פתיחה    🔗

יראה האדם וישכיל המתבונן לדעת ולהבין, שלפעמים פגישות שמזדמנות בין אנשים כאילו על פי מקרה, מדרך סתם, אינן ענין שבמקרה ואדרבא עין בעין יראה המתבונן במרבית הימים, אשר לא סתם מקרה הולידן אלא ההשגחה סללה דרכן ועין צופיה ליותה צעדן ויגלה בהן המתבונן כעין רמז ואות לסמל נכבד, ברוב או במעט, כפי שימצא המתבונן בפגישותיהם של נער יהודי, שמעון יפרח, עם נער ערבי, עוסמאן דג’אני, מתושבי ירושלים העיר העתקיה, שהכירו עצמם בגיל הילדות והנעורים וחזרו ונפגשו בגיל הכח, הבינה והעצה ואולי צפויה להם עוד פגישה או פגישות בשנים הבאת.

אלו דברים מועטים ראה כותב הקורות האלה להקדים לעצם תוכנן של הקורות לאמר: אין הוא מתיימר לכתוב סיפור־חייהם של השנים הנ"ל (שהרי לשם כך לא יספיק ודאי גם ספר גדול), אלא כוונתו לספר דבר הפגישות המיוחדות בצמיחתן, בפתאומיותן, בטיבן ואגב אורחא יספר גם קצת מסביבתן, זה חפצו בלבד ו— והלואי ויצליח בידו — ורב לו.

 

א. והדירה מאין תמצא?    🔗

נותרו שבועיים ימים עד “מוחרם”, שמשנכנס “מוחרם” מחליפים הדירות בירושלים העתיקה — ועדיין לא נמצאה דירה למשפחת יפרח, משפחה ותיקה בירושלים מדורי דורות. יום יום היה אבי המשפחה, ח'¹ משה יפרח, יוצא ומשוטט בחוצות ירושלים (ברובע היהודי) מכל העברים — ובשובו הביתה היה נאנח וקובל: “אָין, הכל תפוס, הכל ‘סתום’, הכל משולב זה בזה”; כלומר: זה יוצא “משם” וזה בא “לשם” ולשם באה משפחה משם וחוזר חלילה עד סוף כל הבתים. וכל שהלכו וקרבו ימי מוחרם רבה הדאגה וגברה המועקה שבלב, על דרך: מה נעשה לעצמנו ביום שידובר בנו, כלומר, ביום שהערבי, בעל החצר, ידבר קשות וחמורות אלינו: חסל, צאו, לכו לכם!

כי זאת לדעת: גדולה הפעם צרת המשפחה, באשר לא דייר יהודי יבוא להחליף דירתו בדירתם, אלא בעל החצר הערבי (שכל חצרות הרובע היהודי היו שייכות לערבים מלבד מספר מועט, אולי כמספר אצבעות הידים, שבעליהן היו יהודים). בעל החצר הערבי רצה להרוס ולבנות בחצרו וכבר ויתר להם אשתקד והשנה היתרה בהם כמה פעמים, שהוא מוכרח לדאוג לחצרו ולעשות בה תיקונים ושנויים — והשנה, איפוא, לא יסלח ולא ירחם.

קרובים וידידים היו פוקדים את בית יפרח בימים ההם ומשתתפים בצערם. יש מהם שהשתתפו ממש בפועל, היינו: שהלכו בעצמם וחיפשו ותרו במבואי־סימטאות ירושלים ובסתרי־מבואותיה שמא יגלו דירה באשר היא שם, ויש שהשתתפו עמם בדיבור, באנחה ובקובלנה.

ואם תאמר: מה שייך קובלנה? קובלנה על מי?

— על אלו ה“אישכנזיס”, שבשנים האחרונות (ואותה שנת תר"ס היתה) באים משם, מרוסיה (כל האשכנזיס, לדעת ההמון הספרדי בירושלים, הם מרוסיה), תופסים כל “חור” וכל “סדק”, מציפים את ירושלים כולה ועוד מעט קט ותימלא ירושלים אותם ואת ריחם (זה הריח המיוחד שלהם — ריח הרינג) ומרעישים האזנים בשאונם והמונם. — מה קרה להם שם? ומי צריך אותם פה?

ומשנזדמן במקרה, באחד הימים ההם, אצל היפרחים אברם־מרדכי, שפכו כל השכנים את כל חמתם, בגלל האשכנזים, על ראשו.

אברם־מרדכי מקובל בעיני הכל כספריד “מפוקפק” ויש אומרים שהוא פשוט: ספרדי פסול או אפילו: ספרדי בוגד… לבוש הוא כלבושם של בני ההמון הספרדי: תרבוש שחור על ראשו, מכנסיו מורחבים, עשויים מפשתן כמכנסיהם של פשוטי־עם ואבנט רחב חגור על מתניו. גר הוא בין דלת העם הספרדי ומתרועע כל ימיו עמם. ואולם משרבו האשכנזים לבוא לירושלים — נמצא אברם־מרדכי יוצא ונכנס אצלם, בתחילה בדרך עראי ועד מהרה באופן קבוע וכך נראה בעיני הבריות מיום ליום יותר גרוע. משהחלו לפשפש בתולדותיו יש ואמרו שאמו שורשה משם — מרוסיה, וגם בדמותו ובצלמו: אם נתבונן באיש כמות שהוא, נראה: אדם גבוה, צנום, אדמדם, לא רק בשערו כי גם בפניו המוארכים; אפו ארוך, מחודד מאד, בדומה למקור ארוך של עוף; קולו צרוד מטבע ברייתו — ודוקא הוא המכריז אצל האשכנזים על תיקון חצות, על סליחות, על הלויות מת וכדומה. ונוסף על כל אלה הוא מדבר בלשונם (ואשכנזים העידו בו במפורש שהוא מיטיב לדבר בלשונם) והוא בכלל ובפרט מלחך פנכא אצלם ויש אומרים בפשטות, שהוא מקבל “חלוקה” אצלם — כל זה והוא ספרדי?

אבל הוא עצמו את הספרדים לא עזב ואת האשכנזים אהב.

מששמע אברם־מרדכי בבית היפרחים מפי השכנים דיבורים מעליבים את האשכנזים אמר בניחותא:

— כלום האישכנזיס אינם יהודים? אדרבא, כולם בעלי תורה, שאלו את “החכמים” ויגידו לכם, ויש ביניהם רבים גאונים, ולכל היהודים יש חלק בארץ ישראל.

הפסיקוהו השכנים ואמרו בלגלוג: בעלי תורה — ועברים על לאו שבתורה, הלא הם מסיגים גבול…

— ולאן אפוא ילכו?

— ילכו לטבריה, לצפת, ליפו, מה הם נדחקים דוקא כאן בין רגלינו?

— ושם ביפו ובטבריה כלום יקבלום באהבה ובשמחה?

— הכולל שלהם יבנה להם בתים שם, “חלוקה” שמנה להם… הלא אתה יודע…

לשבחו של ח' משה יפרח ראוי לציין, שאף על פי שהיה מלא רגשות־צער כרמון לא נתפס בצערו ולא דיבר חלילה, סרה על האשכנזים. ואף על פי שהוא עצמו לא היה מן הלמדנים, אבל חרד היה על כבוד לומדי התורה יותר מאשר על כבודו (שכן בנם, נכדם ודודנם של רבנים גדולים ודיינים מובהקים היה, בכבודם התכבד ובתפארת תורתם התפאר). על כן הסה את השכנים ודיבר סניגוריה על האשכנזים והוכיח את המרגנים והמלעיזים על “אחינו שהם גדולים בתורה וביראת שמים”. ועל צרת הבית — אמר — יש לאדם לפשפש במעשיו עצמו ולא לתלות אשם על זולתו.

בני הבית היו כנרגעים מדבריו. אולם הבן הקטן, היחיד במשפחה (בין שלש אחיות) הוא שמעון, עגמימות גדולה היתה בלבו. נבצר ממנו לדעת על מה ולמה נגזרה עליהם גזרה כזו אשר לא כתובה בספר? ומה פשר דברי האב שיש לאדם לפשפש במעשיו? למי הרע ומה הרע אבא הטוב והמיטיב לכל אדם ככל שיכול? ומה יהא עליהם ביום מוחרם? האומנם יהיו הרהיטים והמטלטלים שלהם מושלכים ברחוב לעין השמש וכל עובר ושב יניד ראשו על בני אדם שכמותם — בני בלי בית?

ואם תאמר (כפי שהתחילו הבריות לנחם ולאמר): הקרובים יאספום אליהם, אלה ייספחו לבית הדוד פלוני ואלה — לבית הקרוב אלמוני — אי לאותה נחמה! האלה הם חיים? הכזה יהא גורל המשפחה? היתכן שכך יהיו חייהם? — אבל אם הגדולים מחרישים — היפתח הוא את פיו?

ובין כה וכה יום ירדוף יום. נשאר שבוע ימים עד מוחרם. וכששב האב הביתה לעת ערביים — הטיל עצמו על הספה ושתק. הוא נראה עיף ויגע, פניו חיוורים שלא כדרכם. שתיקתו ארוכה מדי והפחידה מאד את בני הבית, שכן לגבי אדם אחר השתיקה היתה מובנת: אין לו מה להודיע, לא מצא ולא העלה דבר בחיפושיו. אולם ח' משה אם שותק לעת כזו שאני: טבע הוא בו, שבנפול מצוקה, איזו שהיא, על ראשו ואינו רואה מוצא הימנה — הוא משתטח על הספה, עוצם עיניו, משתתק — ומתעלף. והתעלפותו קשה, שיש בה יותר מששים של מיתה.

היו בני הבית צופים ומתבוננים לחזהו, לנשימתו, אם נושם ונושף כסידרו. לאשרם ראו הפעם, שהתישב, לקח ספר משניות והחל קורא. עברה שעה ארוכה עד שהגיע זמן השקיעה.

איש לא שם לב שכל אותה שעה היה הקטן שמעון יושב מכווץ בזוית שבחדר עגום ומהורהר — עד שלאחר שעה קלה נתן קולו בבכי רם. ואז חרדו בני הבית עליו, שגם הוא טבע היה בו, שלעתים היה משתקע בשתיקה ולבסוף פורץ בבכיה אם בכי רם בקול יבבה, או בכי חשאי באנחה חנוקה.

כמה שביקשו בני הבית שיגלה להם מה גרם לו לאותה בכיה — לא נשמע להם ולא גלה דבר. אבל לאחר ימים רבים, בימי בחרותו, סיפר, לעת מצוא, על אותה בכיה כדברים האלה:

“אותה שעה שהיה אבא מוטל שותק על הספה, ירדה דומיה בבית כדומית אבל — ואני עולמי חשך בעדי. צופה הייתי בעיני ממש את אשר צפוי לנו ביום “מוחרם”: כל העולם נושאים חפציהם וכליהם אל ביתם החדש — ואנו עומדים ברחוב כאביונים דלים באין קורת־גג לראשנו. ואז דוקא אז, עלו בזכרוני ימי מוחרם אחרים, כשהחלפנו פעמיים ושלש דירתנו בעבר. יום ההעברה יום אורה היה לכל המשפחה, שמחה ותקוה מילאו לב כולנו. הסיוד, השטיפה, הסידור הנקיון — בכל היה רמוז: מכאן ולהבא חשבונא טבא. ו”שינוי מקום שינוי מזל" פירושו: תקווֹת טובות, נסים ונפלאות: מזל טוב לאחיות (שתים מהן מכבר כבר הגיעו לפרקן), מזל טוב לאבא, שמכאן ולהבא ירווח לו, שכן לדאבת לבנו ולבו, ב“נפשו יביא לחמו” וגם מזל טוב לי, שייעשה לי נס ויגלו לי רזי תורה ואהיה “מעיין גדול” כתפלתם־משאלתם של אבא ואמא. מתוך כך, בשקעי בהרהורי בדומיה ששכנה כל אותה שעה בחדר, עלה בזכרוני יום המוחרם, כשעברנו אל בית אלעלוּף (יהודי עשיר מצפון אפריקה) ואני אז כבן שבע. זכורני, בלילה הראשון להיכנסנו לדירה (וזו היתה דירה ראויה לשמה: בת שלשה חדרים בינוניים בקומה השלישית, קומה נדירה בבנייני ירושלים) — נדדה שנתי מעיני, שפיר יותר: היתה שנתי קטועה בעיני, ישנתי והתעוררתי מתוך חלום מפעים, ושוב ישנתי והתעוררתי. לא אזכור, כמובן, דבר מאותם החלומות, אבל אזכור, שההורים הרגישו במצבי, טיפלו בי והרגיעוני. הגורם לכך היה ודאי החידוש הממשי, המוחשי כמעט, שבבית הזה: היה זה בנין חדש, טיפוסי, מיוחד במינו, שאולי אין כמותו בערים אחרות שבעולם: הבנין הגדול הקיף, יותר נכון: חיבק, בין שני קצוותיו רחוב שלם, כל רחוב הקראים על חצרותיו, משכניו, בית הכנסת שלהם, המשתרעים גם ברחוב השני כזוית ישרה, באופן שפני רחובות הקראים נשארו, כלפי הרחוב, כפי שהיו, אבל אחוריהם היו דבוקים־צמודים אל החצר הענקית של אלעלוף, שהיו לו שתי כניסות משני רחובות (בשתי צלעות הזוית), והיו חצרות נפרדות אבל הגגות של שתי החצרות היו מאוחדים לשטח אחד ישר, ארוך, רחב, עצום, “שאפשר לדהור על סוס בו” — כפי שאמר אבא שעלינו לראות את הגג של הבית החדש. הבית בין שלש הקומות היה מרובע ומכיוון שהיה סתום לצד בתי הקראים היה האור יכול להזדלף מלמעלה דרך הגג, ובאמת היה על הגג חלל עשוי שׂבכת ברזל שממנו היה האור משתפך ומאיר די הצורך את הקומה השלישית, העליונה, פחות מכדי הצורך את הקומה השניה, ובקומה התחתונה — היה מורגש החושך גם בשעות הצהרים.

מראה הבית הזה על צורתו ההנדסית־קונדסית, על גובהו הרם מגגו ומעלה מכל הבתים, על אורתו־חשכתו ועל הכל על גגו רחב־הידים — הקסימני מאד, העסיקני מאד, כלומר: החיה את רוחי והגדיל חוט עשתונותי: הייתי מאמין אמונה שלמה, שמכאן, מהבית המופלא הזה, יִפָּתַח לנו פתח ישועה, רָאה נראה בו אות לטובה. כאן עלולים להתרחש לנו נסים ונפלאות: נס חתנים לאחיות, נס פרנסה לאבא, ולי — נס תורה, אפשר “גילוי אליהו”. כי מה מקום מתאים יותר, נוח יותר, מסוגל יותר להתגלות אליהו פתאום באחת הפנות החשכות, המיוחדות בסתרי הבית הזה! והן אליהו הנביא יודע ועד שרבות רבות הייתי מצפה להתגלות שלו, לא, חלילה, למעני, לגדולתי, אלא לשמחתה ולרווחתה של המשפחה כולה.

וכשנאלצנו אחר שנה לעזוב את הבית הזה (אבא לא יכול, לדאבון לב, לעמוד על שכר הדירה הגבוה) הייתי אני האומלל מכל בני הבית. וזכורני היטב היטב כמה הסתרתי והחנקתי צערי בקרבי כדי שלא אגרום צער לאבא. אבל כל כך היה אותו בית קרוב ללבי, שפעמים הרבה, כשיצאתי מ“תלמוד התורה” רצתי, בלא יודעים בהיסח הדעת, ובאתי הביתה… אל בית אלעלוף! וירדתי משם בבושת פנים.

