פרק ארבעים וארבעה: מלחמה – ואנדי – בגידת דימוריה    🔗

בראשית 1793 היה המצב בשדה המלחמה רע מאוד. ההצלחות שהיו בסתיו אשתקד פסקו. כדי לחדש את ההתקפה צריך היה להוסיף חיילים חדשים לגייסות, ומספר המתנדבים פחת והלך. בפברואר שערו, כי יהיה צורך, לכל הפחות, ב 300,000 איש כדי למלא את החסרון בשורות הצבא ולהעמיד את מספר החיילים הפעילים על חצי מיליון. אולם אי אפשר היה לסמוך על מתנדבים בלבד לשם יצירת צבא כביר כנ"ל. פלכים אחדים, כגון וַאר וז’ירונדה, הוסיפו לשלוח מעין גייסות קטנים, אך היו פלכים שלא נתנו מאומה¹

אז ראה הקוֹנוֶנט הכרח לעצמו להכריז בכ"ד בפברואר 1793 על גיוס של 300.000 איש: כך וכך אנשים מכל פלך, כך וכך מכל מחוז, וכך וכך מכל קומונה. תחילה הוטל על הקומונות לעורר את העם שיתנדב לצבא, ואם מספר המתנדבים יהיה מועט – לגייס את השאר בדרך שימצאו נכונה לפניהם, הינו: או על פי גורל או על פי הוראת הקהלה; אגב: אם כה ואם כה התירו למצוא ממלא מקום. כדי לעורר את האנשים להתגייס הבטיח הקונונט לחיילים, לא רק קצבה אלא גם אפשרות לקנות מן הנכסים הלאומיים ולשלם בכל שנה מהקצבה שלהם את עשירית המחיר. לענין זה הוקצו נכסים על סך 400 מיליון².

כבד מאוד היה מחסור הכספים בימים ההם, וקַמְבוֹן – איש ישר בלי ספק, שניתנה לו כמעט דיקטטורה מוחלטת בעניני הכספים – הוכרח להוציא מהדורה חדשה של שטרי כסף על סך 800 מיליון. הערובה לשטרי הכסף היתה – כפי שאמרנו כבר – ההכנסה ממכירת נכסיה של הכנסיה והאחוזות של המהגרים המלוכנים אשר הוחרמו מטעם הממשלה. אולם העדית של קרקעות הכוהנים כבר נמכרה, ומכירת אחוזותיהם של המהגרים התנהלה בכבדות. אנשים קנו אותם בלי רצון מיוחד, מחמת החשש שמא יפקיעום מידיהם לאחר שהמהגרים ישובו לצרפת. ובתנאים אלה קשה היה לקמבון למלא את הוצאות המלחמה ההולכות ורבות, והקושי הזה הלך והכביד מיום ליום³.

אגב: לא בחוסר הכסף היה עיקר הקושי במלחמה – אלא בהעדר קצינים. רוב הקצינים וכמעט כל המפקדה העליונה היו ממתנגדי המהפכה, ועל פי השיטה החדשה שקבע הקונונט – קצינים נבחרים ע“י חיילים – אי אפשר היה למצוא קצינים רָמֵי התואר, אלא לאחר שנים מספר, ובימים ההם לא היו הגייסות רוכשים אמון בגנרלים וברמי התואר בכלל. ואמנם, מיד לאחר בגידתו של לַפַיֶט באה גם בגידתו של דימוּריֶה. צדק מישלֶה בהשערתו, כי דימוריה נשא בלבו את מחשבת הבגידה עוד בצאתו את פריז ובנסעו אל גייסותיו ימים מספר לאחר הרג לודויג הט”ז. הוא ראה, כי יד ההר על העליונה והבין, כי הרג המלך פתח דף חדש בספר המהפכה. הוא שנא את המהפכנים תכלית שנאה ובא לכלל החלטה, כי חלומו – לכונן סדרים בצרפת, להחזירה אל הקונסטיטוציה של 1791 ולהושיב על כסא המלכות את הנסיך האורליאני – לא יוכל להתגשם, אלא אם יבואו האוסטרים לעזרתו. אז גמר דימוריה בלבו לבגוד.

בימים ההם היה דימוריה אדוק בז’ירונדיסטים. היו לו קשרים אינטימיים עם זַ’נְסוֹנֶה, אחד מחשובי המפלגה הזאת, עד חודש אפריל. אולם הוא לא ניתק את קשריו גם עם אנשי ההר. אמנם הללו חשדוהו (מַרַט כינה אותו בפרהסיה בשם “בוגד”), אך לא הרהיבו עוז להדיחו. כל כך הרבו להפליג בשבחו לאחר הנצחון שנחל בוַאלמי ובזֶ’מַאפּ; הכונה האמתית של נסיגת הפרוסים לא היתה ידועה לקהל הרחב; והחיילים, ביחוד הרַגְלִים, העריצו את הגנרל שלהם,– וממילא כל מי שהעז לקטרג עליו התחייב בנפשו מחמת הצבא, שדימוריה היה יכול להסיתו על נקלה בפריז כלפי המהפכה. לא נשארה, איפוא, ברירה, אלא לחכות לשעת כושר ולהשגיח עליו בשבע עינים.

ובימים ההם החלה המלחמה נגד אנגליה. משנתקבלה בלונדון הידיעה על הרג לודויג הט"ז – החזירה הממשלה האנגלית לציר הצרפתי את כתב ההרשאה שניתן לו ופקדה עליו לעזוב את הקיסרות המאוחדת. אולם הרג המלך היה, כנראה, אמתלה סתם. מיומניו של מֶרסִי אנו יודעים עכשיו בבירור, כי הממשלה האנגלית לא התיחסה בחבה יתירה אל המלוכנים הצרפתים והשתדלה למנוע כל דבר העלול להגביר את כוחם. השמרנים שמשלו באנגליה הבינו, כי הגיעה שעת הכושר להכות את צרפת, צָרָתָה על פני הים, להוציא מידה את הקולוניות ואולי גם אחד מנמליה הגדולים ביותר, על כל פנים – להתיש את כוחה בים. ממשלת השמרנים השתמשה עכשיו ברושם שעשה באנגליה הרג המלך, כדי לעורר את יושבי הארץ למלחמה, ודרך אגב להשבית את הרוח המהפכנית שהחלה לפעום באנגליה.

מזלם הרע של הצרפתים גרם, שעסקניה הפוליטיים של צרפת לא הבינו, כי אין להמנע ממלחמה באנגליה. לא רק הז’ירונדיסטים, וביחור בריסו, שהיה מתפאר בבקיאותו הרבה, כביכול, בעניני אנגליה, אלא גם דנטוֹן קוה כל הזמן כי הליברלים, שחלק מהם נטה אחרי האידיאות של החופש, ימגרו את ממשלתו השמרנית של פיט ויפסיקו את המלחמה נגד צרפת. אולם, לאמתו של דבר היתה כל האומה האנגלית מאוחדת ברצונה בשעה שעמדה על התועלת המסחרית הרבה שניתן לה להפיק מהמלחמה הזאת. צריך לומר כמו כן, כי הדיפלומטים האנגלים הצליחו לנצל את תכניותיהם של אנשי המדינה הצרפתים ברדיפתם אחרי הכבוד. הם הכניסו בלבו של דימוריה את המחשבה, כי הוא הוא האיש שהאנגלים זקוקים לו ושעמו הם מסכימים לשאת וליתן; הם הבטיחוהו לסייע לו במאמציו להחזיר את המונארכיה הקונסטיטוציונית ליושנה, ואת דנטון שדלו בדברים, כי הליברלים עתידים להשתלט בקרוב ולכרות ברית שלום עם צרפת הריפובליקנית⁴. בכלל עשו האנגלים את מעשיהם בתחבולות, כדי שיוכלו להטיל על צרפת את האחריות למלחמה בשעה שהקונונט הכריז (בראש חודש פברואר 1793) מלחמה נגד הקיסרות המאוחדת.

המלחמה נגד אנגליה שינתה את המצב בגבול הצפוני. הצרפתים הוכרחו לכבוש את הולנד, כדי שצבאות האנגלים לא יוכלו לעלות שם אל היבשה. אולם דוקא את הדבר הזה לא עשה דימוריה בסתיו אשתקד, אף על פי שדנטון פקד עליו לעשותו. החשב, כי אין כוחותיו מספיקים לעשות את הדבר, או אולי לא רצה לעשותו, על כל פנים בדצמבר בא לחרוף בבלגיה, ועל ידי כך העלה את חמתם של הבלגים על צרפת. אוצר הנשק המרכזי שלו היה בליֶז'.

עד היום לא נתבררו תנאי בגידתו של דימוריה כל צרכם. על כל פנים ברור הדבר, כי צדק מישלה בשערו, כי כבר בכ"ו בינואר, בנסעו מפריז, החליט דימוריה לבגוד. עליתו על הולנד בסוף פברואר, בכבשו את בּרֶדה ואת גֶרטרוּדֶנברג, היתה כנראה טכסיס שנעשה בהסכמת האוסטרים. מכל מקום, בדבר הזה עזר הרבה לצבא האוסטרי, שכן בראש חודש מארס יכול היה הצבא האוסטרי להכנס לבלגיה ולכבוש על נקלה את ליז‘. ולשוא בקשו בני ליז’ את דימוריה שיתן להם נשק. הפטריוטים הליז’יים הוכרחו לברוח מארצם; הצבא הצרפתי היה מפוזר ומפורד מפני שהגנרלים לא רצו לעזור זה לזה; ודימוריה הרחיק להולנד. אכן, קשה היה לסייע לצבאות האוסטרים סיוע טוב מזה.

נקל לשער את הרושם שעשו הידיעות הללו בפריז, ביחוד מפני שמיד באו ידיעות אחרות מדאיגות שבעתים. בשלושה במארס באה ידיעה, כי בבריטאן עתיד להתפרץ מרד כלפי המהפכה, ובאותם הימים התקוממו בליוֹן הפלוגות הריאקציוניות שנתגיסו מ“בני המשפחות המהוגנות” כדי לאסור מלחמה על הקומונה המהפכנית של ליון, – בדיוק בשעה שהאצילים המהגרים שנתלקטו בטוּרין עברו את הגבול ובעזרתו של מלך סרדיניה נכנסו מזוינים לצרפת. לבסוף, בעשרה במארס, התקוממה וַנדֵי – מחוז רחב ידים במערבה של צרפת, המשתרע בין בריטאן ונהר לוּאַרה. היה ברור, כי כל התנועות הללו היו, כמו אשתקד, חלק מן התכנית הכללית של המהפכנים שכנגד.

דנטון היה בימים ההם בבלגיה והובהל מיד לפאריז. הוא בא לפאריז בשמונה במארס, נאם את אחד מנאומיו האדירים, שהפעים את כל הלבבות, ועורר את האוכלוסין לפטריוטיות ולאחוד, והקומונה הניפה שוב את הדגל השחור. שוב היתה המולדת בסכנה.

המתנדבים מהרו להתגייס, ובתשעה במארס בערוב היום נערכה סעודת־פרידה אזרחית מתחת לכפת השמים ברחובות פאריז לכבוד המתנדבים היוצאים למלחמה. אולם זו לא היתה התלהבות־נעורים כב 1792, אדרבה: מרץ קודר עורר את המתנדבים, ולב העניים נשבר בקרבם למראה המחלוקת המפוררת את צרפת. מספרים, כי ביום זה אמר דנטון: “צריך שיפרוץ מרד בפריז!” ואמנם צריך היה שיפרוץ מרד, כדי שהעם יתעורר מרפיונו. כדי לעמוד בפני המכשולים הנוראים באמת, שעמדו לשטן בדרך המהפכה על כל צעד ושעל, וכדי למלא את ההוצאות העצומות מחמת ההתקפה המשותפת של המהפכנים שכנגד, האויבים הפנימיים והחיצוניים של המהפכה, צריך היה לדרוש כסף מהבורגנות, אשר התעשרה במהפכה. אולם דוקא את הדבר הזה סרבו שליטי צרפת לעשות.

הם התנגדו לאמצעי זה מתוך פרינציפיון, כי הצטברות העושר בידי אנשים פרטיים היא, לדעתם, האמצעי הטוב ביותר להתעשרותה של האומה כולה; אולם מאידך גיסא חששו שליטי צרפת מפני העניים בערים הגדולות שימרדו בעשירים. זכר ימי ספטמבר, וביחוד ד' וה' בו, לא נמחה עדיין מן הלבבות. – "מה יהיה – חשבו בלבם שליטי צרפת – אם מעמד שלם – כל העניים – יתקומם במעמד שני – כל העשירים? הלא זו תהיה מלחמת אזרחים שתתפשט בכל הערים – ודוקא בשעת־חירום זו, כשבמערבה של צרפת מתקוממות בריטאן ווַנדי הנעזרות בידי אנגליה, בידי האצילים והמהגרים שנתלכדו באי ז’רסי, בידי האפיפיור וכל הכוהנים. ובצפונה של צרפת מתפרצים האוסטרים, וגייסותיו של דימוריה מוכנים להצטרף אליהם ולעלות על פריז לדכא את יושביה. האנשים המכונים בשם “דַבָּרי המחשבה המהפכנית” (Les chefs d’Opinion) כבטוי הימים ההם, שהתיחסו על מפלגת ההר ועל הקומונה, השתדלו בתנאים אלה לשַכֵּך קודם כל את המהומה ולהעמיד פנים, כי הם סומכים על דימוריה. רובספייר, דאנטון ומראט – שהיו בחינת “שלישיה רוחנית”, מנהיגי הדעות, ונעזרו בידי הקומונה – התחילו לדבר ברוח זו. הם השתדלו קודם כל לעודד, להלהיב לבבות, כדי לתת לצרפת כוח להדוף את הזרים, שהתפרצותם השנה מסוכנת יותר מבסתיו אשתקד. הכל עבדו בכוון אחד – חוץ מן הז’ירונדיסטים, שלא ראו לנגד עיניהם אלא את “האנארכיסטים”, שמצוה להרוג ולאבד אותם!

בעשרה במארס רָגשה פריז; היה חשש שיתחדשו מעשי הרצח של ימי ספטמבר. אך חמת העם הוסחה לצד אחר ונתכונה כלפי העתונאים, ידידי דימוריה. קבוצת אנשים מבני העם פרצה לנפץ את המכונות של עתוני הז’ירונדיסטים, שיצאו לאור על ידי גורזאס ופיֶוֶה.

בעצם לא זו היתה כונתו של העם. וַרלֶה (Varlet), ז’אק רוּ, פורניה האמריקני ושאר “המטורפים” הלהיבוהו, והוא בקש “לטהר את הקונונט”, הינו: לסלק ממנו את הז’ירונדיסטים הריאקציונרים. אולם בסקציות החליפו את הדרישה הזאת בתביעת שוא: לכונן טריבונאל מהפכני. ומשום כן באו ראש העיריה פָּש ומנהלה של הקומונה שומט אל הקונונט (בתשעה במרס) ודרשו לקבוע בית־דין כנ"ל. תמך בהם קאמבאסֶרֶס (שהיה ברבות הימים “יועץ ראשי” בקיסרות הנפוליאונית). הוא כפר במושגים שהיו מקובלים בימים ההם בדבר חלוקת השלטון ההכרחית – שלטון המשפט לחוד ושלטון ההוצאה לפועל לחוד, – והציע לקונונט שיטול בידיו גם את שלטון השפוט ויקבע בית־דין להענשת הבוגדים.

רוברט לֶנדֶה (Lindet), – עורך דין מתלמידי האסכולה המלוכנית הישנה – הציע לכונן טריבונאל שיצטרף מדַיָנים ממונים מטעם הקונונט ויצטרך לשפוט את העבריינים שהקונונט הועידם לדין. הוא לא רצה בשופטים מושבעים, ורק לאחר וכוחים ממושכים הוחלט להוסיף אל חמשת הדיינים, המתמנים מטעם הקונונט, שנים־עשר מושבעים וששה סגנים מפריז ומהפלכים הסמוכים, שאף הם מתמנים מטעם הקונונט למשך חודש אחד.

ובכן: במקום לאחוז באמצעים נגד הרמאות הבורסאית ונגד מעשי הספסרות, במקום אמצעים העלולים לתת צרכי אוכל נפש לדלת העם, במקום לטהר את הקונונט מצירים העומדים לשטן לכל תקנה מהפכנית, ובמקום לעיין בטכסיסי המלחמה שיש לאחוז בהם לאחר בגידתו של דימוריה, – שכבר נתאמתה וכמעט נתאשרה ביום ההוא – לא הביאה מרידת עשרה במארס דבר, זולת בית־דין מהפכני. במקום שִׂכלָה היוצר והבונה של המהפכה העממית, שבקשה את צרכיה העצמיים – העלו את כוח הבִּלוּש המשטָרתִי, והוא שקפח חיש־מהר את יצירתו המהפכנית של העם.

חברי הקונונט כבר היו מוכנים ללכת איש לביתו, אך פתאום פרץ דנטון אל הבמה ועצר את הצירים שכבר יצאו מן האולם, בהזכירו להם, כי האויב יכנס לצרפת וכי עוד לא נעשה מאומה כדי להדוף את כניסתם.

וביום ההוא מרדו אכרי ונדי, המשוסים בידי הכוהנים והאצילים, וערכו טבח בריפובליקנים. את המרד הכינו זה כבר על פי רמז מרומא. באוגוסט 1792 כבר נעשה הנסיון הראשון למרוד – דוקא בשעה שהפרוסים נכנסו לצרפת. מאז היתה העיר אַנזֶ’ר למרכזם הפוליטי של הכוהנים אשר סרבו להשבע אמונים לקונסטיטוציה, ונזירות “הבינה הקדושה” שמשו להם רָצִים להפצת הכרוזים ומעשי הנסים שנעשו, כביכול, בכדי לרמז שהעם מוכרח למרוד (עיין מישלה ספר X, פרק V). הגיוס שעליו הכריז הקונונט בעשרה במארס נתן אות למרד כללי. מיד לאחר זה הציע קָטלינוֹ (אכר־בנאי וגבאי של כנסיה בעדתו, שהיה אחד מראשי הבריונים הנועזים ביותר) להעמיד בראש המרד מועצה עליונה, והכומר ברניה נתמנה להיות נשיאה.

בעשרה במארס הכו פעמוני ההזעקה בכנסיות רבות, וקרוב למאה אלף איש נטשו את עבודתם ופשטו בעיר לצוד את הריפובליקנים ואת הכמרים שנשבעו אמונים לקונסטיטוציה. אכן: זה היה ציד לכל פרטיו ודקדוקיו, לרבות המחצֵר, התוקע בשופר למראה החיה והנותן אות לשלח בחיה את כלבי הציד. זה היה ציד ושמד ממש: את האויבים שנתפסו חיים עינו בעינויים אכזריים. קטלו אותם קמעה־קמעה וסרבו להמיתם, או שהסגירום בידי הנשים שעינו אותם במספריים, ואפילו בידי ילדים – כדי להאריך את יסוריהם. כל הדברים האלה נעשו בהנהלת הכמרים, שספרו לאכרים את הנסים והנפלאות שלא היו ולא נבראו, כדי להכריחם להרוג ולאבד גם את נשי הריפובליקנים. האצילים וגבירות־החיל שלהם נצטרפו למרד לאחר זמן. וכ“שהאנשים המהוגנים” הללו כוננו את הטריבונאל שלהם כדי לשפוט את הריפובליקנים בטרם יוצאו להורג – דן בית המשפט שלהם למיתה 542 פטריוטים במשך ששה שבועות⁵.

נגד מרד פראי זה יכול היה הקונונט להעמיד רק 2,000 איש, המפוזרים ומפורדים בכל ונדי התחתית – למן נאנט ועד רושלי. רק בסוף מאי באו הכוחות המאורגנים הראשונים של הריפובליקה. עד אז לא יכול הקונונט להלחם במרד אלא בפקודות בלבד, בהועידו למיתה את האצילים והכמרים ובהחרימו את רכושם באם לא יצאו מונדי במשך שמונה ימים. אולם מהיכן יִמָצֵא הכּוח אשר יוציא לפועל את הפקודות הללו?

לא טוב מזה היה המצב גם בדרומה של צרפת: הצבא בהנהלתו של קיסטין נסוג מפני האוסטרים. ובבלגיה מָרד דימוריה בקונונט בי“ב במארס 1793. הוא שלח מליוֶן אגרת לקונונט, בהוכיחו את צרפת על שספחה את בלגיה ובקשה לרוששה, בהפיצה שם את שטרי הכסף ובמכרה את נכסי האומה. כעבור ששה ימים הִתְקיף את האוסטרים על יד ניירוינדה, הניחם שיכוהו, ובכ”ב במארס – בהסכמתם של הנסיך השארטרי (בנו של הנסיך האורליאני) והגיניראלים האורליאניים – פתח במשא ומתן עם המפקד האוסטרי מָק. הגיניראלים הבוגדים התחיבו לפנות את הולנד בלי מערכות קרב ולעלות על פריז כדי לכונן שם את המונארכיה הקונסטיטוציונית. האוסטרים התחיבו לתמוך בהם בשעת הצורך, ולשם ערובה התעתדו לכבוש את קונדה – אחד ממבצרי הסְפָר.

דנטון חרף את נפשו ומהר לבלגיה בתקוה שיצליח לסכל את הבגידה הזאת. הוא בקש שיסעו עמו שני הז’ירונדיסטים – ז’אנסונה, ידידו של דימוריה, וגיאדה – כדי לשדל בדברים את הבוגד דימוריה ולהחזירו לריפובליקה; אך כשלא הצליח להכריחם שיסעו עמו – נסע לבדו (בט"ז במארס), אף על פי שידע כי יתכן שגם אותו יחשדו בבגידה. דנטון בא אל דימוריה, מצא אותו במצב של נסיגה גמורה לאחר מערכת ניירוינדה, והבין כי הוא לא יחזור בו מבגידתו; אמנם כן: הוא כבר נתחייב בפני מאק לפנות את הולנד.

אימה ופחד נפלו על פאריז כשחזר דנטון בכ"ט במארס ואישר בחזירתו את בגידתו של דימוריה. יתכן, כי הצבא, שהוא לבדו עלול היה להפסיק את הסתערות הזרים, כבר עלה על פריז, נגד הפריזאים.

אז קם ועד המרד (שנצטרף בימים ההם בפריז ונתכנס במשך ימים מספר בארמון ההגמונות בהנהגת “המטורפים”) ומשך אחריו את הקומונה. הסקציות נזדינו וכבשו את חיל הרכב. אין ספק, שהסקציות היו מתפרצות נגד הקונונט, אילמלא הכריעו עצות אחרות שהשיאום האנשים אשר השתדלו למנוע את המבוכה והמהומה ותגרות הדמים בין האלמנטים המהפכניים.

בשלושה באפריל נתאשרה בגידתו של דימוריה אישור מוחלט: הוא צוה לאסור את הקומיסרים שנשלחו אליו מטעם הקונונט. המזל גרם שהצבא לא הלך אחריו. צו הקונונט, שעל פיו היה הגינראל הבוגד הפקר, ואשר פקד לאסור את הנסיך השארטרי – הגיע סוף סוף אל שורות הצבא, והגיניראל והנסיך לא הצליחו למשוך אחריהם את הגייסות. דימוריה הוכרח לברוח לחוץ־לארץ כלפייט בשעתו, ולהסגיר את עצמו אל האוסטרים.

למחרת היום הוציא יחד עם האוסטרים קול קורא, שבו הודיע הנסיך הקובורגי לצרפתים, שהוא עולה על צרפת על מנת להחזיר לה את המלך הקונסטיטוציוני החוקי.

בעצם המשבר הזה, בשעה שההיסוסים בדבר עמדתם של גייסות דימוריה הניחו על קרן הצבי את קיומה של הריפובליקה, היו שלושת החברים החשובים ביותר במפלגת ההר (דנטון, רובספייר ומראט) תמימי מעשים עם הקומונה (פש ושומט). הם עשו יד אחת ומנעו את התפשטות המבוכה ותוצאותיה ההכרחיות.

ובימים ההם השתמש הקונונט במצב שנתהוה, ובתואנה ש“חוסר האחדות” הפריע עד כה לערוך את המלחמה כראוי, החליט ליטול בידו את השלטון המוציא לפועל כתוספת לשלטונו המחוקק. הוא מינה “ועד להצלת הצבור” ונתן לו סמכות רחבה, כמעט דיקטטורית. והתקנה הזאת גררה אחריה תוצאות כבירות, שהשפיעו על התפתחותה של המהפכה להבא.

כבר ראינו לעיל, כי לאחר כבוש טוילירי כוננה האספה המחוקקת מיניסטריון – בשם “מועצה ארעית להוצאה לפועל”, – והפקידה בידו את כל השלטון המוציא לפועל. מלבד זאת: בינואר 1793 מינה הקונונט גם “ועד ההגנה הכללית”, ולפי שהמלחמה היתה ראש הדאגות בימים ההם – ניתנה לועד ההגנה הזכות לפקח על המועצה הארעית להוצאה לפועל. ועכשיו, לשם תגבורת האחדות בממשלה, יסד הקונונט את “ועד ההצלה הצבורית”, שהיה נבחר מטעם הקונונט ושהרכבו צריך היה להתחדש כל שלושה חדשים. הוא היה ממלא את מקומם של ועד ההגנה והמועצה להוצאה לפועל. לכתחילה סברו, שהקונונט גופא נטל לעצמו את תפקידי המיניסטריון; אולם למעשה, לאט־לאט – וכן אפשר היה לשער מראש – עלה ועד ההצלה הצבורית על הקונונט והיה בעל שררה גדולה בכל מקצועות השלטון, ובשררה הזאת היה חלק רק ל“ועד הבטחון הצבורי” שהיה ממונה על המשטרה.

דנטון, שכבר השתתף בשקידה רבה במערכת המלחמה, היה בימי המשבר, שהתרגש ובא באפריל 1793, הרוח החיה בועד ההצלה הצבורית, והשפעתו זו עמדה לו עד צאתו בדימוס בעשרה ביולי 1793.

הקונונט, שעוד מספטמבר 1792 החל שולח את הקומיסארים שלו אל הפלכים והגייסית ומטיל עליהם יעודים רבים, החליט סוף־סוף לשלוח בשליחות מעין זו עוד שמונים צירים כדי לעורר את הלבבות בפרווינציות ולהלהיב את האוכלוסין למלחמה. והואיל והז’ירונדיסטים היו מסתלקים משליחויות כאלה (איש מהם לא הלך אל הגייסות) הסכימו בחפץ־לב למנות את אנשי ההר – אולי נתכונו בזה להתגבר בקונונט בשעת העדרם של אנשי ההר.

אולם מאליו מובן, כי לא התקנות הממשלתיות הנ"ל מנעו את האסון, שבגידת דימוריה עלולה היתה להמיטו, אילו הלכו הגייסות אחרי מצביאם. יותר מדי נמשך העם הצרפתי אחרי המהפכה, ולא בגידת גנרל פלוני או אלמוני תוכל לערער את אמונתו בה. אדרבה: בגידתו של דימוריה שיותה למלחמה צביון חדש – צביון של מלחמה עממית, דימוקרטית.

זאת ועוד אחרת: הכל הבינו כי דימוריה לא היה מעיז לעולם לעשות על דעת עצמו את אשר עשה. משמע שהיו לו קשרים אמיצים בפריז, בקונונט. שם היה קן הבגידה. הקונונט בוגד!– כה נאמר בקול־הקורא שהוציא קלוב היעקובינים בשעה שנתפרסם דבר הבגידה, ושעליו חתם מראט אשר ישב ראש בקלוב בערב ההוא.

מכאן ואילך היו מפלתם של הז’ירונדיסטים וסילוקם מן הקונונט – מחויבי המציאות. בגידת דימוריה חייבה את מרידת 31 במאי, שנסתימה בגירושם של ראשי הז’ירונדיסטים מן הקונונט.

 

פרק ארבעים וחמשה: הכרחותו של מרד חדש    🔗

ל“א במאי – הוא אחד הימים המפורסמים במהפכה הגדולה, – חשוב ומפורסם כי”ד ביולי וה' באוקטובר 1789, כ"א ביוני 1791 ועשרה באוגוסט 1792; אולם הוא גם הטראגי מכל הימים. ביום זה התקומם העם היושב בפריז בפעם השלישית בעשותו את המאמץ האחרון לשוות למהפכה צביון עממי באמת. לשם כך הוצרך להתפרץ הפעם לא בפני החצר והמלך, אלא בפני שליחי העם – הקונונט – כדי להדיח את ראשי המפלגה הז’ירונדיסטית.

כ“א ביוני 1791, יום הֵאָסֵר המלך בידי העם בוארן, שמש סיום לתקופה אחת; מפלת הז’ירונדיפטים בל”א במאי 1793 שמשה סיום לתקופה שניה. מכאן ולהבא לא תתכן מהפכה חשובה אלא אם כן תסתיים בל"א במאי משלה. או שיבוא יום במהפכה שהפרוליטריון יִבָּדֵל מן המהפכנים הבורגניים, כדי להרחיק לֶכת מהם – למקום שהללו לא יוכלו ללכת כל זמן שיהיו בורגנים; או שהִבָּדלוּת זו לא תבוא, וממילא לא תהא זו מהפכה כלל, אלא פשוט: חילוף־צורה בשלטון.

אפילו בימינו, לאחר מאה שנה, מרגישים אנו את כל טראגיות המצב, שבו היו שרויים הריפובליקנים בימים ההם. כשהוכן המרד של ל"א במאי, שוב לא דובר על המלך שהפר את הבטחותיו ושבועותיו והזעיק לעזרה עמים לועזים כנגד עמו. עתה היה צורך לאסור מלחמה על אנשים שהיו שותפים במלחמה במלך. כי אלמלא־כן היתה הריאקציה מתחילה עוד ביוני 1793, בשעה שעיקר פעולותיה של המהפכה – חורבן המשטר הפיאודלי ושלטון המלך– לא הגיע עדיין לידי גמר. הריפובליקנים, אשר שאפו לתוצאות מוחשות וממשיות לטובת המוני העם, צריכים היו לגרש את הריפובליקנים־הז’ירונדיסטים, שעד כה התקיפו בגבורה את שלטון העריצות, ומכאן ואילך עמדו לשטן בדרך העם ואמרו לו: “עד כאן תלך ולא תוסיף”, או לקומם נגדם את העם, לסלקם, ואם יהא צורך – גם לפסוח על חלליהם כדי להשלים את הפעולה שהחלה בה המהפכה.

טראגיותו של המצב הזה מורגשת היטב בכרוז של בריסו “אל בוחרי”. שעליו כבר דברנו לעיל.

אמנם, כן: כל הקורא את הקונטרס הזה אי אפשר שלא ירגיש, כי בו הוצגה בפירוש שאלת החיים והמות. בריסו מתחייב בנפשו בשעה שהוא דורש בכרוזו לערוף את ראשיהם של האנשים המכונים אצלו בשם אנארכיסטים. לאחר פרסום הדפים הללו היו שני דרכים: או שהאַנארכיסטים ירכינו ראשם בפני המערפת – ועל ידי כך יפתחו את הדרך בפני המלוכנים, והמהפכה תפסק בלי שתשיג את עיקר מטרתה; או שהז’ירונדיסטים יגורשו מן הקונונט ואז יאבדו המה.

מאליו מובן, כי לא על נקלה הסכימו ההרריים (המונטניארים) להעזר במרד העם כדי לכפות את הקונונט שידיח מקרבו את מנהיגי האגף הימני. יותר מששה חדשים ניסו בכל האופנים לבוא לעמק השוה. ביחוד השתדל להתפשר דנטון; רובספּייר יגע וטרח כדי לשתק את הז’ירונדיסטים ב“דרך פרלמנטרית” ולבלתי השתמש בכוח נגדם. אפילו מראט כבש את כעסו, ברצותו להמנע ממלחמות אזרחים. אולם על ידי כך לא הצליחו אלא לעכב את ההתפלגות הגלויה. לא נעשה דבר כדי לבצר את הכבושים שכבר הושגו. הכל היו חיים חיי שעה.

המשטר הישן היה איתן עדיין בפרווינציות. המעמדות עדיפי הזכויות צפו לשעת כושר כדי לכבוש מחדש את רכושם ואת מקומותיהם בשלטון ולחדש את שלטון המלך והזכויות הפיאודליות, שלא נתבטלו עדיין בתוקף החוק. עם הכשלון הראשון של גייסות הריפובליקה היה המשטר הקודם חוזר ליושנו. בחלקיה הדרומי, הדרומי־מערבי והמערבי של צרפת עוד היו המוני האכרים נוטים אחרי הכוהנים והאפיפיור, ובאמצעותם – אחרי המלך. אמנם, קרקעות רבים שהופקעו מידי הכוהנים והאצילים לשעבר כבר עברו לידי הבורגנות, הכבירה והזעירה, וגם לידי האכרים. הכוהנים לא הוסיפו לשלם ולפדות את המסים הפיאודליים. אולם כל זה היה בחינת הוראת שעה, ומה יהיה אם מחר ייעף העם ממלחמות, וישוב יגע ונואש אל בקתותיו האפלות ואל מרתפיו שבערים ויתן דרור למשטר הישן – האם לא ישוב המשטר הישן בנצחונו ולא יעמוד על עמדו כמקודם בעוד חדשים מספר?

לאחר בגידתו של דימוריה היה המצב בקונונט קשה מנשוא. הז’ירונדיסטים ראו את הכתם שהטילה עליהם בגידת שר־צבאם החביב, והתחילו מתקיפים את ההרריים במשנה־חימה. בהיותם נאשמים בסיוע לבוגד, לא מצאו דרך טובה אלא לרדוף את מראט על חטא אשר חטא הקלוב היעקוביני בג' באפריל, בהודע דבר בגידתו של דימוריה, בפרסומו של כרוז בחתימת מראט, שהיה אותו ערב ראש הקלוב.

הז’ירונדיסטים השתמשו בהעדרם של רבים מחברי ההר (שנשלחו בתורת קומיסארים אל הגייסות והפלכים) ודרשו מן הקונונט שיגזור גזרה על מראט, – ודרישתם ניתנה להם בי“ב באפריל; אחר כך דרשו להועידו למשפט על שעורר לרצח ולשוד. בי”ג באפריל הוציא הקונונט פקודה לאסור את מראט, הפקודה נתקבלה ברוב של 220 נגד 92 דעות. בסך הכל נוכחו באותה ישיבה 367 איש. אגב: 7 הצביעו בעד דחוי הדין ו 48 נמנעו מלהצביע.

אולם התקפת הז’ירונדיסטים נכשלה כשלון גמור. העם אהב את מראט מכדי שיניח להרשיעו. הרגש הרגישו העניים, כי מראט עומד לימין העם וכי לעולם לא יבגוד בהם. וכל המרבה לחקור את המהפכה וכל המוסיף להכיר את פעולתו של מראט ואת תעמולתו – נוכח להבין מדוע שקדו כל ההיסטוריונים השומרים אמונים לז’ירונדיסטים לפרסמו כמחריב ומהרס סר וזעף. עובדה היא, כי כמעט בכל פעם – מיום שנתועדה כנסת המעמדות, וביחוד בימי משבר – היה מראט מיטיב מאחרים (לרבות דנטון ורובספּייר) להבין נכוחה את מצב הדברים ולראות מראש את עתידם.

משהטיל מראט את עצמו לתוך המהפכה – נתמסר לה בכל נפשו ובכל מאודו והיה חי חיי דחקות, בהיותו נאלץ להחבא בסתר, ואילו השאר מצאו להם נחלה בממשלה. עד יום מותו לא שינה את צורת חייו, ולא שם לב לקדחת שהתישה את כוחו. דלתי ביתו היו פתוחות תמיד לפני בני העם. הוא טעה בחשבו, כי הדיקטטורה עשויה לחלץ את המהפכה מקשי מצבה; אולם מעודו לא חשב על דיקטטורה לעצמו.

עם כל האכזריות שהיתה לפעמים בדרכיו כלפי מפלגת החצר – ביחוד בראשית המהפכה בשעה שכתב, שאם לא יתיזו כמה ראשים לא יקום ולא יהיה דבר, משום שאנשי החצר ידכאו את המהפכנים עד עפר, – היה נזהר תמיד בכל אלה שנתנו את חייהם למהפכה, אפילו בשעה שהיו מתיצבים כמכשול לפני התפתחותה. מראשית כינוסו של הקונונט הבין מראט, ואף אמר בגלוי, כי כל זמן שקיימת בו מפלגה ז’ירונדיסטית חזקה יוסיף הקונונט להיות חדל־אונים. אך הוא השתדל להמנע מגירוש הז’ירונדיסטים בכוח, ורק בשעה שנוכח כי יש לבחור בין הז’ירונדה ובין המהפכה, בקש לגרש את הז’ירונדיסטים מן הקונונט וחולל את מרד ל"א במאי. יתכן מאוד, כי אילו חי בשנת 1794 – כי עתה לא קבל הטירור את הצורה האכזרית שנתנו לו חברי ועד הבטחון הצבורי, כי עתה לא השתמשו בו כדי להוציא להורג מצד אחד את מפלגת האֶבּרטיסטים ומאידך – את המפשרים, כדנטון.⁶

כגודל האהבה שאהב מרט את העם כן גדלה השנאה ששנאוהו חברי הקונונט הבורגנים, ביחוד אנשי המישור או הבצה. על כן בשאפם להשמיד את אנשי ההר החלו הז’ירונדיסטים דוקא בו: מעטים היו הסיכויים שיגנו עליו.

אולם משנודע לעם היושב בפריז, כי ניתנה פקודה לאסור את מראט, מיד פשטה תעמולה נמרצת. אלמלא ההרריים, לרבות רובספייר ומראט בעצמו, שהרגיעו את העם, כי עתה התפרץ מרד בי“ד באפריל. מראט לא הניח שיאסרוהו מיד, ובכ”ד באפריל התיצב בעצמו לפני הדיינים. הדיינים המושבעים הצדיקוהו, כמובן, תיכף ומיד, והעם נשאהו על כפים בהמון חוגג אל הקונונט, ומשם – בראש חוצות. ההמון צהל, מראט טבע בים של פרחים.

הז’ירונדיסטים נפלו, איפוא, בפח שטמנו לאחרים. ומן היום הזה הבינו, כי שוב לא יוכלו לתקן את טעותם. זה היה להם "יום אבל', כדברי אחד העתונים שלהם. בריסו החל מיד לכתוב את הכרוז “אל בוחרי”, בו השתדל בכל כוחו ובכל כשרונו לעורר את הבורגנות האמידה, התעשיתית והמסחרית, כלפי האנארכיסטים.

בתנאים אלה נהפכו ישיבות הקונונט לדו־קרב אכזרי בין שתי המפלגות, והקונונט נזדלזל בעיני העם. לעומת זאת גדל ערכה של הקומונה הפריזית, שהיתה המתחילה בתקנות מהפכניות.

ימי החורף של 93־1792 התרגשו ובאו, והרעב בערים הגדולות הלך הלוך וכבד. המוניציפלויות יגעו וטרחו להשיג לחם לפחות כדי רביעית האיפה מנת יום לכל תושב, ולשם כך נשתקעו העיריות, וביחוד הקומונה הפריזית, בחובות שחבו לממשלה מאין יכולת לפרעם.

אז החליטה הקומונה הפריזית לגבות מס פרוגרסיוי חד־פעמי בסך 12.000.000 ליורות לצרכי המלחמה. אם הכנסתו של ראש המשפחה היתה בשיעור של 1500 ליורות ולכל אחד משאר בני המשפחה היו 1000 ליורות – הרי הכנסה זו הוחזקה הכרחית ופוטרה מתשלום מס. רק ההכנסות שהיו למעלה מן “ההכרחות” הזאת נחשבו ל“עודף” ועליהן חל המס: 30 ליורות מ“עודף” בן 2000 ליורות; 50 ליורות מ“עודף” 2000–3000 ליורות וכו'… עד 20.000 ליורות שנגבו מעודף בן 50.000.

בהתאם לימים ההם, ימי מלחמה ורעב בצרפת, היתה המכסה הזאת מתונה למדי. המס הכביד רק על בעלי הרכוש העצום, ואילו משפחה בת שש נפשות שהיתה לה, למשל, הכנסה של 10.000 ליורות לשנה, שלמה בסך־הכל 100 ליורות בתורת מס חד־פעמי. ואף על פי כן הרימו הגבירים קול צעקה, בשעה ששומט, שהכניס את הצעת המס ושהיה שנוא על הז’ירונדיסטים יותר מכול, חוץ ממראט, אמר בזו הלשון: “אין דבר אשר ימריצני לחזור בי מן הפרינציפים שלי, וגם אם חרב חדה תהא מונחת על צוארי אוסיף ואומר: “העניים עשו עד היום את הכל; הגיעה גם שעתם של הגבירים לעשות משהו”. קראו אקרא בקול ולא אחדל מקרוא, כי הגיעה השעה להפיק תועלת מכל האגואיסטים, מכל האברכים ההולכים בטל, ולו גם בעל כרחם, ולתת מנוחה לפועל המועיל והנכבד.”

בלב הז’ירונדיסטים גברה המשטמה לקומונה על שעוררה את הרעיון בדבר המס הזה. אולם נקל לשער את השנאה שרחשה אליה הבורגנות, בשעה שקמבּוֹן הכניס בכ' במאי הצעה לקונונט בדבר מלוה של חובה בסך מיליארד אחד, שיש לגבותו, לדעתו, מידי הגבירים לא רק בפריז, אלא בכל צרפת כולה, לקבוע בו חלוקה בערך על פי המכסה הנהוגה בקומונה, אולם להבטיח לשלם ברבות הימים את המלוה הזה מן המזומנים אשר יכנסו לאוצר הממשלה ממכירת אחוזותיהם של המהגרים. במצב שבו נמצאה הריפובליקה לא היתה ברירה אחרת; אולם מגיני הקנין הפרטי היו מוכנים לקרוע כדג את אנשי ההר אשר תמכו בהצעת מס כזה. אותו יום כמעט שפרצה תגרת ידים בקונונט.

אם אמנם היה צורך בהוכחות נוספות, כי אי אפשר יהיה לפעול משהו להצלת המהפכה כל זמן שהז’ירונדיסטים יהיו תקיפים בקונונט ושתי המפלגות תְשַתֵקנה זו את זו – הרי הוכוחים בשאלת המלוה שמשו הוכחה מספקת לכך.

אולם יותר מכל היה העם היושב בפריז שרוי ביאוש בראותו כי לשם השבחת המהפכה, שנקודת־המוקֵד המרכזית שלה היתה עד כה פריז, עשו הז’ירונדיסטים כל מה שהיה ביכלתם כדי להמריד את הפלכים במטרופולין; הם לא נרתעו אחור גם בשעה שלשם כך הוצרכו ללכת שכם אחד עם המלוכנים – טוב שלטון המלך מפסיעה קלה לקראת הריפובליקה הסוציאלית! מוטב להטביע את פריז בדם, מוטב לקרקר את העיר הארורה, ובלבד שהעם היושב בפריז והקומונה שלו לא יגיעו למרד העשוי לסכן את הקנין הפרטי של הבורגנות! אכן, לטייר ולאסיפת בורדו ב 1871 קדמו, כנראה, מאורעות שנת 1793.

בי“ט במאי כפו הז’ירונדיסטים את הקונונט, על פי הצעת בָרֶר, למנות “ועדת שנים עשר”, שעליה הוטל לבדוק את כל ההחלטות שקבלה הקומונה הפריזית, והועדה הזאת שהורכבה בכ”א במאי, היתה מיד המוסד הראשי של השלטון והריאקציה. כעבור יומים, בכ"ג במאי, כבר פקדה הועדה לאסור את אֶבֶּר, סגן המנהל של הקומונה, שהיה חביב מאוד על העם בגלל הכוון הריפובליקני הגלוי של עתונו “Père Duchesne” ואת וארלה חביב עניי פריז,– כמעט “אנארכיסט”, – שהקונונט לא היה בעיניו אלא “חנות של חוקים” ושהיה מטיף בראש חוצות למהפכה סוציאלית. אגב: ועדת השנים עשר לא חשבה להסתפק במאסרים הללו. היא רצתה לרדוף עד חרמה גם את הסקציות ודרשה שימציאו לה את ספרי הפרוטוקולים של הסקציות. היא פקדה לאסור את נשיאה ומזכירה של הסקציה Cité, שסרבו להמציא את ספריה. מעתה מתחילה המלחמה להיות מלחמת חיים ומות.

הז’ירונדיסט איסנר (Isnard), שהיה נשיא הקונונט בשבוע ההוא, – איש רודף שררה, ששמש דוגמה ומופת לטייר בשנת 1871, – הגביר באיומיו את החֵמָה שבעתים. הוא איים על בני פריז ואמר כי יחריב את העיר, אם יעיזו לשלוח יד בבאות כוח העם. – “עוד מעט יחפשו על חופי הסינה לדעת, האמנם היתה קימת פריז באחד הימים”. – אמר איסנר. והאיומים האויליים הללו, שהזכירו יותר מדי את איומי החצר ב 1791, העלו את חמת העם והבעירוה להשחית. בכ“ו במאי פרצה תגרה בכל הסקציות בין המהפכנים והז’ירונדיסטים. המרד היה הכרחי, ורובספייר, שיעץ עד כה לבלתי עורר מרד, החל עכשיו ללמד עליו זכות; בכ”ו בערב בקלוב היעקובינים הוא אומר, כי אם יהא צורך בכך ימרוד בעצמו בקושרים ובבוגדים היושבים בקונונט.

כבר בי"ד באפריל דרשו 35 סקציות מהקונונט שידיח מקרבו עשרים ושנים מצירי הז’ירונדיסטים, ששמותיהם נתפרשו ברשימה מיוחדת. עכשיו החליטו הסקציות למרוד כדי לכפות את הקונונט שיכנע לרצונם של אוכלוסי פריז.

 

פרק ארבעים וששה: מרד ל"א במאי וב' ביוני    🔗

ושוב, כמו לפני 10 באוגוסט, הכין העם בעצמו את המרד בסקציות שלו, דנטון, רובספיר ומראט היו נועצים לעתים תכופות בימים האלה, אך הם הססו, ואת הפעולה קבלו על עצמם גם הפעם ה“אלמונים”. הם יסדו את קלוב המרד בארמון ההגמונות ומינו ועדת ששה לעניני המרד.

הסקציות השתתפו בפועל בעבודת ההכנה. כבר במארס באה הסקציה של ארבע האומות, הכריזה על עצמה כעל “מורדת” ויפתה את כוחו של הועד המפקח שלה להוציא פקודות בדבר מאסר האזרחים החשודים בדעות נגד־מהפכניות. כמה מן הסקציות (מוקונסיל, פואסונייר) דרשו בפומבי לאסור את הצירים ה“בריסואים”, הינו: הז’ירונדיסטים. כעבור חודש, הינו: ב 8 וב 9 באפריל, לאחר בגידת דימוריה, דרשו הסקציות בונקונסיל ושוק התבואה לרדוף את אנשי סודו של הגנרל הבוגד; וב 15 בו כבר פרסמו 35 סקציות רשימה של 22 מחברי ז’ירונדה, שלדעתן יש הכרח להדיחם מן הקונונט.

עוד מראשית אפריל השתדלו הסקציות להתאחד לשם פעולה משותפת, ולשם כך התעוררה הסקציה גרוויליה (gravilliers), שהיתה תמיד המתקדמת, וקבלה על עצמה את האיניציאטיוה ליסד ועד מרכזי מיוחד. הועד הזה פעל לסירוגין, אך משקרבה הסכנה (ב 5 במאי) נתחדש הועד ובכ"ט במאי כבר נטל בידיו את הנהגת התנועה. ואשר לקלוב היעקובינים, הרי השפעתו היתה כאין. היעקובינים הודו בעצמם, כי מרכז הפעולה עבר מהם אל הסקציות.

ב 26 במאי התלקט עם רב וצר על הקונונט. חלק ממנו הבקיע עד מהרה אל אולם הישיבות, ובעזרת האנשים שהתגודדו כבר על היציעים אשר הוקצו לקהל, החלו דורשים את בטול “ועדת השנים עשר” של הז’ירונדיסטים. אולם הקונונט התנגד במשך כל היום לדרישה הזאת ולא ויתר אלא לאחר חצות, בשעה שהצירים הרצוצים מרוב עיפות לא עצרו כוח לעמוד בפני לחץ העם. הועדה נתבטלה. אולם זה היה ויתור לשעה. למחרת היום, ב 27 בחודש, התעוררו הז’ירונדיסטים (שהיו רוב מנין בקונונט מפני העדרם של רבים מן ההרריים אשר נשלחו מטעם הקונונט אל הפרווינציות) ובעזרת “המישור” כוננו מחדש את ועדת השנים־עשר. המרד לא השיג, איפוא, את מטרתו. המרד נכשל בעיקר מפני חילוקי הדעות ששררו בקרב המהפכנים גופא. בהשפעת הקיצוניים, שנקראו בשם “מטורפים”, בקש חלק מן הסקציות דבר־מה שיהא בו כדי להכות את המהפכנים־שכנגד מכה נצחת. הם רצו להמריד את העם ולהרוג את ראשי הז’ירונדיסטים. דובר גם על הרג האריסטוקרטים בפריז.

אולם תכנית זו עוררה התנגדות נמרצת, באי־כח העם בקונונט היו תחת פקוחם של בני פריז; העם לא יכול היה להכזיב את האמון שנתנה בו צרפת. דנטון, רובספייר ומראט התנגדו בכל תוקף להרג הצירים. מועצת הקומונה וראש העיריה פָּש וכמו כן מועצת פלך פריז סרבו בהחלט לאשר את התכנית הזאת. גם אגודות העם מאנו לסייע לה.

