¹

 

א. אורח נדיר    🔗

ימים מספר לאחר היורה החזק עדיין זרחו ימים בהירים, חמים. כימי אביב ראשונים. עם זאת הורגשה באויר־ההרים רעננות צוננת, רמז לימות החורף, שמסתתרים ודאי אי שם מעבר לאופק ומתכוננים להתקפת פתע.

באחד הימים ההם, כשה לפני הצהרים, נראה ברחובות הכפר הגדול מ־ב אשר בהר (אגב: תושביו ברובים המכריע נוצרים ומעוטם מוסלמים) מהלך אדם זר לפי לבושו, עובר ברחובות הכפר מלמעלה למטה, מימין לשמאל, הלוך וחזור, פעמיים ושלוש, בלא שיפנה לאיש בדיבור כל שהוא. לפי מראהו יהודי הוא מאחד המושבים החקלאיים של היהודים בגליל. מה רצונו כאן. במקום שזה שנים מספר, ביחוד מעת גבור מהומות הדמים בארץ, לא תדרוך בו רגל יהודי? ולמה בא זה עתה? מדוע יעבור כה וכה ברחובות כמו יאמר לתור את הכפר?

אחד מאנשי הבטלה שברחוב ניגש אליו ושאלו ברמיזה, בתנועת ידים לחפצו.

האיש ענה במפתיע בלשון ערבית, אמנם דלה למדי ובמבטא לקוי, אבל דברו היה מובן וברור, לאמר: הוא אוהב להלוך לפעמים “ככה” בכפרים של הערבים השכנים ואוהב הוא ערבים בכלל וגם באשר הוגד לו, שבכפר הגדול מצויות חנויות פרקמטיה גדולות כמו בכרך ורוצה הוא לקנות לו שעון מפה.

מסתבר, שדברי השבח שהשמיע על הכפר והודעתו במפורש על אהבתו לערבים ולכפריהם, שהסמיך לה הוכחה בפועל: רצונו לקנות לו שעון מפה — טשטשו אותה שעה התמיהה וההפתעה שבהופעתו ושומעיו — שלשה ארבעה אנשים — צעדו יחד עמו לאורך הרחוב והביאוהו אל חנות לא גדולה בפינה שברחוב הראשי מימין, שעליה נראה השלט בּטרוּס מהוֹן, צורף ושען.

משנכנסו לחנות ובישרו לשן על חפצו של האיש, מיד קם בעל החנות, פנה אליו בלשון צרפתית כדרך שרגילים לפנות לאדם זר, ואמר: יום טוב, מיסיה, היה ברוך בבואך, מה תרצה, אדוני?

מיד ענה לו הלקוח גם הוא בלשון צרפתית והמשיכו והפליגו בשיחה בלא שיתנו דעתם להערותיהם של אותם בני לויה, שהאיש שומע ערבית דיו. ברם, אם משום שלשון זו היתה רהוטה בפי הלקוח, או משום שלא רצו הלקוח והמוכר שיתערבו אחרים בעינם, הודו שניהם לבני החבורה בנימוס על שרותם עד כה והסיחו דעתם מהם.

אותה שעה עמדו בני החבורה מן הצד דוממים, ריקנים, כנאדות שהריקום מתכנם. כמה השתעשעו הללו בנפשם, שמוכה להם שעה של קורת רוח באילו דברים שאין להם שעור במשא ומתן — והנה עומדים הם פה מיותרים כאילמים.

ברם כשיצאו מן החנות היה איש איש מהם הולך ופולט מפיו עוקץ־לעגו. אחד אמר: אלה השנים הריהם “המכסה והסיר” (מתאימים זה לזה); הן זאת פעם ראשונה שראו זה את זה וכבר הם זה בתוך זה… אחר הוסיף: הלא זה דבר המשל: כל מין אל מינו ימשך. השלישי העיר: באלהים, שניהם “טרללים”²: היהודי אמר שהוא אוהב ערבים ובוטרוס — לא הוא שאמר לא פעם, שאוהב יהודים? אני באזני שמעתי. ואחר, כנראה פיקח שביניהם, דקדק ודרש: אבל תראו, עם שדומים שניהם בטבעם, “מנוגדים” הם במראיתם: כוואג’ה בוטרוס קומתו בינונית, צווארו קצר, שערו שחור, גם פניו כהים, עיניו חומות, יפות, וכמו מנמנמות ואילו היהודי הזה גבוה הרבה מבוטרוס, גם צוארו גבוה, שערותיו צהבהבות, גון עורו בהיר (אבל גם עיניו מנמנמות), הוא אשר אמרתי: דומים הם מבפנים ושונים מבחוץ. ונמצא אחד מהחבורה שלימד סנגוריה על כוואג’ה בוטרוס ואמר: אבל הוא “כייר” (נידב לב, רחב יד) ואין טוב ממנו בכל הכפר — זה העיקר אצלו…

 

ב. בראשית    🔗

ובחנות היה השען גורר מגירות, מעלה קופסאות מחביונן ופורס סחורות על השולחן. בתחילה ביקש הלקוח למנעו מכך ולחסוך ממנו טרחה יתרה. אין לו צורך — אמר — לראות מבחר גדול, די לו שמסיה בוטרוס ימליץ על אחד השעונים והריהו מאמין לו לחלוטין. אבל השען, תוך כדי הגישו סוגי הסחורה, היה משלב, דרך אגב, בלשון נימוסין, שאלה כל שהיא, שדורשת מענה ונראה ללקוח, שיותר שהשען מכוון להראות סחורתו לעיניו מכוון הוא להעלות שיחתו לאזניו. אף הלקוח נאות לו והשיב לשאלותיו דברים כסדרם, בשלמותם, על מוצאו, עברו, שמו — מיכה עזרי — וכדומה. ומשהודיעו שהוא תושב הקיבוץ ת־ר, הנשקף מפה, מן ההר למטה, אמר מיסיה בוטרוס: הרי אנו שכנים, אמנם שכנים רחוקים; המסע בכלי רכב מפה אליכם ודאי יארך שעה וחצי או יותר, אבל בקו אוירי קצרה הדרך מאד; אנו רואים מפה מלמעלה כל ישובכם כעל כף היד. זה ישוב פורח, נאה, שטחי המרבדים הירוקים מרנינים לב; יש לכם מטעים, גם שדות תבואה, גם ככרי־ירק; אתם חרוצים, חרוצים מאד… והלא לפי עשר, שתים־עשרה שנה, היתה שם ערבה שוממה ומצפון לה השתרעה ביצה גדולה ואתם הפכתם את המקום בתקופה לא ארוכה לגן עדן — כמה תושבים אתם בקיבוץ?

אולם מיסיה בוטרוס הוריד משקפת השענים מעינו (שהיה מסתכל במנגנון של שעון שבידו) ואמר כמתוך רגישות: סליחה, סליחה, איני מכוון לשאול מה שאין אני צריך לדעת… לא, לא…. אין לי כוונה נסתרה. נהפוך הוא: מכוונה טהורה שאלתי כמה תושבים בקיבוץ, רק כך… מהוקרה, מאהדה לפעלכם… אבל איני נעלב כלל אם לא תענה לי כל תשובה, ואם לא תרצה כי אשאלך דבר, לא אשאל כלל.

ראה מיכה עזרי דוק של צער בפני בוטרוס, נתרגש אף הוא למראה עיניו, שלח ידו מעל לשולחן המפריד בין שניהם, טפח לו על כתפו מתוך חיוך ואמר לו: אל תהגה בשוא, מיסיה בוטרוס, אין בלבי כל חשד עליך, ואין לי מה להסתיר מפניך, ואפילוּ לוּ היה עמי דבר כזה, כלום יתכן שלפתע פתאום, ביום חמשה לחודש אוקטובר בשנת 1947 יתהפך בין רגע הצורף מיסיה בוטרוס למרגל?… איני מאמין במטמורפוזה כזו — ומילא פיו צחוק…

נרגע מיסיה בוטרוס וענה: אני מודה לך על אמונך בי ונהנה אני מדבריך…

ומיכה חזר עכשו לשיחם וענה לו. בקיבוץ מאה עשרים ושלשה נפש, גברים נשים וטף.

— שאלהים יוסיף מספרכם ויגביר כוחכם. אני מבין איך אתם מגיעים בעובדים כל כך מועטים להישגים כאלה, יען אצלכם גם הנשים עובדות בכל עבודה; הרי אצלכם דרך־חיים חדשה, נעלה, טהורה… אתם… אתם נעליתם על היהודים בני זמנכם ואף על הנוצרים הראשונים (על הנוצרים בזמננו בודאי ובודאי).

— מה בכוונתך לומר, מיסיה בוטרוס?

