא זה עוד לא. אני אומר. אבל הן מוכרחות לבוא. באחד מכל המקומות שבעולם, אני אומר. במקום כלשהו קרוב. הפּסו חמורים מן הארץ? אני שותק ומקשיב. אני רק מקשיב. כבר מתקרבים קרוב למקום, ואני עוד לא שמעתי. מה יהיה. אני רוצה לחכות, לא להתקדם עד שאשמע. אני מקשיב מעל הכל ומעבר לכל. ואחר־כך, פתאום, זה בא. ואני שומע. אתה שומע: אני שומע. אה. אבן יורדת מן הלב. אני מתחיל נושם חופשי. ואני כבר יודע שיהיה טוב. ואני כבר יודע שכלום לא נורא. ושעולם כמנהגו. ושיש חמור נוער בלילה בעולם. ולא יהיה סוף העולם. ושעוד יש תקווה. וכאילו קול מדבר אלי במיוחד. ואני שומע בשביל כולם. אני מאמין בזה… אל תצחק!…”

“וכבר שמעת הלילה? – –” התחיל צביילה ולבו נקפו מיד על בואו בנעל גסה, אלא שמישהו התערב אז בדבר.

“מי שם מתלהב ככה!” התערבו פתאום דברים בקול עמוק שהרתיע והבעית עד צרימה – “אח, גברי! – נו, גמרתם כבר שם?” נחפז צביילה לטשטש ולחמוק מן המיצר – “הלא כבר מאוחר נורא!” – “לא נורא,” אמר לו גברי בביטחה גדולה, “בודאי כבר הלכתם רכיל ומכרתם את כל העולם, ספרו מה דיברתם?” אמר גברי. “שטויות,” אמר צביילה, “סתם קישקושים – קיפצו ועלו ונסענו.” – “הם מתחמקים הנבלים,” אמר גברי. “אנחנו רצים כמו חמורים בגבעות והם מוכרים אותנו כאן, מה זה דיברתם עלינו?” – נדחקו ונצטפפו כל השבעה על הג’יפ. “הג’יפ הזה כמו גמל,” אמר חנן, “סוחב ושותק.” – “דוקא גמל סוחב ולא שותק,” השיב לו אחד מכולם. עקרו והיו מיטלטלים על הדוּרי השביל. “אני אגיד לכם מה,” אמר גברי, “הג’יפ כמו גמל, ואנחנו כמו חמורים, לא” – “עשינו כל מה שאפשר היה לעשות,” הרהר צביילה בקול. “הוואדי כאן – לא כל־כך בסדר…” הוסיף עוד. – “יהיה בסדר” – אמר מישהו בביטחון – “תראה שיהיה בסדר.” – “שמע,” אמר אז בחור אחד, “לא עצום מה שאנו עושים הלילה? פורצים את המצור.” – “עד עכשיו דפקו כל נסיון לפרוץ ותמיד אכלנו חרבון,” סיפר אחד בידענות. “עצום יהיה אם היא תעבור!” התלהב הראשון. “כן, אבל עשו המון שגיאות,” התערב גברי, “ראשית: יוצאים בחצות הלילה ולא מבעוד יום. שהתצפית שלהם לא תגלה? טוב, לוּ היו שומעים בקולי ושולחים מכונית לשעה, מכונית לשעה. כל חשד לא היה מתעורר. היינו מפזרים אותן בין שיחים והוואדיות. מיד בערב, באור דמדומים היו יוצרים לדרך וגומרים בזה.” – “זה נכון,” הסכים אותו בחור והתפעל יותר ויותר מגברי הלז, שלאו דוקא לא השגיח בכך, והוסיף: “ושנית: עניין כה פשוט כמו סיד. יש לך אז בטחון של דרך. הכל מסומן ומגודר.” – “באמת,” אמר לו האומר. “ושלישית: סיור מוקדם. וביחוד מה שנוגע למוקשים,” אמר גברי ורמז רמז שקוף על מה שקרוב ללבו ועל מה שהאחרים בלעדיו לא יודעים, ולא עושים וכלום לא יצא מהם לתועלת. “או למשל:” המשיך, “צובעים בלבן אחוריה של כל מכונית, ואז כשהן נוסעות ראש זו באחורי זו – אין אפשרות של טעות. הלא ידענו מה מחכה לנו כאן – ואיפה הראש שלנו?” – “זה כמו תמיד,” הסכים לו המסכים – “אצלנו תמיד באלאגאן – ומזה תמיד יוצר חרבון”.

ותוך כדי השתעות נאה כזו וכזו כשגברי חזן ומישהו מזמר לו ליווי של הן־הן, עברו נסעו בשביל והגיעו אל הדוּרה רצוצת הקנים במקום שחצו אותה, ונכנסו בפירצה זו וניטלטלו עוד יותר באבנים וברגבים שעל שפת הוואדי, והג’יפ נתנגח בקשיו ובכבדו, והגבעה משמאלו התגבּהה כקיר שראשו בשמים (יבוא עלי מה אם אני יודע כיצד נצליח להורידם כאן למטה) ושלולית חשכה ועגמומית היתה מרוֹמצת שם וקווּיה, והנה כבר הבחור הראשון, שמעכבם לאמור: “נו מה? כבר דאגנו לאן נעלמתם.” – וכיוון שלא נענה אמר אז “מה הרביצה הזו כאן בלי סוף!” והג’יפ נענה לעומתו ביבבת־מאמץ מתגברת והתחיל מטפס בנפתולי הדרך, כשגברי אינו מפסיק לנוּד לידענותם כביכול של אלה שארגנו ככה ירידה מן הגבעה, ולא שאלו את פיו, ולא שמעו בקולו ללכת אחר המשעול הישן: “מי שהלך בו,” אמר גברי בתוכחה, “ידע לאן הוא הולך!” למעלה אצל עובדיה השאירו את שלושת הבחורים כדי שינחו דרך את הפלוגות כשתבואנה, והשאירו עמם גם כמה קופסות מיץ וצרורות ביסקויט, וגברי השאיר אצלם גם עצה לשכב באיזה חריץ ובתוך הכובע להצית סיגריות, ורק שהבחורים האחרים לא יראו את זה כדי שלא יתקנאו וילכו להצית גם הם סיגריות לעצמם, ופתאום תאור הארץ משלהבות סיגריות, שכן הללו הם חי"מ, ושום טובה לא תצמח משכמותם.

ריקדו בחגוי הדרך ונכנסו לדוּרה המזהבת שלמעלה, כפופה לאחר גמר בשלוּת וכל קנה אמר איוושוש נוכח הג’יפ המאַווש, ויצאו מן הדורה, וקיפצו על החריץ הסתום, כשהבחורים אצלו נחפזו להתקרב, לראות ולהראות, והניחו אותם מאחור, והקיפו את האבן השמוּטה, וירדו אל מירדד הוואדי, בין שני הגלים, ועם פס הנייר המחוויר טיפסו למעלה אל במת הגבעה. ושוב היה חיוך של נערה ואופן השיבה למקומה את יריעת השׂער הצונחת, ואופן הטיית צוארה כשהיא מרתקת במכבנה את השער הצונח למקומו ופיסת ידה מקומרת ואצבעות דקות נעות בידיעה חרישית ובדרך־אגב שלו – ואופן היותה, התחיל מתבהר וזורח ומתעתע את הלב אל אופק אחר, בערגת געגועים, בנאקת ערגה. ריחניות של יצור נאה יותר, מושלם יותר, טהור קווים יותר, הכומס עמו חום ודעת ועדנה וגם משא־נפש כזה שצריך אדם להיות ראוי לו כדי להגיע אליו, ריחניות מגרה, מעוררת ומשכרת – הקושרת עמה כל יפה, כל יפה בשדות וכל יפה בגבעות וכל יפה בשמים ממעל – ריחניות של נערה שמעלה בך התרגשות והתלהבות וסקרנות, עד העתק הנשימה, עד שגלים חמים עולים בגרונך, להרהור קל, לזכר חולף משתהה של כפף ברך, וכן עורף, תואר חיטוב מתניים, קרסול דק מגומם שקעים גמישים, צואר צח, אופן חיוך מיוחד, עד שאתה מסתבך בכל אלה ובכל הדימויים ולא נותר בך אלא ערפל שאפשר אולי גם לפרשו אחרת, פשוט: כעייפות וכרצון לישון; לולא היתה נקודה רגוּשה אחת בתוכך רותחת, מהמה, ומרגשת ריגושים כעיגולים בברכה.

עצוֹר, מה זה מהלך שמה ממול? באים אנשים? מה מסתובבים? הו, אבל אלה הם כבר הבחורים היוצאים לדרך. נסוּר הצדה לפנות דרך. הנה הם באים. כבר מסתמנים הראשונים, וכבר בא ועובר הראשון, בחור וקסדה מטביעה חצי גולגלתו בה, גלימת הרוח יורדת מרובעת עד למטה ממתניו, אזוּר־חגורת האקדח, וגברי המכיר את הכל, בכל חושך שהוא, נצטווח פתאום לקראתו בנוסח זה: “אהלן, שוּקי, אַיזן,” והלה חגיגי במצעדו ואחראי בראש אנשיו לא השיב לו אלא מעין חיוך שהאפלה טישטשה טיבו המיוחד: “הלו גברוש!” והמשיך דרכו (זה שוקי, המ"פ – בחור זהב! הסביר בחטף גברי), ואחריו בא נושא האלחוט וקרן משושו מזדקרת קמוּזת רכינוֹת גמישות, מפיץ סביבו איוושה זורמת מעובה, ופתאום תוך כדי הליכה מגיש את האפרכסת לפיו ואומר בּה דברים בקול פּיתוֹם, בנגינה חסרת־מבע ומפסיק וחוזר ושולח איוושה מעובה סביבו, ומרחיק, ואחריו בא בחור גבוה שמתקשה בצעדיו הארוכים לתאמם אל פסיעות קודמו, ואחריו בא אחד שהבהיק במשקפיו, ועוד אחד אחריו, ונעשתה שוּרה של בחורים שעוברים, שלוּלי פרצוף אישי וכלי הנשק זקורים מכתפם. נסתיימה כיתת החוד, ובאה, כפי שהסביר גברי, מחלקה מספר אחת, ובראשה המ"מ השמן, שהלך והתנשף והתנדנד במרץ ובעסקנות, וקסדתו תלויה באחורי פדחתו והוא כנראה כוסס את רצועתה, ואחריו באו שני מקלענים הנוטלים ומחליפים כתף בכתף, ואחריהם באים רובאים שבכך ידם נוסף לנשקם ולחגורם, תלוי ארגז התחמושת, תינזף אמו־של־ממציאו, וכן גם אשתו ובניו ובנותיו, אם נוֹסף ליתר אמצאותיו, הספיק אותו רשע להשריץ זרעו בארץ. עברו בשתיקה, מעיליהם מרשרשים, רגליהם מתנגפות פעמים באבנים, ונחפזים, משתדלים לא לצאת דופן. ואחר־כך באה כיתה נוספת ועוד כיתה אחריה, וגברי המכיר את העולם כולו קורא אהלן גדול ואהלן קטן לפי האיש ולפי תפקידו. ומסביר בחפזה מה שוויו של אותו בחור, ובמה כוחו גדול, והיכן קנה לו פרסום במיוחד. עוברים הבחורים ומציצים וחוזרים ונחפזים. עברו כורעים תחתיהם נושאי המרגמות, מנַשפים כקטרים אבל אינם זקוקים לרחמיך. שורה ארוכה ונמשכת. אחר־כך עבר אחד שנענה והעיר: “הנה השוויצר גברי – תמיד יודע להסתדר!” ונבלע באפלה לפני שגברי, מתקצף, קרא אחריו: “אהלן! מי זה מדבר, זה אתה חיימו מדבר, אל תדבר חיימו, הגיבור שלנו חיימו, הגיבור הגדול חיימו, כבר שמענו עליך חיימו!” – בלי לשים לב שאותו ששמו אולי חיימו, כבר הרחיק וכבר הספיק בודאי לזרוע ארס שטנתו על תלמי לבבות שכנו מאחור ושכנו מלפנים. עברו בחורים ועברו. אחד שרק פתאום שו־שו לאות התפעלות ממה שהוא. עברה כיתה של גוצים גמורים. כמעט ילדים (אי, אמא שלכם, מי מכם יחזור מן הלילה שלם?). עברו בזה אחר זה. עבר עוד מ.פ. אחד ואחריו מרשרש האלחוט מעל גבו של נושאו הנחפז שלא לפגר. שרשרת אנושית היוצאת באפלה לדרך. הליכה לילית נחפזת. הליכה חמושה וחגורה וכבדה ונמרצת ועושה סביבה הרגשת כוח. נעשה פתאום חשק ליטול ולנאום לפניהם כמה מעריץ אתה את האדם ההולך בשורה באפלה, אחד אלמוני ההולך ומשתדל לא לצאת דופן. כאלה דברים, טה־טה, טה־טי, טה־טה, ועוד דברים נמרצים, לא יודע איזה. עברו החבלנים וילקוטים על גבם, וצייצו וצווחו אל גברי, וזה עודדם במיני קריאות מקצועיות המובנות ליודעי חן. מוכרחים לומר להם איזו מלה טובה. שתבוא במקום תפילה לשלומם. צריך להצחיק אותם, או משהו. אך גברי לקח ומילא את החלל בהוייתו הרועשת. עד שנעשה חשק להצטרף אל ההולכים וללכת עמהם, כי יחי האדם ההולך ברגליו אל מנת גורלו. ילודי אשה רחימאים, אשר כשלעצמם אינם להוטים אחר שום הליכה כזאת, שקים מלאים וממולאים פחדים, דאגות ורצונות – נוטלים על בשרם ועל גופם כובדם של דברים ומושכים והולכים. שטופים בהליכה ובזיעה ואינם נפנים למחשבות על תכלית ועל כלום. שקודים ואלמונים. עברו ועברו. איש אחר איש. בשתיקה. זה אחר זה. עוד ועוד. אנשים שותקים והולכים בשורה. כבר עברו כמאתיים איש, ואולי שלוש מאות. ואולי היו ארבע מאות? שורה ארוכה. קבוצות קבוצות. כל אחת על ציודה ועל נפשותיה השותקות בצעידת הלילה. משהו שמשיגים אותו רק במטושטש ויודעים כי הוא גדול ממה שאפשר לרמוז במלים רגילות.

פתאום אתה מתחרט חרטה על עצמך ועל היותך כמו שאתה. וכשאתה נזכר איך בתוך כל התכונה הגדולה והמעשה שנעשה, שסופג לתוכו את כל מאתיים, או שלוש מאות, ואולי גם ארבע מאות האנשים הטורחים בו, המעשה האחד הזה המתרומם מעליהם ומעל הוייתם, ומניח כל יתר הדברים שבהם שאינם מסייעים לו במישרין – דבר איש ואיש, דבר איש וביתו אי־שם, דבר איש ונפשו יחידתו – כדברי סרק פעוטים ושוממים – עד שאינך יודע עוד מה כן ומה לא, אלמלא שמעיקרו אדם אינו שוכח את הוייתו המעטה אפילו בנוּע הקרקע תחתיו.