משזכרתי באותה שעת־דומיה בביתנו כל הדברים האלה, דאב לבי עלי מאוד על תקווֹתי שנכזבו על גילוי אליהו שלא בא, לא בא… ובראותי את מעמדנו עתה ואת הצפוי לנו בעוד שבוע ביום מוחרם — פרצתי בעל כרחי בבכי גדול… ואז קרב אבא אלי ודיבר טובות ונחמות אלי, לקחני בידו והלכנו להתפלל מנחה וערבית."

כך בקרוּב היה סיפורו של שמעון יפרח על

אותו בכי בילדותו.

ואולם למחרת היום, יום חמישי היה, כשבא הילדים בצהרים מבית המדרש (“דורש ציון”) לביתו — לא עברו רגעים רבים והנה נכנס אביו, נושא סל כבד בידו כשפניו מוארים מגיל, מיד בישׂר ואמר בחטיפה: ברוך ה', שבח לאל, מצאתי דירה, נתתי כבר דמי קדימה, מחשש שמא יקרה, חלילה, איזה מכשול, שכרתיה על דעת עצמי, עכשו יכולים אתם לילך עמי לראותה, היא טובה מאד, שלשה חדרים: אחד גדול דיו, אחד בינוני ואחד קטן, היא קצת רחוקה אבל — דירה!

אחרי כן פתח אביו את פיהו ויברך את יומו ויאמר: היום יצאת מבית הכנסת ואמרתי אלך קודם כל לקנות צרכי שבת, ירקות, פירות ובשר — ואחר אצא לנסות מזלי לחפש, “לנפות”, בכל הפינות. כשעמדתי בחנות חג' כליל, הַיַרְקָן, שאני נוהג לקנות אצלו — תמיד סחורה משובחה אצלו — והוא נוהג בית תמיד מנהג נאה כללקוח רצוי ואהוד משום שאיני עומד על המקח (והוא תמיד חוזר ונשבע שהוא נתן לי במחיר פחות משום שאיני עומד על המקח), בקיצור: עמדתי ובחרתי מה שנחוץ והנה הוא אומר לי: מַלָךְ יא עם (מה לך, דוד) שפניך עגומים כל כך — וכך לא טבעך?

סיפרתי לו בקיצור צרת הדירה. מיד אמר לי: שמַע, אישי, אני יודע דירה פנויה, ממשפחה מוסלמית שעברה לשכם רק לפני ימים אחדים: הבית נמצא סמוך לרחוב הסילסלה (בקצה רובע היהודים מצפון), לא רחוק מבית דג’אני. לך מיד שמה. שאל על מי שהוא מבעלי המפתח של הבית (והורה לי למי פאנה ואיפה עלול להמצא בעל המפתח). מיד השארתי הסל בחנותו והלכתי, חפשתי, יגעתי ומצאתי. היא הדירה במקום שתיאר חג' כליל: יורדים במדרגות תלולות לקמרון, יוצאים מן הקמרון, נכנסים לסמטה יקומה, עולים ארבע חמש מדרגות — מגיעים לרחבה. שם בית דג’אני, מימין לה בסימטה צרה קצת — שם שם הדירה. אחד הבנים מבית דג’אני הלך וקרא לבעל המפתח — וגמרנו: תשעה נאפולוניטס (לשנה) — לא בזול, אבל כלל לא ביוקר. ואנו יכולים לעבור מיד אחר שבת.

היתה שמחה וששון, הקלה ושלום.

ומתוך כך שבו ונזכרו, חזרו וסיפור, בני הבית בצותא, על אותם השנים, שהיו קרובים בשכנות עם בית דג’אני מעבר השני לרחוב, ושבאותו בית נולד שמעון. ושמעון שמע שוב מה ששמע לעתים בעבר, שבית דג’אני מוסלמים טובים הם “והיו בידידות עמנו”, ושם קרה אותו אירוע נדיר: כאשר חלתה באחד הימים אם שמעון ועלה חומה עד ארבעים מעלות ואסור היה לה להניק את שמעון — אז היתה מנקה אם המשפחה, כדיג’ה דג’אני, את ילדתה בּהיה — והיא באה ברצון והניקה את שמעון שני ימים ושני לילות. “כן, כן, עד כך היתה אז שכנות־ידידות בינם ובינינו”.

על פי הדיבור של האב, איש מבני המשפחה לא יכול לתפוס היכן חבויה סוף סוף הדירה החדשה, ידוע היה לכל רק מקומו של הקמרון הגדול מצד הרחוב הראשי, סמוך לרובא המוסלמים, אבל לפני ולפנים מן הקמרון לא נזדמן לאיש לחדור ולהכיר, שכן, שם סמוך מדי לרשות של גויים, ואם כי סברו וגמרו שלאחר הצהרים ילכו כולם יחד לראות הכל ראייה של ממש, בכל זאת היו בינתיים מעלים השערות וניחושים על סביבתה ומקום מציאותה המדויק של הדירה.

גם שמעון הקטן אמר דברו:

אני יודע את הקמרון וכל אשר שם… שם… פנימה מזמן פרשת “חיי שרה”.

— מאי משמע מפרשת חיי שרה?

— כשהייתי ילד (עכשו הוא בן תשע) ולמדנו “חיי שרה” ראיתי שם את אליעזר עבד אברהם, שבא לפדן ארם… שם בקמרון, הבריך הגמלים… עשרה גמלים… (איזה רעש, איזו מהומה) והוא עומד ומצפה… שם בקמרון בצד, קצת אור, קצת, קצת… פעמים נראים אנשים יוצאים משם… גם נשים…; משם יוצאת רבקה וכדה על שכמה… שם באר המים… לעת ערב, לעת צאת השואבות — ואליעזר מצפה שם..

— ואתה נכנסת עד סוף הקמרון? וראית שם באר?

— לא נכנסתי. הייתי מפחד… אבל אז הלכתי כמה פעמים שם… ראיתי הכל מרחוק… עכשיו שנלך יחד אראה מה שם באמת…

לאחר שעה קלה הגיעה המשפחה אל קצה רחוב המעסרה (בית הבד) ליד הקמרון. אל הקמרון יורדים בשבע־שמונה מדרגות תלולות, צרות, וכשאתה עומד לרדת, דומה לך שאתה עומד להדרדר במדרגות אלו, אלא שומר נפשו יורד לאטו, יורד ומפסיק, יורד ומביט, היינו: מתאמץ להביט מחמת שפע החשכה שבקמרון שרובו אטום מקרוב. ירדת מן המדרגות רואה אתה לפניך שטח רחב קצת, בערך שמונה או עשר אמות בחשבון ואילו לפי הדמיון — כגון של שמעון — אפשר להוסיף כמה וכמה אמות. מקצתו של רוחב הקמרון מפולש, לא שאתה רואה סופו אלא שאתה מבחין או קלוש בחללו. דרך שם עובר דרכם לדירה. משנכנסו לרשות זו — לא נראה דבר מימי מפרשת “חיי שרה”. תחת זה עלה כאן ריח זבל חריף בכל חללו של הקמרון. בקושי הבחינו בפתח של “יכוֹר” (ארוָה), שמצד אחד עמד סוס ומצד שני ישב “ג’נדירמה” (פרש, מגדוד הפרשים האזרחיים), ששפמו העבה מסולסל ומבטו מזועף למדי — עד שנעשה לא נוח לעבור על ידו. אבל הכל התנחמו בלבם, שכאשר יוודע לזה, שהם שכנים ידידים למשפחת דג’אני, — שיש להם שׂרים בממשלה — ישנה זה את טעמו.

לאחר שעברו סמטה ארוכה בצורת שופר והגיעו למין שטח שהוא ספק רשות הרבים ספק רשות היחיד הגיעו לסמטה צרה ומשם ירדו חמש מדרגות לדירה החדשה.

 

ב. שכנים    🔗

ביום עוברם לדירה ידעו כבר אנשי הבית כמה וכמה רישומי שמחה, רמזי הרווחה ונצנוצי אורה וכמותם הרגיש גם שמעון הקטן. בראש לכל — הדירה עצמה, שהיתה מרווחה ונעימה, אם כי החצר עצמה היתה “תקועה” בקצה סמטה צרה וחשכה, אך בכניסה לחצר היתה רחבה מרובעה, וּשרידי עציצים סביב לה. בקומה השניה, שעלו עליה בחמש עשרה מדרגות, כללה הדירה חדר אחד די גדול, השני בינוני והשלישי קטן למדי. מיד קבעו אותו בשביל שמעון, שיכול להתבודד בו ללמוד גמרא וכל אשר ירצה ללמוד. החדרים מוצפים אור, חדר חדר לפי צרכו. החדרים והמרפסת מרוצפים רצפות מרובעות ישרות וחלקות ונוחות לשטיפה. הדירה כולה אם כי מן הישנות היא, אבל קירותיה חלקים, מטויחים כראוי וקל היה לסיידם. ואמנם הסייד ונשי הבית גמרו הסיוד והשיטוף מבוקר עד בין הערבים.

ואך גמרו הסידור העראי הקל, הופיעו השכנות הישנות־חדשות מבית דג’אני: האם כבת חמשים ומעלה, שלש הבנות, מונירה כווסר ובהיה, כולן באו, כמובן, עטויות רעלות לבנות ומכוסות פנים. כשנכנסו נמלא הבית שמחת־שיחה וגיל־רעוּת; ברכות, איחולים ומשאלות נלבבות נשלחות מפיהן על ראשנו ומפינו על ראשן — ותוך כדי כך הגישו הן התשורה לפי המנהג: צנצנת ריבה (סמל לחיים מתוקים), סלסילה מלאה ביצים (רמז לפריה ורביה) וכן זר גדול של פרחי הרדוף ורוד מגינתם הגדולה (עם זאת ראו חובה לעצמן להתנצל, שהיו יכולות להביא דברי מתיקה כגון “בקלאווה” וּ“מעמוּל” — אבל יודעים הם שאין יהודים אוכלים תבשיל שלהם), — ומיד החלו עולים־פורחים זכרונות ומעשיות מימי השכנות לפני תשע־שנים.

מיד בשלו קהוה והגישו להן ריבה יהודית. ותוך כדי שיחה שאלה האם, כדיג’ה על שמעוּן, הן הניקתהו בשעתו, ולפי הדין המוסלמי מותר לה להתגלות לפניו, גם לפני בהיה מותר, שהדין אומר: אח ליניקה — דינו כאח (ואף כי שמעון עודנו קטן יראות־שמים נזהרות מהגלות גם לפני קטן), אב כ“אח” יכול, אפוא, שמעון להכנס.

מיד קולות עליזים יצאו מהחדר הגדול וקראו לאמר: שמעון, בוא, הכנס, אין דבר… מותר לך…

הוא נכנס, נראָה וראה… בהיה תלתה עיניה עליו במבט ארוך כאילו מצוָה היא שבאה לידה, האֵם הצליפה עליו מבט בוחן ואמרה: אִסמַלָלה, אסמללה עליה, סַלמתוֹ, סַלמתוֹ (שם אלָה עליו, שלום לו, שלום), מתוך כך הזיחו גם הבת הגדולה והשניה את הצעיף מפניהן, שדנו עצמן לקולה כיוון שהוא קטן. אבל לא היה מפסיד כלום אם לא היו מתגלות, שכן לא היה כל סימן של יופי בפניהן ואילו בהיה יפה היתה ועיניו דבקו בה כשם שדבקו עיניה בו.

ובחלל החדר פשט ריח קהוה משובח ונמתח דוק עשן־סיגריות וקול צחוק וחדוה נישא מפעם לפעם במושב בפרט מדיבורה של מונירה שידעה לדבר איספּניול בצורה משובשה ומצחיקה — וכך קלחה השיחה בנעימות בפיהן כמים ההולכים לאט באפיקיהם.

והיה המושב הטוב והנעים הזה ביום הראשון לבואם לדירה החדשה לסימן טוב. ועוד סימן יפה היה בבית — שהאב, שנעדר כל היום מן הבית, שב עם חשכה בידים מלאות. ידוע ידעו שהלך עם אורחים תיירים לקבר רחל אמנו (שכן ח' משה יפרח היה גבאי של כמה מקומות קדושים בירושלים) ואף על פי שלא היה אומר מעולם במפורש מה שעור ההכנסה שהיתה לו, משום שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין, וגם הפעם לא אמר דבר — אבל הכּרת פניו הצוהלים ענתה בו — שראה ברכה באותו יום — וזה סימן יפה לבית החדש.

ובאותו הערב נשמע ברור מאד קול המואדין מהמגדל הקרוב מאוד לבית, והיה קולו נהדר־נאדר ברחפו במרומי קריה מקצה ועד קצה. וכל בני הבית, שאהבו מאד קול נעים, רחַב לבם למשמע אותו קול צלול בדממת הלילה — וגם זה היה אחד מיתרונותיה של הדירה החדשה…

ככל שעברו הימים ונצטרפו לשנים (חמש שנים גרה המשפחה בבית הזה) נוכחו לדעת, שאכן הבית הזה — לא הכזיב. אמנם "סף הבית‘² לא נגלה כאחד המהוללים המבורכים שבכוחם לחולל גדולות ונצורות, היינו: לשנות את מזלם של הדרים שינוי גמור, כגון: מעוני לעושר, מחולי לבריאות, מעקרות לפטר־רחם וכיוצא בזה, אבל “אות לטובה” גרם הסף הזה לכל בני הבית כמעט: עמוד התווך, אבי המשפחה, אם כי לא ראה הרווחה דמנכר בבית הזה, אבל דיוֹ שלא ידע מחסור ומצוקה ורגיל היה לשמיע בכל עת רצון: איזהו עשיר? השמח בחלקו: ברוך ה’ יום יום. הבנות — אחת מהן נכנסה לחופה בבית הזה, השניה נארסה זמן מועט לפני שיצאו מהבית הזה — ועובדה זו, שאחרי פיגור רב מצאו שתיהן את מזלָן בקלות ובזריזות בבית הזה — כאילו אמרה במפורש: מאת “סף הבית” הזה היתה זאת…

והעולה על כולן היה שמעון הקטן, הבן היחיד במשפחה: בבית הזה הגיע ללבישת תפילין³ בשמחה גדולה ובדרוּש גדול וכן לשנת “השלמת מנין” (בר מצוה). כאן עלה לדרגת מעיין בתלמוד עד “לסמיכה” לשחיטה והכנה לרבנות. אבל מלבד שלבּי חיים אלה שענינם וחשיבותם ידועים למדי לכל, אירועים וחוויות נפשיים, פנימיים, נסתרים וגלויים, ספוגי חיוּת ילדותית, גם חדורי עצבות תמימה וגם טעוני הגות והכרה, נבטו לאיטם בנפש הנער בבית הזה ועיקבות רישומם נשארו, גם גברו וחזקו לימים רבים, לשנים רבות, כפי שיסופר להלן, וכל אלה נבעו תוך תקופת השכנות עם המשפחה המוסלמית.

המשפחה המוסלמית כללה: אבי המשפחה, שיך מחמוד חאפז, האם כדיג’ה, שלש הבנות הנ"ל ושלשה בנים: הגדול, הנשוי, מחיה־דין כבן שלשים, השני עבדול מועטי כבן עשרים והצעיר — עוסמן גדול משמעון בשנתים־שלש.