אגב: כאן היה נימוק אחר. צריך היה להתחשב בבורגנות, שכבר כימים ההם היתה בפריז מעמד רב־כמות; פלוגות הגוארדיה הלאומית שלה היו מדכאות את המרד אילו הוצרכו להגן על רכושם הפרטי. צריך היה, איפוא, להרגיע את הבורגנות ולהבטיח לה, כי ברכושה לא יגעו לרעה. הנה על כן הודיע היעקוביני גָּסֶנפרַץ כי אף־על־פי שלהלכה לא איכפת לו אם ישדדו את העשירים – בכל זאת יתנגד למרד שיתחולל בלוית שוד. “מספרם מאה וששים אלף איש היושבים ישיבת קבע בפריז, הם מזוינים, ויש לאל ידם להדוף אחור את כל אלה שיבואו לבוז אותם. משמע, שלמעשה אי אפשר להתנפל על הרכוש” – אמר גסנפרץ בקלוב היעקובינים ועורר את כל חברי האגודה הזאת “שיתחיבו לחרף את נפשם כדי למנוע התנפלות על רכוש.”

מעין שבועה זו נשבעו “המטורפים” אור לשלושים ואחד במאי בקומונה ואפילו בארמון ההגמונות.

כמעשה הזה עשו גם כל הסקציות.

המעמד החדש של בעלי הרכוש מקרב הבורגנות, שנתרבה כל כך במשך המאה ה 19, כבר החל להצטרף בימים ההם – והמהפכנים הבינו, כי הם מוכרחים לכלכל את מעשיהם בזהירות, כדי שכל המעמד הזה לא יעמוד להם לצר.

קודם המרד אין איש שיגיד מראש: היתעורר העם או לא. להסוס הזה נוסף הפעם גם הפחד מפני הקיצוניים שבאוכלוסים, שמא יקומו ויהרגו את הז’ירונדיסטים בתוך כתלי הקונונט ועל ידי כך יבאישו את ריחה של פריז בשאר הפלכים. וכך עברו שלושה ימים במשא ומתן, עד שהוחלט כי את המרד ינהלו בעצה אחת כל האלמנטים המהפכנים: מועצת הקומונה, מועצת הפלך והמועצה המהפכנית הכללית של הקיצוניים שהתכנסו בארמון ההגמונות. הוחלט לבלתי פגוע באיש פרטי ולבלתי קפח את הרכוש, הפעם יסתפקו במרד מוסרי בלבד – בלחץ על הקונונט כדי לכפות אותו שימסור לבית־דין מהפכני את הצירים האשמים.

את הסיסמה הזאת הוקיע מראט ב 30 במאי בארמון ההגמונות, כשיצא מהקונונט, ואחר־כך בקומונה. ויש לשער, כי הוא האיש אשר הפר את החוק המחייב למיתה את המכה בפעמון ההתרעה, וצלצל ראשון בפעמון בית־העיריה להתריע על המרד.

המרד החל. צירי ארמון ההגמונות סלקו קודם כל את ראש העיריה ואת מועצת הקומונה, כן עשו המהפכנים גם בעשרה באוגוסט, אבל במקום להדיח את ראש העיריה ולמנות מועצה חדשה – החזירו גם את ראש־העיריה וגם את המועצה אל כהונותיהם לאחר שהשביעו אותם כי הם מצטרפים למרד. כן עשו גם למועצת הפלך. ובלילה ההוא התאחדו המהפכנים של ההגמונות, מועצת הפלך ומועצת הקומונה ויסדו מועצה מהפכנית כללית. והיא שקבלה על עצמה את הנהלת המרד.

המועצה הכללית הזאת הטילה את הנהלת הגוארדיה הלאומית על אנריאו (Henriot) מפקדה של אחת הפלוגות – פלוגת הסקציה של הסנקילוטים. עד מהרה נשמע קול פעמוני ההתרעה על פני כל פריז; בראש חוצות ובמגרשי העיר התריעו המתופפים על הסכנה.

אמנם, במרד ניכר הסוס כללי. גם לאחר שבשעה אחת בצהרים נשמעו יריות־ההתרעה הקצובות של התותחים, שהועמדו על־יד הגשר החדש, לא היתה, כנראה, כל תכנית מסוימת לאנשים המזוינים מבני כל הסקציות שיצאו החוצה. שתי פלוגות הנאמנות לז’ירונדיסטים הקדימו לבוא אל בנין הקונונט וחנו מול הטוילֶרי. אנריאו הקיף את בנין הקונונט בארבעים ושמונה תותחי הסקציות.

חלפו שעות, אך איש לא עשה מאומה. כל פריז עמדה הָכֵן, אך המוני העם לא הופיעו ליד הקונונט כדי ללחוץ עליו, וכשראה הז’ירונדיסט ורניאו שהמרד איננו מתלקח השפיע על הקונונט להצביע ולהחליט, כי “הסקציות ראויות לתודת המולדת”. הוא נתכון, כנראה להחליש בתכסיס זה את שנאתם לז’ירונדה. לכאורה נדמה שהמרד נכשל, אך לעת ערב הגיעו סוף סוף המוני־עם חדשים ומלאו את אולם הקונונט. אז הרגישו ההרריים, כי באה להם עזרה, ורובספייר דרש לא רק לבטל את ועדת השנים עשר ולהעמיד את חבריה למשפט, אלא גם לרדוף עד חרמה את מנהיגי הז’ירונדיסטים, 22 במספר, שלא היו בכלל ועדת השנים עשר. אולם בהצעה זו לא דנו כלל. הקונונט לא העז אלא לבטל את ועדת השנים עשר ולדרוש שכל תעודותיה ימסרו לועד העזרה הצבורית, אשר עליו הוטל למסור דין וחשבון בעוד שלושה ימים לכל המאוחר. הקונונט אישר כמו כן את פקודת הקומונה, לשלם שני פרנקים ליום לפועלים אשר יוסיפו לשאת נשק עד אשר יוקם הבטחון הצבורי, – ולשם כך גבתה הקומונה תיכף ומיד מן העשירים מס מיוחד כדי לשלם לפועלים שכר שלושה ימים. הוחלט כמו כן להתיר לקהל לבוא אל יציע הקונונט בלי כרטיסי־כניסה מיוחדים.

הענין נצטמצם, איפוא, בויתורים של־מה־בכך. מפלגת הז’ירונדיסטים הוסיפה להיות תקיפה בקונונט כמקודם, וחזרה להיות רוב מנין כשהיתה; התנועה לא הביאה, איפוא, כל תוצאה ממשית.

אולם העם היושב בפריז הבין כי, בעצם, לא הושג דבר, והחל להכין מרד חדש למחרתיים, הוא השנים ביוני. הועד המהפכני שנצטרף מאנשי מועצת הקומונה, לא התמהמה ופקד לאסור את המיניסטר לשעבר רולַן ואת אשתו (רולן נסע, על כן אסרו רק את אשתו), והוא דרש במפגיע מאת הקונונט שיאסור את כ"ב צירי הז’ירונדיסטים. בערב הריעו שוב פעמוני ההתרעה. שוב נשמעו יריות תותחים קצובות.

ובשנים ביוני התקוממה כל פריז כדי לשים סוף סוף קץ לדבר. יותר ממאה אלף אנשים מזוינים נתלקטו מסביב לבנין הקונונט. הם הביאו עמהם 163 כלי יריה ודרשו שמנהיגי הז’ירונדיסטים יצאו בדימוס או שעשרים ושנים מהם (אח"כ 27) יגורשו מן הקונונט.

הידיעות הנוראות שהגיעו באותו יום מליון הוסיפו למרד יתר כוח. נתברר, כי בכ"ט במאי התפרץ העם הרעב היושב בליון, אולם המהפכנים־שכנגד, המלוכנים, נצחו בעזרת הז’ירונדיסטים “והשיבו את הסדר על כנו” – בהשמידם לשם כך 800 פטריוטים!

המזל הרע גרם שהידיעות נתאמתו. השתתפותם של הז’ירונדיסטים במהפכה־שכנגד בליון נתאשרה בהחלט. חמת העם היושב בפריז בערה להשחית, ומאורעות ליון המיטו כליה על הז’ירונדה. העם אשר צר על הקונונט הודיע. כי לא יתן לאיש לצאת עד אם יגורשו ראשי הז’ירונדיסטים מן הקונונט.

חברי הקונונט – הינו: הימין של הז’ירונדה, “המישור” וגם חלק מאנשי “ההר” – הודיעו כי הויכוחים הם וכוחי־אונס, הואיל והקונונט מוקף המון עם, וניסו לצאת, בתקוה שהעם יפנה דרך לבאי־כוחו. אנריו שלף את חרבו ונתן את פקודתו המפורסמת: “הקלעים, אל כלי הקלע!”– חברי הקונונט יצאו אל הככר ונאלצו לחזור.

וכך לאחר שלושת ימי התנגדות, לא היתה לקונונט ברירה אלא להכנע. הוא החליט סוף סוף להוציא בדימוס ל"א מציריו הז’ירונדיסטים. אחר הדברים האלה באה אל הקונונט משלחת מטעם העם והביאה את התזכיר דלהלן:

“כל העם היושב בפלך פריז שולח אותנו אליכם, אזרחים מחוקקים, כדי לומר לכם, כי הפקודה שהוצאתם זה עתה היא ישועה לרפובליקה. באנו להציע לכם שנהיה בני תערובת כמספר האנשים אשר גורשו מן האספה, כדי שנהיה אחראים לחייהם בפני הפלכים”.

מאידך גיסא נאם מרט ב 3 ביוני בקלוב היעקובינים, הסביר את ערך התנועה שהתחוללה והכריז, כי מטרת התנועה הזאת היא – לתת חיי רְוָחה לכל נפש. הוא אמר:

"נתנו דחיפה גדולה, על הקונונט לבצר עכשיו את יסודי הרוָחה הצבורית. אין דבר קל מזה! צריך לומר בגלוי את כונתנו: אנו רוצים שהאזרחים המכונים סַנקילוטים יחיו חיי אושר ורוָחה. אנו רוצים, שלמעמד המועיל הזה יעזרו העשירים בהתאם לרוחתם. אין אנו רוצים להפר את זכות הקנין הפרטי. אולם איזוהי זכות הקנין הפרטי הקדושה מכל? – זכות הקיום! אנו רוצים שזכות זו של קנין פרטי תקוים.

“אנו רוצים שבפעולותינו יהיו מעונינים כל אלה שאין להם הון בן מאה אלפים. בעלי ההון בן מאה אלפים ויותר יצעקו להם… אנו נאמר להם: הרי תודו, כי מרובים אנו מכם, ואם אינכם רוצים להצטרף אלינו בענין המשותף, גרש נגרשכם מן הרפובליקה ונוציא מידכם את רכושכם כדי לחלקו בין הסנקילוטים”.

הוא הוסיף גם את הרעיון דלהלן, שעד מהרה היה צורך להוציאו אל הפועל. הוא אמר:

“היעקובינים! עלי לגלות לכם אמת אחת: אינכם מכירים את שונאכם הגדול ביותר, הלא הם הכוהנים הקונסטיטוציוניים [הכוהנים שנשבעו אמונים לקונסטיטוציה]. הלא הם מרבים מאחרים לצווח ככרוכיה בכפרים כלפי האנארכיסטים, כלפי פורעי הסדרים, כלפי הדנטוניזם, כלפי הרובספייריזם, כלפי היעקוביניזם: אל תוסיפו לכת אחרי הבלי העם; עקרו את הבלי השוא מן השורש! הכריזו בגלוי, כי הכוהנים הם אויביכם”.

בימים האלה לא בקשו בני פריז את נפשם של צירי הז’ירונדיסטים האסורים. כל חפצו של הרוב לא היה אלא לתת אפשרות לצירים המהפכנים שבקונונט להמשיך את המהפכה. את הצירים האסורים לא חבשו בכלא, – אדרבה, התירו להם להאסר מאסר־בית, הוסיפו לשלם להם 18 פרנק ליום, הוא השכר הקבוע לכל ציר מצירי הקונונט, והורשה להם להתהלך בפריז בלוית שוטר, שכלכלתו חלה עליהם.

אילו היו הצירים הללו שומרים את המסורת האזרחית הקדומה, שעליה דברו בהתלהבות כה רבה, ופרשו עכשיו לחייהם הפרטיים, כי עתה ודאי הרפו מהם. אולם הם לא כן עשו, אלא פשטו מיד בפרווינציות כדי להמרידן בפריז ובקונונט. ובראותם איש איש במקומו, כי עליהם להלחם במהפכה גופא שכם אחד עם הכוהנים והמלוכנים – בחרו הצירים הללו להצטרף אל המלוכנים ולא לותר על תכניותיהם.

ואז, – דוקא אז, הינו: ביולי 1793, – הכריז עליהם הקונונט, כי הם עומדים מחוץ לחוק.

 

פרק ארבעים ושבעה: מהפכה עממית – מלוה של חובה    🔗

כל המפקפק עדיין, אם אמנם הוכרחה המהפכה להדיח מן הקונונט את מנהיגיה הראשיים של ז’ירונדה, יוכח בדבר אם יסקור את פעולתו המחוקקת של הקונונט מיד לאחר שהתנגדותו של הימין הוכרעה.

מלוה של חובה לצרכי המלחמה שהוטל על העשירים; קביעת מחירים מכסימליים לצרכי אוכל נפש; החזרת קרקעות הכלל לקהלות, הלא הם הקרקעות שניטלו מהן בגזרת 1669; בטולן המוחלט של הזכויות הפיאודליות ללא תשלום כופר; חוקי הירושה לפילוג הרכוש הנצבר בידי אדם אחד; החוקה הדימוקרטית של 1793 – כל התקנות הללו באו במהירות, בזו אחר זו, מיד לאחר שגורשו ל"א צירי הז’ירונדיסטים מן הקונונט ועל ידי כך רפתה התנגדותם של הימניים.

תקופה זו, שראשיתה ל“א במאי וסופה כ”ז ביולי 1794 (הינו: 9 בטרמידור, שנה שניה לריפובליקה), היא החשובה מכל תקופות המהפכה. במשך ד' שנים מגשים סוף־סוף הקונונט המחודש את התמורות הכבירות שרק ראשי פרקיהן סימנה האספה המכוננת (אור לד' באוגוסט 1789). אגב: העם – “הסנקילוטים” ככינוי הימים ההם – אינו מסתפק בכפיה שהוא כופה את הקונונט להתקין שורה של תקנות מהפכניות יסודיות, אלא גם שוקד להוציאן אל הפועל בכל אתר ואתר, בעזרת אגודות העם, שאליהן פונים שליחי הקונונט כל פעם שעליהם לכונן בערים ובכפרים שלטון מהפכני מוציא לפועל.

הרעב לא פסק בתקופה זו, והמלחמה שהריפובליקה אנוסה לקדש על אנגליה, הצרה על כל נמלי צרפת, ועל המלך הפרוסי, הקיסר האוסטרי ומלכי סרדיניה וספרד – מקבלת צורה מבהילה. המלחמה מטילה על האוכלוסים מעמסה כבדה, שקשה לשערה בלי אשר נתבונן בפרטים הקטנים, הרשומים בתעודות הימים ההם והמתארים את המצוקה והעוני שנפלו בגורלה של צרפת. בתנאים אלה, הטרגיים עד מאד, בהיות המחסור כבד בכול – בלחם, בתנעולת, בתחמושת, בברזל, בבדיל, בנחושת וכדומה, – ובאין אפשרות להכניס לצרפת כל סחורה שהיא – לא ביבשה, מפני ארבעים אלף החיילים שהטילו ממשלות הברית על צרפת, ולא בים מפני האניות האנגליות המחזקות את המצור – בתנאים אלה היו הסנקילוֹטים מתחבטים להציל את הריפובליקה העומדת על עברי פי תהום.

כל חסידי המשטר הישן, כל עדיפי־הזכויות לשעבר, כל המקוים להחזיר לעצמם את העמדות המיוחדות או להבטיח לעצמם זכויות חדשות מיד לאחר שתוחזר עטרת המלכות ליושנה – הינו: הכוהנים, האצילים, הבורגנות שעשתה הון בעזרת המהפכה – כולם קשרו קשר על הריפובליקה. כל אלה ששמרו אמונים למהפכה הוכרחו להלחם בחומת הכידונים והתותחים של העמים הזרים מצד אחד, ומאידך גיסא – בקושרים הפנימיים, במתנכלים להכותם בסתר.

הסנקילוטים ראו את הדבר, וכל חפצם לא היה אלא להקדים תרופה למכה ולכונן צרפת חדשה, שתהא קיימת ועומדת בשעה שתחזור הריאקציה; האכרים – כבר כבשו את הקרקע; הפועלים העירוניים – כבר הורגלו בשויון ובדימוקרטיה; מידי האריסטוקרטיה והכוהנים כבר לקחו את הרכוש, שהוא עיקר כוחם, ואחוזותיהם נתונות בידי אלפי פועלים חדשים, מפולגות לחלקים, מעובדות מחדש עד לבלתי הכירן, עד שאין כמעט כל אפשרות להחזירן ליושנן.

קורותיהם של 14 החדשים הללו, מיוני 1793 ועד סוף יולי 1794, לא נכתבו לאשורן עד עצם היום הזה. התעודות הדרושות לשם כך גנוזות בארכיונים שבערי השדה, בדינים־וחשבונות ובמכתבים של שליחי הקונונט, בפרוטוקולים של המוניציפלויות העירוניות והכפריות, האגודות העממיות וכדומה. אולם התעודות הללו לא נחקרו עדיין במדה שנחקרו התעודות הדנות בפעולתה המחוקקת של המהפכה, ואמנם מן הראוי להזדרז בדבר מפני שהן הולכות ונשמדות. מאליו מובן, כי לעבודה זו יצטרכו כמה היסטוריונים להקדיש את כל חייהם; אולם מבלעדיה יהיו דברי ימי המהפכה פגומים.⁷

מעשי הטירור נחקרו יותר מכל מאורעות התקופה הזאת. ואולם מהותם של י"ד החדשים הללו אינה בטירור, אלא בפילוג הגדול שנפלגו המקרקעין, בהפכה הקרקעית, בדימוקרטיזציה של המדינה, ולבסוף: בפרישותו של רוב אוכלסי צרפת מן הנצרות. תעודתם של ההיסטוריונים הבאים תהיה לספר על הפעולה הכבירה הזאת על כל הנפתולים שבאו אחריה בכל אתר ואתר. בספרנו זה אין אנו יכולים לעמוד אלא על כמה מקויה הבולטים של תקופה סוערת זו.

התקנה המהפכנית הראשונה, שהותקנה בי"ד במאי היתה מלוה־של־חובה שהוטל על האמידים לצרכי המלחמה. מצבו של אוצר המדינה היה ירוד מאוד. המלחמה דרשה הוצאות כבירות, והשער של שטרי הכסף שהוצאו למכביר החל לרדת. הטלת מסים חדשים על המון האוכלסים לא יכלה להועיל. וממילא לא נותרה ברירה אלא להטיל מסים על בעלי ההון. וכך עלה הרעיון בדבר מלוה־של־חובה בשיעור מיליארד ליורות. אגב: רעיון זה הובע עוד בימי המיניסטריון של נֶקֶר בראשית המהפכה.

הקורא עכשיו את דבריהם של בני הדור – כמהפכנים כריאקציונים – על מצבה של צרפת בימים ההם בא לכלל מסקנה, כי כל ריפובליקן, ואחת היא מה דעתו על הקנין הפרטי, חשב בהכרח על מלוה של חובה. מוצא אחר לא היה. אולם כשהעלו את השאלה הזאת בקונונט, ב 20 במאי, ואפילו קמבון המתון צדד בזכותה, קמו הז’ירונדיסטים, שהיו עדיין תקיפים, שפכו את חמתם על חסידי המלוה וחוללו בישיבת הקונונט שערוריה נתעבה.

רעיון המלוה לא נתאשר ב 20 במאי בקונונט אלא להלכה בלבד. את דרכי הגשמתו הוחלט לברר לאחר זמן – או לא לבררן לעולם – אם יצליחו הז’ירונדיסטים להעלות את ההרריים למַעֲרֶפֶת.

לעומת זאת, עוד בלילה הראשון לאחר גירוש ראשי הז’ירונדיסטים מן הקונונט החליטה הקומונה הפריזית להוציא מיד אל הפועל את הפקודה הקובעת שער־מחירים מכסימלי לצרכי אוכל נפש; להתחיל תיכף ומיד בזיון האזרחים; לגבות את מלוה החובה; לגייס צבא מהפכני מכל האזרחים מלומדי המלחמה, אולם לא להפקיד על הצבא את ה“מי שהיו”, ה“אריסטוקרטים”.

נם הקונונט החל לפעול בכוון זה, ובכ“ב ביוני 1793 דן בהרצאתו של ריאל, אשר קבע את עיקרי מלוה החובה. ההכנסה ה”הכרחית" נקבעה בשיעור של 30000 ליורות לאב־משפחה, ו 1500 לרַוָק, והכנסה כזאת פוטרה לחלוטין מחובת המלוה. על ההכנסות ב“שפע”, למעלה מן ה“הכרחות”, עד כדי 10000 ליורות לאב משפחה, חל המס במכסה פרוגרסיוית. ואם ההכנסה היתה מרובה מן השעור הזה – דנוה כ“מיותרת” וכל העודף הופקע למלוה. הפרינציפיון הזה נתקבל; אולם הקונונט העלה בפקודתו בכ"ב ביוני את שיעור ההכרחי והעמידו על 6000 ליורות לרוק ו 10000 לאב משפחה⁸.

אולם לא ארכו הימים עד שנתברר כי הדימוקרטיה, שיחסה ערך רב למלוה־של־חובה וקיותה לקבל בדרך זו מיליארד ליורות, הפריזה בהשערתה על מספר העשירים ועשרם. באוגוסט נתברר כי בעצם לא יכניס המלוה אלא מעט מאוד: פחות ממאתים מיליון; לפיכך הוכרח הקונונט בג' בספטמבר לבחון מחדש את פקודתו מיום כ“ב ביוני. הוא קבע את שעור ההכרחי כדי 1000 ליורות לרוקים ו 1500 לנשואים בתוספת 1000 ליורות לכל בן־משפחה. על הרוחים בשפע, עד כדי 9000 ליורות, הטילו מס פרוגרסיוי בשעור של מעשר או מחצית ההכנסה. ועל הרוחים למעלה מ 9000 ליורות הטילו מס באופן שלא תשאר לעשיר הכנסה למעלה מ 4500 ליורות כתוספת לרוח ההכרחי בשעור הנ”ל. אגב: זה לא היה מס קבוע אלא מלוה־חובה חד־פעמי, שהתנאים המיוחדים גרמוהו.

מפליא הוא הדבר ומעיד על רפיונם של הפרלמנטים: מעולם לא היתה ממשלה שאימתה על נתיניה כממשלת הקונונט בשנה השניה לריפובליקה. ואף על פי כן לא נכנעו האזרחים לפקודת המלוה. העשירים לא פרעו את חובם. גבית המס עלתה ביוקר. וכלום אפשר היה לגבות את המס מן העשירים שלא רצו לשלם? לעקל ולמכור את נכסיהם? אולם דבר זה מצריך מנגנון מיוחד, ומלבד זאת הרי רבים מן הנכסים הלאומיים כבר נועדו למכירה! מבחינה חמרית נכשל מלוה החובה כשלון גמור. אולם הואיל וכונתם של ההרריים הקיצוניים היתה להכשיר את הלבבות לשווי הנכסים ולקרבו משהו בפועל – הרי מבחינה זו השיגו את מטרתם.

ברבות הימים, גם לאחר הריאקציה הטרמידורית, היה ה“דירקטוריון”, שהתיצב בראש הנהלת צרפת, מסתייע במלוות של חובה כאלה – ב 1795 וב 1799. הרעיון בדבר ההכרחי והמותרות פלס לו נתיב. והרי ידוע, כי במאה הי"ט, במשך מאת השנים שעברו על אירופה לאחר המהפכה הצרפתית, היה המס הפרוגרסיוי כלול בתכניותיהם של הדימוקרטים בכל הארצות. יתר על כן: הוא נקבע כחוק בכמה מן המדינות, אמנם בשעורים מתונים יותר – מתונים עד כי השם “מס פרוגרסיוי” נתרוקן מתכנו.

 

פרק ארבעים ושמונה: קרקעות הקהל – החלטות האספה המחוקקת    🔗

שתי שאלות עיקריות הסעירו, כפי שראינו, את הכפרים בצרפת: החזרת קרקעות הצבור לקהלות וביטול המסים והתשלומים הפיאודליים. שתי שאלות כבירות, שחיי שני שלישים מכל אוכלוסי צרפת תלויים בהן; אולם פתרונן היה מן הנמנעות כל זמן שהז’ירונדיסטים היו רוב מנין בקונונט.

משהחלה המהפכה, או ביתר דיוק: משהבקיעה לכפרים קרן של תקוה בשנת 1788, השתדלו האכרים להחזיר לעצמם את הקרקעות החילוניים שנטלו מהם האצילים, הכוהנים והבורגנות הגדולה על סמך פקודת המלך משנת 1669. ובכל מקום שהשיגה ידם עשו את הדבר, בלי שים לב לענשים החמורים שהוטלו עליהם, מפני שכבשו את הקרקעות על דעת עצמם,

בימים מקדם היו כל הקרקעות – האפרים, היערות, האדמה החרושה ואדמת הבור – מקנינן של קהלות הכפרים, הפיאודלים היו רשאים לשפוט את האוכלוסין, ומלבד זאת רובם היו זכאים להטיל מסים ותשלומין (על פי רוב מס עובד כשיעור של ג' ימים בשבוע וכל מיני “תרומות”); בשכר זה נתחיבו הבעלים לכלכל חבורות מזוינות להגנת האוכלוסין מפני לסטים והסתערות בעלים אחרים או זרים.

אולם בעזרת כוחם הצבאי ובתמיכת הכוהנים שהיו מקבלים מתנות מידיהם, וכמו כן בעזרת יודעי דין שלמדו את משפטי רומא והתגוררו על פי רוב בחצרותיהם, החלו הבעלים הפיאודליים כובשים לאט־לאט את קרקעות הקהלה לקנינם הפרטי. כבוש כזה נעשה לאט־לאט – במשך כל ימי הבינים – אולם בשלהי המאה הט"ז כבר כבשו בעלי האחוזות – החילוניים והכנסיתיים – שטחים רבים משדות התבואה, היערות והאפרים שקודם לכן היו שייכים לאכרים.

אך הם לא הסתפקו בזה. עם רבוי האוכלוסין והתיקרות הקרקע החלו האכרים, שהיו למעמד־סגולה במדינה, לוטשים עין על הקרקעות שהיו מקנינן של הקהלות הכפריות והעירוניות. כבוש הקרקעות הללו – בכל הדרכים ובכל האמתלות, בכוח ובמרמה, על פי חוק ובניגוד לחוק – היה במאה הט“ז והי”ז מעשה שכיח ורגיל. ובימים ההם, בשנת 1669, פרסם לודויג הי"ד – “המלך הגדול ורב הנוגה”, ככינויו בפי החנפים – פקודה שעל פיה ניתן לבעלי האחוזות כלי־זין חוקי חדש לכבוש את הקרקעות הקהלתיים.

כלי־זין חדש זה היה השִלוּש (le triage), שעל פיו רשאים היו בעלי האחוזות ליטול לעצמם שליש מכל הקרקע שהיה שייך לפנים לכל קהלה בעודה בשעבודה. האצילים השתמשו בפקודה זו והחלו כובשים את מיטב הקרקעות של הקהלה, ביחוד את האפרים, שהאכרים הוזקקו להם יותר מכול.

מלבד זאת, בימי לודויג הי“ט ולודויג הט”ו הוסיפו האצילים, ההגמונים, המנזרים בכלל ו“התקיפים” לכבוש לעצמם את קרקעות הקהלה באמתלות שונות. יש אשר יסדו מנזר, ואכרי הסביבה ויתרו לו לשם שימוש ארעי חלקות־אדמה גדולות שנהפכו אחר כך לקנינו הפרטי של המנזר. יש אשר קבל בעל האחוזה מאת האכרים, גם כן לשם שימוש, בזיל הזול או בשכר ויתורים של מה בכך, חלקת קרקע מקרקעות הקהלה וזכות לבנות עליה חצר משלו; ואחר כך היה בסיוע הרָשוּת לבעל הקרקע. ויש שאחד הסוחרים היה יורד לחלקת קרקע בעד חובות הקהלה – חובות ממשיים או מדומים. הכובשים הללו לא משכו ידם גם מזיוף תעודות.

הבעלים הפיאודלים ויורשיהם היו זכאים לגדור את קרקעות הקהלה השוממות. בעל האחוזה בכמה מן הפרווינציות בצרפת היה רשאי לגדור חלק מקרקעות הקהלה ולהתאמר לבעל הקרקע הזאת, ומטעם שלטון המלך או הפרלמנט המקומי ניתנה לו תעודה המאשרת את זכות קנינו. ואם התנגדה הקהלה היו משקיטים את האכרים כשם שמשקיטים מורדים שהתפרצו בפני אדוניהם. כללו של דבר: את קרקעות הקהלה כבשו בכל מקום, בדרכי אמת ובמעשי מרמה.

אולם משהרגישו האכרים את ראשית המהפכה החלו דורשים שיכריזו על אי חוקיותם של כבושי קרקעות הקהלה שנעשו מ 1669 בתוקף גזרת ה“שילוש” או בדרך אחרת. הם דרשו כמובן להחזיר לקהלות את הקרקעות שויתרו לאנשים פרטיים מאונס. בשעת המרידות מ 1789 ועד 1792 נטלו לעצמם האכרים בכמה מקומות את הקרקעות שנלקחו מהם בזמן מן הזמנים. אולם הריאקציה התרגשה לבוא וממילא נתעוררה השאלה: אולי יקחו מהם את הקרקעות בחזרה? צריך היה, איפוא, לאשר את המעשים הללו בחוק כולל, שעל פיו יש להחזיר את הקרקעות לקהלות בכל צרפת כולה. ואולם דוקא לדבר הזה התנגדו לא רק שתי האספות הראשונות – המכוננת והמחוקקת – אלא גם הקונונט, כל זמן שהז’ירונדיסטים היו בו רוב מנין.

היה עוד גורם אשר סיבך את ענין הקרקעות של הקהלות. כמעט בכל מקום עוררה הבורגנות הכפרית, הינו: עשירי האכרים, את השאלה בדבר חלוקת הקרקעות של הקהלה; אולם לדבר הזה התנגד המון עניי האכרים, כשם שבימינו מתנגדים לכך האכרים ברוסיה, בבולגריה, בהודו וכדומה מן המקומות שבהם עוד יש קרקעות של הקהלות. ידוע הדבר, כי לחלוקת הקרקעות של הקהלה טוענים בכל מקום האכרים שעשו הון בעסקי מסחר ומקוים לקנות ברבות הימים קרקעות בזיל הזול מידי בעליהם שנתרוששו. אולם בעלי הקנין הבינוני מתנגדים תמיד לחלוקה כזאת.

וכן אירע גם בצרפת בימי המהפכה. בצד המון מתרוששים החיים חיי רעב נוצרה בכפרים הצרפתיים בורגנות כפרית שעלתה במדת מה על המעמד הכללי, ושבדרישותיה תמכו הבורגנות העירונית והאדמיניסטרציה – הבורגנית לפי מוצאה ולפי הרגליה ומושגיה. כשנתעוררה השאלה בדבר החזרת הקרקעות, שניטלו מן הקהלות בתוקף החוק של שנת 1669, היתה הבורגנות הכפרית בדעה אחת עם דלת האכרים. אולם היא התנגדה לעניי הכפר בדרשה לחלק את קרקעות הצבור ולמסור את החלקות לקנין פרטי לצמיתות.

פירוד זה התגבר שבעתיים מפני שבמשך דורות רבים נקבעה בקהלות הכפריות והעירוניות חלוקת אוכלוסין לשני מעמדות. בכל קהלה היו משפחות מבני המיסדים הראשונים או מאלה שנחשבו לבני הקהלה מדור דור. המשפחות הללו נקראו בשם הותיקים, האזרחים, או “המשפחות”. ובצדן היו משפחות שנצטרפו לקהלה לאחר זמן ונקראו בשם תושבים.

זכות הבעלות על שדות תבואה ואפרים לא ניתנה בצרפת, כבכל מקום, אלא לאזרחים בלבד, וכן גם זכות המרעה בשדות הקהילה ואפריה וזכות חטיבת העצים וכדומה. מי שאינם אזרחים לא היו רשאים אלא לרעות את פרתם ועזם במגרשי הקהלה או בשדות שממה, כמו כן ניתנה להם הזכות לקושש זרדים וללקט ערמונים ביערות.

אולם מצבו של מעמד אכרים זה, שהיה על פי רוב עני מאזרחי המקום, הורע שבעתים לאחר שהאספה המכוננת חילקה את בני הקהלה לאזרחים אקטיויים ופסיויים (עיין פרק כ"א) – ועל ידי כך קבעה הבדלים לא רק בזכויותיהם הפוליטיות של בני הקהלה העשירים והעניים אלא גם בזכויותיהם לבחור חברים להנהלת הקהלה, שופטים וכדומה. אחר כך, ב 24 בדצמבר 1789, פרסמה האספה המכוננת, כפי שראינו, פקודה אשר ביטלה את אספת הקהלה שבה נכללו עד אז כל בעלי הבתים (חוץ מכמה פרווינציות שבהן נתבטלו אספות הקהלה עוד בימי טירגו); במקום אספת הקהלה הנהיגה האספה המכוננת הנהלות כפריות נבחרות, שזכות הבחירה אליהן לא ניתנה אלא לאזרחים “אקטיויים” בלבד.

מכאן ואילך החלה שדידת הקרקעות של הקהלה מתגברת והולכת. לאזרחים האקטיויים היתה אפשרות להִדָבֵר תמיד בהנהלת הקהלה, שהם לבדם בחרוה, להחליט על מכירת מיטב החלקות של הקהלה או על חכירתן, – ועל ידי כך היו שוללים לעתים קרובות מהאכרים העניים מהם את זכות השמוש בקרקעות שבלעדיהם היה קשה להם להתקיים.

אמנם, הבורגנות הכפרית בקשה להחזיר לקהלות את הקרקעות שהאצילים לקחום מהן בתוקף הפקודה של שנת 1669, אולם היא גם דרשה לחלק את קרקעות הקהלה, ובנידון זה מצאה תמיכה באספה המכוננת. האכרים האמידים־יותר הבינו, כי אם יתירו את חלוקת הקרקעות בסדרים הקיימים – יהיה להם הדבר לתועלת. אגב: האספה המכוננת וגם האספה המחוקקת לא החליטו דבר עד אוגוסט

1. שתיהן התנגדו לכל החלטה שאינה לתועלתם של בעלי האחוזות, ולא פעלו דבר.

אולם לאחר עשרה באוגוסט 1792 העיזה האספה המכוננת לפני פיזורה לעשות מה שהוא בענין קרקעות הקהלה, וכל מה שעשתה היה לתועלת הבורגנות.

כשקם הציר מאיל (Mailhe) והציע בכ“ה באוגוסט 1792 הצעת חוק מעובד לפרטיו, מתוך כונה לבטל את תוצאות הפקודות של 1669 ולהחזיר לקהלות את הקרקעות שניטלו מהן במשך השנים האחרונות, לא נתקבלה ההצעה הזאת, אולם כבר בי”ד באוגוסט החליטה האספה המכוננת את ההחלטה דלהלן לקול שאון באולם:

א) משנה זו ואילך, מיד לאחר הקציר יחולקו בין כל אזרחי הקהלה כל קרקעות הקהלה והזכויות הקהלתיות, חוץ מן היערות;

ב) האזרחים הללו יקבלו את חלקותיהם לקנין גמור;

ג) קרקעות הקהלה המכונות בשם בתות ושדות־מרעה אף הם יחולקו בין האזרחים;

ד) לא יאוחר מבעוד שלושה חדשים יציע הועד החקלאי הצעת חוק בדבר אופן החלוקה.

בתוקף החוק הזה ביטלה האספה גם את ערובת הגומלין לתשלום המסים.

וכך, באין רואים, הוכתה הבעלות הקרקעית של הקהלות מכה ניצחת בשעה שדעת הקהל הנרגשת מכבוש טוּילרי היתה מופנה לענינים אחרים לגמרי. אגב: החוק, שנוסח ברשלנות ובשורות מועטות, פתר באופן שטחי שאלות יסודיות מחיי הכפרים, עד כי ימים רבים לא יכולתי להאמין כי הנוסח הנ"ל הוא הנוסח המלא של החוק. אולם נתברר, כי זהו הנוסח המלא של החוק, שבטל במשיכת־קולמוס אחת את הבעלות הקרקעית של הקהלות בצרפת ושלל ממרבית האכרים כל זכות לקרקעות הקהלה.

עכשיו אנו מבינים היטב את המרירות שנתעוררה בגלל החוק הזה בקרב העניים שבין האכרים כלפי הריפובליקנים. בחוק הזה ראו, כמובן, מעין פקודה לחלק את קרקעות הקהלה רק בין האזרחים (בכלל זה מגרשים, שדות מרעה שבהם השתמשו כל האוכלוסים). זה היה פשוט מעשה שוד לטובת הבורגנות הכפרית. חוק זה בלבד והסעיף השלישי דיים לעורר נגד הריפובליקה את אכרי בריטאן.

כעבור שלושה שבועות נמסר באספה המחוקקת דין וחשבון שבו צוין, כי הוצאת החוק הנ“ל לפועל נתקלת בהתנגדות נמרצת מצד האכרים עד כי אין אפשרות להגשימו בחיים, אולם האספה לא קבלה כל החלטה. החוק נתבטל רק באוקטובר ע”י הקונונט שהחליט מחמת הקשיים המונעים את הוצאת החוק אל הפועל “להוסיף לעבד ולזרוע את קרקעות הקהלה הנעבדות כמקודם בהתאם למנהג המקום עד שתעשה חלוקתן; והאזרחים שעבדו וזרעו יהנו מיבול מעשי ידיהם”.

ובויתור זה, בתקנת־חצאין זו, נפסק הענין, כל זמן שהז’ירונדיסטים משלו בקונונט. יתכן מאוד, כי האכרים הבינו שהפעם נכשלו הגזרות שבאו לבטל את בעלות הקהלות על הקרקעות ואת חלוקת נחלות הכלל, גזירות שבקשו לכוף עליהם בתוקף החוק של כ"ה באוגוסט 1792. אולם מי יעריך את כל הרע שנגרם למהפכה באיום זה כלפי הקהלות; מי יספר את כל המרירות שנתעוררה בגלל זה בכפרים כלפי המהפכנים העירוניים!

האספה המחוקקת לא הסתפקה בתקנות אלה. קודם פזורה פרסמה עוד חוק על קרקעות הקהלה, שאילמלא בטלו הקונונט היה נהפך לשדידת הקהלות לטובת בעלי האחוזות. אמנם, בחוק זה היה כתוב לאמור, כי “הבַּתות והקרקעות הבלתי־מעובדות נחשבות כקנין הקהלות ובתי הדין ישפטון לזכותן; אולם אם בעל האחוזה היה כובש לעצמו קרקעות כאלה או חלקים מהם והיה עומד בבעלותו במשך ארבעים שנה ויותר באין מערער – היו הקרקעות הללו נעשות לקנינו שאין עליו עוררין”. החוק הזה, כפי שהוכיח אחר כך פאבר (מ־Hérault) בדין וחשבון שלו בישיבת הקונונט, נוסח כולו לטובת בעלי האחוזות, הואיל “וכל אחד מהם יכול היה להסתמך על חזקה של ארבעים שנה ועל ידי כך לבטל את סעיף החוק שאפשר לגלות בו פנים לטובת הקהלות”. פאבר עמד כמו כן על העוֶל שבסעיף השלישי מסעיפי החוק, שעל פיו לא היתה הקהלה יכולה להחזיר לעצמה את זכויותיה, אם בעל האחוזה מכר לאחר את הקרקע שכבש לעצמו. ועוד זאת: דאלוז כבר ציין מה קשה היה לקהלות למצוא הוכחות ממשיות וודאיות וחוקיות לזכותן לקרקעות, הואיל והקהלות רכשו את הבעלות על פי הזכות הרגילה, כנוהג שבעולם.

כללו של דבר: חוקי 1792 נוסחו לתועלתם הגמורה של האנשים אשר כבשו לעצמם את קרקעות הקהלה בניגוד לחוק. רק בקונונט (וגם כאן לאחר המרד שהתחולל בל"א במאי ולאחר גרוש ראשי הז’ירונדיסטים) נבחנה מחדש שאלת הקרקעות של הקהלות ונפתרה ברוח נוחה למדי להמוני האכרים.

 

פרק ארבעים ותשעה: החזרת קרקעות הצבור לקהלות    🔗

כל זמן שהז’ירונדיסטים היו המושלים בקונונט עמד ענין הקרקעות של הקהלות בקדמותו. הקונונט לא עשה דבר כדי למעט את פעולתם המזיקה של חוקי אוגוסט 1792, לא כל שכן כדי לתת תוקף להצעת מאיל בדבר החזרת הקרקעות שנלקחו מהקהלות.

והנה מיד לאחר 2 ביוני החל הקונונט מטפל בשאלה כבירה זו, ומקץ תשעה ימים (בי"א ביוני 1793) פרסם חוק ראדיקלי בענין קרקעות הקהלה, המחולל תקופה חדשה בחיי האכרים הצרפתים. זהו אחד החוקים בחוקה הצרפתית שגרר אחריו תוצאות מרובות. על פי החוק הזה מוחזרות לקהלה כל הקרקעות שנלקחו מהן במשך מאתים השנים האחרונות על סמך פקודת 1669, כל הבתות, המגרשים, החולות, החורשות וכדומה, שנכבשו או נלקחו מהן בידי אנשים פרטיים בכל דרך שהיא, – לרבות הקרקעות שלגביהן קבעה האספה המחוקקת חזקה של ארבעים שנה⁹.

אגב: הקונונט התקין, אמנם, את התקנה הצודקת והנחוצה הזאת, אולם בו בזמן עשה משגה בדבר חלוקת הקרקעות של הקהלות. בקונונט, כמו בכל צרפת, התנגשו בימים ההם שתי דעות. האכרים הבורגנים, שלטשו עין על קרקעות הקהלה משכבר ורצו בחלוקתן מצאו בקונונט סניגורים נלהבים לעצמם; והסניגורים הללו נאמו, כרגיל, בשם זכויות הקנין הפרטי. הם דברו בשם הצדק והשויון והוכיחו, כי לא בכל הקהלות שוה מדת הקרקעות שיש לכל נפש. ואף על פי כן לא מנעם הדבר הזה מלמד זכות על כך בתוך כל קהלה לחוד. הסניגורים הללו דרשו לקבוע כחובה את חלוקת הקרקעות לפי מספר הנפשות ומועטים היו בקונונט שדרשו לקיים את בעלותה של הקהלה בשלמותה.

אגב: עם סילוקם של מנהיגי הז’ירונדיסטים השפיעו אנשי ההר על הקונונט שלא יתן קרקעות הקהלות לאכרים האמידים בלבד. ואף על פי כן מצא הקונונט, כי טובת החקלאות דורשת לחלק את הקרקעות של הקהלה ולהעמיד את החלוקה על מספר הנפשות. הנימוק שבו נכשל רוב מנינם של ההרריים הוא, כי לא יתכן שיהיה איש בריפובליקה המשולל זכות לחלק־מה מן הקרקעות השייכות לריפובליקה.

בתוקף החוק של י"א ביוני צריכה היתה החלוקה להעשות על פי מספר הנפשות לכל אחד מאוכלוסי הקהלה, בלי הבדל מין וגיל, בין אם הוא יושב באותו מקום ובין אם אינו יושב שם (סימן II, סעיף I). כל אזרח, לרבות הפועלים השכירים, משרתי האחוזות וכדו', שהתגורר שנה בקהלה – היה לו חלק בקרקעות הקהלה. ואם חב האזרח – אסור היה במשך עשר שנים לעקל את החלקה שקבל (סימן III, סעיף I).

אולם החלוקה לא היתה חובה. בחוק נאמר, כי בראשון בשבת תתכנס אספת הקהלה, שבה ישתתפו כל הזכאים ליהנות מן החלוקה מבני 21 ומעלה, והיא שתפסוק לחלק את כל קרקעות הקהלה או רק חלק מהן. אם שליש הנאספים יביע את דעתו בעד החלוקה – מן הדין הוא להוציאה לפועל (סימן III, סעיף 9) ולבטל את ההחלטה אי אפשר.

נקל לשער את ההפכה שחולל החוק הזה בחיי הכפרים. מעתה רשאים האכרים ליטול את כל קרקעות הקהלות, שבעלי האחוזות, הכנסיות, המנזרים, הבורגנים הזריזים וכדו' לקחו לעצמם אם בתוקף חוק השילוש ואם בדרכי אונאה, תמורת חובות מדומים וכדו'. החזקה של ארבעים שנה נתבטלה; הרשות בידי האכרים ליטול כל קרקע, ששדדוה התקיפים והערמומיים בשעתם מ 1669 ואילך.

מלבד זאת: קרקעות הקהלה, ששטחן הוגדל מעתה, כבר היו שייכים לכלל – לכל אלה שהתגוררו בקומונה למעלה משנה, לפי מספר הנפשות בכל משפחה, לרבות זקנים וטף. כל הבדלה בין “אזרחים” ו“תושבים” נתבטלה. קרקע הקהלה היתה לקנין הכלל. זו היתה מהפכה גמורה.

בכמה מן המקומות היו החלוקות מרובות. למשל: בפלך מוזלי, שבו מפותחת תעשית היין, חלקו 686 קהלות את קרקעותיהן (מהן 107 על פי מספר הנפשות, 579 על פי המשפחות), ורק 119 סרבו לחלק; אולם בפלכי צרפת המרכזית והמערבית קימו רוב הקהלות את הבעלות הקהלתית על הקרקעות.

בדרך כלל הבינו האכרים היטב, כי לאחר החלוקה עתידות משפחות העניים להתרושש שבעתים וליהפך לפרוליטרים, ועל כן לא נזדרזו לבצע את החלוקה.

מאליו מובן, כי הבורגנים שבין חברי הקונונט, אשר הרבו כל כך לדבר על העול ועל אי־השויון שיחולו לאחר שיחזירו לקהלות את זכותן לקרקעות שניטלו מהן – לא נקפו אצבע כדי להשוות את הקהלות שהוחזרה להן הבעלות על קרקעותיהן. כל דבריהם של האדונים הללו על הקהלות העניות, אשר לא תקבלנה מאומה, לא היו אלא אמתלה שלא לעשות דבר ולקיים את הזכות על קרקעות הקהלה בידי כובשיהן. אולם כשבאה שעת הכושר להציע משהו אשר ימנע את ה“עול”, שכל כך הצטערו עליו, לא הציעו דבר¹⁰.

הקהלות שלא החמיצו את השעה והוציאו למעשה את קרקעותיהן מידי כובשיהן – היו לבעלוֹת הקרקע ובעלותן נתקימה בידיהן אחר כך. כשבאה הריאקציה ובעלי האחוזות חזרו ונתחזקו – לא עלה בידם להחזיר לעצמם את הקרקעות שניטלו מהם בתוקף החוק של י"א ביוני. הבעלות האמתית והממשית היתה כבר בידי האכרים והממשלה לא העיזה להפקיעה מידיהם. והקהלות שלא עשו כן נשארו בחוסר כוֹל כמלפנים.

עם תגבורת הריאקציה, לאחר שהוכרע מרדם של “ההרריים האחרונים” שהחל בראש חדש פְּרֶריאל שנה ג' (20 במאי 1795) – היתה ראשית דאגתו של הקונונט, שבימים ההם כבר היה ריאקציוני, לבטל את החוקים המהפכניים של הקונונט ההרריי. בכ"א בפרריאל שנה ד' (9 ביוני 1796) כבר נתפרסם החוק שאסר להחזיר לקהלות את הקרקעות שניטלו מהן.¹¹

כעבור שנה, בכ“א במאי 1797, נתפרסם חוק חדש האוסר על הקהלות להפקיע או להחליף את קרקעותיהם על סמך החוקים של י”א ביוני וכ"ד באוגוסט 1793. מכאן ואילך היתה כל הפקעה טעונה היתר מיוחד, החוק הזה נתכון, כנראה, להפסיק את בזת הקרקעות של הקהלות שהתפשטה עכשיו בצורת חלוקה ונהפכה בסוף המהפכה לשערוריה.

ואחר־כך, בימי הקיסרות של נפוליאון, נעשו עוד כמה נסיונות לבטל את חוקי הקונונט בדבר קרקעות הקהלה. ואולם “כל נסיונותיהם של הדירקטוריון, הקונסוליות והקיסרות להפר את חוקי הקונונט – אומר סָניָק – היו נכשלים כשלון מחפיר”. לאכרים היו כבר אינטרסים קבועים שקשה היה להתגבר עליהם.

בדרך כלל יש לומר, כי רוב הקהלות שחזרו למעשה להיות בעלות הקרקעות שניטלו מהן מימי 1669 – קימו בידיהן את הבעלות הזאת. והקהלות אשר לא עשו כן עד יוני 1796 לא קבלו מאומה.

במהפכה אין תוקף ניתן אלא ל“עובדה קיימת”.

 

פרק חמשים: ביטולן המוחלט של הזכויות הפיאודליות    🔗

לאחר חורבנו של שלטון המלך הוצרך הקונונט, עוד בישיבותיו הראשונות, לטפל בזכויות הפיאודליות, אולם הכל היה כשהיה, מפני שהז’ירונדיסטים התנגדו לביטול הזכויות בלי תשלום כופר, ולא הציעו כל שיטה של פדיון שתהא חובה לבעלי האחוזות. והרי שאלת הזכויות הפיאודליות היתה העיקרית לגבי רוב האוכלוסין בצרפת. – הישוחרר סוף סוף האכר או יוסיף להכביד עליו העול הפיאודלי והוא ישוב וירעב מיד לאחר שתסתיים התקופה המהפכנית?

תשעה ימים לאחר גירושם של ראשי הז’ירונדיסטים מן הקונונט פרסם חוק המחזיר לקהלות את קרקעותיהן, אולם הסס ונמנע מלחוות דעתו על בטולן של הזכויות הפיאודליות. ורק לאחר חודש ימים (בי"ז ביולי 1793) העיז לפעול נמרצות וליתן תוקף חוקי לאחת משתי השאלות העיקריות של המהפכה – השמדתם הגמורה של שרידי הפיאודליזם.