עוברים בחורים ועוברים. רגע עובר על־ידך בחור מובדל, ומשנהו כבר נהפך להמשך השורה הנבלעת בחשיכה. נעשה טוב כשרואים כל־כך הרבה כוח. עוד אנו זוכרים, עד מח־עצמותינו, כיתות עם סטנים גחות, יקרות ומסכנות כל־כך… אבל הפעם הכל יצליח. הלילה השיירה תעבור. המצור יובקע, הדרך תיפרץ, אנחנו נגיע. רק שמישהו לא יתרסק (ובצעקו יתברר שדוקא יש לו שֵׁם ובית, ויש עוול עצום בכך שזה הוא שנפגע, ושכלל איננו אלמוני עלום־פנים וערך). עברו בחורים ועברו. כה חגיגי כמו פולחן. יוצאים לקרב אנשים אלמונים, קטנים ושחוחים תחת עקת נשקם, מתנשמים ועושים דרכם, משתדלים שלא לצאת דופן. והולכים בשביל, איש אחר איש, כיתה אחר כיתה, שורה אנושית זורמת.

לבסוף תמוּ. נתרוקן החלל. היה מוזר לחזור אל הג’יפ, להתניעו ולנסוע. בולמי־פה ירדו ועברו עד היעצרם מול התל. ושם בינתיים נשתנה הכל. מכוניות חרקו מהלכיהן, ויבבו קולות רוטנים, והשתדלו להסתדר בתוך החושך והחתחתים, עד כדי שתנוח דעתו של מישהו, אשר עד אז היה נוזף בקול צרוד וקורא ונלחם להשלטת רעיונו בערבוביה סוּמית ומייבבת זו. הכל השתנה כאן. גלגלי תכנית סמויה התחילו נעים, ורעיון מופשט כבר נעשה מציאות, נראה כאילו אין זה אלא מחנה של־קבע, או ישוב שקם במשך הלילה. פנסי־רוח הבהיקו פה ושם בערוצים קטנים, שנראו לגוחנים על ידם כמניחים את הדעת מבחינת העלמה והאפלה. אצל דרך־העפר הגדולה, הקמחית, הסתובבו בחורים ופסים לבנים ענודים לזרועותיהם והם באמת “מם־צדיקים” שמתהלכים כאן ותיכף ישאלו אותך לפּאס, והופכים את הערבה הזאת למקום מן הישוב. מישהו היה יושב על מכונית ועין אדומה לפניו והוא חוזר ומשביעה בקול חדגוני: “הודע עצמת אותותי” וחוזר ומשמיע חליפות שריקות חדות־ועמומות, ומכשירו מגיד לפניו הברות אנוש מעוכות כמתוך חבית. אשי הסיגריות נעו ואבק עלה, אבק עיקש וסורח, ושותק ונטפל לכל, שעשה מלמעלה איזו חופה עמומה עשנית. וכשאחד הנהגים הצית בשגגה את פנסי מכוניתו לכדי רגע התלקח פתאום השדה באור זהב על רחש התנועה שבו, והיה כאילו בתוך סיפור אגדה. ועל הכל הילך חרג – אבק צפוף שהתאבק זהוּב וליפף והקיף וחסם את הראות במעגל מלבין מזהיר ומתערבל – מעשה כשפים. והיכן רובינשטיין בכל זה? והיכן היא דלי זו שלי? גברי כבר התרועע והריע ומצא מכרים ומיודעים שידעו תוך כדי כך שגברי חזר מסיור לעומק ושאם השיירה תעבור – זכותו של גברי היא, הבחור בגוּש, וכבר ליחשו פה ושם, שאפילו הספיק הלה לבקר לפני שעה אצל המצרים והיתל בהם, בדרך שהשומע יתפקע מצהל, ואילו ה“מַסרים” האלה ירו בו שתיים שלוש יריות, אך הוא חזר והיתל בהם, ולא הניח דבר שלא בדק היטב, טיפּ־טוֹפּ – עתה תוכל השיירה לעבור.

אחר־כך לפתע נמצא רובינשטיין והלה סיפר לו כי השיירה כבר יצאה ורק שמכונית אחת התהפכה לוואדי על־יד הכפר וחסמה את הדרך. “פ־פ־וּיט” – שרק צביילה. “כך זה מתחיל.” ועוד אמר “קרה משהו למישהו?” “לאנשים לא קרה כלום אבל הדרך נחסמה.” – “אז מה?” אמר צביילה לא כדי לקבל תשובה. לעזאזל. זה תיכף מזכיר את ה“לחזור” הארוּר כשאור היום מתקרב, כשצריך לעזוב, לסגת, כשלא הספיקו לארגן, כשמשהו לא בא בזמן, פלוגה אֵחרה, מחלקה אבדה, התכנית נשתנתה, “הפוגה” באה, וכיוצא באלה, “לחזור” איום ורע זה, לאחר שכבר זחלת כל הלילה, לאחר שכבר הגעת, לאחר שכבר פרצה ונפתחה האש, לאחר שפה ושם כבר מוטלים הרוגים, והפצועים גונחים ואין להגיע אליהם, לאחר שכבר חשקת שיניים ואמרת סופית: לעזאזל, נתפקע וניקח! – “לחזור,” – “מבטלים,” “הערב לא יוצאים” כאלה, ממרידים, מסעירים ומעליבים, ואתה נעשה אז קטן בעיניך וטיפש, וחבל על חייך ועל חבריך, ועל הכל, והמלחמה הזאת, ועל כל הנעשה תחת השמש, עוד פעם לחלות את היציאה, עוד הפעם כל מדוֹרי ההשתלטות על עצמך ועל פחדיך ועל הרהוריך ועל מזלך – הכל מתחילה: “חוזרים.” לילה ארור. ליל שטנים. גלמוד ומרושע. לילה אידיוטי של “חוזרים…” פתאום מתהפכת לך מכונית. ועד שיסלקו אותה, ועד שיבוא המדלֶה, וכאן הכל מוכן, הכל עומד במקומו, הכל ישנו. מוטב לברוח אל אשר יהיה מלכת אל האנשים והודיעם: חוזרים – מבוּטל. “נו, יארך עוד חצי שעה או שעה נוספת” – אמר רובינשטיין ונטל לו סיגריה וגילה אגב הבהקת המצית שקיות נפוחות מתחת עיניו בתוך הצללים שבארבּותיהן, יהודי עייף ומזקין – “זה עוד לא נורא.” הרי לך – התרח הזה כבר מוכן להשלים. והלא צריך לצוות סקנדל, ולרוץ מאיש אל רעהו כאן, במסיבי התל ועל סביביו ולעורר אותם על הדבר – טינופת של חרבון כזו. להטיח אגרופים, להתמרמר ולחרף בצוותא. “כן,” אמר צביילה. ומיד חש עייפות גדולה, ורצון להשתרע ולשכב באפס ניע, חשוב כאיננו. “אז אני הולך למצוא משהו לאכול,” אמר צביילה ופנה מעליו וסר הצדה ומצא ארגז והתישב עליו, והתכווץ, והעלה גם רגליו על הארגז, וקשר ידיו סביב ברכיו, ואת סנטרו הלביש עליהן, וככה ישב תחתיו.

אגב, מה זה לא ראו כאן את דלי. אלא שאתה איכפת בעיניה כשלג דאשתקד. היא אותך אינה מחפשת. מי בעצם צריך אותך. איך זה אחרת כשיש לך דלי אחת בעולם ושאתה בא אליה ומחבק אותה ומנשק לה ואומר לה דברי חן ורננים, ושוכח את העולם. אשה קטנה אחת. לעזאזל איזה רגשנות. והיכן מצאה לה להתהפך – באמצע הדרך. פתאום אתה נזכר את הדרך הזו כולה, מן הכביש הגדול, כביש הצפון, ועד לכאן אצל תל האבק הזה. ואיך יורדים מן הכביש בקצה אותו מחנה צבא נטוּש, ופונים שמאלה אל שביל העפר, קצת מתחבטים בתלמי האופנים החקוקים אלה אצל אלה לרוב, ומיד חוזרים ונוטים ימינה, אצל מטע תפוחים צעיר ומאובק, וחצר מרובעת של בנייני־אבן אדומי־גג, כמין חצר תל־חי של שפלה, ופוסחים על פרשת הדרכים המצטלבות שנהגים הרפתקניים פורשים ממנה לעקוף עיקופין בחלקות שלא נדרסו עדיין, ושלא הועילו אלא רק להרקדה כבכּברה על תלמי אשתקד; משיירים מן הצד שביל אחד ההולך אל כפר נטוּש, יחיד בצריחו על סביבותיו, ושביל אחר המוביל אל בתי־משק וצריפיו שבאופק הקרוב, וכן מקיפים גשר אחד שיצא בדימוס הואיל והדרך שאותה שימש נסתחפה בינתיים, עולים במעלה הגבעה (ושלוש הצעות לפניך שם: סע בשמאלית!), וכשחוזרים ויורדים ומשני עבריך עולם של שדות עד ירקות הפרדסים מכאן, ועד הדוֹם ההרים המַשחימים משם (כפר אחד יושב שם עטוּר משוּכות צבר גבלוליות) מאטטים על שולי ואדי תלול, ועל פי ערוצו החפור, ונזהרים מאוד במקום אחד שערוּץ מקביל מתקרב בו לדרך עד שזו נמתחת כפשע בין שתי המחפורות (ושם כנראה צנחה המכונית בת־הכלבים והתהפכה, נהגים של ידי־קמח), ואחר־כך מדלגים בחגווי הדרך ובצלקותיה ועולים על גשר נטוי שהדרך כהיכנסה וכצאתה פניה נופלים מפניו, ואם לא תוּזהר מראש סופך מתנגח ומנתר אחת בעלותך ומתחבט ומנתר אחת ברדתך, ואולם עתה כבר תוכל לרהוט למשעי במסלול נוח, והים הצהוב של הדוּרה מעבריך. אפס־כי מיד מזדמן ובא יוּבל אחד, וחוזר וניגש עד שולי הדרך להביט, וערוצו של זה חפור עד כדי שגשר אחד, שפעם היה תלוי מעל פניו נמצא יושב במחילה על שתו בשרטון כשהקרקע השתמטה מעבריו, וגם הוא אינו אלא כלימת תכלית שנתלעגה; מיד נוטה הדרך לצלוח גוֹנדלית את הערוץ במקום שפלו, בנפתולים חדים, משוש לב נהג בן־חיל, המחליף כאן הילוכים דש ברגל דש ביד וטוֹחן בעזוּז בהגה כה וכה, ולאחר שפוסחים על עוד שביל מתעתע – שב ונפתח מלפנים אותו המישור הזה, כמסילת־מרוץ – פרוֹשׂ כנפיך וטוס עד מרגלות ההרים, או עד הגבעות ימינה, לוטות האבק והזהרורים לפאת־ים, אלא שכבר באת אל תחומיו ואל עיבורו של כפר בקתות־חוֹמר, והיזהר בתעלה סמויה בכניסה (שריד תכניות הגנה ערביות), ומיד מתחחָ קמח בין חומות דהות תחתור בשאון בצד חורשת אקליפטוסים קטנה (נטועה במלבּנת לבני־חומר ישנה שמחפורתה מַקווה מים עומדים עד עצם שלהי־קיץ) ועוד כמה אשלים חבוטי צמרת מציצים שם בך בחלפך, וכמה בחורים, המתלבטים שם עירומים סביב רפפת־פח דלה סכוכת ענפי אשל, שהוכתרה להיות מקלחת בסיוע כמה פחים נקובים ומי־ירוקת המתעפשים סביבה, וצרעות וכבסים, ומערומים מצהירים של גופי זכרים ומבוּשיהם, ואבק רב, ובניין בית־ספר, מזרונים בלים, משוריין שנתרפטו גלגליו במוקש, וכבר נופל מדרון תכוף הנערף אל הוואדי, ועוד חריץ לוט ערימת אבק יורט תחתיך ומסמל את חפירת ההגנה הערפית, וכמה שתיזהר בו היחבט תחבט קשות, ומיד פקעות תיל ושלטים מזה ומזה מעידים על מוקשים, ועל החזית המתקרבת, ובצלע הגבעה ובחוליסתו של ערוץ מפושק ומשובץ שיחי־אברהם וטיוּנים, תעלה שאון רב, תחרוק במהלכים ותצא לבסוף אל הגדה הימנית של האפיק, בוחר אחת משתי הדרכים, שתיהן נפסדות, האחת כרעותה, לפי שעמקו בהן תלמי האופנים עד סכנה של שחיקת גחון המכונית על השרטון שבתווך. אחר־כך חוזרים ונפתחים האופקים, ואך פוסחים על סוללה מוזנחת של מסילת־ברזל טורקית – ניחתת הדרך מזרחה, וככל שתקפוץ ותנתר מעתה ממול כבר נראה המגדל הרועה אווזי גגות ועצים באחו הקטן והירוק של הקבוץ הזה ושל מטעים וחלקות ירוקות שלפניו, וזו כבר מחצית הדרך! אבל רק מחצית הדרך – ולאור היום! צא ותאר לעצמך כיצד כל זה בלילה, בלילה חשוּך, בפנסים כבויים, בנהגים שאינם הכי־הכי, ושמעולם לא ראו את הדרך, ולא איכפת להם לא הדרך, ולא השדות, ולא כל העניינים וכל זה – אלא אך זה בלבד שיתנו להם מנוח.

עתה ניתק ידיו מקישרן סביב ברכיו ועקר סנטרו מעל סדן ברכיו הגרומות ונתיישר. אין זו עייפות, וגם לא נמנֶמת – אולי רק קוצר־רוח נאבק בקהות־רוח, באפס אוזן שומעים איך מכוונים מכונית, נרתעת כנראה לאחוריה, קול מַנחה את הנהג וחוזר ומקרקר: “תן עוד, בקלוּת תן־עוד!” ומיד גם מבדילים מרחש האיוושות השואנות למטה גם יבבתה של אותה מכונית מיוחדת. האם אפשר לשמוע מכאן נעירת חמור כלשהי? בעצם, כמה מעט תלוי בנו. בכלל. פירור סחוף בזרם. פתאום מתהפכת מכונית. פתאום בא פגז. פתאום זה דוקא אתה. “הופ!” – צעק הקול שלמטה – “זהו זה!” ואחר־כך הטיחה דלת והדממה רצה נשפכה ליישר עקוב רועש זה. משום־מה נסתבר לפתע שהמלחמה תיגמר, ואנחנו, אם נישאר בחיים, נחזור אולי לאיזה מקום ונראה שם כי בשבילנו שום דבר לא נפתר, ולא נשתנה, והכל כמעט כמו שהיה קודם. אלא שפעם היית בחור צעיר סתם, וכעת אתה עדיין סתם בחור, אבל כבר לא צעיר. לאחר כל הימים האלה, לאחר כל מה שראית, לאחר כל מה שנתהווה על ידך, לאחר כל המות שהיה סביבך ובכל – איזה עולם חיוור, ולא מתאים לכלום – הכל בשבילך מועט מדי, או קר ואדיש, בלי החברים שהקיפו תמיד, אדיש ומצפצף עליך על כולך ועל חבריך, ועל כל תוכניותיהם הנפלאות, ופורט לכל אחד ואחד מנת בדידות משלו בתוספת איזו תיפלות שהיא – ואל זה לחזור? לא למדת להיות אחר, לא צמח בך איש חדש, נשארת כמו שהיית: חכם כמו שהיית וטיפש כמו שהיית, ובעיקר, מוצלח כמו שהיית. – ועל צד האמת: כעת רואים – איך כלום בעצם לא היה נפגע אילו נדפקת אי־שם בשדה ומת. פשוט מתברר שכלל אינך יקר כל־כך, שהעולם יהיה סובב הלאה בשלום גמור גם בלעדיך, הוד־יקרת־נפשך־יחידתך, גם בלעדיך, ממש כמו שבלעדי אלפי הבחורים שכבר אינם. ושנית: מי זה הבטיח לך שהמלחמה תיתן לך משהו? לחינם נרטן ונרגן, לשוא האכזבה והמרירות, או חיפוש אָשם כלשהו, כאילו מישהו הבטיח במירמה בעוד שבאמת… מה באמת?

