ניקולאוס לֶנאוּ הוא שמו הספרותי של ניקולאוס פראנץ נימבש הרוזן משְטְרֶלֶנאוּ, שנולד ב־13 באוגוסט 1802 ב־Cszatad שבהונגריה. לפי עדותו שלו,Csàta פירושה בהונגרית – קרב או מערכה, ואילו הסיומת d מציינת את כינוי הקניין ׳שלך'. לפיכך, ׳המערכה שלך׳, זו שעליך ניטל לעמוד בה. כך פרש לנאו את שם מקום הולדתו ברגע של צלילות־דעת, בעת שכבר החל במסעו הארוך אל תוך ליל הטירוף.

אב הרפתקן, חלש אופי ומכור למשחק שנפטר והוא בן 29 בלבד, אם למודת־סבל שקנאתה לבנה האהוב חרגה הרבה מעבר למה שנהוג לראות כטבעי ואשר אף היא מתה בייסורים גדולים, חיי דחקות וחרדה מתמדת מפני אסון כלכלי בדומה לזה שבו חזה מבשרו בילדותו, ופרשיית אהבים קדחתנית וכושלת ליפהפיה וינאית המצויידת באם קנטרנית ורודפת־בצע, – כל אלה הכשירו את הקרקע לדיכדוך ההולך וגובר, אם גם אין בהם הסבר לרגישות המחזקת את המשורר אך מכלה את האדם.

״מסכת כתבי היא – מאחר שאיני מוצא לי מקום למעשים – גם מסכת חיי״, כותב לנאו ב־19 ביולי 1840. וגם זה, מתוך מכתב לידיד: “לעתים קרובות רוחי קשה עלי כל־כך כאילו נשאתי מת בקרבי.” רדוף יצר נדודים וחסר מנוחה, הוא יוצא באוגוסט 1832 לצפון־אמריקה, אמריקה שהיא לגמרי יציר דמיונו ופרי משאלותיו, כשהוא נוטש סופית את לימודי המשפטים והרפואה הכפויים עליו מטעם סבו הרוזן, אלוף ופקיד־מינהל מלכותי, ורעייתו, הסבתא. לעתים הוא מתחזה למטורף או משתעשע ברעיונות טירוף: במכתב לאחד ממכריו, אותו נהג לכנות בשם ׳אדון דוֹד, הוא מבטיח כי כל־אימת שיראה צפור מעופפת מן היבשה אל הספינה שבה הוא מפליג, יקרא לעברה “אדון דוֹד אדון דוֹד”. או־אז יחשבו אותו המלחים למטורף וישליכוהו מעל הסיפון. עוד לפני ההפלגה, שלוותה בקשיים רבים ובדחיות, הוא כותב לאחד ממעריציו שמספרם הלך ורב בגרמניה: ״מי יתן והייתי כבר בחזרה מאמריקה…" בסופו של דבר, יוצאת הספינה בדרכה לקולותיהם של עשרות ילדים גרמניים, בני מהגרים, הנושאים קולם בבכי: “לא לאמריקה! לא לאמריקה!”

מכתב מאמריקה: “לאמריקאי אין לא יין ולא זמירים. מצידי, שיישב לו בנחת כשהוא מקשקש בדולארים שבכיסו ליד גביע תסס־תפוחים ויקשיב לקיכלי הצרוד שלו. אני עצמי אעדיף תמיד לארוח לחברה לגרמני המקשיב לקול הזמיר תוך כדי לגימת יין, גם כשהצרור נקוב והפרוטה אינה מצויה.” שנות נעורים במחוז היין ההונגרי העשיר של טוקאי עשאוהו מומחה ביינות ובקולות צפורים, כשם שהיקנו לו שליטה בגיטרה ובכינור שבו הוא מרבה להשמיע מחולות ושירי צוענים. ועוד מכתב: “אלוהים, האמריקאים האלה הם נשמות תגרים שסרחונם עולה השמימה.” המסקנה: “הזמיר צודק.”