בכ“א בינואר 1793 בָּטלה ממשלת המלך. עכשיו, בי”ז ביולי 1793, בִּטל החוק את הזכויות הפיאודליות, הינו: את שעבוד האדם לחברו.

פקודת י"ז ביולי 1793 היתה ברורה בתכלית. ההבדלה, שקבעו שתי האספות הקודמות בין זכויות פיאודליות למיניהן, בתקוה לקיים לפחות משהו מהן, נתבטלה עכשיו. כל זכות קרקע שמוצאה פיאודלי – פקע כוחה.

“כל התשלומין לבעלי האחוזות לשעבר, כל הזכויות הפיאודליות, בין קבועות ובין ארעיות, לרבות הזכויות שנקבעו בפקודת כ”ה באוגוסט אשתקד, בטלות ומבוטלות בלי כל פדיון וכופר" – כתוב לאמור בסעיף הראשון של חוק י"ז ביולי 1793 – חוץ מדמי חכירה וקניה בלבד, שאינם פיאודליים (סעיף ב').

על ידי כך נתבטל לחלוטין היחס לתשלומין הפיאודליים (הינו: לחוב השעבוד). כל דמי חכירת הקרקע, כפי שנקבע בחוקי 1790 ו 1791 יתר על כן: כל דמי חכירה או כל התחיבות פיאודלית (הינו: מימי השעבוד), בלי הבדל שם וכנוי, שהתחייב האכר, בטלים ומבוטלים לצמיתות וללא כל פדיון.

אכר שחכר קרקע והתחייב לשלם כך וכך בשנה יכול היה, על פי חוק 1790, לפדות את הקרקע הזאת ולהיות לבעליה לאחר ששלם במחירה כשיעור דמי חכירה למשך עשרים או עשרים וחמש שנים. האכרים הסכימו לתנאי זה. אולם החוק הנ"ל הוסיף והתקין כי אם מלבד דמי חכירה הטיל בעל האחוזה באחד הימים על האכר עוד תשלום או התחיבות פיאודלית, כגון: מסי ירושה ויבול, מנדה או התחיבות פרטית כלהשתמש בטחנתו, בתנורו או בגתו של בעל האחוזה, תשלום בחלק מן התוצרת או הגבלת זכות האכר במכירת תבואתו), תשלום בשעת גמר מועד החכירה או בשעת מכירת הקרקע לבעלים אחרים – מחויב החוכר לפדות גם את ההתחיבות הפיאודלית הזאת יחד עם הרנטה הקרקעית.

עכשו הלך הקונונט בדרך מהפכנית. הוא ביטל לחלוטין את כל המעשקות הפיאודליות הללו. אם על האכר החוכר הוטלה התחיבות שיש בה משום פיאודליות – הרי היא בטלה ומבוטלת לחלוטין. – החוכר משלם את מחיר הקרקע, ובכסף הזה אין כלום מן הפיאודלי; ואם נוסף על הדמים הללו הוטלה עליו איזו התחיבות שיש בה מן הפיאודליות – הרי הבעלות על הקרקע ניתנת לו בלי תשלום פרוטה.

ואם תאמר, כי ההתחיבות היתה סתם בעלמא, כי היא לא היתה אלא סימן של כבוד בלבד ללא ערך כספי – הרי לרעתך אמרת. משמע שבקשת לשעבד את חוכר אדמתך, – ועכשיו הוא היה לבעל בן־חורין של הקרקע שהוטלה עליה התחיבות פיאודלית ואין הוא חייב לך כלום. “היו גם אנשים פרטיים – אומר סניאק – שקבעו בחוזיהם, כנוספות לדמי החכירה, אילו התחיבויות של־מה־בכך שיש בהן משום פיאודליות” – הם בקשו פשוט “לעשות מעשי פריץ”.

והיא לרעתם. עכשיו לא שאלם הקונונט אם רק מעשי פריץ היו אלה, או באמת נתכונו להיות “פריצים”. הקונונט ידע, כי כל ההתחיבויות הפיאודליות היו בראשיתן התחיבויות של מה בכך, ואף על פי כן נהפכו במרוצת הימים למעמסה כבדה. מכל מקום, סימני שעבוד פיאודלי היו בחוזה מעין זה, כבכל שאר החוזים שבמשך דורות רבים היו בעלי האחוזות משעבדים בהם את האכרים, – ועכשיו נתן הקונונט את הקרקעות הללו לאכר, בלי שדרש ממנו כל תשלום כופר.

יתר על כן: הקונונט פקד (סעיף 6) “לשרוף את כל התעודות שבהן רשומות הזכויות הפיאודליות”. בעלי האחוזות, הנוטריונים, שומרי שטרי המקנה, התחיבו להביא, לא יאוחר מאשר במשך ג' חדשים, למשרד עיריתם את כל המגלות והתעודות שבהן נרשמו הזכויות של מעמד אחד כלפי זולתו. את כל התעודות הללו צריך להביא לערֵמה אחת ולשרוף באש. המעשים אשר עשו האכרים המתפרצים ב 1789, בשימם את נפשם בכפם, נעשו עכשיו בתוקף החוק המהפכני. כל הממונה על התעודות הללו ויסתיר, יגנוב או יגנוז אותן או את העתקותיהן – יאסר באזיקים ל“משך חמש שנים”. רבים מן החוזים הללו קבעו את זכויות המדינה לגבי הקרקעות הפיאודליים, כי גם למדינה היו בשעתה משועבדים משלה, ואחר כך נכנעים – אין דבר! אולם הזכות הפיאודלית צריכה להבטל – והיא תבטל. כשם שעשתה האספה המחוקקת לתארים הפיאודליים, בבטלה את תארי הדוכסים, האלופים והשועים – כן עשה עכשיו הקונונט לזכויות הנכסים של הפיאודלים.

מפני רבוי הקובלנות, ביחוד מצד הנוטריונים, שהיו רושמים בספר אחד, ולעתים קרובות בדף אחד, חוזים קרקעיים והתחיבויות פיאודליות –התיר הקונונט (כ"ז בינואר 1794) למוניציפלויות לגנוז תעודות מעורבות. אולם חוץ מסעיף זה עמד החוק של י“ז ביולי 1793 בתקפו המלא, ובכ”ט בפלוריאל שנה ב' (י"ח במאי 1794) חזר הקונונט ואישר את התקנה, כי “כל החכירות שיש בהן משהו מן הפיאודליזם” – מתבטלות: הקרקע עוברת לרשותו של החוכר ללא כל תשלום.

ביחוד יש לציין את העובדה, כי הריאקציה לא יכלה לבטל את תוצאותיה של התקנה המהפכנית הכבירה. אמנם, רחוק הוא החוק להלכה מקיומו למעשה. ובאמת, בכל מקום, כגון בואנדי, ששם לחמו האכרים, בהנהלת בעלי האחוזות וראשי הדת, נגד הריפובליקנים ובכל מקום שהמוניציפלויות הכפריות נתקימו בידי הגבירים – לא הוצאו חוקי י“א ביוני וי”ז ביולי אל הפועל. האכרים לא החזירו לעצמם את קרקעות הקהלות. הם לא היו לבעלי הקרקעות שחכרו מידי בעלי האחוזות בהתאם לזכויות הפיאודליות. הם לא שרפו את התעודות הפיאודליות. הם גם לא קנו את נכסי הכנסיות, שמא תחול עליהם קללת הכנסיה.

ואולם ברוב חלקי צרפת קנו האכרים את קרקעות הכנסיות, וגם הכריחו בכמה מן המקומות למכור אותן חלקות קטנות. הם היו לבעלי הקרקעות שחכרו מידי אדוניהם הפיאודליים לשעבר, בלי ששלמו להם כופר כל שהוא. הם נטעו אילנות־מאי, רקדו מסביבם ושרפו בפרהסיה את התעודות הפיאודליות. הם לקחו מידי הנזירים, האצילים, והבורגנים את קרקעות הקהלה שניטלו מהם לפנים. וכשחזרה הריאקציה בשנת 1815 – שוב לא היה לאל ידה לעשות במקומות הללו דבר אשר יבטל את המהפכה הכלכלית שכבר נתחוללה.

הריאקציה החלה עוד בט' בטרמידור, הינו: ב 27 באוגוסט 1794, ועמה החל גם הטירור הכחול של הבורגנות שהעשירה. אחר כך בא הדירקטוריון, באה הקונסוליה, ואחריה – הקיסרות הנפוליאונית. לאחר כשלונו של נפוליאון באה (בשנת 1813, ואחר כך בשנת 1815) הריסטאורציה הבורגנית – והן שהשמידו אח כל המוסדות שכוננה המהפכה. אולם התמורה האגררית שחוללה המהפכה נשארה בתקפה: היא עמדה בפני כל ההתקפות שבאו זו אחר זו. הריאקציה יכלה להשמיד במדת־מה את המפעל הפוליטי של המהפכה; אולם המפעל הכלכלי נשאר שריר וקיים. שרירה וקיימת היתה גם האומה החדשה שנוצרה בשעת התמורה המהפכנית.

ועוד זאת: כשאנו לומדים לדעת את תוצאותיה הכלכליות של המהפכה הגדולה שנתחוללה בצרפת – הננו מבינים את ההבדל הכביר שבין ביטול היחסים הפיאודליים, שנעשה בדרך ביורוקרטית על ידי המדינה הפיאודלית עצמה (כמו בפרוסיה לאחר 1848 או ברוסיה בשנת 1861) ובין כל מה שנתבטל בדרך מהפכנית. אכרי פרוסיה ורוסיה פוטרו מהתשלומין הפיאודליים במחיר חלק רב מן הקרקעות שהיו לפנים קנינם ועתה ניטלו מהם, ואת שאר הקרקעות פדו בתנאים שהביאום לידי דלדול. האכרים התרוששו כדי לרכוש קרקע הפטורה מהתחיבויות פיאודליות. מה שאין כן בעלי האחוזות שהתנגדו תחילה לביטול הזכויות הפיאודליות, ובעצם הפיקו ממנו תועלת שלא שערוה מראש, – מכל מקום במקומות שהקרקע פוריה. מלבד זאת: הרי בכל אירופה כולה, חוץ מצרפת, גרם שחרורם של האכרים להגביר את שלטונם המדיני של בעלי האחוזות.

רק בצרפת, שביטול היחסים הפיאודליים חל בה בדרך מהפכנית, היתה המהפכה לרעת הפמליא הכלכלית והמדינית של אדוני־עבדים לשעבר ולטובת המון האכרים.

הנה הלקח שנתנה לנו המהפכה הצרפתית הגדולה. להשגת המטרה הזאת הוצרכה המהפכה לתקופה של ד' שנים. לא יום אחד תקום מהפכה ואף לא ירחים אחדים. צריך משך־זמן כדי שדרישותיה תתפתחנה ותתגשמנה.

 

פרק חמשים ואחד: הנכסים הלאומיים    🔗

מהפכת ל"א במאי השפיעה גם על ממכר הנכסים הלאומיים, שהופקעו מידי הכנסיה והאצילים. עד כה היתה הבורגנות האמידה נהנית מן הממכר הזה. עכשיו התקינו ההרריים כמה תקנות שגם עובד האדמה בזיעת אפיו יוכל לקנות את הקרקעות הללו.

בראשית מכירתם של הקרקעות שהופקעו מידי הכנסיה החלו לחלק את הקרקע לחלקות קטנות, ולקונים ניתנה האפשרות לשלם את מחירן לשיעורין במשך עשרים שנה. אולם עם תגבורת הריאקציה של 1790 ו־1791 חל שינוי בסדר הממכר הזה לטובת הבורגנות העשירה. ועוד זאת: המדינה הוצרכה לכסף ומשום כך היה הכרח להזדרז במכירה ולהעדיף את הקונה אחוזות גדולות בבת אחת – ולו גם לשם מכירתן לאחרים או לשם מעשי ספסרות – ובלבד שלאוצר הממשלה יכנסו סכומים גדולים. אמנם, בכמה מקומות יסדו האכרים אגודות אגודות כדי לקנות אחוזות בשותפות; אולם המחוקקים לא הביטו בעין יפה על אגודות כאלה, ומרבית הנכסים הלאומיים עברה לידי האוגרים, הספסרים וחלק גם לידי חברות זרות. בעלי־קרקע זעירים, לא כל שכן פועלים שכירים ובעלי מלאכה, שהיו גרים בכפרים, וסתם עניים היו מתאוננים על הדבר; אך האספה המחוקקת לא שמה לב לקובלנותיהם.

עוד ב 1789 הובעה במגלות־בחירות רבות המשאלה, שקרקעות המדינה ו“היד המתה” אשר בסביבות פריז יחולקו ויוחכרו בחלקות קטנות. בפרווינציה ארטוּא דרשו יותר מזה: לבלתי תת לאדם לקנות אחוזות למעלה מן השיעור הקבוע (סניאק עמ' 80). אולם צדק אַוֶנֶל בהערתו: "לא בנאומים שנשאו בענין זה באספה, לא בחוקים שהוחקו ולא בשום מקום אחר לא נאמר דבר וחצי דבר לטובת חשוכי הקרקע… איש לא הציע באספה ליסד אשראי עממי, כדי שבני דלת העם יוכלו לרכוש לעצמם כברת־ארץ קטנה… איש לא שם לב למשאלה שהובעה בכמה מן העתונים, בכלל זה גם בעתון הרשמי “מוניטר”, שהציעו לחלק את מחצית הקרקעות לחלקות שמחירן 5000 פרנק, כדי ליצור על ידי כך מעמד של בעלי־קרקע זעירים. את הקרקעות קנו: או האכרים שכבר היו לבעלי קרקע או בורגנים בני־כרך. דבר זה עורר התנגדות עצומה בבריטאן ובואנדי, ואחר כך בשוב הבורבונים ב 1815 – שמש נשק חזק בידי הריאקציה במלחמתה נגד הדעות הריפובליקניות והמתקדמות בכלל.

והנה בא מרד העם בי' באוגוסט. אימת התנועות העממיות נפלה על האספה המחוקקת והיא השתדלה לשכך את החימה ופקדה לחלק את הקרקעות שהופקעו מידי המהגרים (העידית של קרקעות הכנסיה כבר נמכרה) לחלקות בנות 2–4 מוֹרגוֹת ולמכרן “לצמיתות, בתשלום רנטה תמידית בכסף”. ואף על פי כן ניתן משפט הבכורה לאלה ששלמו סכום גדול במזומנים.

בג' ביוני 1793, הינו: למחרת גירושם של מנהיגי הז’ירונדיסטים מן הקונונט, הבטיח הקונונט להקצות בערך מורגה אחת קרקע לכל משפחה פרוליטרית בכפר. אמנם, כן עשו כמה מבאי כוח הקונונט, שנשלחו אל הפרווינציות וקבלו סמכות רחבה מאוד: הם חלקו לעניי האכרים חלקות קטנות. ואולם רק בשנים בפרימֶר שנה ב' (בכ"ב בנוומבר 1793) התקין הקונונט לחלק את הקרקעות הלאומיים העומדים למכירה לחלקות קטנות ככל האפשר. גם במכירת האחוזות שהופקעו מידי המהגרים נקבעו תנאים רצויים לעניים והתנאים הללו עמדו בעינם עד שבאה הריאקציה בשנת 1796 וביטלה אותם.

אגב, יש לציין, כי מצבה הפיננסי של הריפובליקה היה רע כל הזמן. המסים נפרעו, כמובן, על צד היותר גרוע, והמלחמה בלעה מיליארדים. השער של שטרי הכסף התנודד וירד פלאים, ובתנאים אלה הוכרח אוצר המדינה להכניס בהקדם האפשרי כסף מזומן ממכירת הנכסים הלאומיים, כדי לפרוע שיעור קבוע של שטרי כסף. ולפיכך היו כל השליטים – כהרריים וכז’ירונדיסטים – נותנים את דעתם להשגת סכומים עצומים לאלתר ומסיחים דעתם ממצבו של האכר. משפט הבכורה ניתן תמיד למי ששילם במזומנים בשעת הקניה; ומשום כן קמו “הכנופיות השחורות” של האוגרים והספסרים.

ואף על פי כן, עם כל הספסרות ומעשה־השרירות, רבתה גם מכירת החלקות הקטנות. יחד עם בורגנים אדירי הון שנתעשרו בבת אחת בקנית הנכסים הלאומיים, היו גם אכרים עניים בכמה מחלקי צרפת, וביחוד במזרח, שלידיהם עברו קרקעות רבים. במחוזות הללו חלה מהפכה שלמה בחלוקת הרכוש הקרקעי הפרטי.

מלבד זאת השתדלה המהפכה להכות מכה ניצחת את מעמד הרכושנים הגדולים מבני האריסטוקרטיה ולבטל בכלל את הרכוש הפרטי הגדול מתוך ביטול זכות הבכורה בירושה. למטרה זו ביטלו בט"ו במרס 1790 את החוקה הפיאודלית בדבר הירושות, שעל פיה נמסרה כל האחוזה לאחד היורשים. ב 8–15 לאפריל 1791 נתפרסם חוק המבטל כל אי־שויון בירושות. בחוק נאמר: “כל היורשים נוחלים חלקים שוים מן הנכסים המונחלים להם בהתאם לחוק”. אחר כך נקבעו כיורשים חוקיים גם הקרובים שמדת קריבותם פחותה יותר וגם הממזרים, ועל ידי כך נתרבה מספר היורשים; ולבסוף, ב 7 במרס 1793, ביטל הקונונט את עצם “זכות ההורשה בצואה” וההנחלה בתורת מתנה. “כל הצאצאים זכאים לקבל חלק שוה בנכסים”. פלוג הנכסים היה, איפוא, לחובה לפחות בשעת ירושה.

מה היו תוצאותיהן של שלוש התקנות הללו (ביטול הזכויות הפיאודליות ללא תשלום כופר; החזרת קרקעות הצבור לקהילות; מכירת הנכסים שהופקעו מרשות הכוהנים והמהגרים)? מה היתה השפעתן על חלוקת הרכוש הקרקעי? – עד היום מדַינים בשאלה זו, שונות הן התשובות ועוד היא שנויה במחלוקת.

אולם דבר אחד אינו מוטל בספק: הרכוש הקרקעי הפרטי נחלק לחלקות קטנות יותר; ובכל מקום שהמהפכה משכה אחריה המוני עם – עברו קרקעות רבים לידי האכרים בתנאים נוחים באמת. המצוקה האיומה, העוני והרעב, חזיון נפרץ ב“משטר הישן”, חולפים ועוברים. במאה הי"ט פסק הרעב התמידי שבו הצטינה המאה שלפניה.

עד המהפכה היה בכל שנה רעב באחד מחלקי צרפת. בימים ההם היו אכרי צרפת חיים חיי האכרים ברוסיה של ימינו. כל עבודתו של האכר לא הועילה לו להוציא לחם מן הארץ כדי מחיתו מקציר עד קציר. – חרישתו היתה גרועה מאוד; זרעיו היו רעים; הבהמה היתה כחושה מרעב ולא נתנה את הזבל הדרוש. משנה לשנה פחתו היבולים והלכו.

אך הנה באה המהפכה. סערתה היתה איומה. יסורי העם בימי המהפכה, ביחוד מחמת המלחמה, היו נוראים עד בלתי נשוא. לפעמים נדמה, כי תהום נפערה וסופה לבלוע את צרפת. ואחרי המהפכה בא הדירקטוריון ועמו הבורגנות שנתעשרה מאוד וטבעה בשפע־מותרות. ואח"כ התחילו המלחמות האיומות של מלכות נפוליאון. בשנת 1814 חזרו הבורבונים, שהועלו על כסא המלכות בצרפת בכוח הקואליציה של המלכים והקיסרים הזרים, ועמהם בא הטירור הלבן, שהיה איום מן הטירור האדום. ואנשים בלי־דעת נחפזים להסיק מסקנה: “הלא תראו, – אומרים הם – כי המהפכות עולות בתוהו”.

אולם היו שני דברים ששום ריאקציה לא יכלה לשנותם. המהפכה שנתה את פני צרפת ברוח דימוקרטית מן הקצה אל הקצה. אדם שהתגורר זמן מה בצרפת ובא אחר כך לארץ אחרת (אנגליה, בלגיה וכו') מרגיש תמיד, כי בארצות הללו לא נתחוללה עדיין המהפכה הגדולה. האכר בצרפת היה לאיש. הוא התחיל לחשוב מחשבות. אולם עצם המראה של הכפרים בצרפת נשתנה תכלית שינוי מימי המהפכה, ואפילו הטירור הלבן לא הצליח לחזור ולהכביד על האכר את העול כמקודם. מאליו מובן, כי גם בצרפת, כבכל מקום, היתה עדיין עניות רבה. אולם עניות זו הלא עשירות היא לעומת צרפת שלפני מאה וחמשים שנה והמצב הקיים עד היום בארצות שסדרי הקרקע לא נשתנו בהם.

 

פרק חמשים ושנים: המלחמה ברעב – חוק המכסימום – שטרי הכסף    🔗

אחד המכשולים העיקריים בכל מהפכה הוא השאלה: כיצד מכלכלים את הכרכים? הכרכים בימינו משמשים מרכזי תעשיות שונות שעיקר מגמתן הוא סיפוק צרכי העשירים והאכספורט; ובשני המקצועות הללו נפסק היִצור עם כל תסיסה מהפכנית. המשבר גורר אחריו את השאלה האיומה: כיצד מכלכלים את הכרכים ומרכזי־התעשיה הגדולים?

וכך אירע גם בצרפת בשנים אלה. הגירה, מלחמה (ביחוד המלחמה באנגליה, שהשביתה את האכספורט ואת המסחר הימי שעליהם היתה פרנסת מרסל, נַנט, בורדו, ליון וכדומה), ולבסוף זה הרגש המשותף לכל הגבירים: הפחד להראות את עשירותם בימי מהפכה – כל זה צמצם עד מהרה את יצור המותרות ואת מסחרן.

האכרים, וביחוד בעלי הקרקעות שבהם, עבדו את אדמתם בשקידה רבה. “מעולם לא היתה החרישה מרובה כבסתו 1791” – אומר מישלֵה. ואילו היה יבול של ברכה בשנים 1791–1793 – כי עתה לא היה מחסור בלחם. אולם החל מ 1778 באו שנים של רזון על כל אירופה וביחוד על צרפת: החורף היה קר מאוד, והקיץ מעוּט שמש. במשך כל השנים הללו לא היתה, בעצם, אלא שנה אסומה אחת (1793), ואף זו במחציתה של צרפת בלבד. כמה מן הפלכים נתברכו גם בעודף לחם. אולם משבאה המלחמה והעודף הזה וכל אמצעי ההובלה נדרשו לצרכי הצבא – החל הרעב במרביתה של צרפת. “רבה ואיומה המצוקה בהרים שלנו” – כתוב ב“מוניטר” ב 15 ביוני 1793. "השלטונות מחלקים סאה חטים לגולגולת, וכל איש מוכרח לחכות יומים עד בוא תורו.

הקונונט לא עשה מאומה עד ראשית 1793, ועל כן פרצו מרידות בשבעה פלכים והעם בעצמו התחיל קובע את השער למחירי הלחם ושאר צרכי אוכל. שליחי הקונונט התקיפים הוכרחו להכנע בפני העם המתפרץ, והתחילו קובעים את שער המחירים לפי דרישת האוכלוסים. כל מי שעסק במסחר התבואה התחייב בנפשו.

השאלה: כיצד לכלכל שש מאות אלף נפש – קבלה בפאריז צורה טראגית מאוד. ואילו עמדו מחירי הלחם ביקרותם – כי עתה פרץ מרד בעיר ורק בתותחים אפשר היה למנוע את העם מביזה. לפיכך היתה הקומונה הפריזית מוציאה בכל יום מ 12.000 עד 75.000 ליורות כדי להספיק קמח לאופים ולשמור על מחירי הלחם שלא יאמירו. הממשלה קבעה את מדת הזרעים, שכל פלך וכל מחוז נתחיבו להספיק לפריז. אולם דרכי הכפר היו משובשות מאוד, והסוסים נלקחו לצרכי המלחמה.

כל המחירים האמירו בפרופורציה עצומה. כל האמצעים והתקנות שהתקינו למלחמה בספסרים לא הועילו. לאחר גרוש הז’ירונדיסטים כפתה הקומונה את הקונונט שיסגור את הבורסה הפריזית (כ"ז ביוני 1793). אולם הספסרות הבורסאית לא פסקה, והספסרים היו מתקשטים בתלבושת מיוחדת, מתלבשים בפאלה רוֹיאל, משוטטים כנופיות כנופיות בראש חוצות בחברת יצאניות ומלגלגים על עניותו של העם.

ב 8 בספטמבר 1793 בערה חמתם של אנשי הקומונה הפריזית, ופקודה ניתנה לחתום את כל לשכות הבנקים ואת כל משרדיהם של השולחנים. סן ז’יסט וליבה (Lebas), שנשלחו מטעם הקונונט לפלך־הרינוס התחתי, צווּ לבית־הדין הפלילי להחריב את ביתו של כל איש אשר ימצאוהו עוסק בשולחניות ובחלפנות. אולם הספסרים התחכמו, כמובן, ומצאו דרכים חדשות.

בליוֹן היה המצב גרוע מבפריז, מפני שהעיריה, שבה היו ז’ירונדיסטים רבים, לא נתנה את לבה לסייע לעם במצוקתו. – “מספר האוכלוסים בליֹוֹן מגיע עכשיו עד 130.000 נפש לכל הפחות”, – כתב הקומיסר קולו ד’אֶרבוּאַ לקונונט ב 7 לנוומבר 1793 – “מצבנו בהספקת המכולת – איום… בקרוב יתחיל רעב”. וכן היה בכל הערים הגדולות.

מאליו מובן, כי בימי הרעב הזה נעשו הרבה מעשים שיש בהם משום הקרבה עצמית נוגעת עד הלב. הסקציות הפריזיות “מוֹנמרטר” ו“האדם המזוין” גזרו תענית אזרחית של ששה שבועות. אזרחי הסקציה “אוֹבסֶרוָטוּאַר” נדרו נדר “שלא להשתמש בסוכר ובקפה, עד שמחיריהם יוזלו במדה שגם אחיהם מן המעמד העני יותר יוכלו ליהנות מתענוג זה”. בפברואר ובמארס 1794, כשמחירי הבשר האמירו מאוד, החליטו כל הפטריוטים בפריז להנזר מבשר.

אולם מאליו מובן, כי למעשים האלה לא היה אלא ערך מוסרי בלבד. היה צורך להתקין תקנה כללית, והעם כפה אותה על הקונונט. כבר בט"ז באפריל 1793 פנתה הנהלת הפלכים, שפריז נמנתה עליה, אל הקונונט בדרישה לקבוע מכסימום של מחירים לממכר התבואה; ואחרי ויכוח הוציא הקונונט (ב 3 במאי 1793) פקודה שקבעה את מחירי־התבואה המכסימליים, על חמתם של הז’ירונדיסטים שהתנגדו לדבר בכל תוקף,

עיקר כונתו של החוק היתה לקבוע קשר ישר בין האכרים והצרכנים. כל מי שיש לו תבואה למכירה וכל הסוחר בתבואות נתחייב להודיע לעיריתו מה שיש עמו. מכירת התבואה והקמח לא הותרה אלא בשוקים צבוריים המיוחדים לכך; לצרכנים ניתנה האפשרות לקנות תבואה מידי הסוחרים ועובדי האדמה, אבל רק כדי חודש ועל סמך תעודה מטעם העיריה. המחירים הממוצעים של התבואות השונות, שהיו נוהגים מראש־חודש ינואר עד ראש־חודש מאי 1793, נקבעו עכשיו כמחירים מכסימליים, שאסור ליקרם. המחירים הללו צריכים היו לרדת לאט־לאט עד ספטמבר. כל מי שקנה או מכר תבואה במחיר יקר מן הקבוע – נתחייב קנס, ומי שקלקל במזיד או טמן באדמה תבואה או קמח (ומעשים כאלה נעשו אף על פי שהיה רעב בארץ) – נתחייב מיתה. כעבור חדשים מועטים בדקו ומצאו, כי מוטב לקבוע מחיר אחד לתבואה בכל צרפת, וב 4 בספטמבר 1794 קבע הקונונט את המחירים לספטמבר.

הנה חוק־המכסימום שכל כך הרבו להתנגד לו ושבגללו הוכיחו הז’ירונדיסטים והמלוּכנים את אנשי ההר. זו היתה תקנה שההכרח גרמה; אולם שבעתים רגזו בגללה על אנשי ההר מפני שאחדים נצטרפו לדרישת העם לקבוע שער מחירים לא רק לתבואה וללחם אפוי אלא לכל הצרכים הראשוניים והשניים. הם אמרו: “אם החברה מתחייבת להגן על חיי האזרחים – כלום לא מחובתה היא להגן עליהם גם מפני האנשים העושים יד אחת, כדי למנוע מהם את הצרכים ההכרחיים לחייהם”.

קשה היתה המחלוקת בשאלה זו, מפני שהז’ירונדיסטים ורבים מאנשי ההר התנגדו בהחלט לשער מחירים, שכן, לדעתם, הוא “אי־פוליטי, אי־מעשי ומסוכן”. אולם דעת הקהל היתה על העליונה, ובכ"ט בספטמבר 1793 העיז הקונונט לקבוע את מכסימום המחירים לצרכים הראשוניים והשניים.

אגב: החלטה זו היתה הכרחית, ועוד בראשית המהפכה, 1789, עוררו – גם המהפכנים ונם המתונים – את השאלה: שמא כדאי לאסור את אכספורט התבואה, ליסד מחסנים צבוריים ולקבוע מחירים על תבואה ובשר? כמה ערים החליטו עוד בספטמבר 1789 לקנות אח התבואה הנחוצה להן ולאסור מלחמה על האוגרים. בימים ההם נתפרסמו קונטרסים רבים בשאלה זו.

משנתכנס הקונונט גברה והלכה הדרישה לקבוע שער־מחירים מכסימלי. ומועצת פלך פריז כינסה את באי כוחן של כל הקומונות לדון בשאלת המכסימום. הוחלט להגיש לקונונט תזכיר בשם כל העם היושב בפלך פריז ולדרוש שער קבוע למחירי התבואה.

הקונונט הודה, כפי שראינו לעיל, בצדקת הדרישה הזאת. נקבע שער למחירי התבואה וכמה משאר הצרכים הראשונים והשניים: חמרי־הסקה שונים, נרות, שמן־מאור, מלח, סוכר, דבש, נייר לבן, מתכת, פשתן, מיני ארג, בד, תנעולת, טבק וחמרים גלמיים שבתי חרושת זקוקים להם – כל אלה נכללו ברשימת הצרכים שעליהם נקבע שער מחירים למשך שנה אחת. מכסימום המחירים נקבע לפי המחירים שהיו ב 1790 (כפי שנרשמו בלוחות השוק); הוסיפו עליהם שליש וניכו את המס שהוטל עליהם, (בחוק כ"ט בספטמבר 1793).

אולם כנגד זה פרסם הקונונט חוק המקפח את העבודה השכירה ואת העניים בכלל. הוא התקין שאת המכסימום או את דמי העבודה, המשכורת ושכר העבודה היומית תקבענה מועצות הקהלות למשך שנה אחת בהתאם למחירים שהיו ב 1790 בתוספת 50%.

נראה הדבר, כי להסתפק בתקנה זו אי אפשר היה. צרפת הסתלקה משיטת חופש המסחר, וממילא גם מן הספסרות הנובעת בהכרח מחופש זה, ומשום כך לא יכלה להסתפק בנסיונות קלושים אלה היא צריכה היתה ללכת הלאה בדרך הלאמת המסחר, בלי שים לב למכשולים שיעמדו לה לשטן בדרכה.

ואמנם, בי“א בברימר שנה ב' (ראש־חודש נוומבר 1793) בא הקונונט לכלל דעה, כי קביעת מחירים למכירה קמעונית אינה אלא “הטלת מס על המסחר הקמעוני לטובת בעל התעשיה”. אז הובעה הדעה, כי לשם קביעת מחירי הסחורות המפורטות בפקודה הנ”ל, יש לדעת את “שויה של כל סחורה במקום יִצורה”. אם יוסיפו לזה 5% רוח לסוחר הסיטוני, 5% לסוחר הקמעוני וכך וכך דמי הובלת הסחורה – אפשר יהיה לקבוע את המחיר הנכון של כל סחורה וסחורה.

לשם כך החלו בחקירה גדולה, שמטרתה היתה לקבוע את שויה של הסחורה. חבל שאי אפשר היה להשלימה, הואיל ובתשעה בטרמידור (27 באוגוסט 1794), חגגה הריאקציה את נצחונה, והעבודה נפסקה. בג' בניווז שנה ג' (23 בדצמבר 1794), לאחר וכוחים סוערים, שאנשי טרמידור התחילו בהם עוד בה' בנוומבר, בוטלו חוקי המכסימום. הדבר הזה גרם לירידת השער של שטרי הכסף. ירידה אחרי ירידה¹².

כבר אמרנו לעיל, כי לשם השגת כסף להוצאות המדינה החרימו את נכסי הכוהנים, צרפו קרן של נכסי האומה להועידם למכירה ולהוציא שטרי־כסף אשר יפדו בהתאם למזומנים שנכנסו לאוצר המדינה ממכירת הנכסים, כמות השטרות שהוצאו נקבעה כל פעם בהתאם לשָוים של הנכסים שנועדו למכירה. השטרות הללו הכניסו רבית, ומחזורם היה חובה.

הספסרים השתדלו, כנראה, להוריד את שער השטרות, אולם הממשלה יכלה לחזקו במדת־מה כל זמן שהמחירים המכסימליים לצרכי אוכל נפש והצרכים הראשוניים נקבעו מטעם העיריות. אולם משבאה הריאקציה (בט' בטרמידור) וביטלה את חוק המכסימום – החלו שטרי הכסף יורדים פלאים. נקל לשער, כמה לקו בגלל זה כל המתפרנסים מעבודתם יום יום.

ההיסטוריונים הריאקציוניים, כרבים אחרים, השתדלו תמיד לסבך את השאלה הזאת. אולם אין ספק, כי ירידת־השער הגדולה החלה רק לאחר שנתפרסם בכ"ג בדצמבר 1794 חוק בטול המכסימום.

ובזמן ההוא החל הקונונט, שבו כבר שלטו אנשי טרמידור (הז’ירונדיסטים והמלוכנים), להוציא שטרי כסף למכביר.

ועוד זאת: בתוקף פקודת המלך שיצאה ב 20 בספטמבר 1794 מטעם נסיכי בית המלכות וביחוד מטעם הרוזן ד’ארטוא יסדו אלה באנגליה בית חרושת לשטרי כסף, "הדומים בכל לשטרי כסף שהוצאו מטעם האספה, הקוראת עצמה: “קונונט לאומי”. לא ארכו הימים ובבית החרושת כבר עבדו שבעים פועלים, והרוזן פיאיזה כתב לועד־המרד הבריטוני: “בקרוב תקבלו מיליון ביום, ואחר כך שני מיליון, וכן הלאה”.

יתר על כן: כבר בכ“א במרס 1794, בשעת הויכוחים בבית־ הנבחרים האנגלי, דבר שרידאן המפורסם על בית חרושת לשטרי־כסף מזויפים שנוסד באנגליה ע”י המיניסטר פִּיט, וטאילור הודיע, כי בעצם עיניו ראה את שטרי הכסף שנעשו בבית־חרושת זה. כמות רבה של נירות־ערך אלה הוצאה בכל ערי אירופה הגדולות חלף שטרות.

אולם הריאקציה לא הסתפקה באמצעים אלה בלבד! לשם ספסרות קנו ואגרו, למשל, את כל היבול, ובבולמוס רב עסקו במסחר שטרי הכסף¹³.

מובן, איפוא, כי ביטול המכסימום גרר אחריו התיקרות עצומה – ודוקא בימי רעב!.. ממילא אתה שואל את עצמך: איך יכלה צרפת לעמוד בפני המשבר הזה ולא לנפול עדי אובד?

 

פרק חמשים ושלושה: מהפכה־שכנגד בבריטאן – רצח מראט    🔗

ימים קשים ומסוכנים מאוד הגיעו לצרפת – שמכל רוחותיה צרו עליה מלכויות אשר עשו יד אחת להלחם בה – בעצם עבודתה בחידוש הבנין של מוסדותיה. ורק הלומד לדעת את התקופה הזאת לכל דקדוקיה ולכל פרטי חייה והמתבונן לדעת את היסורים שבאו על העם הצרפתי בזמן ההוא – הוא לבדו יוכל להבין את חטאם הפלילי של העשירים, אשר בשאפם לשמור על מצבם המיוחד – מהרו להבהיל עמים זרים לעזרה ולהמיט על צרפת את כל הבלהות של מלחמת האזרחים.

נם מנהיגי הז’ירונדיסטים, שגורשו מן הקונונט בשנים ביולי 1793, מהרו ופשטו בערי השדה כדי להפיח שם את אש מלחמת־האזרחים בעזרתם של המלוכנים והצבא הזר.

הקונונט, כפי שראינו, לא דן את 31 הצירים הז’ירונדיסטים המגורשים אלא למאסר־בית בלבד, ואגב: התיר להם להַלֵך בפריז כאות נפשם בלוית ז’נדרמים. וֶרניוֹ (Vergniaud), ז’אנסונֶה (Gensonne), פונפרֶד (Fonfréde) נשתקעו בפריז. ורניו השתמש בחופשתו כדי לשלוח פעם בפעם לקונונט אגרות מלאות רעל. כל השאר ברחו מפריז בכונה להמריד את הפלכים בקונונט. המלוכנים, כנראה, צפו לדבר הזה בכליון עינים, ועד מהרה פרצו מרידות בששים פלכים, והז’ירונדיסטים והמלוכנים הקיצוניים עשו יד אחת.

עוד משנת 1791 הכינו בבריטאן מרד מלוכני, שכונתו היתה להמריד את מדינות המחוז הזה ואת האדמיניסטרציה המעמדית בו. מרקיז די־לה־רואֶרי (Rouërie) הועמד מטעם אחי המלך שהגרו בראש המרד הזה. אולם דבר המרד נודע לדנטון, והוא מילא את ידי סוכנו לחדור אל מרכז המרד ולעקוב אחריו. מרקיז רואֶרי הוכרח להסתתר ובינואר 1793 מת באחוזת אחד מידידיו, ושם קברו אותו קבורת סתר ביער. ואף על פי כן התלקח המרד בתמיכת האנגלים. בעזרת הספנים המבריחים, שהתלקטו באי זֶ’רסֵי, והמהגרים, שהתרכזו בלונדון, הכינה הממשלה האנגלית מרד גדול, שהתעתד להסגיר לאנגלים את הנמלים הצבאיים סֶן־מַלו, ברֶסט ושֶרבורג, ואולי גם את נַנט (עיר מסחרית גדולה) ואח בורדו, שהתחרתה במסחרה עם לונדון.

חלק מן הצירים הז’ירונדיסטים שגורשו מן הקונונט – פֶּטיון, גיאַדה, בריסוֹ, בַרבַּרו, לוּבֶּה, בִּיזו ולַנגינֶה – נסעו לנורמנדיה

ולבריטאן כדי להתיצב שם בראש המרד. בקאן, בירתה של נורמנדיה, ארגנו את “ברית הפלכים המאוחדים”, שמטרתה היתה להתקיף את פריז. הם אסרו את שליחי הקונונט והשתדלו לשַסות את האוכלוסין באנשי ההר. הגנרל וימפֶּן, שהיה מפקד צבאות הריפובליקה בנורמנדיה והצטרף למחנות הקושרים, לא הסתיר מהם את דעותיו המלוכניות ואת כונתו לבקש עזרה באנגליה – ומנהיגי הז’ירונדיסטים לא ניתקו את הקשרים עמו.

המזל גרם, שהמון־העם בנורמנדיה ובבריטאן לא הלך אחרי הז’ירונדיסטים המלוכנים והכוהנים. הערים עמדו לימין המהפכה, והמרד, שהוכרע בוירנון, עלה בתוהו¹⁴.

מנהיגי הז’ירונדיסטים המעטים הלכו בדרכי בריטאן, המשובשים בחתחתים ובשיחים סבוכים, הסתתרו מעיני כול ולא העיזו להרָאות אפילו בעיירות הקטנות ביותר מפחד הרפובליקנים שהיו אוסרים אותם. עובדה זו מעידה מה מעט נתחבבו הז’ירונדיסטים במקומות האלה אפילו במחוז בריטאן, שבו לא הצליח הקונונט למשוך את לב האכרים ושהגיוס למלחמה הרחוקה באדמת הרינוס נתקבל שם באיבה. וכשביקש הגנרל וימפן לעלות על פריז – לא הצליח לגייס בקאן אלא עשרות מתנדבים¹⁵.

מכל בריטן נתגיסו לא יותר מחמש־שש מאות איש, שלא נלחמו כלל בצבא הדל שבא מפריז.

אולם בכמה מן הנמלים, בסן־מאלו ובברֶסט מצאו המלוכנים סעד בין הסוחרים הגדולים – וכאן היתה הסכנה, והפטריוטים הוכרחו לגייס את כל כוחותיהם כדי להציל את סן־מאלו מנפול בידי האנגלים, כמקרה אשר קרה בדרומה של צרפת, בטולון.

אכן, הרוצה להכיר את מיעוט כוחותיה החמריים של הריפובליקה ואת נכונותם הרבה של האמידים לעזור לצבא הזר המתפרץ לצרפת – צריך לקרוא את מכתבו של ז’וליין הצעיר, בחור בן י"ט, שנשלח מטעם ועד ההצלה הצבורית לבריטאן כקומיסר צבאי, או את מכתביו של ז’אנבון סֶנט־אנדרֶה (Jeanbon Saint־Andrè), אחד מצירי הקונונט שנשלח אל שדה המלחמה. בסן־מאלו הוכן הכל כדי למסור לאנגלים את המבצר הזה, המזוין ב 123 תותחים וב 25 כלי־קלע, המצויד יפה בכלי־יריה ובאבק־שרפה. ורק מרצם של צירי הקונונט, שבאו לבריטאן והצליחו להלהיב את הפטריוטים, עמד להם למנוע את הבגידה הנוראה הזאת.

הקומיסרים שנשלחו לכאן מטעם הקונונט לא נשאו ונתנו עם השלטונות המקומיים. הם ידעו כי בקרב השלטונות פשה נגע המלוכנות ו“הסחרנות”. הם הלכו מיד אל אגודת הפטריוטים או אל אגודת העם שבכל עיר ועיירה והציעו לאגודה קודם כל “להטהר”. כל חבר באגודה התחייב להודיע בפומבי, במעמד כל שאר החברים במה עסק לפני שנת 1789 ומה עשה מאז ואילך; אם חתם על תזכירי “שמונת האלפים” ו“עשרים האלף” של המלוכנים; מה היה רכושו עד 1789 ומה ערך רכושו עכשיו. כל איש שתשובותיו לא היו רצויות – הוצא מן האגודה.

לאחר הטיהור נהפכה אגודת הפטריוטים למוסד מוציא־לפועל מטעם הקונונט. בעזרתו היה שליח הקונונט מטהר בדרך הנ“ל את העיריה ומכריח לסלק משם את הצירים המלוכנים ו”עשירי־המהפכה". אחר־כך היה השליח, בעזרת אגודת הפטריוטים או האגודה העממית, מלהיב את האוכלוסים, ביחוד את דלת העם, הלא הם הסאנקילוֹטים. הם היו עורכים יחדיו גיוס של מתנדבים ולעתים קרובות הצליחו שליחי הקונונט לעורר את הפטריוטים לעשות מעשי גבורה ומאמצים כדי לארגן את זיון הנמלים והגנתם. הם היו עורכים חגיגות פטריוטיות ומנהיגים את הלוח הריפובליקני. ובנסוע הפקיד לעשות את העבודה הזאת בשאר מקומות – היה מטיל על אנשי העיריה המחודשת את השקידה על הספקת המזונות, כלי היריה, העברת הצבא וכו' – תמיד בהשגחת אגודת־העם המקומית – והיה מחליף מכתבים עם האגודה.

לעתים קרובות היתה המלחמה דורשת מאמצים קשים וקרבנות רבים, אולם בכל עיר – אפילו בערי הנמל, קימפר וסן־מאלו – היו שליחי הקונונט מוצאים אנשים מסורים למהפכה, שבעזרתם היו מארגנים את ההגנה הצבאית. המהגרים ואניות־המלחמה האנגליות לא העיזו להתקרב אל סן־מאלו או ברסט.

המרד לא הצליח, איפוא, לא בנורמנדיה ולא בקאן. אבל מקאן באה שרלוטה קוֹרדי כדי להרוג את מראט. יתכן, כי השפיעו עליה עלילות הדברים שהטיחו כלפי הריפובליקה של אנשי ההר ווהסנקילוטים, ואולי נתפתתה ל“ריפובליקניות המהוגנת” שבה התחפשו הז’ירונדיסטים שבאו לקאן, מקום שם הכירה את ברברוּ. שרלוטה קורדי באה ב 11 ביולי לפריז בכונה להרוג את אחד ממנהיגי המהפכנים.

ההיסטוריונים הז’ירונדיסטיים, ששנאו את מרט, מפני שהיה ראש האשמים בתנועת ל"א במאי, בקשו להוכיח, כי שרלוטה קורדי היתה ריפובליקנית. הדבר אינו נכון בהחלט. גברת מריה שרלוטה קורדי ד’אַרמוֹן היתה עלמה כבודה ממשפחה מלוכנית בתכלית.

שני אחיה היו במהגרים והיא נתחנכה באחד המנזרים וחיתה בבית קרובתה, גברת די־ברֶטויל, “שרק מפחד לא קראה את עצמה בשם מלוכנית”. כל “ריפובליקניותה” המשוערת של גברת קוּרדי התבטאה בסירובה לשתות לחיי המלך. היא נתנה טעם לסירובה ואמרה, כי נכונה היא להיות ריפובליקנית “אילו היו הצרפתים ראויים לחיות בריפובליקה”. הינו: היא היתה מן המלוכנים הקונסטיטוציוניים, ווימפן הוכיח כי היתה מלוכנית בהחלט.

כל הסימנים מעידים על שרלוטה קורדי שלא על דעת עצמה עשתה את מעשיה. כאן היתה, כפי שראינו, יד המרכז של “ברית הפלכים המאוחדים” שהתנכלה למרוד בקונונט ההררי. ויש רגלים להשערה, כי הברית הזאת זממה לעורר מרד בפריז בי“ד או בט”ו ביולי. ביום זה בקשו להרוג את דנטון, רובספייר, מרט ושו', ושרלוטה קורדי ידעה את הדבר. מיד לאחר בואה לפריז בקרה את הז’ירונדיסט דיוּפרה, מסרה לו דברי דפוס ומכתב שנשלחו לו מאת ברברו היושב בקאן. היא יעצה לו שלא להתמהמה ולחזור תיכף ומיד לקאן. מכאן ראיה כי שרלוטה קורדי היתה אחד ממכשירי המרד שהוכן בקאן על ידי הז’ירונדיסטים והמלוכנים.

תכניתה של גברת שרלוטה קורדי היתה – כעדותה – להרוג את מרט בשדה מרס בשעת חג המהפכה בי“ד ביולי, או בקונונט, אם לא יבוא אל החג. אבל החג נדחה, ומרט שהיה חולה לא בא לקונונט. אז שלחה לו קורדי מכתב בקשה שיקבל את פניה. לא קבלה תשובה וכתבה לו מכתב שני. הפעם השתמשה בטוב־לבו של מרט, שהיה ידוע לה, וכתבה לו, כי היא אומללה ונרדפת, והיתה בטוחה, כי הדברים האלה ישפיעו עליו, והוא יקבל את פניה בלי כל ספק. קורדי טמנה סכין בין קפלי מטפחתה הכרוכה לה מסביב לצוארה ולחזה ובאה אל מרט בי”ג ביולי, בשעה השביעית בערב. אשתו, קטרינה אֶוְרַר, הססה רגע והכניסה את הגברת למעונו הדל של ידיד העם. במשך שנים או שלושת החדשים האחרונים התענה מרט בקדחת שתקפתו מפני תנאי־חייו הקשים, חיי זאב נרדף בלי הרף משנת 1789. הוא ישב באמבטיה חמה ותקן את הגהות עתונו “ידיד העם” על גבי קרש המונח לרוחב האמבטיה. וכאן הכתה אותו שרלוטה קורדי בחזהו המגולה. כעבור רגעים מעטים נפטר מרט.

לאחר שלושה ימים ערפו הז’ירונדיסטים בליון את ידיד־העם השני – הוא שַליֶה.

במות מרט נלקח מהעם הצרפתי ידידו הנאמן ביותר. משנאתם את מרט תארוהו ההיסטוריונים הז’ירונדיסטיים כמטורף שואף־דם, שלא ידע בעצמו מה הוא רוצה. אולם עכשיו יודעים אנו, איך מוציאים שם כזה על אדם. בימי־המהפכה החשוכים ביותר – 1790–1791, ראה מרט, כי עם כל גבורתו לא יוכל העם להכריע את שלטון העריצות, ועל כן כתב, כי מן הראוי היה להתיז כמה אלפי ראשים של אריסטוקרטים כדי שהמהפכה תלך למישרים, אולם על פי טבעו ומהותו לא היה מרט שואף דם כלל. הוא רק אהב את העם – הוא ורעיתו הגיבורה קטרינה אֶורר – ואהבתו זו היתה עמוקה מאהבתם של כל שאר האנשים שנתעלו עמו במהפכה ולבו דאב בראותו את סבלות העם המתיסר לשוא ואינו משיג את מטרתו, ולאהבתו זו היה נאמן עד יום מותו.

משפרצה המהפכה היה מרט אוכל פת במלח. ואין זו מליצה נאה אלא דברים כהויתם. וכשהרגוהו היה כל רכושו שטר בן עשרים וחמשה פרנק.