די, עזוֹב. כבר חצות? הכוכבים כבר סבבו והשתנו. מה הולך ומתרחש כאן? נתעורר צורך מוזר אבל מפורש למצוא את דלי הלזו, ולקחת עמה דברים, לא ידוע איזה דברים, אבל, כך מתחשק, בפירוש, לקחת עמה דברים. ונהוג כוונה טובה זו קם ויצא לבקשה. אבל היא לא נמצאה. גם רובינשטיין לא. מוזר, היכן כולם, ומה נתרחש בחמש הדקות הללו. נתלו פתאום על דלתות השפתיים מלים שצריך לבוא אליה ולומר לה בבת אחת, מכל הלב, פשוט ככה: ואת יודעת, את נורא מוצאת חן בעיני! ככה לומר לה דברים כרוח קלה נושבת. יפה כל־כך לבוא ולומר הכל פשוט ככה: את יודעת, את כל־כך מוצאת חן בעיני! כמעט ואינני מכיר אותך. בעצם כלל אינך מכיר אותה. ואפשר גם שאיננה כלל כזאת כפי שאתה חושב, כלל לא דומה לזו. אבל דוקא ככה מדגדג בלב לבוא ולומר לה. ככה מתהולל לו בלב הפוחז. וחוץ מזה היא דוקא כן כזאת, ממש כפי שצריך שתהיה, כפי שיפה שתהיה, היא כזאת ואתה בא לעומתה כזה. ובא אלוהים ומזמנכם יחד פתאום… מצחיק. מה היא תשיב כשתבוא ותאמר לה פתע מכל הלב פשוט ככה: את יודעת, את נורא מוצאת חן בעיני! היא תפנה עיניה רגע לאמור: “אַהלן, מה שלומך!” ותחזיר אותן ואת אצבעותיה אל הכפתורים והחוטים שמה, וגמרנו בזה. לא, לא גמרנו… אני אמשיך. אני אומר: “ברצינות!” – והיא תשיב: “ברצינות, מה?” כמי שמשיב אבק באצבע צרדה מדש הבגד. אבל אתה תתלהב להציל משהו מפי האכזבה והעלבון: “בחיי, את מוצאת חן בעיני!” – “תודה,” – היא תאמר, “זה הכל?” – לעזאזל, לא מוכרח ולא מוכח שככה יהיה, והיא יכולה גם לומר, נגיד, משהו טוב, ואפילו אם בלי התרגשות מיוחדת, ואפילו אם בלי להשיב התלהבות אל חיקך, ובלי ליפול, נאמר, על צואריך, ואפילו אם רק תאמר מעין, “כן?” או שתאמר, אינני־יודע־מה־תאמר, ותחייך קצת. וזה יהיה חיוך של ידידים שעל־אף שהוא לא נאמר, הרי כבר צוחקים בינתיים, קצת, כדי שלא להיות נבוכים, וזה כבר אחרת, באמת צעד קדימה, אף־על־פי שהנה יכול היה להיות עוד יותר אחרת. תאר לעצמך, אתה בא ואומר ככה, דלי, בחיי, את כל־כך נפלאה – והיא תביט בך נפתעת. לא תדע מה לומר עוד. גם היא לא. תביט רגע ותשפיל עיניה. או תחייך רגע, או… לעזאזל, זה נעשה כבר מתוק מדי. איזה שכבה רגשנית מונחת בעצם ביסודך. –

והיכן האנשים? ומה מתחולל למטה? טוב, אילו ידעתי משהו מיוחד, דבר חשוב באמת, עובדה, או בשורה, או מה שיהיה, והייתי יודע לספר לה, כובש את תשומת לבה, את קשבה, ואת מבטיה אל אותו דבר גדול ומיוחד וחשוב ומעניין, והייתי מוסיף ומספר לה דברים מעשיים ענייניים, כמעט עסקיים, בלי שום תיאטרון, בלי שום דבר אישי, בלי השתפכויות, בלי כלום – ובינתיים נבנה קשר ונפש ניצודה, ולא מתחרטים וכבר לא מתביישים ולא, ואיני יודע כבר את נפשי. הו, שמה – מי הג’יפים החולפים הללו? מקלעיים לאחד, מכשירי אלחוט מאַווששים ועינם דולקת אדומה או ירוקה, כּאפיות לבנות ורוח של מאורעות רוגשים – ומיד רוח במפרשים, וקדחת הרפתקאות מתעוררת ומתעשתים וחוזרים אל דבר שכמעט והוסח מן הדעת: פורצים הלילה. אכן, נשימת עלילות, הרגשה ילדותית כלפני הטיול הגדול. אפס כי על פני פזז־רוח זה יורד מיד מטח האבק הנזרה מנה אחת אפיים, להחליא חוטם ולהעביש נשימה ולסמא עיניים, ולהזכיר, לפי דרכו, כי זה מכבר לא שעית אליו, כאילו תם האבק ולא נשאר ממנו – סילד פרצופו בעיווּי ונס נמלט אל תוך השדה שמעבר לשובל גועש ומחניק־לופף זה. וכאן בשדה התפזרו כל הג’יפים הללו וזעו נעו כה וכה במהירות שחצנית עד שנרגעו, כיבו את המנועים והדמימו. מיד פרצו קולות אדם, קולות צעירים, והיו יורדים ואומרים מלים גדולות, ומשתעלים ושורקים ומשיחים איש עם רעהו היושב בג’יפ השביעי שמעבר מזה, והיה ניכר מיד וידוע כי הם־הם האנשים העזים שעל גבורתם ועל גבורת ג’יפיהם תפארתם ועל עלילותיהם הנוראות, ועל חרבנם על פני כל העולם שלכם, ועל היותם מלח הארץ וצבי תפארתה, כאן לפניך כל החבובים הגדולים והנוראים, כאן אותם שפרצו שם ואותם שהבקיעו שמה, ואלה שטסו בלילות, ואלה שדהרו בימים, ואלה שהצילו מצבים ברגעים אחרונים, ואלה שזיו מראיהם נורא־הוד, איומי שפם ובריאי בלוריות וזקנים, אוכלי האדם, ציידי הנשים, מרגיזי הארץ – אשר איש איש בהם תמונת אמא שלו בכיס־חיקו אלא שבוש הוא מהציץ בה לפני חבריו, וכן בוש הוא על שאין לו תחתיה תמונת בחורה מקסימה והורגת, לפי שעדיין לא היתה לו בחורה (לקחו אותם לפני שנה וחצי ל“שלושה ימים” מחצר בית־ספרם). ואחר־כך פצו פיהם אנשי ג’יפ אחד ופצחו בשיר, התקנא בהם הג’יפ האחר ופתח בשיר אחר כדי להרגיז, יצאו צעקות ויצאו ויכוחים ויצאו צחוקים גדולים עם שיעולים של צינה (אמא היתה משכיבה כבר במיטה), ואוּדי סיגריות, ככוכבים לרוב, התהלכו סביב, ועוד מעט והשתלט שיר זמר אחד על פי כל, ושרו אותו בהנאה ובהדגשה של שיר חדש שלמדנו זה מקרוב, וחזרו ושנו אותו וגם שילשו. ואחרי זה רצו לשיר עוד, אבל לא נמצא מיד שיר טוב, ולפיכך שרו בינתיים שיר עצוב, ואחריו עוד שיר עצוב של בינתיים, ונתפרעו בו הקולות ונהרס השיר, וביקשו ממישהו, אבי, שיקח את העניינים בידיו, ואותו שהוא אַבּי, אמר או־קיי, ופתח אז בשיר הלז המתוזז שאין לו פשר שנדבק בימים אלה אל פי כל ללא הושיע, ונדלק בשיר הזה התל והאבק והדרך, והבחורים והג’יפים, בקול מעובה ובקול צרוד ובשריקה ובהמהום וביבבה סתם, ומגל אל גל, וממשמר אל משמר עבר ועד תל־אבו־שין ואולי גם הלאה.

פתאום נתקל באיש וזה היה רובינשטיין שנשא אליו מבט ואמר: “צביילה – לאן נעלמת?” – “זה טוב,” צווח צביילה “אני נעלמתי! אתה לאן נעלמת?” – “אני כאן כל הזמן,” אמר רובינשטיין בתמימות. “ואני כאן כל הזמן,” מדד לו צביילה בו בניגון. “משונה,” אמר רובינשטיין. “פלאים,” אמר צביילה. ומשכו כתפיים ונתחייכו. וכזה הוא מעמד הדברים: השיירה ממשיכה. היא כבר על־יד הכפר. הבחורים הללו מן הקומנדו יצאו בראש השיירה ובמאסף. גברי יסע אתם ויחזור לפנות בוקר, אם יספיקו. צריך לעשות שהכל ידפוק בשטח הזה שלנו. – “ופירושוֹ,” אמר רובינשטיין, “להיות בכל מקום ולפקוח עיניים.” – “זה בסדר,” השיב צביילה וכבר היה מדליג מבטיו סביב מחפש ומבקש פגישה אחרת. וכמעט פתח לשאול את רובינשטיין שמא ראה היכן שהוא מי שהיא, לולא סרבו שפתיו, אמר תחת זאת: “כבר נעשה מאוחר כהוגן” ורובינשטיין אמר “כן” שהסגיר בהברה אחת כובד לבו. מוכרחים להצליח – סינן צביילה אל חששותיו ודחה את כולם לצדדין. חולפות השעות הגדולות ובאות השעות הקטנות, והן רצות דרכן מהר, וכבר הבוקר אור! – לקום ולרוץ לפני המכוניות הכבדות, לפנות כל נגף מדרכן להיישיר מסלולן, להנחיתן היטב ולהעבירן, שכן מי לך בוגדני מזמן – והכל בנוי על זמן. ועד שיגיעו הנה עוד מוּשם עליהן לעבור כל עיקולי הכפר ההוא, לרדת במדרון הערוץ אל הוואדי, לסובב בין גדרות המוקשים, ובחולסית הוואדי, ולעלות בשיפוע המדרון, ובחושך, ואין איש יודע מה לפנים ומה לאחור זולת צלמה של המכונית שלפניו (מיד צף מראה אחר: עליה בשפוע גבעה מן השטח המת שלפני הרכס, אשר מחתכים אותו ביבבה אישי כדורים לכל רחבו, ואשר, כך נדמה, המגביה שם ראש יישפד־ייקטל באחת; רובצים מתנשמים בשלב שלפני הקפיצה האחרונה, בעוד רגע יצועק ‘אַחרי – רוּץ!!’ מדומדם ועריץ עד הישפכות הלב אל תהום לא־כלום; החושך הוא סתרה, אך כדורים פוגעים גם בחושך – לברוח! קריאה נואשה, מעמקי מעמקיך – לברוח בלי שום התחכמויות, בלי ציונות ובלי עניינים – לברוח ולהציל עורך ובשרך! שהוּת של כריעה על הארץ, מסתורך האחרון, לפני הזינוק אל מעבר לשטח המת, אל קו הרכס הגלוי שהמות משתולל בו בסוּפה, ומספיקים להיזכר שגם אם תברח – לאן תגיע? אין כלום. אין אופק בטוח. אין כלום מסוּמן. הכל סביב לא שלך. תאבד. רק דמותו של הרובץ בצדך היא מַמשוּת, ומביאה קצת הרגעה, וקצת השלמה לתוך נשימות־המפוח הסוערות…) –

מה זה, אתה יודע איך עושים שיירה? עד שמעמידים שיירה כזאת ומוציאים אותה לדרך. עד שמוצאים מכוניות. מי פתאום יתן לך. ברור שיותר לא יראו אותן. אז מתחילים להסתובב, מי שמשכנעים אותו, ומי שמלסטמים אותו, ומי שחוטפים מידיו על אם הדרך. מרכזים אותן יחד. מתברר שכמעט כולן לא תצלחנה לדרך. ועד שמתקינים אותן. ועד שמעמיסים הכל. ואינך יודע מה קודם. מה כן ומה לא. ועד שמארגנים. ומתקוטטים ומתווכחים ונוסעים למטה לצעוק חמס, ומוצאים את מי שצריך ומתחילים להזיז את העסק. ואין נהגים, ואין חלקי־חילוף, ואין כבר כח – ולעזאזל הכל ביחד: לכבוד מי אנו טורחים, לכבוד עצמנו?! לא, מוכרחים להצליח! אין ברירה אלא להצליח. לא נותר זמן לא בשביל לחזור ולא בשביל להתפזר ולא בשביל כלום אלא רק בשביל לעבור. ורק שיבואו, שכבר יבואו.

