טובה אהובתי,

אינני מבין איך זה לא קיבלת את מכתבי בזמן שכתבתי לך כבר שני מכתבים חוץ מזה שאנוכי כותב אכשיו (עכשיו). בוודאי אשם בזה הים שהוא מפריע להאניות במהלך שלהם. אנוכי מקנה (מקנא) באלו שיש להם היכולת לכתוב הרבה הרבה על איזה דבר שלא יהיה. הנה אנוכי וגם אצלך ראיתי אופי כזה לכתוב מעט בעת שהלב מרגיש הרבה. אבל העט לא מוסרת הכל – היא לא יכולה את זה. ואכשיו אנוכי מרגיש עד כמה הייתי אנוכי מאושר לו יכולתי לכתוב ולכתוב. אז הייתי בכל שלושה ימים כותב לך מכתב ארוך מאוד, כדי שתוכלי לקרוא בו הרבה זמן. אנוכי מרגיש אותך לפי עצמי – איך שאנוכי מרגיש אותי בעת שאינני מקבל ממך כל־כך מהר מכתב, ובעת שמקבל אז יש לי חשק שלא ייגמר הכתב שלך, אבל לצערי את כותבת תמיד בקצרה. את יודעת מה שאנוכי חושב? – כי לא טוב בעת שאוהבים, כי יהיו רחוקים אחד מהשני. רק אז אפשר כי יאהבו איש את רעהו באמונה בעת שהמה מתחלקים בכל דבר קטן וגדול, שנוגע לחייהם הפרטיים והכלליים. ורק אכשיו אנוכי מרגיש עד כמה זה נחוץ. דרכה (דווקא) למעננו, מפני כי פה נפגשים שני אנשים עם משוגים (מושגים) שונים, אנשים שחייהם שעברו עליהם לא שווים בכלום, אנשים שגם בכמות שנותיהם לא שווים בהרבה. ז.א. כי רושם החיים לא שווה אצלם והמה אוהבים איש את אחיו, ובכן כדי שהאהבה לא תהיה רק זמנית, כדי אחרי־כן לא תהיה אצלנו מפח־נפש, אנחנו מוכרחים להכיר איש את אחיו היטב־היטב להתקשר באופן היותר טוב, היותר אפשרי. אמת אנחנו יודעים איש את אחיו שנה שלמה, אבל את האמת אגיד לך, כי היית אהובתי אבל לא חברתי ברעיונות וזה אנוכי חופץ בכל לבי, אנוכי מרגיש עד כמה זה נחוץ לנו להבא וגם אכשיו. האהבה היתה הרבה יותר חזקה לו ידענו איש את אחיו בכל מחשבותיו בכל רעיונותיו, לו היינו חברים. – אמת דבר אחד, כי הכל תלוי מהטמפרמנט (תכונה)¹ ואצלי באמת תכונתי חמה יותר מדי. אנוכי אוהב אותך כל־כך חזק עד כי די לי רק להיות אצלך ואנוכי צריך כבר לדבר אתך על עבודתינו בהווה ובעתיד וגם ע״ד זה שהיה בעבר. אבל אנחנו אכשיו נמצאים רחוק אחד מהשני יש לי אפשרות לבחור לא במלים ולא בהרגשה. איך אנוכי אוהב אותך ואת אותי. אנוכי חוזר על זה כי אנחנו צריכים בכל להיות שווים, כלומר בכל שנוגע לשאיפותנו. כפי שאנוכי הרגשתיך את לא רחוקה ממעשי שאנוכי מסור להם, כלומר מאידיאל השמירה הוא דבר כמו שלי, ככה גם שלך, ואנוכי גם זוכר כי את היית מתלעבת (נעלבת) מדוע אנוכי לא מתחלק אתך בכל. את חושבת שאנוכי לא הרגשתי גם אז באמת דברייך? לא אנוכי היטב הרגשתי באמת הזה, אבל פי היה סגור מפני זה שלא ידעתי מה לאמור לך. אנוכי רוצה לתת לי להבין מדוע לפעמים את חיה (אשתו של יגאל) למשל, הייתי מדבר ע״ד עניינים של השמירה ואתך לא. אנוכי מבין את זה ככה – כי אם הייתי חופץ לדבר אתך, אז היחס שלי אלייך היה צריך להיות, כמו של מורה לתלמידה והיחס הזה העליב אותי מפני זה אנוכי על מקום לבער לך (במקום לבאר לך) השגחתי איך את מבינה אותי ואת עבודתינו ואת האמת אומר לך כי ראיתי את מבינה את עבודתינו באופן היותר טוב רק אצלך הכרתי דבר אחד, כי את לא חפצה לדבר אתי ע״ד עבודתינו – אפשר כי אנוכי הייתי אשם בזה – והנה אכשיו עד כמה הייתי חופץ לשבת על־ידך ולפטפט על הכל־הכל – על הכל שעבר ועל זה שיהיה – אנוכי חופץ להרגיש את זה כמו אנוכי מרגיש כאב שלי או עונג – אנוכי חפץ, כי אנוכי ואת לא נהיה שני סובייקטים שונים, כי אם נהיה שווים בכל בכל. אנוכי חופץ כי תהיה חברתי היותר טובה היותר אהובה. השתדלי להיות כזו ואנוכי מצדי אשתדל לא לאהוב רק, כי אם להיות גם חברים אנחנו צריכים, אנחנו צריכים לעשות את חליפות המכתבים שלנו ליותר חיים.