מרט היה גדול בשנים מחבריו למהפכה ומלומד מהם בנסיונות. הוא הבין את הדרגות השונות של המהפכה והיטיב לראות מראש את השתלשלותה, הרבה יותר מאנשי השם שבימים ההם. אפשר לומר, כי הוא היה היחידי בין עסקני־המהפכה הראשיים שתפס אל נכון את מהות המאורעות בקויהם העיקריים ובזיקותיהם הרבות. אם היה מתיהר לפעמים בסגולתו זו ובכשרונו לראות מראש אחרית־דבר – הרי זה במדת מה משום שהיה נרדף גם בעצם המהפכה, בשעה שכל מפנה חדש בהשתלשלות המאורעות היה מאַשר את נבואותיו. אולם לא זה חשוב. הוא הצטיין בעיקר בהבינו תמיד את הנדרש ברגע זה כדי להנחיל נצחון למפעל העם ולמהפכה העממית, ולא לאיזו מהפכה מופשטת ועיונית.

אולם יש לומר, כי משנתבטלו הזכויות הפיאודליות למעשה והמהפכה הוצרכה לפסוע עוד פסיעה אחת קדימה כדי לבסס את מפעלה והגיעה השעה לעשות מה כדי להפיק מן המהפכה טובת הנאה לעניי האוכלוסין ולהבטיח חיים ועבודה לכל נפש, – לא צדק מראט בהערכתו את דעותיהם של ז’אק רו, וַרלֶה, שליֶה, ל’אַנז' ושאר הקומוניסטים. הוא לא הצליח לתַכן בעצמו את תכנית המהפכה הקומוניסטית לכל עמקה, ומאידך גיסא חשש שמא יקופחו השגי החופש שכבר הושגו, ולא סייע לקומוניסטים בשכלו ובמרצו ובהשפעתו הכבירה. הוא לא היה פה לקומוניזם המתהוה.

“אילו חי אחי – אמרה אחותו של מרט – כי עתה לא ערפו בשום אופן את דנטון ואת קמיל דימולֶן”. ואנו נוסיף ונאמר: כי עתה לא ערפו גם את האֶבֶרטיסטים. אמנם, מרט ידע להבין את מרירותו הזמנית של העם ברגעים ידועים וגם ראה אותה כמחויבת המציאות, אולם אין ספק, כי הוא לא היה מחסידי הטירור שהנהיגו היעקובינים לאחר ספטמבר 1793.

 

פרק חמשים וארבעה: המרד בוַנדֵי, בליוֹן, בדרום    🔗

המרד לא הצליח בבריטאן ובנורמנדיה, לעומת זאת בפרווינציה פוּאטוּ (פלכי די־סֶוֶר, ויינה וואנדי) בבורדו ובלימוז היתה הצלחת המהפכנים־שכנגד מרובה יותר. מהומות קלות נגד הקונונט התחוללו גם בפלכי המזרח: בביז’אנסון, בדיז’ין ובמאקון, הינו: במקומות ששם עשתה הבורגנות שפטים אכזריים באכרים בשנת 1789.

בדרומה של צרפת, שבו פעלו המלוכנים מכבר, פרצו המרידות במקומות שונים. משנכנעה מרסיליה לשלטון המהפכנים־שכנגד – הז’ירונדיסטים והמלוכנים – השתלטה בה ממשלה זמנית והחלה התכונה למשלוח צבא למלחמה בפריז. גם טולוזה, נים, גרינובל התקוממו על הקונונט.

טוּלוֹן הכניסה לחופיה צי אנגלי וספרדי שכבש את מבצרי הנמל הצבאי הזה בשם לודויג הי“ז. בורדו (עיר מסחרית גדולה) התכוננה למרוד כדי להגן על הז’ירונדיסטים; וליון, שבה היתה יד הבורגנות המסחרית והתעשיתית על העליונה עוד בי”ט במאי, התפרצה בגלוי בפני הקונונט ועמדה בפני מצור ממושך, וצבאות פיימונט השתמשו בחורבנו של הצבא הריפובליקני, שנועד להיות משענתה של ליון, ונכנסו לתחומה של צרפת.

סבות המרד בואנדי לא נתבררו די צרכן עד היום. אין ספק כי על מרידת האכרים השפיעה הרבה דבקותם של האוכלוסין בכוהניהם, שסוכני האפיפיור והישועים נצלוה בערמה רבה. גם הנאמנות הסתומה למלך עמדה בעינה בכפרי ואנדי, ונקל היה למלוכנים לעורר את לב האכרים בספרם להם על “המלך המסכן” ש“דרש – כביכול – את טובת העם ועל כן דנוהו בני פריז למיתה”. וכמה דמעות שפכו הנשים על גורל הילד המסכן, יורש העצר, החבוש בבית הסוהר! שליחי המלוכנים שבאו מרומא, מקובלנץ ומאנגליה והביאו אגרות מאת האפיפיור, פקודות מאת המלך וזהב מאנגליה, יכלו לעורר על נקלה את לב האכרים, ביחוד לאחר שמצאו סעד ותמיכה בבורגנות המקומית ובאנשי־המסחר העשירים, שהאנגלים הבטיחו להם להגן עליהם מפני הסאנקילוטים.

והיתה עוד סיבה, שבה בלבד יש כדי להמריד מחוזות שלמים, הלא הוא הגיוס שהוכרז מטעם הקונונט. בואנדי, שקשריה עם שאר חלקי צרפת היו רפויים עדיין, ראו בגיוס זה חלול אחת מזכויות הפרט הקדושות ביותר – זכות כל אדם לשבת בביתו ולהגן על מולדתו מפני אויבים.

ואף על פי כן יש, לדעתי, יסוד לשער, כי היו עוד סבות, עמוקות פחות, שגרמו לקומם את אכרי ואנדי על המהפכה. אמנם, כל החוקר את תעודות הימים ההם מוצא בהן עובדות רבות שהיו עלולות לעורר בלב האכרים מורת־רוח כלפי האספה המכוננת והאספה המחוקקת. עצם העובדה, כי האספה המכוננת בטלה את עצרות־העם של הכפריים, שהיו קיימות עד דצמבר 1789, חלקה את האכרים לאזרחים אקטיויים ופסיויים, שללה מן האחרונים את זכות הבכורה ומסרה את הנהלת עניני הקהלה לידי האכרים האמידים – עובדה זו בלבד דיה לעורר בכפרים התמרמרות מרובה כלפי המהפכה, שהאכרים חשבוה למעשה הבורגנים העירוניים.

אמנם, המהפכה אישרה להלכה (בד' באוגוסט) את ביטול הזכויות הפיאודליות וזכות ה“יד המתה”, אולם זכות ה“יד המתה” לא היתה רווחת במערבה של צרפת אלא מעט, וביטול ההתחיבויות הפיאודליות לא יצא במשך ד' שנים מכלל תקנה שבכתב. ומתוך שבצרפת המערבית היה מרד־האכרים (ב 1789) בדרך כלל רפה מאוד – הוסיפו לגבות מהאכרים את כל המסים הפיאודליים, כמקודם.

מאידך גיסא – וזה היה חשוב מאוד לאוכלוסי הכפרים – ממכירת הנכסים הלאומיים נהנתה במדה מרובה הבורגנות העירונית. לכאורה, צריכים היו נכסי הכנסיות, על פי עצם מוצאם, לעבור בעיקר לידי העניים; אך את הנכסים הללו קנו קודם כל בני־העיר, והוא שעורר את שנאת הכפרים לערים. הבורגנים שדדו מלבד זאת גם את קרקעות הקהלות וקפחו עי"כ את דלת הכפרים, וחוקי האספה המחוקקת סיעו לכך (ראה פרק כ"ו).

יוצא איפוא, כי עד שהוכרז ביטול הזכויות הפיאודליות בלי תשלום כופר (אוגוסט 1793) לא נתנה המהפכה כל טובת־הנאה ממשית לאכרים אלא אם כן מרדו בעצמם ולקחו מידי האצילים והכוהנים את קרקעותיהם; ועול המסים, הגיוס והתשלומים הצבאיים – הלך בינתים והכביד, הלך והעיק על אוכלוסי הכפר. והוא שגרם להגביר בכפר את השנאה לערים. ואמנם רואים אנו, כי המרד בואנדי החל כמלחמה גלויה של הכפר כלפי העיר.

שליחי הכהונה שבאו מרומא הפיחו את המרד, והוא התלקח באכזריות חימה. והקונונט לא יכול היה לשלוח כנגדו אלא פלוגות־צבא דלות בהצבאתם של גינירלים שהיו בלתי־מנוסים או מאריכים את המלחמה במזיד. גם צירי הקונונט הז’ירונדיסטים היו מפיחים את האש באגרותיהם. המרד מצא מנהיגים־פרטיזנים אמיצי־לב והתפשט עד מהרה. בהשפעת קנאותם של הכוהנים קבל המרד צורה אכזרית, וכדי לדכאו החלו אנשי ההר אוחזים באמצעים נוראים ונתעבים מאוד.

תכניתם של אנשי ואנדי היתה לכבוש את הערים ולהרוג ולאבד את כל ה“פטריוטים” – הינו: את כל הריפובליקנים – ואחר כך לעורר את המרד בפלכים הסמוכים ולעלות על פריז. ואמנם, בראשית יוני 1793 נכבשה העיר סומיר בידי מנהיגי ואנדי: בראש צבא של 40.000 איש. הנהר לוארה היה, איפוא, בידיהם. עברו אותו וכבשו את איג’ר, ובהערימם להסתיר את תנועת צבאם, התקיפו פתאום את נאנט, עיר הנמל של לוארה – ועל ידי כך יכלו להתקשר עם הצי האנגלי. בי"ט ובל' ביוני נתאחדו צבאות ואנדי והסתערו על נאנט. אך כאן נהדפו מפני הריפובליקנים ושִכְּלו את קטלינו, מנהיגם הדימוקרטי באמת. לאחר שנהדפו מנאנט, החלו צבאות ואנדי לסנת אחור, יצאו גם את סומיר, והוכרחו לעבור את החוף הדרומי של נהר לוּארה.

כאן הוכרחה הריפובליקה להתאזר עוז כדי להפיץ את פלוגות אנשי ואנדי שנתבצרו בארץ מולדתם. המלחמה נהפכה לקטל ושמד, ועשרים־שלושים אלף ואנדיאים, שאחריהם נגררו נשיהם וטפם, החליטו לחצות את בריטאן ולהגר לאנגליה. אבל אנגליה מאנה לקבל מהגרים כאלה; ואף הבריטונים קבלו אותם בשויון רוח, ביחוד לאחר שהפטריוטים התחילו מתגברים בבריטאן, וכל ההמון הזה – אנשים, נשים וטף קרועים ורעבים – נהדף שוב אל נהר לוּארה.

כבר ציינו לעיל את האכזריות שבה החלו אנשי ואנדי את מרדם בשסוים של הכוהנים. מעכשיו היתה המלחמה מרירה שבעתים. באוקטובר 1793 – כותבת גברת לארושז’אקלן, אשת אחד ממנהיגי ואנדי – היתה סיסמת הַקרָב של אנשי ואנדי: בלי רחמים! ואמנם, במונטני הם זרקו לתוך הבאר העירונית הגדולה גופי חיילים פטריוטים חיים ורגמום באבנים. בט"ו באוקטובר, בשעת כבוש העיר נוּארמוּטיה, צוה שארֶט להרוג את כל החיילים שנכנעו. אנשי ואנדי אהבו לקבור רפובליקן חי עד צוארו וליסר את ראשו ביסורים שונים. 

משנהדף ההמון הרב הזה אחורנית, אל לוארה ואל נאנט, החלו בתי הסוהר מתמלאים במהירות מבהילה. במאורות הללו המלאות והגדושות אנשים לרוב – פשטו הטיפוס ושאר מחלות מדבקות, שיצאו מכתלי הסוהר התפשטו בעיר, בין האוכלוסין שתשו במצור, וכמו לאחר עשרה באוגוסט בפריז, כן גם עכשיו היו המלוכנים האסורים בבית הכלא מאימים, כי לכשיקרב “צבא המלך” של אנשי ואנדי אל נאנט שחוט ישחטו את כל הריפובליקנים. וכמה מאות נפש היה מספר הפטריוטים בעיר זו, שהבורגנות שלה נתעשרה במסחר הכושים ובעמל העבדים באי סן־דוֹמינגוֹ והתרוששה עכשיו משבאה המהפכה ובטלה את העבדות. קשה ומיגעת היתה עבודת השמירה של הפטריוטים להציל את נאנט מכבוש אנשי ואנדי ולהפריע את השמדת הריפובליקנים, וזקיפים רבים היו כורעים־נופלים מרוב רפיון בשעת המשמר. והקריאה “הטביעום בנהר!” שנשמעה עוד בשנת 1792 – התחילה בינתים מאימת והולכת. בולמוס – אומר מישלה – תקף את דלת העם, בולמוס האוחז בני עיר שפרצה בה מגפה, ושליח הקונונט קַרְיֶה, שהטמפרמנט שלו התאים בהחלט לבולמוסי אכזריות מעין אלה, הניח ליצרים שיתלקחו ללא מעצור. תחילה התחילו מטביעים בלוּארה את הכוהנים, ולבסוף השמידו יותר ממאתים איש, גברים ונשים, שהיו חבושים בבתי הכלא שבנאנט.

ואשר לואנדי בכלל – הרי הועד להצלה צבורית לא טרח כלל להעמיק חקר ולהבין את סיבות המרד, שפרץ במחוז שלם, אלא הסתפק בהסברים של הבל, כי הכל בא “מקנאותם של האכרים שנהפכו לחיות טרף”. הם לא השתדלו כלל להבין את האכרים ולמשוך אותם אל הריפובליקה. הועד זמם רעיון פרא: לאבד ולהשמיד את כל בני ואנדי ואת בתיהם לשלח באש. למטרה זו העמידו 16 מחנות מבוצרים, ובוַנדי שִלחוּ 12 “פלוגות של בני תופת”. 

נקל להבין מה היו תוצאותיו של הטבח הזה. ואנדי נהפכה לנגע צרעתה של הריפובליקה. המהפכה אבדה מחוז גדול לעולמים, והיא שגרמה למחלוקת הדמים בין אנשי ההר גופא.

גם המרידות בפרוואנס ובליון השפיעו השפעה עגומה על מהלך המהפכה. ליון היתה עיר התעשיה של מותרות: משי וקטיפה. אומנים ופועלים רבים היו טווים בביתם משי ורוקמים בזהב וכסף, וכל התעשיה הזאת בטלה בזמן המהפכה. אוכלוסי העיר נחלקו לשני מחנות אויבים: בעלי מלאכה, בעלי עסקים זעירים ובורגנות גדולה ובינונית היו מתנגדי המהפכה, והפועלים שעבדו אצל אומנים זעירים או השתכרו מעבודות שונות של מטוה המשי נצטרפו למהפכה. עוד בימים ההם העלו הפועלים את יסודות הסוציאליזם שהתפתח במאה הי"ט והלכו ברצון אחרי שַליֶה, קומוניסט בעל־מסתורין, ידידו של מַרַט. שאליה, הקרוב בהשקפותיו להשקפה השלטת בקומונה הפריזית, היה בעל השפעה גדולה בהנהלת העיר ליון. על תעמולה קומוניסטית פעילה שקדו גם ל’אַנז', וסיעתו. והבורגנות נצטרפה ברצון אל האצילים, וביחוד אל הכוהנים, שהשפעתם בימים ההם על האוכלוסים היתה רבה מאוד, ולעזרתם באו המהגרים הכוהנים מסאווֹיה. הבורגנות הז’ירונדיסטית, שמאחוריה הסתתרו המלוכנים, הערימה והצליחה לכבוש את רוב הסקציות שבליון.

ההתנגשות חלה בכ“ט במאי 1793. פרצו תגרות ברחוב, ויד הבורגנות היתה על העליונה. שאליה נאסר, ומשום שרובספייר ואפילו מרט לא הגנו עליו בפריז במדה מספקת – הוציאוהו הז’ירונדיסטים להורג בט”ז ביוני. נקמת הבורגנים והמלוכנים ביעקובינים היתה בדרך כלל איומה עד מאוד. הבורגנות הליונית, שחסתה עד אז בצל הדגל הז’ירונדיסטי ועכשיו הולהבה בהשפעת מרד ואנדי, נצטרפה בגלוי אל המלוכנים המהגרים. היא זמנה 20.000 איש כדי להגן על העיר מפני הקונונט.

גם מארסיליה התכוננה בוא לעזרת ליון. חסידי הז’ירונדיסטים החלו להתכונן כאן מיד לאחר ל"א במאי. בהשפעת הציר הז’ירונדיסטי רֶבֶּקי, שמיהר לבוא למרסיליה מפריז, גיסו הסקציות, שברובן שלטו הז’ירונדיסטים, צבא בן 10.000 איש, שהלך לליון על מנת לעלות משם על פריז ולאסור מלחמה על אנשי ההר. מרד זה, כפי שאפשר היה לשער מראש, קיבל עד מהרה אופי מלוכני גלוי, ואליו נצטרפו שאר הערים שבדרום צרפת – טולון, ניב, מונטובן.

לא ארכו הימים והצבא של מרסיליה הוכה על ידי הגייסות של הקונונט, שנכנסו למרסיליה בכ“ה באוגוסט בהצבאתו של קַרנוֹ. רבּקי טבע, אבל חלק מן המורדים ברחו לטולון, והנמל הצבאי הזה הוסגר אחר כך לאנגלים. האדמירל האנגלי כבש את העיר ואת מבצריה, הכריז את לודויג הי”ז למלך על צרפת וקרא לעזרה צבא בן 8000 ספרדים כדי לשמור על טולון ועל מבצריה.

בימים ההם נכנסו לתחומה של צרפת 20.000 פימונטאים, שהלכו על פני עמק סלאנש, טארנטֶז ומוריֶן לעזרת המלוכנים שבליון. שליח הקונונט דיבואה קראנסי ניסה לשאת ולתת עם אנשי ליון, אך לא הצליח. התנועה כבר היתה בידי המלוכנים, והם הסתלקו מכל משא־ומתן לשלום. המפקד של ליוןפרס, שנלחם ב 10 באוגוסט בצבא השויצי בטוילרי, היה מסור ונאמן ללודויג הט"ז, ובעיר היו הרבה מלוכנים מהגרים שבאו לליון על מנת לאסור מלחמה על הריפובליקה. מנהיגי מפלגת המלוכנים נשאו ונתנו עם סוכנם של הנסיכים אימבּרט קוֹלוֹמֶס, כדי לתכן את פעולות המרד הליוני ולהתאימו לפעולותיו של הצבא הפיימונטי, והמפקד פרּם נשא ונתן עם סוכנם של הנסיכים ובקש מהם חיילים לצבאות פיימונט ואוסטריה.

בתנאים אלה לא היתה ברירה אלא לצור על ליון. ואמנם בח' באוגוסט החלו הריפובליקנים ההרריים במצור. צבא החיילים הותיקים שנבדלו מהצבא האַלפי הקיף את העיר והתותחים הובאו מביז’נסון וגרנובל.

פועלי ליון לא רצו במלחמה נגד המהפכה, אולם הם היו חלשים מדי יכולת להתנגד לה. הם ברחו בהמון מתוך העיר הנצורה והצטרפו אל צבא הסנקילוטים, שהיו רעבים ללחם ואף־על־פי־כן כלכלו 20.000 פליטים מליון הנצורה.

בספטמבר הצליח סוף־סוף החיל הריפובליקני בהצבאתו של קֶלרמן להכריח את חיילי פיימונט לסגת אחור, וקותון ומֶניֶה – שני שליחי הקונונט – הצליחו לגייס באוֹורן צבא של אכרים מזוינים במגלים, בכידונים ובקלשונות ולהגיע בראש הצבא הזה עד ליון ב 2 באוקטובר לעזרת קלרמן. כעבור שבעה ימים (בט' באוקטובר) כבשו צבאות הקונונט את ליון. לדאבוננו עלינו להודות, כי נקמתם של הריפובליקנים היתה איומה. קותון היה כנראה מחסידי הפוליטיקה של השלמה, אך גברה יד הטירוריסטים. הם אמרו כי צריך לעשות בליון מה שהז’ירונדיסט אימבר זמם לעשות בפריז, כלומר: להחריב כליל את העיר, ועל חרבותיה לחרות כתובת: ליון נלחמה בחופש – ליון איננה עוד! הצעת־אולת זו לא נתקבלה, ואף־על־פי־כן החליט הקונונט להחריב את בתי העשירים ולחוס על בתי העניים. הדבר הוטל על קוֹלוֹ ד’ארבוא, ואם ראינו שהוא לא בצע את הדבר – הרי זה רק מתוך שהדבר אינו בגדר האפשרות מבחינה חמרית: לא קל להחריב עיר! אבל ב“רצח הסיטוני” שלו הזיק קולו למהפכה הזק רב. 

מלחמה כזאת היתה גם בבורדו ובטולון.

הז’ירונדיסטים שמחו מאוד למרד שפרץ בבורדו. ואמנם, העיר ה“סחרנית” הזאת, המטרופולין של ז’ירונדה, התקוממה, אולם נכשלה. העם לא נתפתה ולא שעה אל דברי הז’ירונדיסטים, שהאשימו את אנשי ההר ב“מלוכנות ואורליאניזם”. ולבסוף, כשהצירים הז’ירונדיסטים האסורים ברחו מפריז ובאו לבורדו – הוכרחו להסתתר בעיר זו, שקיוו לעשותה מרכז להתקוממותם. לא ארכו הימים ובורדו נכנעה לשליחי הקונונט.

טולון, שימים רבים פעלו בה סוכנים אנגלים, וקציני־הים שלה היו כולם מן המלוכנים, נכנעה, כאמור, לצי האנגלי. הפטריוטים, שהיו מועטים בנמל זה, הושמו בבתי האסורים; האנגלים לא התמהמהו וזינו את המבצרים ובנו מבצרים חדשים, שכדי לכבוש אותם היה צורך לצור על העיר מצור ממש, ואת המצור הזה לא הצליחו לבצע אלא לאחר זמן, בדצמבר 1793.

 

פרק חמשים וחמשה: המלחמה    🔗

לאחר בגידת דימוּריֶה וגרושם של מנהיגי הז’ירונדיסטים מן הקונונט הוכרחה הריפובליקה לארגן מחדש את צבאותיה, – הפעם על יסודות דימוקרטיים. הוטל עליה להחליף את כל המפקדה הצבאית העליונה, כדי להעמיד במקום הז’ירונדיסטים והמלוכנים את הריפובליקנים ההרריים.

התנאים שבהם חלו החילופים הללו היו נוראים מאוד, ורק מרצו המהפכני של העם עלול היה להוציאם אל הפועל. היה הכרח לפעול לעיני האויב. בתוך מרידות פנימיות ועבודת הסתר של הקושרים שנעשתה בכל צרפת על ידי המעמדות האמידים, כדי ליאש ברעב את הגייסות הריפובליקניים ולהסגירם אל האויב. ואמנם, כמעט בכל מקום היו הנהלות הפלכים והמחוזות, שנתקימו בידי הפילאנטים והז’ירונדיסטים, עושות כל מה שהשיגה ידן כדי להפריע את הספקת המזון והזין לגייסות.

ורק גאונה של המהפכה, רק עוז הנעורים של העם שהתעורר מתרדמה ארוכה ואמונת המהפכנים בהתגשמות אידיאלי השויון – עמדו להם לסנקילוטים לקדש בהצלחה את המלחמה העצומה על הצבא הזר ועל הבוגדים מבפנים. אולם כמה פעמים היה העם השותת דם קרוב ליאוש.

אם בימינו עלולה המלחמה להחריב מחוזות שלמים – הרי נקל לשער את גודל החורבן שהביאה עמה המלחמה לפני 120 שנה לאוכלוסין שהיו עניים יותר לאין ערוך. בפלכים הסמוכים לשדה הקרב היה הכרח לקצור את התבואה בעודה באִבּה כדי לתת מספוא לסוסים. בכל מקום שבו פעל אחד מי"ד הגייסות של הריפובליקה נלקחו כמעט כל הסוסים ובהמות־העבודה לצרכי המלחמה. החיילים, האכרים ועניי הערים רעבו לחם.

מחסור כזה היה בכֹל. בבריטאן, באֶלזאס הוכרחו שליחי הקונונט לפנות אל תושבי הערים הגדולות ולבקשם שינעלו נעלי עץ ואת כל התנעולת ישלחו לחיילים. את העור לקחו בכוח ואת כל הסנדלרים הכריחו לעבוד לצרכי הצבא. ואף על פי כן לא הספיקה התנעולת, וגם לחיילים היו נותנים לפעמים נעלי־עץ. יתר על כן: צריך היה ליסד ועדים מיוחדים כדי לקחת בבתים פרטיים “את כלי המטבח, הדוד, המחבת וכל כלי נחושת ועופרת”. כך, למשל, עשו במחוז שטראסבורג.

בשטראסבורג גופא הוכרחו באי כוח הקונונט והעיריה לבקש אצל התושבים בגדים, גרבים, נעלים, כותנות, סדינים, שמיכות ולבנים ישנים כדי להלביש את המתנדבים הקרועים והבלואים; בבתים פרטיים היו לוקחים מטות לפצועים. אולם כל זה לא הספיק, ופעם בפעם הוכרחו שליחי הקונונט להטיל על האוכלוסין מסי־מהפכה כבדים, שחלו על פי רוב על העשירים. כך עשו ביחוד באלזס, שבה סרבו בעלי האחוזות הגדולות לותר על זכויותיהם הפיאודליות שאוסטריה יצאה להגן עליהן. בדרומה של צרפת, נאלץ אחד משליחי הקונונט לכפות את אזרחי העיר, גברים ונשים, שיבואו אל החוף לפרוק מן האסדות את האפסניה שהובאה לצבא ולטענה על העגלות.

אולם לאט לאט נתארגן הצבא מחדש. הגינראלים הז’ירונדיסטיים סולקו, ובמקומם באו אנשים צעירים. אלה היו אנשים צעירים, שעדיין לא עשו את המלחמה קרדום לחפור בו. אנשים שאש המהפכה העממית בוערת בלבם. הם המציאו עד מהרה טכסיסי־מלחמה חדשים שאחר כך יחסו אותם לנפוליאון – טכסיסים של הסעת־חיילים מהירה ושל הסתערות בהמון על חלקים בודדים של צבא האויב, הנותנת את האפשרות להשמידם בטרם יספיקו להתאחד. המתנדבים של 1793, שהיו קרועים־בלואים, יחפים ורעבים לעתים קרובות מאוד, אבל נלהבים מן המהפכה ומאידיאות השויון – היו מנצחים במקומות שהשכל מחייב מפלה. שליחי הקונונט עמלו במרץ, בעקשנות כדי להאכיל את הגייסות האלה, להלבישם ולארגן את ההובלה. כמעט תמיד היה השויון נר לרגליהם. מאליו מובן, כי בקרב שליחי הקונונט היו מנוולים, כגון קַמבַּסֶרֶס, היו גם אנשים טפשים, שהרבו פאר והוד, והיו אחדים שרדפו בלי ספק אחרי הבצע, – אולם אלה היו יחידים. כמעט כל מאתים שליחי הקונונט חיו יחד עם החיילים חיים שיש בהם סכנה ועוני.

כל המאמצים האלה הנחילו את הנצחון, ולאחר תקופת הכשלונות הנוראה, באוגוסט ובספטמבר – נצחו סוף סוף צבאות הריפובליקה. בראשית הסתו נפסקה הסתערות הזרים אל תחומי צרפת.

ביוני 1793, לאחר בגידתו של דימוריה, היה הצבא הצפוני פרוע לחלוטין. שרי הצבא היו מוכנים להלחם ביניהם בשעה שארבעה גייסות עמדו כנגדו, שהם 118,000 איש – אנגלים, אוסטרים, בני האנוור והולנד. הצבא הצפוני הוכרח לנטוש את מחנהו המבוצר, לסגת אחור אל עבר הנהר סַרפּוּ, להניח בידי האויב את המבצרים וַלַנסיֶן ובונדה ולפתוח לפניו את הדרך לפריז. בשני הגייסות שהגנו על המוזֶל והרינוס היו פחות מ 6000 איש, וכנגדם עמדו 83,000 פרוסים ואוסטרים ופלוגת רוכבים של 6000 מהגרים. קיסטין, שנאמונתו לריפובליקה היתה מפוקפקת, נטש את העמדות שכבשו הצרפתים ב 1793 והניח את הגרמנים לצור על מבצר מֵגֶנצא (מאינץ שעל הרינוס).

מצד סאוויה וניצה עמדו שני גייסות קטנים ופרועים מחמת המרידות במחוז לוארה, בליון ובפרוואנס, ושני הגייסות האלה הוכרחו לעמוד בפני 40.000 פיימונטאים ו 8000 אוסטרים.

מצד הפייריניאים נכנסו 23.000 ספרדים לתחומה של צרפת, וכנגדם עמדו 10.000 איש בלי תותחים ובלי צידה, בעזרת המהגרים כבשו הספרדים כמה מן המבצרים והפילו את אימתם על כל מחוז רוסיליון.

ואשר לאנגליה – הרי עוד ב 1793 קבעה לה טכסיס, שגם אחר כך במלחמות נפוליאון החזיקה בו – היא עצמה לא התגרתה הרבה אלא שלמה שכר למלוכות בנות־בריתה שילחמו בצרפת. ובינתים הוציאה מידי צרפת את הקולוניות שלה וקיפחה את מסחרה החיצוני. ביוני 1793 הכריזה הממשלה האנגלית מצור על כל נמלי צרפת, ובניגוד לחוק הבין־לאומי שהיה נהוג בימים ההם כבשו אניותיה את כל הספינות של המדינות הניטרליות שהביאו צרכי אוכל לצרפת. ובו בזמן פרשה אנגליה את כנפי חסותה על המהגרים, הביאה לבריטאן ולואנדי שקים מלאים כרוזים וכלי זין וקנתה לה ידידים כדי שתוכל לכבוש את הנמלים סן־מאלו, ברֶסט, נאנט, בורדו, טולון וכו'.

ובצרפת פנימה הוכרחו המהפכנים לקדש מלחמה על 100.000 אכרי ואנדי שהתקוממו ושהכוהנים חרחרו בהם את אש הקנאות; בבריטאן היו מהומות ושליחים אנגלים פעלו בגבוליה בשקידה רבה; הבורגנות של ערי־המסחר הגדולות, שרגזה על המסחר שהושבת, באה בקשרים עם האנגלים. בליון ובפרוואנס פרץ מרד גלוי; בפורֶז פעלו הכוהנים והמהגרים, ובפריז עצמה בקשו כל אלה שנתעשרו מאז 1789 ואילך להשבית את המהפכה בהקדם והתכוננו להתנפל עליה שכם אחד.

בתנאים אלה היו מדינות ההסכמה – הגרמנים, האוסטרים וכו' – בטוחות, כי בקרוב יצליחו לחדש בצרפת את שלטון המלך, וקיוו כי בעוד שבועות מספר יוכלו להושיב את לודויג הי"ז על כסא המלכות. פֶרזֶן, איש סודה וידידה של מריה אנטואניטה, כבר נועץ עם ידידיו על האנשים שיש לצרפם אל מועצת השליטים; והתכנית להעמיד את הרוזן ד’אַרטוּאַ בראש הבלתי־מרוצים בבריטאן – נִתְכְּנָה בעצתן של אנגליה, ספרד ורוסיה.

אילו היו ממלכות ההסכמה עולות בימים ההם ישר על פריז – אין ספק כי היו מביאות את המהפכה במצוק. אולם הן התמהמהו בדבר – אם מפני שחששו שמא יתחדשו הריגות ספטמבר ואם מפני שבחרו יותר לכבוש את המבצרים הצרפתיים וצרו על וַלַנסיֶן, קוֹנדה ומאינץ. מאינץ התגוננה ולא נכנעה אלא בכ“ב ביולי. קונדה נכנעה ימים אחדים קודם לכן, לאחר התנגדות במשך 4 חדשים; ובכ”ו ביולי נכנעה ולנסין לאחר שהסתער עליה האויב, לשמחתה הרבה של הבורגנות המקומית, שנשאה ונתנה עם הדוכס היורקי במשך כל ימי המצור, אוסטריה כבשה לעצמה את שני המבצרים.

ב 10 באוגוסט נפתחה, איפוא, הדרך לפריז לפני ממלכות ההסכמה, שהיו להן 300.000 חיילים בשטח שבין אוסטֶנדה לבאזל.

מה מנע אותן לעלות שנית על פריז ולהוציא לחפשי את מריה אנטואניטה ואת בנה? הגם הפעם נתכונו לכבוש את המבצרים שישארו בידיהן? ההיה זה פחד מפני התנגדותה העזה של צרפת הריפובליקנית – אולי היו כאן חשבונות דיפלומטיים?

לא כל התעודות של הדיפלומטיה הצרפתית בימים ההם נתפרסמו עדיין. וממילא מוכרחים אנו להסתפק בהשערות בלבד. אגב: ידוע הדבר, כי בקיץ ובסתיו 1793 היה הועד להצלה צבורית נושא ונותן עם אוסטריה בענין שחרורם של מריה אנטואניטה, בנה, בתה וגב' אליזאבת. ידוע כמו כן, כי ב 1794 היה עוד דנטון נושא ונותן בסתר עם הויגים האנגלים בדבר הפסקת כניסתם של האנגלים לצרפת. באנגליה חכו מיום ליום כי ראש הויגים, פוֹכס, ימגר את המיניסטריון הטוֹריי של פִּיט ויעמוד בראש השלטון; ושתי פעמים (בסוף ינואר 1794, בשעה שדנו בתשובה על נאום הכתר, וב 16 במרס אותה שנה) קיוו בצרפת, כי הפרלמנט האנגלי יתנגד להמשכת המלחמה נגד צרפת.

מכל מקום, לאחר נצחונותיהם הראשונים לא עלו צבאות־ההסכמה על פריז, אלא חזרו וצרו על המבצרים; הדוכס היוֹרקי עלה על דוֹנקירק והחל את המצור בכ"ד באוגוסט, והדוכס הקוֹבוּרגי צר על קֶנוּאַ.

וכך ניתנה לריפובליקה האפשרות להנפש. בידי בוּשוֹט (Bouchotte), שהיה מיניסטר לעניני המלחמה אחרי פָש, היה סיפק לארגן מחדש את הצבא, שחזקוהו בגיוס חדש כדי 60.000 איש ונמצאו לו גינראלים ריפובליקנים. אותה שעה היה קַרנוֹ, חבר ועד ההצלה הצבורית, מנסה להגביר את האחדות בפעולותיהם של הגיניראלים הבודדים, ושליחי הקונונט שבצבא הלהיבו את החיילים והגבירו בהם את המרץ המהפכני.

וכך עבר חודש אוגוסט. במשך החודש הזה הגבירו הכשלונות בַספָר ובואנדי את תקוותיהם של המלוכנים וזרעו יאוש בלב רבים מן הריפובליקנים.

אולם מראשית ספטמבר 1793 הלהיבה דעת הקהל את צבאות הריפובליקה והם החלו בהתקפה בצפון ליד הרינוס ובפיריניאים. הטכסיס החדש הצליח בגבול הצפוני והדוכס היורקי, שהצרפתים התקיפוהו בסערה על יד הוֹנדשוֹט, הוכרח לחדול מן המצור ששם על דונקירק. אולם בשאר המקומות היו תוצאות הקרבות בלתי־ברורות.

ועד ההצלה הצבורית השתמש בדבר הזה וכפה את הקונונט שיתן לו זכויות דיקטטוריות כמעט, “לרבות כריתת ברית שלום”. אולם מאליו מובן, כי לא בזכות הדיקטטורה של הועד נפסקה הסתערות הזרים, אלא בזכות החיילים שעשו מעשי גבורה לאחר שראו כי בכל מקום יוצאים משורותיהם מפקדים רפובליקניים חדשים, ואחרי היותם ימים מספר במלחמה – הם זוכים לתארים גבוהים. החיילים הללו היו נלהבים גם למראה שליחי הקונונט, שהיו מניפים את חרבותיהם ומסתערים בראש הפלוגות המתקיפות. אבדות קשות היו לצבא, ואף על פי כן נחלו בואטיני (בט“ו ובט”ז באוקטובר) את נצחונם הגדול הראשון על האוסטרים. את נצחונם זה נחלו בכידונים, כי שמונה פעמים עבר הכפר ואטיני מיד ליד. מוביז' (Maubeuge), שהאוסטרים שמו עליה מצור, שוחררה. השפעת הנצחון הזה על מהלך המאורעות היתה בדרך כלל כהשפעת הנצחון ליד ואלמי בשנת 1792.

ליון, כפי שראינו הוכרחה להכנע בפני הצבא הריפובליקני בתשעה באוקטובר, ובדצמבר נכבשה טולון מידי האנגלים בהסתערות שהחלה בשמונה בפרימר שנה ב (28 בנוומבר 1793) ונמשכה עד 26 בפרימר (16 בדצמבר). ביום זה נכבשו בכוח ה“מצודה האנגלית” ומבצרי אִגיליֶט ובַלַניֶה. הצי האנגלי שלח אש בספינות הצרפתים, שעגנו בנמל ובמחסני הזין והצידה והפליג לים – בהפקירו לנקמת הריפובליקנים את המלוכנים, שהסגירו לו את טולון.

לאסונה של המהפכה היתה הנקמה נוראה מאוד והיא נטעה שנאה עמוקה בלב האוכלוסין. 150 איש, רובם קציני ים, נהרגו ביריה, ב“סיטונות” ואח“כ החל בית־הדין המהפכני להרוג ל”אחדים".

באלזס ובמחוז הרינוס הוכרחו צבאות הריפובליקה לנטוש מראשית המלחמה את מקומות ההגנה הסמוכים לויסנבורג. על ידי כך נפתחה הדרך לשטראסבורג, שבורגניה האמידים הבהילו לעזרתם את האוסטרים ובקשום שיכבשו את העיר בשם לודויג הי“ז. אבל האוסטרים לא נתכונו כלל להגביר את שלטון המלך בצרפת, וכך ניתנה שהות לגינרלים הוֹש ופישגרי לארגן מחדש את הצבא בעזרת באי־כוח הקונונט סן־ז’יסט וליבה, ולהתחיל בהתקפה. הוש הכה את האוסטרים ע”י גיסברג בששה בניווֹז (כ"ה בדצמבר) ושחרר את לנדא.

בינתים בא החורף, ומלחמת 1793 נגמרה בלי נצחונות מכריעים. צבאותיהם של האוסטרים, הפרוסים, ההֶסנים, ההולנדים, הפיימונטים והספרדים עמדו בגבולות צרפת; אולם ההֶנֶף שבהתקפה נפסק. פרוסיה בקשה לפרוש מבני בריתה, ואנגליה נאלצה להתחייב לשלם למלך הפרוסי 7.500.000 פרנקים וקצבה שנתית בסך 1.250.000 פרנקים, ובשכר זה התחייב המלך הפרוסי לתת צבא בן 62.400 איש למלחמה בצרפת.

באביב הבא עמדה המלחמה להתחדש, אולם מצב הריפובליקה נשתפר הרבה. המהפכה הצליחה להלהיב את המעמדות העניים ועי"כ יכלה צרפת להחלץ לאט־לאט מצפרני אויביה שהתנכלו לחנקה. אולם במחיר כמה קרבנות, זעזועים פנימיים ואבדן חופש הפרט, שהיה עלול לקפח את המהפכה ולהפקיר את צרפת לעריצותו של “המושיע” הצבאי!

התוצאות האיומות, שרובספייר ומראט ראו אותם מראש בשעה שהז’ירונדיסטים שאפו מלחמה, כדי להכריע את שלטון המלך בלי להסתייע במרד העם – התוצאות הללו הובלטו בבהירות, ומאחריהם כבר נראה צל הדיקטטורה הצבאית, שכעבור זמן־מה הביאה את צרפת אל המלכות הנפוליאונית. המלחמה היתה אבן־מעמסה על צוארה של המהפכה. 

 

פרק חמשים וששה: החוקה המהפכנית – הממשלה המהפכנית    🔗

קודם שנחזור אל הקונונט ואל המאורעות בפריז – מן הראוי שנכיר לדעת את המרידות שכנגד המהפכה שפרצו בצרפת ואת מהלך המלחמה בגבולות. בלעדי זאת לא נוכל להבין לא את החלטותיו של הקונונט ולא את מלחמת המפלגות. כי המלחמה היא שהשפיעה על הכל: היא בלעה את כל חילה של הארץ והשביתה את מאמציהם של המהפכנים.

התפקיד העיקרי שלשמו נתכנס הקונונט היה לחוק חוקה חדשה, ריפובליקנית. החוקה של 1791, שהיתה מלוכנית ופילגה את האומה לשני מעמדות, שאחד מהם היה משולל כל זכות פוליטית – לא יכלה לעמוד בתקפה. היא חדלה להתקיים למעשה, ועל כן משנתכנס הקונונט (24 בספטמבר 1792) – החל לעסוק בעבוד חוקה חדשה. בי“א באוקטובר נבחר “ועד החוקה”, ובועד הזה היו, כנראה, הז’ירונדיסטים רוב מנין. ואלה חברי הועד: סִיֶס, האנגלי תומס פֶּן, בריסוֹ, פֶּטיוֹן, וֶרניוֹ, זַ’נסוֹנֶה, קונדורסֶה, בארר ודנטון. הז’ירונדיסט קונדורסה, מתימטיקן ופילוסוף מפורסם, שעוד בשנת 1774 שקד יחד עם טירגוֹ על תקנות מדיניות וסוציאליות, היה אחד הראשונים שהכריז על ריפובליקניותו לאחר מנוסתו של המלך מוארן, הוא היה מחברה הראשי של הצעת החוקה, שהוגשה לקונונט מטעם הועד הז’ירונדיסטי, ושל “הצהרת זכויות האדם והאזרח” שניתנה כלואי להצעת החוקה הנ”ל.

מאליו מובן, כי קודם כל נתעוררה בין צירי הקונונט השאלה, מי משתי המפלגות שנלחמו לשלטון תפיק תועלת מן החוקה החדשה? הז’ירונדיסטים רצו לעשותה כלי זין לעצור בו את המהפכה, שלא תרחיק לכת מכבושיה בי“א באוגוסט. ואנשי ההר, שראו את המהפכה כבלתי־מושלמת עדיין, עשו כל מה שהיה ביכלתם כדי לעכב את גמר העיון בחוקה עד שיצליחו לשתק בקונונט את הז’ירונדיסטים והמלוכנים. עוד קודם משפטו של לודויג הט”ז דרשו הז’ירונדיסטים מן הקונונט שיקבל את הצעתם, כלומר: את הצעת קונדורסה, בתקותם להציל עי“כ את המלך. וגם במרס ובאפריל 1793, כשבעם החלו מופיעות שאיפות קומוניסטיות המכוונות כלפי העשירים דרשו הז’ירונדיסטים במפגיע לאשר את תכניתו של קונדורסה. הם נחפזו להפסיק את המהפכה ו”להשליט סדרים", כדי להחליש את ההשפעה שהיתה למהפכנים בפרווינציה, ביחוד באמצעות המוניציפלויות שבכפר ובעיר והסקציות הסנקילוטיות שבערים הגדולות; ובפריז, נוסף על כל אלה – הקומונה.

חוק העיריות שנתפרסם בכ"ב בדצמבר 1789 נתן למוניציפלויות זכויות רבות, שסמכותן גברה עם ביטולם של מוסדות השלטון המרכזי בפרווינציות (שרי הפלך). אין תימה, איפוא, שהמהפכה העממית של 1793 מצאה בסקציות ובמוניציפלויות את משענתה הנאמנה ביותר. מובן כמו כן, כי כדאי ומועיל היה לאנשי ההר לשמור על כלי־הזין האדיר של השפעתם.

אולם דוקא משום כך התחכמו הז’ירונדיסטים ובהצעת חוקתם (שלא נתקבלה קודם לכן מפני מרד ל"א במאי) השתדלו להחליש את שלטונן של הקומונות, לבטל את עצמאותן ולחזק את הדירקטוריות של הפלכים והמחוזות שהיו מוסדות הביורוקרטיה והמעמדות האמידים. לשם כך רצו הז’ירונדיסטים להשמיד את הקומונות הגדולות ולבטל את המוניציפלויות של הקהלות, ולהנהיג במקומן סוג שלישי של מוסד ביורוקרטי: דירקטוריות של הקאנטונים.

אילו נתקבלה תכנית זו – כי עתה בטלו הקומונות, שלא היו סניפים לאדמיניסטרציה הממלכתית, אלא עֵדות שיש להן קרקעות, בנינים, בתי ספר וכו' בשותפות, וההנהלה היתה ניתנת ליחידות אדמיניסטרטיויות בתכלית.

אכן, לעתים קרובות היו המוניציפלויות הכפריות מצדדות בזכותם של האכרים ולעתים קרובות מאוד היו המוניציפלויות והסקציות של הערים הגדולות מגינות על עניניהם של עניי האוכלוסין. ולא בכדי בקשה הבורגנות האמידה לכונן מוסד שימלא את מקום המוניציפלויות, והז’ירונדיסטים קיוו כי מוסד זה יהיה הדיקטוריון הקנטוני הכפוף להנהלות הפלכים והמחוזות – שהם מוסדות ביורוקרטיים ושמרניים בתכלית.

בנקודה זו – שההיסטוריונים המעיטו לשים לה לב ושלדעתי היא חשובה מאוד – נחלקו הצעות החוקה של הז’ירונדיסטים וההרריים מן הקצה אל הקצה.

ועוד שינוי אחד בקשו הז’ירונדיסטים לעשות בחוקה (אגב, אפילו חברי הועד סרבו לאשרו): לכונן שני בתים, ואם לא תתקבל ההצעה – לחלק את המוסד המחוקק לשנים. ואמנם כך נקבע בחוקה של השנה השלישית (1795) לאחר שבאה הריאקציה הטרמידורית והז’ירונדיסטים חזרו לשלטון.

אמנם, מבחינות ידועות נראתה הצעת הז’ירונדיסטים דימוקרטית מאוד, שהרי נתנה לאספות בוררים את הזכות לבחור לא רק את באי־כוח העם, אלא גם את פקידי בית־הדין העליון ואף את המיניסטרים. מלבד זאת היא הנהיגה את התחוקה הבלתי־אמצעית, הוא ה“משאל”, הינו: אישור כל חוק בהצבעת כל העם, כמנהג שויץ בימינו. אולם מינוי המיניסטרים בהצבעה כללית, אם גם נניח שהדבר הוא בגדר האפשרי, היה גורם ליצירת שתי רשויות המתחרות זו בזו: בית הנבחרים והמיניסטריון, ששתיהן מוצאן ממקור אחד – מהצבעה כללית. והמשאָל נסתייג בסייגי תקנות מסובכות מאוד, עד כי למעשה היה כמעט מן הנמנעות.

ואשר ל“פידירליזם של הז’ירונדיסטים” – הרי בהצעת חוקתם אין לו כל זכר. אדרבה, חוקתם היתה נצחון לביורוקרטיה ולרכזנות האדמיניסטרטיוית.

וסוף דבר: הצעת חוקה זו, כהצהרת הזכויות שקדמה לה, קבעה – על פי הצעתם של ההרריים – את זכויות האזרח בצורה מפורשת יותר מחוקת 1791: חופש הדעות הדתיות והפולחן, חופש הדפוס וכל שאר האמצעים להפצת הדעות. ובענין השאיפות הקומוניסטיות שרָוחו בעם – הסתפקה הצהרת הזכויות בהודעה, כי “העזרה החברתית מצוה קדושה היא לחברה” ומחובתה לתת השכלה לכל חבריה במדה שוה. נדבה, – הלאה מזה לא הרחיקו הז’ירונדיסטים.

נקל לשער את הספקות שעוררה הצעה זו כשהציעוה לפני הקונונט בט“ו בפברואר 1793. ההרריים הרגישו כי אין הם עדיין חזקים כדי שיוכלו לדחות את ההצעה (מפני שהז’ירונדיסטים היו רוב מנין בקונונט). על כן השתדלו להאריך את הדיון בחוקה ודרשו שיביאו לפני הקונונט הצעות אחרות. לשם כך נתמנתה ועדה חדשה – ועדת הששה – שהוטל עליה לבחון את שאר ההצעות אם תבואנה. ובירור החוקה לא החל אלא ב 17 באפריל. בהנחות הכלליות של הצהרת הזכויות לא היה קשה לבוא לעמק השוה, ביחוד מפני ששתי המפלגות, כז’ירונדיסטים כאנשי ההר, רצו להמנע מכל דבר העלול לחזק את ה”מטורפים", כלומר: הקומוניסטים. רובספייר נאם נאום, שהיה בו בלי ספק, כפי שהעיר אוֹלר, משהו ממה שאנו קוראים בימינו: סוציאליזם. “עלינו להכריז – אמר רובספייר – כי זכות הקנין הפרטי מוגבלת, ככל שאר הזכויות, בחובה לכבד את זכויות הזולת; ובכוחה אין האדם רשאי לקפח את בטחונו, חופשתו, חייו – וקנינו הפרטי של זולתו; וכל מסחר המפר את הזכויות האלה הרי הוא אסור ובלתי־מוסרי”. הוא דרש כמו כן להכריז על זכות העבודה – אמנם בצורה בלתי חשובה ביותר – “מחובתה של החברה לדאוג לאמצעי קיומם של כל חבריה – לספק להם עבודה, ולאנשים שאין להם כוח לעבוד – לתת אמצעי קיום”. אולם הוא לא שכח להתנער מאלה שבקשו שויון בזכויות על קרקע.

הקונונט מחא כף לנאום הזה, אבל סרב לקבוע בהצהרת הזכויות גם את ארבעת הסעיפים, שהביעו את רעיונותיו המתונים של רובספייר בדבר הזכויות של הקנין הפרטי; אכן לא בכ“ט במאי, בשעה שהקונונט, ערב מרד ל”א במאי, קבל פה־אחד את הצהרת הזכויות, ולא בכ"ג ביוני, בשעה שההצהרה נתקבלה בניסוחה הגמור והמתוקן מעט – לא חשב איש מהם להכניס בה את ההגבלות המתונות והפרינציפיוניות לגבי זכות הקנין הפרטי שבנוסח רובספייר. ואף רובספייר עצמו לא הוסיף לעמוד על כך.