מחלקה של ג’יפים קדימה, השיירה אחריהם, מחלקה של ג’יפים מאחור, יעלו על במת הגבעה, ירדו באלכסון אל הוואדי, יעלו דרך הדוּרה, ירדו במורד הנפתל, עד הוואדי, קצת יהיה קשה בוואדי, הכביש – וזהו: הכל צפוי. עכשיו שיבואו. תראה מה זה! אחד גרר לכאן מפוחית־פה ועושה צלילים מתוקים־נוגים וחבריו מזמזמים אחריו. כמו בטיולים. כמו בהכשרה. כשהיינו. מפוחית תמיד מגעת איך שהוא עד הלב. האם לא קצת יותר מדי עליז ורועש כאן? שטויות. שיבואו כבר. “הי, למי גפרור?” אבל, שמע: זאת היא, דלי! חמישה צעדים היא ממך ואתה מבקש את היֵמים אשר במדבר. “הו, הנה אש!” אמר צביילה ודיחק ופיתל בבורג וסוכך בידו האחרת והגיש לה גביע מאודם, לוהב ורוגש. הנה היא אפופת המדוּחים שלך… עלופת בהרות־אור ושטחי־לילה, ומשהו שבטקס מיסתורין נרקם והולך. “מה חדש?” דיבר צביילה כאילו רגילות, והחווה בסנטרו כלפי המכשיר. “כלום,” ענתה וגחנה מחדש, מתעטפת בעשן, מקישה על פני חוברת תשבצי הנוטריקון בעפרונה הפזיז, והלמפד הקטן האדמדם עושה שלולית זעירה של נוֹגה משובצת בתוך עולם חשך. “מודיעים משהו חשוב?” (אולי אינה יודעת שיש לך זכות לשאול?) “אה, זה בשביל שמואל שבצד השני,” אמרה ותארה מחוג בקצה צפורנה ממנה והלאה אל הצד ההוא. קול נמוך ורווי. שקט כל־כך. מה להוסיף? “קר הלילה,” פלט בטרם נמלך שכך לא עושים שיחה לבבית דוקא. “לא נורא,” החזירה לו קלות (אתה בטוח שטרם ניסו בזה הערב לפניך בכרכורים בדיוק כאלה וכבר אמרו לה הכל? אינך אלא חוזר רע. לא איכפת לה כל כולך. לא. למה לחשוב ככה?). “כן, ביחס למה שהיה ביום,” אמר ומשך בחטמו. “אה־אה,” השיבה דלי. ומה עוד? “ואיזה אבק.” ניסה ממקום אחר. “איום,” אישרה בלא להגביה ריסיה מן הנייר המנוטרק שלפניה ומן העפרון שהריצה עליו, משל לא מקפידים על זבוב קטן אחד. ככה (שיבואו כבר!). ומה עכשיו? זה הכל. בן־אדם שעתך לפניך – אמור משהו. היכן כל הלב והאת־מוצאת־חן־בעיני, ובבת־אחת פשוט־ככה. לעזאזל כל הלב. בבת־אחת ובבת־שתיים. פתאום נבהל למוצא פיו כשכבר נמלט ממנו “דלי” שכזה, שפלונית הגביהה מיד עיניה אליו משתוממת ואמרה “מ – מה־העניינים?” (חמור, אז קום הגיד משהו!) “שרים יפה.” הגיד צביילה. “אתה חושב?” אמרה דלי וחזרה לפענוחיה (מה עכשיו? כבר אמרת: קר הלילה. ואמרת אבק איום. וגם אמרת עוד משהו, ואל תאמר את זה עוד פעם!). “מדוע? לא שרים יפה?” – “מה,” אמרה דלי. “אינך מכיר אותם?” – “מפוחית בלילה או פעמוני גמלים בלילה – זה תמיד יפה מחדש.” – הו, ככה. זאת אמירה. שידעו שאתה לא סתם כזה, ולא מאותם הגסים שאיכּא בשוּקא, מגושמים, שתיכף באים עם הבדיחות ועם החכמות ועם הידיים, וכופים צחנת זיעה לא רוחצה, ובאוֹש עשן סיגריות עבה וסבוא – והנה יש עוד בחור רגָש בארץ. – “בטח,” אמרה דלי מתוך עפרונה וניירה – “הכל הם שידרו להיפך!” והעבירה ומחקה בעפרונה, והיתה כה רחוקה, וכה נאה, וכה שלימה בהוייתה, לא מושגת הגם שיושבת בתוך הישג־יד, מוצפה אור מַדוחים אדמדם ולחש איוושת המכשיר. דלי מה לומר לך? דלי שלי חמודה! “אוּ־ללה,” אמרה דלי, “סבכנים שכאלה!” מתכווץ לבך מעצבות פתע. מראיה אחת בהירה שרואים פתאום את הדברים כפי שהם באמת. עצבות שהתנערה את כל הטפל ונחשׂפה והיתה חונקת באמצע הגרון (שיבואו כבר!). עצם רגע עיניו וטעם האבק החליא את השפתיים. “חבל שלא היית כאן ביום,” אמר צביילה פתאום. “מה יש כאן ביום?” “רואים את הגבעות ואת ההרים משם ואת המישור שמה.” – “ממ־” אמרה דלי, “ולשם, ככה, תיסע השיירה?” – “כן ככה שמה: דרומה.” – “שם זה דרום? יוצא ששם צפון?” – “בטח! תראי: הנה כוכב הציר, ושם הדובה הגדולה – ככה.” ואי אפשר להצביע למישהו על כוכב בלי להניח ידך השנייה לחבוק כתפו. אבל כנראה שזה לא תמיד אי־אפשר. “משונה,” אמרה דלי, “אני לא הייתי מעיזה לצעוד כאן עשר פסיעות – הייתי אובדת.” – “הו, יש כאן מרחבים” – אמר צביילה – “בלי סוף!” מתפקח בתוכו מזג מיוחד של הבנת דברים, חרש מצטווחת בו התפעלות, ערגה נעתמת עד עצימת העיניים, אותה חמימות לבנוּנית שיש עמה, צפוּנה בה, וריחנית, להחזיקה ולהתחכך בה, ולנהום אל אוזניה נהמות, ולהיות שלה, ולשיר כי אין רק מלחמות ורק אבק ורק המולת עדרי חיילים נדחפים צפופים, לשיר כי יש עוד אחרת, ויש עוד שטחי שדות זורמים וגבעות, ודלי ישנה, שמעריצים את היותה, כפי שהיא, ועולם של שלוה יש, אמיתית ויפה, עשירה כאדמה דשנה וגשומה, מרגוֹעוֹת ירק נובט, וקטני הקטנות שבחיים שמעולם אין להם לא פה ולא שעה – הנה הם פותחים ואומרים כעת שירה – הוֹ, דלי שלי… (אני עולה על מוקש הלילה – זה ברור: שיבואו כבר!), “כן” – אמרה דלי – ומצצה בסיגריה וסיימה לרשום בנייר והתמתחה בתוך מעילה הרחב, הסורח, וניערה לאחור שערה, נשענת על דופן מושבה – “שטחים לא חסרים כאן,” אמרה דלי. אחר־כך נשאה את עיניה אל צביילה תוך שאיבה בסיגריה, והאור המעומעם גילה קשת גבות ששרטוטן היה עולה, והציצה בו – וירדה על צביילה שלוה גדולה, כשדה לאחר הגשם, ונושם עמוקות ידע כי רוטט עורו כרטוט הסוס למַגע יד לוטפת. ועבר כדי רגע.

“מה אתה ככה?” שאלה דלי. “איך ככה?” אמר צביילה ונשם עמוקות. “אתה שותק.” ניצב לעומתה מלוא קומתו הדקה, עיניו בה, ולוט אפלה. היה רגוע ומפויס וחרד. הרגיש כמה קרות ידיו. רצה לומר דברים. כל הדברים היפים שאפשר לומר בלחישה, שאפשר לאדם לומר כשמצא לב אל לבו – “לא כלום,” אמר צביילה בניע שפתיים ולא בקול. וניסה לחייך. אף דלי חייכה קצת. והיה כאילו נקשר משהו, מעין חוג סביב, ריטט, כחללו של לילה בהיר, גבוה, כנוע אמירי עצים אין־רוח, שהות ענקית ולא נצפית מקצה אל קצה. ואחר־כך נתנשמה דלי וקטמה את הסיגריה בדופן הג’יפ. וכמעט אמרה דבר, אלא שסבבה ופנתה אל המכשיר שלה והציצה בשעון ונוכחה כי אכן ממש כבר הגיעה השעה, והתקינה קולה והטריקה בכפתורים שלפניה, והתחילה דוברת מוכנית אל האפרכסת. וצביילה יצא במרוצה במורד השדה, וכאילו מישהו זה כבר ממתין לו שם, וכאילו הוסכם משהו ביניהם וכאילו ניתנה איזו הבטחה – ורצה לצעוק משהו, ורק צחק קצת וחזר ויצא לחפש את רובינשטיין, או את מי שיהיה, והתלבט בין המכוניות, ובין הבחורים. ושוטט נחפז עלה ורדת, ואחר־כך גם נעצר ושהה וחשב רגע, ושוב יצא ומצא בחור אחד ונפל לשיחה עמו וגם צחק, וגם חבט כף אל כף בהתפעלות, וכן גם אמר לו לבחור: לעזאזל קצרה רוחי – שיבואו כבר.

רק באחת אחר חצות, כשאלה כבר התחילו מתקינים לעצמם נוחות איזה שתהיה ומשתדלים להתכרבל בלא ריתוי בכל כיסוי שהוא, ולהצטנף ולקחת תנומה במפורש ובלא לסרב לה עוד בכל מיני פיהוקים וליהוּגים, או בלבישת פנים ערנית לבטלה, ואלה כבר העביש פיהם מחמיצות תנומה שחטפתם כשרות באשר היו, ואלה כבר שכחו מה הדבר ולמה אנו כאן, והיו רבוצים אחוזי קהוּת וצינה וזועפים ונובלים תחתיהם – כשפתאום עברה נשבה רוח יקיצה, וזיע חלף על כל סביבי התל. מתחילה רק היטו אוזן וחסו על נוחות השכיבה שתופר, ואחר־כך התחילו תנועות דוביות מזדרזות ולובשות תכלית מסויימת יותר, ודיבורים התחילו באים, ודישדושים שנעשו הליכות, וקריאות ותשובות וגם צחוקים, והיתה איזו השתדלות גדולה ומתעצמת להתאים לחשיבות הרגע. נתהוותה תזוזת שאון רוטנת והתמשכה התקרבה, ונדמה היה שאין לה אחרית, היכן שהוא בתוך אותו חושך גדול אשר ממנו היא מגיחה, נפלטת ויוצאת. ועוד רגע כבר היה חצי־זחל מרגיז ארץ בשאונו, מבקיע ויוצא אל התל, ושרשרותיו מצווחחות, ומישהו מעליו, סבוא אבק וסמאון וקוצר רוח – צעק דבר לא ברור שנתבחש ברעש ובאבק ונתרצץ, ואחר עצר באחת, וחזר אותו קול צועק וצעק. ומישהו אחר, כנראה, הבין פשר צעקתו וצעק לעומתו צעקה משלו, והכל היה זר וגדול וחשוב מאוד. וכבר הסתמן מאחור הקרון הראשון, ואבק בא שטף וחיתל הכל ושיבש נשימות, והתנחשל, ונעשתה סביב עירבוביה נרגשת, והתחילו אנשים יוצאים ונעלמים ומסתובבים, איש ותכליתו הסמויה עמו, ונדלקו לרגעים גפרורים, וסביב כל להבת התקשרו עגולי הילות אבק סידי סמיך וגועש וצבעוני, וקולות הלכו ובאו, ומכונית אחת מאחור היו אופניה חוזרים ומצטרחים מדי העצרה רגע.

פתאום עבר רחש־לחש בעם: אברהם שם. והתכוונו אל אחד שהיה עומד בזחל ומדבר מעֵבר למעקה עם מישהו מלמטה, ואם כי לא נודע בדיוק כמה גדול כוחו של אותו אברהם, היה ברור אז לגמרי שאם פלוני אברהם כאן ראָיה היא שהשיירה הזאת, ראשית, נכבדה מכפי שפיללת, ושנית, גם הגע תגיע בשלום למקומה. מיד אתה גאה על אברהם הגדול הלז, ועל היותך שותף לו במפעל הגדול. רוח של מסירות נוססת בך; לבקש רשות ולעלות ולהצטרף עמו אל הזחל, ולהיות במרכז הדברים ובלב הסכנה, וזה על אף, ואולי בגלל, הידוע לכל, כי אין זחל בראש השיירה אלא כדי להקיץ מוקשים ולמעכם תחתיו במחיר בקוע שרשרותיו אם לא למעלה מזה, ועד אז יהיה ממשש את הדרך ומבטיחה לפני השיירה. לפחות צריך לעשות ככה שאותו אברהם ירגיש בקיומך כאן. כדי, שאולי, יאציל ממבטו החמור עליך ותבוא בך הרוח הנכונה… אבל זה שלמטה, שמגביה ראשו לשוחח עם אותו אברהם שלמעלה מיהו אם לא בדיוק רובינשטיין שלנו, שאומר משהו שמקפיץ את אברהם למטה, ועוקרים שניהם מיד ממִרפס האבק ויוצאים במרץ רב לסקור את השיירה לאורכה. רגע הם חוזרים ובוססים באבק ורגע נמלטים ממנו לצדי הדרך ומסתבכים שם בקוצים ומנערים מעליהם חיפוי־אבק שחנק חירותם, וחולפים בזו אחר זו על־פני מכוניות גדולות, עמוסות וכבדות, אחדות מחוּפּוֹת אברזין ועקודות חבלים, ואחדות גלויות חזה, וגלמים דמוּיי חביות מעורמים עליהן וארגזים, נפצי חום מתפקעים בקרבי המכונות, ואחדות עודן רוטנות בנשימה קצרה, כסוס יגע. שני בחורים סובבים שם מכונית אחת הקף ובטוש בנעליהם בצמיגים, וטוענים כי הימני הקדמי כמעט ריק מאויר ואולי כדאי להפחית ממשא אותו צד, ובמכונית שלאחריה הציץ ראש מאשנב המכונית וקרא – נו, שלמה, מה שם? – ואיזה שלמה שהוא ענה לו – תן, תן עוד. ואחר־כך היתה, בהמשך השיירה, התעוררות של קפיצה מן המכונית, ולאחר ששניים שלושה התחילו – נתקנאו בהם השאר ויצאו בבולמוס שאחזם ופרשו לצדי הדרך לרוקן שלפוחיותם התפוחה, וכיון שכך ניצתו סיגריות, ונצטחקו צחוקים; והשתעלו וכעכעו, ואיזה מהם גם השתאו מבעד האבק ובאפלה אל המקום הזה שנקלעו אליו, אשר ספק הוא סוף המסע, ספק אינו אלא ראשית העניינים.