— כן, בפירוש אני אומר כך, אז, בימי הנוצרים הראשונים, הלא חילחלה בלבבות שנאה, איבה ובוז נגד “הפריסתים” (פרושים) ובכלל גברה השנאה והמרירות בין הנוצרים הראשונים והיהודים ובכל מקום שקיימות מידות אלו שם זדון ורשע, או כמו שישו בעצמו היה נוהג לאמר: שם בכי וחרוק שינַים…; ואילו אצלכם עתה בקיבוצים — הכל מחדש, מהתחלה, מהיסוד. כן, אני יודע, אני שומע הכל, אני מתענין בכל, מאזין ומקשיב… אני צופה כל הימים וגם מצפה אני כל הימים…

— אם תרשני לשאול, מה כוונתך, למַה אתה מצפה?

— לאיזה גילוי… גילוי חברתי כללי…. לא דתי… אני נוצרי אבל, כשלעצמי, אני מין נוצרי, פחות נוצרי, או יותר נוצרי, מן הנוצרים. יש לי השקפות ורעיונות מיוחדים על הנצרות. ואילו אתם… אתם ענין אחר… אתם משהו חדש… זהו…

— כמו מה? מהו החדש לדעתך?

— הרי אתם בעצמכם ודאי יודעים מהו… אני איני מצפה שנית למלכות שמים, לא, לא. למלכות שמים של ישו — הלא לא זכינו… אתם, בכל אופן, מגשימים בפועל עצם רוחו של ישו, שהיא בעצם רוחה של היהדות של נביאיכם… זהו….

— ואתה מאמין כל כך בנו, שנגיע לגדולות כאלה?

— אני סובל שאתם מאמינים…. הרי אתם דורשים עתה, בלייק סאכּסס, מהאומות המאוחדות (כאן הנמיך קצת קולו דרך זהירות) מדינה יהודית לעצמכם פה במולדתכם הקדומה, אכן, זהו הקו, זה היסוד — זה ברור: אם זקוקים להגדרה עצמית־מדינית למען תוכלו לגדול ולהתפתח לפי רוחכם, לפי תכונותיכם ומשאות נפשכם… וגם, פשוט, כדי לשמור על קיומכם למען לא יהיו היהודים הפקר בידי חלאת אדם כמו הנאצים; מי יתן רק ושליטי העולם יתעלו ויתמלאו רוח צדק לסייע לכם למען תתגלה רוחכם המיוחדה לעין כל… ומבטחני שאתם יכול תוכלו לפעול גדולות, שהרי אם בהיותכם כבולים בידי שלטון אימפריאליסטי אתם מתפתחים, בונים, יוצרים על יסודות חדשים, אנושיים־מוסריים כאלה, על אחת כמה וכמה כשתהיו בני חורין, בלתי תלויים באחרים.

— שמעני, מיסיה בוטרוס, אגיד לך בגלוי, אני מופתע מאד וגם שבע רצון מאד מפגישתנו זו במקרה, בדרך אגב כמעט, רק תרשני שלאה אחת: היש עוד אנשים רבים או מעטים בכפר או במקום אחר, שחושבים פחות או יותר כמוך ביחס אלינו, היהודים, ואל עתידנו?…

— זו שאלה גדולה, יקירי, שקשה להשיב לך תשובה מספיקה בקצרה. לשם כך צריכים לשוחח לאטנו ארוכות — ואין השעה ואין המקום מתאים לכך. הנה באות גברות לקנות, כלומר: לנסות לקנות, ספק גדול אם תקנינה דבר קטן, אבל ברור למדי שהן תמכורנה דיבורים גדולים שעה ארוכה.

משנכנסו שלוש נשים מוסלמיות רעולות פנים — קיבלן מיסיה בוטרוס בנימוס ובהסברת פנים. ביקש סליחתן ושאל את מיכה כמה זמן פנוי לרשותו, השיב מיכה שעליו לחוזר לקיבוץ באוטובוס שעובר בדרך המלך למטה, שעה אחר הצהרים, ועליו לצאת כבר לדרכו. לוּ ידע, לוּ שיער, כי תזדמן לו פגישה כזו עמו, כי אז היה יוצא לשעה בלתי מוגבלת, אבל הבטיח לו ששוב ישוב אליו בקרוב, כשהוא חפשי בזמנו.

— יהי כן — אמר — אשמח מאד לקראתך. אני מאמין אמונה עמוקה שלא מקרה חולף הפגישנו היום… הלא תראה: שעון רצית… ובאת דוקא הנה — האין בכך משום אות טמיר? רמז וסמל? — שעון! כלומר: רוצה אתה בנקודה, ברגע מהנצח, רוצה אתה לתפוס נקודה שאתה זקוק לה. שיש זיקה בינה ובינך — ובאת הנה… נפגשת עמי — זה הרמז… אני בדומיה שבחנות זו, בדומיה שבנוף שלנו, אני מחפש כמעט יום יום אחר סמלים, אני תר אחרי רמזי סתרים… ואני מוצא קשר… מענה… הצדקה… אני משער שגם אתה כמוני מחפש… מבקש… הגידה נא לי, בטובך, מה עבודתך אתה בקיבוץ?

— אני השנה רועה צאן.

— אתה רועה צאן, רועה צאן, מלאכת חוזים קדמונים נפלאים שלכם. משה, דוד וגם יעקב. שפיר… שפיר. קח עתה את השעון הזה, הוא טוב, יציב, נעים ולא יקר.

— מה מחירו?

— קחהו עתה ולכשתהיה בעיר שאל שען והמחיר אשר יקוב אותו תשלם לי.

— למה כך, מיסיה בוטרוס? איני מפקפק כלל בישרך ולא אפחית פרוטה מן המחיר שתקוב.

— אנא, אחלה פניך. מה איכפת לך? הן תשלם לי הסכום המלא בשעתו.

— אם רצונך בכך — אעשה כרצונך — לו רק הבינותי על שום מה רצונך בכך?

— כלום, ידידי, אתה אינך מרגיש בעצמך? אני מרגיש מין סלידה אם אומר למכור לך סתם, ככל מכירה, שאם כך — הרי אין סמל ואין רמז. פשוט: באת, קנית, שילמת, הלכת — וחסל. ואילו ההרגשה שבלבי היא, שלא לשם עסק רגיל נפגשנו ואין אנחנו באחרית פגישתנו אלא בראשיתה… זהו…

אז יצא בוטרוס עמו וליוהו צעדים מספר ברחוב.

 

ג. בינתיים    🔗

באותו יום בערב סח מיכה עזרי לחבריו בעת ארוחת הערב בחדר האוכל, הקורות אותו בכפר מ — ב עם הצורף השען והיה מבליט ומדגיש רוחם וטעמם של הדברים, כפי שנתפסו בלבו וכפי שנראו לעיניו, בלי להוסיף ובלא לגרוע דבר מן הדברים. היו מחכים במושב לשמוע חוות דעת החברים.

אמר חבר א' — והוא מן הותיקים והפעילים בקיבוץ —: בימי חירום אלו, כשהנופיות משתוללות בכל פינות הארץ, אין מן החכמה ואין מן הגבורה לילך דוקא עתה בכפרים שלהם ולצאת לקראת ניחושים, שמא יוצא אתה לקראת נחשים…

אמר חבר ב', לגלגן וליצן לפי טבעו: הלא זה מיכה שלנו, שלרוב תמצאוהו במקום שלא תזערוהו… אולם אפעלפי כן, או לכן, אני אוהב את מיכה…

חבר אחר, גם הוא מן הותיקים, חיוה דעתו לאמר: היציאה אל הכפר הערבי אינה אולי יציאה מן הכלים, אבל רובי הדברים שהשמיע מיכה על הקיבוץ, כפי שסיפר בעצמו, מיותרים הם, בבחינת: “ברוב דברים לא יחדל פשע”.

טען מיכה ברגישות: לא שמעתם את קול האיש בדברו עלינו, על יצירתנו, על אמונתנו בעתידנו — פשוט הייתם אצים רצים אליו. והלוא כל הימים אנו מדברים בלי סוף על התקרבות, קשירת יחסים, כדי לשבור את החיץ — ואיך אפוא מגיעים לכך בלא לנסות, בלא להתחיל? וכשיש מי שהוא שמוצא נקודת־מגע אחת אומרים: ניחושים — נחשים… רוב דברים… פשע…

אמר אותו לגלגן־ליצן: נכון! מיכה יודע; לא חשוב מתי להתחיל, איך להתחיל, איפה להתחיל, עם מי להתחיל, העיקר — נחוץ להתחיל, והרי הוא התחיל — מה אתם רוצים ממנו?..