האב נראה זקן מכפי גילו, חלוש, והתהלך תדיר על משענתו. לא הוא ולא הבנים — לא היו מקורבים אל בית יפרח ולא סר אחד מהם אליהם אלא לעתים רחוקות מאד, משום שבעצם לא הוזמנו בממש אלא מן השפה ולחוץ. ח' משה יפרח יהודי כשר ופשוט היה ולא ביקש כלל קרבה יתרה עם גויים. אבל תדיר כשנפגשו, באשר נפגשו, הסביר פנים להם והם — לו. יש ומשכו שיחה קצרה כל שהיא — ותו לא. הקירבה היתה בין הנשים, שבדרך כלל עצורות היו אלו ואלו מכל בידור או שעשוע וכל שכן מקריאה בספר (בנות יפרח קראו לעתים רומנים באיספניולית).

קירבה חמימה ולבבית צמחה (בסתר) במרבית הימים בין “האחים ליניקה” שמעון ובהיה. בין שמעון ועוסמן היתה קיימת חברות פשוטה וחלקה כלפי חוץ ואילו כלפי פנים גרמה לעתים פגיעה ברגש יהדותו ובכבוד עצמו של הנער — כפי שייראה להלן.

האם כדיג’ה יראת שמים היתה, אדוקה וחסידה ונהגה כגבר מוסלמי כשר; קיימה מצות רחיצת ידים ורגלים לפני התפילה והתפללה בקידה והשתחוייה חמש פעמים ביום. חסידותה כמו ניכרה בפניה: פנים רחבים לה, חוורים־שקופים כמרוחים דוק צהבהב, עיניה טובות חומות ואולם, דומה, כמו חסרות הן אור־חיים. צליל נמוך, מתון לשיחה — ושיחה לא היה חשוב, מעולה, אבל גם לא מבוטל.

היא ידעה חיבה יתרה ל“שכנה סוּלטאנה” יפרח, שהטיבה לדבר ערבית. כילידת חברון שהעדה היהודית הקטנה היתה מוקפת תמיד כמה רבבות ערבים, — הצטין דיבורה בלשון צחה ועשירה. כדיג’ה הדגישה לא פעם בפליאה, ששכנתה מיטיבה לדבר ערבית ממנה עצמה. ובשבת הנשים לעתים שבת שכנות גם יד, היתה מטה אזנים קשובות לאגדה ערבית או דברי “אגדה משלנו” שסיפרה סולטאנה ברוב טעם ודעת וכשסיימה דבריה היתה כדיג’ה חוזרת וממללת: יִסלם אתם, שוּ חילוּ! (שלום לפה הזה, מה מתוק הוא)!

יש והשיחה במושב התלחלחה במקצת ועברה לעניני דת ואמונה. סולטאנה יפרח הידענית (בת רב גדול היתה), הנבונה והזהירה, היתה מתחמקת לאיטה מויכוחים על דת ושמרה שפתיה מדיבור מיותר, כי ברוב דברים לא יחדל פשע (היא אמרה הפסוק בשעתו בעברית). בענוות־לשון ובנועם־שיח דיברה על תחומים ומחיצות בין אומות העולם והיהודים, בבחינת: ילך איש בשם אלוהיו. וראש כל המידות — הנאמנות. כל שכן נאמנות האדם לדתו, לאלוהיו. שוא יליז האדם שפתיו לאמר: אללה רק שלי הוא… אללה ישתבח הוא אבי כל האדם, אלהי כל נשמה.

ואם יש וקרה והן, המוסלמיות, הכבידו בלשונן בענין שבדת, אם כי לא בזדון לב ובעוקץ־לשון אלא מבחינת: שיחה היא ולשיח אנו צריכות… אז ידעה סולטאנה יפרח להשיב כהלכה וכמו צף ועלה מדבריה הד של “קידוש השם”; היא שילבה בשיחתה לא סתם דברי שבח — אלא עובדות שמדברות בעדן: הזכירה את השחיטה היהודית, הרחמנית אנושית, ואת “מתיקות הסכין”, שאין מיתה קלה ממנה; העלתה כבדרך אגב את שמירת השבת, ביטול כל עבודה קלה שבקלות; קדושתה ורוממותה — ועלה בידה להסביר, ככל שאפשר, “הנשמה היתירה” של היהודי בשבת (בלא להזכיר כלל מה תפל וחולין הוא יום ששי, שבּתם של מוסלמים). ובמאכלות אסורים הגדילה עשׂה; אין אנו מסתפקים — אמרה — בשטיפה יסודית של הירקות כי יש תולעים זעירות ירוקות בתוך העלים ואננו מורטים אותן עם העלה. ותוך כדי דיבור שלחה את הבת והביאה עלה־כרתי גדול בטרם ינוקה; שטפו אותו יפה יפה לפניהן. עתה — אמרה — שימו את העלה מול האור ותראו תולעים קטנות רוחשות בתוך העלה — ראו ונוכחו והודו; השבח לכן, צדקתן.

ושב קרה שנתגלגלה שיחה על “היהודים המסכנים ששוחטים אותם המוסקוף” (לפי השמועות, שהגיעו בימים ההם על פרעות ביהודים) ובמהלך השיחה עלו בפי השכנות דברים מיותרים, שהיה בהם משום טעם מריר: האחת אמרה… ומדוע זה הפרנג’ים שם נוהגים בשפלות כזו עם היהודים? האין היהודים בני אדם? לקחה לשונה אחרת ואמרה: הם שונאים אותם — כך אומרים — מפני ששחטו את עיסה (ישו), מי יודע אם אמת הדבר… והבת הגדולה אמרה: אומרים שאללה אהב מאד את היהודים בתחילה — אבל אחר כך הם נהיו “לא טובים” — ועזבם ואז בחר במוסלמים ובנוצרים… כך מספרים “חכּייאת” (מעשיות).

הפעם לא עצרה סוּלטאנה בלשונה: “שמענה אשר אגיד לכן — ואללה ישמע לכן. היהודים סובלים, נענים ונהרגים לא על היותם רעים מאחרים אלא על היותם נאמנים לדתם ולאלוהם. שהרי לוּ היהודי יבגוד באמונתו ויאמר מלה אחת: אני מאמין בעיסה — מיד ינצל מיסוריו ויחיה במנוחה ונחת. אבל הוא בוחר לההרג ולא לבגוד באמונתו — העל כך יחשב לאיש רע?” (אגב: כך מסביר רק יהודה הלוי לכוזרי טיבם של יהודים. סוּלטאנה ודאי שמעה פעם מאביה דברים אלה).

ושוב הוסיפה: ואשר יאמרו שהאלהים עזבם ליהודים על היותם רעים — מה רעים אנו מאחרים? הרי אתם שכנינו, אתם רואים מעשינו, מאכלינו, חגינו, טהרתנו — האם על כך יעזבנו אלהינו? ואשר אנו סובלים — נסיון ומבחן הוא לנו מאת האלהים. אנו מאמינים אמונה שלמה, שעתידנו גדול ונעלה יהיה, והסיבה פשוטה מאד: תמיד השׂכר כל דבר הוא לפי הטורח והעמל. צערנו גדול עתה בעולם הזה — בעולם הבא יהא חלקנו גדול, איש איש יבוא על שכרו שם. ואולם גם בעולם הזה עתידים אנו לקבל שכרנו כי בעולם הזה הושפלנו, עונינו והורגנו — ובעולם הזה נראה ישועה וגדולה. זו אמונת היהודים.

היא דיברה אז, שלא כדרכה, מתוך רעידה קלה, ברגישות ובחפזה ונראה כי התאפקה מהזיל דמעה.

אותה שעה כמו נתרכך לבה של כדיג’ה, היא השמיעה דברי הסכמה והבנה “לדברים, הנכונים והברורים”. ועוד הוסיפה והפתיעה באמרה: "חַיִךְ, יא שכנתנו סולטאנה וללהי (באלהים), אני בעצמי שמעתי מפי זקנים שלנו, שאמרו: אל בּלאד — אוליתה לליהוד ואכרתה לליהוד (הארץ הזאת ראשיתה ליהודים ואחריתה ליהודים).

ונפלו דברי הנחמה וההודיה, בפשטותם, חידושם וחלקותם, כהד שעלה פתאום ממעמקים טמירים וסעד את לב השכנות היהודיות כסעוד שיקוי טוב את הלב וגם המוסלמיות הרגישו כמו נוּקוּ מאבק טינא ששקע בלא יודעים בלב.

ואולם, עם שנמשכו יחסי ידידות טובים במשך הימים הרבים (כחמש שנים), תמיד הורגש למדי שהדת היא חַיִץ כבד, אטום, מפריד, ומונע גילוי לב גמור ותמים. משום כך נמשכו היחסים הטובים לא חמים ולא קרים, לא פתוחים ולא סגורים ובמרוצת השנים היו יחסים אלה קבועים, מקובלים, מובנים, בצורה הדדית.

ואולם לקטן המשפחה, לשמעון, שעמד כאילו מן הצד, זימנו לו שנות השכנוּת מקרים וענינים שהתנגשו ופגעו באותם יחסים קבועים ומוגבלים ופעלו עליו גם לחסד וגם לשבט, לנועם ולרוגז:

במרוצת הימים, כחלוף השנים לתקופותיהן, היה הנער — נער. היו מאחריו שתי דרשות מהוללות (של תפילין ובר־מצוה) ושתים־שלש מסכתות היו שמורות באוצר ידיעותיו. עתה צועד הוא בטוחות בדרכו — דרכי התלמוד, מתחרה בצ“ע (צריך עיון) של דיבור מהרש”א או מהר“ם שיף ומתגבר עליו, מתמיד ומעמיק במצח במקומט ובעיון מרוכז בשמונה פרקים להרמב”ם, יוצא לרחוב הדור בלבושו, עדוי בתרבושו, בידו שמשיתו — וכל עצמו אברך משי מיושב בדעתו ומכיר חשיבותו — בתקופה זו יש ובאה בהיה, אחותו ליניקה, אל ביתם בשליחו מביתה, או לשאול דבר מה, או להביא משהו מפרי גינתם — אז היה עושה שמעון כחכמתו ומאריך שבת בחדר הגדול עם הנשים וגם מרבה דברים כפי הצורך ולא חשש כלל משום אל תרבה שיחה עם האשה, כיוון שאין בהיה אשה אלא נערה, אחותו ליניקה. ואז כמו נפקחו עיניו לראות שהיא גבוהה קצת ממנו. פניה עגולים־מלאים־חמודים, חורוָרים־ענוגים… בהצטחקה — גומות חן ללחייה, עיניה גדולות קצת, יפות, מאירות. מחיטוב גווה אין לראות כלום — כי תמיד עטויה היא רעלת־בית, רק פניה ייראו.

ברבות הימים והוא אז כבן חמש עשרה היתה בהיה פוגשת לעתים קרובות את שמעון בשובו בצהרים מבית המדרש, סמוך לבית, אם שיצאה מבית יפרח או שעמדה להכנס לשם. בתחילה היה תמה מאד — על שום מה נזקקת היא לבוא אליהם סמוך לשעת הצהרים, עד שנתחוור לו שבכוונה ובצידה נוהגת בכך כדי שתוכל לסיח עמו שיחת־רגע חטופה — ותמיד כמעט אותה שיחה.

ובאחד הימים נפגשו סמוך לבית לפנות ערב, שלא כרגיל. ושלא כרגיל פתחה מיד אחר דרישת שלום בשאלה זו: אתה לומד ב“מדרשה” — אתה תהיה כאכאם (חכם)?

— כדבריך אקוה להיות חכם.

— הרבה זמן עוד תלמד במדרשה?

— כן, לפחות ארבע־חמש שנים.

— ולכשתהיה חכם תדבר עמי, יהא מותר לך לדבר עמי?

— תמיד מותר לדבר.

— אתה אוהב לדבר עמי.

— ודאי, הרבה אני אוהב.

— הבינני מה, איך, למשל, תרצה לדבר עמי…

— פה, ברחוב קשה לבאר, אבל אם נפגש פעם בבית אבאר לך כל שתשאלי ממני…

לאחר מכן, כעבור שבועות רבים, כשהנשים בבית יפרח הוזמנו לחתונה ואבי המשפחה נעדר תמיד באותן השעות מהבית, ישב שמעון בחדרו הקטן, גמר לכתוב תגין לספר תורה⁴ ואמר לכתוב שעון בערבית. אז נשמעו צעדים איטיים מתקרבים —

אה! בהיה, אהלן וַמַרחַבּה (ברכות ברוך הבא).

— מה זה? אין איש בבית? אין כולן?

— הלכו לחתונה, מחוץ לעיר… לא ידעתן?

— לא… אולי… שכחתי, אמת שכחתי…

— ואיה האב?

— האב בשעות אלו בג’מעיה (בכולל).

— אם כך אליך לי… אני הולכת…

— בטובך, המתיני רגע… הזוכרת את שבקשת פעם ממני שאבאר לך איזה “דיבורים”? עכשיו יכול אני… אין איש מפריע…

— כן, אמנם אמנם, אם רצונך באר לי עתה…

— שבי נא לידי.

אז העלה דברי שבח ליופיה, לחנה במיטב יכולת־לשונו המועטה בערבית והיה מביע דברו אחד בפה ואחד ביד. היא נשענה בסמיכות אליו, אחזה בשתי ידיה בידו השמאלית הדק היטב לבלתי זוז ורק ידו הימנית היתה חפשית לרשותו והוא דיבר מתוך דבקות שפתיו בפניה ובעיניה והיא בעינים עצומות כמתנמנמת דובבה וחזרה ודובבה: אללה, אללה, איך אתה מדבר… הן אלו נשיקות, לא דיבורים — הכך מדברים בחורים יהודים?

— גם בחורה מוסלמית יודעת… נסי ותדעי… והיא נסתה ונסתה… עד שנתקה עצמה מקרבתו, אמרה: שוקרן, שוקרן (תודות תודות) לעולם, לעולם לא אשכחך… ונמלטה בחפזה לדרכה.

בתקופת השנה ההיא חזר “מקרה” כזה עוד פעם־פעמיים ואחר נפסק כי כנראה בהתבגרותה מנעוה בני ביתה מצאת לבדה מפתח הבית וגם אל בית יפרח לא באה אלא בחברת האם או האחיות…

ואילו יחסי השכנות וקרבת הדעת בין הקטנים במשפחות, בין שמעון ועוסמן, היו מלכתחילה ועד היותם נערים צעירים (שמעון בן 15 ועוסמן בן 17) מושתתים, או נכון יותר, מתוחים על מצע אחר, מצע של התפארות והתגאות מצד הנער המוסלמי ומרירות וקנאה מצד־היהודי, ואם גם לא באו גילויים אלו עד משבר, עד שנאה גלויה, אבל כל הימים, מתחילה ועד הסוף, היו היחסים ביניהם רופפים רעועים, לא חלקים ולא ישרים.

בשנה הראשונה, בעודם שניהם קטנים, יש ונצטרף עוסמן אל ביקורי הנשים בבית יפרח. וכשהנשים עסקו בשיחן ובלהגן, שחקו השנים “דומינו” או התחרו בסביבונים, או בעשיית “עגלות” קטנות. כשהיה האב בבית היה מטיל מבט זועף על בנו ולא אחת הוכיחו ונזף בו על קלות דעתו, שכבר התחיל ללמוד גמרא והוא משחק עם ישמעאל ושכוח ששומר נפשו ירחק מהם… ובינתים היה רום לבבו של עוסמן גואה והולך עד כדי להרעים. בכל הזדמנות שהיא היה מפליט מבין שפתיו את השם יהוד בזלזול ומבטיו ומשפטיו על יהודים (בפרט על אשכנזים) כעל נחותי דרגא תחתונה. בכל שעה שנזדמנו יחד היה מגלגל שיחה על הממשלה ועל השררה והיה חוזר ומזכר ברוב יוהרא שדודיו, מסרפיו וקרוביו כולם “מאמוּרים” ו“מווזפים” (פקידים ובעלי משרה) בממשלה. ולנער היהודי — מה היה לו להעמיד כנגדו?