לא, אין זו שיירה של עשרים וארבעה קרונות מַשׂא עמוסים וצרורים, רוחשים אנשים נחפזים – אלא דומה שיש כאן הרבה יותר מאלה, ועוד לא ידוע מה. משהו לאומי אם לא עולמי, או כמעט כזה. וכאן היה טורח מישהו בהשקיית זרבוּבית מכוניתו מים. ואחר, בסיוע אחד שלמעלה, היה חוזר וממתח עיקודי החבלים, כשהוא מענב עניבות ונתלה בהם מלוא כבדו ונוזף ברעהו שלמעלה, מתוך חשד שהלה פורק מעליו בנבלוּת עוֹל מאמץ שווה. ועוד אחרים היו מפציעים אריזות חבילות ביסקויטים ועושים סעודה של חטף. ואין, לכאורה, כלום שמרמז על דבר מיוחד כלשהו שממתין מעבר לכביש, או על איזה צל נעלם שעומדים עתה לחדור אל גבולו. לבסוף חזרו והגיעו עד ראש השיירה, והציגו איש רגלו על צחפת הזחל הראשון, ונועצו כבושות ואמרו דברים אחרונים שלפני היציאה, ואחר קפץ רובינשטיין ואמר “צביילה איפה אתה?” וטיפסו על הג’יפ שלהם, שהיה מחריש עָנָו ונאמן בפינה, ועקרו ויצאו אל נתיבת השדה, להתייצב עליה בראש השיירה. אפס הנתיבה הזו אך שמעה שמועה נצטנפה ונתכנסה באפלה ונתחבאה לחלוטין – וצא בקשנה! לא, זו רק מבוכת הרגע הראשון – הנהי כאן הנתיבה החדשה שלהם, הבת־הסוררת. ועכשיו, היכן הם? כעת קם שם שאון זיזה, וחריקות מהלכים, וגניחה מיבבת של התנעת מנוע סרבני, ונהמה רבתי של מהלך ראשון, וקריאות, ועצות בסימני קריאה, והג’יפים הקטנים של פרחחי־הקומנדו, נחפזו, התעכסו, הסתדרו, פתחו־פה ויללוּ יללות של קורת רוח, ומשכו בשרשרות הכדורים ומתחו בידיות הדריכה, והתקינו מושביהם, ומכשיר האלחוט ניצת ועינו עין ירוקה והחלו קולות עולים מכרסו ונתקעים לאפרכסתו, ועדיין לא זזו ואילו רוב הדיבורים והקריאות לא פסקו. הגיעו הדברים לידי כך שרובינשטיין כיבה את המנוע וירד וחזר לאחוריו לדעת היכן הפגע, ונתברר כי אותה מכונית פלונית לא תוכל לזוז אם לא יחליפו את צמיגה הנקוּע – וצריך לבחור בין השארתה כאן, ובין הסעתה כמו שהיא (ואפילו בגרירה) ובין הקצאת עשר דקות ( כתביעת הנהג) להחלפת הצמיג – ויש להחליט מיד. “מחליפים,” אמר רובינשטיין ומצץ בסיגריה מעל גבי לוח הספרות בשעון. אסור לאבד רגע אך “אחת כבר התהפכה, עכשיו נפסיד עוד אחת?” הרהר צביילה. מיד הוצאה הרוח מכל המפרשים, ורוּפּוּ שאוני המנועים, וקללות יצאו חופשי, ומי שכבר היה נכון לנסוע כמו שהוא, מצא שאפשר כעת לסדר יותר נוח, ואחרים מצאו שאפשר למתוח רגליים ולהשמיט ראש, ולנסות לנמנם קמעא, ועוד אחרים הצטברו אצל המכונית הנדונה, לראות ולייעץ.

איש מכל אנשי השיירה לא ידע צביילה שנמתחו בו מיתרי סבלנותו כפי שחש בלבו. אפשר משום שרק מעטים יודעים כמה עוד יש להספיק ומה עוד ממתין במחצית הקצרה הזו של הלילה. לעזאזל הצמיג – הייתי משאיר אותם כאן. לסכן שיירה שלנו בשביל מכונה אחת. אבל, כמובן, לא באת לכאן כדי לעבור דרך, אלא כדי להעביר דברים… לזוז – רתחו קרביו של צביילה. להעביר, לסיים, להצליח. במשלטים מסתמא נרדמו הכל. אנשי תמרורי הדרך – עייפו מהוחיל, קר להם, בודד להם, גם הם נרדמו. מי יודע עד היכן הולך הרעש הגדול הזה. שיזוזו. שיגמרו. קפץ מן הג’יפ, ונתרפטה בברכיו ליאות, מיד התחרט וחזר אל מקומו. גרונו צרוב עשן. האמנם יקרו דברים בהמשך הדרך? אברהם. מספרים עליו כל מיני דברים (מין רעש כזה כאן! שוּם נעירות חמור לא תבקענה הנה). שיזוזו. עכשיו מתאים שלא יהיה המפתח הדרוש, שהברגים יהיה חלודים, שמשהו יישבר. הא, עם דלי אחת שכזו אפשר… אני אומר לך. נו מה? זזים? כן. זה רובינשטיין: זזים הכל בסדר. – יחי רובינשטיין, קור הדעת שלו, המעשיוּת העניינית שלו! זזים. באים מאחור? בודאי. באים. הג’יפים ישנם, הזחל נותן קול ברזילוֹ. זזים. חביות דלק, בגדים, מזון, נשק, מנועים למשאבות־מים. חומרי חבישה. הידד – איזה קבלת פנים תהיה לשיירה. חבל שאיננו נוסע אתם עד הסוף, ואיננו נכנס אתם שמה עם כל הטוב הזה, להשוויץ גבורה בקבלת־הפנים שמה. בדי עמל רואים את המסלול. פתאום נתעים לראות כאילו הוא פונה הצדה, והתעתוע מרמז רגע ומפתה להמשיך בו וללכת לאיבוד כבשיגעון. מדי פעם צריך להתחזק ולהתנער ולהביט אנה ואנה כדי להתעשת ולראות נכוחה היכן הדרך. הקרונות הכבדים יעלו כאן בקושי. מאחור באים ג’יפ אחרי ג’יפ, והשאר נבלע באפלה ורק מודיע על קיומו ברטינה שואנת, רוגנת עמומות. תתכופף והאנטנות שלהם יצופו תמירות מעל קו האופק הכחלחל, מסומנות היטב. “הלו יונה שתיים, הלו יונה שתיים…” זזים ועולים.

פתאום היה משהו לפנים מתהפך ונעלם וחוזר, ומיד נתברר כי אין זו אלא מטפחתו של שומר הגל הראשון. “זה כבר זהו?” אמר האיש כשעברו על פניו בחדוה ובעניין גדול – “זה זהו!” השיב לו צביילה בגאוה, משל נכנסים בראש לגיון המנצחים אל העיר. הופ. עצור. מה? השיירה אינה זזה. מה מעכב? קפץ רובינשטיין וירדו עד שפסע כמה פסיעות, נתנהמו המכוניות ומזו אל זו נמסרה ההברה “זוּז”, זזו ושוב נעצרו כי לא באו אחריהם. במכונית אחת באמצע היה נראה ליושב בארגזה למעלה כי משהו עומד להישמט. מיד טפח לנהג על תקרות מדורו וזה עצר, וזו שאחריו חפזה עצרה בחטף רגע לפני שהתנגשה בו, ואחריה היתה ההיעצרות רצה לאחוריה עם תום השיירה. ואילו המכונית הקודמת שהרחיקה קצת, הבחור שישב בארגזה אך הרגיש וטפח בתקרת מדור הנהג לעצרו. הידקו את החבלים. התחילה רטינת הנהגים שאינם רואים כאן דבר וחציו. גם לא את אחוריה של המכונית הקודמת. נטלו אחדים וריבצו איש בחוּרוֹ על כנף הגלגל הקדמי, וזה שכב שם נע ונד מעיין בתלמי האופנים ומַנחה את הנהג בהברות קטועות מתוך המטפחת המחַפה את פיו. זזו קצת. מיד אירעה תקלה נוספת ונעצרו. אי אפשר לנסוע רצופות. שוב צריך לברר תולעת ארוכה וסומית זו – מה אירע בה באחת טבעותיה הרחוקות. ושוב חרקו מהלכים, וקרונות גדולים וחשכים התנדנדו כשטים על שוֹא־גלים, שהודפים ונושאים את כבדם בנקל אבל מאוד במוחש.

נוסעים לאורך הבתה השחורה. נתגלה אופק השמים. זיקוק ירוק עשה חיווריינות בחלל ורידף הד קלוש של צללים נמלטים. זזים. קרונות חורקים ונעים לאִטם (מה בעצם זה מזכיר? קרונות מובילים בדרכים…). לאט, לאט, זזים. רובינשטיין נטה פתאום מן הדרך, ורמז לג’יפ הבא אחריו לעבור הלאה. עבר אותו ג’יפ ושלושת אנשיו היו חשכים בתוך אפלתו, רוטן נסע הלאה, עבר השני, ומכשיר האלחוט שלהם איוושש ועינו הירוקה מחוורת בוהק, עבר הג’יפ השלישי, והגיע חוקר ברזלית הזחל וחיטט בשרשרותיו באדמה ונאחז והפליג הלאה עולה ושוקע כברוָז, וקרון ראשון בא לוט אבק, ואיש רבוּץ על כנפו, וראש עם סיגריה מציץ מאשנבו מוּטה החוצה לראות־לראות, ומן השורה הבלתי נגמרת אנשים מכורבלים יושבים למעלה בארגז. כל איש בן יחיד לאמו. ואין להם לא פרצוף ולא שם ולא חזות. כאן פנה רובינשטיין והריץ את הג’יפ בשדה בצד השיירה אל ראשה, והדרך אינה דרך, וצביילה נאחז בכל אשר תפשה ידו, וקיפצו ונחבטו והספיקו לבוא אל מקומם, בטרם התחיל המדרון האלכסונ אל הואדי, וצחוק של הנאת תחרות מפרכס במעיים. שיירה של ממש. זה הרבה יותר ממה שפיללת כשדיברו אליך לעת שקיעת החמה על איזה שיירה שתעבור כאן בחצות. הבחורים שעל שפת המדרון היו מנפנפים במטפחות. “כאן בזהירות,” אמר רובינשטיין אליהם והצביע באגודלו לאחור, כדי שיעבירו אזהרה זו לבאים אחריהם. ואל כל מכונית גחנו הללו ואמרו זהירות, בקריאת־לחישה לילית, ומיד באה החלפת הילוכים, פעם נקיה ופעם צורמת־חורקת, כאילו היו נתקלים כאן לא במלה אלא באיזו ישות־מציאותית ונפרטה בה פריטה שמשנה את הילוכם, ונגינתה: זהירות.

האין המדרון תלול ונטוי מדי? האמנם לא יתהפך כאן קרון? עברו הג’יפים, ועבר הזחל והתחיל יורד הקרון הראשון. פס הנייר הדק המתוח על קוצים ומסומר באבנים קטנות – היה דק וחיוור עד רחמים, אבל את חובתו עשה חלוּש זה באמונה – ונראָה. צביילה ורובינשטיין החנו את הג’יפ בצדי מירדד־המעבר ובאוּ לראות כיצד יורדים הקרונות. וקרון ראשון כרסתני, כשבּלמיו מַצוויחים מדי פעם, מתנדנד לאטו זחל וירד על גחונו, עיוור ומייבב, וראש נהגו יוצא מן הדלת הקרועה ועל הכנף שוכב הבחור, ושניים הולכים לפניהם ומניפים במטפחות הלבנות (אה, אילו סימנו הכל בסיד!) וככה הורידו בהמה גסה זו. לרגעים היה רגב סלע חורג מטלטל את הקרון עד התכווצות הלב מחשש. נפצי אויר קלים הותרזו כפקקים נחלצים. ואחר־כך נעצר הקרון נטוי על צדו והנהג בצבץ ראשו ורובו להשקיף והוא אמר: “איך זה שם מימין?” – “לא ימינה” – שאג צביילה – “ישר! רק ישר!” והקרון התיר בלמיו והשיט את גחונו המסורבל ונתנדנד רגע, ויצא ובא אל מול המעבר: “לא ילך כאן,” צעק הנהג ממדורו משתלח החוצה ומשקיף – “ילך, ילך – רק סע בזהירות.” – “זה שגעון הדרך,” אמר שם מישהו – וגם האויר התעוות מכעס על תבוסתן זה. “הי שמה!” – קרא רובינשטיין אל הנהג, “אתה, סע ישר ככה. רק כשתעבור עד הנה תפנה חזק שמאלה ועברת!” אבל הנהג היה חשדן כנהג. טיפס וירד ממרומי מדורו ויצא לבדוק בסוליותיו את העניין (נטלנו אחריות נוראה כשסחבנו לכאן את השיירה – זו אינה דרך. – צווח קול בקרבי צביילה). ואותו נהג הצית סיגריה, ושהה רגע מכבות את הגפרור, ועיין מסביב. וראית לפניך באור החולף איש אחד במעיל עור מהוה וגב כפוף ופנים חרושות וצנוף כובע־גרב, נהג של קרון־משא יהודי שיש כמוהו אלפים, עם אשה וילדים, ומשכנתא, ובית, וצרות ושטרות ודאגות, ונטל אותו איש וינק מן הסיגריה שלו, וכעכע וכח ניעו המרובה, והשתעל עוד פעם “זה לא־כל־כך” אמר בקולו המנוזל, וטיפס ועלה על מקומו והוסיף ככה: “זוזו־’צִדה, ואני אֶ’בור” – לחץ והוסיף גז, ועיטש את מנועו, והלה נענה לו ממעמקיו, ככלב נאמן, והכניס למהלך וכשם שהרפה לאט מן המַפרד כך פרנס את המנוע במעט דלק ויישר את ההגה, ולאחר שנחבטו האופנים הקדמיים וירדו, והתחילו שוקעים בחולסית הערוץ, מיהר והפך את ההגה שמאלה, במאמצי כל גוו, והוסיף דלק וחזר ויישר והמתין עד שיתגלגלו לערוּץ האופנים האחוריים משמאל, וכשנעשתה טלטלה זו לעובדה הוסיף יתר דלק והוסיף יתר שמאלה – לאט לאט – והיה נראה כאילו הנה הוא כבר מתמוטט וצונח, והגניחה המשוּכה תיהפך זעקה, אך הקרון נתגנח ונתרעש וכוח הוזרם בכל היותו – וכבר היה מתנדנד ויוצא ועולה אל השפה השנייה ומרחיק ועולה בשביל. “אתה אייזן” – צעק צביילה אחריו – “מאה אחוז אתה!” וחזרו והלכו לעבור עם הקרון השני לֵידה שנייה.

הבחורים המַנחים, ושוכני כל קרון, ועצם מקומו הרתוּק בשרשרת השיירה – טרחו ועשו מה שבכוחם כדי להעבירו בשלום. ככל שרבו העוברים כן נעשה החריץ מועמק יותר והדרך מסומנת יותר, לבד ממה שבהיותך באמצע השיירה אינך יודע לא קשי הדרך ולא נפתוליה אלא רק מוליך חטמך בעקב אחוריו של קודמך וליותר מכך – גם לוּ ביקשת להיפנוֹת – אין לך לא שהוּת ולא חפץ. עברו, קיפצו וניטלטלו, קיללו, התלבטו, וחגוּ נעו והקפיצים התעמלו קשה, ופסחו ועברו. שוב נטל רובינשטיין ועשה קפנדריה נועזת ומסוכנת להשיג את השיירה בתוך שדה הדוּרה העליון, אלא שחריץ אחד שהשגיחו בו רק כשנחבטו בו חבטת בלהה כמעט כילה את מַסעם. והכניסו במהלך המיוחד ונסוגוּ משם בדי־עמל, כשקצה לשונו של רובינשטיין נמחץ כמעט בוּתק במדחפה. שוטטו לאורך החריץ, בחפזון, בחוסר עניין מופגן אל כל התלאות הללו, ובחרדה לזמן המתבזבז, ולסוף מצאו וצלחו את החריץ בתוקפנות וביהי־מה, תוך שניתרו ניתור אדיר, אלא שזה כבר היה יותר מצחיק ממדאיג, וחפזו ודילגו על עוד כמה חריצים, ובאו אל שדה הדוּרה, ומפלסים להם נתיב בתוך הקנים השעווניים העוממים בזהבם החרישי וממטירים מזרה־גרעינים סביבם, השיגו את המשעול ונתחבו ממש בין זחל והקרון הראשון. אלוהים, נפתולי המדרון עלינו. כאן אפשר לאכול את החרבון הדשן אשר היה מעולם, פטור מאכילת שור־הבר והלויתן. שניים שלושה נפתולי מוֹרד גומרים לך את השיירה, ואת הפריצה ואת המצור ואת מי יודע מה. וזה כשבינך ובין הכביש רק קילומטר אחד. להרוס את השיירה בלי מוקש, בלי מארב, בלי אויב – במו ידיך שלך העלובות – לא, היה לא תהיה, פשוט: היה לא תהיה!