השואף לפגוש בך חברה טובה.

שלך על תמיד מנדל

אנוכי כל־כך מתגעגע אלייך חביבתי.

טובה׳לה יקירתי,

אין לי סבלנות לחכות על תשובה ממך.

לולא הייתי כל־כך מתגעגע אלייך לא הייתי ממהר עכשיו במכתבים. רק הגעגועים החזקים לא נותנים לי מנוחה. אין אף רגע שלא אחשוב על אודותייך, וכל רגשותי רק לך נתונים. אינני מאמין כי שתבואי נוכל עוד פעם להיפרד – זה אצלי דבר כמעט, אי־אפשרי. האם אפשר לסבול יותר מזה שסבלתי עד כה? עד כמה טוב לאהוב. תמיד אנוכי מרגיש כי יש לי נפש אחד שהיא נאמנה לי בכל לבה ושבעת צרה היא מסוגלה יותר מכולם, מכל החברים והידידים להבין אותי. טובהלה, בכל בכל אנחנו צריכים להיות יחד, הדרך שלנו בחיים צריכה להיות אחת וככה גם מטרתנו. אנו צריכים לברוא נשמה אחת בשני גופים – זה אידיאל שלא אצל כולם מקום (מקוים?) – זה קשה לעשות, אבל אנוכי רוצה את זה וגם את, בוודאי. חברים היותר טובים היום, יכולים להיות מחר זרים אחד לשני וגם שונאים. כל זמן שהחברים אוהבים איש את אחיו, אוהבים כך שכל צעד לא טוב של אחד מכאיב לב השני, כל זמן שאנשים חברים לא רק בהאידיא, כי אם גם בחיים שלהם, החיים האינדיווידואליים (היחידיים²), וכל זמן שכך – אי־אפשר שאחרי ריב, תיכף יוכלו להיות לזרים או שונאים. אבל כשאנשים מתחילים להתפרד, כל אחד בורא לו את עולמו לחוד ואינו נותן לאחר להתערב בו – אז המה חברים יכולים להיות רק באידיא ולא בחיים, ואז היחס ביניהם מלא בטאקט בפוליטיקא ועוד ועוד. והמה נקראים חברים. אבל כשאוהבים אז אין מקום לפוליטיקא ולעוד דברים כאלו, אז הכל גלוי לפני כולם והחיים כל־כך פשוטים ונעימים. אצלינו באגודתינו היה זמן שאהבו איש את אחיו וזה נתן לנו הרבה מרץ לעבוד ולסבול. ולולא הרעים שבנו לולא האלו שמכניסים רעל בעבודתינו לולא הם, כי אז אפשר עוד עד היום היה כך, אבל לדעבון (לדאבון) לבי לא כך הדבר, רעים אצלנו ישנם עוד עד היום… האימון, שהיה בינינו מקודם חלף ואיננו ומה במקומו – רוגז והתמרמרות. כן, טובהלה, טוב לי שאנוכי אוהב אותך. לולא את, אז עד כמה היה קשה לי בזמן של עייפות, בזמן של התמרמרות – אין דבר יותר רע מהתמרמרות. התמרמרות ויאוש הולכות שלובות זרוע יחד ועד כמה קשה כשהם לוכדות את האיש. קשה לי עכשיו, חביבתי, ועוד יותר קשה לי להביע הכל פה על הנייר. רק אחד אוכל לאמור לך כי לולא את לא הייתי יודע גבול למצבי הרע. את מחיה אותי. הכל הכל אנוכי שוכח כשאת עולהה (עולה) כך בזכרוני. ואחרי זה, שאנוכי מביט על חברי, על אלו שהייתי נאמן אתם רק זה אתמול כשאנוכי מביט עליהם ורואה את הסוחר שבהם (כמובן לא בכולם),³ שעושה מאתם לאנשים של טאקט ופוליטיקא, כשאני מביט על ההחברים האלו – לבי נקרע בי לקרעים, מפני כי לאהוב אותם כבר אינני יכול, ואנוכי סובל מזה שחדלתי לאהוב אותם.