באותם הימים עמד לבוא לירושלים מותצריף חדש (מושל עליון) תורכי מקושטה. יום בואו — יום גינוסיה הגדול: תהלוכה חגיגית נמשכת, מהרכבת עד לגן העיר, ממרכבות, מפוארות לעשרות, של קונסולים, ראשי דתות וכו', פרשים, גדוד משמר ותזמורת צבאית — וירושלים כולה ניצבת משני עברי דרך המלך לכל אורכה. גם היפרחים והדג’אנים יצאו לראות בהילולא.

כששבו עם חשכה, נפגשו הקטנים, עוסמן ושמעון סמוך לביתם. מיד, כמובן, נפתחה שיחה ביניהם על המאורע הגדול של היום. אמר עוסמן ברוב חשיבות: המותצריף שמו ראוּף פאשה, גם דודי שמו ראוּף דג’אני, אנחנו קרובי משפחה.

— מפני ששם דודך גם כן ראוף אתם קרובים?

— לא, אנחנו קרובים בכלל… גם עם השולטאן עבדול חמיד אנחנו קרובים… הכל יודעים…

— אבל המותצריף הוא מאיסטנבול, הוא תורכי וגם השולטאן כמובן תורכי — אתם מפה… ערבים…

— אבל כולנו מוסלמים… המותצריף, השולטאן וכולנו. מחר, ביום ששי, יבוא המותצריף לחרם ל“צלאת אג’וּמעה” (למסגד עומר לתפילת יום ששי) כמונו כמוהו…

ושמעון יפרח מאין יקח לא פחה או מלך לסתום פי יריבו?

באותם הימים, לפני הפסח ולאחר הפסח, רועשת־גועשת ירושלים מתהלוכות “נבּי מוּסה”; מערי הארץ הגדולות, פחות או יותר (מהר נבּלוּס, שכם, ג’נין ועוד, מג’בּל כליל הר חברון, בית לחם, בּיג’לה ועוד, מלוד, מרמלה), יוצאת, יום אחר יום, אוכלוסיה גדולה, גברים נושאי חרב ואַלָה, רגלים ופרשים — לתהלוכה רבת מהומה. התהלוכה שוהה כל כמה רגעים תחתיה ושנים גיבורים נושאי חרב יוצאים לקרב “סיף וּתריס”⁵ או מי שהוא “מכשף” מפליא עשות: תוחב פגיון, שאורכו למעלה מחצי אמה, לתוך בית בליעתו, ומוציאו בקלות, או אחר דוקר בלחיו האחת חרב פיפיות חדה ועוברת ויוצאת מלחיו השנית ומטפטפת דם. כל התהלוכה על מראותיה, דגליה, צליליה, רעשה ושאונה, מוטות הדגלים הקדושים הצבעוניים, חודם הוא לשון־רומח, או חצי עיגול של פגיון.

ובהשמע בחוצות ירושלים הולם התופים הכבדים וזמזום המצלתיים הרועשים — וחרד לב כל יהודי ותצלינה אזניו.

כל התהלוכות, מכל העברים “משתפכות” אל החַרַם (הר הבית) וביום ה“מוּסם” (העונה, החגיגה) הגדולה מצטרפות כל התהלוכות לתהלוכה גדולה בת אלפים רבים, מלווה המוני אנשים לרבבות מבית המקדש לקבר נבּי מוּסה — בקרבת יריחו.

התהלוכה מלווה שרי הממשלה, נכבדיה, חייליה ותזמורתה — וקהל הצופים מרחוק ומקרוב בהר הבית באותו יום — עצום ורב.

בערב המוסם באו במיוחד השכנות המוסלמיות והואילו להזמין את נשי בית יפרח לבוא עמן להכנס לחרם פנימה, יראו נא השכנות הזדמנות זו בהוד התהלוכה המפוארה וגם תכנסנה לתוך החרם פנימה.

אז השמיעה דבריה השכנה סולטאנה בלשונה הערבית הצחה לאמר: מה יקרה לנו הזמנתכן זו ומה נעמתן לנו ברוב חיבתכן אותנו, תודות נאמנות לכן מכל לב, אבל הן אסור לנו להכנס לא רק בתוך המקדש, כי גם בחצר לא נוכל להכנס: מן הנמנע כי תדרוך רגלנו באדמת הקודש, כי קדוש לנו כל שעל אדמה שם — מכל קדושה שבעולם.

— כיצד? לא אבין, שכנתנו סולטאנה — אמרה כדיג’ה בתמיהה — האם לפנים… בימי קדם… לא נכנסתם ולא התהלכתם בחרם? לא אבין, אפוא, דבריך.

— אז… כן… אבל מעת החריב האויב את בית מקדשנו, הן נשארו־נטמנו בין החרבות, עמוק באדמה, קדשים שלנו וגם כהנים משרתי אלהים ודאי קבורים שם— על כן אסור לנו לדרוך שם כל עיקר. לכם מותר… אתם דבר אחר… בעצם, אנו מכבדים ואוהדים אתכם כי אללה ישתבח ויתעלה מצאכם לראויים לשמור את בית מקדשו כפקדון בידיכם… אבל אנו כיום — לא נוכל.

אם ירדו לכוונתה של השכנה היהודיה אם לא ירדו — אבל הן ידעו שדבריה נובעים ממקור אמת ולכפיך הואילה כדיג’ה להציע כי תבאנה עמן אל המוקם מסויים מול החרם, לא ידרכו — אבל הן ידעו שדבריה נובעים ממקור אמת ולפיכך הואילה כדיג’ה להציע כל תבאנה עמן אל מקום מסויים מול החרם, לא ידרכו בחצר אך יראו הכל מקרוב. תלבשנה רעלות כמוסלמיות ותלכנה יחד.

לזאת הסכימה סולטאנה. היא עצמה לא תלך, כי אין שעתה עמה — אבל הבנות יכולות לילך.

אותה שעה נכח בשיחה גם שמעון הקטן. נתנה דעתה כדיג’ה עליו ודאגה גם לו ואמרה: גם שמעון ילך וישקיף מרחוק עם הבנים, אני אבקש מהם שיעמדו במקום טוב — למען יראה הילד הכל.

כך הוסכם והוחלט.

למחרת היום, בלכתו עם האחים למוסם, ידע הנער הקטן שמעון פתע עצבות חנק עד לבכי, כפי שקרה לא אחת ושתים בימי ילדותו. אף על זכרון מר זה סיפר למשפחה כעבור ימים רבים — בימי בחרותו — כדברים האלה:

ועלי לאמר: את חטאי אני מזכיר היום: לאחר עמדנו ביום המוסם שלשת האחים דג’אני ואני שעה אורכה סמוך לשער החַרם אשר ליד “אמם אַשיפה” והשטח רחב־הידים ו“בית המקדש” עצמו נשקף לעיני ממש, רציתי מאד להכנס, לבוא שמה פנימה. תמיד, בכל הזדמנות שעמדתי באחד הגגות הקרובים להר הבית, השתוקקתי להגיע פעם שם פנימה… מראה בנינו של “בית המקדש” (מסגד עומר) המיוחד בצורתו, בצבעו הכהה־כבד ועתרת העיטורים והקישוטים כפי שנראים מרחוק — משכוני תמיד לדעת מה שם בפנים? איך שם? (הרי אין להם מנורה, שולחן, ארון־ברית וכרובים) — מה יש להם שם? ומה העבודה שלהם בבית המקדש?

ואותה שעה, שעמדתי במרחק שמונה, או עשר אמות מחצר המקדש, גברה עלי סקרנותי עד כדי תשוקה לוהטה. ותוך הרהורי— זכרוני — פניתי אליהם פתאום: אם אתה רוצים להכנס לחרם — תכנסו. אני … טוב… גם אני אכנס…

נאותו לי, כמובן, עברנו לכל רוחב השטח העצום, שאף שנמצאו בו אלפי אנשים — עדיין היתה הרווחה גדולה מסביב.

משנתקרבנו לפתח הגדול, הרם והנישא, של המסגד עצמו שאלתי כבדרך סתם: אתם תכנסו גם פנימה?…

אמר עבדול מועטי: אתה רוצה גם כן?…

— אם ברצונכם…

— נחכה קצת עד שיצאו מהתפלה, עוד מעט יצאו רבים.

עבדול מועטי אחז בידי השמאלית ועסמאן בידי הימנית וראה עצמו כמגיני ואיש חסדי כשדרכו רגלי על מפתן הבית — פעם לבי בחזקה כמו בעת היתפסי, בידי אבא או המלמד שלנו, בדבר עברה חמורה…, כבדה נשימתי עלי, נחמתי על סכלותי, אבל הייתי כהלום ממראה עיני: מרחבוּת הבית, מיפי קישוטי הקירות בארביסקות ובאותיות גדולות מוזהבות סביב סביב, מיפי השטיחים הענקיים, משלוַת דומית הבית, אם כי נמצאו בו עדיין פה ושם חבורות חבורות אנשים, זקנים ברובם, ממאות הנרות הדולקים, ביניהם נרות־שעוה גדולים בגובה אדם, מן הפרוכות הרקומות באותיות מוזהבות הפרושׂות על הקירות פה ושם — ואין שום רהוט כלל זולת הדוכן שמעליו מטיף הכטיב (הדרשן) ותוך כדי העיפי עיני בסקירה, בחטיפה על הכל — לפתע נפלה רוחי בי, יראתי, נבוכותי, קטונתי, נקלותי בעיני מאד, צרור נוקשה כמו עלה מחזי וננעץ בגרוני. בושתי להרים ראשי אל מלוָי. זכורני היטב: התאמצתי מאד לבל יפרוץ קול בכי מגרוני… אך עיני דמעו חרש… האח הגדול, מחיה אדין, הרגיש בכך ושאלני: מה לך? מה כואב לך? אתה עיף ודאי… נלך נשב באיזה מקום ונראה התהלוכה. משקרבנו אל קצה הרחבה אמרתי: אני רוצה לילך הביתה, אני יודע הדרך לבדי. ניסו לעצרני — סרבתי. הלכתי.

לאחר מכן הבחנתי וידעתי שעוסמן אורב לי כפעם בפעם להפגש עמי — התחמקתי. לאחר כמה ימים פגשני בצאתי מן הבית והחל שיחו בטעם מנומס כדרך הגברים ואחר אמר: רציתי לשאלך, בחייך: למה בכית אז בחַרם? מה קרה לך? הלא אנחנו הראינו לך הכל… וגם… שמרנו עליך… שאיש לא יגע בך…

כיוון שהרגשתי וידעתי, שאין כוונתו אלא להתנשא ולהתפאר עלי בעליונותו המוסלמית ואגב כך להשפיל ולגנות את היהוּד, עניתי לו, מתוך רגש טבעי, תשובה אמתית: אני הרגשתי צער על שבית המקדש שלנו הפך לג’מאע (מסגד) שלכם… משום זה…

— מה תועיל אם תצטער? החרם שלנו ותמיד יהיה שלנו.

— לא. שוב ישוּב להיות שלנו, בסוף יהיה שלנו.

— אַבּדן! (לעולם לא!).

— גם אמך אמרה.

— דיבורי נשים, אין אמת בפי נשים.

— אפילו נשים יודעות האמת.

הפסקתי דברי והלכתי לדרכי. מאז הלכה חברותנו הלוך ורפה. במשך שלש־ארבע שנים שגרנו שם עוד בשכנות, היינו מרוחקים כמעט. כשקרה ונזדמנו בהכרח ונקשרה בינינו שיחה, היתה זו שיחה קרירה, זהירה ומוסוָה.

 

ג. שיירי שכנות    🔗

גם לאחר עבור משפחת יפרח לדירה אחרת, בעבר אחר של רובע היהודים (בגלל תנאים משפחתיים חדשים) לא פסקו יחסי הידידות בין שתי המשפחות. אדרבא, מטבעם של אותם יחסים, שהיו נובעים בעיקר מחמת סקרנות הדדית מסויימה, סקרנות על עניני חיים וצורות חיים שונים וגם מחמת הפיקנטיות של ההתידדות המוסלמית־יהודית — לא פסקו היחסים אם כי נראו רק לעתים רחוקות, כגון לאחר חגים “שלנו ושלהם” (מדי שנה בשנה עוד המשיכו הדג’אנים להביא ליפרחים במוצאי חג הפסח לחם חמץ עם דבש ואלומות שיבולים ל“סנת כדרה” (שנה ירוקה־פוריה)⁶.

אולם עם חלוף השנים, בחוּל תמורות ושינויים מסויימים במשפחת יפרח, יצאה לגור באחת השכונות מחוץ לעיר. עיקרה זו מתוך העיר, מבין החומות, אל מחוץ לחומה, שנחשבה בעיני ההורים לירידה במדרגה בקדושת ירושלים, נדונה רבות בדאגה וברגזה בקרב המשפחה, אולם ענינו של הבן במשפחה הכריע בדבר: לאחר ויכוחים ושיקולים מדוקדקים בין ההורים והבן על עתידו והשכלתו (“מלחמת אבות ובנים” על ההשכלה ו“החדש” בכלל — לא נודעה כמעט בחוגי עדת הספרדים) ולאחר שנסמך שמעון ל“שחיטה” והיה צריך להתכונן לרבנות — נטה ועבר בשלום אל בית המדרש למורים בירושלים שמחוץ לעיר וכדי להקל על הבן הליכתו יום יום לבית המדרש עברו לגור מחוץ לעיר.

ואז מחמת מרחק המקום היו הביקורים ההדדיים בין בית הדג’אנים ובית יפרח נדירים למדי, אם כי לא פסקו לגמרי אפילו כאשר במהלך השנים החלו בוקעים ועולים קולות וצלילים חדשים מהתנועה הלאומית הערבית גם בארץ ישראל וכן הגיעו הדים עמומים — ובכל זאת צורמים — לאזני הערבים מהתנועה הציונית של היהודים ובחלל הארץ כמו החלו ידים נעלמות לרסס חומר דלק, שעשוי להתלקח בבוא העת. אבל הנשים מבית דג’אני, כשנזדמנו לביקור אצל היפרחים, היו כמפגינות בביקורן שהן אל ידידותיהן כאתמול וכשלשום ודבר אין להם עם אלה הדוברים כזב וגורמים ל“פסאַד” (לפרוד, לריב).

ופעם, בימי מגוריהם מחוץ לעיר, לאחר שלש־ארבע שנים שלא התראו, הופיעו האם והבנות והכלה, אשת מחיה־אדין — בבית היפרחים. הגורם החיצוני לביקורם היה, כי מחיה־אדין בעצמו עבר גם הוא לגור מחוץ לעיר, הוא בנה בית נאה סמוך לבריכת ממילא ובהזדמנות זו באו להזמינן לבקר גם הן, בית יפרח, את הבית החדש של מחיה־אדין.

הן באו בשעת צהרים מוקדמת. הגברים לא היו בבית. כשבא שמעון בצהרים ונכנס לתומו לחדר מושב הנשים — נבהלו כולן, מהרו והתכסו בצעיף מתוך דברי צער ותרעומת שנכנס גבר זר פתאום.

אמרו נשי הבית: הלא זה שמעוּן!

הוא כבר היה לבוש חליפה אירופית, כובע קנטיה על ראשו ותיק עור בידו, גם שפמו, בלא עין הרע, בלט למדי, לכן לא הכירוהו במבט ראשון. חלה הרגעה. הוזחו הצעיפים לפני האח ליניקה. צחוק ושיח. ברכות ושלומות. וכל אותה שעה נסבה השיחה על שמעון.