עכשיו שלח רובינשטיין את שלושת הג’יפים עד הכביש להבטיח את הכביש ואת הוואדי ולהודיע על המצב, ואת הזחל היטה רובינשטיין הצדה כדי שישמש בשעת הצורך כמדלה מושיע, ועל נהגו הטיל להתקין, על כל צרה, את תוף הכבל הקדמי. ועתה התקרב ובא, הקרון הראשון. עובדיה היה רץ בין אנשיו וצועק ממרום הגבעה אל שיפוליה, ומעורר רפאים בצווחתו. טרוֹח טרח כל הלילה וליקט אבנים בהירות, חיטט והוציא כל פיסת נייר מכיסי כל אנשיו, בין מכתב ובין עתון, ובין כרטיס מרופט של “אגד” – ועשאם כולם ניקוּדי תמרורי המסלול; לא זו בלבד אלא מדורה פעוטה מוּצלה אבנים הבהבה על שפת הנפתול השני, הקשה – מה יכול היה לעשות עוד ולא עשה (אף־על־פי־כן לבך אינו חזק). הנהג לבוש מעיל־העור טיפס וירד ובא אצלם ושאל: “זה כאן יורדים?” – “כן,” אמר לו עובדיה. “בג’יפ!” אמר לו הנהג הלצה. ושירבב אצבע וניערה וסיחרר בכך שרשרת מפתחות וכרכה היקפים־היקפים עד תומם, ומיד חזר וסיחררם ונתפקחו כריכותיה עד תום, וחוזר חלילה, כדרך נהגים בעולם. “לא, גם אתה תרד.” – הלה שתק ומשך כתפיו, ואתה חשת עצמך כדרדק שהחציף. “לא תוכל?” הרהיב צביילה ושאל רתת. “אה?” אמר הנהג, “תתן לי להסתובב ולחזור הביתה?” – “מה פירוש?” אמר צביילה וחש עצמו כנבחן במיצר. “ככה,” אמר הנהג, “הביתה לא תתן. אז מה? אז נרד. ברירה יש?” משל כאילו אותו מעודדים את צביילה. “קשור אצלך הכל חזק,” אמר אז רובינשטיין “שלא יעוּף משהו.” – “קשור חזק,” הצהיר מישהו מעל ארגז המכונית, שנתנה בהם מבט בהמי ממתין, זגוגי. “תכניס בראשון ותרד!” אמר עובדיה שוקק להתחיל ולהועיל. “יש לך עוד עצות,” אמר לו הנהג הלצה וסיחרר שרשרת מפתחותיו. וירד קצת למטה. והוציא סיגריה והציתה, ואילו את הגפרור ואת שרשרת המפתחות נוטפת מאגוּדלוֹ הרים מעל ראשו כדי שיאיר לו קצת הלאה, והאיר יד חרבה, יד של בעל־מלאכה, ושב כח ניעו וחזר כפוף קצת אל קרונו הגדול, השולח זרבּוּבו המגוּשם לפניו ואינו יודע מה צפוי לו. בינתיים התחילו קופצים מעל המכונות שמאחור, והתחילו קולות באים והולכים, ואנשים מסתובבים, ושואלים ומשיבים מה העניינים, ומספרים שהדרך סתומה, ואחרים התלחשו שנמצאו מוקשים, ואורות הזיקוקים שהקריבו עתה מימין היו מביאים משיכה סתמית נחפזת של הראש להשקיטו בין הכתפיים, להסתיר קצת, וריח רע של כשלון התחיל בּוֹאש בלבבות העייפים. השעה שתיים וחצי לאחר חצות.

עובדיה ניגש את אשנבוֹ של הנהג הראשון: “אתה מוכן?” – “מוכן,” ענה לו הלה והנהים גם את מנועו. “אז תיסע אחרי בדיוק.” – “אתה יותר טוב שתזוז ותיתן לעבוד.” – “אני אראה לך איך לנסוע.” – “אתה יש לך עצות, מה? אני לא צריך עצות.” – “זה לא עצוץ – זה ככה.” – “שמע־נא, – אני נהג או אתה נהג – אז תזוז ותתן לעבוד.” – “תן לו” – אמר רובינשטיין בחיוך, “הנח לו.” ועובדיה נעלב סר מעליו וגם ביקש לתקוע ידיו בכיסיו ולהודיע שהוא לא משחק יותר – אבל מיד שכח את זה, לפי שהמכונה הגדולה על חמישה זוגות אופניה (ארבעה וארבעה מאחור ושניים מלפנים) התחילה שופעת ניזוזת למטה, ואותם האופנים היו זזים וסובבים לאטם ואוכלים עפר ומנפצים צרורות חצץ ומטמינים וכובשים אותם תחתיהם, וריח דלק־שרוּף היה נידף, ואחר נתרעדה המכונה כולה כשנעצרה באחת, ומשהו התרחש בתוכה, והתחילה מייבבת חדוֹת וחוזרת ונרתעת לאחוריה ושוב נבלמה וחזרה וירדה למטה כשחוג היקף מעגל סיבובה מספיק לה עתה, קידמתה אצה לסוב במחוג גדול ואחוריה מאטטים ובאים במחוג קטן, ועשתה נפתול אחד, ובלא מאמץ מיוחד עשתה גם את השני, ורמסה את כל הניירות והאבנים ויתר הקישוטים שתלה שם עובדיה במסירות ובשקידה, והמדורה הקטנה והמסכנה נבלעה בין האופנים ונעתמה שם, ולאט ובכבדות ניטלטלה המכונה, ונתרעשו עליה למעלה ארגזים, ושרשרת יתומה נתרגנה מר, וכמעט זעקה פרצה מלבך כשהיה נדמה שהנה היא מתהפכת על פיה – אולם זאת היתה ההטיה בנפתול השלישי, האחרון. והריהי כבר למטה, בשדה הדורה התחתון.

“אהה,” נתנשף עובדיה ונתיישר מכל עקומיו שהלך והתעקם ככל שירד הקרון. “אחת!” אמר צביילה ונשא עיניים סביב למצוא עיניים אחיוֹת וללחוץ להן יד. במכונה השניה היו חביות. ואלה אמרו הברה רועמת עמומה, כרעמים רחוקים, על על קרטוּע, פגז אחד אל תוך חביות הדלק – רץ מוחו של צביילה ריצה שאין לה גמר. או מוקש – התחיל התחלה אחרת. לעזאזל, זה מוכרח להצליח – התפלל לבו ממעמקים. בלמי המכונית הזאת היו צורחים מר וקצר על כל בלימה, וכך היתה ירידתה מנוקדת צרימות קצרות ומרות, חירקין חירקין, צווחין צווחין, דגשים דגשים, ובלא להרתע אחור סבבה נפתול אחד ושני ושלישי, שם התעכבה פתאום וחביותיה רעמו, ולאחר שמישהו אמר שם “בסדר!” הפליגה נבלעה בשדה הדוּרה. ובאה שלישית. והנהג ביקש שילכו לפניו ויגידו לו איך ומה. והציב איש איש על כנפי המכונית, והתמרמר על נסיעה כזאת בחושך. גם ביום, אמר, לא היה יורד כאן, ועוד חירף ואמר כי אוטומובילים אינם סוסים וכאן – לדעתו – צריך להוביל בסוסים, או השד יודע במה, וכל אותה שעה היה ניזוז טיפה, ועוצר, וגומע עֵצות, ומתפרץ קדימה, ובולם באחת, עד היהפכות מעיהם של יושבי הכנף. בנפתול השני הודיע פשוט שאי אפשר עוד. זה לא ילך. ובאו ויעצו לו “לקחת אחורה.” והוא תבע שיניחו אבן אבן לפני כל אחד מגלגליו, בטרם יהין להחליף הילוך ולסגת אחורה, וכך גם עשו, לא זו בלבד, אלא גם נתלקטו ונטפלו למכונה וצעקו – “הלי־הוֹפ” וסייעו לו בדחיפה כביכול לטפס אחורנית, ואחר־כך ברעש גדול הקיף את הנפתול וירד ויצא, והסביר לכל פמליית מלוויו כי אצלו למעלה יש נשק ותחמושת ואצלו אי־אפשר בקונצים, והוא חייב להיות זהיר, ויתר דברי נאומו וכל אשר אמר שמעו רק אנשי צוותו בלבד, אם בחפץ או על־אפם לא נודע, כי חזרו הכל למעלה להוריד את הרביעית.

גם זו ירדה והיא טעונה ארגזים וחבילות בגדים עד אפס מקום, וגם החמישית, וגם היו עליה בארגזיה שני לצים, שהיו חבלים בידיהם, והיו מנסים פעם לחבוט בהם, פעם לתפוס בהם, ופעם להפחיד בהם, והרבה תועבות גדולות כהנה. ואחר־כך בא קרון גדול אחד ונהגו הודיע שאצלו הבלמים תש כוחם, וצריך היה פשוט ליטול אבנים ולנשאם במו ידיים על הכרס, ועל הכתפיים, וללכת צעד בצעד בצד האופנים, ולהטילן כשידרש מתחת האופנים ולמלט מהרה אצבעותיך – ולא עוד אלא שבבת־אחת, שכן – כך הסביר פלוני – אחרת תעלה המכונית על המכשול ותעברנו כלא היה. וגם זו ירדה. ובעברה התנדנדו שתי אלונקות מקופלות קשורות לסולמות, והזכירו משהו שטוב בלעדיו. והתחיל להיות ברור שהירידה תסתיים בכי טוב, עד כדי שנולד חשש כי בסוף, בכל זאת, יאתרע המזל ותבוא הפורענות. לא המתינו עוד עד שכל מכונית תסיים את המדרון, אלא התחילו מורידים אותן בשרשרת בזו אחר זו. כשנשאת רגע עיניך, באקראי, לשמים, נזכרת פתאום כי בכלל יש לילה בעולם, ואיזה גבעות רחוקות, ויש גם אויב, ויש שיירה, וזאת הדרך שעשו לה, ונראה הדבר תמוה, כמעט לא שייך לעבודה זהירה ומתוחה זו, מלאכת הורדת מכוניות בנפתולי נתיב גרוע. כשחזרת וטיפסת בפעם האין־ספור אל מרומי הדרך כבר ירדה ממש עייפות כלבית. עתה היו יורדים כסדר מעשה אוטומט, אמרו לכל נהג ברגע הנכון את הדבר הנכון, והוא, חוליה בתוך שרשרת, לא התווכח וקיבל כל עצה כהלכה פסוקה, שמע ועשה, וסבב בהגה, ודש ברגליו בבּלָמים ואנשיו שבארגז למעלה כבר היו מנומנמים ונואשים מדעת מה זה כאן והיכן זה כאן, וכבר השלימו עם כל מה שיבוא עליהם. ורק רובצי הכנפיים היו קוראים קריאות לנהג – ואהבת־החיים החזיקתם עֵרנים. מכונית אחר מכונית, כבדות וחורקות היו סובבות ויורדות. מכונות עצומות. אכן, אינן הגדולות ביותר שראית אי־פעם, אף לא המרהיבות ביותר שאפשר למצוא, אלא סתם מכונות־משא יהודיות רגילות, אבל הן, אף־על־פי־כן, עצומות, ברדתן פה ככה, עצומות ואדירות, האם משום שהן השיירה שלנו? לבך גאה בשיירה שלך!

זה שעל־ידו עומד רובינשטיין הוא אברהם כנראה. מתחיל מתבשל אצלם משהו. ומסתמא מלחמה חדשה. כשאברהם יורד למטה סימן שלמטה מתכוננים כבר. ברור: שיירות זה לא פתרון. וצריך יהיה להילחם. בכדי התנחמת. לא גמרנו עוד עם המלחמות. עוד לא גמרנו, בחורים. מדגדג להתקרב אצלם ולהאזין לדבריהם. מתעוררת איזו כמיהה נרגשת לאבא. לשלות תוגתו המגוננת, להסתופף בצל אבא, זה אבא הטוב והשותק שאם הוא כאן שוא תהוֹם הרוח בתריסים. עד כמה חלפו ימיו, בטרם הגעת אליו ואל תוגת חיוכו מחופה השפם. פתע נשבר לבו… מה אפשר לומר להם, כדי שאפשר יהיה להישאר אצלם? להתאבק בעפרם ולהיות בסוד הגדולים… וכי מה! הרי זה כאן האיש אשר הבחירה שנלקחה מאתנו הופקדה בידיו – הוא יבחר ואנחנו נעשה. הוא יחשוב ואנחנו נמות. פסט! עצור (כלום יודע הוא מה רובץ על כתפיו – שטות, אין לו זמן לדעת מיני דברים). אבל מתעורר בך קול לוחש, לבוא אליו, אל אברהם הלז, כמו בסיפורים ההם, לבוא ולומר: הנני שלחני! – – ולרוץ באש ובמים, על הר ועל גיא ו… או שהוא ישא עיניו לבקש לו אחד, בחור טוב, שיעשה את המעשה הקשה והמושיע ויגלה אז, כמובן, אותך עומד שם, ותאורנה עיניו: הנה האדם! נחמד מאוד.

אלה כבר הקרונות האחרונים. אלונקה קשורה מתנדנדת. הברנש הרבוּץ על הכנף מזמר מין זמר לה־לה־לה, לה־לה־לה, בינו לבין עצמו, אולי כדי שלא יירדם ולא יישמט ולא תימעכנה עצמותיו היקרות. והנה הקרון האחרון יורד והולך. יורד ונעצר. עתה התעורר גם הזחל ועשה נפצים והשמיע טרטור ברזלי ואברהם קפץ לתוכו, וזה חרחר ופלט אדים שרופים ונטה מיד וירד, ושרשרותיו מתרעשות עליזות, וחג מחוגיו בכל נפתול וירד לחשיכה שלמטה. ומי עתה? אַהלן. הנה הם בחורי הג’יפים של ההבטחה העורפית – הם הבחורים ההכי־הכי, הם הבחורים בגוש, אשר כל המדרון הזה והמעבר הזה אינו להם אלא שעשוע של כלום, נסעו רוטנים חצאי נזיפות על ההתמהמהות הזו, ומסתבר, שעליהם עוד להגיע וגם לחזור, וכן גם הובטח להם למחר חופש ונסיעה הביתה – ולא יוותרו על זה בשל שום שיירה שבעולם, ואין זה עסקם אם חפרו ומצאו בשביל שיירה כזאת את כל הנהגים בעלי שתי ידיים שמאליות! ירדו גלשו בנחת, וסיגריות הבהבו (אסור־לעשן – זה בשביל ההם, הלא־כלומאים שבשיירה), ביוחסנות בטוחה בזכויותיה, ונטלו מרחק של כבוד, בינם לבין השיירה, תריס בפני האבק ובפני התערבות בפחותים, ופרשו והרחיקו הפליגו לחושך. ונשתייר אחריהם טרטור פוחת, ושיירי אבק מידלדלים, ועוד רגע ואתה נשאר כאן כלאחר תום הנשף. נעשה שקט. חזרו שרטוטי הגבעות באופק, מצלצלים דברים וקטעי דברים. זמזום עמום מרחוק. שדות נרחבים. צריך לומר משהו. וטוב לשתוק. עייפות. מאוחר. מרחיקים דרכם. האמנם נגמר? לומר אמת? – קשה להיפרד ולחזור מכאן. קשה לא להיות עוד שותף למסע. אינך יודע אל איזה מחר אתה חוזר, ומה ממתין לך כשיבהירו השמים.