העיר חבר אחר בכובד ראש: יש לדעת: לעולם אין לתת בושם ענין אשראי גמור בחיפזון; היאך אפשר להכיר אדם בפגישה אחת, משיחה אחת? יתכן שאדם זה איש הגון הוא ויתכן שהוא כזה… מין הוזה… לעולם יש לגרוס: כבדהו וחשדהו…; הנה מתברר, מכמה מקרים בשבועות אלה, שהכנופיות מנהלות גם ריגול; הם יודעים לעתים מתי נוחה להם ומובטחת להם התקפה הרסנית; שמענו כך ונוכחנו בכך. אתה מיכה, כוונתך ודאי טובה, אבל יש להיזהר ולצעוד מתוך שיקול דעת. ענה מיכה מתוך עגמימות: זו רעה חולה: תמיד פוסלות הבריות תופעות חדשות מתוך משפטים קדומים. אני אומר לכם שהאיש הזה איש יקר, מופלא; אם יימצאו לנו עשרה ערבים כמוהו, עלולים הם להיות לנו ליסוד בונה, מאחד, משפיע.

לאחר שהחליפו דברים דיים סיכם חבר א' השיחה ואמר: אין להרפות ידי מיכה. כדאי שיצטרף אל מיכה, כשילך שמה לשלם מחיר השעון, עוד חבר אחד עמו, יסתכל עוד חבר אחד באותו קנקן ונראה מה צפון באיש הזה. יתכן שיש ממש במקרה זה ועלולה לצמוח טובה מפגישה זו.

לאחר מכן לא חדל מיכה לבקש יום אחר יום בעת סידור העבודה חצי יום חופש לו ולחבר אחד לצאת לאותו כפר.

אולם בסוף אותו שבוע החריד אסון גדול את הקיבות ת —: אוטובוס שיצא מהעיר לגליל, הותקף במעלה ההר ממארב במטר יריות. נוסעים רבים נפצעו, חמשה נהרגו, ביניהם היו שני בחורים צעירים מקיבוץ ת — ר. אבל כבד ירד על הקיבוץ.

אירועו של מיכה הוסח מן הדעת ושותק. גם מיכה ודאי לא מצא כל אפשרות שהיא להעלות שמץ דבר מפיו באותו ענין. בקרב נפשו היה דואב על הקרע שחל בינו ובין אותו אדם וצר היה לו שנשאר חייב דמי השעון. מחמת כאב האסון וכובד האבל חשש גם לשגר מכתב — פן יראו חברים המעטפה היוצאת מהקיבוץ אל אותו כפר.

רק לאחר חמשה שבועות, בשקוט קצת הרוחות, שלח מיכה מכתב זה:

13.11.1947

מיסיה בוטרוס היקר מאד,

מרגיש אני מעצמי עד כמה שרוי אתה בדאגה ובצפיה מחוסר כל ידיעה ממני, ובכל זאת ברי לי, שאין אתה מייחס לי מידה כל שהיא של רשלנות או קלות דעת, כי בשעה האחת שנועדנו יחדו על פי המקרה, או הגורל או ההשגחה, הכרתני לפחות במידה כזו, שאין אני חשוד על חוסר נאמנות, כשם שגם אני הכרתיך עד מהרה כאיש בעל רגשות נעלים, נדירים.

אבל יד הגורל הזועם המשתולל בארץ הזו ניחתה עלינו והלמה בנו עד להממנו: בודאי שמעת על האסון שקרה באוטובוס לפני חמשה שבועות בדרך מצפת, רחוק כשעה מכפרכם, שבו נפצעו תשעה אנשים, רובם פצעים קשים, וחמשה נהרגו; בין ההרוגים היו שני בחורים צעירים מהטובים והיקרים בקיבוצנו. גדול כאבנו מאד על אבדן החיים הצעירים המפוארים האלה. בכל זאת, לאחר שבועיים־שלשה, חשבתי לנסוע אליך. אבל, כפי שאתה יודע, רבו הסכנות בדרכים ואין לי רשות מוסרית לצאת מין הקיבוץ לרצוני על דעת עצמי. החלטתי אפוא עתה לכתוב לך לפחות. הייתי רוצה מאד שלא תיפסק לגמרי קרבתנו ולכל הפחות נמשיך להידבר ולשוחח בינינו בכתובים.

אודה לך מקרב לב אם תואיל להעניק לי מטובך ולכתוב לי בארוכה על כל אשר תרצה, על עברך, על הווך, כלומר על מחשבותיך ומעשיך כיום, וביחוד אשמח בלי גבול אם תענה לי על אותה שאלה שלא הספקנו לשוחח עליה: אם יש אנשים מעטים או רבים הדומים לך במחשבותיך והשקפותיך. וכן ביחוד אודה לך, אם תואיל לגלות לי את דעתך, איך אתה רואה את עתידנו, עתיד היהודים בארץ, במציאות העגומה השוררת בה, איזו מחשבות נושא אתה בלבך על הסיכויים לחיי שלום ויצירה בין שני העמים בארץ: ערבים ויהודים. כי עלי להגיד לך, שאנו היהודים בכלל ומפלגתי במיוחד, שואפים בכל לב ובכל הכוונות הטובות לחיי שלום ופעולה משותפת עם הערבים. אני משער שיש בפיך דברים בעניין זה, שעלולים להיות כגרגרים בריאים הנזרעים על קרקע פורה, שינבטו בעתיד תנובה רבה ומבורכת.

אהיה מאושר אם אזכה לתשובה מלאה מעמך.

ידידך הנאמן מיכה עזרי

נ.ב. מצורפת בזה המחאת דואר בסך 1.5 לא"י, מחיר השעון, כפי שהספקתי לשאול (על ידי חבר) מפי שען בצפת.

מ.ע.

 

ד. אגרת מבוטרוס למיכה    🔗

28.11.47

לידידי היקר והנעלה, איש אמת ובר לבב, אדון מיכה עזרי.

כשפתחתי את מכתבך היו אצבעותי רועדות כשם שלבי רעד, יכן לבי אמר לי, שלא בכדי, על פי סתם מקרה, ארכה שתיקתך ימים כה רבים. שערתי כי ענין חמוּר גרם לכך, אם כי לא עלתה על דעתי זוועה כזו. אהה! איכה נקטפו צעירים פורחים אלה ביד טמאה! לו בא הקץ וכילה בבת אחת חיתו טרף אלה! אבל בטוחני, שאתם תתגברו על צערכם ולא תיפלו ברוחכם. ישתוללו הרוצחים השודדים כמה שישתוללו — בסופו של דבר ידכם תהיה על העליונה. אני כשלעצמי אמונה בלבי, שהיהודים יצאו מנצחים, יען משוועם הם לצדק, ליושר; הם מבקשים לעצמם, לא פחות ולא יותר, אותה זכות שיש לכל עם ועם על פני האדמה. ונוסף לזכותכם, לכוחכם המוסרי, יש לכם גם כחות לעמוד נגד אויביכם. הרי ביום שאנשיכם — אנשי אצ"ל — העזו וגם יכלו להיכנס לעין השמש למלון “המלך דוד” בירושלים, במקום המפקדה העליונה הבריטית ולהניח פצצות שם, אמרתי לעצמי (עם כל הצער והיגון שבאבדן חיי בני אדם): אם כך — הנצחון יהיה בסופו ליהודים. ואם נגד האימפריה הבריטית תעמדו — יכול תוכלו לאויבים אחרים פחותים מהאימפריה…