האם כדיג’ה שאלה: מה? הוא נהיה רופא?

— לא, הוא יהיה מורה, בעוד שנה יקבל תעודת מורה.

אמרה כדיג’ה, אם כבר לובש ככה והוא “משאללה” (בלא עין הרע) מצליח בחכמוֹת — מוטב שיהיה רופא. רופא חשוב יותר. אם יהיה רופא אנו, כל הנשים במשפחה, נתרפא אצלו… כמה טוב רופא מוכּר… ידיד…

ומחשש שמא לא שמע שמעון דבריה, כי היה מעדיף עיניו אחת בספר שבידו ואחת בבהיה שממולו, שבה והשמיעה במיוחד את הצעתה לאזניו. אמר שמעון: אני מסכים לדעתך. אשתדל ללמוד גם רפואה. יתכן מאד.

מתוך כך סיפרה שגם עוסמן מצליח משאללה הרבה בבית הספר התיכון ובעוד שנה יהיה באש כּאתבּ (מזכיר ראשי) ב“מג’לס אידארה” (במועצת העיר); המותצריף גם כן מחבבו מאד — ויתכן שיקחהו להבא למזכירו.

מתוך שיח בעיני המשפחה הגדילו ספר בשבחו של מחיה־אדין שעושה חיל רב בעסקיו, כי הנה, השבח לאל, בנה בית מפואר, בן שתי קומות, כפי שתראו כשתבואו לבקרנו וכן בעל הוא לשלש מרכבות להסיע נוסעים, הלא הן המרכבות היפות ביותר המצויות ב“בּאבּ אל כליל” (שער יפו), אחד משלושת העגלונים שלו הוא יהודי.

כן סיפרה כדיג’ה שרכש לו מחיה־אדין בחור “בַּדַל” לו.

— מהו בחור בּדל?

— זה בחור מבני העם הפשוטים העובד בצבא תחתיו. הוא הולך גם למלחמה תחתיו — אם תקרה מלחמה —; אצלנו, לא כמו אצלכם. כל בן שנולד אצלנו — לסולטאן נולד, לעבודת הצבא, למלחמה. אבל בני “האַכּבּר” (הגדולים, הנכבדים) נותנים תחתם איש אחר. למחיה־אדין עלה הבּדל הרבה כסף; הוא שלם לו עשר עוסמליות (לירות זהב) ובכל חודש נותן לאשתו של ה“בדל” שלו מזמן שהלך למלחמת היוּנאן (הבּלקן) חמש מג’ידות לחודש (לירה וחצי בערך).

כל שהיו הנשים מושכות לשונן וסחות ברוב ענין על בניהן, גאוותן והתפארתן, היתה גם בהיה כאילו צמודה לשיחה ולא פנתה ימינה או שמאלה; אבל משעמד שמעון לבדו בקצה המרפסת ראה והנה בהיה עומדת על ידו. בקול בהול קצת, נחפז ונמוך פנתה ואמרה לו:

תהיה רופא, שמעוּן, תהיה רופא. אני אבוא תמיד להתרפא אצלך, לחצה ידו ובחטפה ואמרה: “תסלם לי” (היה שלום לי).

השיב לה: אינשאלה, מחבובה, תסלמי לי (אם ירצה ה', חביבה, היי שלום לי).

 

ד. הויכוח    🔗

לאחר מלחמת העולם, עם התחלת מפעל “הבית הלאומי” בארץ ישראל, עם עליית־יהודים מוגברת לארץ והקמת כמה וכמה ישובים חקלאיים, כמו נבקע פרץ עמוק, זרוע איבה ושנאה, בין היהודים והערבים. על רצונם העמוק והכּן של היהודים לנסות לקבוע יחסים אנושיים־חברתיים בין שני העמים, ליצור יחד תנאי עבודה וערכי־חיים צודקים וישרים — ענו הערבים בפעולות איבה, שנאה ורצח.

אז הלכו ונשתבשו, הלכו ונפגמו, או נעלמו כליל, יחסי ידידות גם בין יהודים וערבים בודדים. גם בין המשפחות דג’אני ויפרח נשבה אז רוח קרה למדי. הם לא הוסיפו להתרועע כלפנים, אלא כשקרה ונפגשו בחוץ לעתים רחוקות וגם אז לא השתהו הרבה בשיחה מחשש עיני הבריות. הבנים, עוסמאן ושמעון, — נפרדו דרכיהם, כי רחקו איש מרעהו: שמעון יפרח שימש כמורה ומנהל בתי ספר בצפון הארץ וגם בסוריה — ולא אינה לו המקרה לפגוש את עוסמאן לא בירושלים ולא בערים אחרות.

במרבית הימים הוטלו על שמעון יפרח מטעם המוסדות הציוניים תפקידים צבוריים־לאומיים. בין השנים 1930־40 יצא לארצות חוץ בשליחויות מסויימות.

לאחר מלחמת העולם השניה, בשנת 1946, נשלח מטעם מוסד לאומי לארצות אמריקה הלטינית — ושמעון יפרח כבר אז בעל בעמיו, כבן חמשים. במכּסיקו עשה כמה חדשים. בימים הראשונים לבואו לשם, הוזמן על ידי מלווהו, סוחר נכבד (חיים לוי) שהגר מדמשק לפני עשרים וכמה שנים, לחזות במערכת “הקורידה” (מלחמת השוורים), שעד היום מרהיב עינם ומלהיב לבם של בני העם הספרדי וביתר שאת עינם ולבם של כמה מעמי אמריקה הלטינית חניכי העם הספרדי.

מקום הזירה, אמפיתיאטרון עצום בגודלו (אומרים: הגדול בעולם), בנוי לתפארה ומכיל עשרים אלף מקומות.

בימי המשחק תפוסים כל המקומות, אם כי מחיר המקום הזול ביותר, בשורות האחרונות־העליונות, שוה לשכרו של פועל לפחות לשלשה ימי עבודה.

שעה קלה לפני מועד־ההתחלה היו כל המקומות תפוסים. בארצות אמריקה הלטינית, שבדרך כלל פיגור של שעה מהמועד הקבוע הוא חזיון שכיח, פה, בקורידה, נשמר מועד ההתחלה בכל הדיוק. מראה האמפיתיאטרון בהיקפו העצום, כשהוא מלא וגדוש צופים בשלל צבעים מתלבושות הנשים, כיוון שהוא רחב למעלה והולך וצר כל שיורד למטה, ייראה לעין הצופה כמין זר־פרחים אגדי־ענקי, גדוש צבעי צבעים וגוני גונים מתלבושות הנשים.

משהצליח הטורירו לאחר כמה סיבובים ונעץ מספר שפודים (פגיונות חדים) בערפו של השור (בין חוליות השדרה) והוא צעד כושל, המום, התמוטט, צנח ונפח נפשו — כמו רוח תזזית עברה ואחזה ברבבות הצופים: צהלה אדירה פרצה מגרונם, הכל קמו על רגלם כהלומי אקסטאזה, מטר־פרחים, תשורות: סודרים, צעיפים נזרקו למטה לטורירו. והנה אף זאת! מטרוניתא מכובדה, מעודנה, יצאה מכליה: פשטה תחתוניה בין רגע וזרקתם שי לגבור הטורירו!

משרואה אתה כל אלה תוהה אתה ומשתומם: מה סבוכה ומסובכה רוח האדם! הלא ודאי לא אחת מבין אלפי הגברות הללו תחרד ותמלא חמלה למראה חתלתול עזוב רעב, או אפרוח קטן טרוד מקנו ואילו למראה שור שופע חיים ואון, הנרצח בגבורה נתעבה — תעלוזנה ותשמחנה הגברות האלה כלמראה מחול־גילה! ושוב אתה תמה על המציאות הנלעגה הזו אשר לעיניך: בזמן שכל עמי אירופה מקיימים בקפדנות “חברת צער בעלי חיים” (ואצלנו עוד מימי התלמוד: “עצר בעלי חיים דאורייתא”), בו בזמן נמצאים עמים שמפארים ומרוממים מעשי צער בעלי חיים וגם עושים סחורה גדולה לעין השמש בצער בעלי חיים, שכן שכרו של לוחם־השוורים ל“הופעה” אחת מגיע לפחות לעשרת אלפים מטבע זהב. ורווחיהם של בעלי הזירה — עצומים הם.

בשובם לאיטם מהזירה סח לו מלווהו למר יפרח שהזירה שייכת לשני שותפים, אחד מכּסקאני עשיר ואחד ערבי, אותו ערבי שהגיע בזמנו יחד עמו, לפני עשרים ושש שנה, למכּסיקו.

מתוך שאלה אחר שאלה על אותו ערבי הזכיר המלווה את שם הערבי מירושלים — עוסמאן דג’אני.

כפשר דבר להפתעתו והתרגשותו של מר יפרח — סח לו למלוהו פרשת היחסים והאירועים שבינו ובין הערבי הלז.

ומר חיים לוי סח לו, שלפנים היתה קרבת־דעת בינו ובין סיניור דג’אני, אולם משעלה על במתי העושר ובעיקר מזמן שהחלו הערבים גם פה שוטמים את הציוני — רחקו איש מרעהו.

בכל זאת גמר אומר מר יפרח לבקש הזדמנות להתראות עם עוסמאן, — ראוי וצריך לנצל הזדמנות נדירה כזו.

מר חיים לוי ידע את בית הקפה שהערבי נהג לישב בו. משמצאו אותה שם באחד הימים עם שנים־שלשה מחבר מרעיו, עברו שניהם ליד מושבם. נתעכב קמעא מר לוי ודרש בשלום היושבים. נענה לו עוסמאן בלשון רפה דרך נימוס, ומר לוי המשיך שיחתו בכוונה. הסתכל מר יפרח ונוכח שקשה היה להכיר באיש הזה את אותו עוסמאן בבחרותו. הוא שמַן במידה ניכרת, פניו טפחו, שפמו שחור (צבוע כראוי) ומסולסל כראוי, שערותיו תלתלים כפי שהיו וסימני־לובן מועטים בהם.

גם עוסמאן האריך מבטו על הזר והיה כנאחז בהרהוריו ועוצר בלשונו. אותו רגע אמר מר לוי: תכיר בבקשה, אורח מפלסתינה, מר שמעון יפרח.

— אללה, אללה! עמד, חבקו ונשקו ברוב חבה לתמהון מרעיו והיה חוזר ודבב: תוהה הייתי עליך…אם כי מעט מאד נשתנית, כמעט כמו שהייתה…אני שמנתי דמי… התכבד, שב נא, הו, מה נפלאה הפגישה ומה מתוקה!

ישבו סמוכים זה לצד זה והיו מעלים דברים מימים עברו. עוסמאן שאל מחילה מחבריו ושב לשאול על בני המשפחה ושוב העלו שניהם זכרונות מימי הילדוּת, מימי קלעת אנכל (כשהיו יחד בצבא התורכי) והיה עוסמאן כמתמוגג ממתיקות הזכרונות וכן נמשכו דבריהם וסובבו על מקצועות עבודתם אחר מלחמה העולם ההיא. עוסמאן סח שהגיע למשרת סגן־מושל מחוז שכם בתקופתו של הנציב הרבּרט סמוּאל, לאחר מכן שאף לצאת לעולם הגדול עד שהגיע הנה והשבח לאל פה גבר ועצם. יוצאי חלציו חמשה: שניים בנים ושלוש בנות. הבן הבכור לומד הנדסה בארצות הברית, כן סח לו שמעון על אשר לו ועל פעלו בראשונה כמורה ואחר כך כמנהל בתי ספר.

— ומה מטרת בואו הנה? וכמה זמן ישמח את המקום בבואו?

— בא בשליחות לאומית, ישהה פה חדשיים ימים.

על הודעה זו שבדרך אגב לא גילה עוסמאן כל תגובה לא בדיבור ולא בתנועה כל שהיא, אבל הורגש שחזר שנית ושלישית להעלות זכרונות מן העבר כאיש שמדלג בדרך שרוע מכשולים לצאת משם והלאה.

לאחר ימים מספר פקדו שוב מר יפרח ומלווהו אותו בית קפה ועברו על יד מושב עוסמאן ומרעיו. גם הפעם העלה עוסמאן חיוך רחב על שפתיו וגם אמר כמנהג (מן השפה ולחוץ): תפדלו (תתכבדו) ולא יסף. פגישה כזו, היינו: לא קרירה ולא חמימה, קרתה ביניהם עוד פעם. לאחר שבועיים־שלושה הופיעו בעלון ערבי מקומי דברי שטנה על היהודים בארץ ישראל ולעגי־לשון על ממשלת מכסיקו המסייעת בעקיפין בידי הציונים, המנשלים את הערבים ממולדתם, המרשה להוציא סכומי כסף עצומים מן הארץ על ידי שליחים ציונים וכו' וכו' — לפי הסגנון הרגיל המקובל בעתונות הידועה.

ומשנפגשו באותם הימים ברחוב במקרה, שלא במתכוון, מר יפרח לבדו ועוסמאן אפנדי עם מרעיו, ביקש מר יפרח לתומו להתעכב ולפתוח עמו בשיחה כל שהיא, התנצל עוסמאן שאין עתותיו בידו והמשיך בדרכו בלא לשהות אף רגע — וכך לא נהוג כל עיקר בין אנשי המזרח.

נפגע מר יפרח מיחס עולב זה ושמר את הדבר בלבו.

ושוב בפגישה מקרית, במרחק מה הטה פניו עוסמאן לעבר אחר כאילו לא ראהו כלל, עם שהיה ברור למדי שבצדיה עשה מה שעשה.

באותו יום שלח מר יפרח המכתב הזה אל עוסמאן אפנדי:

אל כבוד האדון, הנעלה, למשפחה נעלָה,

חברי מימי הנעורים, האדון עוסמאן דג’אני

יאריך האל ימיו

בראש דברי אראה צורך להקדים דברים מועטים: רצוני לדבר אליך בכל הכבוד והנימוס כפי שראוי בין בני תרבות. אולם תרשני לדבר אליך, בלא לב ולב, דברים גלויים לאמיתם לפי הכרתי ואבקש ממך לענות לי — אם תאבה לענות לי — באותה דרך ובאותה מדה:

האין אתה משער כמוני, שבפגישותינו הראשונות ועתה, צפון משהו טמיר, עילאי. אכן, לפי הרגשתי, לא רק הגילוי החיצוני בפגישות רומז על כך — ההפתעה, המקריות, הנדירות — אלא משמעותן הפנימית של פגישותינו. הן במלחמת העולם הראשונה הן בקלעת אַנַכל, למשל, ריחפה על שנינו סכנת־מות קרובה — ושנינו יצאנו לחיים בתוקף אותם גורמים כמעט (אתה בזכות קרבתך למפקדה העליונה ואני בזכות המיור הגרמני במפקדה העליונה).