טוב. מה. רובינשטיין? שותק. עייף. נעץ שני בהניו בחגורתו, הבליט כרסו הבעל־ביתית וניצב מעיין בחושך. מה אפשר לומר לו כדי שישמח טיפה, כדי שיחוש מגע ידיד? אבל מוטב לשתוק. לילה שוקק. נדמה כאילו הכוכבים נתלכסנו נשתפעו מערבה, מוכנים כבר לגלוש ולהסתיים. חבורה של תנים סברו גם הם שהגיעה שעתם, ונתנו קולם ביבבות, ובתינוי רעבם. קר. שעה שלוש. “כבר שלוש,” אמר צביילה. “כן, כבר שלוש,” אמר רובינשטיין (בעצם, מה יכול להיות שמו הפרטי? – אהרון? יענקל? ברל?). “כמעט ולא נשאר לילה,” אמר צביילה. “כן,” אמר רובינשטיין. “אבל הספקנו, מה?” בקש צביילה לקשור שיחה חמה יותר – ורובינשטיין לא השיב, וכשעיינת בו ראית כי אינו אלא מושך כתפיו בלבד. “אז מה?” אמר מישהו שבא עתה, ואינו מישהו אלא הוא עובדיה – “אז גמרנו?” – “נחכה עוד קצת,” אמר רובינשטיין ותלש בהניו מחגורתו, וחיטט בכיסו אחר הסיגריות. עישנו כולם והשקיפו לעבר הכביש. דופק הזיקוקים הירוקים והאדומים פעם בקצבו הרגיל, כחלק מחלקי הלילה. עומדים עתה כאן כאיזו אם ששלחה זה עתה את בנה לקרבות – לבה עמוס, לכל משמעות של אותות נבואה, והבית ריק לשיממון. אי, מלחמה, מלחמה. קר. קפה חם. חדר־האוכל מואר וחם ושותים קפה. עוד מעט הולכים לישון. הנערה הנאה, המרעדת את לבך – עוברת, הולכת אל פתח הדלת. לומר לה משהו? – –

מה? זה עובדיה מדבר: “בינתיים אני אוסף את האנשים,” אמר עובדיה, ורובינשטיין הניע לו ראשו דומם. מישהו בא במרוצה: “רובינשטיין?” אמר הבא בחופזה – (והרי זו נערה… שמע: זאת דלי! שיא השיאים! איך לא ידעת שישבה כל הזמן עמך על הגבעה הזאת כדי שמיעת קריאת שמה, אילו צעקת! – פלאי פלאים) – מה קרה? “רובינשטיין?” שנתה הלזו – “זה אתה? הו, תשמע: נתקעה מכונית בוואדי על יד הכביש. לא יכולים להזיז אותה. שואלים מה לעשות.” הרי לך. ניבא הלב ניבא. אי אפשר להזיזה. “היכן המכשיר שלך?” אמר רובינשטיין – “כאן,” הורתה בידה והתחילה הולכת שמה (ראית את מלוא קומתה, והבחנת אפילו בחן הנעת מתניה כשפנתה לפסוע… מצאת לך זמן לנענועי־חן!) ומיד טיפסה וישבה ופתחה בטקס השבעות שחוזרים בו בנגינה חסרת־גוון וכופלים מלים וכינויים וביקשה לתת לה את פלוני “קרן־אור”.

מיד יצאה בת־קול ממעֵי המכשיר והצהירה כי אכן קרן־אור מדבר. ורובינשטיין (משתדל שלא להתבלבל בנוסחאות פולחן זה) שואל וקרן־אור משיב. הסתבר כי ממש באפיק הוואדי התלול שלפני הכביש נתקע קרון לבלי זוז. ניסו למשוך ולא זז. עוד מסתבר שהתעקם שם אצלו איזה ציר או משהו ואין לעקרו. ובכן מה? אבל רובינשטיין כבר החליט: “פרקו את המשא, והשאירו אותה במקומה.” קשה לדעת מה היה סבר פניהם של הללו שהיו שם אבל הם ענו “בסדר.” לא, זה עוד לא בסדר. – “ואל תעמדו. המשיכו לעבור את הכביש.” אומר רובינשטיין, “המשיכו לעבור.” – והניע ידו לחזק דבריו: “המשיכו, המשיכו. לא לחכות” – האיץ רובינשטיין – “עברו את הכביש. את הפריקה השאירו לג’יפים שמאחור – יקחו את העיקר.” (מה יש שם? אז רק את מנועי המשאבות שיקחו. את הבגדים לעזוב. כן, להשאיר. היא מפריעה לעבור? גלגל אותה הצדה, לעזאזל, משכו, דחפו, מוכרחים לעבור). כן. כן. כבר זזים? טוב (לא להישאר על הכביש. המקום המחורבן ביותר. מיד להסתלק. לא לחכות). לעבור. כן. כן. עבור (דוקא בוואדי. מי אשם? וכאן היה הכל מאורגן כל־כך מרגיז עד להתפקע!) “כן” – אמר רובינשטיין כשחזר הקול ודיבר: “להמשיך, להמשיך. והישארו אתנו בקשר. לא לכבּות את המכשיר” (מיד רגן שם האלחוטאי: חבל על הבטריות!). “להישאר אתי בקשר מתמיד.” גזר רובינשטיין (כמה טוב שיש מישהו שמקבל הכל על ראשו: מחליט ומצווה). “הלו יונה אחת, הלו יונה אחת” – אמר הקול העמום – “עברנו וממשיכים.” – “הלו יונה אחת, הלו יונה אחת” – דיבר רובינשטיין – “עברו ואל תתעכבו, עבוֹר.”

ככה, מה? חבל על מכונית. עם ההיא שהתהפכה מקודם – הן כבר שתיים. אבל אנשים לא נפגעו (עוד אינך יודע מה יקרה. עוד לא נגמר! – כן. כן נגמר! מה יש עוד? עכשיו כבר הכל נגמר! אח, אלוהים גדולים!). ומה כעת במשלטים? דלי טיפלה במכשיר בידיים זריזות. היתה כל־כך במקום, יודעת את מלאכתה, ומדי דברו היתה כמפנה מקום שלא להיות בכלום לטורח. נחפזה בך פתאום מאיזה מקום תאוָה לעשות לפניה מעשי גבורה ולהוכיח אומץ לא רגיל. נסי לומר – ואני קופץ… – “כאן פלוגה א',” הסבירה דלי, כשחִזקה קולו של המכשיר, שהיה סח מבטנו ומאשר הודעת השיירה שהנה היא נכנסת לתחומה. “סומכים עליכם!” אמרה השיירה לפלוגה בחיוך. “יש על מי לסמוך,” ענתה הפלוגה לשיירה, ביד על הלב.

שלוש ורבע. נטלו ופתחו חפיסת ביסקויט, ואף שחניכי שיניהם כבר מקורדות מן הביסקויט – לעסו ומילאו פיהם אבק יבש ותפל שיש להרבות בגריסתו כדי שיטפח ויצמיג ברוק ויבלע. אבל כמה טוב לסעוד כאן ולחסות תחת כנפיה. פשוט ידך וגע בה, לטף את פיסת ידה הדקה היוצאת מפי השרוול הכּביר של מעיל־הרוח הגלמי. דלי, איזה אושר שאת ישנך. מתרחשת בך מין ערבוביה של סכנה ושל מתיחות, ושל עייפות, ושל התלקחות נרגשת. המכשיר היה מדבר עתה ומספר כי מכונית אחרת נתקלקלה לפתע, נקשרה והיא נגררת עתה (מה שם אצלם? פגע אחר פגע!). מה פירוש ‘החפזו’ בשיירה לילית – נוסעים במהלך ראשון ושני, נעצרים בכל רגע, מטפסים על אבנים וקופצים בחריצים, הכל נראה נמנע, ורק איזה דחיפה לא־מוסברת מוליכה הלאה (פתאום אתה נזכר את שיירות הילדים. כשהיו מפנים בלילות את הילדים מן המשקים. אותה חרדה ממושכה וממותחת, אותה התאפקות מבכי של אמהות משתדלות, אותה הקשבה עד חולי אם לא התפוצץ כבר החלל טעון האימה הזה שאתה מסיע בו את הילדים הקטנים, מקצתם נרדמו, מקצתם מציצים מן האשנבים ושואלים שאלות, וקצתם לא נוח להם, מר להם, והם מפוחדים מאוד – וכל מלה שהם אומרים מוארת כדברים אחרונים, כדברי צוואה, כפרידה מן העולם – רעמים מתגלגלים מרחוק, מספרים על הפלישה, מתחמצות הכליות, וממשיכים לנסוע באבק השדות הליליים, הזרים, המאוימים: מה־יהיה, מה־יהיה – – –)… אבל אסור להתמהמה.

לא, בודאי, אסור להתמהמה קרוב לכביש. ואיך הדרך? אנחנו אמרנו כי יש שביל נוח וכבוש, דרך עפר טובה, ואיך באמת? אתה שנחיריך תתרניות מרוב אבק ומצחנת דלק, ואין כאן כלום שאין בו ריקוּח־יקר זה של אבק עם דלק־שרוף – אתה חש בבירור בריחה המיוחד של דלי, ריח פרטי שלה, ריח צעיר וחם ולילי, ועשוי לאהבה, שמעורר להתרפק, להגיע שפתיך, לעצום עיניים ולהתמוגג. “מחלקת הג’יפים העורפית עברה את הכביש.” הללויה. קדימה.

רובינשטיין ישב נסעד על כנף הג’יפ. אחר שינה ישיבתו ותקע מרפקו במכסה ואת אגרופו בלחיו. ואחר־כך גם כפף ראשו וכינסו אל בית כפף זרועו, ועוד התקפל עמוקות והתכווץ. וכנראה עצם עיניים. ונתנשם עמוקות. איש עייף. נותרת אתה מול דלי לבדכם. והלילה הגדול צולל ומלוא חללו רטטים ורעדות לא נתפשות, והוֹלם־לבך מוּחש בעורקי הגרון. אוֹ שמא זאת חרדה. קצת עצוב. קחי דלי ופספסי באצבעותיך שער ראשי (פֶה, מלא אבק), אמרי לי בלחן־לחש “צביילה” כזה שתיתם נשמתי בי… גם העולם הגדול נושם עמוקות. הלכה השיירה. ללכת למצוא ולעשות ולתת לה כעת קפה חם, מנין לוקחים כעת קפה… שעה כה יפה ושתוּקה. חלום וממש יחדיו. שלוש ועשרים. בעוד שעתיים אור. פחות. מתי זורחת השמש? המכשיר מאַווש, עושה פתאום בני־נפץ קטנים, ויבבה מתרסקת וחדלה. דלי פוכרת בראשי אצבעותיה את עיניה הלאות. ופתאום היה נדמה כאילו רק האוזניים טעו אבל הלב צלל במכאוב: יריות.

האמנם? כן. יריות. רובינשטיין! אולם כאן אירעה התפוצצות, ורעם־אש עלה מבין הגבעות מעבר לכביש, ועמוד אש פחת מהר ונעלם. מוקש! לסוף השיגנו הארור. “מוקש!” צווח צביילה. רובינשטיין נזדקף. דלי הסמיכה שני אגרופים אל חזה והשקיפה לאחור מעבר כתפה. מה? לרוץ שמה! היכן הג’יפ! “תני לי אותם!” אמר רובינשטיין קצרות. וזו נתעשתה והקריבה את האפרכסת: “הלו יונה אחת – הלו יונה אחת – מברק בשבילך – מברק בשבילך, יונה אחת, עבור!” – והמכשיר השיב איוושוש זורם ולא דיבר מלה. שוב חזרה וקראה באותה השבּעה עצמה, ושוב איוושש המכשיר ולא דיבר, פרט לפציחות חשמל קטנות שדרדרו לעתים. היריות נתחזקו. בפירוש. שומעים כבר צרורות מקלעים. צרורות בריאים. מי על מי? מארב? לעזאזל. היכן הפלוגות של המשלטים? המתנה ארורה. אתה מרגיש פתאום כי בעצם אתה נזקק לנקביך. המתנה עצבנית. המכשיר שותק. אז בואו נרוץ שמה. דלי מנסה מחדש. קולה נעתם קצת. אין שוֹעה למברקיה, אין מודיע עצמת אותותיה, אין קול ואין קשב. מה הדבר הזה? מפסידים הכל בבת־אחת? חילופי יריות נמרצים. מעיךָ מתבחלות בכל האוכלים שבהן. חבל שאינך אתם שם במערכה (איזה מזל שנשארת כאן – מצייץ בה קול מנוול אחר). ככה להדפק! האמנם הכל טובע, הכל נחרב? פלצות, עייפות וחירוק שיניים. אחד בא בריצה, עובדיה, הוא צווח: “רובינשטיין, מה שמה?” ונוכח שיפה לו שיחשה וגם מחשה, אבל עיניו בודקות פעם את חבריו, פעם את האופק שם. צרורות אש. מישהו סיים שם חייו? (הו, הלואי ולא חבר שלי!) שתי רקטות חריפות־אור פרחו מעבר האויב (קילומטר וחצי־שניים מערבה), שהו ועשו בהירות צהוּבה־מתה ודעכו התפוררו. האמנם הופתעו גם הם? ובכן לא מארב? (רק שלא גברי, ורק לא יעקב, ולא חנן, ולא אברהם, הו, לא אברהם, ולא הנהג עם מעיל העור וכובע הגרב ולא…) מה אנחנו יושבים פה ככה!