אולם חלוקי הדעות בין ההר ובין הז’ירונדה באו לידי גילוי בכ"ב במאי, בשעה שהתחילו לדון בהצעתם של הז’ירונדיסטים בדבר ביטול המוניציפלויות של הקהלות וחילופן בהנהלות קנטוניות. ההרריים התנגדו לזה בכל תוקף, ביחוד מפני שהז’ירונדיסטים רצו לערער אגב אורחא גם את אחדותה של פריז והקומונה שלה, בהצעתם לחלק כל עיר שיש בה יותר מ 50.000 אוכלוסין לכמה מוניציפלויות. בראות הקונונט, כי פריז רוגשת ביום זה, קבל את דעת ההרריים ודחה את הצעתם של הז’ירונדיסטים בענין ההנהלות הקנטוניות.

אולם המאורעות השתלשלו והלכו במהירות רבה. מרד ל"א במאי התרגש ובא והוא שהכריח את הקונונט להדיח מקרבו את ראשי הז’ירונדיסטים. נתברר, כי גירוש הז’ירונדיסטים יגרור אחריו מלחמת־אזרחים בכמה מן הפלכים, והקונונט מוכרח היה לקבוע בחוקה סיסמה אשר תרכז סביבה את כל הריפובליקנים שבפרווינציות. על פי הצעתו של ועד ההצלה הצבורית החליט הקונונט לקבוע בחוקה רק את הסעיפים ההכרחיים ביותר. והואיל וחוקה קצרה כזאת נקל היה לצרף במשך ימים מועטים – מינה הקונונט ב 30 במאי ועדה בת חמשה אנשים, כדי להגיש “בלי דחוי” תכנית של חוקה, שאינה כוללת אלא את הסעיפים היסודיים בלבד.

לאחר גירושם של הז’ירונדיסטים בעלי ההשפעה מן הקונונט, התחיל הקונונט לדון בהצעת חוקה קצרה, שהוכנה ע“י הועדה הנ”ל. הדיון נמשך שבוע ימים עד י“ח ביוני. אחר כך תיקנו משהו את הצהרת הזכויות כדי להתאימה לחוקה, וכשהציעוה מחדש בכ”ג ביוני – אישר אותה הקונונט בו ביום. למחרת היום נתקבלה החוקה בקריאה השניה והקונונט שלח אותה מיד לאספות הבוחרים, כדי להעמידה להצבעת כל העם.

החוקה ההררית שמרה על המוניציפלויות של הקהילות – זהו הקו המציין אותה. “איך נוכל – אמר הירו די סֶשֶל – שלא לשמור על המוניציפלויות, ולוּ גם רבּו מאוד? הרי כפית טובה היא למהפכה וחטא לחופש. יתר על כן: הרי זה אומר בעצם לבטל את ההנהלה העממית”, הרעיון בדבר בטול המוניציפלויות יכול היה להולד רק בלבם של האריסטוקרטים, ומהם עבר אל המתונים, הינו: אל הבורגנים הרכזנים.

לבחירת באי כוח העם קבעה חוקת 1793 הצבעה כללית וישרה על פי רשימה שצורפה בכל מחוז שיש בו 50.000 אוכלוסין. והנהלת הפלכים והמחוזות נבחרה בהצבעה דו־דרגית, ומועצת הנהלת המדינה (המיניסטריון) – בהצבעה תלת־דרגית. האספה המחוקקת נבחרת למשך שנה אחת, וכל החלטותיה נחלקו לשני סוגים: פקודות (דקרטים) שהיו מיד לחובה, וחוקים, שלאישורם רשאי היה העם לדרוש משאל!

אגב: גם בחוקתם של הז’ירונדיסטים וגם בחוקתם של אנשי ההר היתה ההצבעה הכללית מדומה בהחלט. ראשית: כל ענין אפשר היה לעשות בתורת פקודה, שאינה טעונה משאל, ושנית: ההצבעה הכללית נשתבשה בקשיים רבים. לשם כך נדרש כי המחאה נגד החוק החדש תתקבל – לא יאוחר מארבעים יום לאחר התקבל החוק בכל אתר ואתר – בחלק העשירי של מספר אספות הבוחרים המתכנסות כחוק בחצי מספר הפלכים יתר אחד.

בסוף הבטיחה החוקה לכל הצרפתים “חופש, בטחון, קנין פרטי, חוב המדינה, חופש הפולחן, השכלה כללית שוה לכל נפש, עזרה צבורית, חופש הדפוס ללא סייג, רשות להגיש בקשות, רשות להצטרף לחברות עממיות, וכל זכויות אדם”, ואשר לחוקים הסוציאליים שצפו מן החוקה – הרי את אלה הבטיח הירו די סשל לעתיד לבוא. תחילה – השלטת סדרים! ואחר כך יתברר, מה אפשר יהיה לעשות לטובת העם. לדבר הזה הסכימו רוב אנשי ההר והז’ירונדיסטים.

החוקה של כ"ד ביוני 1793, שהוצעה לאישורן של אספות הבוחרים, נתקבלה לב אחד ואפילו בהתלהבות. הריפובליקה נצטרפה אז מ 4944 קנטונים, וכשנתקבלו תוצאות ההצבעה מ 4520 קנטונים נתברר, כי החוקה נתקבלה ברוב של 1.801.918 נגד 11.610,

בעשרה באוגוסט 1793 הוכרזה החוקה הזאת בפריז ברב חגיגיות, ואין ספק כי היא סיעה הרבה לשתק את מרידות הז’ירונדיסטים. דבותיהם על אנשי ההר, המתכונים כביכול להחזיר את עטרת המלך ליושנה ולהושיב על כסא המלכות את הדוכס האורליאני – נתבטלו מאליהן. מאידך גיסא נתקבלה חוקת 1793 בעין יפה על ידי הדיקרטים, ובמשך מאה שנים היתה לספר הברית של הדימוקרטיה המדינית בכל אומה ולשון.

* * *

עם הכרזת החוקה צריך היה הקונונט להתבטל, שהרי כל עיקר תפקידו לא היה אלא לתַכן חוקה ריפובליקנית לצרפת. אולם הכל הרגישו, כי בתנאים אלה – בהסתער צבאות זרים לגבול צרפת, בעצם המלחמה עם ברית ממלכות בכל הגבולות והמרידות בואנדי, בליון, בפרוואנס וכו' – אי אפשר להגשים את החוקה. הקונונט לא יכול היה להבטל ולהפקיר את הריפובליקה להזדמנויות המקריות של הבחירות החדשות.

רובספייר הביע את הרעיון הזה בקלוב היעקובינים, למחרת פרסומה של החוקה, והצירים הרבים, שבאו לפריז מן הפרווינציות כדי להיות בקונונט בשעת הכרזת החוקה, הסכימו לדבריו. בכ"ח באוגוסט הביע גם ועד ההצלה הצבורית את הרעיון הזה. לאחר היסוסים במשך ששה שבועות – לאחר שהממשלה הזמנית של הריפובליקה נחלה את נצחונותיה הראשונים בליון, הינו: בעשרה באוקטובר 1793 – נתפרסמה הודעה, כי ממשלת צרפת תהיה “מהפכנית” עד הכרזת ברית השלום.

החוקה נתקבלה; אך להגשימה בחיים לא העיזו, הקונונט וועדיו קימו בידם את שלטונם.

על ידי כך עמדה בעינה – למעשה ולא על פי הזכות – הדיקטטורה של ועדי ההצלה הצבורית והבטחון הצבורי, שנתחזקה עד מהרה בתוקף החוק בדבר האנשים החשודים וחוק הועדים המהפכניים בפרווינציות.

 

פרק חמשים ושבעה: רפיון הרוח המהפכנית    🔗

תנועת ל“א במאי סיעה לה למהפכה להשלים את עיקר תפקידה: לבטל לחלוטין את הזכויות הפיאודליות ללא תשלום־כופר ולשחרר את הארץ לחלוטין מעריצות המלך ומשלטונם של אנשי החצר. אולם משנעשה הדבר, החלה המהפכה להפסק. המוני העם היו מוכנים ללכת הלאה; אולם האנשים, שהמהפכה העמידתם בראש התנועה, לא רצו או לא העיזו להרחיק לכת. הם לא רצו, שהמהפכה תשים את ידה על נכסי הבורגנות, כשם שעשתה לנכסי האצילים והכוהנים, ועל כן החלו להשתמש בכל כוח השפעתם כדי לעצור ולהפסיק ואח”כ לדכא את התנועה. הנועזים והכנים שבהם עם עליתם לשלטון היו נוטים חסד לבורגנות אפילו אם שנאו אותה. הם דיכאו את השאיפה לשויון והחלו מטים אוזן גם למה שתאמר הבורגנות האנגלית. לאט־לאט נעשו גם הם ל“אנשי־המדינה” והשתדלו לכונן ממשלה חזקה מרוכזת, שכל מוסדותיה צריכים להכנע לה הכנעה גמורה. סוף סוף לאחר שפסחו על חללי אנשים שהיו בעיניהם קיצוניים ביותר והצליחו לכונן ממשלה כזאת – הגיעה שעתם לעלות במדרגות הגרדום ואז נוכחו לדעת, כי בהרגם את המפלגה הקיצונית – קבעו גם את נפש המהפכה.

לאחר שהקונונט נתן תוקף חוקי לדרישותיהם של האכרים ולמה שהגשימו בכמה מקומות על דעת עצמם במשך ארבע השנים – שוב לא יכלה באות־כוח עממית זו לתקן איזו תקנה יסודית חשובה. מכאן ולהבא עקָרה היא עבודת הקונונט להפליא – אם נוציא מכלל זה את התקנות בדבר ההגנה הצבאית והשכלת העם. אמנם, המחוקקים הריפובליקניים כוננו גם את הועדים המהפכניים והחליטו לשלם לסנקילוטים, שיתנו מזמנם לעבודות בסקציות ובועדים. אולם החוקים הללו, הדימוקרטיים למראית עין, לא היו תקנות מהפכניות, אלא אמצעי לארגן שלטון, שעיקר כונתו היתה מלחמה באויבים מבחוץ ומבפנים. מעכשיו יש לבקש מחוץ לכתלי הקונונט והקלוב היעקוביני, – כלומר בקומונה הפריזית, בסקציות של עיר הבירה, בערי השדה ובקלוב הקורדיליירים – את האנשים המבינים, כי נצחונותיה של המהפכה לא יבוצרו, אלא אם כן יוסיפו ללכת קדימה, ועל כן השתדלו להעלות דרישות שיש בהן אופי קומוניסטי שנולדו בתוך המוני העם.

האנשים הללו, שזכו על שום כך בתואר “מטורפים”, אנארכיסטים, ניסו לארגן את צרפת בצורת ברית של 40.000 קומונות, המקושרות זו עם זו קשר בל־ינתק ומשמשות מרכזי־חיים לדימוקרטיה הקיצונית והשוקדות על הגשמת השויון למעשה, הינו – “שיווי הרכוש”. הם השתדלו לטפח את ניצני הקומוניזם המוניציפלי שנתאשר “בחוק המכסימום” – הם ניסו להלאים את הסחר של צרכי־החיים העיקריים וע"י כך לשים מעצור לספסרותם של התגרנים. הם השתדלו לבסוף לשים גבול להצטברות נכסים גדולים ולפורר את הנכסים הגדולים שכבר נצטברו בידי בודדים.

אולם משהגיעה הבורגנות המהפכנית לשלטון ונסתיעה בכוח שני הועדים – ועד ההצלה הצבורית וועד הבטחון הצבורי, שהשפעתם הלכה וגדלה במדה שהתלקחה המלחמה – אז דכאה את האנשים שקראה להם בשם “מטורפים” ו“אנארכיסטים” ואחר כך דוכאה גם היא ב 9 בטרמידור ע"י הבורגנות הקונטרריוולוציונית.

כל זמן שאנשי ההר שבקונונט הוצרכו להלחם בז’ירונדיסטים – לא חדלו מלבקש תמיכה מאת המהפכנים העממיים. במרס ובאפריל 1793 היו מוכנים, לכאורה, להרחיק לכת יחד עם הפרוליטריים, אולם משעלו לשלטון לא חשבו אלא על “יצירת מפלגה בינונית”, העומדת באמצע הדרך שבין הקיצוניים והמהפכנים־שכנגד, ובאי־כוח שאיפות־השויון של העם היו בעיניהם מכאן ואילך אויבים גמורים. הם השביתו את כל נסיונותיהם לארגון בסקציות ובקומונה ודכאום עד עפר.

אנשי ההר (מלבד יחידים מעטים) לא הבינו את צרכי העם במדה הדרושה למפלגה עממית מהפכנית. זר היה להם בן העם, על צרכיו, על משפחתו הרעבה ועל שאיפותיו לשויון, שהיו עדיין סתומות ובלתי־מוצקות. האנשים הללו, שנתחנכו על האידיאלים של רומא העתיקה, התענינו יותר בפרט המופשט – חבר בחברה הדימוקרטית לעתיד לבוא. בבואם לאחת מערי השדה היו שליחי הקונונט ההרריים (מלבד יחידים, קיצוניים) מתענינים במדה מועטת מאוד בשאלות העבודה, ברַוחתו של העם או בשיווי הנכסים. הם נשלחו לארגן את הדיפת הצבא הזר שהתפרץ לצרפת ולהלהיב את הרוח הפטריוטי ופעלו כפקידי הדימוקרטיה שאינם רואים בעם אלא אלמנט להגשמת שאיפותיה של הממשלה. ואם קודם כל היו סרים אל אגודת העם שבעיר – הרי לא עשו כן אלא משום שבעיריה פשה “נגע האריסטוקרטיזם”, ואגודת העם צריכה היתה לעזור להם “לטהר את העיריה”, כדי לארגן את ההגנה העממית ולאסור את הבוגדים או להוציאם להורג. אם הטילו מסים כבדים על העשירים – הרי זה משום שהעשירים, “שנאלחו ברוח המסחר”, היו מחסידי הז’ירונדיסטים ועזרו לאויב, וגם משום שגבית מסים אלה נתנה להם את האמצעים להאכיל ולהלביש את החיילים. ואם “הכריזו על שויון” באחת הערים, אסרו לאפות לחם סולת והכריחו את כל האוכלוסין לאכול פת קיבר – לא נתכונו בתקנה זו אלא להמציא מזונות לחיילים.

ומשום כן, כל הקורא את המכתבים שקיבל הקונונט מאת שליחיו – ישתומם למיעוט השאלות שענינו בעיקר את האכרים ואת פועלי העיר. ממאתים שליחי הקונונט לא היו אלא שנים או שלושה שהתענינו בשאלות האלה.

הקונונט, למשל, בטל סוף־סוף את הזכויות הפיאודליות ופקד לשרוף את כל התעודות הדנות בזכויות הללו (אגב: השמדת התעודות נעשתה באי רצון). כמו כן התיר לקהלות הכפריות שיחזירו לעצמן את אדמות הצבור שנלקחו מהן בתואנות שונות במשך 200 השנים האחרונות. לכאורה אין לך אמצעי טוב לנטוע בלב העם חבה למהפכה אלא להחיש את הגשמת תקנות אלה בכל מקום ומקום. אולם במכתבי הקומיסרים כמעט שאין אתה מוצא כל זכר לענין זה. רק פעם אחת מציין ז’וּליין הצעיר במכתביו, כי נתן פקודה לשרוף את התעודות הפיאודליות, ואגב־אורחא נזכר הדבר גם במכתבו של קוֹלוֹ ד’ארבואַ.

אפילו בשעה ששליחי הקונונט מדברים על צרכי־אוכל־נפש – ובענין הזה הם מוכרחים לדבר לעתים קרובות – אין הם נוגעים בעצם השאלה. יש רק מכתב אחד של ז’נבון סנט־אַנדרה היוצא מכלל זה – והוא נכתב לפני ל“א במאי. לאחר זמן התנגד גם ז’נבון למהפכנים הקיצוניים. במכתב הנ”ל (הוא נכתב מאחד הפלכים שהיה נוטה חבה למהפכה) ביקש ז’נבון את חבריו בועד, שלא יתעלמו מן הסכנה. – “אם לא יהיה לנו העוז לעורר איזה מאורע העשוי להלהיב את הרוח הצבורית בצרפת ולתת לו תוספת כוח – הרי אבדה תקותנו; אמנם, המהומות בואנדי ובפלכים הסמוכים מעוררות חששות, אולם אין הן מסוכנות אלא מפני שההתלהבות הקדושה לחופש דוכאה בכל הלבבות. בכל מקום עיפו למהפכה. העשירים שונאים אותה, והעניים רעבים ללחם… כל אלה שהיו קרואים קודם בשם “מתונים”, שהלכו במדת־מה שכם אחד עם הפטריוטים ושאפו למהפכה כל שהיא – שוב אינם רוצים כל מהפכה… נודה על האמת: הם רוצים מהפכה־שכנגד”. אפילו המוניציפלויות חלשות או נאלחות הן בכל המקומות שבקרו הקומיסרים.

ומשום כך דורש ז’נבון סנט־אנדרה להתקין תקנות גדולות וחמורות, ולאחר שכילה את מכתבו הוא חוזר ומדבר על התקנות האלו במוּסף: “העניים רעבים ללחם, בעוד שבתבואה אין מחסור אלא שמטמינים אותה… מן ההכרח הוא שינתנו אמצעי קיום לעניים אם יש ברצונכם שיעזרוכם להשלים את המהפכה… סבורים אנו, כי מן הראוי לפרסם פקודה בדבר החרמת־תבואה כללית ביחוד אם יוסיפו לה פקודה בדבר ממגורות התבואה המצטרפות מן העודף שבידי כל האנשים הפרטיים”. וז’נבון התחנן לפני בארר שיהיה הפותח בדבר. ואולם כלום התענין הקונונט בשאלות אלה?

ביצורה של הממשלה ההררית – הנה הדבר שענין את חברי הקונונט יותר מכול. ככל אנשי ממשלה באשר היא, אם עד המהפכה ואם לאחריה, בקשו ההרריים משענת לעצמם לא בקיום הרוחה הכללית אלא בהחלשת אויבי ממשלתם ובשעת הצורך גם בהשמדתם. ומשום כן לא ארכו הימים והם התחילו מתוך התלהבות בטירור כדי להשמיד את אויבי הריפובליקה הדימוקרטית.

 

פרק חמשים ושמונה: התנועה הקומוניסטית    🔗

כבר בגילויי הדעת ב 1789 הובעו דעות, שבימינו היה מכנים אותן סוציאליסטיות. רוסו, הֶלְוֶציוס, מַבְּלִי, דידרו¹⁶ ואחרים כבר תארו את אי־השויון ברכוש ואת הצטברות הנכסים בידי יחידים – כמכשול עיקרי בדרך החופש הדימוקרטי. עם ראשית המהפכה נתגברו הדעות הללו. טירנו, סיֶס, קונדורסֶה אמרו, כי השויון בזכויות הפוליטיות אינו מועיל אם אין שויון למעשה. שויון זה, היה אומר קונדורסה, הוא “מטרתה הסופית של האמנות הסוציאלית”. מפני שאי השויון בעושר, בנכסים ובהשכלה הוא מקור כל רע. והרעיונות הללו מצאו הד בגילויי־הדעת הרבים של הבוחרים, שדרשו: או מתן זכות לכל אדם להיות בעל קרקע או “שווי הרכוש”.

אפשר לומר, כי הפרוליטריון הפריזי הכיר בהחלט את צרכיו ומצא את האנשים לביטוים הנאמן. הרעיון בדבר שני המעמדות שיש להם אינטרסים מתנגדים נתבטא בבהירות “במגילת העניים” של גליל סנט־אֶטיֶן דיומון שנכתבה בידי אחד ששמו לאמברט, “ידידם של מחוסרי הכל”. העבודה היצרנית, שכר־עבודה מספיק למחיה (Living wage של הסוציאליסטים בימינו), המלחמה נגד “אי התערבות” של הכלכלנים הבורגנים, העמדת השאלה הסוציאלית לעומת השאלה הפוליטית – את כל אלה אנו מוצאים ב“מגילת העניים”.

אולם ביחוד החלו רווחים רעיונות קומוניסטיים לאחר כבוש טוּילֶרי, ועוד יותר לאחר הרג המלך, כלומר: בפברואר ובמרס 1793. ואפשר לומר כי הז’ירונדיסטים נהפכו לסנגורו הנמרץ של הקנין הפרטי, מפני שנפל עליהם פחד ההשפעה של התעמולה לשויון ולקומוניזם שגברה בפריז.

כמה מן הז’ירונדיסטים, ראבו, סנט־אֶטיֶן וקונדורסה, הושפעו בלי ספק מן התנועה הזאת. בשכבו על ערש מותו הרצה קונדורסה את תכנית “ההדדיות” (Mutualité), כלומר: ביטוח הדדי של כל האזרחים מפני כל דבר העלול להביא את הפועל שיצטרך לבריות ויוכרח למכור את עבודתו בכל מחיר. ואשר לראבו – הרי הוא דרש להוציא מידי הגבירים את הרכוש הגדול או בצורת מס פרוגרסיוי או בארגון “המעבר הטבעי של עודף העושר למוסדות צבוריים שתועלתם כללית”. “הרכוש הגדול הוא מעצור בדרך החופש”, – כתב ראבו בחזרו על הנוסחה שהיתה רווחת מאוד בימים ההם. אפילו בּריסו, שהיה אחר כך סניגורו הנלהב של הקנין הבורגני הפרטי, השתדל זמן־מה למצוא את שביל הזהב במהלך רעיונות אלה, שכעבור זמן־מה נלחם בהם בשצף קצף. אחדים מן ההרריים הרחיקו לכת מזה. בקונטרס שיצא לאור ב 1793 הביע בילו וארֶן בגלוי את דעתו נגד הרכוש הפרטי הגדול. הוא התקומם נגד רעיונו של ווֹלטֶר, שאין דבר עלול להכריח את הפועל שיעבוד אלא הרעב בלבד. לדעתו יש להתקין תקנה כי אין איש רשאי להיות בעל קרקע למעלה מן השעור הקבוע, וכי אין איש רשאי לרשת יותר מ־20,000 או 25,000 ליורות. הוא הבין, כי הגורם הראשי לכל העָול החברתי הוא מציאותם של אנשים “המשועבדים לזולתם שעבוד ישר ולא הדדי, מפני שזוהי חוליה ראשונה בשלשלת העבדות”. הוא לא החשיב הרבה את מתן החלקות הקטנות לעניים, “מפני שקיומן יוסיף להיות עלוב ומסכן בשל הכרחותם להיות תלויים בדעת אחרים”. “שמענו קריאה: ‘מלחמה בארמונות, שלום לצריפים!’ – נוסיף־נא לקריאה הזאת את החוק היסודי: ולא יהיו אזרחים הפטורים מן החובה להיות מבעלי המקצוע; ולא יהיו אזרחים שאין ידם משגת ללמוד אומנות”.

רעיונו של בילו־וארן בדבר הירושה נתחדש, כידוע, כעבור 80 שנה ע“י התאגדות־הפועלים הבין־לאומית בקונגרס הבזלי ב 1869, אולם יש לציין, כי הוא היה אחד הקיצונים שבין ההרריים. אחרים הסתפקו בתקנה, שבימינו הטיפו לה באינטרנציונל וקראו לה בשם “השכלה כללית”, כלומר: הקנית אומנות ומדעים לכל צעיר; ואחרים הטיפו ל”החזרת הרכוש" השדוד לעם וצמצום זכות הקנין הפרטי לטובת העם כולו.

אולם את המטיפים האמיתיים של התנועה הקומונליסטית והקומוניסטית בשנת 1793 צריך לבקש לא בקונונט אלא בקרב העם – בכמה מן הסקציות של פריז, כגון: גרָוִיליֶה, ובקלוב הקורדיליירים, ובשום פנים, כמובן, לא בקלוב היעקובינים. יתר על כן: נעשה נסיון לארגון חפשי בין האנשים שנקראו בימים ההם בשם “מטורפים” כלומר: בין אלה ששאפו למהפכה שיש בה מן השויון הסוציאלי. לאחר עשרה באוגוסט, למשל, נוסדה – (ודאי בהשפעת הפֵדֵראטים שבאו לפריז ממרסל ומברֶסט) – מעין ברית בין צירי כ“ח סקציות בפריז, מועצת הקומונה והמגינים המיוחדים של פ”ד הפלכים“. בפברואר 1793, כשהחלה בפריז תנועה נגד הספסרות בבורסה, באו צירי ההסתדרות הנ”ל ב 3 בחודש לדרוש מן הקונונט שיאחז באמצעים חמורים נגד הספסרים. בנאומיהם אנו מוצאים כבר את הסימנים הראשונים של הרעיון אשר ברבות הימים היה ליסוד “ההדדיות” (מוטואליזם) והבנק העממי של פרודון. הם אמרו, כי כל רוחי החליפין בבנקים צריכים להיות קנינו של העם כולו ולא של יחידים, מפני שהם פרי האמון־הצבורי ההדדי.

את התנועות הללו, הסתומות והבלתי־מושלמות, שתססו בקרב העם היושב בפריז ובשאר הערים הגדולות בשנים 4–1793 – אין אנו מכירים אלא מעט. רק עכשיו מתחילים ההיסטוריונים לחקור אותן. אך אין ספק, כי לתנועה הקומוניסטית – שבאי־כוחה הם: זַ’ק רוּ, וארלֶה, דוליויה, שאליֶה, לֶקלֶרק, ל’אנז', רוזה לאקוֹמב, בוּאַסֶל ועוד אחדים – היה עומק, שעד כה לא השגיחו בו ורק מישלה ניחש אותו.

בקומוניזם של 1793 אין, כנראה, משלמות הדוקטרינה, שדוגמתה אנו מוצאים אצל הצרפתים חסידי פוריה וסֶן־סימון, כלומר: אצל קאבה, וביחוד אצל קונסידֶרַן, ואפילו אצל וידאל. ב 1793 היו הרעיונות הקומוניסטיים יוצאים לא מלשכותיהם של המלומדים; הם עלו מן העם, מתוך צרכי החיים גופא. הנה על כן נתבטאה הבעיה הסוציאלית בימי המהפכה הגדולה ביחוד כשאלה בדבר אמצעי קיום ושאלת הקרקע. אולם הרי זה הוא יתרונו של הקומוניזם בימי המהפכה הגדולה לעומת הסוציאליזם של שנות הארבעים. הקומוניזם של ימי המהפכה הגדולה היה מכוון ישר למטרה ושאף לפתור את השאלה בדבר חלוקת הנכסים.

מאליו מובן, כי בעינינו יהיה “קומוניזם צרכני” זה מקוטע מאוד, ביחוד לאחר שמטיפיו השונים היו מטפלים בצדדיו השונים, כל אחד לחוד, ולא נמצא בימים ההם איש משכיל שיצרף את כל הדרישות הללו לעשותן שיטה חברתית אחת שלמה ומוצקת. ועוד: הקומוניזם של הימים ההם לא יצא מכלל קומוניזם חלקי, כי הוא לא שלל את הקנין הפרטי בצד הקנין הקומונלי, ובהכריזו על זכותו של כל אדם לכל יצירי העבודה ולצרכים הראשוניים והשניים – הודה גם בזכותו של הפרט לגבי “העודף”. ואף על פי כן אנו מוצאים בו כבר את שלושת יסודות הקומוניזם: הקומוניזם הקרקעי, הקומוניזם התעשיתי והקומוניזם במסחר ובאשראי. ומבחינה זו היתה תפיסת היחסים הכלכליים בשנת 1793 רחבה יותר מתפיסתם של הקולקטיויסטים בשנות הארבעים למאה הי"ט (וידאל, פֶּקֶר ועוד). ואם גם מהפכנים בודדים היו מטפלים בעיקר בסוג זה או אחר של הקומוניזם – הרי לא שללו את שאר הסוגים. אדרבה: כל הסוגים הללו, שנבעו ממושג אחד בדבר השויון, היו משלימים זה את זה. וקומוניסטים של 1793 לא היו יוצרי שיטות מופשטות לעתיד לבוא, אלא שאפו בתכליתיות גמורה להגשים לאלתר את רעיונותיהם ומסקנותיהם בעזרת הכוחות המקומיים, באותו מקום ובאותו מעשה; ובו בזמן השתדלו לכונן ברית בלתי־אמצעית בין כל 40 אלף הקומונות שבצרפת.

אצל סילוֶן מארישל אנו מוצאים גם שאיפת־מה למכוּנה בימינו: “קומוניזם אנארכיסטי”, – אף־על־פי שבימים ההם היה, כמובן, הכל מבוטא במתינות, כי מי שהביע את רעיוניו בהתגלות יתירה – היה מתחייב בנפשו.

הרעיון כי אל הקומוניזם אפשר להגיע בדרך של מרידה ומהפכה מדינית, בעזרת אגודה חשאית שתכבוש את השלטון – זה הרעיון שנביאו היה באבף – לא נשתרש אלא לאחר־כך, בשנת 1795. רק בשעה שהריאקציה הטרמידורית כבר שמה קץ לתנועה העממית של המהפכה הגדולה, בשעה שהמהפכה כבר דוכאה לגמרי – באו הקושרים אשר נשאו נפשם למהפכה חברתית כבירה (הקומוניזם), שתתחולל מתוך כבוש השלטון ועפ"י פקודתו. אולם הדבר הזה היה פרי דלדול ולא תוצאה של הנחשול הגוֹאה בן ד' השנים הראשונות. לדאבוננו יש גם בימינו מאמינים בקומוניזם מדיני שכוננוהו בכוח מלמעלה. 

היה, כמובן, הרבה מן הדקלום והמליצה בדבריהם של הקומוניסטים העממיים. זה היה נוסח הימים ההם, שגם בימינו משלמים לו הנואמים מס. אולם כל מה שידוע לנו על המטיפים הללו מעיד עליהם כעל אנשים הוגים, הנאמנים עד עומק לבם לרעיונותיהם.

ז’ק רוּ היה לפנים כומר. הוא היה עני ואביון והתפרנס, הוא וכלבו, כמעט רק מהכנסותיו בשעור 200 ליורות לשנה. הוא חי בבית קודר שבמרכז פריז והטיף לקומוניזם ברָבעי הפועלים. בסקציה גראויליה היו מקשיבים לדבריו, והשפעתו בקלוב הקורדיליירים היתה מרובה עד שערערה רובספייר סוף יוני 1793. מפי מישלה אנו יודעים, כי הקומוניסטן בעל המסתורין שאליֶה, איש בעל השפעה גדולה בליון, היה אדם מצוין ונערץ בעיני תלמידיו. כשהז’ירונדיסטים הוציאוהו להורג – עבר חברו לֶקלֶרק לפריז והמשיך את התעמולה הקומוניסטית יחד עם ז’ק רוּ, הפועל הפריזי הצעיר וארלה ורוזה לאקוֹמב, שמסביבה נתרכז קלוב של נשים מהפכניות. על וארלה כמעט שאין אנו יודעים דבר, מלבד העובדה שהיה מפורסם בין עניי פריז. הקונטרס שלו “ההכרזה החגיגית של זכויות האדם במדינה סוציאלית”, שיצא לאור ב 1793, הצטיין במתינות רבה. אולם אין לשכוח, כי מאימת הפקודה של 10 במרס 1793 לא היו המהפכנים הקיצוניים מעיזים לפרסם את הרהורי לבם.

לקומוניסטים היו גם בעלי־הלכה משלהם, כגון: בואַסל, שפרסם בראשית המהפכה את ספרו “קאטכיזם של האנושיות” ואת המהדורה השניה ב 1791. וגם מחברו המפורסם של הספר “על הקנין הפרטי או סנגוריה על העניים לפני משפט הבינה, הצדק והאמת” (יצא לאור אותה שנה) – הכומר פיֶר דוֹליויֶה. הוא כתב חיבור נפלא “חקר הצדק בימי קדם, המשמש התחלה למשטר החברתי, שהוא לבדו עלול להבטיח לאדם את כל זכויותיו ואת דרכו אל האושר”. הספר הזה יצא לאור בסוף יוני 1793 ע״י אזרחי הקומונה אוֹוֶר במחוז אֶטַמפ. בין הסופרים ומטיפי הקומוניזם הצטיין גם ל’אנז' – חלוצו האמתי של פוריֶה. גם באבף היה בפריז ב 1793, הוא שימש במחלקת ההספקה לעם, בהנהגתו של סילוֶן מארישל, ונהל בסתר תעמולה קומוניסטית. בימים ההם רדפו אותו על שזייף, כביכול, תעודה בהיותו שופט בפרווינציה, – רדפו אותו בלי כל יסוד, כפי שהוכיח ג. דֶויל, שמצא את תעודות המשפט האמתיות – ועל כן הוכרח להזהר במעשיו.

ברבות הימים היו כותבי תולדות הסוציאליזם מוצאים סמוכין בין הקומוניזם ובין קשר באבף; אולם חיבוריו ומכתביו של באבף מעידים עליו, כי הוא היה האופורטוניסט של הקומוניזם בימים ההם. מושגיו בשאלה זו ודרכי הפעולה שהציע גרמו למיעוט דמותה של האידיאה. בימים ההם כבר הבינו רבים, כי תנועת המהפכה בכוון הקומוניסטי היתה האמצעי הטוב ביותר להבטיח נצחון לדימוקרטיה. אולם באבף, כפי שהעיר בצדק אחד מחסידיו בימינו, שאף באין רואים למהול את הקומוניזם בדימוקרטיזם. בימים ההם נתחור מעט־מעט, כי הדימוקרטיה עתידה להכשל אם העם לא יתערב במלחמה. באבף רצה “קודם דמוקרטיה” – כדי להכניס בה לאט־לאט קומוניזם. המושג שלו על הקומוניזם היה בדרך כלל מצומצם ומלאכותי, והוא שאף להגיע אליו ע“י קשר יחידים שיכבשו את השלטון בעזרת אגודה חשאית. יתר על כן: הוא האמין, כי אישיות בעלת רצון חזק עלולה לכונן את סדרי הקומוניזם בחברה וע”י כך להציל את העולם! והיא טעות מסוכנת שכמה סוציאליסטים נמשכו אחריה במאה הי"ט ושנתנה לנו את האמונה בקיסריזם – אמונה בנפוליון, בדישראלי ובכל מיני מושיעים, אמונה שלא סר צלה עד היום. 

 

פרק חמשים ותשעה: רעיונות על סוציאליזציה    🔗

הרעיון היסודי של התנועה הקומוניסטית ב 1793 קבע, כי הקרקע היא קנין האומה כולה, ולכל אדם יש להבטיח אפשרות קיום כדי שלא יוכרח למכור את עבודתו מאימת הרעב. “השויון למעשה”, שעליו כה הרבו לדבר במשך המאה הי"ח, נתבטא עכשיו בקביעת הזכות לקרקע השוה לכל נפש; והקרקעות המרובים שמכרה המדינה מאחוזות הכנסיות והאצילים שהוחרמו – נתנו יסוד לשער, כי הגשמתו של רעיון יסודי זה יתכן למעשה.

אין לשכוח, כי הימים ההם היו ימי ראשית לתעשיה הגדולה והאדמה היתה המכשיר הראשי לניצול העבודה. בכוחה של האדמה שִעבד בעל הקרקע את האכר, שמחוסר אפשרות לרכוש לעצמו חלקת־אדמה נאלץ להגר העירה והיה לטרף בידי התעשין או הסוחר־הספסר. בתנאים אלה היה רעיון הקומוניסטים מכוון למה שנקרא אז: “החוק האגררי”, כלומר: להגבלת הקנין הקרקעי הפרטי ולהודאה כי כל אזרח יש לו חלק בקרקע.

הספסרים כבשו את הקרקעות בקנותם לשם ממכר את נכסי האומה שהופקעו מרשותם של הכוהנים והאצילים־המהגרים. זה הוסיף, כנראה, תוקף לרעיון בדבר הכרחותה של התקנה הזאת. ובשעה שהובעה הדרישה לתת לכל אזרח, הרוצה לעבד אדמה, את הזכות לקבל את חלקו מנכסי האומה או, לפחות, אפשרות לקנות לעצמו חלקת אדמה בתשלומים לשעורין – באו לעומתם המרחיקים לראות ודרשו להכריז על כל הקרקע כעל קנין הקהלה ולהכיר בזכותו של כל אדם להיות בעל הקרקע שהוא מעבדה באמת וכל זמן שהוא מעבדה. באבף, למשל, – אולי מתוך שלא רצה להרחיק לכת יתר על המדה – דרש לחלק את קרקעות הקהלה חלוקה שוה, אולם גם הוא דרש לקבוע שהקרקע תהיה קנינה של החברה, של המדינה, הינו: של כל העם, ולאנשים פרטיים לא תנתן אלא זכות הבעלות הזמנית. מאידך גיסא התנגד ז’וּליֶן סוּאֶה בשעת הויכוח על חלוקת קרקעות הקהלה לחלוקה הגמורה, כהצעת ועד החקלאות, ומיליוני אכרים עניים היו, כמובן, תמימי דעים עמו. סואה דרש שחלוקת הקרקעות בין כל חברי הקהלה במדה שוה תהיה זמנית, וכתום המועד תשוב הקהלה ותחלק את הקרקעות מחדש.

בשאלה זו דן הכומר דוֹליויֶה בספרו “חקר הצדק בימי קדם”. הוא קובע "שני עיקרים יסודיים: א) האדמה היא קנין הכלל, כלומר: איננה קנינם של הפרטים; ב) כל אדם הוא בעלו היחידי של פרי עמלו. אולם הואיל ועיקר השאלה בימים ההם היתה שאלת הקרקע – הקדיש לה דוליויה שימת־לב מיוחדת. הוא אומר: “האדמה בכללה צריכה להחשב כאוצר טבעי גדול השייך לקהלה”, – לקנין הכלל; “כל אחד יש לו חלק באוצר הגדול הזה”. “אין דור אחד רשאי לחוק חוקים לדורות הבאים ולשלול מהם את הזכות העליונה; לא כל שכן שאין הוא זכאי לשלול מהם את רכושם”. ועוד: “רק העמים, ובמקומם – הקהלות, הנם בעלי־הקרקע היחידים”.

לפי דוליויה מותר להוריש רק מטלטלין, וקרקע צריך כל אחד לקבל מאוצר־המקרקעין הכללי רק במדה שיוכל לעבדה בעצמו עם משפחתו, וגם היא איננה ניתנת לו¹⁷ אלא למשך ימי חייו. דבר זה אינו מונע, כמובן, את עבוד הקרקע באופן קבוצי בצד החוות, שבהן כל משפחה מעבדת את אדמתה לחוד. דוליויה, שהכיר יפה את החיים הכפריים, שנא את חוכרי־החוות כשָנאו את הבעלים. הוא דרש “לחלק את חוות־החכירה ואת הקרקע בין חשוכי הקרקע או מעוטי הקרקע”. הנה התקנה היחידה, אמר דוליויה, העלולה לעורר לחיים את כפרינו ולהעניק רוָחה למשפחות, הנמקות עכשיו בעניותן מחוסר קרקע, כדי להשקיע בה את אהבת העבודה שלהם. “עבוד האדמה – כותב דוליויה – ישתפר; אמצעי הקיום של כל משפחה יתרבו; אל השוקים יובאו פירות רבים; ואנו ננצל מן האריסטוקרטיה הבזויה ביותר, היא האריסטוקרטיה של חוכרי החוות”. הוא ראה מראש, כי בדרך זו אפשר יהיה להגיע לשפע יבול בחקלאות, אשר יבטל את נחיצות חוק המחירים של צרכי אוכל נפש, – “שהוא הכרח בתנאים הנוכחים, אבל אין הוא הכרחי מעיקרו”.

גם לסוציאליזציה של התעשיה נמצאו סניגורים, ביחוד במחוז ליון. שם דרשו שהקומונה תקבע את שכר עבודתם של הפועלים, ושהשכר הזה יבטיח לבעליו אפשרות של קיום. הם דרשו איפוא מה שהסוציאליסטים האנגלים בימינו מכנים בשם “Living wage”. מלבד זאת היו שדרשו להלאים כמה מענפי התעשיה – למשל: המכרות. הובע כמו כן הרעיון, כי המוניציפלויות צריכות לכבוש את בתי החרושת שעזבום אויבי המהפכה ולנהלן על דעת עצמן, על חשבונן ולטובתן. הרעיון בדבר התעשיה הקומונלית היה בכלל מפורסם מאוד ב 1793. הובע כמו כן הרעיון, כי לשם עבוד מקשאות יש לנצל שטחי־קרקע שוממים ורחבים שבגני הגבירים; הרעיון הזה נתפשט בפאריז, והמטיף לה היה שוֹמֶט.

בימים ההם התענינו, כנראה, בתעשיה פחות מחקלאות, אגב: “הסחרן” קיסֶרו שנבחר לקונונט בליון, כבר דבר על הלאמת התעשיה, ול’אנז' תּכֵּן תכנית של מושב קבוצי שבו תתאחד החקלאות עם התעשיה. עוד ב 1790 היה ל’אנז' מטיף בליון הטפה קומוניסטית. בקונטרסו שיצא לאור ב 1790 הוא מביע, למשל, מחשבות כאלה: – “המהפכה התעתדה להיות מקור ברכה. אולם שינוי ההשקפות השחיתה; מפני הניצול האיום של אוצרות העושר נשתנו השקפותיו של השליט העליון (העם)”. “הזהב… אין בו תועלת וברכה אלא אם כן הוא בידינו העמלות, אבל בארגזיהם של בעלי ההון – הוא נהפך לנגע צרעת… אל כל אשר תפנה, הוד מעלתך, תראה שהאדמה נעבדת בידינו; אנו מעבדים אותה, אנו כבשנוה ראשונים; אנחנו – בעליה האמתיים, הראשונים והאחרונים. בעלי־האדמה העצלנים אינם רשאים אלא ליטול את העודף הנשאר לאחר שאנו מכלכלים את עצמנו. הדבר הזה מוכיח, על כל פנים, שזכותנו לבעלות אינה פחותה מזכותם. אולם אם אנו שותפים לבעלות ומשמשים מקור יחידי לכל רֶוַח – הרי הזכות לצמצם את כלכלתנו ולגזול ממנו את העודף אינה אלא קטלנית”. לדעתי זו היא תפיסה נכונה מאוד של “הערך העודף” שבימינו.

על סמך עובדות מן החיים מוסיף דוליויֶה לדון במשברם של אמצעי הכלכלה שחל בצרפת ומציע שיטה של החתמה או של מינויי צרכנים לקנית כל היבול על פי המחיר שנקבע מראש, – וכל זה בעזרת אגודה חפשית המתפתחת על פי הסכם חפשי. הוא רצה כמו כן שיקבעו מחסנים משותפים, שכל בעלי הקרקעות יוכלו להביא אליהם את יבולם לשם ממכר. הוא הציע, איפוא, שיטת ממכר של צרכי אוכל נפש השוללת במדה שוה הן את המונופולין שבידי יחידים והן את ההתערבות הממשלתית שהנהיגה המהפכה. הוא, כנראה, שאף למשהו מעין זה שאנו מוצאים בַּמַּגבֵּנות ובמחבצות הקואופרטיויות המתאחדות לשם מכירת התוצרת של מחוז שלם (כמנהג קנדה וסיביר המערבית) או אפילו של אומה שלמה (כמנהג דניה). 

בכלל היו הקומוניסטים של 1793 מתענינים בעיקר בשאלת המזונות, והיא שעוררה אותם מצד אחד להכריח את הקונונט שיקבע “מכסימום של מחירים”, ומצד שני לקבוע עיקר גדול ויסודי: סוציאליזציה של החליפין, קומונליזציה של המסחר.

אכן בכל מקום עמדה על הפרק שאלת סחר התבואה. – “חוסר כל בקורת בסחר התבואה סותר את קיום הריפובליקה שלנו” – אמרו בקונונט בנוומבר

1. סחר זה נתון בידי אנשים מעטים, ההולכים ומתעשרים, והמיעוט הזה מעונין תמיד ליקר את המחירים באופן מלאכותי; ועל ידי כך מתקפח הצרכן. כל תקנה בודדת תהיה גם מסוכנת וגם חדלת אונים: דוקא חצאי־תקנות אלה עשויות לדלדל אותנו. צריך שהמסחר בתבואה, ובכלל כל מקנת הצרכים – יעשה בידי הריפובליקה עצמה והיא שתוכל אז לקבוע “את היחס הצודק בין מחיר הלחם ושכר העבודה”. מכירת הנכסים הלאומיים גררה אחריה את מעשי־הספסרות הנוראים שעשו החוָאים שרכשו את הקרקעות המכורים. על כן דרשו בוחרי סינה ואוּאַזה לצמצם את שעור חוות־החכירה ולהלאים את סחר התבואה. הם אמרו: “הַתקינו תקנה האוסרת לחכור חוה למעלה מ 120 מוֹרגוֹת, המונעת את בעל הקרקע מלעבד בעצם ידיו יותר מחוה אחת כזאת והמחייבת אותו להחכיר את שאר החוות¹⁸… אחר כך הפקידו את עניני ההספקה לכל מחוז שבריפובליקה בידי האדמיניסטרציה שהעם עצמו בחר בה – או אז תראו, כי שפע התבואה והיחס הצודק בין מחירה ובין שכר העבודה היומית יחזיר את המנוחה, האושר והחיים לכל האזרחים”.

הרעיונות הללו לא נקלטו, כנראה, מן הספרים, אלא באו מעצם החיים. 

מן הראוי לציין כמו כן, כי לדעות אלה הסכימו שני הועדים – החקלאי והמסחרי – והן הובעו בדין וחשבון שלהם על צרכי האוכל שהוגש לקונונט יחד עם הצעת חוק מתאים, וכי התקנות הללו נקבעו משום דרישת העם בכמה פלכים. בפלכים אֶר ולוּארה בקש העם להרוג, ב 3 בדצמבר 1792, את שליחי הקונונט, שהתנגדו לתקנות האלה: “הבורגנים התענגו דים. עכשיו הגיע תורם של הפועלים העניים”.

אנו רואים איפוא, כי בימי המהפכה הלך ובשל הרעיון, כי המסחר הוא תפקיד צבורי וכי יש להלאים אותו ממש כאדמה וכתעשיה. הלא הוא הרעיון שפתחוהו אחר כך פוריֶה, רוברט אוֹוֶן, פרודון והקומוניסטים של שנות הארבעים.

מלבד זאת יש להודות, כי ז’ק רו, וארלה, דוליויה, ל’אנז' ואלפים מאוכלוסי הערים והכפרים, אכרים ובעלי מלאכה, היטיבו להבין את שאלת ההספקה מבחינה מעשית הרבה יותר מבאי־כוחם בקונונט. הם הבינו, כי שער המחירים, כלומר: חוק המכסימום, בלי הלאמת הקרקע והתעשיה והמסחר – לא יפתור את השאלה, ולא יועילו כל חוקי העונשין וכל מיתות בית־דין מהפכני אשר ישתדלו לשמור על שער המחירים. עצם השיטה של מכירת הנכסים הלאומיים, שנתקבלה באספה המכוננת, באספה המחוקקת והקונונט, היא שיצרה את החוכרים הגדולים שעליהם קבל דוליויֶה, והקונונט הרגיש את הדבר היטב בשנת 1794, בראותו שהם מיקרים באופן מלאכותי את מחירי התבואה כדי לדכא ברעב את המהפכה שבזכותה התעשרו. הקונונט לא יכול היה להלחם בקלקלה זו, אלא באסירת החוכרים ובהעלאתם לגרדום. אולם שום חוק דרַקוני נגד האוגרים ומטמיני התבואה (כגון: חוק כ"ב ביולי 1793, שגזר לחפש בממגורות, במרתפים ובאמברים של החוכרים) ושום “צבא מהפכני”, שנשלח להחרים את התבואה ולאסור את החוכרים שהטמינוה – לא הועילו. הם רק עוררו איבה בכפרים כלפי הערים וביחוד כלפי עיר הבירה.

את חסרון הרעיון הקומוניסטי הבונה אצל מנהיגי המהפכה אי אפשר היה למלא בבית־דין מהפכני ובמערפת…

 

פרק ששים: קץ התנועה הקומוניסטית    🔗

קודם לא' במאי, משראו המהפכנים מאנשי ההר כי המהפכה מתמהמהת בהתפתחותה מפני התנגדותם של הז’ירונדיסטים – השתדלו למצוא סעד בקומוניסטים ובכל אלה שנקראו בשם “מטורפים”, בכ“א באפריל 1793 הביא רובספייר לקונונט את “הצהרת הזכויות” שבה הציע לצמצם את זכות הקנין הפרטי; ז’נבון סנט־אנדרה, קולו־ד’ארבוּא, בילוֹ־וארן ואחרים התקרבו אל אל הקומוניסטים; ואם בריסו בחמת התקפותיו את אנשי ההר החליף אותם ב”אנארכיסטים" מהרסי הקנין הפרטי – הרי לא בכדִי עשה את הדבר. בימים ההם לא השתדלו אנשי ההר להבדל מן הקיצונים לחלוטין.

אולם כבר לאחר מרידות פברואר 1793 היה הקונונט אויבם של הקומוניסטים. על סמך הרצאות בארר, שהשוה את תעמולתם למעשי הכוהנים והמהגרים, החליט הקונונט בהתלהבות רבה בי"ח במרס 1793 (על חמתו של מַרַט) “לדין למיתה כל איש, שיציע חוק אגררי הפוגע ברכוש הקרקעי הפרטי או הקהלתי”.