עתה אנסה לענות לך על כל אשר שאלת במכתבך אלי, אם כי יודע אני, לצערי, שלא יעלו דברי על הנייר כראוי, כלומר: כמו שעלו בדעתי. אין לי כשרון ספרותי. גם מכתב רגיל עולה לי במאמץ רב ובזמן רב (בחיבור המכתב הזה, הגדול אמנם מדי, עסקתי חמשה ימים, וגם בלילות שעות רבות, עד שיצא לי איך שיצא). זה חיסרון שלי. אבי כבר אמר לי בשעתו (עוד אספר לך עליו להלן), שירשתי ממנו איזו כשרונות ותכונות, כגון: תפיסה קלה, רצון למחשבה מעמיקה. זכרון טוב — וכוח דמיון — אוֹלָלָה! — יש לי רב מדי — אבל לא כשרון כתיבה. אכן לשון יש לי, אבל לא קולמוס. בפי יכול אני (כפי שאני משער, עוד לא נסיתי) לחצוב להבות, אבל בקולמוסי — להפך — הלהבות דועכות. לשוני רהוטה כגלגל משוח, ואילו קולמוסי פגום כסכין חלודה…, לפיכך, כל שאני מתכסף ומתלהב וכותב מחשבות ורעיונות — אני בעצמי קורעם או שורפם, כי אראה: הן כתיבתי אינה גם צל ממחשבתי; וכל ימי אני מצפה לאיזו הארה, לאיזה גילוי, לאיזה נס, שיזדווג מחשבתי לכתיבתי. אבל הנה, אני מאריך כל כך בהקדמה. ואתה רוצה שאכתוב לך על כל אשר ביקשת, והרבה הרבה ביקשת, כמעט הכל ביקשת. ואני בכל לבי רוצה אני למלא רצונך, כי כפי שאמרתי לך בעת שיחתנו, או אולי לא אמרתי לך, כי לרוב נתון אני בדמיוניות וממשיות כאחת, שבאותו רגע שנכנסת לחנותי ורק פתחת פיך לענות לי — הרגשתי כמו אלפי נימים, דקות מן הדקות, נמתחו מלבי ללבך ומלבך ללבי. כן, גם מלבך ללבי, כי אני — אפשר לי להגיד — זמן רב צפיתי לך… חלמתי עליך… כלומר: דמיתיך… שערתיך… בהירהורי, בשעות ערבים דוממות או בלילות נדודים… אבל אני שוב סוטה מדרכי מה קשה לי לרכז מחשבותי! באום הימים שערכתי מכתבי אליך במחשבה, לא אכלתי כרגיל, לא ישנתי כרגיל ולא עסקתי כרגיל — עד שהחלטתי לכתוב לך פשוט באופן כרונולוגי מילדותי, מנעורי, מחינוכי, וכן הלאה.

ובכן הרי תולדותי בתכלית הקיצור:

מסתבר, שגורלי, מיום היוולדי, היה שונה מגורלם של אלפי ילדים. אמנם כוכב לא זרח מעל מיטת אמי שם שזרח מעל מטת אֵם ישו בלדתה אותו. שום נס לא קרה, וכל פלא לא הופיע, אבל אסון גדול ירד על בית אבי: אמי מתה בלדתה אותי (כמו רחל את בנימין. ועוד אסיח לך איך למדתי אני את הברית הישנה). אבי לא לקח אשה אחרת כל חייו. גדלתי בלא אם. אבי היה צרפתי. בבחרותו למד בפףריז במנזר והתכונן להיות כומר. לא אדע משום מה עזב את המנזר ובן עשרים ושלש היה (כפי שסח לי בזמנו) כשבא הנה לפלסתינא לבדו, השתקע בנצרת והיה לסוחר בתכשיטי זהב וכסף ושעונים. בן עשרים ושש היה בשאתו את אמי לאשה, בת משפחה מנצרת. שלוש שנים היו נשואים — ולא יכול לדעת אשה אחרת אחריה.

כשהייתי בן שתי עשרה הוציאני אבי מבית הספר, מאז לא ביקרתי שום בית ספר. כל יום לימדני בעצמו שעתיים בבוקר ושעתיים בערב — עד לימודי בית ספר תיכון. כשהייתי בן שבע עשרה עברנו יחד על הברית הישנה והחדשה שעתיים ביום במשך שנתיים וחצי (אחר כך עברתי שוב לבדי גם על הקוראן). והנה ידי נמשכות בחזקה לכתוב פה משהו מהשיחות, הוויכוחים והטענות, שנתעוררו אז ביני ובין אבי אחר כל ספר שקראנו מהביבליה (כשם שהיינו משוחחים שעות שלמות אחרי קריאה בספרות צרפתית ביחוד בוולטר, רוסו, והוגו, שהיו אהובים עליו) אבל אם אתחיל להזכיר דבר, ירא אני, שיתחלק קולמוסי על עשות דפים. אבל גרגרים אחדים לדוגמה חייב אני להזכיר למען תבין לרוחי כפי שהייתי בבחרותי.

עד היום אזכור, שהייתי אומר לאבי: הספרית בברית הישנה מספרים, בברית החדשה מדברים. בברית הישנה גם בזעקת הנביאים מרחפת דממה גדולה, בברית החדשה גם כשמדברם בשקט עולה קול שאון. רך באגרות השליחים יש ויישמע קול חרישי חודר ללב. שמה, בברית הישנה, הדברים משולים כמוצגים נאים, מגוונים, לתערוכה ואשר עינים לו לראות יראה ויעלוז ופה כאילו מכריזים מכל עבר על סחורה המוצגה למיכה. הברית הישנה, על כל ל ספריה מזדקפת כארמון מפואר, רם, רחב, רב־מידות והברית החדשה כבנין גדול שתבניתו החיצונית שכיחה ואילו פנימה: מבואותיו פתחיו וחלונותיו, עשויים מסוג לא שכיח…

והקראן — זה אוהל גדול, מחסה לנודדי מדבר, כצל לעייפי אורח והוא טווי וארוג מחוטים שזורים מרוטים מגופם של בעלי חיים שונים…

וכל שהייתי מדבר בזה או בזה בלשון גבוהה, בטוחה, היה אבא אומר לי בלגלוג בקול שקט: הבטוח אתה בני שאתה בעל “הפטנט”, שמא קדמך מכבר אחר? שהרי אין אתה מאמין שאתה החכם הראשון בעולם. הן ידעת, או שמעת, שקדמו לך חכמים רבים לאלפים עוד מדורות עברו… שהתווכחנו על עניני דת והלכות הכנסיה היה נמנע מהגיד לי את דעתו והיה אומר לי: בלימודים שונים חייב הייתי ללמדך, להסביר לך כל הקשה עליך, אבל בעניני דת ואמונה ובחיי החברה רוצה אני שתהיה אתה כפי שאתה, כפי שהייתי אני מה שאני, כלומר: שתמצא את עצמך בעצמך. אני רק עזרתי לך מעט שלא תתעה ולא תצעד לשוא כשם שאני תעיתי.

אבל להוותי, סמוך לשנת העשרים לחיי, חלה אבי מחלה אנושה, תוך שלשה חדשים כלו חייו. מות אבי דיכאני מאד. שלש שנים הייתי שרוי באבל. לא עלה בידי קרובים וידידים להזיזני מעמדתי: לא באתי בחברה. לא יצאתי כמעט מן העיר. גמרתי בדעתי שנה אחרי מות אבי להינזר מחיים, לקנות לי נחלה, לבנות לי בית קטן. לחיות — רחוק משאון — חיים שיש בהם ריכוז מחשבה ושקט נפשי. קיימתי תכניתי: חיסלתי בית המסחר של אבי — והיה לי הון לא קטן. קניתי לי נחה טובה. שלוש שנים חייתי בנחלתי. פועל, אשתו ונער ונערה, עיבדו את הפרדס וכרם הזיתים. גם אני עבדתי מעט. נחלתי נמצאת מהלך חצי שעה דרומה מכפרנו, לא רחוק מדרך המלי. לא מחנותי אני מתקיים עם משפחתי, כי בעיקר מנחלתי. האדמה לעולם אינה מתכחשת, אינה מכזיבה, אינה “משתטה”, היא האהובה היחידה שאין לה קפריזות. היא דורשת מעט מן המעט ולא משלך אלא ממַתוֹת האל: שמש, מים וזבל. זבל! מי כמוך, איש אדמה, יודע מה הוא זבל. הן זה אחד מסודות הטבע הגדולים, פלא מפלאות הבורא, אשר מחלאת הפסולת שבגופי, הוא, הזבל, מעלה ומפתח ריחות הפרחים המעודנים להפליא, ושלל גונים המרנינים לבנו וגם חלק לו, לזבל, בעסיסם ומיצם של הפירות למיניהם! אכן מהאדם דורשת האדמה דבר אחד: אהבה, הייני: מסירות, דבקות, שקידה — ואז אין שופעת נדיבות כמוה, ואין שתקנית כמוה. בדומיה, באין קול, באין הגה, היא נושאת ישרת השפע, הימנון המַתָּת, גילת היבול, מלוֹא הטנאים גדושים, צפופים, טורים טורים.

אבל שוב אני נסחב ונופל באריכות — הריני מפסיק.

לאחר שקעי שלוש שנים ומעלה באבל, בהתבודדות ובעבודה — אודה לפניך על האמת: לאט לאט נחלשה תקיפותי. מפינת נחלתי הרחוקה צמאתי לחיים, לצהלת צלילים, ליפי הנעורים, לקסמי נערה. אז הכרתי בחורה בת חיל, — רעיתי כיום — וחזרתי לחיים רגילים, אבל לא בעיר אלא בכפר הזה מ — ב, הקרוב לנחלתי וזה למעלה מעשרים שנה אני גר עם משפחתי, אשתי ושלוש בנותי (הגדולה בת ארבע עשרה והצעירה בת תשע), בכפר הגדול הזה. (הפועל ואשתו עודם עובדים בנחלה).