ועתה בפגישתנו השלישית פה (אף היא בהפתעה נדירה) הרגשתי אותו שמחה אמתית פורצים מקרבך. אבל עוד לא עבר חודש ימים מאותה פגישה — וכאילו חומת התנכרות קמה בינינו. ברור, לי, שקשה לך להפגש עמי שוב בגלל דעותיך ושאיפותיך הלאומיות הנוגדות בתכלית לאלו שלי. ברור לי שאינך רוצה להתכחש ולדבר עמי אחת בפה ואחת בלב. כל אדם יצדיק עמדתך זו. אף אני אצדיקנה. ועתה ודאי תרצה לשאלני: אם כך למה אפוא פונה אני אליך בשורות אלו? מה ארצה עתה ממך? — הנה בזה באתי לכתלית דברי: רצוני לנסות, כלומר: רצוני, שתתן לי הזדמנות לנסות להוכיח לך, שהתנגשות האיבה והשנאה בין הערבים והיהודים בפלסתינה — טעות חמורה היא, נטולת כל יסוד היא, לא בסיס צדק לה ולא מצע הגיוני וכל עצמה פרי ראיה שטחית, רופפת, מטושטשת. ולו באו הערבים עם היהודים במשא ומתן על עניניהם ובעיותיהם מעל ראש האנגלים, או לעיני האנגלים עצמם, כי אז, מאמין אני אמונה שלמה, שלום ושקט היה שורר בארץ ועתידות גדולים היו נכונים לשני העמים גם יחד.

יתכן שאתה סבור כבני עמך בפלסתינה, שהצדק, האמת, וההגיון וגם הכח והעוז עמכם הם. אני נכון לשבת עמך ולשמוע דבריך בהקשבה גמורה ובלב שלם. אם דבריך ישכנעוני, אני נכון להודות על האמת ולהצהיר בגלוי שאני טועה ואתה צודק. אבל אולי אתה, ידידי, תשוכנע מאמיתות דברי? יהי נא ויכוח בינינו. אין הויכוח הזה מחייב שום אדם לשום מעשה, הוא רק יכול — כפי שאני מקוה — להועיל לדבר אחד: להמשיך בידידותנו להבא.

ושוב אחזור על דברי ואחדל: הרגשה עמוקה עמי שגם פגישתנו הפעם, לאחר תקופה כה ארוכה (כעשרים וחמש שנה) לא לחנם נזדמנה. אפשר יד הגורל זמנתה ואין לאדם לשחק נגד יד הגורל.

בצפיה לתשובתך, בכבוד ובשלום,

שמעון יפרח

עוסמאן אפנדי התמהמה בתשובתו. רק לאחר כמה ימים הגיע מכתב קצר ממנו למר יפרח, שעיקרו התנצלות על איחור המענה, בגלל ענינים מטרידים וגם בגלל רצונו לבצע את הענין כראוי וכיאות (כי אכן גם הוא מרגיש מדת אחריות כלפי “פגישות הגורל”) ובעוד יומיים שלושה ישלח הזמנה למועד הפגישה ולמקומה.

ואמנם לאחר יומיים באה ההזמנה, שנקבעה בחדר מיוחד בבית קפה מפואר, בשעה מוקדמת לאחר הצהרים. גם מלווהו של מר יפרח, מר חיים לוי, הוזמן לפגישה באשר גם הוא, עוסמאן, הזמין שנים מידידיו לפגישה.

בשעה הקבועה כבר היה השולחן ערוך בפירות משובחים, עם מגדנות ומשקה קר. המוזמנים החדשים נתוודעו ביניהם: אחד ערבי תושב מכסיקו, גם הוא סוחר נכבד — מחמוּד עבּוּד — והשני, שהוצג בדברי כבוד ושבח, פכרי מחַאדי, איש ירושלים, מן המושכים בשבט סופר “אשר לו כבר למעלה מאלפיים חרוז”.

פתח עוסמאן: כבוד האדונים, אין מן הצורך בדברי הקדמה. כולנו יודעים לשם מה התאספנו הלום. אלא ברצוני לומר: בעצם אסיפתנו שונים אנו מאנשים אחרים המנוגדים ביניהם: אנשים כאלה הניגוד מרחיקם אלו מאלו, ואילו אנו הניגוד אספנו. וזאת הוכחה כי נכונים אנו לשמוע כל אשר בפי כבוד האורח וכן נהיה מוכנים להשמיע את אשר יהיה בפינו.

אמר מר יפרח: שמחתי מאד באומרך כדברים האלה. זו פתיחה טובה למהלך טוב, כן יהי רצון אללה.

דנו ושקלו מי יהא המתחיל, באשר תמיד המאשים מתחיל בבית המשפט ואילו כאן הערבים מאשימים את היהודים והיהודים את הערבים, אך נמנו וגמרו שמר יפרח יהא המתחיל באשר אמר, כי יטען את טענות הערבים והיהודים כאחד כדי שלא יהיה גוזל זמן הרבה ולא יהיו הנאספים אלו על אלו למשא, ואם לא תהיינה טענותיו הערביות מספיקות יוסיפו אחריו כרצונם.

פתח שיחו כדרך בני ערב בדברי פתיחה בקוראן בכובד ראש: בשם אללה הרחמן והרחום — קודם כל “אתרשה” (אבקש רשות) לדבר בגילוי רב, בלא לב ולב, שאם לא כן אין טעם וערך לויכוח וכן תדברו גם כבודכם. והנה — תושבי פלסתין הערביים טוענים, שטענת היהודים, המבקשים לשוב אל מולדת אבותיהם ורואים בזאת תיקון עוול היסטורי, היינו: להשיב לעם נטול מולדת, זה כאלפיים שנה, את מולדתו — טענה זו טענת שווא היא. יתר על כן: טענת לעג היא, שכן על ידי תיקון עוול היסטורי זה יעשו עוול היסטורי אחר דומה לו, כיוון שהם באים לנשל עם ערבי היושב בארצו למעלה מ־1300 שנה, וכלום הבדל יש בעוול היסטורי אם הוא בן 2000 או 1500 שנה?

ושוב טוענים הערבים: אם היהודים באים בכח, בכח זרועם, כספם, חכמתם או מרמתם, לדחוק את רגלי הערבים מארצם, הרי הרשות, הזכות והחובה לערבים להלחם על זכותם במולדתם והיהודים אחראים לדם הנשפך, הן דם ערבי והן דם יהודי.

ועוד טוענים הערבים: היהודים באים אלינו ומדברים גבוהה גבוהה, שנושאים הם את נפשם באמת ובתמים להאחז בארץ יחד עם הערבים, לשתפם יחד אתם בפיתוח הארץ ובקדמתה בכל שטחי החיים: בחקלאות, במסחר, בתעשיה ובחיי התרבות. אולם — אומרים הערבים — אלה הם רק דבורים נאים, שתוך כדי אמירתם אתה שומע סתירתם,או שטותם, שהרי לשוטה ייחשב אחד בחור, שמכין לו חתונה גדולה, בלא שתהיה לו כלה, שרוצה בו. כן הערבים אומרים במפורש, אין נפשנו כלל לחתן זה, איננו רוצים בחתונה זו ואפילו אם נניח אחת מני אלף שהערבים היו רוצים — אין בארץ מרחב כדי לקיים שני עמים, הארץ קטנה ודלה הלואי ותספיק לבעליה הערבים; לדעתם יכולה הארץ לכשתעבוד ותתפתח להכיל שניים עד שלושה מיליון למרבה והרי היהודים לבדם מוכנים לבוא לארץ במספר עצום — והערבים מה יהא עליהם? היכן זכויותיהם והיכן עתידותיהם?

ואף זאת טוענים הערבים: אתם אחרים ואנו אחרים. אתם במרבית השנים הייתם למערביים. נוהגכם לא נוהגנו, דרך מחשבתכם — לא דרכנו — ותרבותכם לא תרבותנו. לאזננו, למשל, יפה ונעלה הזמרה של אחת אם כולסון או של עבדול והב מקונצרט שלם ומהולל שלכם, אם מבטהובן או ממוצרט ודומיהם.

אלו הדברים — אמר — הם, לדעתו, תמציתן של כל טענות הערבים. אם יש ברצונם להוסיף מה, יוסיפו ואחר יטען טענות היהודים.

הסכימו הכל שלעת עתה מספיקים דבריו בכללם, רצונם לשמוע מה בפי היהודים:

אמר: אבקש רשותכם להתחיל דברים במשפטו של סופר ערבי הידוע מאוד, ג’ובראן כליל ג’ובראן⁷, שהשמיע בשעתו בנדון שלנו: בשנת 1929 חוללו הערבים פרעות ביהודים בפלסתינה ורצחו בצפת ובחברון כמה עשרות אנשים, נשים וטף. אז לא נמצא אף ערבי אחד, בין כל עמי ערב בכל רחבי העולם, שיגנה במלה אחת אותם מעשי רצח מתועבים זולתי אחד ויחיד — הוא כליל ג’ובראן. וכה היו דבריו (שפרסם בעתון אמריקאי): שיבת היהודים לארצם היא הכרח היסטורי, שאין להשיבו אחור. יד הגורל העליון פקדה פגישת שני העמים הערבי והיהודי בפלסתין. ותחת אשר תיהפך הפגישה הזו לגיהנום לשני העמים, יהפכוה נא יחד לברכה גדולה, לאושר ולקדמה לשני העמים יחד בארץ ולארצות המזרח התיכון בכלל.

טענות הערבים, כפי שהזכרתין, כולן נכונות לפי הצדק הקטן, המדומה, האנוכיי, כי בהרבה חזיונות החיים תמצאו צדק קטן וצדק גדול. גאולת הדם, למשל, שקיימת בכל תוקף אצל הערבים עד היום (והיתה קיימת גם אצלנו בימי קדם) הרי זה צדק קטן, פגום, אנוכיי; להרוג איש חף מכל פשע רק בכלל היותו קרוב משפחה לרוצח — זה עצמו מעשה רצח. צדק גדול יותר כלומר: מעולה יותר, הוא הריגתו של הרוצח עצמו, אבל האנוֹשוּת הגיעה לדרגת צדק נעלה יותר: בהרבה ארצות בוטל עונש המות, כי גם בו יש מידה של רצח. או כי ייכשל, למשל, איש עני, אבי ילדים רעבים ללחם, ויגנוב מזון או ממון — הצדק הקטן ידרוש ענשו כגנב, ככל גנב, אך הצדק הנכון יחון אותו במידה מסויימה. והנה בין דרישת היהודים לשוב לארצם ובין דרישת הערבים להחזיק בשבילם את הארץ — קיימת תהום של כחש ועוולה: היהודים תובעים זכותם על הארץ הזו מתוך סבלנות־דורות, לאחר נדודים, רדיפות ומשטמות לא ידע עם כמותם (וכפי שראינו בימינו בעינינו בהשמדת מיליונים יהודים באין מכלים דבר), היהודים אפוא משוועים אל מולדתם כשוועת טובע בין גלי ים. ואילו הערבים בפלסתין טוענים טענתם מתוך רצון לנוחיות, להרווחה, למותרות. הלא ידוע לכם, אדוני, אשר ברשות עמי ערב, השוכנים בארצות המזרח התיכון, נמצאים שטחי־מולדת עצומים המגיעים יחד ל־8,712000 קמ“מ, ומספר תושביהם כשבעים מליון נפשי. ואם נקח בחשבון רק חמש הארצות הסמוכות לפלסתינה (מצרים, ירדן, לבנון, סוריה, עיראק, ערב) הן מונות 1,847,000קמ”ר ו־38 מיליון תושבים יחד בו בזמן שלכל ארצות־אירופה כמעט (גרמניה, אוסטריה, ספרד, פורטוגל, צרפת, איטליה) יש ביחד 1,890,000 קמ“ר ולמעלה ממאתים מיליון תושב. האין המרחבים העצומים האלה צועקים בעצמם לצדק, לצדק קטן שבקטנים למען היהודים, שכל תביעתם מצטמצמת בשטח בן 27,000 קמ”ר?

אין ספק — הצדק העולמי ידרוש בקורת, בדיקה, רביזיה ברכוש הקרקעי העולמי.

עם זאת ובכל זאת, אין היהודים מתעלמים משום זכות מזכויות הערבים היושבים בארץ. הם יהיו אזרחי הארץ שווים בכל ליהודים. רק זכות ההגירה לארץ תהיה שמורה ליהודים — שאם לא כך הרי נהיה הורסים בידנו האחת מה שנבנה בידנו השניה. אך זולתי זכות ההגירה — איש לא יפריע לערבים תושבי הארץ לגלות יזמתם בכל שטחי החיים הן בחיי המעשה והן בחיי התרבות.

ואין התחייבותנו זאת מן השפה ולחוץ. אנו הראינו בפועל מיד בהחילנו בפועלנו, שאנו נזהרים לבלי לפגוע בקטנה או בגדולה בערבים. לא נכונה השמועה כי נישלנו ערבים מאדמתם, במשך עשרים וחמש שנה לא קרה מקרה כזה. קנינו אדמה מבעלים שרצו למכרה; אם קרה והיו ערבים פועלים באותה אדמה, שילמנו להם פיצויים, יתר על כן: גם בהתנגשות דמים שבינינו נהגנו ימים רבים, שנים מספר, לפנים משורת הדין הפשוט, השטחי. לא שלמנו ברצח תחת רצח. הערבים הוקישו במוקים את דרכי התעבורה והתנקשו בחייהם של הרבה עשרות נוסעים באוטובוסים ביניהם נשים וילדים; אנו לא תקפנו שום כלי רכב. שנים מספר נהגנו בהבלגה. ואולם הערבים חשבוה לנו לחולשה, לרפיון. אולם לבסוף אנוסים היינו לגמול רעה תחת רעה, שכן המצב הפך למלחמה, ובמלחמה יש לנהוג כבמלחמה. בכך ציינתי בקיצור עיקרי התשובוינו לטענות הערבים.

ועתה לסיום דברי, רצוני למסור לכם את השקפת היהודים לתומה בענין מולדתם — ואחר אחדל:

רעיונו של הסופר כליל ג’ובראן — הוא דומה לתפיסתו של כל יהודי, אם שאר רוח בו, בין אם הוא דתי בין אם הוא חפשי בדעותיו. שיבתנו לארץ אבותינו לאחר שבעים וחמשה דורות היא בעינינו כפועל עילאי טמיר, נשגב, אשר ממנו התחלת מפנה, ראשית תמורה, בקיעת שחר של יום חדש במהלכי אנוש עלי אדמות. נביאינו הגדולים חזו ברוממות רוחם למרחקים — מרחקי זמן. הם ניבאו על “אחרית הימים” כעל שידוד מערכות אדם ותבל מחדש. אנו מעריצים דבריהם. תופעת הנבואה בישראל היא פלא נשגב מחיי רוח האדם כפלא אשר לגרם מגרמי השמים המרחף באין סוף. אנו מאמינים ממעמקי הכרתנו בתמורה הגדולה העתידה לבוא מחר או מחרתיים, אבל לא רחוק הוא אותו מחר. אנו התברכנו בנפשנו שפגישתנו עם עמי ערב מחדש בשלום, בהבנה וברגשי אחוה ורעות — היא עצמה תהא צעד ראשון לקראת הגדולות והנצורות העלולות לצמוח במזרח בכללו. הן המזרח זקוק, מאד זקוק, כאויר לנשימה, למשב רוח טהור, זך, מבריא. אנו ידענו מאד את התנופה הגדולה שהניפו גדולי המחשבה והשירה הערביים לארצותיהם מסוגם של אל גזאלי, אבן סינה ודומיהם והמשוררים הגדולים כאבוּ אלעלא אל מעארי, אל מותנבי ועוד. אולם עובדה היא — ואני אומר זאת לא, חלילה לקנטר, אלא לציין עובדה כמות שהיא —: שזה שמונה מאת שנה לא קם בין כל עמי ערב בעולם אף גאון־רוח אחד בשום ארץ. (לעומת זאת ודאי ידועים לכם שמותיהם של כמה גאונים יהודים שקמו מן המאה השש עשרה ועד היום). ואנו בתומנו אמרנו אם ישובו היהודים וערבים לחיות יחד בפינה אחת במזרח חיים חדורי שאיפה, שקידה ויזמה, הן יתכן שברבות הימים יוָצר באותה פינה מצבר־אנרגיה עצום, העלול לחולל נפלאות בכל שטחי הרוח: המוסר, המדע, השירה והאמנות.