עתה פתח המכשיר והתחיל דובר, וצלקות מיבּבוֹת חותכות דבריו ומדרדרות כאפונים יבשים. “הלו יונה אחת, הלו יונה אחת, הודע עצמת אותותי, הודע עצמת אותותי, יונה אחת עבור,” אמר המכשיר (תחת לצעוק ולספר מיד מה קרה, מי מת, והיכן השיירה!) – “הלו יונה אחת,” אמרה דלי בבטחה, “בסדר, עבור!” – “הלו יונה אחת”, דיבר המכשיר מוכנית, “מכונית מספר שבע עלתה על מוקש, אני חוזר… מכונית מספר שבע עלתה על מוקש… יש נפגעים, אני חוזר, יש נפגעים, הלכו לברר” – וביקש לדעת אם קלטו דבריו עד כאן. “בסדר, עבור,” אמרה לו דלי בבלעה רוקה ובהחליקה לחייה בהסח־דעת – יורים מן הגבעה שממול המשלט. הג’יפים יצאו קדימה, הג’יפים יצאו קדימה, עבור." הנה כי כן. יש נפגעים. מי? כמה? לא – רובינשטיין חושב רק על השיירה, רובינשטיין חוזר ומבקש את “קרן־אור” ורובינשטיין אומר לו לנעלם הלז שהכדורים שורקים על ראשו והמות מצחק מסביבו – “עזבו את הדפוּקה, והמשיכו, אתה שומע אותי: להמשיך להמשיך.” (איך זה קרה שרק השביעית עלתה על המוקש לאחר ששש קודמות עם הזחל והג’יפים לפניהם עברו בשלום? כנראה יצאה מן התלם – או… מזל!) – “לא להתעסק בה ולהמשיך – אתה שומע אותי – קדימה! עבור.” וכעת ביקש רובינשטיין להתקשר עם שוּקי מפלוגה א‘, ודלי השביעה שבועותיה וקלטה את קולו הילדותי של אלחוטאי פלוגה א’. לעזאזל, דוקא על־יד הכביש, מצאו להם מקום. “מי יורה עליכם?” חקר רובינשטיין. והאלחוטאי בעל הקול הילדותי הסביר שיורים מן הגבעה ממול, יריות רובים בלבד. הג’יפים עולים עליהם. וכנראה שההם מסתלקים. והם ירדפו ויכּנסו אתם בקרב. – “הלו שוּקי,” אמר רובינשטיין, “אל תיכנס לקרב. אל תיכנס לקרב. אתה שומע אותי: רדוף באש. העסק אותם. חַפּה ותן לעבור. תן לשיירה לעבור. האם זה ברור?” – “כן זה ברור” – “והשגיחו בכביש שלא תבוא תגבורת. השגיחו בכביש.” – והלה חזר והודיע כי הכביש כבר ממוּקש – (וזה מצוין – יחי גברי! רק שלא ייפגע פזיז זה ברדיפה עכשיו). ושוב נכנס ודיבר “קרן־אור” מן השיירה ושאל אם להשמיד את המכונית הנפגעת שלא תיפול שלל לידיהם. – “לא,” אמר רובינשטיין והניע ידו וראשו לשלילה. “לא, אתה שומע: לאה, אלף: לא. עבור.” (וזה ברור: הג’יפים צריכים לחזור בבוקר ואסור להשאיר סימן בוער כזה!) מי זה פתאום יורה מן הגבעה ההיא? ומה פעלו עד כה החמורים של הפלוגות, באו רבצו על הגבעה ונרדמו בין המשפתיים, במקום לשוטט, לסייר ולאבטח! עזוב! – זה מן השמים. מסתמא בדואים עלובים בלבד. החליטו שזימן להם הקב"ה שלל למשיסה, עד שטעמו טעם מקלעי הקוֹמַנדוֹ.

אבל מיד היה הדמיון הפרוע משתולל ומוסיף ומצייר לפרטיו מראה של כמה טנקים ומשוריינים כשהם גחים זועפים בעד המחסום שנפתח לפניהם ועוברים את כל קווי המיתחם המצרי, ויוצאים בדהרה עליכם בכביש – עליכם, וכאן הם נפרסים, ופותחים עליכם בששת־הליטראות ובשתי־הליטראות, וב־20 המילימטר, ובויקרסים, לעזאזל… מיד טלפונים מצלצלים בכל הבונקרים של כל המפקדות שלהם, תותחניהם מוּזעקים, ציונים, טווחים ומספרים נמסרים, ופגזי טיווח ראשונים שורקים, ומיד נופל עליכם הברד הזה, כשהשיירה הכבדה הזו זוחלת לה במהירות של שניים־שלושה קילומטר לשעה, עם תחמושת ועם דלק ועם הכל. האם לא אבדנו? ושמא… נפסיק? רובינשטיין ושמא נפסיק? הלא רואים שזה לא הולך, פגע אחר פגע, נחזור בעוד מועד, לצד שלנו, לפני שסותמים את הכביש ולוכדים אותם שם באש ובמארבים ומכתרים אותם עד הישמדם – ואולי נפסיק? כעת הדרך עוד פתוּחה… – יפלו עוד אנשים… אז מה?

שוב הצטרד מכשיר האלחוט בקולו של אלחוטאי השיירה אשר סיפר כי נתברר שיש הרוג אחד ושני פצועים. והוסיף כי השיירה ממשיכה, והג’יפים יצאו אל הגבעה, ושאל אם להמתין להם. – לא. אל תמתין, אל תתעכב, רק קדימה ורק קדימה. הסביר להם רובינשטיין והניע ידיו כאילו הוא משיח עם העומדים לפניו. אחד (רק אחד!). כנראה שהיה אחד משוכבי הכנפיים. “הלך להביא.” אני, מסתמא, לא מכיר אותו. הג’יפים מדברים: הבריחו את היורים, שואלים אם להמשיך ולדלוק. וגם אותם מעכב רובינשטיין: הפסיקו, המשיכו הלאה עם השיירה. אולם הם עוד יגשו אל המכונית לפרק ולקחת מה שיוכלו. – “כן, אבל מהר, עשו הכל מהר,” אמר רובינשטיין. והשיירה שתעבור, השיירה שתמשיך ותעבור, הלאה! (מי חכם וידע מה טוב – הלאה או לחזור?)

ושוב רצרץ המכשיר איוושה ריקה ומשהו התפתח ונתרחש מעבר לגבעות ההן, ובני־אדם היו טרודים שם ונרעשים ומתוחים – ואתה אינך יודע כלום. גם האנשים של הבחור שנהרג אינם יודעים עדיין כלום. סבורים שהוא עודנו ישנו. החלמו עתה חלום רע. הדפק תריס הבית בפתע. הקרא עורב אי־שם? הכל פתאום כל־כך וזה תמיד. מסכן. לא, לא הוא. הוא כבר לא. הם. להם זה רק מתחיל כעת. מי בעצם מביא את הבשורות הביתה? הה, המלחמות. “הלו יונה שלוש,” חזר ודיבר קול חטוף ומעובה והוא קולם של הג’יפים – “יתכן שיש סביב המכונית ההרוסה עוד מוקשים, להתחיל לבדוק?” – ברר. נהיה קר בלב. נכנסו לשדה מוקשים? פחד להוריד הרגל, פחד להזיז אבר. אימה! “הלו יונה שלוש,” אמר רובינשטיין, “הסתלק משם, אל תגש, חזור ואל תרד מן הדרך!” – כולך אוזן קשבת: עדיין שקט שם. עדיין לא התפוצץ כלום. איזה מין הסתבכות מהירה. והרי לא מכבר יצאו מכאן שלמים ומסודרים… והשקט נתמשך. צביילה היה מבקש לחזור ולשאול, להציק להם שידברו ויספרו כל הזמן מה ואיך, שיספרו… אבל כיון ששותקים – ניחא, ישתקו להם. ויסעו, ושיסעו, ושיסעו כבר הלאה, ורק שיסעו כבר! מה פתאום שם מוקשים? הגנה על הכביש? דוקא מן הצד ההוא? חכמה של הבדואים? משונה. האמנם לא נראו בתצלומי האויר כמה כתמים, אהלים שחורים, שם – אבל אלה יכולים להחשב סתם שיחים, ויתכן שגם אינם אלא שיחים. צריך היה לסייר שם – אך אסור היה להסתובב. מי ירחץ כפיו מדמו. לעזאזל הכל ביחד. שתיקה גדולה. הזיקוקים תכפו עלו בסקרנות ובחששנות. האם הם אִשור להפתעתם של ‘ההם’? אחת היא עכשיו. (בלבד שכבר הרחיקו הלאה!) – עכשיו הדרך הזאת שפילסנו הלילה – נגמרה. הסדק האחרון נסתם. מלחמה תהיה. אין מפלט. תמימות היתה לחשוב ששיירות יושיעו לנו. שיירות הן מעשה נאה, ומלחמה מאוד לא שפך־דמית, אך שיירות אינן הדבר. שיירות אינן קונות מרחב, אין בהן דרור, אין בהן שלום. נצטרך עוד למות ולמות, אמא. מוקדם לנשום לרווחה. מי הם אלה כאן? אה, הלהקה של עובדיה. מיד יתחילו לנדנד בשאלות. לא. שותקים. כולם מתוחים. רק הגד להם מִלה והם רצים לעזרה. הו, באש ובמים – בודאי! בחורים נפלאים. קר. של מי הוא זה המזל הרע הזה? שלי? זה התחיל יותר מדי חלק וטוב. קוֹר, זרוּת, של נכר. תמיד מות. תמיד. תמיד.

הרחיקה. נבלעה בחושך. שדות שחורים אחרים שם. המון המון שדות אחרים. וכלום לא ידוע. שמונה קילומטר הלאה מזה צריכים כבר להמתין להם החבריה של שמואל. וזה יהיה סוף הנפתולים. תולעת מתפתלת. שיירה לילית. עניין צדדי. צריך יהיה להתחיל מלחמה. אין מנוס. אלוהים, אין שום חשק למלחמה. לא די בכל מה שכבר היה? ומצד שני: שכבר תהיה ושכבר תיגמר. שכבר תיגמר פעם. שכבר נדע מי נשאר בחיים. אין איש בטוח עוד בחייו. ואולי באמת אתה בתור הפעם, ומותך ממתין לך. הו, שלא תהיה עוד מלחמה! אבל צריך לעשותה. אין מנוס. לזרוק אותם מעלינו, לזרוק מכאן. למה אין איש עוזר לנו. עולם אדיש, מביש. צריך יהיה להלחם. ברור. בלי לעשות העויות. ככה. לא רוצה להרוג. לא רוצה שייהרגו. ושום דבר לא יועיל. מאוחר.

היכן הם עתה? שקט. יכולים עוד לטעות בדרך? אל תרגיז. עורב שחור. למה יטעו. גברי מוביל. שוויצר אבל אַייזן. הו, מחר יתחילו סיפורים ומעשיות. מחר. מסכן ההוא שנדפק. פתאום והוא כבר מת. והפצועים. היא תעבור. היא מוכרחה לעבור. באמת פחדנו שיהיו יותר נפגעים. אין ברירה והיא תעבור. מה? זה רובינשטיין. מדליק סיגריה. נדמה שגמרנו בכל זאת. תכנית שלו, והכל על ראשו. אבל כבר סיימנו, כנראה. עייף האיש. אבל לא לזוז מכאן עוד. נשב ונחכה. כן. עד הסוף. עד שתגיע השיירה אל מקומה ויודיעו: הגענו. אה, שיודיעו. ועד שתחזורנה הפלוגות. זה יותר קל. ועד שהכל יהיה גמור באמת (גברי עוד צריך לחזור בבוקר – ישימו להם מארב! שלא יחזור! שלא יחזור!…) – “יספיקו לחזור עד הבוקר?” אמר צביילה. ונוכח כי הפר שקט כללי, וכי הכל הפנו אליו ראשיהם, כאילו אמר מי־יודע־מה חשוּב. ונפלה צפייה מתוחה לתשובה. אבל רובינשטיין רק אמר: “זה תלוי.” והרהר רגע והוסיף: “אנחנו חוזרים אל התל. צריך להסתלק לפני האור. יתכן ש’ההם' ישלחו הנה אוירונים בבוקר. צריך להתנדף.” חשב והרהר עוד והניע אצבעותיו כבוחן את הדבר ואמר: “תתקשרי עם הבסיס ותבקשו את מכונית המדלה לסחוב את ההיא שבוואדי. אולי עוד נספיק.” (לב של חצרן ליהודי הזה!) הנה כי כן. אבל רוצה להישאר. לא רוצה לחזור לפני. אני אשאר כאן. תנומה שבי רוצה הביתה, אבל אני רוצה להישאר (אולי גם היא תישאר?…). טוב, אז לא נזוז. אז נשב כאן בקור. בטל שהתחיל יורד ומלחלח. על האדמה כאן. צנופי ברכיים ומכווצים, ונמתין לשובם. אנשים אחים נחנו. אל נחזור עוד… “וכן,” הוסיף רובינשטיין, ופנה אל עובדיה, “קח את אנשיך, ובדרך חזרה תאסוף את השאר, ותחכה על יד התל. וצביילה, מוטב שתחזור למטה ותביא את הג’יפ”.

הלילה עוד היה עמוק ושחור, אבל כבר הוטלה בו רננה אחרת. הצינה גברה. הטל ירד. שמורות העינים נפקחו מאוד. היית רגיש וענוג, מזוכך כלאחר יקיצה מחלימה. עצבות שאין לתלותה בשום דבר מובן מתחלחלת בפנים (זה יכול להיות סתם רעב). הרגשה שאתה קרוב קרוב למשהו שעוד מעט ותדע מהו. ויהיה אז אור. וכשנפנה לרדת למטה, התחיל המכשיר דובר מחדש. נעצרו הכל. קפאו להקשיב. ואילו אותו קול פיתום אמר אז לפי דרכו ככה: “מתקדמים, אין מה להודיע. מתקדמים, אין מה להודיע. עבור.” ודלי ענתה לו לא בזמר ולא בהלל הגדול, אלא רק אמרה: “בסדר, בסדר, עבור,” בלבד.

וצביילה ירד בשביל הרָמוּס עקבות אופנים, מעוך רגבים וצרורות־אבן ועשבים קטנים, וירד בשלושת הנפתולים, והגיע למטה אל שדה הדוּרה העמום, וקיר הגבעה התנשא מעליו וראשו בשמים, שכוכבים חדשים זרחו בהם עתה, מצורפים אחרת, מזמרים אחרת, וקורנים אחרת. ובתוך הדורה, פסיעות אחדות הלאה, התחיל צרצר אחד זמרה משלו, ואפשר גם שהיה מזמר כל אותה שעה ולא שעו אליו, והד דברים גדולים וקולניים היה ספוג בקרקע הפרירה, קרקע מיזרע טובה וריחנית. וגם היית נזכר, משום מה, בגופה מיטלטלת באלונקה ספוגת־דם בתוך קרון גדול, זה מתנדנד על מַהמורות הדרך ואף זה שבתוכה מתנדנד אבל אין לו עוד דרך. וירדה על צביילה מין הכרה אחת, שלעולם מבקש אדם לתפשה וקשה ואינו יכול, והיה נראה לו כאילו התקרב דבר שנשגב ממנו לומר מהו, אבל, הה שדות גדולים, דבר כזה שחיים ומתים על ספּוֹ, והוא ישנו והוא אמת, והוא גם פשוט מאוד וגם יותר ממה שאפשר לדמות. מיד נעשה לו קר יותר. ופחד נפל עליו. נשא רגליו ובא אל הג’יפ. ומושבו היה לח. וכליו היו לחים. והעיק ברגלו והתניעו ורחש החיים היה רץ ומחלחל רב בטחון. ונתנשם עמוקות עמוקות. ויצא ועלה במעלה הדרך, כשכוֹח מתעורר וזורם בכל אברי המכונה. הו, הטה כעת אוזן בן־אדם אל הגבעות האלה והצץ אל אותן פאתי־שמים ואל מרחבי השטחים המַקווים בתוכם נשימות עולם לילי – האם אין נעירות חמור של שלום עולות ובאות? והבה נחוש לבוא אל זו דָלי נפלאה שלנו.

מאי 1949

נדפס לראשונה בהקיבוץ המאוחד, תש"י