ספר זה בוחן את השפעתן של שתי אידיאולוגיות, הציונות והצבריות על התגבשותה של התרבות הישראלית, ושל הספרות בכלל זה, עד השלב הנוכחי. שתיהן התאמצו להשפיע על חיי התרבות בארץ ואף להנהיג אותם באופן בלעדי. אך בשל הניגוד ביניהן לא זכתה אף אחת מהן להשיג השפעה כה מכרעת וכה מוחלטת. העימות התרבותי בין הציונות לצבריות תרם לתסיסה המיוחדת במינה שמאפיינת את התרבות הישראלית בכלל, ולהישגיה המרשימים במיוחד של הספרות הישראלית בשנות המדינה.

אל הקמת המדינה הגיעה האידיאולוגיה הציונית לאחר נוכחות בת יובל שנים בחייו של העם היהודי. היו ברשותה תנועה ממוסדת עם עסקנים, מוסדות, מפלגות ועודף ניכר של מליצות על־פני מעשים. בקצרה: סמוך להקמת המדינה היא היתה אידיאולוגיה מכובדת אך בלתי־מושכת. מלחמת־השחרור חשפה חולשה נוספת שלה: הציונות הסתייגה מראשיתה מאמצעים צבאיים ומשימוש בכוח־הזרוע להשגת יעדיה. את המדינה היהודית הבטיחה להשיג בדרכי־פיוס שונות. אך הגשמתה של תכלית עיקרית זו היתה זרועה ביריבות אלימה עם הלאומנות הערבית, שהתפתחה לבסוף גם למלחמה ממשית. הסתירה בין החזון לאופן מימושו בפועל בהיסטוריה הנחיל לנוער של תש"ח מפח־נפש וגרר את תגובתו המיידית – הוא הוסיף לציונות מרכאות והגדיר אותה בדרך זו כאידיאולוגיה שהתיישנה, אידיאולוגיה שצריך למצוא לה תחליף מיידי.

זה היה הרקע ללידתה של האידיאולוגיה הצברית. הצבריות עצמה, ככמיהה לדמת יהודי חדש, בן־הארץ, המחונן בסגולות של חרות־הרוח, יכולת־המעש ויושר־המידות, כבר טופחה קודם לכן ע“י בני־העליות. לוחמי תש”ח הפכוה בזריזות מציפייה להתפתחות טבעית של ילידי הארץ (בהשפעת התנאים של המולדת על גידולם) לאידיאולוגיה, המורדת בסמכותה ובמעמדה של הציונות עם כל מה שהצמיח אותה במהלך קיומו של העם בתנאי הגלות. הצבריות ביטאה עתה את הסלידה מאיפיוניו של הגורל היהודי: חיי התלות, הפרנסות הטפיליות, הקיום העלוב, ההתבדלות מהגוי, המוסר הכפול במשא־ומתן אתו, הרוח השפלה, המחשבה המצומצמת, כפיפות־הגו, עורמת ההישרדות, ידם הרמה של כלי־הקודש בכל תחומי־החיים ועוד ועוד. כתחליף לכל מה שהציונות היתה קשורה אליו, אף כי ביקשה לשנותו, ביטאה הצבריות את הרצון להתנתק מהגורל היהודי. באמצעות האידיאולוגיה שלהם הצהירו הצברים על סירובם לראות את עצמם ממשיכים את הרצף היהודי. מהם נפתח רצף חדש, של ילידי־הארץ, והם החולייה הראשונה ברצף זה.