אסיים בזה. אם הועלתי לעניננו כל שהוא לא אוכל לדעת בטרם אשמע דבריכם. על כל פנים מודה אני שהואלתם לשמוע דברי בכללם לתומם.

עתה נתבקש האוסתאז להגיד דברו.

אמר: דברי כבוד “המַבעוּת” (השליח) דומים בעיני לסַמים מרים שמצופים נופת צוף. אכן נשמעים הם כדברים מזוקקים בהגיון, אבל כך הם לשמע אוזן אבל לא לשמע לב. לבנו לא ילך אחר דברים רכים שבסופם יבואו מעשים קשים. בעצם עיקר דברך הוא בענין שקראת לו הצדק הגדול. ואולם אנו דיינו בצדק הקטן. אם נכון כפי שאמרת שאתה מעריץ דברי נביאיך ורוח קדמוניך — הנח לנו ונלך גם אנו בדרכי אבותינו, כפי צדקם וכפי ישרם. וזולת זאת מוצא אני כמה סתירות בדבריך.

אחת — אם באמת רצונכם לשוב לחיות בארץ עברכם להחיות רוחכם ותרבותכם — למה תדרשו עתה מדינה יהודית בפלסטין? הלא רצונכם בחיי שלום ושלוה וזה יותן לכם תחת שלטון ערבי בלי ספק.

שנית — לאחר כל שדברת לא אבין מה תתן ומה תספיק לכם הארץ הקטנה, אם גם יבואו אליה מיליון ואפילו שני מיליון יהודים — מה פתרון בכך לכמה מיליונים שישארו פזורים בעולם?

שלישית — אני איני ירא מרשעת היהודים, אני מניח שהם לא יותר רעים מזולתם אבל ירא אני מפעילותם וזריזותם, שאם עתה באין שום שלטון בידם השתלטו בזמן קצר בארץ והם יוצאים גם נגד השלטון הבריטי — ומה יהיה אם יגיעו לאיזה שלטון בארץ? הלא ישתלטו בארץ כולה ומי יערב לנו שלא יהיו שולטים על ערבים?

ובעצם חושבני שהייתי יכול לענות על כל טענה שהזכרת בדבריך עוד דברים הרבה, אבל מה צורך לפגוע בכל פרט ופרט שבבנין אם יסוד הבנין רעוע ופגוע? על כן — לא אוסיף עוד דברים ללא צורך.

אחריו החל מיד דברו הסוחר בחפזה:

אף אני איני רואה כל צורך בדברים. השאלה היא ענין של מעשים ואחינו בפלסטין עושים אשר צריכים לעשות. הם ילחמו בכל כחם. ברצוני רק להתעכב על איזו מלה שהזכיר כבוד המַבעוּת, לא משום שמפחידה אותי, רק משום שנראית לי כלועגת לי, זו שאמר: רביזיון, רביזיון בקרקע של הערבים, ואני אומר: לא תהיה רביזיה. אשר לנו — לעולם יהיה לנו ושם צדק גדול, או כח גדול לא יגרע שעל אדמה מארצות הערבים. אם לזאת מחכים היהודים יחכו עדי אובד — לעולמים.

ועוד אני מתפלא על היהודים שאומרים עליהם שהם נבונים, איך הם דורשים משינה יהודית? איך הם מתארים להם, שביום מן הימים יקימו להם מדינה בו בזמן שהם יודעים שסביבם שבע מדינות ערביות והן יכולות למעך את המדינה שהלם כמו… כמו שממעך אדם באצבעותיו “בנדורה” (עגבניה). וראוי היה לכבוד המבעות שיסביר ענין זה ליהודים ואל יחלמו חלומות ואל ישפכו דם יהודים ודם ערבים לשוא. וזהו הענין.

כשהחל עוסמן אפנדי דברו היה כמהסס: לי אין להוסיף על כל מה ששמעתי כאן אלא מלים מועטות וזאת באשר אני הייתי המזמין למושב זה — אם כי לרצונו של רעי אדון יפרח — ואני מצטער אם מושב זה לא הפיק רצונו. כי אכן הבעיה חמורה מאד. קשה למצוא לה פתרון שישביע רצון שני הצדדים. “זה — כפי שאומר הפתגם — תבשיל הדורש הרבה מים”. בדרך הטבע, בדרך המציאות, אין לראות פתרונה. ואולי, אולי, יש בידי אללה פתרונים כי “הוא ואין בלתו יודע הנסתרות והנגלות”.

בעת קומם ללכת נסתמנה מסקנת הויכוח בלב איש ואיש מן השלשה לפי יחסם בעת הפרידה: האסתאז ענה לברכת השלום של יפרח בלא כל תוספת ושתק. מחמוד עבוד הניד ראשו כמבקש להשמיע דבר מר או עוקץ והתאפק לפי רמז מעוסמאן. ועוסמאן עצמו הושיט ידו ואמר בחיוך קל: ללאילתקא, אין שא אללה (להתראות. אם ירצה אללה).

 

ה. נצנוצים    🔗

אחר מחלה מחמת יגיעה רוחנית רבה יצא מר שמעון יפרח לפי הוראת רופא לחופשת מרגוע לשבועים ימים לקפריסין. מסעו חל באביב שנת תשי"ז (1957). רעיתו נלוותה אליו.

מקום מרגועו במערבו־דרומו של האי, בסביבה שכולה הרים עטויים חורשות, בעיר קטנה כ., הרחוקה כשלשה ק"מ מרגלי ההר הגבוה ביותר בכל האי — טראודוס (1950 מ').

מן היום הראשון שחנו במלון הקטן והתוודעו לסביבות המלון, השקיפו משלשת עבריו על שפעת החורשות במדרונות ההרים וישבו בזה ובזה למנוחות, נוכחו מר יפרח ורעיתו, שלא הפריזו כל עיקר הממליצים על טיב המקום הזה.

העיר הקטנה עצמה חבויה, כמתוך צנעת־ענווה, במדרונו של הר, חלקה העליון בשטח ישר כמעט ורובה, התחתון, בתים קטנים בני קומה אחת וחנויות שונות — בחלקה הדרומי המשתפע ויורד.

מן הגזוזטרה הרחבה אשר לחדרם נשקף נוף הררי־חורשתי. כל ימות השבוע עשה מר יפרח ישיבתו קבע רוב שעות היום בגזוזטרה זו. העין לא שבעה מהסתכל ומהתענג על שפעת החורשות המטפסות ועולות אל מרומי הרים ופושטות והולכות למרחקים. מיום ליום אף משעה לשעה כובש מבטך תחומים חדשים, מראות מושכי עין ושובי לב: שם, למעלה באופק, חבורת אילנות שמעמידתם וממראיתם דומים הם לבני קבוצה אחת, כחברי עדה אחת, שדרך יניקתם וצמיחתם בצוותא, ושימתם וגידולם במשותף ואף סוד ושיח להם לעצמם. ושם, קצת למטה, חבורת־אילנות אחרת, עושים להם עמידה מיוחדת לעצמם, ודבר אין להם עם החבורות האחרות או, דוקא יש להם דבר, רוגז או טינא יש להם על אותם ה“חברים” היהירים המתימרים לגמא הרים בצמרותיהם…, ואתה כמעט שומע לשיח אילנות, מבין לחיותם ומתערב בשירת לחשם. ועם מר יפרח טעמה של מנוחה ושלוה בממש והרגיש טיבה של חופשה כזו, שלא רק מסיחה דעתך מכל אשר אחריך בעיר, אלא שמסוגל אתה להזות… לחלום… לקוות… ואף להרגיש, לפי מראה־עיניך, למשמע אזניך ולפועם רוחך בסוד חיות הטבע סביבך.

כה התנהלו ימי המנוחות בשבוע הראשון כולו כהתנהל סירה קלה על מי מנוחות והיה מתברך בלבו שעוד נכונו לו ימים כאלה כל השבוע השני.

אולם בשבוע השני חל שינוי במהלך הימים. סמוך ל“מלון העליון” למטה עמד בית בן שתי קומות, שהוא גדול משאר הבתים המעטים וקטן מן המלון אבל מראהו נאה גם בפשטותו. בימים הראשונים לבואם הנה, מדי עוברים ליד אותו בית, ראוהו סגור. רק בסוף השבוע הראשון היה הבית פתוח ואנשים מעטים יצאו ונכנסו בו ונראה שאחד מהם, כבן ששים ומעלה, הוא בעל הבית.

בשבוע השני ביום ראשון לפנות ערב ישבו היפרחים בין שאר האורחים (שני זוגות אנגלים, בשנות העמידה, שני הולנדים, אחד שוידי לפני הנראה) ושתו קהוה במרפסת של “המלון העליון”. אותה שעה נכנס למרפסת בעל המלון בלווית אותו זקן, שראוהו בבית הנאה. משרתי המלון הסבירו פנים לזקן ברוב כבוד כלאדם חשוב, פנו אליו בלשון יונת והזכירו שמו: קריוס (האדון) דמטריוס.

ישב גם הוא עם בעל המלון במרפסת. מדרך שיחו של בעל הבית אליו ניכר שהוא מודיע לו מי הם האורחים הנוכחים במרפסת.

לאחר שעה קלה קם הזקן וקרב אל מר יפרח ורעייתו, ביקש מחילה בלשון נימוסים, בערבית מצרית, והציג עצמו בשם: דמטריוס ניקודימוס, והוסיף: באשר נודע לו כי האדון ישראלי — הריהו מרשה לעצמו — אם אינו גורם הפרעה — להתוודע אליו, כי נכסוף נכסף להכיר מקרוב ולשיח עם אדם מישראל, לא לתכלית שהיא, רק לשיחה בעלמא.

הזקן — קומתו בינונית, לבושו: אפודה קרומה בצבעים, כיפת קטיפה על ראשו ומכנסיו מכנסיים אירופיים. קלסתר פניו דמה הרבה לגריבלדי המנהיג האיטלקי, גם מלבושו דומה למלבושו של גריבלדי — כפי שידוע על פי צילום מזמנו; מצח רם לו, עיניו עירות, זקנו, רובו לבן, ארוך קצת, בצורת מלבן.

תמיהה ראשונה תוך כדי שיחה: מאין לו ליווני לשון ערבית נאה כל כך?

— אין להתפלא על כך. יליד קפריסין הוא, מניקוסיה, אך היה תושב קהיר ארבעים ושלוש שנה. אביו ירד מצרימה בעודו הוא ילד והצליח בדרכו. מחנות שען קטנה הגיע לבית מסחר הגון בתכשיטי כסף וזהב ופנינים. בעודו, דימטריוס, עלם צעיר שְלָחוהו לאתונה ולמד שם בגמנסיון. הספיק גם ללמוד שנתים באקדמיה מתמטיקה והיסטוריה. אולם אביו מת מיתה פתאומית והוא דימטריוס נאלץ לנהל את הבית המסחר עד… לפני שנתיים, משהתחיל ה“שידוך” של גמאל עם הרוסים, הרגיש בריח הרע שנודף מן השידוך ולאט לאט חיסל את חנותו והעביר כל הונו ליון. הוא נשאר עוד שם לראות שמא תחול איזו תמורה ויראה איך יפול דבר. “אולם על ידי “הקפיצה” שלכם לסיני והנצחון המהיר והמזהיר שלכם כאחד הנסים בעשר המכות של מויסיס (משה) על הפרעה, הסתובבו “הם”, המצרים היהירים ובפרט החוגים הצבאיים, כנשוכי עקרב. הנשיכה הממתם, השתוללו והשתגעו. מאין ביכלתם לפגוע בכם, שפכו את חמתם על יהודי מצרים. איך התעללו בהם בזקנים, בנשים ובילדים! הו, גיבורים גדולים! כל כחם הראו באזרחים אומללים חפים מפשע. שוד וביזה, בוז ומשטמה היו מנת חלקם של אלפי יהודים. אני ידעתי: יבוא תורם של “זרים” בכלל. אני מכיר אותם. שני דורות כמעט חייתי עמם. יודע אני טיבה של ה”אריסטוקרטיה “יעני” (כביכול) שלהם. האינטליגנציה אמנם בכללה היא אהודה. והעם כשלעצמו, הוא אמנם אומלל, אבל ביסודו חומר עממי משובח, אילו נמצא שליט הומאני גדול לעם הזה. אין סבלן כמוהו, פקח ושופע הומור; כל פלח פשוט המהלך ומשוחח ברחוב מזיל כלאחר יד הומור מפיו. תשמע דוגמא, למשל: בזמן שהורידו את המלך פארוק מכסאו — הן היתה זאת בשביל העם הפשוט מהפכת עולם — והנה על יד בית המסחר שלי היה בית קהוה גדול. באחד הימים ההם עבר כפרי, איש כבן חמשים, ליד בית הקהוה. בחורים ליצנים אחזו בו ושאלוהו: הגד אתה, בחייך, מי לדעתך יותר טוב, נגיב או פארוק? ענה הם: יא איזלאם, (הוא אנשים), אני בעיד ענכום (לא עליכם) הריני חמור, מה הבדל לי מי רוכב עלי?

כל אותה העת לא מצא מר יפרח מקום אתנחתא בשיח הזקן, כדי לתת לאיש לפוש קצת. מלה רדפה מלה ומשפט נאחז במשפט כשלשלת ארוכה או, משל לכלי סתום שנפל בו סדר וכל מה שבתוכו נשפך קמעה קמעה. ותוך כדי הרהורו בכך שמע מר יפרח המשך שיחו של הזקן:

— שמא תאמר, אדוני, שבח הוא להם למצרים, לטובים שבהם שנתעורר בהם רגש כבודם והם שונאים בצדק אותם הזרים שהיו משעבדים אותם — זו חצי האמת, שכן מכלל עבדות יצאו ואל כלל חרות לא נכנסו. שהרי בשביל לשנוא עבדות אין צורך בידיעה רבה, אבל כדי לאהוב חרות, חרות אמיתית, צריך אדם לידיעה. והם עדיין אינם מוכנים לחיי חרות. עדיין מפגרים הם בזמן. הם חיים עוד באוירה ובספירה של ימות הבינים. החיים אמנם מהלכים ומתקדמים בצעדים כבירים ואילו הם אינם מתקדמים עמם אלא הם מקפצים לקראתם, כלומר: מהלך חייהם בקפיצות. אבל ההיסטוריה אינה עושה קפיצות, כשם שהטבע אינו עושה כך — כדבר הפתגם הרומאי: Natura non facit saltus. והרי כל איש בר דעת מבין, ש“המנהיג הגדול” עבדול נאצר אינו עושה אלא קפיצות. תחת כי ילך לרגל המלאכה אשר לפני העם הזה המפגר, החולה, הדל — הוא קופץ ומקפיץ אותם עמו. ולאמתו של המצב יש בין המצרים וביניכם מרחק של 300—400 שנה, כוונתי: בין המוני העם שלכם ושלהם.

כאן נדחק מר יפרח ותפס רגע פנוי ממרוץ דברי הזקן, ואמר: אבקש סליחתך, נכבדי, אתה מפריז בדברים. ולו נניח שהם מפגרים במידה ניכרת ממנו, אבל הן רוח היא באדם גדול כחו של הרוח לשנות גם מערכי עם ועם ומה גם בתקופתנו! המכונה וההמצאה מפליאות לעשות והן עלולות לתקן ולשנות בעשרים־שלושים שנה מה שהיו צריכות לעשות מאתיים־שלוש מאות שנה.