ואף־על־פי־כן הוכרחו אנשי ההר להתנהג עם ה“מטורפים” בחסד, מפני שהם הוצרכו לעם הפריזי במלחמתם נגד הז’ירונדיסטים, וה“מטורפים” היו חביבים בסקציות הפעילות והמהפכניות ביותר. אולם משנאסרו מנהיגי הז’ירונדיסטים וכוח מפלגתם הושבר בקונונט – התחילו אנשי ההר להלחם בכל אלה ששאפו ל“מהפכה־בפועל אחרי שנתחוללה להלכה”, להלחם בהם ולדכאם עד עפר. חבל מאוד שלא נמצא בימים ההם איש משכיל, שיוכל להביע בצורה כוללת את השאיפות הקומוניסטיות המתהוות ולעשות להן אזנים. מראט היה האיש המסוגל לעשות את הדבר, אולם ביולי 1793 כבר לא היה בין החיים. אֶבֶר היה מפונק מכדי שיוכל להתמסר בכל מאודו לענין זה; הוא היה מקושר לחברת אוהבי התענוגות מבית־מדרשו של הוֹלבַּך, והיא שמנעתו להיות סניגורו של הקומוניזם המתרחש בעם. הוא היה מסוגל להכניס בעתונו את שפת הסנקילוטים, כשם שהז’ירונדיסטים קבלו את כפת־הצמר האדומה שלהם ואת הדבור בלשון “אתה”; אולם גם הוא, כז’ירונדיסטים, היה רחוק מן העם מכדי שיוכל להבין ולהביע את השאיפות הסתומות עדיין. וסופו היה שהצטרף אל אנשי ההר לאבד ולהשמיד את ז’ק רוּ ואת ה“מטורפים” בכלל. בילו וארן היטיב, כנראה, יותר משאר אנשי ההר להבין את הכרחותן של התמורות העמוקות ברוח הקומוניסטים. הוא הבין זמן־מה, כי עם המהפכה הריפובליקנית צריכה להתחולל גם מהפכה סוציאלית. אולם גם הוא לא מצא גבורה בנפשו להיות הלוחם לרעיון הזה. הוא הצטרף לממשלה, וסופו היה שהתחיל מדבר ברוח אנשי ההר: “תחילה ריפובליקה – התקנות הסוציאליות תבואנה אחר כך”. התפיסה הכוזבת הזאת בעניני תפקידה של המהפכה היא שהמיטה כליה על אנשי ההר ובגללה אבדה גם הריפובליקה.

עובדה היא, כי בראשית צעדיה עוררה הריפובליקה אינטרסים פרטיים רבים, שמנעו את התפתחות הקומוניזם. כל האינטרסים של הבורגנות, אשר קפצה על נכסי האומה המיועדים למכירה ושדדה אותם – היו בניגוד גמור להשקפותיהם של הקומוניסטים על הרכוש הקרקעי הפרטי.

מחוקקי האספה המכוננת והמחוקקת לא ראו בממכר הנכסים הללו אלא אמצעי להעשיר את הבורגנות על חשבון הכוהנים והאצילים. הם לא שמו לב אל העם אלא מעט מאוד, ומשום שהמדינה היתה שרויה במצוקה כספית גדולה – נמכרו הנכסים הללו מאוגוסט 1790 ועד יולי 1791 לבורגנות, לאכרים העשירים ואפילו לחברות האנגליות וההולנדיות שקנו קרקעות לשם ספסרות. אגב: בשעת הקניה היו הקונים משלמים לא יותר מ 20 ואפילו 12 אחוזים ממחיר הקרקע, ובבוא הזמן לפרוע את התשלום השני – היו מבקשים אמתלות שונות להשתמט מתשלומים, ולעתים קרובות הצליחו בדבר.

אגב: כשגברה קובלנתם של האכרים על שלא נתנו להם מאומה מן הקרקעות האלה התעוררה האספה המחוקקת (באוגוסט 1792) ואחריה הקונונט (בפקודת י"א ביוני 1793) ונדבו להם את קרקעות הקהלה, כלומר: את משענתם היחידה של האכרים העניים. מלבד זאת הבטיח הקונונט לחלק את הקרקעות, שהופקעו מידי המהגרים, חלקות קטנות ולהחכירן לאכרים העניים שיהיו רשאים לפדותן בכל עת שירצו. יתר על כן: הקונונט החליט (בסוף 1793) להקצות לסנקילוטים המתנדבים לצבא נכסים לאומיים בערך של מיליארד, כדי שיוכלו לקנותם בתנאים נוחים. שום דבר ממשי לא נעשה. הפקודה הזאת, כפקודות אחרות הרבה בימים ההם, לא נתקימו.

כשבא זַ’ק רוּ לקונונט בשנת 1793 – כלומר: פחות מארבעה שבועות קודם תנועת ל"א במאי – וקטרג בשם הסקציה שלו על המספסרים בשטרות ובצרכי אוכל נפש ודרש לחוק חוקים נגדם – קבלו המחוקקים את דבריו ביללה פראית. וכיון שהתקיף את החוקה של אנשי ההר והיה בעל השפעה גדולה בסקציה שלו גרַויליֶה ובקלוב הקורדיליירים – הלך רובספייר בל' ביוני (לאחר מרידות כ“ו וכ”ז ביוני נגד סוחרי הסבון) לקלוב זה, שמעודו לא הופיע בו, כבא־כוחו של קלוב היעקובינים. הוא בא אל הקורדיליירים, בלוית אֶבֶר וקוֹלוֹ ד’אֶרבואַ, ובהשפעתו נמחקו שמותיהם של רוּ וחברו וארלה מרשימות הקלוב.

מאז לא חדל רובספייר מלהעליל על רו. רו היה רגיל למתוח בקורת על המהפכה שאינה מועילה לעם ולומר, כי ברפובליקה לוקה העם יותר מבימי שלטונו של המלך, ורובספייר לא החמיץ כל הזדמנות שבאה לידו לגדף אותו אפילו לאחר מותו, בכנויים “כומר מנוול” שנמכר לזרים ו“בן בליעל”, “שנתכון לעורר מהומות מסוכנות, כדי להזיק לרפובליקה”.

כבר מיולי 1793 היה רו צפוי למות. האשימוהו בהסתת העם להתקומם בסוחרי הסבון. אחר כך, באוגוסט, בשעה שהתחיל להוציא לאור, יחד עם לקלרק, את העתון “צלו של מראט”, שיסו בו את אלמנתו של מראט, שמחתה נגד השם הזה; ולבסוף עשו לו מה שהבורגנות כבר עשתה לבאבף. האשימוהו בגנבה, אמרו עליו שגנב, כביכול, שטר כסף שקבל בשביל קלוב הקורדיליירים. ובאמת – בין כל המהפכנים המובהקים היו רו, וארלה ולקלרק, בלי ספק, סמל היושר.

לשוא ערבה אותו הסקציה גראויליה, שרוּ היה נמנה עליה, ודרשה בשם הקומונה שיוציאוהו לחפשי. לשוא השתדל בדבר גם קלוב הנשים המהפכניות – על חטא זה סגרה הקומונה את הקלוב שלהם.

היטב חרה להם לרו ולידידיו על האשמה זו וערב אחד, בי"ט באוגוסט, באו לאספה הכללית של הסקציה שלהם גראויליה. סלקו את הנשיא והמזכירים ומינו את רו נשיא. אז קם סגן המנהל של הקומונה אֶבֶר (בכ"א באוגוסט) ונאם בקלוב היעקובינים נגד רו והענין נמסר למועצת הקומונה, שהמנהל שומֶט האשים בה את רו שהוא מתנקש בשלטון העליון של העם ודרש להוציאו להורג. רו נמסר למשפט, אבל הסקציה שלו הצליחה ב 25 באוגוסט להוציאו לחפשי בערבות. אולם החקירה נמשכה בינתים והחמירה בגלל אשמת הגנבה שטפלו עליו וב 23 בניווז שנה ב' (י"ד בינואר 1794) נתבע רו לבית־דין פלילי. בית הדין מצא, כי כובד האשמה שהוטלה על רו (מעשי אלמות בסקציה) אינו מסמכותו והחליט למסור את המשפט לטריבונל המהפכני. רו, שידע את הצפוי לו, דקר את עצמו בסכין שלוש דקירות. אב־בית־הדין מיהר אליו, חבקו באהבה וזיכהו לעיני כל “בנשיקה אזרחית”. אף על פי כן העבירו את רו הפצוע לבית החולים של בית הסוהר ביסֶטר, ולקטיגור של בית־הדין המהפכני הודיעו, כי רו השתדל שם “להתיש את כוחותיו”. לבסוף נעץ שנית את הסכין בחזהו, פצע¹⁹ את ריאתו ומת מפצעו.

אז הבין העם, וביחוד הסקציות המרכזיות של פריז, כי אפסה כל תקוה “לשויון למעשה” ול“רוחה הכללית”. גַליאר, ידידו של שאליֶה, שבא לפריז מליוֹן לאחר שכבשו אנשי ההר את העיר והוציאוהו מבית הכלא, שבו חבשוהו הז’ירונדיסטים במשך כל זמן המצור – שלח יד בנפשו כשנודע לו שחבריו אסרו את לֶקלרק יחד עם שוֹמֶט ואנשי אֶבֶר.

משראה ועד ההצלה הצבורית שהעם מוכן לפרוש מן המהפכה – פרסם (בי"א במרס 1794) מכתב־חוזר נמלץ שנשלח אל הקומיסרים של הקונונט בפרוֹוינציות. ובחוזר הזה השתמטו מכל דבר העשוי לעורר את חמת “הבִּצה” של הקונונט או הקלוב היעקוביני. אולם חוזר זה, גם נאומו המפורסם של סן־זיסט כעבור ימים, סיים בהבטחת מעשה־צדקה של הממשלה לעניי האזרחים – אגב: הבטחה קמצנית מאוד. 

“צריך היה להכות מכה ניצחת כדי למגר את האריסטוקרטיה” – כתב הועד בחוזר הנ"ל – “הקונונט הכה את המכה הזאת. העניים הישרים צריכים היו לרשת את אשר שדדו מהם הפושעים… צריך שהטירור והצדק יכו את מכותיהם בעת אחת. המהפכה – מפעל העם. הגיעה השעה שהעם יפיק ממנה תועלת”. וכן הלאה בנוסח זה. מלים, מלים ותו לא.

ואף על פי כן לא עשה הקונונט מאומה. פקודת ג' במרס 1794 שעליה דיבר סן־ז’יסט גבוהה גבוהה, נצטמצמה – בחובה שהוטלה על כל קומונה לערוך רשימה של פטריוטים נצרכים, שעל פיה ימסור ועד ההצלה הצבורית דין וחשבון על האמצעים שיש לאחוז בהם, כדי לתת לכל העניים מן האחוזות שנלקחו מאויבי המהפכה. באחוזות האלה יקצו מורגה אחת לקנינם הפרטי! ולטובת הזקנים והעניים החליט הקונונט כעבור זמן־מה (בי"א במאי) לפתוח את “הרשמת הצדקה הלאומית”.

למותר לציין, כי מורגה זו לא היתה אלא לעג לרש לגבי האכרים, ביחוד לאחר שאבדו את קרקעות הקהלה. אגב, את ההבטחה הזאת לא ניסו כלל לקיים חוץ מבכמה מקומות. ברוב חלקי צרפת – מי שלא כבש לעצמו משהו לא קבל כלום.

אף על פי כן נציין, כי אחדים משליחי הקונונט השתדלו ב 1793 להלאים את הרכוש. ב 5 בינואר 1794, יצאה פקודה מטעם הקונונט, שעל פיה “כל הסחורות והחפצים בערים הנצורות יוחרמו לשמוש הכלל”. ואפשר לומר – מעיר אוֹלָר – כי “היתה שאיפה להנהיג חוק זה גם בערים שלא היו נצורות”, אולם הדבר לא יצא מגדר נסיונות מעטים.

ב 1794 דכא הקונונט – או ביתר דיוק ועדי ההצלה הצבורית והבטחון הצבורי הכפופים לו – את גילוין של השאיפות הקומוניסטיות. ואף־על־פי־כן התפתח רוח העם הצרפתי בכיוון זה, ומחמת המאורעות של שנת הריפובליקה השניה נעשתה עבודת שויון רבה בכיוון הקומוניסטי.

בי"ד בנוומבר 1793 למשל, התקינו שליחי הקונונט בליון תקנה מצוינת, שהחלו להגשימה. בתוקף התקנה הזאת צריכים היו כל בעלי־המומים והזקנים, היתומים והנצרכים “לקבל דירה, מזונות ותלבושת על חשבון עשירי הקנטון שלהם”. כמו כן “צריך היה לתת לאזרחים המסוגלים לעבוד – עבודה וכלי עבודה הדרושים להם למקצועם”. “רוחתם של האזרחים – כתבו שליחי הקונונט בליון – צריכה להתאים לשקידתם ולעבודתם למען המולדת”. לכלל דעה זו באו רבים משליחי הקונונט שבצבא. כמו כן – אומר אוֹלָר – אין ספק כי היו קהלות רבות שהנהיגו מדת־מה של קולקטיויזם (ביתר דיוק: של קומוניזם מוניציפלי).

פעמים רבות הובע הרעיון, כי על המדינה לכבוש את בתי־החרושת שעזבום בעליהם, ולנהל על דעת עצמה את התעשיה. שומט הרחיב את הדבור על הנושא הזה באוקטובר 1793, בשעה שבחן את השפעת חוק המכסימום על מקצועות־התעשיה השונים; וז’נבון סנט־אנדרה עיבד באמצעי המדינה את מכרה קַרֶהֶה בבריטאן, כדי לתת פרנסה לפועלים. הרעיון היה מנסר בחללה של צרפת.

אולם אם יחידי סגולה משליחי הקונונט קבלו בשנת 1793 כמה תקנות ברוח הקומוניזם והשתדלו להשוות את הרכוש – הרי הקונונט עצמו היה מגן תמיד על עניני הבורגנות, ויש לשער, כי צדק בוּאונרוֹטי באמרו, כי הפחד שמא ימשכו רובספייר וסיעתו אחרי תקנות העלולות להגביר בעם את יצר השויון – הוא שהמיט כליה על הסיעה הזאת בהפכת תשעה בטרמידור. 

 

פרק ששים ואחד: ארגון הממשלה המרכזית – מיתות בית־דין    🔗

לאחר גירושם של ראשי המפלגה הז’ירונדיסטית מן הקונונט שקדו אנשי ההר במשך כל הקיץ 1793 על ארגון ממשלה חזקה המרוכזת בפריז והמסוגלת לעמוד בפני התנועות העלולות להתפרץ בעיר־הבירה בהשפעת “המטורפים” והקומוניסטים.

עוד בחודש אפריל מסר הקונונט, כפי שראינו, את השלטון המרכזי לידי ועד ההצלה הצבורית הכפוף לו. ולאחר ל"א במאי הוסיף הקונונט לחזק את הועד הזה באנשים ממפלגת ההר. וכשדחו את מועד כניסתה של החוקה לתקפה עד הכָּרת ברית השלום – הוסיפו שני הועדים להצלה הצבורית ולבטחון הצבורי – לרכז בידיהם את השלטון וללכת בדרך הבינונית – הינו: בין המפלגות הקיצוניות (המטורפים והקומונה הפריזית) מזה ובין הדנטוניסטים, שאליהם הצטרפו הז’ירונדיסטים מזה. קלוב היעקובינים, שהרחיב במדה מרובה את חוג פעולתו בפרווינציות, עזר הרבה לשני הועדים בפעולה זו של רכוז השלטון, ויחד עם זה לכד את שורותיו. שמונים היו החברות בפרווינציות (אגודות העם וכדומה) שנצטרפו לקלוב היעקובינים בפריז ב 1791; וכעבור שנתים היה מספרן 8000, וכל אחת מהן היתה נקודת־משען לבורגנות המהפכנית. מתוך החברות האלה נתגיסו הפקידים המרובים של הביורוקרטיה המהפכנית, וכל אחת מהן נהפכה למרכז משטרתי שסייע לממשלה לגלות את אויביה ולהשמידם. מלבד זאת נתארגנו עד מהרה 40 אלף ועדים מהפכניים – ועד לכל קהלה ולכל סקציה בעיר גדולה – וכל הועדים הללו, שאת עניניהם נהלו על פי רוב בני הבורגנות (ולעתים קרובות גם פקידי המלכות לשעבר), נותקו עד מהרה מעל הקומוּנה ושועבדו בידי הקונונט לועד הבטחון הצבורי, והממשלה הפכה חיש מהר את הסקציות ואת האגודות העממיות למוסדות השלטון המרכזי – כלומר: לסניפי השלטון הפקידותי של הריפובליקה. בינתים החמיר והדאיג מצבה של פריז. בעלי המרץ שבין המהפכנים התנדבו לצבא (1792–1793) ונשלחו אל גבולות הארץ או לואנדי. והמלוכנים הרימו ראש. הם השתמשו במיעוט הפיקוח עליהם וחזרו בהמון. פתאום הופיעה שוב בראש חוצות העשירות המופרזת של ימי המלכות. גני הצבור והרחובות המו מרוב מיסקאדֵנים – כלומר: מבניהן ומבנותיהן של המשפחות האמידות – שהדהימו במלבושיהם ובנימוסיהם המשונים. בתיאטראות הציגו מחזות מלוכניים, והקהל קבל אותם בתשואות־חן, ואת המחזות הריפובליקניים קבלו בשריקות. הדברים הגיעו לידי כך, שעל הבמה הציגו מחזה שבו מתואר בית הסוהר טַמפל ושחרורה של המלכה; ואמנם, בימים ההם כמעט שהצליחה מנוסתה של מריה אנטואניטה.

הסקציות נתמלאו מהפכנים־שכנגד ממחנה הז’ירונדיסטים והמלוכנים. לעת ערב, אחרי יום־עבודה קשה וממושך, היו שכירי־יום ובעלי־המלאכה הולכים איש איש לביתו, ואותה שעה היו האברכים הבורגנים מזדינים במקלות עבים ובאים לאספות הכלליות של הסקציות ומכריחים את הנוכחים להצביע בכיוון רצוי למתנגדי המהפכה. הסקציות יכלו, בלי ספק, להדוף את המתפרצים הללו, כשם שכבר הדפום פעם, בקראם לעזרה חברים מן הסקציות הסמוכות, אולם היעקובינים – שהיו מעוזה של הבורגנות – עינו את הסקציות בכלל והשתמשו בהזדמנות ראשונה שבאה לידם לשתק אותן. וההזדמנות לא אחרה לבוא. 

פריז רעבה ללחם כמו קודם, ובארבעה בספטמבר 1793 התחילו מתלקטות כנופיות כנופיות מבני העם מסביב לבית העיריה ודורשות בקול רם: לחם! ההתקהלויות הללו הלכו ונתאימו, ורק שמו וטוב־לבו של שומט – גואלם החביב של עניי פריז – עמדו לו להרגיע את המתקהלים בהבטחות. שומט הבטיח להם להשיג לחם ולהשתדל בדבר מאסרם של פקידי ההספקה העממית. וכך עלתה התנועה בתוהו, ולמחרת היום הסתפק העם בשליחת צירים לקונונט.

הקונונט לא רצה ולא הספיק לעשות דבר המתאים לסיבות האמתיות של תנועה זאת. הוא לא הצליח אלא לאיים על המהפכנים־שכנגד בהכרזת טירור ולהגביר את שלטונה של הממשלה המרכזית. לא הקונונט ולא ועד ההצלה הצבורית ואף לא הקומונה – אגב: שהיתה עליה אימת הועד – לא עמדו על הגובה. לא נמצא איש שיביע בעוז ובדיוק את רעיונות השויון המהלכים בעם, כשם שדנטון, רובספייר ואפילו בארר ביטאו את רעיונות המהפכה בדרגותיה הקודמות. על העליונה היתה ידם של אנשי השלטון, כלומר: אנשי הבינוניות של הבורגנות, הדימוקרטית במדת־מה.

צריך לדעת, כי למשטר הישן עוד היה כוח כביר בימים ההם, שהוגבר בסיועם של כל אלה שנהנו מן המהפכה. כדי להכריע את הכוח הזה היה צורך במהפכה חדשה, עממית, הדוגלת בשם אידיאלי השויון, אבל רוב המהפכנים של 1789–1792 לא רצו בה כל עיקר. רוב מנינה של הבורגנות, שהופיע בשנים האלה (1789–1792) כמהפכני, סבר עכשיו כי המהפכה “הרחיקה לכת”. התוכל המהפכה לעצור את “האנארכיסטים” ולהפריעם “משיווי הנכסים”? האם לא יקבלו האכרים על ידיה רוחה יתר על המדה ויסרבו לעבוד אצל אלה שקנו את נכסי האומה? אם כן, מנין ימָצאו הפועלים שיעבדו את הקרקעות הללו? הרי קוני־הנכסים בהכניסם מיליארדים לאוצר המדינה – לא עשו את הדבר מתוך פטריוטיזם חלילה, אלא כדי לעשות הון באחוזות הקנויות. מה, איפוא, יעשו אם בכפרים לא ימָצאו פרוליטרים מחוסרי עבודה? ולדבר הזה לא יכלו להסכים.

וכך עמד לימינה של מפלגת החצר והאצילים מעמד שלם של קוני הקרקעות המוחרמים – “הכנופיות השחורות” ככינוים בימים ההם. לימינה עמדה גם עדת הספסרים: הסַפָּקים שהתעשרו בן לילה, הבורסאים שסחרו בשטרי כסף וכדומה. כל אלה התעשרו בימי המהפכה ועכשיו נחפזו כולם ליהנות מפרי התעשרותם. על כן שאפו כולם לשים קץ למהפכה בהקדם האפשרי ולחסות בצל שלטון מוצק – בתנאי אחד: שהמהפכה־שכנגד לא תוציא מידיהם את האחוזות שקנו ואת הרכוש ששדדו. ובכפרים עמדו מאחורי גבם בורגנים זעירים, שזה לא כבר הצליחו לעלות מהמון האכרים. וכל הקהל הזה לא נשא נפשו אלא לדבר אחד: לכונן ממשלה מוצקת – כל ממשלה שהיא, ובלבד שתהיה תקיפה ותוכל מצד אחד לעצור את הסנקילוטים ומצד שני להדוף את האנגלים, האוסטרים והפרוסים, שהבטיחו לכוהנים ולמהגרים האצילים להחזיר להם את אחוזותיהם.

ומשום כן, משהרגישו הקונונט וועד ההצלה הצבורית בסכנה הצפויה להם מן הסקציות והקומונות – מהרו להשתמש בחוסר האחדות שבתנועת ד’–ה' בספטמבר, כדי לחזק את הממשלה המרכזית ולדכא את הסקציות, אלה מקורות המרירות העממית.

אמנם, הועד החליט, לשים קץ למסחר הגלוי בשטרי הכסף וגזר להטיל עונש מות על העוסקים בו. הוא כונן גם “צבא מהפכני” בן 6000 איש כדי להפיל אימה על המהפכנים־שכנגד ולהשקיטם וכדי לאסוף מתוך החרמה בכפרים – באחוזותיהם וחוותיהם של האצילים – צרכי אוכל נפש לכלכלת פריז. אולם לתקנה זו לא צרפו כל תקנה אחרת בדבר מתן קרקעות לאכרים עניים, ששאפו לעבדם בידיהם, ומתן אמצעים שיוכלו לעבדם ולהגדיל ע"י כך את היבול. ומשום כן לא היו ההחרמות של הצבא המהפכני אלא מקור חדש לשנאת הכפרים כלפי פריז; הם הגדילו את הקשיים להכנת צרכי האוכל.

בדבר אחד פעל הקונונט במרץ: באיומי טירור ובהגברת שלטונה של הממשלה המרכזית. דנטון דבר על “העם המזוין” ואיים על המלוכנים. הוא אמר: צריך “שיום־יום יהא דמו של אחד האצילים, אחד המנוולים, בראשו בגלל חטאיו אשר חטא”. על סמך מחשבה זו דרש הקלוב היעקוביני להועיד למשפט מהפכני את הז’ירונדיסטים שנאסרו בשנים ביוני. אֶבֶּר דבר על מיתות בית־דין שהן הכרח בכל מקום. לשם כך צריך היה להוביל את המערפת מעיר לעיר מכפר לכפר. בהתאם לדרישות אלה החליט הקונונט להגביר את פעולותיו של הטריבונל המהפכני: ניתנה רשות לערוך חפושים גם בלילות. וכך היו הועדים מכינים את הטירור ובו בזמן אחזו באמצעים שיש בהם כדי להחליש את הקומונה הפריזית ואת שלטון העם בכלל. הועדים המהפכניים, שלרשותם עברה המשטרה המשפטית ועניני המאסרים, נאשמו במעילות שונות, ובהשפעת שוֹמֶט ניתן לקומונה מטעם הקונונט לטהר את הועדים מן האלימנטים הבלתי־נאמנים ולהעמידם תחת פיקוחה של הקומונה. אולם כעבור י“ב יום, כלומר: בי”ז בספטמבר 1793, כבר ניטלה הרשות הזאת מן הקומונה, והועדים המהפכניים שועבדו לועד הבטחון הצבורי – לזה הכוח המשטרתי החשוך, שעלה לגדולה על יד ועד ההצלה הצבורית ופער פיו לבלוע אותו.

בתואנה שהסקציות כפופות למהפכנים־שכנגד – צמצם הקונונט בתשעה בספטמבר את אספותיהן הכלליות והעמידן על שתים בשבוע; וכדי להמתיק את הלענה הזאת – הקציב 40 סוּ שכר כל אספה לסנקילוטים שהתפרנסו מיגיע כפיהם והיו באים לאספות. רבים ראו בתקנה זו משום מהפכנות; אולם לא כן, כנראה, התיחסו אליה הסקציות הפריזיות. אחדות מהן סרבו לקבל את השכר וקטרגו על עצם הרעיון הצפון בו; ושאר הסקציות השתמשו בו במדה מצומצמת עד מאוד.

לבסוף, בי“ט בספטמבר, הגדיל הקונונט את מספר הגזרות האימתניות, בצרפו אליהן את החוק בדבר “החשודים”. בתוקף החוק הזה הותר לאסור את כל האצילים־לשעבר, את כל חסידי “העריצות והפיאודליזם”, “שלא יקיימו את חובם האזרחי”, – את כל אלה שלא הוכיחו את זיקתם למהפכה! לואי בלאן מדבר בהתלהבות על זו “התקנה, שיש בה פוליטיקה איומה־רוממה”. אולם באמת לא העידה זו אלא על רפיונו של הקונונט, על אי־יכלתו להוסיף לכת בדרך המהפכה. היא גם הובילה לאותו בולמוס־המאסרים האיום שגרם ל”הַטבָעות" המוניות בנאנט, להרג הגדול של קולו ד’ארבואַ בליון ולמיתות־בית־דין בהמון ביוני וביולי 1794 בפריז –הינו: לכל המעשים אשר החישו את מפלתם של אנשי ההר.

אולם עם רכוזו של הכוח הממשלתי האיום בפריז, מן ההכרח היה שתפרוץ מלחמה אכזרית בין המפלגות הפוליטיות ותכריע: מי יירש את מכשיר השלטון החדש? וכך הוה: בכ“ה בספטמבר נתגלע ריב בין כל המפלגות, שהנחיל נצחון – כפי שאפשר היה לשער מראש – למפלגת שביל־הזהב המהפכני, כלומר: ליעקובינים ולרובספייר. בהשפעתם נתמנו האנשים לטריבונל המהפכני. כעבור שבוע, ב 3 באוקטובר, כבר נתן השלטון החדש את אותותיו. לאחר היסוסים רבים הוכרח חבר ועד ההצלה הצבורית אמָר למסור ביום ההוא דו”ח, שעל פיו יועמדו למשפט בטריבונל המהפני הז’ירונדיסטים שגורשו מן הקונונט בימי המרד של 2 ביוני. זמן רב בקש אמָר אמתלות שונות והשתמט מחובתו למסור את הדו“ח הזה; אולם עכשיו – אם מפחד שמא²⁰ יאשַם גם הוא אם מתוך נימוקים אחרים – קם אַמָר ודרש להועיד למשפט לא רק את ל”א הז’ירונדיסטים הנאשמים אלא עוד 73 ז’ירונדיסטים מחברי הקונונט, שהוסיפו להשתתף בו ומחו נגד מאסר חבריהם שיש בו משום חילול החוקה. אולם לתמהונם של צירי הקונונט התנגד רובספייר להצעה זו. אין צורך – אמר רובספייר – להתנפל על חיילי המפלגה; דיינו אם נדכא את מנהיגיהם. תמכו בו גם אנשי הימין וגם היעקובינים, והוא העמיד על דעתו, ועל ידי כך הופיע כְּמַשְלים המסוגל לעלות על הקונונט ועל שני ועדיו. עברו ימים מועטים וידידו של רובספייר – סן־ז’יסט – הרצה בקונונט וקָבַל על השוחד, על העריצות והביורוקרטיה החדשה, העליל על הקומונה הפריזית – כלומר: על “הקיצוניים” שומֶט וחבריו – ודרש לקיים את “הממשלה המהפכנית עד הִכָּרֵת ברית השלום”.

הקונונט קבל את מסקנותיו, הממשלה המהפכנית המרכזית נתקימה. בפריז נמשכו הנפתולים לשלטון ובשדה־המלחמה הלך המצב והחמיר. באוגוסט הוכרז גיוס כללי, ודנטון, במרצו ובהבנתו את רוח העם כמלפנים, הביע לפני הקונונט רעיון נועז בהצעתו להפקיד את כל הגיוס לא בידי הביורוקרטיה המהפכנית, אלא בידי 8000 הפידיראטים שנשלחו לפריז מטעם אספות הבוחרים כדי להודיע את הסכמתם לחוקת 1793. הצעתו נתקבלה ב 25 באוגוסט. אגב: הואיל ומחציתה של צרפת התנגדה למלחמה – התנהל הגיוס בכבדות; מחסור גדול היה גם בכלי הזין.

באוגוסט ובספטמבר הגיעו לצרפת ימים של תבוסות צבאיות רבות. טולון היתה בידי האנגלים, במרסיליה ובכל פרוואנס כולה – מרד גלוי נגד הקונונט; מצור ליון נמשך עד 8 באוקטובר; ובואנדי לא נשתנה המצב לטובה. רק בט“ז באוקטובר נחלו צבאות הריפובליקה את נצחונם הראשון על יד ואטיני, ובי”ח בו עברו אנשי ואנדי, שהוכו ליד שולֶה, את נהר לוּארה, כדי ללכת צפונה. אגב: הרג הפטריוטים בואנדי לא נפסק עדיין. שארֶט, למשל, הרג את כל אלה שנכנעו לו בנוּאַרמוּטיֶה.

אין לתמוה על הקריאה “הכו את אויבי המהפכה” שיצאה מפי המהפכנים בראותם את הדם השפוך ואת המאמצים הכבירים והיסורים שבאו על המון העם הצרפתי מחמת הסתערות הזרים שהבהילום המהפכנים שכנגד. ארץ כי תבוא לכלל יאוש – הלא בהכרח תפרוץ בה הקריאה הזאת.

ב 3 באוקטובר ניתנה פקודה לטריבונל המהפכני לשפוט את מריה אנטואניטה. עוד בפברואר פשטה שמועה בפריז כי המלכה זוממת לברוח. כמה מן הנסיונות – עוד מעט והצליחו. חסידי בית המלכות היו משחדים בלי הרף את פקידי העיריה שנתמנו מטעם הקומונה לשמור על בית הסוהר טאמפל.

נסיון אחד למלט את המלכה נעשה בפברואר 1793; הנסיון השני, שבו השתתפו מישוניס והברון באץ, כמעט שהצליח; אחרי הדברים האלה הפרידוּ (בי"א ביולי) את מריה אנטואניטה מעל בנה (שנמסר לשם חנוך לסנדלר סימוֹן) ואחר כך (בה' באוגוסט) הועברה לקונסירזֶ’רי. אולם גם כאן נמשכו הנסיונות: רוּז’ויל, אביר האורדן של לודויג הקדוש, הצליח לחדור אל מקום מאסרה, ובּוֹלט, שנתמנה להיות שומר עליה בבית הסוהר, נשא ונתן עם אנשי החוץ. וכל פעם שזממו תכנית חדשה למנוסת המלכה – היו המלוכנים רוגשים ומבטיחים לחולל בקרוב הפכה מדינית ולשחוט אה כל חברי הקונונט והפטריוטים בכלל.

יתכן מאוד, כי הקונונט לא היה מתמהמה עד אוקטובר במשפט המלכה – אילמלא תקותו לעצור את התפרצות הצבא הזר לצרפת בתנאי שהמלכה וילדיה יוצאו לחפשי. ידוע, כי ועד ההצלה הצבורית נתן ביולי הוראות ברוח זו לשליחיו סֵמוֹנויל ומַרֶה, ששר פלך מילאן אסרם באיטליה; כן ידוע, כי גם ימים רבים אחר כך היה מו"מ בדבר שחרורה של בת המלך.

מחליפת המכתבים שבין מריה אנטואניטה לפֶרזֶן המצויה בידינו יש לראות בפירוש, כי היא השתדלה לעורר ולהכשיר את התפרצות הגרמנים לצרפת, וכי היא היתה מגלה לאויב את סודות ההגנה הצבאית; וממילא לא כדאי כלל לסתור את דבריהם של כמה מן הסופרים החדשים, המשתדלים לתאר אותה בדמות קדושה. דעת הקהל ב 1793 לא טעתה כלל בחשבה כי כבדה אשמתה של המלכה כלפי צרפת מאשמתו של לודויג הט“ז. בט”ז באוקטובר הועלתה המלכה לגרדום.

מיד לאחריה הוציאו להורג את הז’ירונדיסטים. הקורא זוכר בודאי, כי בשנים ביוני, בשעה שאסרו את 31 צירי הז’ירונדיסטים, ניתנה להם הרשות להלך בפריז בלוית שוטר. לחייהם לא היתה צפויה סכנה רבה; ולא לחנם הסכימו כמה מאנשי־ההר המפורסמים ללכת אל הפלכים שבחרו בז’ירונדיסטים הללו ולהיות שם בני תערובת. אולם רבים מהצירים הז’ירונדיסטיים שנאסרו ברחו מפריז ופשטו בפרווינציות בכונה לעורר שם מלחמת אזרחים. אחדים מהם קוממו את נורמאנדיה ובריטאן, אחרים השתדלו להמריד בקונונט את בורדו, מרסל, ואת כל פרוואנס; ובכל מקום היו בני בריתם של המלוכנים.

ברגע זה – כלומר: באוקטובר 1793 – לא נותרו בפריז אלא 12 צירים מ 31 אסירי שנים ביוני. צרפו אליהם עוד עשרה, והמשפט החל ב 23 באוקטובר. הז’ירונדיסטים התגוננו בדברי עתק, והואיל ונאומיהם עלולים היו להשפיע גם על “הנאמנים” שבין הדיינים המושבעים בטריבונל המהפכני – הכריח ועד ההצלה הצבורית את הקונונט להתקין על רגל אחת תקנה בדבר “החשת הויכוחים” בבית המשפט. ב 29 באוקטובר נקרא החוק החדש בפני השופטים. הויכוחים המשפטיים נגמרו וכ"ב הנאשמים נידונו למות. וַלַזֶה אבד את עצמו לדעת בדקירת פגיון, והשאר הוצאו להורג למחרת היום.

גב' רולאן (אשתו של המיניסטר ואחת החברות המשפיעות ביותר במפלגה) הוצאה להורג ב 7 בנוומבר, ובעלה וקונדורסה אבדו את עצמם לדעת. באילי, ראש עירית פריז לשעבר, שהשתתפותו עם לַפַיֶט בהרג העם בשדה מרס ב17 ביולי 1791 הוכחה בהחלט, בַּרנָו, שעבר למחנה המלכה לאחר שליוה אותה במרכבת המלך בדרך מוארן לפריז – הוצאו להורג מיד לאחר הרג חבריהם. ובדצמבר הועלו לגרדום הז’ירונדיסטים קֶרסֶן וראבו סנט־אֶטיֶן וגם גב' דיבַרי, שיצאו לה מוניטין עוד בימי המשטר הישן.

הטירור החל, איפוא, וממילא צריכה לבוא התפתחותו הגורלית.

 

פרק ששים ושנים: השכלת העם – השיטה המטרית ־ הלוח החדש. – התנועה נגד הדת    🔗

בתוך סערת ההתנגשויות הללו לא הסיחו המהפכנים את דעתם מן השאלה הגדולה, שאלת ההשכלה העממית. אדרבה: הם השתדלו להניח את היסוד להשכלתו של כל העם הצרפתי כולו – השכלה, שיש בה מן השויון. גדולה היתה עבודת־ההכשרה שעשו בכיוון זה האספה המחוקקת והקונונט. הקונונט התקין כמה תקנות בענין ההשכלה בת שלוש הדרגות: בתי הספר הנמוכים, הבינוניים והמקצועיים.

אולם המופלאה מכל המזכָּרות המדעיות שהנחילה לנו תקופת־מהפכה זו – היתה השיטה המֶטרית במדה ובמשקל, שהמלומדים הצרפתיים תקנוה, והקונונט הנהיגה בחיים. שיטה זו גרמה להכניס למדעינו את חלוקתם העשרונית של כל המדות – באורך, בשטח, בהקף ובמשקל – המתאימה לשיטת המספרים העשרונית, שיטה שהכניסה פשטות נפלאה בהוראת למודי החשבון וסיעה בכלל למחשבה המתימטית. אבל לא זה בלבד: – בשיטה זו הושג משהו גדול מזה לאין ערוך. למדת היסוד בכל השיטה הזאת – הוא המטר – ניתן אורך, שאם ישָּׁכח בזמן מן הזמנים, כשם שנשכחו מדותיהם של המצרים והרומאים, הרי נקל יהיה לחדשו בכל עת בדיוק נמרץ על פי גודל כדור הארץ. דבר זה פתח אפקים חדשים לשכלו של האדם והכניס במדת־מה רוח־שיטתיות בידיעותינו. זאת ועוד אחרת: בשל קביעת יחסים פשוטים בין מדות האורך, השטח, ההקף והמשקל הכשירה השיטה המטרית את נצחונם הגדול של המדעים במאה הי“ט – קביעות אחדותם של כל הכוחות הפיזיים, אחדותו של הטבע כולו. הלוח הריפובליקני החדש היה תוצאה טבעית מן השיטה המטרית. הוא נערך על ידי קבוצת מלומדים ונתאשר מטעם הקונונט לאחר שתי הרצאות של רוֹם (ב 20 בספטמבר ו 5 באוקטובר 1793) והרצאתו של פאבר ד’אֶגלנטין (ב 24 בנוומבר). הוא הכניס למנין־השנים תאריך חדש, שהחל ביום בו הוכרזה הריפובליקה בצרפת בכ”ב בספטמבר 1792, יום שבו היום והלילה שוים. הלוח החדש בטל גם את השבוע הנוצרי. הראשון בשבת נתבטל. ליום השבת נחשב היום העשירי של הדֵקאדה (העשור).

הסכמת הקונונט ללוח החדש שבטל את הלוח הנוצרי הוסיפה, ממילא, אומץ רוח לאנשים, שקדשו מלחמה על הכנסיה הקתולית וכל הדבקים בה, כי היא היתה בעיניהם עיקר משענתו של המשטר המלכותי והפיאודלי שלא מוגר עדיין מיגור מוחלט. הנסיון שעשתה המהפכה בבואה להשביע אמונים לקונסטיטוציה את הכוהנים הקתולים, שהיו נלחמים בה בכל האמצעים – הוכיח, כי אין כל אפשרות למשוך את הכוהנים אל האידיאות המתקדמות. ובהכרח נתעורר לפני המהפכה הרעיון לבטל את משכורת הכוהנים שבתקציב הממלכתי ולמסור אותו למאמינים עצמם. עוד בנוומבר 1792 עורר קמבוֹן את השאלה הזאת בקונונט, אולם הקונונט החליט שלוש פעמים לשמור על הכנסיה הלאומית, המקבלת את משכורתה מן המדינה ונכנעת לה, אף על פי שבו בזמן היה הקונונט גוזר גזרות קשות על הכוהנים שהתנגדו למהפכה.

חוקי העונשין שנגזרו על הכוהנים הסרבנים היו חמורים מאוד. תחלה גורשו מצרפת כל הכוהנים, שסרבו להשבע אמונים לקונסטיטוציה, ומי“ח במרס 1793 נתחייב מיתה כל איש שהיתה לו יד במהומות נגד הגיוס וכל אלה שגורשו מצרפת ונאסרו בתחומיה של הריפובליקה. בכ”ו באוקטובר נגזרו על הכוהנים גזרות חמורות מאלה. גזרת הגירוש חלה גם על הכוהנים שנשבעו אמונים לקונסטיטוציה, אם ששה אזרחים מבני הקנטון שלהם האשימום בהתנהגות אנטי־אזרחית. גזרה זו נגזרה מפני שהכוהנים שנשבעו אמונים היו מסוכנים למהפכה – ככוהנים שלא נשבעו ונקראו בשם “אפיפיוריים”.

הנסיונות הראשונים להבדל מן הדת הנוצרית נעשו באַדֶויל ובנֶואר. הקומיסר של הקונונט שנשלח לנואר ושפעל בלי ספק בהסכמתו, ואולי גם בהשפעתו של שומט (שנזדמן עמו בעיר זו), קדש בכ“ו בספטמבר 1793 מלחמה על “דעות ההבל והצביעות” כדי לקבוע את “פולחן הריפובליקה והמוסריות הטבעית”. כעבור ימים מספר בי”א באוקטובר, לאחר שהקונונט קבל את הלוח החדש, פרסם פושה עוד פקודה, שעל פיה אסור לערוך עבודת אלוהים מחוץ לכתלי בתי התפלה. ניתנה פקודה להסיר את כל “סמלי הדת שנקבעו בדרכים”. גזרו על הכוהנים, שלא יופיעו בבגדי כהונה מחוץ לכתלי בתי התפלה. סדר ההלויה נקבע בלי כל טקס דתי בשדות מוקפים עצים, “שבצלם תתנוסס אַנדרטה המתארת חלום”. כל שאר הסמלים ישמדו, ו“על שערי שדה־קבורה, זה שנתקדש ברגשי כבוד דתי לעצמותיהם של האבות, תקבע כתובת: המות הוא שנת עולמים”. פושה היה מסביר לעם בהרצאות מטריאליסטיות את הטעם שבפקודותיו.

ובימים ההם פעל שליח אחר של הקונונט, לֶנלֶאוֹ, בעיר רוֹשפוֹר והפך את הכנסיה של העדה ל“היכל האמת”. בל"א באוקטובר 1793 באו שמונה כוהנים קתוליים וכומר פרוטסטאנטי להיכל זה והסירו מעליהם את בגדי הכהונה.

בהשפעת שומֶט נגזרה גזרה בפריז (ב 14 באוקטובר) על עבודת אלוהים מחוץ לכתלי בית התפלה, ובט"ז בו אישרה הקומונה את תוכן פקודתו של פושה בדבר סדרי הקבורה.

אין שום ספק, כי לא לפתע קמה התנועה הזאת, היא הוכשרה ע“י המהפכה וחלוציה. עכשיו באו פעולות הקונונט ועודדו את ערי השדה בצרפת, ובמקומות רבים החלה ההתבדלות. ביזמתו של אחד הפרורים פרש כל הגליל הסמוך לקוֹרבֶּל מן הנצרות, והקונונט אישר ברצון את ההודעה בענין זה שנמסרה לו ב 30 באוקטובר. כעבור ימים מועטים באה לקונונט משלחת מטעם הקומונה מֶנֶסִי, ואף היא מסרה הודעה כנ”ל שנתאשרה ברצון. ואגב קבע הקונונט את זכותם של האזרחים לקבל עליהם את הדת הרצויה להם ולבטל את המנהגים שאינם לרוחם. גם המשלחת מטעם פלך סינה ואוּאזה, שבקשה לבלתי מנות איש במקום ההגמון הוֶרסאילי שמת, נתקבלה בכבוד.

הקונונט סייע לתנועה זו שנלחמה באמונה הקתולית לא רק ביחס הרצון שהראה למשלחות אלה, אלא גם בקבעו את המטרה שלשמה הוקדשו החפצים היקרים שהוחרמו בכנסיות; למשל: את הסרטן של זֶנֶ’וְיֶוָה הקדושה, שהיתה קדושה לעיר פריז, שלחו לבית יציקת המטבעות. יש לציין, כי בענין זה המשיך הקונונט מה שכבר החלה לעשות האספה המכוננת ב־ 1790²¹.

אז העיזו אַנַכַרסִיס קלוֹץ ושומט לפסוע עוד פסיעה בכיוון זה. קלוץ, ברון פרוסי שנתמסר בכל מאודו ונפשו למהפכה והטיף לברית כל העמים, ונם מנהלה של הקומונה הפריזית שומט, בא־כוחו האמתי של הפועל הפריזי, השפיעו על הגמון פריזי גוֹבֶּל, שיסתלק מכהונתו. ב 7 בנוומבר 1793 בא גובל לקונונט בלוית 11 מכוהניו, פאש ושומט, כדי להסיר את אותות ההגמונות ולהסתלק מכהונה זו. בנאומו לכבוד המאורע אמר, כי כל ימיו היתה נפשו קשורה ב“פרינציפים הנצחיים של השויון והמוסריות ההכרחיים בכל חוקה ריפובליקנית באמת”; עכשיו נכנע לקול העם והסתלק מן “החובות המוטלות על כוהן הדת הקתולית”. הוא הסיר מעליו את הצלב ואת הטבעת ההגמונית ושם עליו את סמל השויון – כפת־צמר אדומה, שהציע לו אחד מחברי הקונונט. התלהבות עצומה תקפה את האספה, שאפשר לדמותה להתלהבות ששררה אור לארבעה באוגוסט. עוד שני הגמונים, תומס לֶנדה וגֶה וֶרנוֹן ושאר חברי הקונונט שהיו מאנשי הכהונה מיהרו אל הבמה ועשו כמעשי גובל, ורק הכומר גריגוּאר סרב להצטרף אליהם. ואשר לכומר סִיֶס – הרי הוא הודיע, כי לפני שנים רבות הסתלק מלהיות כומר וכי אין לו דת אחרת אלא דת החופש והשויון והוא שואף זה כבר לנצחון השכל על דעות ההבל והקנאות. המחזה הזה עשה רושם כביר על בני הדור. הדבר, נתפרסם כמובן, בכל צרפת ובכל אירופה כולה, והגביר בקרב המעמדות השליטים את השנאה לריפובליקה.

בצרפת התפתחה התנועה הזאת עד מהרה. בשני השבועות הראשונים הסתלקו מכהונתם הגמונים וכוהנים רבים. התנועה נגד הקתוליות – שבה “דת הטבע” באה כרוכה ברגש פטריוטי חזק – היתה, כנראה, רווחת הרבה יותר מכפי שישער אדם שאינו מצוי אצל תעודות הימים ההם. מועצות הפלך והקומונה הפריזית החליטו לחוג את העשור השני – (10 בנוומבר) – בכנסית האם הקדושה ולערוך שם את “חג החופש והתבונה”, שבו ישירו הימנונים פטריוטיים ליד פסל החופש. קלוץ, מוֹמוֹרה, אֶבֶּר ושומט הטיפו בשקידה רבה באגודות העממיות והשתדלו להכין את החג, והוא הצליח יפה. אולם כדי לסמל את החופש בחגיגה זו – העדיפו מסדריה את החי על הדומם, מפני ש“הפסל הוא אף־על־פי־כן צעד אל עבודת האלילים” (מדברי שומט).

ואכן יש להשתומם על סירובו של הקונונט להעמיד על סדר היום את ענין ביטולה של המשכורת הממשלתית לכוהנים, אף־על־פי שמכל צד באו דרישות כאלה. לעומת זאת היו הקומונה והסקציות הפריזיות עושות בגלוי את המעשים שיש בהם משום הסתלקות מן הדת הנוצרית. בכל סקציה היתה לפחות כנסיה²² אחת שנהפכה ל“היכל התבונה”, והמועצה הראשית של הקומונה העיזה לפעול ביתר חריפות. בראש חודש פרימר (21 בנוומבר) נאם רובספייר על הכרחות הדת לעם. בהשפעת שומט פרסמה מועצת הקומונה ב 3 בפרימר, בתורת תשובה לנאום הזה, את פקודתה לסגור את בתי הכנסיות של כל הדתות. כל כומר היה אחראי למהומות הדתיות, ועל הועדים המהפכניים הטילו להשגיח היטב על הכוהנים. מלבד זאת בקשה מועצת הקומונה מאת הקונונט לשלול מאנשי הכהונה את הזכות לשאת משרה צבורית. ובו בזמן יסדה הקומונה שעורים ללמודי המדע המוסרי, לשם הכשרת מטיפים לדת החדשה. כמו כן ניתנה פקודה לנפץ את כל מגדלי הפעמונים, ובכמה מן הסקציות חגגו את חגי התבונה אגב לגלוג לפולחן הקתולי. אחת הסקציות שרפה את ספרי התפלות, ואֶבר שרף דברי קדושה בקומונה. כמעט כל ערי השדה, ביחוד בחלקה הדרומי־מערבי של צרפת, הצטרפו, כנראה, לתורה הראציונליסטית החדשה.

והממשלה, הינו: ועד ההצלה הצבורית, הפריעה בחשאי את התנועה הזאת. רובספייר דבר דברים קשים כנגדה, וכשקלוץ בא לועד וספר בהתלהבות על הסתלקותו של גובל מכהונתו – הביע רובספייר בחריפות את אי־רצונו ושאל: ומה יאמרו על הדבר הזה הבֶּלגים, שקלוץ השתדל לספחם לצרפת? אמנם, ימים אחדים שתק רובספייר, אבל ב 20 בנוומבר חזר דנטון לפריז, ולמחרת היום נשא רובספייר בקלוב היעקובינים את נאומו הראשון והחריף נגד “פולחן השכל”. הקונונט – אמר רובספייר – לא יעשה לעולם את המעשה הנועז הזה ולא יגזור גזרה על הדת הקתולית; הוא ישמור על חופש הדתות ולא יתן רשות לרדוף כוהני־דת שקטים. הוא אמר, כי המושג “היצור העליון, השומר על כל נרדף על לא־חטא, והעונש את החטאים”, – הוא מושג עממי בהחלט. על כן כינה רובספייר את האנשים שקדשו את המלחמה על הנצרות בשם בוגדים וסוכניהם של שונאי צרפת, המתנכלים להשניא את הריפובליקה על בני שאר העמים, שלבם נמשך אחרי האידיאלים שבריפובליקה או אחרי תועלתם הפרטית. כמעט ברוח זו נאם דנטון בקונונט כעבור חמשה ימים. הוא קטרג ביחוד על חגי־המסכות האנטי־דתיים.