האידיאולוגיה הצברית היתה צעירה ורעננה. היא היתה בת־המקום ובת־הזמן, בלתי־ממוסדת וזכה מכל סיאוב. פיעמה בה רוח נעורים אמיתית ומלהיבה, הנכונה להטיח בבני הדורות הקודמים את קלקלותיהם ולהתייצב מול האידיאולוגיה שלהם. הצבריות ניצלה היטב את מלחמת השיחרור ותוצאותיה כקו־הפרדה בין סיום תפקידה ההיסטורי של הציונות לתחילת תפקידה של האידיאולוגיה של ילידי־הארץ. תש"ח היתה קו־הפרדה בין הקיום שבטרם מדינה (“המדינה שבדרך”) לקיום בתנאים של ריבונות מדינית. אך היא היתה גם קו־ההפרדה בין דור בעל ביוגרפיה חצוייה (בין שני נופים ובין שפת־הארץ לשפת־האם) לבין דור, שהוא שלם עם נוף הארץ ועם השפה העברית בלבד. את השלמות הזאת הביוגרפית והנפשית, הציגה הצבריות כיתרונם המוחלט של הצברים על קודמיהם. וכך צמחה הצבריות מכמיהה להתפתחותה של דמות אדם חדשה בתנאיה של הארץ לאידיאולוגיה נגד הרציפות לדורות הקודמים, בשם הניגוד בין תנאיה של הארץ לתנאי הקיום היהודי בגלות.

כזה היה המיפגש בין שתי האידיאולוגיות בנקודת השבר ביניהן בשנת תש"ח. זה היה מיפגש של יריבות, שלאחר מכן התפתח ממנו עימות לאורך כל שנותיה של המדינה. הציונות התייצבה לעימות עם רוב שנותיה, נסיונה, העוצמה המימסדית שריכזה בידיה, הגיבוי הכלל־יהודי והבשלות הרעיונית, שהגיעה אליו במשך יובל שנים. הצבריות התייצבה עם להט הנעורים, עם טוהר בתולי שבטרם רוב־מעשים ועם תמיכה של קבוצה חברתית אחידת איפיונים (גיל, חינוך, ילידיות, אחוות־לוחמים שצמחה במלחמת השיחרור וכדומה). אך מאידך היתה הצבריות מצומצמת מבחינה מספרית והיה לה רצון אדיר לנער מעל עצמה את הציונות ולנקום בה בהזדמנות זו, על שהפכה את החוויה האדירה של מלחמת השיחרור למפח־נפש ולמבוכה רוחנית כה מעיקה

כמו בכל עימות מעין זה, היה היחס כלפיו מצד שני המתעמתים שונה. הציונות חשה אי־נוחות להתעמת עם הצברים, שהיו למעשה מושא כמיהתה העיקרית. הציונות לא היתה מסוגלת ללחום בהם בלא לשקול את האמצעים ואת עוצמת ההתנגדות, שתציב מול יריבתה החצופה והבוטה. מערך שיקולים כפה עליה מראש נקיטת עמדה דפנסיבית ואפולוגטית, שאינה מועילה הרבה במאבקים אידיאולוגיים מן הסוג שהיא נקלעה אליהם. הצברים לא בחלו באמצעים. הם הרעישו את הציונות בכל הכלים ובמלוא העוצמה. היה להם היתרון של האופנסיבה, ושל היד החופשית לפעול בכל צורה, בכל היקף ובכל אמצעי שנדרש. המתכונת של העימות בין שתי האידיאולוגיות היתה אמנם זו של עימות בין אבות ובנים, אך הבנים לא ראו עצמם מחוייבים בכבוד האבות בעוד האבות התייסרו בדאגה לבנים.

הספרות הישראלית היתה זירת־הקרב המרכזית לעימות בין שתי האידיאולוגיות. ולפיכך ניתן לבחון את תולדות העימות בין הציונות לצבריות דרך יצירות הספרות שנתחברו בשנות המדינה, כפי שאמנם בוחר לעשות ספר זה. מכל הסוגות של הספרות העדיף הספר לבחון את העימות הזה בעזרת הסוגה של הרומאן, כי היחס שמגלה הרומאן הישראלי כלפי שתי האידיאולוגיות מיצג היטב את יחסן של שאר הסוגות כלפיהן. מה גם שתגובת הרומאן על האידיאולוגיות היתה עקבית ומקיפה יותר מתגובת הסוגות האחרות עליהן.