— דבריך, אדוני, יצדקו לגבי עמים אחרים אבל לא לגבי עמי האיסלאם. איסלאם — פירושו דבקות, קנאות (פאנאטיזם), פירושו — חרב, נקם, פירושו — קוראן; קוראן — פירושו שמרנות עיוורת, בדלנות מתיהרת, ערבוב דברים בתערובת מושגים ריקים ואיסור חמור לקרוא בו מתוך ביקורת. כל שכתוב בו, שריר וקיים עד היום כביום נתינתו כביכול. ואילו הביבליה שלכם, למשל, שדף אחד מאותו ספר איוב או מספר הפסלמוס (תהילים) עולה בערכו על עשרות סורות של הקוראן — כמה חוקים וחכמים הפכו בו וכמה אוצרות יש למצוא בו! לזאת אני אומר: יעשו שליטי הערביים כמה וכמה קפיצות בקלות רגלם ובקלות דעתם, אם עמיהם לא יקפיצו לקראת קידמה, ריניסאנס לא יחוללו בקפיצות: אבל… אנא, הסליחה ממך כי הסכלתי והרביתי דברים כל כך… והן כל עצמי רציתי שאתה, אדוני, תסיח לי על ישראל. מה נכספתי כל הימים לשמוע מפי ישראלי משכיל ונבון דעת איך הצלחתם והקימותם מדינתכם על כל הקשיים והמכשולות, איך עשיתם כי יכלתם לקלוט בשבע־שמונה שנים מיליון מהגרים, ואיך פיתחתם החקלאות שלכם שכל המבקר אצלכם ישתאה להצלחתכם; והצבא המהולל שלכם גם ביבשה וגם באויר ובים! על זאת ועל זאת רציתי לשמוע מפיך אם אפשר…

— ברצון, נכון אני לספר לך כל שאפשר לספר, אולם, אתה אדוני, שכה תחבב את ישראל, הלא תוכל לבקר בעצמך בישראל ותראה בעיניך ותשפוט בעצמך —

— צדקת אדוני. יש בדעתי לעשות זאת, רק ענינים מטרידים ימנעוני. גם זקן אני כבר כבן ששים וחמש והבנים והבנות והנכדים — כולם חיים באתונה. הבית אשר לי פה בניתיו עוד לפני שש־שבע שנים. לחדשי הקיץ אנו באים הנה. אכן את אתונה אני אוהב, בה אתפאר, אך את קפריסים מקום מולדתי אוהב ואעריץ, ה תהיה מנוחתי באחריתי, אבל מי יתן ואזכה ואסע לישראל ואשבע ממראה עיני. אבל אל תחשוב לי זאת לחטאה אם אטרידך ואשאל רק עוד שאלה אחת ואחר אחדל: אני חיסלתי כל עסקי בקהיר ועזבתי את מצרים כשבועים ימים אחר המערכה שלכם על סואץ. הן היתה ז מערכה מופלאה כפי שנודעה לכל (גם המון העם המצרי היו אומרים איש לרעהו: תשמעו את רדיו ישראל ותדעו האמת!) המפעל הכביר שלכם היה בשביל רבים מהתושבים האירופים כמו יד אלהים! אבל הם, השליטים המצרים, אם כי נאלצו להודות כל שהוא בעקיפים — אמרו שהתכנית כולה תוכננה ויוּזמה בעצת אנגליה וצרפת, ובזרתן ובפיקודן. השמועה הזאת היתה לנו, לאירופים בכלל, כטיפה עכורה בכוס הנצחון שלכם. אכן פקפקנו בדבר אבל האמת לא ידענו וכך עזבתי אני את מצרים בלב כבד. רציתי לדעת סוף סוף מהי האמת? המותר לשאול אותך?המותר לך לספר?

אכן נוגעת מאד ללבי מידת התענינותך בדבר הזה, וכבכל זאת תמה אני שכל כך נגע ענין זה ללבך וללב חבריך, כאילו היה לכם חלק מה בישראל…

— אתה תבינני אם אגלה לך הרגשתי: כל אדם בר דעת ובעל מצפון ראה במאבק ישראל לחירותו פועל אנושי נעלה לעצמו, אולם ראה בו משהו קרוב ללבו. אני למשל, ראיתי במאבקכם בתחילתו נגד בריטניה — נקודת משען בשביל המאבק על מולדתי, על קפריסין. ואנו מתפללים על עצמנו: מי יתן ויקום בנו הרוח, העוז והאמונה כמו שקמו בכם, שהעזתם ויצאתם קומץ קטן נגד בריטניה הגדולה ויכלתם! מכם, מעמלכם, מהישגיכם נשאב עידוד ותקוה. משום כך היינו כל כך רוצים לדעת בזמן אותו אקט מופלא בסיני — אם ידכם עשתה זאת או יד אחרת סייעה לכם?

— עד כמה שידוע לי לא סייעה לנו שום יד, התכנית כולה תוכננה ובוצעה על ידינו. איני יודע אם אפילו היתה איזו הסכמה מוקדמת על זמן הפעולה. כאזרח רגיל אין ביכלתי לדעת זאת. אבל סבורני שלא היה קשר פעולה בין ישראל ובין צרפת ואנגליה.

— אני מלא תודה לך, אדוני. אכן למען השגת ידיעה זו ממקור נאמן, מאיש כמוך, נכון הייתי לשלם סכום גדול. ואמנם — הרכין ראשו ולחש למר יפרח — אנדב את הסכום למחתרת שלנו עוד היום.

למחרת היום ובשאר ימות השבוע השני ביקש מר ניקודימוס בכל אמתלאות שעלו בידו לבלות הימים יחד, הוא ומשפחתו עם מר יפרח ורעיתו: הוא שהכיר כל חלקה נאה וכל פינה חבויה שבאי יזם כל יום טיול אחר במכונית שלו. בקרב החברה ניכר “הזקן הצעיר”, כפי שכינו בני החבורה את קריוס דימטריוס, כבן תרבות, שטעם מערבי ומזרחי מזוג בו, נוהג בהליכות נאות, קל תנועה ונעים שיחה בנחת ותבונה. רק בשתים היה מפריז על המידה באותם הימים: בכל טיול שערך, סיפק על חשבונו מזון שלוש סעודות לכל בני הלוייה, עם מגדנות ומשקאות ביד רחבה. ועבר גם על הבטחתו והרבה שוב דברים, כל שנסבה השיחה, או שהסב הוא השיחה על ישראל, על גידולה על סחרה או על עתידה. ומר יפרח לא מנע טוב מבעליו והיה מספר לו דברים כהוייתם, גם באורם גם בצלם, אבל הזקן שמע הכל כילד ששומע דבר אגדה והיה כמלקק דבש כנפשו שבעו.

אולם זמן הפרידה הלך וקרב. בסוף השבוע השני תגיע חופשתו של מר יפרח לקצה.

ביום חמישי נכון מר יפרח לנסוע לפמגוסטה לקנות כרטיסי טיסה ליום ששי. נלוה אליו, כמובן, מר ניקודימוס. לפני חצות היום הגיעו לפמגוסטה וגמרו ענינם מהרה. בעברם ליד משרד המכס, ראו אותה שעה אורחים שהגיעו באוירון ונכנסו למשרד המכס; רבים היו האורחים, גם נשים וילדים; ביניהם גם משפחה ערבית: גבר חובש תרבוש, נשים רעולות פנים ותינוקות עמם.

מר יפרח ומר ניקודימוס יצאו מהמשרד וצעדו לאיטם סמוך לשדה התעופה. לאחר רגעים מספר, בעוד הם אומרים להיכנס למכונית לשוב למקומם, צעד בחיפזון האיש החבוש תרבוש לקראתם, התקרב אליהם וקרא: חואג’ה שמעון! לא הכרתני, אולי בגלל התרבוש, הריני עוסמאן, עוסמאן דג’אני, אחותי, אחותך בהיה פה עמי, היא אמרה לי שדומה לה שאתה שמעון אכן עין האחות הטיבה להכירך לאחר אולי שלשים שנה ויותר שלא ראתה אותך.

נשתלבו זרועותיהם בחיבוק ונשיקות — בעוד הזקן תוהה ומשתומם למראה עיניו: חיבה כזאת בין ערבי ויהודי ולמשמע אזניו: “אחותי־אחותך”, אין הזקן מבין איזו אחות ואיך היא אחות זה ולזה; כדברי חידה נשמעו הדברים לאזניו והוא תוהה ומביט בפני זה וזה. ומשפתח הזקן פיו, היה עוסמאן משתאה לשמוע מפי יווני (לפי לבושו) לשון ערבית־מצרית משובחה, תוך כדי כך צעדו לקראת בהיה, שנטתה הצידה והרימה צעיפה מפניה והושיטו איש ידו לרעהו לשלום.

אך עברה התרגשות הפגישה, לקחו האורחים מונית ויחד עם מונית מר ניקודימוס נסעו אל בית המלון שלהם בניקוסיה.

מתוך רגשי שמחה כנים והרגשה טובה שבלב על הפגישה הנדירה במקריותה שקלו וגמרו שהיפרחים ידחו נסיעתם לאחר שלשה ימים.

לאחר מנוחת היום הראשון והלילה נתחדשו שוב הטיולים בצוותא. ותוך כדי הילוכם, או בשבתם למנוחות, אם לאחר הארוחות יחדו, בכל שעה שנזדמנה היו פורשים שנים שנים ביחידות, כדי לשאול ולהוודע על טיבם וענינם של זולתם. בעוד הגברת יפרח נלוותה כרגיל לבהיה ולאשת עוסמאן ובנותיהן; אז מצא הזדמנות מר יפרח וסח לזקן על הדג’אנים מראשית ימי שכנותם (ופתרון החידה של “האחות” בהיה) עד פגישותיהם בימי מלחמת העולם הראשונה, עד לפני אחת־עשרה שנה במכסיקו ועד הפגישה היום. הזקן, לאחר ששמע על דבר אותו ויכוח במכסיקו, ראה זכות ושמחה לעצמו למשוך כפעם בפעם את סַיד עוסמאן לאחד השבילים בחורשה והרביץ בו מנות גדושות של שבח ויקר למדינת ישראל, לעמה, לגבורת צבאה ובמיוחד למערכה בסיני.

ואילו עוסמאן סח לו למר יפרח עוד בדרך בבואם משדה התעופה למלון בניקוסיה, שבהיה נתאלמנה זה שנה ומעלה. היא סובלת ממחלה שאויר הרים טוב לה. רצונו לקחתה עם שתי בנותיה, נכדה ונכדה לשוייץ (הוא עצמו עם משפחתו ישהו שם כל הקיץ) אך בהיה מאנה לרחַק כל כך מירושלים והסכימה לבלות פה כחודש ימים.

ביום שבת, בצאת כל החברה במוניות אל אחת פסגות ההרים שבקרבת טראודוס, נפוצו המטיילים חבורות חבורות פה ושם. הפעם עשה מר יפרח ככל שביכולתו להמצא קרוב לבהיה, מראותו מבטיה העצורים־חטופים של בהיה שהם נסוכים דוק עצבנות או כליונות… בחורשה הסבוכה דיה — נמצאו צועדים לאטם לבדם.

קלסתר פניה נשתמר ביסודו. פניה כמעט לא קמטו ולא תפלו אך רזו וחָורוּ. נעלמו גומות החן. מחיוכה נשאר שריד נעים וחינני. — איך אתה מוצא אותי — זקנתי מאד? בת ששים ושתים אנכי, אתה יודע, גדולה אני שנה ממך…

— לא זקנת מאד. חינך אתך, גם מנועם פניך לא נגרע הרבה. ואני? הזדקנתי בעיניך?

— הן אתה נראה צעיר מאד מגילך — אתה כבן חמשים. יא אללה, מה שמחתי לראותך פתאם! עד מה אני מודה לאללה על הפגישה הזו, שמעון. רק בגללה דומה אני, עלולה אני להבריא, לו רק לא היתה כל כך קצרה.

— נודה לאללה על המעט הזה היום ואולי מחר יוסיף ויעניק לנו מטובו…

— אהה, שמעון, מה היה לו לעולם בימינו? היאך אבדה לאנשים דעתם… וכה נפסד לבם?

מחלת־עולם היא, בהיה, מחלה שמחשיכה עיני האדם, ואולי בגבור החושך אות הוא כי קרוב היום להאוֹר.

— מי יתן… מי יתן… מפיך לשמים… אבל עתה מה זעומים, מה מרים הימים! רואה אני את ירושלים שמחוץ לעיר — ועיני כלות. וודאי עיני היהודים כלות לראות את ירושלים הקדומה. מה נורא הדבר! משקיפה אני לעתים על ירושלים שלכם… לבי מתכווץ בקרבי… הלא קרובה היא כדי הגיע אליה ברגעים מספר וכאילו רחוקה היא ממני מרחק שנים… דורות… מה רעה מצאו הבריות באותם הימים… כשהיינו ככה… יחד… מה טובים היו אותם הימים! אני בעצם חולה מאסון מות בעלי ומדאבה שבלב על הימים ההם… שאבדו… על היהודים שנעלמו כלא היו… אבל, הגד לי, אתה לא הייתה רופא? הן ביקשתיך… התזכור?…

— לא בידינו גורלנו, בהיה, ממרום קובעים לנו דרכנו… אבל אני מעומק לבי מאחל לך בריאות שלמה ונחת ושלוה…

— העלה פעם זכרי בלבך בכל אותן השנים?

— לא פעם אחת; אומרים — ואני מאמין בכך — אשר ללבבות שפה חרישית, היא נשמעת ממרחקי ארצות וזמנים. בכל פעם שעלה זכרך בלבי, אמרתי: ודאי ברגע זה עלה זכרי בלבך. ידעתי זאת נכונה.

— השלום לפיך, יא שמעון.

הם מיהרו להתקרב ולהספח אל הבנות המדלגות במשחקן…

אבל, דומה, בעלי השמחה העמוקה היו עוסמאן ומר יפרח, שראו בפגישתם זו, הרביעית בחייהם, — שכרגע היה בין קיומה ובין ביטולה — כעין אישור וחתימה, שאכן כל פגישותיהם לא במקרה קמו ולא לשוא נזדמנו. הם עצמם לא דיברו על כך ביניהם באשר דמו כי הרגשתם זו מובנת מאליה. ואף הזקן ניקודימוס, שנתרשם ונתלהב לשמע דברי מר יפרח על כל פגישה ותקופתה — לא דיבר באותם שלושה ימים אף מלה על ישראל במעמד עוסמאן ומר יפרח יחדו. ורק בעת הנסיעה של היפרחים לשדה התעופה, בשבתם במונית, אמר הזקן: ראוי שתדע, מר יפרח, את אשר הגיד לי סַיד עוסמאן: לאחר שובו משוייץ גמר בדעות לשהות חדשי החורף בקהיר. הוא מקוה לקחת דברים עם גמאל עבדול נאצר, לבחון ולדעת מה סוף מחשבותיו בדבר שלום עם ישראל; ואם יראה כי יטה לבו לשלום הוא יבטיח לו להשקיע במצרים, יחד עם חברים ערבים ומכסיקאנים, הון רב לפיתוח הארץ הן בדרך תרומות והן בדרך הלואות. אמר מר יפרח: חכמינו אומרים: מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה.

אז פנה עוסמאן למר יפרח: אגיד לך עוד: אם אשמע מפי גמאל דבר ממשי, מעשי, בנוגע לשלום, נכון אני לכתוב לך ולהודיעך על כך.

מסר לו מר יפתח כתבתו ואמר ברגישות: האל יהיה בעזרך, חכה אחכה לדברך, מי יתן ויחיש לבוא.