מה קרה בימים ההם שגרם לקרב כל־כך את רובספייר לדנטון? מה היו הנימוקים שהמריצו את דנטון לקטרג על התנועה האנטי־דתית, והלא הוא היה חסידו של דידרו, ואפילו בבית־הדין וגם בעמדו למרגלות הגרדום מצא לנכון להדגיש את השקפותיו החמרניות? מלחמה זו שאסר דנטון מצריכה הסבר ביחוד לאחר שידוע לנו, כי במשך המחצית הראשונה של חודש פרימר הוסיף הקונונט להתיחס ברצון לתנועה האנטי־דתית. עוד ב 14 בפרימר (4 בדצמבר) הביא קוּתוֹן, חסידו של רובספייר, דברי קדושה לקונונט ודבר עליהם בלעג. ומשום כן מתעוררת שאלה: אולי השתמש רובספייר באיזה מהפך חדש שחל במשא־ומתן עם אנגליה, כדי להשפיע על דנטון, ובעזרתו לדבר בגלוי על הכרחות הדת, ברוח קרובה לו – בהיותו מאמין באלוהים וחסידו של רוּסוֹ.

באמצע חודש פרימר השתמש רובספייר בעזרתו של דנטון והעיז לפעול, ובט"ז בו דרש מאת ועד ההצלה הצבורית לפרסם פקודה על חופש הפולחן, שסעיפה הראשון אוסר “כל מעשה־כפיה וכל אמצעי המתנגדים לחופש הדתות”. יתכן מאוד, כי תקנה זו הותקנה מפחד מרידות בכפרים, מפני שהאכרים קבלו באיבה רבה את הגזרה בדבר סגירת בתי הכנסיות. על כל פנים – הקתוליות חגגה את נצחונה. הכל הבינו, כי רובספייר פרש עליה את כנפי חסותו. הקתוליות היתה שוב לכנסית המדינה.

לפי שעה הצטמצם הענין בזאת. אולם באביב ניסה ועד ההצלה הצבורית, בהשפעתו של רובספייר, להעמיד מול דת התבונה את דת היצור העליון ברוח העיקרים שקבע רוּסו בספרו “הכומר מסאווֹיה”. אולם אף־על־פי שהממשלה תמכה בדת הזאת, ואימת המערפת נפלה על מתנגדיה – הנה בכל זאת היתה כרוכה תמיד בדת התבונה, אפילו בשעה שמנהגיה נקראו בשם פולחן היצור העליון. בשם זה היה רווח הפולחן, שחציו דיאיסטי וחציו ראציונליסטי, עד שבאה הריאקציה הטרמידורית ושמה לו קץ. ואשר לחג “היצור העליון”, שהוחג בפריז ברוב פאר וברשמיות יתירה ב 8 ביוני 1794 ושחשיבות רבה יחס לו רובספייר, שהתימר להיות מיסד דת מדינית חדשה, הנלחמת בכפירה – הרי חג זה היה, כנראה, יפה מאוד בתורת הצגה תיאטרונית. אבל הוא לא מצא הד בלב העם. אגב: הואיל והחג הזה הוחג מרצונו של ועד ההצלה הצבורית – זמן־מה לאחר ששומט וגובל החביבים על המון־העם עלו לגרדום בשל אפיקורסותם – קבל הוא ממילא אופי של נצחון־דמים לממשלה היעקובינית כלפי האלימנטים הקיצוניים. ומשום כן לא יכול היה החג הזה לעורר חבה בהמונים, ואיבתם הגלויה של כמה מחברי הקונונט לרובספייר, שהתבטאה בעצם החגיגה, הפכה אותו חג למעין הקדמה לתשעה בטרמידור. חגיגת היצור העליון היתה ראשית קצה של המהפכה.

 

פרק ששים ושלושה: בטול הסקציות    🔗

כוחות אויבים עמדו זה מול זה בסוף 1793: ועדי ההצלה הצבורית והבטחון הצבורי, שהקונונט היה כפוף להם, – מזה והקומונה הפריזית – מזה. אמנם, עיקר כוחה של הקומונה לא היה ביחידים ולוּ גם מפורסמים ביותר: – לא בראש העיריה פּאש ולא במנהלה שומט או סגנו אבר, ואף לא במועצתה הכללית. כוחה היה בסקציות, ומשום כן כיונה הממשלה המרכזית את כל מאמציה לשעבד את הסקציות.

משנטל הקונונט מן הסקציות את הזכות לכנס על דעת עצמן את אספותיהן הכלליות – החלו הסקציות ליסד אגודות עממיות או אגודות סקציוניות. אולם היעקובינים, שנהפכו לאנשי־ממשלה גמורים, לא הביטו בעין יפה על האגודות הללו; ולפיכך הרבו בקלוב היעקובינים לקטרג בסוף 1793 ובראשית 1794 על האגודות העממיות והסקציוניות – ביחוד משום שבימים ההם התאמצו המלוכנים לכבוש אותן. "מפגר המונארכיה – אמר סימונד היעקוביני – שרצו שרצי־ארס למכביר, שאינם פתאים כדי לקוות לתחית המתים; הם משתדלים להמשיך את עוית־הגסיסה בחיים הפוליטיים של המדינה. השרצים הללו הצליחו ביחוד בפרווינציות. מהגרים רבים, יודעי־דין, חכמי־ממון, סוכני המשטר הישן, מציפים את הכפרים, כובשים את האגודות העממיות ומתמנים נשיאים ומזכירים בהן.

אין שום ספק, כי האגודות העממיות שבפריז לא היו אלא אספות הסקציות, שנתארגנו בהסבת שם, הן היו “מִטַּהרות” בעצמן, בלי התערבות זרים, כלומר: הן היו מדיחות את המלוכנים המסתתרים בתוכן וממשיכות את פעולת הסקציות. אולם עצם פעולתן לא מצאה חן בעיני היעקובינים, שרחשו איבה ל“טירונים”, העולים עליהם במסירות למהפכה. “המקשיב לדבריהם – אומר סימונד – יכול לבוא לכלל מסקנה, כי הפטריוטים של שנת 1789 אינם אלא סוסות תשושות ובלות, שאין להן תרופה אלא שחיטה, מפני שאינן מספיקות ללכת בעקבי הטירונים בדרך המהפכה”. ובדברו על האספה המחוקקת החדשה, הרביעית, ש“הטירונים” הללו רוצים לכנסה כדי להרחיק לכת מן הקונונט – הרי הוא גילה את חששותיה ופחדיה האמתיים של הבורגנות היעקובינית. “אויבינו הגדולים ביותר – הוסיף ז’נבון סנט־אַנדרה – אינם מאחרי כתליה של האספה; אנו רואים אותם: הם יושבים בתוכנו; הם רוצים להרחיק לכת ממנו בתקנותיהם המהפכניות”.

אחרי דבריו אלה קטרג דיפוּרני על כל האגודות הסקציוניות, ודישאן כינה אותן בשם “ואנדיאות קטנות”. ורובספייר הוציא מיד את נימוקו החביב: “טכסיסי הזרים!” “לדאבוני – אמר רובספייר – נתאמתו חששותי. הלא רואים אתם, שיד הצביעות הקונטר־ריוולוציונית גוברת באגודות האלה. סוכני פרוסיה, אנגליה ואוסטריה מתנכלים להאביד את שלטונו של הקונונט ואת השפעתה הפטריוטית של אגודת היעקובינים”.

שנאת היעקובינים לאגודות העממיות מקורה, כנראה, בשנאתם לסקציות הפריזיות גופא ולהסתדרויות מסוג זה שבערי השדה. זו היתה שנאת ממשלה מרכזית להנהלה עממית עצמית. ומשנקבע השלטון המהפכני על סמך הפקודה של 4 בדצמבר 1793 – ניטלה זכותן של הסקציות לבחור את שופטי השלום ואת מזכיריהם, זו הזכות שהן נטלו לעצמן ב 1789 ואחר כך בא עליה אישור החוק. את השופטים ומזכיריהם תמנה מכאן ולהבא המועצה הראשית של הפלך. יתר על כן: אפילו זכותן לבחור לעצמן ועדים מקומיים לעזרה צבורית ניטלה מהן בדצמבר 1793 ונמסרה לידי הועדים של ההצלה הצבורית והבטחון הצבורי! אכן, ארגונן העממי המהפכני של הסקציות נגדע בעודו בראשיתו.

אולם עיקר כונתה של ממשלת היעקובינים מתבטאת בפעולתה לרכז בידיה את כל התפקידים המשטרתיים. בפרק כ"ד ראינו את גודל ערכן של הסקציות בתורת מוסדות החיים המוניציפליים והמהפכניים של פריז; ציינו את כל מה שפעלו הסקציות להספקת צרכי אוכל נפש לתושבי העיר, להרשמת מתנדבים, לארגון הזיון, למשלוח הגדודים למלחמה, לארגון העבודה לנצרכיה וכו'. אולם יחד עם התפקידים הללו “מלאו הסקציות של פריז ושאר הערים הגדולות את התפקידים המשטרתיים. בפריז החל הדבר עוד בי”ד ביולי 1789, בשעה שנוסדו “ועדי הרבעים”, שקבלו על עצמם את התפקידים המשטרתיים. חוק ה 6 בספטמבר 1789 קיים בידיהם את התפקידים הללו, ובאוקטובר ארגנה עירית פריז, שהיתה זמנית בימים ההם, את משטרתה החשאית וקראה לה בשם ועד החקירות.

העיריה, אף על פי שהורתה ולידתה היו במהפכה, חזרה אל אחת המסורות המגונות ביותר של המשטר הישן: המשטרה החשאית. לאחר 10 באוגוסט 1792 החליטה האספה המחוקקת להפקיד את “משטרת הבטחון הצבורי” בידי²³ המועצות הפלכיות, המחוזיות והמוניציפליות, ובהנהלת ועד־פיקוח משותף נקבעו הועדים המשטרתיים בכל סקציה. לא ארכו הימים ועם תגבורת המלחמה שבין המהפכה למתנגדיה היו הועדים הללו מטופלים בעבודה רבה, ומשום כן נוסדו בכ"א במרס 1793 ועדים מהפכנים מיוחדים בני 12 חברים בכל קומונה ובכל סקציה של קומונה בערים הגדולות המחולקות, כדוגמת פריז, לסקציות.

עי"כ נהפכו הסקציות, באמצעות הועדים המהפכניים, למוסדות משטרתיים. אמנם, תחילה בפיקוח על הזרים; אולם לאט־לאט נתוספו להם זכויות מרובות, דוגמת המשטרה החשאית במדינה מונארכיסטית. בימים ההם אפשר היה לראות, איך דוכאו הסקציות, שלכתחילה היו מוסדות המהפכה העממית, מפני התפקידים המשטרתיים של ועדיהן; ומיום ליום ניטל מן הועדים הללו אפים המוניציפלי, והם נהפכו למוסדות שניים במעלה בפיקוח המשטרתי, הכפופים לועד הבטחון הצבורי.

ועדי ההצלה הצבורית והבטחון הצבורי הִתִּיקוּ בדרך זו את הועדים המהפכנים מעל צָרָתָם, הלא היא הקומונה הפריזית, והחלישוה ע“י כך. הם הרגילו את הסקציות ואת ועדיהן להכנע, ולאט לאט הפכו אותן לחלקי המנגנון הפקידותי הממשלתי, ולבסוף, לשם מניעת השרירות כביכול, הפך אותן הקונונט לפקידיו השכירים ועי”כ הכניע את כל 40,000 הועדים המהפכניים לועד הבטחון הצבורי, שלו ניתנה הרשות “לטהר” את הועדים הללו ולמנות את חבריהם על דעת עצמו. פקידי הריפובליקה הרכזנית שאפו לצמצם בידיהם את הכל, כמעשה המונארכיה במאה הי"ז ונטלו מן ההנהלה העממית העצמית את הזכות לבחור שופטים, ועדי עזרה, פיקוח על ענינים משקיים, משא ומתן בעניני הצבא וכו' וכו'. כמו כן צמצמו את זכותן גם בשאר התפקידים, עד שלבסוף הכניעו אותן לעצמם בעניני המשטרה.

אולם ע“י כך קיפחה המדינה לחלוטין את הסקציות, את המוניציפלויות המהפכניות ואת הרוח המהפכנית. הוכשרה הקרקע לריאקציה. ואמנם, לאחר הדברים האלה מתו הסקציות הפריזיות והאגודות העממיות שבערי השדה. המדינה בלעה אותן, ובמותן מתה המהפכה. מינואר 1794 נתקפחו החיים הצבוריים בפריז, האספות הכלליות של הסקציות שוב לא הראו סימני חיים; כל השלטון עבר לידי ועדיהן המהפכניים; וגם הועדים הללו לאחר שחדלו להיות נבחרים ונהפכו לחבר פקידים שנתמנו ע”י הממשלה – לא הוסיפו להראות סימני חיים.

עכשיו, כשבקשה ממשלת היעקובינים לדכא את הקומונה הפריזית – יכלה לעשות את מבוקשה בלי לסכן את קיומה. ואמנם עשתה כך כעבור שני חדשים – במארס 1794.

 

פרק ששים וארבעה: לחמת מפלגות. – הבונים החפשים    🔗

כבר בדצמבר 1793 ראה רובספייר שהריפובליקה המהפכנית קרובה לקצה. “נעמוד על המשמר, – אמר רובספייר, – כי קרוב יום אבדנה של המולדת”. ולא הוא היחידי הרגיש בדבר. הרעיון הזה הובע לעתים תכופות בנאומי המהפכנים. המהפכה שנעצרה בחצי דרכה לא יכלה להחזיק מעמד בשום אופן. מפני מצבה של צרפת בסוף 1793 הוכרחה המהפכה, שנפסקה בשעה שהעם החל לבקש דרכים חדשות לתמורות סוציאליות, להתפורר מבפנים במלחמת־מפלגות קטנה בשל רסן השלטון. המהפכה בזבזה את כוחותיה בנסיונה – המוטעה והנפסד אפילו מבחינה פוליטית – להשמיד את אויביה, ואף־על־פי־כן לשמור על הקנין הפרטי. עצם המאורעות המריצו את צרפת ללכת בדרך התנועה הקומוניסטית החדשה. אולם המהפכה לא מנעה את יסודה של “הממשלה התקיפה”, והממשלה הזאת דכאה את הקיצוניים ששאפו לקומוניזם והפילה את אימת המערפת על כל התמימים עמהם בהשקפותיהם. ואשר לאֶברטיסטים, שהיו רוב מנין בקלוב הקורדיליירים ובקומונה ואשר כבשו את המיניסטריון לעניני המלחמה – הרי כל מושגיהם הרחיקום מעל המהפכה הסוציאלית. אבר, כמובן, היה כותב לפעמים בעתונו ברוח קומוניסטית; אולם הטירור וכבוש השלטון היו חשובים בעיניו לאין־ערוך משאלת הלחם, הקרקע או ארגון העבודה. ואשר לשוֹמֶט – הרי חבתו את העם ואורח חייו צריכים היו להזקיקו לקומוניסטים, ואמנם, זמן־מה היה מקבל השפעתם. אולם הוא היה קרוב גם למפלגת האברטיסטים אשר לא שאפו לעורר את העם לגילוי פעלתני של רצונו הכלכלי והסוציאלי. עיקר חפצם היה לכבוש את השלטון בכוח “טיהור” חדש בקונונט להפטר מן “התשושים ובעלי־המום שבין אנשי המהפכה”, להכניע את הקונונט לקומונה הפריזית בעזרת ל“א־במאי חדש, שיסתייע הפעם בכוח הצבא המהפכני, ואת השאר – ימים יגידו. אולם כאן טעו האברטיסטים. הם לא העריכו במדה מספקת את גודל עוזם של שני הועדים. ועד ההצלה הצבורית נהפך במשך ששת החדשים האחרונים – בשכר הצלחתו במלחמה – לכוח ממשלתי כביר, וועד הבטחון הצבורי נהפך לכוח איום יותר, כי הוא רִכז בידיו את כל המשטרה החשאית והיה רשאי להעלות אנשים לגרדום לפי ראות עיניו. ועוד: האברטיסטים אסרו מלחמה בשטה שעשתה את מפלתם הכרחית – הינו: בשטח הטירור. הם הוכרחו להתחרות עם הממשלה, שאף היא חשבה את הטירור להכרחות, וכבר היה לה לשם כך מוסד רשמי משלה – הלא הוא ועד הבטחון הצבורי. ובמוסד הזה השתמשה הממשלה כדי להכות את האברטיסטים. למותר הוא להאריך את הדבור על כל מעשי הַתְּכָכִים שעשו המפלגות הפוליטיות במלחמתן לשלטון במשך דצמבר 1793 והחדשים הראשונים של 1794. דיינו אם נציין, כי ארבע סיעות או מפלגות שאפו לכבוש את השלטון: סיעת רובספייר וידידיו סן־ז’יסט, קוּתוֹן ואחרים; סיעת “העיפים”, שהתבצרה מאחורי דנטון (פאבר ד’אגלנטין, בוּרדוֹן, קמיל דימולן ועוד); הקומונה, שהצטרפה לאברטיסטים, חברי ועד ההצלה הצבורית (בילו וארן, קולו ד’ארבוא) שנקראו בשם טירוריסטים ושמסביבם נתלקטו אנשים שלא רצו שהמהפכה תמתיק את גזרותיה כלפי אויביה, ואף־על־ פי־כן לא רצו בנצחונו של רובספייר, שכנגדו נלחמו בחשאי, ולא בנצחונם של הקומונה והאברטיסטים. בעיני המהפכנים כבר היה דנטון בחינת אדם שעבר זמנו, והיה מסוכן מפני שמאחוריו נדחקו הז’ירונדיסטים. ואף־על־פי כן לא נמנע רובספייר בסוף נוומבר לעשות יד אחת עם דנטון כדי לקדש מלחמה על התנועה האנטי־דתית. בימים ההם היה קלוב היעקובינים “מטהר” את שורותיו. וכשהגיע התור להצביע על כשרותו של דנטון, אשר רבים כבר רגזו עליו – הושיט לו רובספייר את ידו והצילו מ”טיהור“. יתר על כן: הוא הזדהה עם דנטון. ולא עוד: כשהדנטוניסטן הנלהב, קמיל דימולן, הוציא לאור ב־15 וב־20 בפרימר (5 ו־10 בדצמבר) את שני הגליונות הראשונים של עתונו “הקורדיליֶר הותיק” ובכשרון של עתונאי המומחה לדיבות התנפל על אבר ושומט ונלחם להמתקת הגזרות המכוונות כלפי אויבי הריפובליקה – קרא רובספייר את שני הגליונות האלה לפני צאתם לאור ואישר אותם. בשעת “הטיהור” בקלוב היעקובינים הגן רובספייר גם על דימולן. הוא היה מוכן, איפוא, לותר ברגע זה לדנטוניסטים, ובלבד שיעזרו לו במלחמתו נגד האגף השמאלי – האברטיסטים. הדנטוניסטים היו מוכנים לכך בכל לבם והתקיפו את האברטיסטים בחמת קצף. גם רובספייר התקיף בחמה קנאית את קלוץ, אחד האברטיסטים בעלי ההשפעה, שהיעקובינים בחרוהו בימים ההם לנשיא. כשהגיע תורו של קלוץ לעמוד ל”משפט הטיהור" בקלוב היעקובינים קטרג עליו רובספייר בנאום מלא רעל והאשים את האידאליסטן הזה, המעריץ את המהפכה והמטיף הנלהב לברית הבין־לאומית של הסנקילוטים, – כי הוא, קלוץ, עמד בקשרים עם הבנקאים ואנדניור והתענין בהם בשעה שהיו אסורים. היעקובינים הדיחו את קלוץ מן הקלוב בי“ב בדצמבר ובכ”ח בו כלאוהו במאסר. בינתים נמשך המרד נגד המהפכה בדרומה של צרפת, וטוּלון היתה עדיין בידי האנגלים, ומשום כך האשימו את ועד ההצלה הצבורית באי־כשרון. היו שאמרו כי הועד רוצה להפקיר את צרפת הדרומית למהפכנים־שכנגד, והיו ימים שהועד נטה לנפול ורק בנס ניצל מן הגרדום. דבר זה היה רצוי, כמובן, לז’ירונדיסטים, למתונים, הינו: למהפכנים־שכנגד. הרוח החיה בתנועה שקמה בחוגים הפוליטיים נגד ועד ההצלה הצבורית היה פאבר ד’אגלנטין, ומ־22 עד 27 בפרימר (מ־12 עד 17 בדצמבר) נעשה נסיון מוצלח לעורר את הקונונט נגד ועד ההצלה הצבורית. אמנם, אנשי דנטון היו מחרחרים כלפי אנשי רובספייר, אולם במלחמתם נגד האברטיסטים עשו שתי הסיעות יד אחת. ב־27 בפרימר (17 בדצמבר) הרצה פאבר ד’אגלנטין בקונונט ודרש לאסור שלושה מחשובי האברטיסטים: את הגינראל של הצבא המהפכני בפריז, את המזכיר הראשי של המיניסטריון לעניני המלחמה ואת מליאר, שבחמשה באוקטובר 1789 עורר את הנשים לעלות על ורסאיל. שלשתם היו טירוריסטים נלהבים. זה היה נסיונה הראשון של “מפלגת הרחמים” לעולל הפכה לטובת הז’ירונדה והפוליטיקה של השלמה. כל אלה שהעשירו בימי המלחמה – נחפזו לשוב אל הסדר, ולשם כך היו מוכנים לותר על הריפובליקה ולכונן משטר מלכותי קונסטיטוציוני. רבים, כדנטון, התיאשו מן הבריות ואמרו: “עת לשים קץ לכל זה !” אחרים (האנשים הללו הם בכל המהפכות הכוח המסוכן ביותר) משראו את כוחות האויב ואבדה אמונתם במהפכה – הכשירו עצמם לחנינת הראקציה שכבר נחשו את בואה. אולם מאסרם של שלושת האברטיסטים היה דומה למאסרו של אבר במאי 1793 (עיין פרק 61), ובהרצאתו של פאבר ראו הכנה להפכת השלטון לטובת הז’ירונדיסטים, ובאמצעותם – לטובת הריאקציה. לגילוי האינטריגה הזאת עזר גם הגליון השלישי של “הקורדילייר הותיק”, שבו גילה דימולן את קלפיו גילוי גמור. הוא התכסה בשמות לקוחים מדברי ימי רומא והתקיף בחימה רבה את הממשלה המהפכנית, והמון שונאי המהפכה בפריז הרימו ראש למקרא הגליון הזה. מיד התחילו הללו “קוברים” בקול רם את המהפכה. הקורדיליירים עמדו מיד לימינם של האברטיסטים; אולם גם הם לא מצאו נימוק לפנות אל העם אלא בדרישה להגביר את הגזירות כלפי אויבי המהפכה. גם הם ראו את עיקר המהפכה בטירור. הם ערכו תהלוכה בראש חוצות פריז ונשאו את ראשו היבש של שאליֶה, שהז’ירונדיסטים הוציאוהו להורג בליון, הם עוררו את העם למרד, לל“א־במאי חדש, כדי ל”טהר" מחדש את הקונונט ולהדיח מקרבו את “האנשים שכבר עבר זמנם”. אולם מה התעתדו האנשים הללו לעשות לאחר שיצליחו “לטהר” את הקונונט? מה הכיוון שבקשו לתת למהפכה? – תיקו. מכיון שעיקר המחלוקת היה בשאלת הטירור האכזרי פחות או יותר והשלטון התקיף יותר – נקל היה לועד ההצלה הצבורית להשיב אחור את ההתקפה. ואמנם ב־5 בניווז (25 בדצמבר) הרצה רובספייר בקונונט על ממשלה מהפכנית. ואם כי ענינה של ההרצאה הזאת היה הרעיון בדבר ההכרחות לשמור על שווי משקל בין המפלגות הקיצוניות והמתונות – הרי המסקנה שלו היתה כמסקנת האברטיסטים: “מות לאויבי העם”, הגברת הטירור הממשלתי. למחרת היום דרש להחיש את פסקי הדין של הטריבונל המהפכני. בימים ההם, כלומר ב־4 בניווז (24 בדצמבר), נתקבלה ידיעה בפריז, כי סוף סוף נכבשה טוּלון מידי האנגלים ושני ימים אחר כך באה ידיעה, כי אנשי ואנדי הוכו מכה ניצחת. ב־10 בניווז (30 בדצמבר) החלה התקפתו של צבא הרֵינוּס שכבש את סביבת ויסנבורג: אחר כך נפרץ המצור של לנדא, ב־12 בניווז (ראש השנה 1794), וצבאות הגרמנים הוכרחו לפנות את החוף השמאלי של הרינוס ולעבור אל החוף הימני. לריפובליקה נתוסף, איפוא, כוח חדש לאחר שנחלה כמה נצחונות. ובימים ההם התגבר גם שלטונו של ועד ההצלה הצבורית. בגליון החמישי של עתונו התחרט דימלון על התקפותיו כלפי הממשלה המהפכנית, אלא שמהתקפותיו החריפות על אֶבֶר לא חדל, משום כך נהפכו אספות קלוב היעקובינים בעשור השני של ניווז (מ 31 בדצמבר 1793 עד 10 בינואר 1794) לשדה קרבות של התקפות אישיות. ב־10 בינואר החליטו היעקובינים להדיח את דימולן מהקלוב שלהם (הדחה – היה פירושה: מיתת־בית־דין קרובה) ורובספייר הוכרח להשתמש בהשפעתו הגדולה כדי שהאגודה תחזור בה סוף סוף מהחלטתה. אולם ב־24 בניווז (13 בינואר) החליטו הועדים להגביר את פעולתם ומיד נתנו פקודה לאסור את פאבר ד’אגלנטין ועל ידי כך הפילו פחד על מקטרגיהם. הם העלילו על פאבר ד’אגלנטין שזייף תעודה, והועדים הודיעו בתשואה רבה שנתגלה קשר גדול שכונתו היתה להטיל דופי בישרה של באות כוח העם. עכשיו גלוי וידוע, כי העובדה ששמשה תואנה למאסרו של פאבר: זיוף אחת הפקודות של הקונונט לטובת החברה ההודית האדירה – לא היתה אלא עלילת שקר. אמנם, הפקודה על פרוק החברה ההודית היתה מזויפת, אולם לא בידי פאבר אלא בידי ציר אחר מצירי הקונונט – דילונה. תעודה זו שמורה עד היום בארכיונים, ומיום שגילה אותה מישלה נודע הדבר, כי התיקונים שנעשו בפקודה לטובת החברה נעשו על ידי דילונה ולא על ידי פאבר. אולם הואיל והקטיגור של בית־הדין המהפכני, הנאמן בלי ספק לועד הבטחון הצבורי, לא הרשה להגיש לבית המשפט את התעודה הזאת – הוצא פאבר להורג כזַיָּף. מאליו מובן, כי רובספייר לא הגן עליו – הוא שנא אותו. כעבור שלושה חדשים נערף פאבר. כך ניטשה מלחמת־דמים בין הסיעות השונות של המפלגה המהפכנית, ונקל לשער כמה השפיעו הסתערות הזרים וכל אימות המלחמה האזרחית לאכזֵר את המלחמה הזאת. ואף־על־פי־כן מתעוררת שאלה: מדוע זה לא קבלה מלחמת המפלגות צורה אכזרית בראשית המהפכה? מהו הדבר אשר אִפשר לאנשים, הנבדלים כל כך בהשקפותיהם – כגון הז’ירונדיסטים, דנטון, רובספייר, מַרַט, – לפעול יחדיו במשך כמה שנים נגד שלטון המלך? יתכן מאוד, כי לאחדות־פעולות זו סייע היחס האינטימי והאחוָתי שנקבע בין העסקנים החשובים בימים ההם עוד לפני המהפכה – בלוז’ות המאסוניות שבפריז ובערי השדה, ואמנם מפי לואי בלאן, אנרי מרטֶן והמונוגרפיה הנפלאה של הפרופ' ארנסט ניס ידוע לנו, שכמעט כל המהפכנים המובהקים התיחסו על תנועת הבונים החפשים. מיראבו, באילי, דנטון, רובספייר, מראט, קונדרסה, בריסו ועוד רבים נצטרפו לברית זו, והדוכס האורליאני (שבימי המהפכה כינה את עצמו בשם “פיליפ שויון”) היה רב־אומן לאומי של הברית המאסונית עד 13 במאי 1793. מלבד זאת ידוע הדבר, כי רובספייר, מיראבו, הכימאי לאווּאזיה ובודאי רבים אחרים התיחסו על הלוז’ות של האילומינאטים שיסד ואיזהאופט ושמטרתן היתה “לשחרר את העמים מעריצות הדוכסים והכוהנים, ולשם פרוגרס תכוף – לשחרר את האכרים והפועלים משעבודם, ממס העובד ומן הגילדות של בעלי המלאכה”. אין שום ספק, “כי בשאיפותיהם האנושיות, בהרגשת כבוד־האדם ובפרינציפים של החופש, השויון והאחוה – עזרה הרבה תנועת הבונים החפשים להכשיר את דעת הקהל לאידיאות החדשות”; ומה גם ש“בכל מקום בארץ היו הבונים החפשים עורכים אספות שבהן הרצו וקבלו בהתלהבות אידיאות פרוגרסיויות והוכשרו אנשים שיכלו לדון יחד בענינים ולהצביע עליהם”. “אחוד שלושת המעמדות ביוני 1789 ואור לד' באוגוסט הוכשר בודאי בלוז’ות של הבונים החפשים”. אין ספק, כי עבודת־הכשרה זו קבעה בין העסקנים יחסים אישיים ידועים והרגילה אותם לכבד זה את זה. ברבות הימים נתנסתה האחדות הזאת בנסיונות קשים ולא החזיקה מעמד, וביחוד מפני שהבונים החפשים עצמם נחלקו בשאלת שלטון המלך, הרג המלך וביחוד בדבר התורות הקומוניסטיות – עד כי בראשית 1793 נסגרו הלוז’ות של הבונים החפשים. היחסים שנקבעו בינם עד המהפכה ובראשיתה לא נשמרו, איפוא, עד סוף התקופה המהפכנית; ואז פרצה מלחמת המפלגות באכזריות חימה.

 

פרק ששים וחמשה: מפלת האברטיסטים. – הרג דַנטוֹן    🔗

ימי החורף היו איפוא ימי מלחמה חשאית בין המהפכנים למתנגדיהם. והאחרונים הרימו ראש מיום ליום. בראשית פברואר היה רובספייר לפה למתמרמרים על כמה משליחי הקונונט, שנלחמו בחימה רבה נגד האוכלוסים המתקוממים ולא הבדילו בין מעוררי המרד ותומכיו ובין בני העם שנספחו אל המרידות. הוא דרש לפטר תיכף ומיד את הקומיסרים הללו ואיים עליהם במשפט, אולם התעמולה לא הצליחה, ובכ“ג בפברואר הקונונט חנן את אחד מהם, קארֶה, משמע כי גם חטאיהם של שאר הקומיסרים נסלחו. האברטיסטים חגגו נצחון. בימים ההם (בכ"ו בפברואר) נאם סן־ז’יסט, שחזר מן המלחמה, נאום ארוך ובנוי היטב, שעשה רושם כביר וערבב את כל הקלפים. סן־ז’יסט לא דבר, חלילה, על המתקת הגזרות, אדרבה, הוא קבל בהחלט את שיטתם הטירוריסטית של האברטיסטים. גם הוא איים, ואיומיו היו גדולים יותר. הוא הבטיח לשים קץ למפלגת אנשים “שעבר זמנם”; כעל מועמדים למערפת דבר על הדנטוניסטים – זו “הכת הפוליטית” “ההולכת בצעדי צב”, “המרמה את כל המפלגות” ו”מכינה את שיבת הריאקציה“. הוא דבר על רחמים, “מפני שהאדונים הללו אינם מרגישים את עצמם ישרים, כדי להיות איומים”. כאן הכיר סן־ז’יסט כמובן, את כוחו. בהיותו, בלי ספק, איש ישר, היתה לו הזכות הגמורה לדבר בשם היושר הריפובליקני, ואילו האברטיסטים, לפחות בדבור פה, נהגו קלות ראש בשאלות המוסר – מה ששימש נימוק לצרף אותם למנין הכללי של אספסוף הבורגנים הטורפים, שלא ראו במהפכה אלא הזדמנות לבצע כסף. ואשר לתכניתו הכלכלית של סן־ז’יסט – הרי בהרצאתו הוציא מלבו כמה מרעיונותיהם של ה”מטורפים“. הוא הודה, כי עד כה לא חשב על השאלות הללו. ועכשיו, בחשבו עליהם לא העמיק הרבה. העושר בדרך כלל לא היה פסול בעיניו: הוא התנגד לעושר הנתון בידי אויבי המהפכה. “רכושם הפרטי של הפטריוטים קודש הוא – אמר סן־ז’יסט – ואילו אחוזותיהם של הקושרים יהיו לקנין העניים”. אמנם, הוא העיר כמה הערות בענין הרכוש הקרקעי הפרטי. רוצה הוא שהאדמה תשתייך לאיש המעבד אותה: יקחו־נא את הקרקע – אמר – מידי אלה שלא עבדוה במשך 20 או 50 שנה”. הוא חלם, איפוא, על דימוקרטיה של בעלי רכוש פרטי, זעירים וישרים, השרויים ברוחה צנועה. הוא דרש להחרים את קרקעותיהם של הקושרים ולחלקם בין העניים. כל זמן שיהיו העניים נצרכים וכל זמן שביחסים האזרחיים השוררים בארץ יש צרכים הסותרים את צורת השלטון – הרי לא יתכן החופש. “איך יתכן החופש, אם לא בטלה האפשרות לקומם את העשירים נגד המשטר החברתי החדש; ואיך יחדל עני מן הארץ, אם לא לכל אדם תהיה חלקת אדמה, “צריך לבטל את העניות בדרך חלוקת הנכסים הלאומיים לעניים”. הוא דבר גם על ארגון, מעין בטוחם הלאומי של כל האזרחים: על “קרן־קרקעות צבורית, שמטרתה לעזור לאדם בעת דחקו”. הקרן הזאת נועדה למתן עזרה לאנשים שקרם אסון או לשם השכלתם. ובו בזמן הטיף סן־ז’יסט להגברתו של הטירור: טירור אברטיסטי משוח משהו בצבע הסוציאליזם. אולם הסוציאליזם של סן־ז’יסט הוא מקוטע. אלה הם בעיקר עצות והנהגות ולא רעיונות ממשיים והצעות של מחוקק. נראה הדבר, כי סן־ז’יסט בקש להוכיח קודם כל, כי “אף על פי כן היה ההר שיא המהפכה”. ההר לא יתן שיקדימוהו, הוא יערוף את המטורפים, האברטיסטים, אבל משהו יירש מהם. בהרצאתו זו (שהיעקובינים בקשו אח"כ להפכה כמעט לספר הברית של הדרישות הסוציאליסטיות) השפיע סן־ז’יסט על הקונונט שיפרסם שתי פקודות. אחת הפקודות היתה תשובה לכל אלה שדרשו להמתיק את הגזרות: רשות ניתנה לועד הבטחון הצבורי להוציא לחפשי את הפטריוטים האסורים; הפקודה השניה היתה נסיון להשמיט את הקרקע מתחת לרגליהם של האברטיסטים ובו בזמן להרגיע את האנשים שקנו נכסים לאומיים; האחוזות שקנו הפטריוטים – יהיו להם לקנין, אולם נכסיהם של אויבי המהפכה – יופקעו לטובת הריפובליקה. ואשר לאויבים עצמם – הרי עד הִכָּרֵת ברית השלום לא יוציאום מבתי הכלא, ואח”כ יגרשום מצרפת. ולמעשה לא נשאר מנאומו של סן־ז’יסט דבר אלא מלים, מלים ותו לא. הקורדיליירים החליטו לפעול. ב־4 במרס כיסו בפרוכת שחורה את הלוח של זכויות האדם, שהיה תלוי בקלוב שלהם. וֶנסַן דבר על מערפת לאויבי המהפכה ואבּר דבר נגד אַמַר, חבר ועד הבטחון הצבורי, שהיסס להעלות את 73 הז’ירונדיסטים לגרדום. הוא גם רמז על רובספייר, לא מפני שרובספייר היה מכשול לתמורות כלכליות חשובות באמת, אלא מפני שהוא הגן על דימוּלֶן. הקורדיליירים לא יצאו, איפוא, מתחום הטירור. על השאלות העיקריות, הכלכליות, לא הוגד דבר. פריז לא התקוממה והקומונה סרבה ללכת בעקבותיהם של הקורדיליירים. בליל י“ג במרס נאסרו מנהיגי האברטיסטים – אֶבּר, מוֹמוֹרוֹ, וֶנסן ועוד – וועד ההצלה הצבורית התחיל להפיץ עליהם באמצעותו של בילוֹ־וארן עלילות ושמועות־הבאי. בילו היה אומר, כי הם התכוננו להרוג בבתי הכלא את כל המלוכנים; הם רצו לשדוד את בית יציקת המטבעות; הם הטמינו באדמה צרכי אוכל נפש, כדי להמיט רעב על פריז. בי”ח במרס נאסר גם שוֹמֶט, לאחר שועד ההצלה הצבורית הדיחו ממשרתו על דעת עצמו. על דעת עצמו פיטר הועד גם את ראש עירית פריז פאש. קלוץ כבר נאסר בכ“ה בדצמבר, בתואנה שהוא חקר לדעת אם נקבע ברשימת החשודים שמה של גברת פלונית. גם לקלֶרק, חברו של הקומוניסט שליֶה, שבא לפריז מליון, וחברו לעבודה של ז’ק רוּ נאשם בדבר הזה. הממשלה חגגה נצחון. הסבות האמתיות של המאסרים הללו במפלגה הקיצונית אינן ברורות עד היום. האם קשרו האברטיסטים קשר, כדי לכבוש את השלטון בעזרת “הצבא המהפכני”? יתכן הדבר, אולם אין ידיעות ודאיות בענין זה. את האברטיסטים האסירים שלחו מיד לטריבונל המהפכני, והממשלה לא התבישה לעשות מה שבימים ההם קראו בשם “אֲמַלגָמָה” היינו: לצרף במשפט אחד בנקאים וסוכנים גרמנים יחד עם אנשים כמומורו, שכבר ב־1790 הצטיין בהשקפותיו הקומוניסטיות, ואין ספק כי כל מה שהיה לו נתן למהפכה, או כלקלרק העני, “נואם המין האנושי”, שכבר ב־1793 ראה בחזונו את הריפובליקה של כל האנושיות והעיז לדבר עליה. בארבעה בז’רמינל (כ"ד במרס), לאחר המשפט שנערך למראית עין ונמשך 3 ימים, נערפו כל הנאשמים. נקל לשער את גודל שמחתם של המלוכנים המרובים בפריז. בראש חוצות נהרו המוני “מיסקדֵנים” מלובשים חליפות־בגדים משונות, רצו אחרי הנדונים בלגלוגים ובגידופים עד מקום ההרגה בככר המהפכה. תועפות כסף נתנו הגבירים במחיר המקומות הסמוכים למערפת, כדי להתענג על המראה. “הככר נהפכה לתיאטרון, וסביב לה היה מעין יריד; המוני עליזים שוטטו בשדות אלישע, בין האוהלים והחנויות”. העם היה סר וזעף וישב בית. ידע העם, כי ביום זה הורגים את ידידיו, – כי מכת מות מכים היום את המהפכה. לאחר כמה ימים, ב־24 בז’רמינל (י"ג באפריל), ערפו את שומט יחד עם ההגמון גובל – באשמת כפירה. רובספייר ומפלגתו בקשו להפיק את רצונה של הבורגנות וקוו להאריך על ידי כך את ימי המהפכה. אלמנותיהם של דימולן ואבר צורפו לקבוצות הנערפים הנ”ל. את ראש עירית פריז, פּאש, לא העיזו להרוג, אבל ועד ההצלה הצבורית הדיחו ממשרתו ומינה במקומו חדל־אישים ששמו פלוריוֹ ־לסקוֹ, ובמקום שומט נתמנה קודם סליה ואחר כך קלוד־פַּיאן, שהיה מסור ונאמן לרובספייר. כדי לעשות נחת־רוח לפטרונו הרבה קלוד־פיאן לדאוג ל“יצור העליון” יותר מלאוכלוסי פריז. וכך נצחו ועדי הבטחון הצבורי וההצלה הצבורית את הקומונה הפריזית וכך נסתימה המלחמה, שבה עמד בית היוצר של המהפכה מ־9 באוגוסט 1792 ועד 13 באפריל 1794 נגד באי־כוחה הרשמיים של המהפכה הרכזנית. הקומונה וסקציותיה, שהיו במשך 20 חודש כלי מבטאו של העם היושב בפריז והמגדלור של צרפת המהפכנית – נהפכו עכשיו למוסדות הפקידות הממשלתית. והדבר הזה החיש, כנראה, את קצה של המהפכה. בסילוקם של פאש ושומט סולקו מהמהפכה שני אנשים אשר סמלו בעיני העם את המהפכה העממית. צירי הפלכים, שנשלחו לפריז להודיע את הסכמתם לחוקת יוני 1793, נתפלאו מאוד בראותם את האופי הדימוקרטי של עיר הבירה. ראש העיריה “הדוד פאש” – כתבו הצירים לביתם – בא ברגל מן הכפר אל הקומונה ומביא עמו את לחמו; שומט המנהל של הקומונה, “גר בחדר אחד עם אשתו היושבת ומתקנת משהו. דלתי החדר פתוחות לכל מתדפק עליהן – ממש כביתו של מראט”. והנה נלקחו האנשים הללו מן העם, כדי לעשות את רצונה של הבורגנות. אולם הרג האברטיסטים עורר שמחה רבה בקרב המלוכנים, והועדים נזדעזעו בראותם שנצחון המהפכה־שכנגד התרגש ובא פתאום. עכשיו דרשו ממשיכי בריסו להעלות לכֵף־טַרפֵּיאה את חברי שני הועדים. דימוּלן – שהתנהג על צד היותר מגונה בשעת הרג אבּר, בשסותו בו את הצעקנים הרצים אחרי העגלה שבה הובילוהו להורג (הוא עצמו סיפר את הדבר) – הוציא עכשיו את הגליון השביעי של עתונו, שהוקדש כולו להתקפות על המשטר המהפכני. המלוכנים השתוללו מרוב שמחה והתחננו לפני דנטון שיתחיל את התקפתו על הועדים. הז’ירונדיסטים, שהתחפשו בשמו של דנטון, בקשו להשתמש עכשיו בהעדרם של האברטיסטים ובמפלתה של הקומונה הפריזית ולחולל את ההפכה שלהם; ואז יעָרפו רובספייר, קותון, סן־ז’יסט, בילו־וארן, קולו־ד’ארבוא ורבים אחרים. או אז תנצח המהפכה־שכנגד באביב ב־1794. אחרי הדברים האלה החליטו הועדים להכות את הימין מכה נצחת ולהקריב לשם כך את דנטון וידידיו. אור ל 31 במרס נזדעזע העם היושב בפריז לשמועה, כי דנטון, דימולן ועוד נאסרו. על סמך הרצאתו של סן־ז’יסט בקונונט (היא נתחברה על פי טיוטה כתובה בידי רובספייר השמורה עד היום בארכיונים), פקד הקונונט להתחיל מיד ברדיפות הועדים. חיברו שוב “אֲמַלגָמָה” והועידו למשפט מהפכני את דנטון, דימולן, פאבר, שנאשם בזיוף, לַקרוּא, שנאשם בגזל, שַבוֹ, שהודה כי הוא קבל מידי המלוכנים 100,000 פרנק לשם איזה עסק שמהותו לא נתגלתה (אגב: הוא לא הוציא את הכסף), דֵלונֵה, הוא שזייף באמת את התעודה לטובת החברה ההודית, והסרסור ז’וּליֶן מטולוזה. המשפט היה, כמובן, למראיח־עין בלבד. משראו הועדים, כי הסניגוריה העזה של דנטון עלולה לעורר מרד בעם – נתנו פקודה להפסיק את נאומי הסניגוריה. כל המנויים לעיל הוצאו להורג ב־5 באפריל 1794. מאליו מובן הרושם שעשו על בני פריז ועל כל המהפכנים בצרפת מפלתה של הקומונה הפריזית המהפכנית והריגות אלו. בפריז ובפרווינציות הבין העם, כי מיתות־בית־דין אלה הן סימן לקצה של המהפכה. בחוגים הפוליטיים ידעו, כמובן, שהמהפכנים־שכנגד השליכו ברגע זה את יהבם על דנטון. אולם לצרפת בכלל היה דנטון כמקודם איש המהפכה, העומד בראש כל תנועה עממית. “אם גם האנשים הללו בוגדים הם – על מי, איפוא, אפשר לסמוך?” – שאלו בני העם את עצמם. “אולם האמנם בוגדים הם?” שאלו אחרים. “האם לא ברור הדבר, כי קצה של המהפכה הגיע?”. אמנם כן: קצה הגיע, אם נפסקה התנועה המעפילה, אם נמצא כוח העלול לומר למהפכה: “עד כאן תלכי ולא תוסיפי”, דוקא בשעה שבעם עלו שאיפות חדשות וניסו למצוא את גלוין; ואם הכוח הזה יכול היה לערוף דוקא את האנשים שבקשו את הגלוי הזה – היפלא עוד כי נתברר למהפכנים האמתיים שהמהפכה קרבה לקצה. הם לא יכלו ללכת שולל אחרי דבריו של סן־ז’יסט, שאמר להם, כי גם הוא מתחיל להיות תמים דעים עם האנשים שנדונו למיתה. הם הבינו, כי זוהי התחלת הקץ. ואמנם, נצחון הועדים על הקומונה היה נצחון הסדר, ונצחון הסדר – פירושו: סוף התקופה המהפכנית. מעתה יוכלו להתחולל עוד כמה זעזועי גסיסה, אולם המהפכה נגמרה. מכאן ואילך חדל העם להתענין בה. בפריז פינה העם את הרחובות לטרזנים הבורגנים – למיסקדֵנים – ולנשים הבורגניות שהיו מתקשטות ברוב פאר.

 

פרק ששים וששה: רובספייר וסיעתו    🔗

את רובספייר מתארים לעתים קרובות בדמות דיקטטור. אויביו בקונונט כינוהו בשם “עריץ”. ואמנם במדה שהמהפכה קרבה אל קצה – גדלה השפעתו של רובספייר והלכה, ובצרפת ובחו“ל דברו עליו כעל האישיות המרכזית בריפובליקה. אולם כל הרואה ברובספייר דיקטטור – אינו אלא טועה. אין שום ספק, כי רבים מחסידיו רצו בדיקטטורה שלו, אולם ידוע לנו כמו כן, שקמבון היה כמעט דן יחידי במקצועו המיוחד בועד הפיננסים, ולקַרנוֹ היתה סמכות עצומה בעניני צבא, אע”פ שרובספייר וסן־ז’יסט לא רחשו לו חבה יתרה. מאידך גיסא היה ועד הבטחון הצבורי שומר על שלטונו המשטרתי בקנאות רבה, מכדי שיכנע לדיקטטורה; ואחדים מחבריו שנאו את רובספייר שנאת מות, ואם היו בקונונט צירים שהסכימו ברצון לעוצם השפעתו – הרי בכ“ז לא היו מסכימים להכנע לדיקטטורה של איש הררי, המקפיד כל כך על תקנותיו המוסריות. לאמתו של דבר היתה לרובספייר שררה רבה. יתר על כן: גם אויביו וגם חסידיו הרגישו שסילוקה של סיעת רובספייר הוא נצחון הריאקציה. ואמנם, כך היה הדבר. במה היה גדול כוחה של הסיעה הזאת? ראשית: רובספייר היה מן המעטים שאין לשחדם, שלבם לא נפתה לשלטון ולעושר – והוא דבר החשוב מאוד בימי מהפכה. בשעה שרבים מחבריו נהנו מממכר הנכסים הלאומיים, הספסרות הבורסאית וכו' ואלפי יעקובינים כבשו לעצמם משרות בממשלה – היה הוא עומד לפניהם כשופט קפדן, המזכיר את היסודות המוסריים של המהפכה ומאיים במערפת על כל אלה שרדפו יותר מדי אחרי הבצע. ועוד זאת: בכל דבריו ובכל מעשיו במשך חמש שנות הסערה המהפכנית אנו מרגישים עד היום – ובני דורו ודאי שהרגישו את הדבר שבעתים – כי הוא היה אחד המעטים בין העסקנים הפוליטיים של הימים ההם, שאמונתו במהפכה לא פחתה ונאמנותו לריפובליקה הדימוקרטית לא נתמעטה. מבחינה זו היה רובספייר כוח באמת, ואילו היה לקומוניסטים כוח שכלי ורצוני כמוהו – כי עתה אין ספק שהיו מטביעים על המהפכה את חותם שאיפותיהם במדה מרובה יותר. ואף־על־פי־כן אין בתכונות הללו, שגם אויביו הודו בהן, כדי להסביר את עוצם כוחו בסוף המהפכה. ועוד זאת: מלבד קנאותו שנבעה מישרות כונותיו, בניגוד לכל אלה שנהנו מהמהפכה הנאה פרטית – הרי הוא השתדל גם להגביר את שלטונו על דעת הקהל ולו גם הוכרח לשם כך לפסוח על חלליהם של אנשים ישרים אחרים, שהיו מתנגדים לו. והחשוב מכל הוא, כי לחזוק כוחו של רובספייר סיעה קודם כול – הבורגנות המתהוה. הבורגנות החלה להעלותו משהבינה, כי בין המהפכנים הוא האיש ההולך בשביל הזהב, – כלומר: עסקן הפורש במדה שוה מן “המטורפים” והמתונים, – ומשום כן הוא התריס הטוב ביותר לבורגנות בפני “מותרות העם”, כלשונה. הבורגנות הבינה, כי הכבוד שרוחש לו העם, שכלו המתון ואהבתו את השלטון, עושים אותו לאיש המסוגל לכונן ממשלה מוצקת ולשים עי”כ קץ לתקופה המהפכנית. ומשום כן כל זמן שהמפלגות הקיצוניות היו סכנה לבורגנות – לא הפריעה היא לרובספייר, אלא עזרה לו ולידידיו לבצר את שלטונם, ליסד ממשלה, להרוס את המפלגה הקיצונית. אולם משהוכו “הקיצוניים” – מיד מיגרה הבורגנות את רובספייר ואת ממשלתו ושמחה למפלתם, כי היא נתנה לבורגנים האמתיים, לז’ירונדיסטים, את האפשרות לחזור אל הקונונט ולהתחיל בריאקציה הטרמידורית. אם אמנם לא היו לרובספייר רחבות־ההשקפה ועוז־המחשבה, הדרושים לאדם הרוצה להיות מנהיג למפלגה מהפכנית – הרי לעומת זאת ידע עד להפליא להשתמש באמצעים שבהם אפשר תמיד לקומם את דעת הקהל נגד פלוני או אלמוני. יותר מכל מפליאה אותנו העובדה, שרובספייר וידידיו לא הבינו את התפקיד שכפו עליהם אויביה של המהפכה, ה“מודיראנטיסטים”, עד שבא הרגע למגר את אנשי ההר. מאמציהן של המפלגות הקיצוניות להצעיד את המהפכה קדימה – לא היו בעיניו אלא התנפלות על הממשלה שלו. גם הוא, כאויבו בּרִיסוֹ, אומר שהקיצוניים הללו הנם כלי זין בידי אנגליה ואוסטריה. הנסיונות הקומוניסטיים אינם בעיניו אלא “הפרעות”. “צריך לאחוז באמצעים”, כותב הוא, צריך למעך אותם – בטירור, במערפת. “מה הם האמצעים להפסיק את מלחמת האזרחים?” – שואל הוא את עצמו, ומשיב: “לענוש את כל הבוגדים והקושרים, ביחוד את הצירים והאדמיניסטרטורים שימצאו אשמים”. אנו רואים, איפוא, שהוא מדבר כאיש בעל תפיסה ממשלתית בנוסח המצוי אצל כל הממשלות, ורק לא כדַבֵּר איש מהפכה. ומשום כן כל הפוליטיקה שלו, למן מפלתה של הקומונה ועד 9 בטרמידור, היא פוליטיקה של סרָק. הוא איננו מקדים כל תרופה למכה המתרגשת לבוא ולשים קץ למהפכה העממית, – אלא עושה מעשים רבים המחישים אותה. הוא איננו מונע את החרבות הנמרטות בסתר כדי להרוג בהן את המהפכה; אדרבה: הוא עושה מעשים שיהפכו את המכות האלה למכות מות.