תגובת הרומאן הישראלי על האידיאולוגיה הציונית מתאפיינת בנימת ביקורת מחריפה והולכת. תחילה הוא חושף את חולשותיה של הציונות ואת קוצר יכולתה להתמודד עם האתגרים שהממשות מציבה בפני המדינה הצעירה. מאוחר יותר מאשים הרומאן הישראלי את הציונות בכל הכשלונות ובכל המצוקות שהיו מנת חלקה של המדינה. ובעשור האחרון, זה שנפתח במלחמת־לבנון ומסתיים באינתיפאדה, מתעצמת הביקורת ואף מגיעה לשיאה בתביעתו של א.ב. יהושע ב“מולכו” להיפרד מהציונות הקלאסית ולהמירה באידיאולוגיה ההולמת את הנתונים הממשיים, שהמדינה והחברה הישראלית חיים בהם, ובשלילתה המוחלטת של הציונות על כל הנחותיה על ידי מאיר שלו ב“רומן רוסי”.

אך גם משפטה של הצבריות ברומן הישראלי לא שפר בהרבה. אמנם בתחילה מטפח הרומאן המקורי את הצבריות על ידי השלמת אביזריו הגופניים והרוחניים של הצבר, אך לאחר שהושלמה מלאכה זו, מתחיל הרומאן לבחון את יציר־כפיו בלא גאוה יתרה. האידיאולוגיה הצברית אינה נמלטת משיפוטה של הספרות על ידי אותם מאורעות של הממשות, שבעטיין היה כה קשה משפטה של הציונות בספרות. הכשלונות והמצוקות של המדינה הפכו עֵדוּת נגד היתרונות, שיוחסו לצבר ולצבריות בשעת הסער והפרץ נגד הציונות בתש"ח. בעיקר מבליט הרומאן את האכזבה מהיומרה של הצבריות להחליף את תרבות הדורות, את המורשת היהודית, בתרבות ילידית רעננה ומרנינה יותר את הלב. המאמץ של שלוש משמרות של סופרים (“דור בארץ”, “הגל החדש”, ו“הגל המפוכח”) לא סיפק ציפייה זו. התחליף התרבותי שהוצג על ידי הצברים לא רק שלא השתווה לתרבות הדורות, אלא שגם לא היה בו כדי יכולת איום עליה. לאחר שוך ההתלהבות התברר, שמן הים והחולות, מחולצת הטריקו והסנדלים, מהווי השכונה ומסיפורי הכזבים ליד המדורה – מכל אלה אי־אפשר לגבש תחליף תרבותי לנכסי הרוח הגאוניים של כל הדורות. הפרידה מהצבר ומהצבריות היתה לפיכך בלתי־נמנעת, ואף היא מגיעה לשיאה בעשור של שנות השמונים הקָרֵב לסיומו.

שתי האידיאולוגיות נמצאות כיום בשפל מצבן, ואין הן מסוגלות להמשיך ולמלא את התפקיד החשוב, שיש לאידיאולוגיה בחייה של החברה. חולשתן ניכרת בחיי החברה הישראלית, שעברה במהירות מחברה המניפה דגלים אידיאולוגיים, לחברה, שמתייחסת בחשד כלפי כל דגל אידיאולוגי המבקש להזעיק אותה אליו. היא שרוייה עתה בתקופה של מבוכה רוחנית, כי מלבד אינטרסים ומטרות פוליטיות פרגמאטיות, מתנהלים חייה בלא שום תוכנית גדולה המעניקה מעוף ומצדיקה מאמצים והקרבה. אידיאולוגיה חדשה טרם נולדה, אך גם על מותן של הציונות והצבריות לא הוכרז בפה מלא. בהעדר תחליף לשתיהן נוח להחזיק בהן, כדי שימלאו תפקיד זמני. ואמנם הן משמשות בתפקיד של שק־האימון באיגרוף: חובטים בהן בחמת־זעם ומסתייעים בכך כדי להשתכנע מגורלן, שעדיפים חיים שאינם משועבדים לאידיאולוגיות. אף שישראל של סוף שנות השמונים מעדיפה את תקופתה הדמדומים על פני אכזבה נוספת מאידיאולוגיה חדשה, ואין היא אצה לחפש לשתי האידיאולוגיות המאכזבות תחליף ראוי, הן, האידיאולוגיות, אינן מוכנות להיאסף אל זבול־האידיאולוגיות כה בקלות, ושתיהן משליכות את יהבן על בואו של השלום המדיני. הן מאמינות כי השלום ישנה את מעמדן בעיני מאוכזביהן וישיב להן את כבודן ואת סמכותן כמקודם.