לאחר ביקור במפלי הניאגרה, קונה לעצמו לנאו סוס משובח, ורכוב על גבו הוא יוצא – רומנטיקן או לא רומנטיקן?! – לתור את יערות־העד האמריקאיים. הוא נרגע מעט ובכל זאת מסכם: “הטבע כאן לעולם אינו שמח או עצוב כדי כך שהוא חייב לפרוץ בשיר… אני מוכרח לצאת מכאן – לצאת – מהר, מהר – אחרת עוד אתקע גם אני כאן. אינני יודע מדוע התגעגעתי כל ימי כך לאמריקה.” ובנעימה פיוטית: “בארץ הערפילים הגדולה הזאת פותחים לאהבה בשקט את העורקים והיא שותתת דם למוות באין משים.”

מניו־יורק חוזר לנאו לעולם הישן, כשהוא מותיר אחריו בזה החדש שטח קרקע מיוערת אותו הוא מפקיד בידי חוכר. כששואלים אותו, לאחר שובו, לרשמיו, הוא משיב בחידוד: אלה אינן ארצות־הברית, כי אם ארצות התכונה החזירית (!Verschweinte, nicht Vereinte Staaten). ואף־על־פי־כן: “מסעי לא היה לשווא. השנתיים האחרונות היו בוודאי הרות־המשמעות שבחיי. דברים רבים עלה בידי להשיג. דברים אחרים אני יודע כבר כי לא אשיג לעולם. תקוותי הנועזות ביותר לכבוד־משוררים נתגשמו ואף למעלה מזה; משאלותי הצנועות ביותר לאושר אנושי, אני רואה עכשיו, אינן בנות הגשמה.”

לאחר רתיעות והיסוסים רבים והתרוצצות בלתי־פוסקת בין וינה, שטוטגארט, מינכן, באדן־באדן, היידלברג ופראנקפורט, הוא מציע נישואים למארי בֶהרֶנדס (Behrends), בתו של מי שהיה ראש־העיר פראנקפורט. הפעם הוא מודרך לא רק על־ידי רגשותיו, כי אם גם על־ידי חרדה גוברת – בלתי־מוצדקת אובייקטיבית, ככל הנראה – מפני עוני ומחסור. הוא חוזר ומכריז כי עליו להינשא עד מועד ה־15 באוקטובר 1844. בלילו של אותו יום 15 באוקטובר פוקד אותו התקף ראשון של טירוף. בעיצומם של התקפים מאניים־דפרסיביים, בימים שקדמו להתקף הנורא, הוא כותב לידיד: “זמננו לא נועד לשירה, רק לפוליטיקה יש חשיבות. מה אני? אני כמו אבן המונחת בשדה־בר שומם.” ולסופי, אהובתו האפלטונית מזה שנים: “אתמול בערב שכבתי במיטה בתחושת שיברון גוף וזמן רב לא יכולתי להירדם. אז התנשא לבי השחוח בתפילה יוקדת ומלאת־כוונה לאלוהים כדי שיחיש לי גאולה וסעד. זמן רב שכבתי לרגליו עד שהרגשתי כיצד הוא מרים אותי אט־אט וברוך ומניח לי לרגוע ולהתייפח על חזהו… ידידה יקרה, ראה תראי שעוד נחיה בטוב ובאושר.”

בינתיים, הולך מצבו ורע והוא מנסה להתאבד, כמה פעמים. קודח ושטוף זיעת־פחד קרה, הוא קם ממיטתו ומנגן בכינור להבריח את הרוח הרעה. הוא שורף את כתביו שבהישג ידו ומתחרט על כך מיד. הוא נאבק בטירוף בגבורה ומנסה לדחותו על־ידי בדיחות (“אני משורר לירי, לא דֶלירי.”) הוא מוקף ידידים, מעריצים, דורשי טובתו. לבסוף מחליט הרופא המטפל בו, ד״ר פון שֶלינג, אחיו של הפילוסוף, שאין לדחות את אישפוזו במוסד לחולי־רוח. לנאו מגלה התנגדות ובאמצע הדרך הוא נחבש בכתונת־כפייה. מצבו מידרדר. בשנת 1849 נשמע מחדרו קול בכי רם. לרופא שחש לחדר אומר לנאו: “נימס (Niems) המסכן אומלל מאוד.” היו אלה המלים האחרונות שהשמיע. ב־22 באוגוסט 1850, סמוך ליום הולדתו, נפטר המשורר. שש שנות המחלה באו לקיצן.

רַק בֶּן־אַרְצֵנוּ מְרַפֵּא אֶת הַמַּכְאוֹב,

רַק זְקַן־הַצּוֹעֲנִים, הַמָּוֶת, שָׂם לוֹ סוֹף.