 

פרק ששים ושבעה: טירור    🔗

לאחר המכות שועד ההצלה הצבורית וועד הבטחון הצבורי הכו את יריביהם מימין ומשמאל – הוסיפו שני הועדים לרכז את השלטון בידיהם. אז היו ששה מיניסטריונים כנועים לועד ההצלה הצבורית, באמצעות הועד הפועל שהיה בן ששה מיניסטרים. עכשיו, בראש חודש אפריל 1794, נתבטלו המיניסטריונים, ובמקומם באו 12 ועדות פועלות, שכל אחת מהן היתה כפופה למחלקות ועד ההצלה הצבורית. מלבד זאת ניתנה רשות לועד לסלק על דעת עצמו את הקומיסרים של הקונונט שנשלחו לערי השדה. מאידך גיסא הוחלט, כי הטריבונל המהפכני העליון ישב למשפט בפריז בפיקוחם של שני הועדים. את כל הנאשמים בקשר באשר הם – הוחלט להביא למשפט בפריז. ובימים ההם גזרו גזרות להדיח מפריז את האנשים המסוכנים. הוחלט לגרש מעיר הבירה את כל האצילים לשעבר ואת כל הזרים מבני האומות העומדות בקשרי מלחמה עם צרפת. ריכוז השלטון בידי אנשים מעטים ואימת הטריבונל המהפכני – בדרך הזאת נוצרה הממשלה המרכזית העליונה של שני הועדים. זו היתה דאגתם הראשית. ועוד דאגה חמורה היתה לממשלה – היא המלחמה. בינואר 1794 עוד היתה תקוה, שהאופוזיציה הליברלית בפרלמנט האנגלי – שבזכותה צדדו רבים מאוכלוסי לונדון ואחדים מצירי בית הלורדים רבי ההשפעה – לא תניח את המיניסטריון השמרני של פיט שימשיך את המלחמה. דנטון האמין, כנראה, באילוזיה זו, והדבר נחשב לו לאחד החטאים. אולם פיט הצליח לעורר את רוב הפרלמנט נגד “הצרפתים האפיקורסים”, ומראשית האביב אסרה אנגליה מלחמה נמרצת יחד עם פרוסיה שצבאותיה נשכרו לה. לא ארכו הימים וארבעה חיילות (315,000 איש) התלקטו בגבולות צרפת נגד ארבעה חיילות הריפובליקה (שמספרם היה 294,000 איש). אולם אלה היו חיילות ריפובליקניים דימוקרטיים, שכבר היו להם טכסיסי מלחמה משלהם, וכעבור זמן־מה נצחו הם את האויב. אולם הנקודה השחורה ביותר היתה הלך־הדעות בערי השדה, וביחוד בדרומה של צרפת. השמד הכללי שגזרו היעקובינים המקומיים ושליחי הקונונט הן על מנהיגי המהפכנים־שכנגד והן על ההמונים החשוכים, שהתקוממו בהשפעתם – עורר בערים ובכפרים שבצרפת הדרומית חמת־שנאה כלפי הריפובליקה. והרע מכל – כי לא היה איש, לא בערי השדה ולא במטרופולין, שיכול להציע דבר חוץ מגזרות שמד. בפלך ווֹקלוּז, למשל, שהיה מלא מלוכנים וכוהנים פליטים, באחד הכפרים הנדחים, שהיה תמיד נוטה בגלוי למשטר הישן, “פגעו בחוק פגיעה קשה מאוד”. באחד במאי נגדע עץ החופש ו“פקודות הקונונט הושלכו לבוץ”. סישֶה, המפקד הצבאי של המחוז (הוא היה אחר כך למלוכן ), דרש לעשות דבר אשר יפיל אימה. הוא דרש להשמיד את הכפר. שליח הקונונט, מַניֶה, היסס בדבר ושאל עצה בפריז, ומשם ניתנה לו פקודה לפעול ביד חזקה. אז שלח סישה את הכפר באש, ו־433 בתים נהפכו למעי מפלה. מאליו מובן, כי בשיטה זו לא היתה אלא ברירה אחת: תמיד “לפעול ביד חזקה”. וכך עשו. מחוסר אפשרות לשלוח לפריז את כל אזרחי המקום הזה שנאסרו (לשם כך היה צורך בצבא שלם שילוה אותם ובהכנת צידה רבה לדרך ) – הציע קוּתוֹן, ידידו של רובספייר, לשני הועדים למנות ועדה מיוחדת בת 5 אנשים, שתערוך את ישיבותיה בעיר אוראנז' ותשפוט את אויבי־המהפכה האסירים – והצעתו נתקבלה. רובספייר כתב בעצם ידו הוראות לועדה. כעבור ימים אחדים הרצה רובספייר את הפרינציפים האלה לפני הקונונט ואמר, כי עד כה נהגו מדת זהירות יתרה כלפי אויבי החופש. מעתה צריך לפַשֵט את בתי הדין ולבטל את הרשמיות היתרה. ויומים אחרי חגיגת “היצור העליון” הציע רובספייר לקונונט, בהסכמת חבריו בועד, את החוק המפורסם של כ“ב בפרריאל על ארגונו החדש של הטריבונל המהפכני. בתוקף החוק הזה חולק הטריבונל ל 3 חלקים, שבכל אחד מהם היו 8 שופטים ו־9 מושבעים. 7 אנשים היו רשאים לשפוט. סמוכין לפסק הדין צריכים להיות הפרינציפים, שנתפרשו בהוראות הנתונות לועדה באוראנז‘; אולם אל רשימת העבירות שדינן מות הוסיפו עוד עבירות – הפצת שמועות כוזבות, שמטרתן לעורר מהומה או לסכסך את העם, ופריצות בנימוסים וביושר הצבורי. פרסום חוק כזה פרושו: הודאה בחוסר כשרונה של ממשלה מהפכנית, פירושו: התחפשות באיצטלא של חוקיות כדי לעשות מה שעשה העם הפריזי בדרך מהפכנית בגלוי ברגעי המבוכה והיאוש, בימי ספטמבר. תוצאותיו של החוק היו, כי הוא עזר למהפכה־שכנגד להתבשל במשך 6 שבועות. הנתכון רובספייר בחוק הזה להכות את חברי הקונונט, שהיו לדעתו המסוכנים ביותר למהפכה, כפי שמשתדלים להוכיח כמה מן ההיסטוריונים? סילוקו מן הענינים, לאחר שהויכוחים הוכיחו, שהקונונט לא יסגיר לועדים איש מחבריו בלי שיגן עליו, נותן מקום לשער כי יש יסוד־מה להנחה זו. אולם, מאידך גיסא, באה העובדה הודאית, שאת ההוראות לועדה המשפטית באוראנז’ חיבר רובספייר ,וסותרת את ההשערה הזאת. קרוב לשער כי רובספייר נסחף, פשוט, בזרם הרגע, וכי הוא, קותון וסן־ז’יסט, בהסכמת עוד רבים, ובכלל זה גם קמבון, ראו בטירור כלי זין למלחמה בכל צרפת וגם איום כלפי כמה מחברי הקונונט. בסוף אפריל הוצאו להורג כמה אנשים, והדבר צריך היה לעורר את חמתם של המלוכנים. לאחר הטבח של י”ג באפריל – שבו נהרגו שומט, גובל, האלמנות אבר ודימולן ועוד 15 איש – הוציאו להורג את ד’אפרמניל, הזקן מַלזֶרבּ, שלימד סניגוריה על המלך במשפטו, לאוואזיה, החימאי הגדול והריפובליקן הטוב, ולבסוף את אחותו של לודויג הט“ז (הגב' אליזאבת), שבלי ספק אפשר היה להוציאה לחפשי, יחד עם בת אחיה, בלי כל סכנה למהפכה. המלוכנים רגשו, וב־7 בפרריאל (25 במאי) בא לקונונט לדמיראל – לבלר כבן 50 – כדי להרוג את רובספייר. הוא נרדם שם בשעת נאומו של בארר, ועל ידי כך החמיץ את “העריץ”. אז הלך הזקן אל הבית, שבו גר קולו־ד’ארבוּאַ, וירה בקוֹלוֹ שעלה אותה שעה במדרגות. מלחמה קשה פרצה ביניהם, וקולו הוציא את הנשק מידי המתנקש. באותו יום באה נערה צעירה כבת 20, צציליה רֶנוֹ – בתו של בעל חנות נייר מן המלוכנים הקיצונים – אל החצר שבה גר רובספייר ודרשה ראיון עם רובספייר. התנהגותה עוררה חשד, והיא נאסרה. בכיסיה מצאו שתי סכינים קטנות. מדבריה המבולבלים ניכר היה כי היא התנקשה בחיי רובספייר; מכל מקום היתה זו התנקשות ילדותית בהחלט. אין ספק, כי שתי ההתנקשויות הללו שמשו אמתלה לצידוק חוק הטירור. שני הועדים השתמשו בשעת כושר זו וצרפו “אֳמַלגָמָה” גדולה, כלומר: להוציא להורג אנשים מסוגים שונים שחוברו סתם למשפט אחד, ובתוכם – אביה ואחיה של צציליה ועוד כמה אנשים שחטאם היחידי היה שהם הכירו את לדמירל. על סמך החוק של כ”ב בפרריאל נגמר המשפט על רגל אחת. הפעם הובילו להורג 54 איש בבת אחת, כולם לבושים כותנות אדומות, וההרג נמשך שעתים. כך התחיל להתגשם החוק החדש שנקרא בשם “חוק רובספייר”. הוא השניא מיד את שלטון הטירור על המוני פריז. נקל לשער את הלך הרוחות בין האנשים, שנאסרו על סמך חוק־ספטמבר כ“חשודים” ושמילאו את כל בתי הסוהר בפריז, בשעה שהגיעה אליהם השמועה על חוק כ“ב בפרריאל ועל השימוש בו. הם חכו להרג כללי שיבוא כדי “לפנות את בתי הסוהר”, כמו שעשו בנאנט ובליון, והתכוננו להתנגדות. יש לשער, שנערכו תכניות למרידות בבתי הסוהר. אז החל בית־הדין המהפכני לשפוט 150 איש בבת אחת, שהיו מוצאים להורג חמשים־חמשים איש: פושעים פליליים ומלוכנים היו מובלים יחד אל הגרדום. למותר הוא להאריך את הדיבור על הרוגי־מלכות אלה. דיינו אם נאמר, כי מיום שנוסד הטריבונל המהפכני, כלומר: במשך 14 חדשים (17 באפריל 1793–10 יוני 1794) הוצאו להורג בפריז 2,607 איש; ואילו משיצא החוק החדש, ב22 בפרריאל, ועד 9 בטרמידור, הינו: במשך 46 יום, הוציא בית־הדין הנ”ל להורג 1,351 איש. העם היושב בפריז הביט בשנאה על העגלות הללו המובילות יום־יום עשרות אנשים אל המערפת, ועל חמשת התלינים שהיו מספיקים בקושי לפרוק את המטען החי. בעיר לא הספיקו כבר בתי־הקברות, כדי לקבור בהם את הקרבנות הללו, וכל פעם שבפרורים היו פותחים בית־עלמין חדש, כדי לקבור את הרוגי המלכות היו התושבים פורצים במחאה נמרצת. מעתה היו פועלי פריז הוגים חבה להרוגי המלכות, ביחוד לאחר שהעשירים הגרו או הסתתרו בצרפת עצמה, ואל המערפת נשלחו על פי הרוב מבני העניים. ואמנם: מ־2,750 הרוגי מלכות, שלואי בלאן יכול היה לברר את מעמדם הצבורי, היו רק 650 איש מן המעמדות האמידים. בימים ההם היו מספרים מפה לאוזן, כי בועד הבטחון הצבורי יושב מלוכן, סוכנו של הברון באץ, והוא הממריץ להריגות כדי להשניא את הריפובליקה. על כל פנים, דבר אחד ברור: כת של הרוגי־מלכות כאלה החישה את מפלתם של היעקובינים. אכן, יש דברים שאנשי ממשלה אינם מבינים אותם, הטירור חדל להפיל אימה, אבל הגדיל את החימה.

 

פרק ששים ושמונה: 9 בטרמידור. – נצחון הריאקציה    🔗

לרובספייר היו חסידים רבים, וגם מעריצים, אולם לעומת זאת היו גם רבים ששנאוהו עד מות. האויבים הללו השתמשו בכל דבר, כדי להשניאו והיו מיחסים לו את כל בלהות הטירור. הם לא החמיצו את ההזדמנות לעשותו מגוחך בסבכם אותו לדברי הבֶלַע של זקנה אחת, קטרינה תֵיאוֹ, שנשתגעה למסתורין ושחסידיה קראו לה בשם “אם האלוהים”. אולם מאליו מובן, כי לא השנאה הפרטית, המיטה את הכליה על רובספייר. מפלתו היתה הכרחית, מפני היותו בא־כוח של שיטת שלטון שכבר הלכה לקראת כליון חרוץ. לאחר תקופת ההעפלה, שנמשכה עד אוגוסט או עד ספטמבר 1793, החלה המהפכה שוקעת והולכת. עכשיו היתה המהפכה נתונה בתקופת המשטר היעקוביני, שבא־כוחה המובהק היה רובספייר. אולם למשטר הזה לא היה עתיד, ואי אפשר היה לו להחזיק מעמד. השלטון מוכרח היה לעבור לידי “אנשי סדר ובעלי יד חזקה”, שצפו לשעת כושר לשים קץ “לאי־הסדרים” המהפכניים, למגר את הטירוריסטים ההרריים בלי לעורר מרד בפריז. התקלה שגרמה המהפכה בשיטת הכלכלה שלה, המבוססת על התעשרותם של יחידים, התחילה מתבלטת בבהירות. המהפכה צריכה לשאוף לרַוחת הכלל, שאם לא כן ידכאוה האנשים שנתעשרו בה על חשבון העם כולו. כל פעם שהמהפכה גורמת למעבר הנכסים מיד ליד – עליה לכונו לא לטובת יחידים, אלא לטובת קבוצים המקיפים את העם כולו. והמהפכה הצרפתית עשתה את ההפך . היא מסרה ליחידים את הקרקעות שהפקיעה מידי הכוהנים והאצילים, בעוד שמן הדין היה למסרם לרשות הקהלות הכפריות או העירוניות, מפני שלפנים היו הקרקעות הללו מקנינו של העם, ורק בכוח האונס ההיסטורי נהפכו לקנין הפרטים. אולם האספה המכוננת והאספה המחוקקת, ואחריהן גם הקונונט, הלכו אחרי כונות מדיניות ובורגניות, הפקיעו את הקרקעות מידי בעלי האחוזות, המנזרים והכנסיות, הפכו אותן לאוצר המדינה והחליטו למכור אותן – מיעוטן לאכרים בודדים, ורובן ליחידים מבני המעמר הבינוני. נקל לשער את השוד שהחל בשעה שהקרקעות הללו, ששוין היה מ־10 עד 15 מיליארד פרנק, הוצאו למכירה במשך שנים אחדות בתנאים נוחים עד מאוד. והקונה שהשכיל למצוא חן וחסד בעיני השליטים המקומיים היה מצליח להיטיב עוד את התנאים האלה. וכך נוצרו בכל מקום “הכנופיות השחורות” של הספסרים, אשר שמו לאל את מאמציהם של שליחי הקונונט. השפעתם הנפסדת של הספסרים הללו, שנתמכו ע“י כל האוגרים בפריז, סַפָּקי הצבא והחמסנים שבכל מקום, הלכה הלוך ועלה עד שהגיעה לקונונט, שבו היו בעלי־עסק חרוצים מערימים על ההרריים הישרים. ולאמתו של דבר, מה יכלו האנשים הישרים להעמיד נגד כנופיות החמסנים הללו? הרי הסקציות של פריז שותקו ו”המטורפים" הושמדו – על מי, איפוא, יכלו לסמוך הישרים שבין אנשי ההר? אנשי הימין היו, כמובן, נגדם, וכן המרכז של הקונונט, שזכה לכינוי “בצה” או “כרם”. הנצחון שנחלו צבאות הריפובליקה ב־8 במסידור (כ"ו ביוני) על יד פְלֶרִיס במלחמתם נגד צבאות האוסטרים והאנגלים, ששם קץ בשנה זו למלחמה בצפונה של צרפת, הצלחותיה של הריפובליקה בפּירינֵיאים, במחוז האלפים והרינוס, ולבסוף: משלוח הלחם שבא לצרפת מאמריקה (שבמחירו צריך היה להקריב כמה אניות מלחמה) – כל ההצלחות הללו שמשו למתונים הוכחות נגד המהפכה. “מה צורך יש עכשיו בממשלה מהפכנית, אם המלחמה קרבה לקצה? הגיעה השעה לשים קץ לשלטון הועדים המהפכניים והחברות הפטריוטיות. הגיעה השעה לסיים את המהפכה ולשוב למשטר החוקי”. אולם הטירור, שהכל יחסוהו לרובספייר, לא נשתכך אלא התגבר והלך. הֶרְמַן, “קומיסר בהנהלות האזרחיות של המשטרה ובתי הדין, הרצה בועד ההצלה הצבורית ב־3 במסידור (י"ב ביוני); הוא ביקש רשות לחקור את הקשרים בבתי הסוהר, ואמר, כי יתכן “שיהיה צורך לפנות פתאום את בתי הסוהר”. ועד ההצלה הצבורית התיר לו לערוך את החקירה הזאת, ומיד החלו מעשי־טבח איומים: כל בוקר היו שורות של עגלות מובילות אל המערפת עשרות אנשים, נשים וצעירים; ולמראה הטבח הזה סלדה נפשם של יושבי פריז יותר מבימי ההרג בספטמבר. לטבח לא היה קץ. הוא נערך תוך משתאות, קונצרטים ומזמוטים של הבורגנות המתעשרת. יתר על כן: ההרג נעשה בלוית מעשי הוללות ופריצות של הנוער המלוכני, שהלך וכבש מיום ליום את רחובות העיר. הכל הרגישו, כי להמשיך כך אי אפשר ו”המתונים" והמלוכנים שבקונונט השתמשו בדבר הזה. הדנטוניסטים, הז’ירונדיסטים חברי ה“בצה”, התלכדו ורכזו את מאמציהם בדבר אחד: מיגורו של רובספייר והפסקת הטירור! ומיום שועד ההצלה הצבורית הצליח למעט את דמותן של הסקציות, שהיו עד אז מקורותיהן האמתיים של תנועות־העם המהפכניות, ירד פלאים מצב־הרוחות בפריז ולמהפכה־שכנגד היו סיכויים להצלחה. מלבד זאת: ב־5 בטרמידור באה המועצה הראשית של הקומונה, שבראשה עמד כבר קלוד פַּיאן, ידידו הפרטי ומעריצו של רובספייר, ומיעטה שוב את דמותה של הקומונה בעיני העם בתקנתה הבלתי־צודקת בהחלט כלפי הפועלים. מחירי צרכי אוכל נפש עלו מאוד, מחמת שטרי הכסף ששערם ירד פלאים, ואף על פי כן ציותה מועצת הקומונה לפרסם בכל מ“ח הסקציות של פריז את מכסימום המחירים, שהגביל את שכר העבודה של הפועלים. על ידי כך ניטלה שארית החבה שרחש העם לקומונה. ועד ההצלה הצבורית הרי לא היה חביב בסקציות – מפני שביטל, כפי שראינו, את עצמאותן ונטל את הזכות למנות על דעת עצמן חברים לועדיהן. אכן: זו היתה שעת הכושר לחולל הפכה מדינית. רובספייר התמהמה. הוא לא עשה דבר. ורק ב־21 במסידור (ב־9 ביולי) החל את התקפתו על הקושרים. שבוע קודם לכן התאונן בקלוב היעקובינים על המלחמה האישית שאסרו עליו. כעבור יומים הרהיב עוז להתקיף בגלוי בקלוב היעקובינים את פוּשֶה, קומיסר הקונונט מן הטירוריסטים, בשל התנהגותו האכזרית בליון. בהשפעתו הוּעד פושה למשפט הקלוב. פושה סרב לבוא למשפט הקלוב היעקוביני ויצא נגד רובספייר, ובכ”ו במסידור (י"ד ביולי) התחילה מלחמה גלויה. בהתקפתו כלפי בַּרֶר קומם רובספייר עוד שנים מחברי ועד ההצלה הצבורית מן הריפובליקנים הקיצוניים – קולו ד’ארבוא ובילו־וארן – וגם שני חברים תקיפים מועד הבטחון הצבורי, שהיו מזדמנים לעתים קרובות עם בארר ופעלו עמו יחד בחקירת הקשרים שבבתי הכלא. כל בעלי ההשפעה בסיעת השמאל, הרגישו את הסכנה הצפויה להם ועשו אגודה אחת נגד ה“שלישיה” של הטירוריסטים: רובספייר, סן־ז’יסט וקוּתון. המתונים שרצו להפטר לא רק מרובספייר וסן־ז’יסט, אלא מכל ההרריים הקיצוניים כלומר: גם מקולו, בילו, בארר וכו' – החליטו, כנראה, כי ניחא להם לשם התחלה לכון את ההתקפה כלפי סיעת רובספייר. הם הבינו, כי לאחר שיכריעו את הסיעה הזאת – לא יכבד מהם להכריע גם את השאר. הסערה התחוללה בקונונט ב־8 בטרמידור (26 ביולי 1794). היא לא באה פתאום, שכן אולם הקונונט היה מלא קהל מפה אל פה. רובספייר נאם נאום מקיף והתקיף את ועד הצלה הצבורית בהאשימו אותו במעשי תכָכִים כלפי הקונונט. בדבריו אלה בקש להסיר מעליו ומעל הקונונט את הדופי שהטילו בהם. הוא הצטדק על האשמה שהאשימוהו בשאיפה לדיקטטורה, ולא חס על יריביו – לרבות קמבון ועוד. הוא דבר עליהם, בנוסח “המטורפים”, כלומר: כינה אותם בשם פילאנטים, אריסטוקרטים, נוכלים. הכל חכו לסוף נאומו, ואז נתברר, כי בעצם אין הוא דורש אלא להגביר את שלטונו ואת שלטון סיעתו. לא השקפה חדשה ולא תכנית חדשה. לפני הקונונט עמד איש־ממשלה סתם, שדרש תגבורת שלטון, כדי לענוש את אויבי שלטונו. “במה לעקור את את שורש הרע? – אמר רובספייר בסיום נאומו – הוי אומר: לענוש את הבוגדים; למנות אנשים חדשים בלשכת ועד הבטחון הצבורי; לטהר את הועד הזה ולהכניעו לועד ההצלה הצבורית; לטהר גם את הועד הזה, לקבוע אחדות בממשלה, בשלטונו העליון של הקונונט, שהוא מרכז השלטון ובית־הדין העליון”. והכל הבינו, שהוא לא דרש אלא להגדיל את שלטון השלישיה שלו, כדי לכון אותה כלפי קולו ובילו, כלפי טאליֶן ובארר, קמבון וקרנו. הקושרים מסיעות הימין ודאי ששמחו על כך . הם יכלו לסמוך על ההרריים עצמם שישתדלו למגר את רובספייר, כדי לשמור על נפשם. ובערב ההוא הריעו חברי הקלוב היעקוביני לנאומו של רובספייר וחמתם בערה על קולו ד’ארבוא ובילוֹ וארן. בקלוב דנו בדבר הסתערות מזוינת על ועדי ההצלה והבטחון, אולם הדבר לא יצא מגדר של נאומים בלבד: הקלוב היעקוביני לא היה מעודו מרכז לפעולות. בלילה ההוא הבטיחו אנשי הימין לבוּרדוֹן וטאליֶן את תמיכתם ונדברו, כנראה, להפריע את רובספייר וסן־ז’יסט מלדבר מעל הבמה, ואמנם, למחרת היום, ב־9 בטרמידור, כשפתח סן־ז’יסט את הרצאתו המתונה במסקנותיה (הואיל והמרצה לא דרש אלא לבחון מחדש את הארגון הממשלתי) – הפריעוהו בילו וארן וטאליין. הם דרשו לאסור את “העריץ”, כלומר: את רובספייר, וכשפרצו בקריאות: “הלאה העריץ”! – הצטרפו אליהם כל אנשי “הבּצה”. גם לרובספייר לא הניחו להוציא הגה. ולאחר מהומה גדולה נתנו פקודה לאסור אותו, את אחיו, סן־ז’יסט, קוּתון וליבּה, והובילום לארבעה בתי־כלא מיוחדים. ומצביא החייל הלאומי אנריו בלוית שני שָלִישים וז’נדארמים רוכבים אחדים, דהר אותה שעה בדרך אל הקונונט; אולם שנים מחברי הקונונט ראוהו ברחוב וציוו לששת הז’נדרמים שליווהו לאסור אותו – והפקודה נתמלאה. המועצה הראשית של הקומונה נתאספה בשעה הששית בערב. היא הוציאה כרוז אל העם, עוררה אותו למרוד בבארר, קולו ד’ארבוא וסיעתם ושלחה את קופינגל להוציא את רובספייר וידידיו לחפשי. אולם נתברר שאין הסקציות רוצות כלל למרוד בקונונט – אולי מפני שעוררון למרוד בשם האנשים שהעם האשימם בהרג יקיריו שומט ואֶבר, במותו של ז’ק־רוּ, בפיטוריו של פאש ובביטול עצמאותן של הסקציות. אגב: העם היושב בפריז הרגיש ודאי גם כן שהמהפכה גוססת וכי האנשים, שבשמם עוררתו מועצת הקומונה למרוד – לא היו סמל של התחלה חדשה במהפכה העממית. בכל הסקציות היו חלוקי דעות – אומר לואי בלאן – מפני שהועדים האזרחיים לא הסכימו לועדים המהפכניים ולאספות הכלליות. 14 הסקציות שהחליטו לציית לקומונה לא עשו דבר, ו־18 סקציות, שמהן שש היו בטבורה של העיר, בקרבת בית העיריה, התנגדו להחלטתה של הקומונה. חברי הסקציה גראויליה, שלפנים נמנה עליה ז’ק רו, היו הגרעין באחת הפלוגות, שעלו על בית־העיריה על פי פקודת הקונונט. בינתים הפקיר הקונונט את המורדים והקומונה. כשנקראה הפקודה בככר גרֵיו – נפוצו חיילי אַנרִיוֹ שעמדו כאן בחיבוק ידים. הככר שעל יד בית העיריה התרוקנה, והפלוגה המזוינת של הסקציות גראויליה וארסי נכנסה לבית העיריה באין מתנגד. ז’נדארם צעיר שנכנס ראשון לאולם שבו נמצאו רובספייר וידידיו, ירה ברובספייר מאקדוח ורוצץ את לסתו. מרכז ההתנגדות – בית העיריה – נכבש איפוא בלי כל התנגדות מצד המורדים. לֵבה שלח יד בנפשו; רובספייר הצעיר החליט לאבד עצמו לדעת וקפץ מחלון הקומה השלישית; קוֹפינגַל התנפל על אנריו, האשים אותו במורך לב וזרק אותו דרך החלון; סן ז’יסט וקוּתוֹן נאסרו. למחרת הבוקר הוצאו כולם להורג בלי כל משפט. שעה ארוכה קודם שהביאום אל ככר המהפכה הובילום על פני חוצות העיר, כדי שיהיו מטרה לגידופיו של המון המהפכנים־שכנגד. רמי היחס, שכולם נתאספו לראות במחזה, צהלו הפעם יותר מביום הריגת האברטיסטים. במחירים עצומים שכרו אנשים את החלונות בבתי־הרחובות, שבהם עברו עגלות המובלים לטבח. בחלונות הללו ישבו גבירות בבגדי יום־טוב. הריאקציה חגגה את נצחונה. בא קצה של המהפכה.

––––––––––––––

כאן נסיים גם אנו ולא נאריך בתאור ההילולות של הטירור הריאקציוני שהחלו לאחר 9 בטרמידור. אף לא בתאור שני נסיונות המרד נגד הריאקציה: תנועת פרריאל בשנה השלישית למהפכה, וקשר בּאבֶּף בשנה הרביעית. מתנגדי הטירור – כל אלה שלא חדלו מלדבר על הרחמים, הוכיחו כי הם דאגו לרחמים רק לעצמם ולחסידיהם. הם לא התמהמהו והוציאו להורג את כל החשובים שבין חסידי ההרריים הממוגרים. במשך שלושה ימים, כלומר: ב־10, 11 ו־12 בטרמידור, הומתו 103 הרריים. הבורגנים היו מלשינים בלי סוף, והמערפת עבדה בלי הרף – למען הריאקציה. מ־9 בטרמידור ועד ראש חודש פרריאל, במשך פחות מ־10 חדשים, נדונו למיתה או נאסרו 73 מצירי הקונונט, ו־73 צירים ז’ירונדיסטים חזרו אליו. עכשיו הגיע תורם של “אנשי־מדינה אמתיים”. חוק המכסימום נתבטל. ביטולו גרר אחריו משבר מסחרי קשה. הספסרות בבורסה קבלה צורה איומה. הבורגנות צהלה – כצהלתה לאחר ימי יולי ב־1848 ולאחר ימי מאי ב־1871. “אברכי הזהב” שכרו בחוצות פריז, והפועלים שראו כי המהפכה נוצחה – חזרו למאורותיהם לדון על סכויי המרד החדש. ואמנם ב־12 בז’רמינל שנה ג' (ראש חודש אפריל 1795) ובראש חודש פרריאל (20 במאי) ניסו הפועלים למרוד שוב בדרשם לחם וקיום חוקת 1793. הפרברים התקוממו שכם אחד; אולם הבורגנות כבר הספיקה לארגן את כוחותיה. בית־הדין הצבאי (הטריבונל המהפכני נתבטל) דן למיתה את ההרריים האחרונים. מעכשיו כבשה הבורגנות את המהפכה כבוש מוחלט, ותקופת הירידה החלה. הריאקציה קבלה חיש־מהר צורה מלוכנית גלויה. חברי “צבא־הזהב” לא הוסיפו להסתתר: הם לבשו מעיל אפור שדשיו ירוקים או כחולים בנוסח השוּאַנִים – הלא הם צבאות ואנדי – והרגו כל איש שהיה בעיניהם טירוריסט, כלומר: ריפובליקן. הטבח נערך “בסיטונות” ו“לאחדים”. על כל איש שסייע, ולו רק משהו, להרג המלך או למאסרו בוַרֶן – הלשינו בפני המלוכנים וחייו לא היו חיים. בפרווינציות, ביחוד בדרומה של צרפת, היו “אגודות ישו” “אגודות השמש” ושאר ההסתדרויות המלוכניות נוקמות “בסיטונות”. בליון, בְּאֶה, במרסיליה הרגו בבתי הכלא את כל אלה שהיו מחסידי המהפכה ומשתתפיה. ויחד עם השמד “הסיטוני” עשו חברי “אגודות ישו” ו“אגודות השמש” גם מעשי “שמד לאחדים”. ואם נזדמן להם בליון אחד המהפכנים שהועידוהו למיתה ולא הספיקו להוציאו להורג – מיד היו הורגים אותו ברחוב וזורקים את גופתו אל הנהר – וכך עשו המלוכנים גם בטַרַסקוֹן. נחשול הריאקציה הלך הלוך וגאה, ולבסוף, ב־4 בברימר שנה ד' (ב־26 באוקטובר 1795), התפזר הקונונט. את מקומו ירש הדירקטוריון שהכשיר תחילה את הקונסוליה ואחר כך את הקיסרות. הדירקטוריון היה הילולא של הבורגנות שבזבזה בתוך פאר מופרז את הנכסים, שנרכשו בימי המהפכה וביחוד בימי הריאקציה הטרמידורית. ואמנם, אם עד 9 בטרמידור הוציאה המהפכה קרוב ל 8,000 מיליון שטרי כסף – הרי הריאקציה הטרמידורית השכילה להוציא במשך 15 חדשים שטרי כסף על סך עצום: 30,000 מיליון. נקל לשער את העושר הכביר, שעשו בעלי־עסק חרוצים בגלל המון שטרי הכסף שהוצאו השוקה. בשנה הרביעית למהפכה (במאי 1796) ניסו המהפכנים הקומוניסטים בהנהלתו של באבף לעורר מרד חדש, שהוכן באגודתם החשאית. אולם הם נאסרו קודם שנתלקח המרד. כמו כן נכשל נסיונם לקומם מחנה צבא בגרֶנֶל אור ל־23 בפרוקטידור שנה ד' (9 בספטמבר 1796). באבף ודַרתי נדונו למיתה ואבדו את עצמם לדעת בדקירת פגיון (7 בפרריאל שנה ה') קודם צאתם להורג. אולם גם המלוכנים נכשלו ב־18 בפרוקטידור שנה ה' (4 בספטמבר 1797). ועל ידי כך החזיק הדירקטוריון מעמד עוד שנתים, עד 18 בברימר שנה ח' (9 בנוומבר 1799). ביום זה חולל נפוליאון בונפרטה, מי שהיה סנקילוֹט נלהב, את הפכתו המדינית. הגינירל, שלימינו עמד הצבא, ביטל את באות־כוח העם. המלחמה שנמשכה 7 שנים הגיעה איפוא לסיומה ההגיוני. ב־28 בפרריאל שנה י"ב (18 במאי 1804) הוכרז נפוליאון למלך והמלחמה נתחדשה ונמשכה בהפסקות קצרות עד 1815.

 

סיום    🔗

“מה בצע במהפכה, אם אחריה צריכה הארץ לשוב ולשאת בעול חדש?” שאלה מעין זו לא ישאל איש אלא אם כן רואה הוא במהפכה הצרפתית חילופי ממשלות בלבד ומסיח את דעתו מן המהפכה הכלכלית שהיא חוללה ומעֶרכה החנוכי. והרי תמורתה הכלכלית של צרפת, שהתחוללה בימי המהפכה, היתה כבירה ועמוקה מאוד. צרפת בימי המהפכה המדינית של נפוליאון לא דמתה כלל לצרפת של ערב שנת 1879. כלום יכלה צרפת שלפני המהפכה, שכמעט שליש מאוכלוסי כפריה העניים היו רעבים בכל שנה, לשאת את כל המעמסה והחורבן של מלחמות נפוליאון אשר נמשכו עוד 15 שנים לאחר המלחמות שעמדה בהן הריפובליקה ב־1792–1799, כנגד התנפלותה של כל אירופה כולה? אכן, ב־1792 וב־1793 כבר נוסדה צרפת חדשה. בפלכים רבים בצרפת היו האוכלוסין סובלים עדיין ממחסור בלחם; ולאחר הפיכת טרמידור, כשהריאקציה ביטלה את שער המכסימום וכנגד זה הוציאה המון שטרי כסף, וכל המחירים האמירו פלאים. גם לאחר 1793 היו כמה פלכים שזרעו תבואה במדה שאינה מספיקה לכלכלתם, וכיון שהמלחמה לא נפסקה והוזקקה לאמצעי ההובלה – ממילא היה חסרון לחם במקומות האלה. אולם מכל התעודות אשר בידינו מתברר דבר אחד: צרפת כבר יצרה צרכי אוכל הרבה יותר מבשנת 1789. מעולם לא היתה בצרפת חרישה נמרצת כבסתיו 1792, בזמן שהאכרים העבירו את מחרשתם על קרקעות שלקחו מידי בעלי האחוזות, המנזרים, הכנסיות, ובשעה שזרזו את שוריהם בקריאה: “משכי, פרוסיה! הייא, אוסטריה!”, מעולם לא הרבו בצרפת לניר נירים כבשנות המהפכה האלה. במשך ד' שנות המהפכה האלה כבר נתרקמה בכל מקום צרפת חדשה. האכר אוכל לשובע בפעם הראשונה במשך מאות השנים האחרונות, הוא זקף סוף סוף את גבו, הוא העז לדבר. קראו־נא את הדינים־וחשבונות המפורטים, ראו איך החזירו האכרים את המלך השבוי לודויג הט“ז מוארן לפריז – ואִמרו: היתוארו בצרפת שלפני 1789 התענינות כזאת בעסקי צבור וחרות כזאת של מחשבה ופעולה בקרב האכרים? במשך השנים הללו התחוללה אומה חדשה. ורק בכוחה של התחיה הזאת יכלה צרפת לשאת את מלחמות הריפובליקה והקיסרות הנפוליאונית ולהפיץ את עיקרי המהפכה הגדולה בכל אירופה עד גבולות רוסיה. וכשאנו רואים בעיני רוחנו את המלחמות הללו והולכים בעקבות החיילות הצרפתיים עד מצרים ועד מוֹסקוה – נדמה לנו כי נמצא צרפת עניה ומדולדלת, ולא היא. במשך השנים הללו, בתוך סערות המהפכה, גדל כוחם הפנימי של הכפרים עד כי במשך שנים אחדות היתה צרפת לארץ האכרים האמידים, ולתמהונם הרב הכירו שכניה לדעת עד מהרה, כי אף על פי שאבדותיה היו מרובות – הרי היא הארץ עשירת־הפריון ביותר. וכן היא גם בימינו. ולא מהודו וממצרים הרחוקות ואף לא מן המסחר העולמי מקבלת צרפת את עשירותה, אלא מאהבתה את אדמת מולדתה, מדעתה להשתמש בה ומאהבתה את העבודה. אגב: צרפת היא גם הארץ העשירה ביותר בגלל חלוקת אוצרותיה בין מספר אוכלוסין רב ביותר. לבסוף, לאחר 23 שנים של מלחמה, לא היתה לצרפת המנוצחת ברירה אלא למסור את כסא המלכות לבורבונים, אולם היא התנתה תנאים: הם ימלכו, אבל הקרקעות יהיו בידי האנשים שלקחון מידי הפיאודלים, אפילו הטירור הלבן של הבורבונים לא יכול היה לבטל את הדבר. המשטר הישן לא חזר לקדמותו. ועוד הערה אחת. בדברי ימיה של כל אומה יש תמיד תקופה שבה נעשית התמורה הממשית והעמוקה בכל סדרי החיים מחויבת המציאות. כך היה בצרפת ב־1789: חיי העריצות המלכותית והפיאודליזם קרבו לקצם, לשמור עליהם מכליון אי אפשר היה, היה הכרח לותר עליהם. אולם בתקופה זו יש שתי ברירות: או ריפורמה או מהפכה. במקרים כאלה יש תמיד רגע, שהריפורמה היא עדיין בגדר האפשרות. אולם אם מחמיצים את הרגע הזה, אם במקום לקבל את הדרישות החדשות מתנגדים שליטי המדינה בעקשנות לגילוי החיים המתהוים ובראש חוצות נשפך דם, כמקרה אשר קרה ב־14 ביולי 1789 – או אז מתחילה מהפכה, ומשהחלה מהפכה – כלומר: לא תמורה מדינית סתם, אלא משהו עמוק יותר – מן ההכרח הוא שהמהפכה תתפתח עד תוצאותיה הקיצוניות, כלומר: עד הנקודה שיש בכוחה להגיע אליה, ולוּ גם לזמן קצר, בהתאם להלך המחשבות ברגע היסטורי זה. וכך היה בצרפת. אם נתאר בצורה ב' את ההתקדמות האטית המתחוללת במדינה בתקופת האיוולוציה – יעלה הקו לאט־לאט ובלי הפסק, אך הנה מתחילה מהפכה והקו קופץ קפיצה גדולה למעלה. באנגליה, למשל עולה הקו במהירות עד הריפובליקה של קרומוֶל; בצרפת – עד הריפובליקה של 1789–1793. אולם בגובה זה, ברגע היסטורי זה אין הפרוגרס יכול להחזיק מעמד; אויביו חזקים עדיין. הם מתאחדים כדי להשבית את ההתקדמות הזאת ומורידים את החיים מגובה זה. הריפובליקה נוצחה ברוח המשטר הישן. באה ריאקציה – והקו שלנו יורד ירידה רהוטה. בפוליטיקה יכול הקו ליפול עד שפל המדרגה, אולם לאט־לאט הוא חוזר ועולה, וכשהחיים חוזרים לתיקונם – בצרפת ב־1815, באנגליה ב־1688, – נמצא הקו ברמה גבוהה יותר משהיה עד המהפכה. אז באה תקופה של התפתחות אטית, איוולוציונית; הקו חוזר ועולה לאט לאט ובהתמדה. אולם עליתו חלה כבר ברמה גבוהה לאין ערוך משהיתה, וכמעט תמיד עליתה נעשית רהוטה יותר. אולם תוצאותיה של המהפכה אינן מצטמצמות במה שנעשה בתחומה של צרפת בלבד, את תוצאותיה אתה מוצא בעיקרי החיים הפוליטיים שהיא הנחילה למאה הי”ט – במצוות שהעמידה לעתיד לבוא לכל הארצות של העולם הנאור. את הירושה שהנחילה המהפכה משתדלים העמים להגשים במוסדותיהם. כל מה שהמהפכה לא הצליחה להגשים בשלמות בחיי המעשה – כל האידיאות הגדולות שהוכרזו בימי המהפכה, והמהפכה לא יכלה או לא הצליחה להגשימן הגשמה לאורך ימים, כל הנסיונות לשנות את פני הבנין הסוציאלי – כל הדברים האלה נעשים תכנה של תקופת ההתפתחות האטית הבאה אחרי המהפכה. אגב: לכל אלה יתוספו אידיאות חדשות, שתוליד את האיוולוציה בשעה שתגשים בחיים את התכנית המונחלת לה מידי המהפכה החברתית שקדמה לה. אחר כך, בהתחולל מהפכה חדשה בקרב עם אחר – גם היא תנחיל תכנית פעולה לדור הבא . זה היה מהלך ההיסטוריה במשך הדורות האחרונים. אכן, מאת השנים שעברו מ־1789–1793 מסתמלות באירופה בשני כבושים כבירים; ביטול השעבוד וצמצום שלטון המלך. אמנם, תוך כדי כך נתהוה בעזרת המדינה המתחזקת שלטון הבורגנות וההון, אולם אף על פי כן נוצר במשך מאת השנים האלה חופש אישי פוליטי, שבמאה הי“ח לא העיזו לחלום עליו לא המשועבדים ולא נתיני המלך שהיה שליט מוחלט. שני הכבושים הללו ראשיתם נעוצה במהפכה הצרפתית הגדולה, שאף היא השתמשה במורשת המהפכה האנגלית, הרחיבה אותה בכוח ההתקדמות השכלית, שחלה מיום שהוציא העם האנגלי ב־1648 את השלטון מידי חצר המלכות ומסרו לפרלמנט. שני הכבושים הללו שחלו בצרפת בימי המהפכה, היו לעיקר מהותה של הפעולה הפרוגרסיוית במאה הי”ט, ושניהם התפשטו לאט־לאט בכל הארצות שבאירופה היבשתית. שחרור האכרים מן השעבוד הפיאודלי, שהתחילו בו האכרים הצרפתיים ב־1789, התפשט באירופה ונמשך ע“י צבאות הסנקילוטים בסַווֹיה, בספרד, באיטליה, בשויץ, בגרמניה ובאוסטריה. חבל שהוא לא חדר לפולין אלא מעט ולרוסיה לא חדר כלל בימים ההם. השעבוד בגרמניה נמשך רק עד 1848. רוסיה הוכרחה לותר עליו ב־1861, ומלחמת 1878 שמה לו קץ גם בחצי האי הבלקני. בארצות הברית נתבטלה העבדות ב־1863. המחזור הושלם, איפוא. זכותו של בעל האחוזה כלפי אישיותו של האכר עברה ובטלה מאירופה, אפילו בארצות שבהן לא בטל עדיין פדיון התשלומין הפיאודליים, שנהפכו ממסים אישיים לתשלומין קרקעיים. כותבי העתים אינם מעריכים במדה מספקת את העבודה הכבירה הזאת. הם שקועים בשאלות פוליטיות ומסיחים את דעתם מערכו הרב של ביטול השעבוד לגבי תרבותנו, זה השעבוד שהיה הצביון המובהק של המאה הי”ט. ההתחרות שבין המדינות באירופה והמלחמות שפרצו בגללה, הפוליטיקה של הממלכות הגדולות שכל כך מרבים לדבר עליה – כל זה נובע, בעצם, מעובדה עיקרית אחת: ביטול השעבוד האישי וחילופו בשיטת תליותו של האדם בשכר עבודתו. האכרים הצרפתים, שמרדו לפני 120 שנה בבעלי האחוזות שהיו שולחים אותם להכות במקלות על מי האגמים, כדי שהצפרדעים לא יגזלו את שנת האדון – שחררו את אכרי כל אירופה. בשרפם את התעודות שבהן היה רשום דבר שעבודם לבעלי האחוזות, בשרפם את הדפתראות ובקדשם ארבע שנים מלחמה על כל אלה שסרבו להודות בזכוּיותיהם האנושיות – עוררו האכרים הצרפתים את כל אירופּה והמריצוה להשתחרר ממוסדות הקלון של העבדות המומתקת משהו. ומאידך גיסא, צריך היה שתעבורנה מאה עשרים וחמש שנים עד שצמצום השלטון המלכותי המוחלט יקיף את כל אירופה. לאחר המהפכה באנגליה והמהפכה בצרפת – החל שלטון המלך הבלתי־מוגבל להבטל גם בכל שאר חלקי אירופה. שלטונו הבלתי־מוגבל של המלך על נתיניו ושלטונו הבלתי־מוגבל של בעל האחוזה על אכריו – בטלו כמעט לחלוטין. באירופה שלטת עכשיו הבורגנות. אולם המהפכה הגדולה ציותה לנו עוד עיקרים גדולים לאין ערוך: עיקרי הקומוניזם. ראינו את הרעיון הקומוניסטי שבקש להבקיע במשך כל ימי המהפכה ואת הנסיונות הרבים שנעשו, לאחר מפלתם של הז’ירונדיסטים ביוני 1792, בכוון זה. הפורייריזם מתמשך בקו ישר מל’אנז' מצד אחד, ומשאליה – מצד שני. באבף – הוא פרי האידיאות שהסעירו את המוני העם ב־1793. הוא, בואונרוטי וסילון מרישאל תִכְנו אותן במדת־מה בשיטה ואולי רק הרצו אותן בצורה ספרותית. אולם האגודות החשאיות של באבף ובואונרוטי היו אחר כך לאבי־אבות האגודות החשאיות של “הקומוניסטים המטריאליסטיים”, שבלאנקי ובארביס קשרו בהן קשרים על המונארכיה הבורגנית של לואי פיליפ. ברבות הימים השתלשלה מן האגודות הללו ההתאגדות הבין־לאומית של הפועלים (האינטרנציונל). ואשר לסוציאליזם – הרי ידוע בימינו, שגם במלה הזאת החלו משתמשים כדי שלא להקרא בשם “קומוניסטים”, – כי בסוף שנות הארבעים היה כל הנקרא בשם קומוניסט מתחייב בנפשו מפני הגזרות שגזרו על האגודות הקומוניסטיות החשאיות, שהיו בימים ההם מרכזי הפעולה המהפכנית. אכן, מן “המטורפים” של 1793 ובאבף של 1795 עד האינטרנציונל – אפשר לקבוע שלשלת־מורשה. הקומוניזם של 1793, שהורתו ולידתו בצרכי החיים של תקופה סוערת, שהכריז על זכות כל אדם לאמצעי קיום ולקרקע, שכפר בזכותו של יחיד להיות בעל קרקע יתר על המדה הדרושה למשפחה, ושניסה, לבסוף, להלאים את המסחר ובמדת מה גם את התעשיה – קומוניזם זה העמיק להבין את שורש הדברים. אולם דבר אחד ברור. כל עם שתבוא לו עכשיו תקופת מהפכות יקבל בירושה מה שהנחילה לנו צרפת של 1789–1793. דמם שנשפך – למען כל האנושיות נשפך . היסורים שנתיסרו בהם – למען כל אומה ולשון. מלחמותיהם הפנימיות, האכזריות, רעיונותיהם והתנגשויות רעיונותיהם – כל זה הוא נחלת האנושיות. כל זה נתן את פריו ועוד יוסיף לתת פירות רבים וטובים מאלה ויפתח לפני האנושיות אפקים רחבים, שבמרחקיהם יאירו כמגדלור המלים הישנות: “חרות, שויון, אחוה”.