הציונות סבורה, שהשלום יסיר את המכשולים, שכה האטו את קצב התגשמותה של הפרוגרמה שלה. השלום יהפוך את ציון שוב לאטרקטיבית בעיני יהודים בתפוצות. יהודים ישאפו שוב לעלות למולדתם, וגם בקרב בישראלים תתעורר מחדש התשוקה לכונן במדינה חברה מתוקנת, כפי שנחזתה בעיני חולמים ומגשימים זה קרוב למאה שנה. כנגדה מניחה הצבריות, שהשלום יצמצם במידה ניכרת את התלות של המדינה ביהודי התפוצות ואת זיקת הישראלים ליהודי העולם. ישראל תוכל להתקיים בלי הסיוע החומרי והגיבוי הפוליטי שלהם, ובמצב זה תועמק ההפרדה בין בן־הארץ לאחיו שבגלות. כך יקל על הצבריות להתנתק מ“נטל הירושה” של היהדות ההיסטורית, והיא תתפנה להשלים את התרבות הנפרדת – תרבות ילידית־ישראלית.

אלא ששתיהן שוגות באשליות. השלום, גם אם יושג במהרה, לא ישנה את מצבן ואת סיכוייהן. על שתיהן מוטל להתעדכן בהתאמה לשינויים, שהתחוללו בינתיים הן במצבם של הישראלים והן במצבן של הקהילות היהודיות בעולם. הציונות חייבת להפסיק את התעלמותה ממידה מסויימת של היפרדות, שנוצרה בין היהודים המכונסים במדינת־ישראל ליהודים המעמיקים את אחיזתם במדינות העולם השונות. וגם הצבריות צריכה להתפכח מן היומרה, שיהא בכוחה להפריד לחלוטין בין יהודים המתגוררים בארץ ליהודי שאר הארצות, כדי להוליד תרבות חדשה במקום התרבות היהודית. ובמלים אחרות: ההצלחה השלמה, ששתיהן מייחלות לה בעזרת השלום המדיני, תהיה לא פחות הרת־אסון לקיומו של העם היהודי, על כל חלקיו, מהעדר יכולתן, במצבן הנוכחי, להשפיע השפעה משמעותית על קיומו של העם היהודי.

על שתיהן יהיה לוותר על מקצת משאיפתן, כדי לפעול במשותף למען תחייה תרבותית ובטחון קיומי, שהינם אפשריים רק על ידי חיזוקה של הזהות הלאומית. היריבות ביניהן החלישה את הזהות הזו. ועתה מוטל עליהן להתאחד, כדי לרכז את כל המשאבים במשימה העיקרית. הצבריות היא בסופו של דבר התרגום הציוני המותאם ביותר לאותו חלק של העם היהודי המכונס במדינת־ישראל. הציונות היא התרגום הצברי ההולם ביותר את רובו של העם היהודי היושב בתפוצות. הבנה זו פותחת בפני שתי האידיאולוגיות פתח נרחב לשיתוף פעולה אמיתי, בלי שיתישו את עצמן, שלא לצורך, על קהל־יעד שהוא מישני לכל אחת מהן. הציונות תביא לשותפות זו את העבר, שהיא מסתמכת עליו ושואבת ממנו. היא תתרום לה את הנסיון ההיסטורי ואת הזיקה להיקפו השלם של העם היהודי. הצבריות תתרום לשותפות בין האידיאולוגיות את ההווה הישראלי, את הקשר הבלתי־אמצעי עם הארץ, את העברית כמכנה משותף ליצירת תרבות ואת השאיפה להתחדשות יהודית. וכאשר כל אידיאולוגיה תפנה לקהל־היעד המיוחד לה, היא תביא לו מן המיטב שבזולתה, שהוא בעצם מה שהיה כה חסר ופגום בה עצמה. וכך יזכו הישראלים בצבריות ציונית, שאינה מאיימת בפילוג העם היהודי. ויהודי התפוצות יזכו בציונות צברית, אשר תציב את המולדת במוקד הזדהותם היהודית.