מאז עברתי לגור פה, קבלתי עלי למלא אחר דברי אבי, להיות אני כאשר אני. לא התערבתי, וגם היום איני מתערב, אלא לעתים רחוקות בעניני המקום. אני בתוך הכל מחוץ לכל. אני נוצרם עם כולם לא כמו כולם. הבריות התרגלו, לאחר שבשנים הראשונות לבואי לכפר התרגזו וריגנו, שאיני מבקר בכנסיה אלא לעתים לא קבועות. הם הסכינו לדרך חיי ואופן חיי. ואם יש ואני מפליט דבר באזני הבריות לא כמקובל אין רוגזים עלי ואין טוענים נגדי, אם משום שיודעים נכונה שאיני מכוון לא לשם כבוד ולא לשם שררה אלא לשם האמת, או משום שידי הפתוחה לרווחה לכל מפעל טוב בספר — סוכרת פיהם של דוברי רעה. אולם אני שומר מאד צוואת אבי: בימי חליו דיבר אלי לאמר: “אם תגיע במחשבותיך אל אשר תגיע — חפשי אתה להאמין באשר תאמין, אבל אל תדבר בפומבי דברים נגד הכנסיה. רק אם, אולי, במהלך חייך תרגיש במעמקי עצמך הארה פנימית, התעלות, ומענה־לשון, היינו: כוח הבעה, כשרון סופרים, אז תוכל לפרסם בכתב מחשבותיך נגד הכנסיה, אם תמצא צורך בכך”. והרחיב דיבורו לאטו והסביר לי מדוע דיבורים בעל פה — רב בהם הקלקול מן התיקון ואילו בכתב — להפך.

ואני זמן רב, שנה אחר שנה, הייתי מנסה לסגל עצמי, לרכז עצמי, לזקק עצמי, להגיע לאיזו התעלות, לאיזו ספירה רוחנית. ואמנם היו ימים, בלכתי לבדי שעות ארוכות בין פסגות ההרים בסביבות נחלתי — הרגשתי בממש כאילו אני נפתח, נבקע, בכל עצמי, ואני חש בכל דמי, בכל ישותי, בכל מחשבותי כעין תנודה, זעזוע וכמו בברוק ברק בענן אני קולט בין רגע פשר כל ההוויה: סוד אלוה ואדם, רז החיים והמוות, חידת הטוב והרע, מהות שמים וארץ ואני כמעט כורע נופל תחתי. מיד הייתי מתחזק ומתעודד למהר הביתה כי נפשי יוצאת להביע בכתב את אשר בחובי בדברי שגב, אצילות, קדושה; ובבית, על יד שולחני הריני מתוח כאילו הנה הנה אני פורש כנפים — — — אולם משלקחתי הקולמוס בידי, כמו לפתע נתכווצו כנפי וירדו ואני וקולמוסי זוחלים; נכסף אני להביא עצמי לידי ביטוי — והנה גמגום… לא הארה, לא חסד, לא עוז — אני ריק…

ואז רדפוני ימים אחרים, ימים שנפלתי בעצבות, בתפלות, בריקנות וכמו אפפוני אלף אלפי קורים דקים עד למחנק. ומחמת כך — כל העולם נראה בעיני מופרך, משובש, מוטעה, אכזרי, כי מה תהלה ושבח ליוצר אשר ברא, למשל, צפור זו, כלולת הדר בשלל גוניה, אם סמוך לה זוחל נחש אפעה, אשר זינק עליה — וכהרף עין איננה!

ומה היופי ומה החן אשר לפלאי קסמיה של נערה יפהפיה, אם מחר בעודה באיבּה תובל פתע לקבורות?

ומה שמחה ומה תענוג בגביע היין שבידך ונתח הבשר שלפניך אם בה בשעה יודע אתה אשר בכפרך, בעיקרך, אנשים, נשים, ילדים, אומללים רבים, נמקים בדלותם וחסרים פת לחם יבשה?

מה גדוּלה ומה תפארה לבורא העולם על גשמי ברכה שירדו בשפע רב בארץ פלונית, ובארץ אלמונית נופלים מתים מרעב מיליונים אנשים?

מה אפוא עצמת הבורא והוד הבריאה אם בטוב שלוב הרע, ביופי — הכעור, באמת — השקר ואין לדעת להבין עד מה למה וכיצד ומדוע?

אך נאבקתי בעבר עם עצמי לדעת את עצמי. ואילו לאחר תקופה מסויימה הייתי נאבק להסיח דעתי מעצמי. מאותה תקופה לא אכתוב דבר כמעט, כי יארכו הדברים מדי. רק למען תת לך מושג כל שהוא אגיד לך, שבאותם הימים לא בקשתי גדולות, לא דאיתי למרומים — אלא כתבתי כמעט יום יום קורותי ביומן (יש עמי שש מחברות גדולות מאותה תקופה). אזכיר פה, לדוגמא, רשמי ימים אחדים, איזה שהם, כפי שיעלו בידי בדפדפי באחת החוברות:

24 באפריל 1935

היום, ברדתי בבוקר לחנות, עברתי ליד ילד כבן חמש, לבוש קרעים ומראהו אביון קטן, עלוב. הוא צעד בצדו של הרחוב רכון־ראש כנכלם, כאדם קטן טעון דאגה ועצב. שאליו לשמו, לשם אביו — הטיל עלי מבט חולף — ולא ענה לי דבר. שאלתיו עליו את העוברים ושבים. הודיעו לי שהוא יתום מאב; אמו ושאר ילדיה באו מכפר קטן סמוך לנו ונמצאים באופן עראי בכפרנו.

קרעי־לבושו של הילד קרעו קרעים בלבי. כל היום לא סר מראהו מעיני. באשר הלכתי ובאשר עשיתי ניצבה דמותו לפני. כל היום — מר עלי טעם חיי. בכל שעות היום מצאתי עצמי בויכוח עם הבורא. אני חוזר ושואל בלי הרף מענה על השאלה אשר במבט עינו של הילד הזה, שבכוחה לזעזע מוסדות הארץ.

לא נרגעתי כל הים עד שהלכתי וחפשתי שעה ארוכה מקום מושבה של המשפחה והשארתי ביד האם סכום כסף גדול.

27 באפריל.

בשעת בוקר מוקדמת. ציבורי העבים הצחורות באופן — כפי שמתגלה על הנוף מפתח חנותי — ימשכו לבי כמו במלקחיים, ואני נודד בדמיוני צועה, מנתר ומגמא מרחקים, וככל שארחיק נדוד — אדאב ואעגם מהיותי יושב תחתי כאסיר קשור בכבלים.

28 באפריל

בעברי ברחוב הראשי בבוקר הרגשתי בעליל כאילו ירקו בפני מלא הפה רוק והכלימוני עד מעמקי, כששמעתי בהתקוטטם שנים־שלושה בני עוולה ביניהם והעלו בפיהם, איש נגד רעהו, בקול רם דברי נבלוּת פה מזוהמים עד להמם. כל היום וכל הלילה לא חדלו הקולות המבישים מלחדור לאזני ורוחות שדים מלירוק בפני.

3 במאי

יש יום פיצויים, יום הילולים, בשרשרת הימים האפורים־עגומים. היום כמו עצמוּ חיי לפתע, גדל ערכם בעינַי וגברה מהותם. זאת הודות למבטה של בחורה חמודה־חיננה — לא ידוע לי —, שעברה ברחוב ושלחה אלי מבט רוגע, שוהה, מאיר, — לא אדע מדוע — והיה זה המבט בעיני כקרן־אור שנפצלה מהוד ספירה טמירה והשכיחה במחי אחד כל רע, כל כיעור וכל כאב מעל פני האדמה.

ודי בזה מאותה תקופה.

לאחר תקופה זו, שארכה שש או שבע שנים, גברה בי העין תשוקה לנסוע, להכיר העולם הקרוב והרחוק. עברתי במסעי באיטליה, בשוייץ. ובצרפת הייתי שלשה חדשים. לא ארשום כאן אף מלה מכל אשר נגלה לי בפריז (גם ממגעי עם קרובי משפחת אבי) כי כל אותם העניינים חורגים ממסגרת מכתבי זה. בשנה השניה נסעתי לסוריה, לעיראק, למצרים ולאלג’יר. נודעתי לאישים רבים בעלי שם בארצות אלה. הכרתי את טיפוסי ההמונים שבארץ וארץ וארכו מסעי כמעט כל השנה. שבעתי רצון מאד מכל אשר ראיתי, הכרתי ולמדתי. ואז — קמעה קמעה באתי לידי דעה ברורה ומצוקה — בעיני בכל אופן — שלעולם ולעולמי עולמים תקצר בינת אדם מהבין ומדעת מה אֵל ומה דרכיו. והן סביב ציר זה — האל ודרכיו — יסובו כל חקרי הפילוסופים למקצועיהם מאז ועד היום, אשר על כן אין לאדם אלא לבקש, לחפש ולחקור מה אדם ומה דרכיו, כלומר: היאך לשרש מן האדם הרע והזדון ולהפוך אותו, את האדם, למקור הטוב, החסד והאמת. כי זה כל האדם, כי זאת, רק זאת, דרך האדם. ואני הזעיר כגרגיר שחק מבקש ומתאמץ לנהוג כך בחיי. לפיכך אמרתי לך בעת שיחתנו שאני מצפה כל כך מדוגמת חיי הקיבוצים שלכם ומתנועת השחרור שלכם.

הנה ארכו דברי מאד על עברי ועל הווי — כפי שבקשת שאכתוב לך אם כי כתבתי בצמצום, אולי החלק העשירי מאשר הייתי צריך לכתוב.

עתה אענה ביתר קיצור על שאר שאלותיך כסדרן:

ראשית, על אותה שאלה “שלא הספקנו לשוחח עליה”.

כאן — כפי שאמרתי לך מיד באותה שעה, שזו שאלה גדולה, ומן הנמנע כמעט לענות תשובה שלמה ומפורטת באגרת אחת ולא באגרות אחדות. אולם כדי לעשות רצונך אכתוב, כאמור, בתכלית הצמצום דברים קבועים וברורים לדעתי: בארצות ים התיכון מצויים לפי הכרתי בין הנוצרים פה ושם אישים בעלי בינה ורוח נעלה שחושבים ומרגישים כמוני על טיבם ועתידם של היהודים, אך כמעט כולם ימנעו עצמם להביע דעתם בגלוי מחשש תגובתם הזועמת של המוסלמים (על היחסים המיוחדים בין ערבים מוסלמים וערבים נוצרים לא אגע כעת כלל), אלא אם תזכו למדינה שלכם בארץ, עלול לחול שינוי ביחס הנוצרים ויכולה להיות אהדתם אליכם גלויה. אבל בין המוסלמים בכל ארצות הים התיכון, אמנם יש פה ושם ביניהם אנשי בינה, משוררים וסופרים ובעלי רגש מוסרים, אלא שהמוסלמים כעם, כאומה, הם סוג מיוחד, קטיגוריה מיוחדת בין האומות, לא משום שהם קנאים, פנאטיים לדתם ולאמונתם, ולא משום שהם בעלי גאוה לאומית מופרזת ולא משום שהם להוטים לכיבושים כבימיהם הראשונים, שהרי מידות כאלו וכאלו מצויות גם אצל עמים אחרים, גם אירופיים. אולם הים מיוחדים במידת האנוכיות שלהם. אין איגואיסטיים במובן הלאומי כערבים המוסלמים וכמוסלמים בכלל. ראה, ידידי: רבים העמים הנוצרים שהכבידו ידיהם על היהודים בימי הבינים וגם בזמן החדש, מי יותר מי פחות, ובכל זאת בדורות האחרונים וביחוד בימינו אלה, בקרב מוסד האומות המאוחדות נמצאים אישים רבים מבין כל העמים כמעט, שמבינים, מרגישים ומכירים בצדקת היהודים ומרימים קולם ודורשים בתוקף לזכּות את היהודים בשחרור לאומי ככל העמים. ואילו מבין כל 70 מיליון ערבים בערך, ומבין 150 מיליון מוסלמים בקרוב, לא נמצא אף איש אחד בעל שאר רוח שירים קולו, קול אחד, למען שועתם של היהודים — הלא דבר הוא. אכן זהו טיבה של האנוכיות הערבית. אותו כלל אנושי מוסרים יסודי: לחיות ולתת לזולתך לחיות — אינו קיים בהכרה הלאומית של העם הערבי.

ואשר שאלת את דעתי על הסיכויים לחיי שלום ועבודה משותפת בין היהודים והערבים להבא — אם אתה, ידידי, מחשיב דעתי הריני נכון לכתוב לך את הקרדו שלי:

אני מאמין אמונה שלמה בכם, שכוונתכם טהורה ורצונכם עמוק לעבוד עבודה משותפת עם העם הערבי היושב בארץ בשלום ובידידות נאמה בכל שטחי החיים, אך זאת תוכלו אם תקובל סוף סוף ההחלטה בלייק סאכסס לחלוקת הארץ לשתי מדינות נפרדות. לכן התפלאתי שקראתי באלה הימים שיש ביניכם המציעים מדינה דו־לאומית. אתמהה! זו טעות גמורה! הן שני העמים נבדלים במהותם וברוחם, והרי זה כמו שאומר להתיך לגוף אחד ברזל זכוכית, נייר ואבן, או לכלוא יחד נמר עם כבד, או “לערב” יחד אש ומים. ובכן תשאלני? הזאת תורת המוסר, הצדק והשלום שלך? הרוצה אתה בקיום הפירוד, בהמשך הנכר ורגשי האבה בין שני העמים? — חלילה לי! לא יבוא ולא יהיה! אלא נוטה אני לכל סוג שיתוף בין שני העמים כשכל אחד מהם עצמאי ברשות עצמו, אז יכול להתקיים שיתוף בצורות שונות: בברית מדינית, בקונפדרציה לאומית־מדינית, בשיתוף עבודה הדדית בכל שטחי היצירה, רק לא שני העמים תחת קורת־גג אחת, תחת שלטון אחד. בשתי המדינות הנפרדות, אם ירצו ערבים פרטיים להשאר במדינה היהודית וכן להפך — זה ענינם הפרטי, אבל הכלל כולו צריך להיות מרוכז במדינתו. על כל פנים זה נסיון בריא שאפשר להתחיל בו ולראות אחר כך את התפתחותו, אבל מדינה דו־לאומית זה נסיון רעוע, גרוע מתחילתו שעול להביא לתוצאות רעות.

הנה עשיתי ככל יכולתי וכתבתי לך כל שאפשר לכתוב במכתב אחד — מי יתן ויבואו ימים טובים ושקטים ונוכל להתראות שוב ולשוחח באריכות כאוות נפשנו.

בידידות נאמנה, בוטרוס מהון

01.12.1947

נ.ב.: הוּררא! בראבו!

היום מודיעים העתונים, שאמת ב30 לנובמבר אישרה האספה הכללית של או"ם, בלייק סאכסס, את ההצעה להקמת מדינה יהודית בפלסתינא. ובכן, מדינת היהודים קמה!

ראה גם ראה, איך עמדו נציגי כל ארצות ערב כל השבועות האלה כאריות נגד רוב עמי העולם כמעט, לחסום כל דרך, לסתום כל מוצא, להרוס כל אפשרות לתקן עוול דורות כלפי העם היהודי. אבל האמת עשתה דרכה, הצדק גבר על הכל, היושר נצח את עקיבות הלבבות.

ברכותי לכם מכל לב!

מי יתן וימהרו עתה הבריטים לצאת את הארץ והאזכה אני ראות בעיני ביסוּד מדינתכם, שתהיה לפי מיטב אמונתי אור לכם ואור לגויים.

בידידות ובשמחה

ב.מ.

 

ה. בעצם חזונו    🔗

ממאור עיניו של מיכה, לאחר קראו מכתבו של בוטרוס, הכירו חבריו את רגישותו ורוממות רוחו. מיד הודיעם, שעליו לתרגם את המכתב לעברית, כדי לקראו לפניהם ברהיטות ובדייקנות לתומו.

בליל שבת סרו לחדרו אותם החברים שידעו מן העניין. המכתב הוקרא בתשומת לב, תוך חזרה על איזו עניינים מסויימים שבמכתב ותוך השוואת כמה קטעים פה ושם, עם המקור.

לאחר מכן אמר הח' א': האדם הזה נראה קודם כל כאינדיווידום לא שכיח; הוא ביסודו פרימיטיב ומשורר ואולם, כמובן, אינו “שלם” לא כזה ולא כזה; אנשים כאלה אינם מסוגלים לעשות, להשפיע, ליצור; הם אובדים או מצליחים בחיים — על פי מקרה, הם בעצמם חושבים: על פי המזל. מסופקני אם האיש מסוגל להצטרף אל איזו תנועה פוליטית שהיא, או לנטות אלינו, למשלך; הוא, בעצם, חולם יותר מאשר הוגה; עם זאת יקר אדם כזה בגלל תמימותו וטוב לבו. ואולי על ידו תהיה לנו קרבת דעת עם חוגים מסויימים אחרים. כדאי להכירו יותר מקרוב.

אמר חבר אחר: בעצם, דבריו של חבר א' מגדירים את טיבו של האיש כמות שהוא, אפשר רק להוסיף, שהוא אינו ערבי גמור, יש בו דם צרפתי, ועל פי חינוכו הוא יותר צרפתי מאשר ערבים. ואולי משום כך לא יהא מקובל בחוגים ערביים.

אמר אותו חבר ליצן: אני מוכרח להודות: בתחילה הסתייגתי מהתקרבותנו לאיש כזה, אבל מתוך מכתבו נראה לי האיש דוקא סימפאטי. אנשים כאלה לדידי, בנותנים טעם מיוחד לחיים. מידה כזו של תום, פשטות וגילוי־לב היא יקרת המציאות בימינו. אנשים כאלה מועטים בזמננו ולכן הם יקרים. עתה, לאחר ששמענו וידענו עד כמה הוא מוקיר אותנו ומאמין בנו, מגיע לו שיראה מקרוב בעיניו, מה שאוהב ומוקיר מרחוק על פי השמועה.

העיר אותו חבר בכובד ראש כדרכו: גם לי נראה האיש עתה אחר מתוך מכתבו. אני סובר, שדוקא על איש כזה תמים, ישר ובעל רגש אפשר להשפיע; אנחנו נוכל להדריך אותו, לפקוח את עיניו קצת וכדאי, אפוא, שיבקר אצלנו ויתקרב אלינו.

הנוכחים במושב הסכימו אפוא, שיש להזמינו לביקור בשעת כושר מתאימה ומיכה עלז לבו בחבריו, שהפעם קיבלו דעתו וניאותו לפעולתו.

ברם אותה שעת כושר מתאימה, שהחברים נתכוונו לה (ומיכה הזדרז והודיע על כך לבוטרוס במכתב) לא נזדמנה אלא לאחר שלושה חודשים בערך, באשר מיד לאחר האישור על הקמת המדינה היהודית החלו הערבים מקיימים בפועל את אשר הצהירו ברום־לבב, שמה שאושר בלייקסאכסס בדיו ימחו הם בפלסתינא בדם. התקפות הרצח והחורבן של הכנופיות הערביות פשטו וגברו בארץ מקצה ועד קצה; והיהודים, בדעתם שהשעה שעת־מבחן גדולה היא להם, נלחמו בחירוף נפש בכל מקום שעמדו לפני האויב. והארץ כולה הפכה לשדה־קרב גדול.

מצב־הפקר זה נמשך בלא הפוגה כשלושה חודשים. מן הנמנע היה, אפוא, לבוא בימי חרום כאלה בקשר כל שהוא בין ישוב ערבי ובין ישוב יהודי.

במשך אותם שלושה חדשים שלטו האנגלים בארץ שלטון חורג, נבוך, גוסס, על ידי כך הגדילו את המהומות בארץ והוסיפו שואה על שואה. אולם משגמרו סוף סוף אומר לעזוב את הארץ במועד שקבעו (בתקוה בכל זאת, שיתבקשו לשוב לשלוט בה, באשר קיוו כי אחריהם ישתלט בארץ תוהו ובוהו מוחלט), אז נפלה ההכרעה לטובת היהודים: יום לפני עזוב הבריטים את הארץ (סמוך לערב פסח תש"ח), ניטשה לעיני השלטונות הבריטיים, שעמדו כמסתכלים מערכה כבדה בחיפה בין ה“הגנה” והערבים; במלחמת־רחובות, שארכה כל הלילה — היתה יד ההגנה על העליונה. הערבים נהדפו ונכנעו. חיפה כולה נכבשה בידי ההגנה. רוב תושבי חיפה הערבים עזבו את העיר.

אז חלה הפוגה מסויימה בארץ.

באחד מימי ההפוגה, בחול המועד פסח, הוזמן בוטרוס לביקור בקיבוץ. לשם זהירות, מחשש “עין רעה”, הודיעו לבוטרוס, שמכונית מן הקיבוץ תבוא לקחתו ביום פלוני, בשעה פלונית ממקום פלוני (רחוק מכפר מ — ב מהלך רבע שעה).

בשעה עשר בבוקר בקרוב עמדה המכונית במקום המיועד: מול גדר שבמורד ההר על יד פיתול הדרך. לאיטו נראה בוטרוס פוסע במורד, פניו נוהרים מגיל וכל עצמו זהירות והתבוננות מסביב. משהגיע אל מיכה חבקו ונשקו והיה מודה לו על טובו ועל טרחתו. מיד נכנסו למכונית ויצאה לדרכה. משעלתה לדרך־המלך הישרה נתעכבה מחמת פגע קל. ירד מיכה ומהר תיקן הקלקול. אחר שנים־שלשה רגעים המשיכה דרכה.

היה יום בהיר. האויר זך, שקוף. הנוף הקרוב והרחוק כמו התגנדר בשלל גוני גוניו, למן האפלולית הקלה שבשיפולי הרים עד לערפלים צחי הצבע שבפסגותם ועד למרחבי השדות המוצפים פה ושם שפעת פרחי שדה בהמון צבעיהם. ביום כזה השמים כמו יגבהו, יעמיקו תכלתם ויאדירו הודם. ולב אדם ירחב וכימה גם הוא אל השגב, אל הטמיר, אל הנאצל — —

במשך המסע, שארך חצי שעה ומעלה, היה בוטרוס ממעט בדיבור ומיכה ראה צורך לפתוח לו בדיבור — אף על כך היה עונה בוטרוס קצרות. תמה מיכה וחשב: אפשר לעת כזו גם בוטרוס יכמה ויערוג אל השגב וההוד אשר בבריאה…

בחדר האוכל קבלוהו חברים אחדים בהסברת פנים וניהלו שיחה קלה, מרפרפת, בעניני היום, כפי שהוסכם מראש, שלא לפתוח בביקור הראשון בשאלות ובענינים שבויכוח, למען ירגיש האורח, שהביקור נערך למענו, להנאתו, ולא למען החברים.

וכן נהגו מיכה ועוד חבר ששומע לשון צרפת, שנלוה אליהם בצאתם לבקר בקיבוץ.

אולם ככל אשר המשיכו לאיטם לבקר במוסדות הקיבוץ נראה להם למיכה ולחברו כאילו בוטרוס — צל־מה יקדיר פניו לרגעים. כאילו חיץ, דק מן הדק, קם בינו ובינם או בינו לבין עצמו. אמנם בכל ענף או מוסד שביקרו, מילא בוטרוס פיו תהלה ושבח למראה עיניו וגם העריך את המופע לפניו באמרים נלבבים וקולעים. כשביקרו בחדרי התינוקות ובבית הילדים והתבונן לכל פרט ופרט מבחינה היגיינית, חינוכית ואסתטית נשא דברו ואמר: הרי זאת pepiniere (משתלה) לגדל יצורים שלמים בגופם ויפים בנפשם. אפשר — ומיליון יצורים חדשים כאלה יוכלו להבא להיות בעולם דוגמא היאך בני אדם צריכים להיות… כששמע ברפת ואחר כך בלול את השיא השנתי בכמות החלב והשיא השנתי במספר הביצים אמר צוהל ומתבדח: אם כך בטוח אני שאתם תגיעו להבא לשיא עצום גם בתוצות ילדים “קיבוציים”; וכשביקש לדעת מה תקנות הקיבוץ, מה סדריו, חוקיו, עקרונותיו ושמע שאין חבר מכניס שום סכום בבואו ואין לו כל “חשבון” שלו ואינו מקבל שום סכום זולתי דמי הוצאות בצמצום לנסיעה לעת הצורך ואשר יש וחבר לא יראה צורת מטבע כלל במשך חדשים רבים, אמר ברוב התפעלות: אה!… אה… הרי אתם מכלים הקוצים הממאירים מעץ החיים: הבצע, הממון, ההתחרות… אה… אה…

אבל בין הליכה להליכה ובין אמירה לאמירה היה מהלך דומם, כשקוע בתוך עצמו… ויש יעמוד רגע ארוך תחתיו כשוכח מקומו ומזמנו….

וניתן למיכה אז לראות בעליל היאך נמתחים על פני בוטרוס חליפות כעין אור וצל… גרע כמו יעברהו רגש גיל וידבר במאור פנים ורגע — כמו נחתם בפניו קו עגמימות, ומבטו תוהה, קופא…

היו מיכה וחבריו תמהים על כך ולא ידע מיכה אם ישאלהו וכיצד ישאלהו: מה לו? מה היתה עמו?

בארוחת הצהרים בחדר האוכל יחד עם יתר החברים אמנם לקח בוטרוס דברים בפיו ויה חוזר וסח, או שואל או משיב, על כל מה שראה ונתרשם בביקורו, אלא שמיכה וחבריו הרגישו שדיבורו אינו לצורך עצמו אלא לצורך זולתו — מטעם נימוס כלפי היושבים בחברתו.

משישבו אחר כך בגינה כחום היום — נמשכה השיחה פושרת וקלה. אולם חבר אחד (שלא היה בקיבוץ בשבועות האחרונים) ושמע בבואו על טיבו של האורח הלז — והוא, החבר, מיטיב גם הוא לדבר צרפתית — ישב לידו והיה משוחח עמו. אגב כך נתגלגלה שיחתם על המערכה בחיפה ועל כיובש העיר. והחבר הוסיף ואמר: אבל אנשינו — ראשי ההגנה — ביקשו מהערבים וגם הפצירו בהם שלא יעזבו את העיר, שלא יסוע, ישארו, זכה יזכה בכל הזכויות כאזרחים שווים ליהודים; אחים נחיה יחד — ולא אבו לשמוע…, המנהיגים שלהם זרזום שיטשו את הכל ויסעו. צר מאוד… המעשה הזה הוא אסון לנו… הוא גורם לנו צער רב…

— סליחה, יקירי, — אמר האורח — לא הבינותי…, לא הקשבתי כראוי… מה האסון?

— אני אומר, שהערבים כמעט כולם עזבו את חיפה למרות בקשותינו והפצרותינו שישארו…

— כך? לא אסון… זאת טפשות, טפשות כפולה… אחת — שעזבו והשנית — שעזבו על מנת לשוב…, זאת אומרת: שסברו שישובו במהרה, בהרי בכל העונים מכריזים באלה הימים שצבאות ערב כולם מוכנים לבוא לכבוש כל הארץ — רק יצאו האנגלים… אבל, לאחר מעשה, לאחר שעזבו את חיפה, כך טוב יותר…

— לא אבין כוונתך — מה טוב יותר?

— שעזבו… אילו היו נשארים… היו מתחילים מחדש מחר.. אחר שנה. ואחר עשר שנים הייתם נמצאים במקום שנמצאתם לפני שעזבו… לפיכך אומר אני: הפצע הזה לא יירפא במזור ובחיבוש אלא בניתוח — שתי מדינות נפרדות. ילכו הם באשר להם ואתם באשר לכם.

— אבקש סליחתך — אמר החבר — אני שמעתי עליך, שאתה אופטימיסט, פציפיסט אבל מדבריך אני שומע — —

כאן התערב מיכה בשיחה ואמר:סלח, חבר אבנר אנו הסכמנו שבביקור הראשון לא נכביד על האורח בוויכוחים מטרידים. תבוא גם השעה לכך — אך לא עתה.

בינתיים היו יתר החברים, שלא שמעו לשיחה, מדברים ודנים ביניהם במה לגרום קורת רוח לאורח וחשבו: אולי יבוא חבר פלוני שמיטיב לנגן בכנור וינגן משהו לפי טעם האורח.

אך האורח — לתמהונם של מיכה והחברים השמיע דברו לאמר, שהיה רוצה כבר לחזור למקומו. אבל בטרם ילך ירשו נא לו — אם רצונם בכך — להגיד דברי פרידה לחברים ואחר כך הרע מיכה יתרגם הדברים.

נאותו לו אם רצונו לחזור כבר למקומו.

הוא פתח כמעט בדרך חגיגית רשמית: אני מודה מעומק לבי על תתכם לי הזדמנות לבקר אצלכם ולראות מקרוב כל אשר ראיתי ושמעתי ומדתי. אמנם מצב רוחי קשה עלי היום מאד (ואין רצוני להוסיף מלה על זאת). דיי שאומר לכם: אני היום מאושר מאד ואומלל מאד כאשר לא הייתי מעודי. היום זכיתי לראות בעיני השיא שבני אדם יכולים להגיע אליו בדרך הטוב, הטוהר והיושר. סבורני שלא אגזים אם אומר, שהיום הכרתי בני אדם הספוגים אהבת־אדם מאין כמותם. אבל עם הרכיני ראשי לפני גודל רוחכם ארשה לעצמי להגיד לכם: אל נא תהיו קיצוניים עד כדי איבוד עצמכם לדעת. הרי דומים אתם לאיש המהלך בדרכו כשזרועותיו פתוחות לחבק ולאמץ אליו כל הבא לקראתו: איש, אשה, נער, זקן ילד וגם ליסטים שחרבו שלופה בידו… או נמר המזנק לקראתו ומלתעותיו חשופות לטרפו — היתכן כך?…

ושוב תמהתי אתמול מאד, כשקראתי בעתונים שלנו שאלה שמסכימים למדינה דו־לאומית הם אנשי מפלגתכם. מה נוראה טעותכם! ואם כי אנשי השכלה אתם ודעת ובינה עמכם — אבל חדשים אתם במזרח. אין לכם מושג נכון ממהותו של האיסלאם. אל יהיו שוים בעיניכם ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. חטיבות שונות הן לגמרי. נוצרים יבינוכם, אם לא היום — מחר, מחרתיים, ישו הוא בשר מבשרכם ורוחו מרוחכם. יום יבוא — אאמין לא רחוק הוא — ותקום התפעמות נוצרית פנימית אדירה, שתוליד רנסנסה מזוגה ממבועי רוחה של היהדות ושל הנצרות — שהיא אנושית צרופה, אבל האיסלאם — מה רעיון רומני חדש, ולו זעיר שבזעירים, הביא האיסלאם שלא ידעוהו היהדות או הנצרות? אכן האיסלאם הביא (עם המחקר הפילוסופי־הדתי שלו והפרשנות של הקוראן) חרב, דם, נקמה. לפיכך אל תבנו בנינכם יחד עמם. יבנו הם לבדם ואתם לבדכם. ודעו ושימו לב והבינו נא: איני מטיף לאנוכיות להיבדלות, להתנכרות. לא! כבר אמרתי דעתי בזה במכתבי לרע מיכה. לא אחזור על דברי.

אבל תשאלוני: הלעולם נעמוד נפרדים מעולם האיסלאם והלוא אנו שכנים צמודים בחלק זה מן העולם? היתכן? אענה במפורש: עד שתקום בהם במוסלמים עצמם, ביקורת עצמית. הלא הם חרשים למילת ביקורת אחת כלפיהם. על ספרי הביבליה הנהדרים נכבתו אלפי מחקרי ביקורת ואילו על הקוראן — שאין בו שום רעיון חדש אנושי — לא נכתבה עד היום על ידי ערבי אף שורת ביקורת אחת!

קבלו נא דברי, דברי אוהב ומעריך אתכם ואת פעלכם — כעיקרון כעצה, כתפילה; אתם לבדכם יכול תוכלו להקים בנין חברה חדשה, אך עמם יחד לא תוכלו, הם יפריעו לכם.

הוא ניגש ולחץ ידיהם של החברים בחביבות ובעיניו עלתה לחלוחית דמעה.

בדרך שובם במונית היה מנסה מיכה לשאול את בוטרוס על פיזור נפשו וקשי רוחו היום. השיב לו: כשנתעכבה המכונית בבוקר רגעים אחדים בכביש, התזכור שבאו מאחרינו שני ערבים רוכבים על סוסים עטופים עבאיה ועיקאל?

— זכרתי. אבל הרי הם לא התעכבו על ידנו, גם לא דיברו אלינו מטוב ועד רע.

— כן — ענה — אבל הם נסעו אחרינו כל הדרך, נסתתרו ונגלו, ושוב נסתתרו ונגלו. אני הפניתי ראשי כפעם בפעם אחורנית וראיתים, כד שראו שנכנסנו לקיבוץ.

— ובכן?

— ברי לי שהם מאנשי הכנופיות, הם אורבים ונוקמים. ודאי היום כבר הוכנסתי ברשימה השחורה שלהם. אני איני חרד על עצמי, ירא אני פן יפגעו במשפחתי, בבנותי — על זאת אבדה מנוחה ממני היום.

כשסיפר מיכה הדברים האלה לחברים עמדו נאלמים, עגומים עד דכא.

לאחר מכן, עם ההכרזה על יסוד המדינה בתל־אביב, כשנסחפה כל הארץ במלחמה גלויה ורבת דמים — חלה הפסקה גמורה בין קשרי מיכה ובוטרוס.

לאחר חדשיים בערך הגיע מיכה בעצמו כרב סמל בצה"ל עם קבוצת חיילים לכפר מ — ב ופנה ישר אל חנות השען.

היא היתה סגורה.

אז בא מיכה בדברים עם אחד מראשי הכפר ושאל לשלומו של בוטרוס מהון.

האיש ענה: האל ירחמהו, הוא נרצח בתוך נחלתו עוד לפני חדשיים בקירוב.

— מה הרוצח?

— ודאי מאנשי הכנופיות.