ובמומנטים כאלו את עומדת לפני ובלי דברים אנו נותנים איש לאחיו את ידו לאות של אהבה תמידית ואנו אומרים לברוא נשמה אחת בשני גופים. כן, ככה זה יהיה. אנוכי כבר מרגיש את זה, בי… אנו רואים בחיים אנשים, לא רבים, שמתפרדים מכולם מכל הסביבה שבה היו, והולכים רחוק לגור לחוד בחיים משותפים, חיים מוסריים, נקיים. חיים שלא יודעים קנאה ושנאה. קוראים לאנשים כאלו אַסְקֶעטִים. כולם מדברים על־אודותם בכבוד, אבל לא כולם מוכנים להיכנס לחיים כאלו. מעטים הקבוצות האלו. הפרינציפ שלהם – כל מה שנחוץ להם צריך להיעשות על־ידם. הקבוצות האלו רחוקות מהעולם החיצוני המה חיים חיי־משפחה. המה משתדלים להיות נקיים מכל דבר רע. לא משקרים לא גונבים ולא שונאים איש־ את אחיו. חיי אחים המה חיים. – עד כמה אנוכי מקנא בחיים כאלו מאוד הייתי רוצה להיות בקבוצה כזו. ולו היה אפשר פה לברוא קבוצה כזו עד כמה הייתי מאושר. אבל איפה המה האנשים שיוכלו לוותר על שלהם, גם על היותר יקר להם. אנוכי לא אַסקֶעט ובכל־זאת הכל הייתי נותן בעד זה שאוכל לחיות חיים משותפים את קבוצה של חברים טובים, שאוהבים איש את אחיו, שהתחברו לא מפני זה כי רוצים לברוא להם מעמד עקנומי, כי אם שהתברו (שהתחברו) באופן אינסטינקטיווי רק מפני זה שאוהבים איש את אחיו ומחשבה אחת לכולם.

עוד בהיותי במרחביה דיברתי אתך ע״ד מושב של שומרים גם דיברתי ע״ד האנשים שיהיו שמה. הנה עכשיו אנחנו ניגשים לברוא מושב כזה ומאנשים האלו. עוד הרבה אנו צריכים לדבר על־עודות (אודות) תכנית חיינו המשותפים ועל־עודות המושב בעצמו. האידיא של המושב אצלינו היא – כי יהיה לנו מעט אדמה, וכי עיבוד ירקות והמשק הביתי יהיה מפותח אצלינו ביותר וכי יסתדרו באופן כזה, כי חלק אגון (הגון) מגברים נוכל בכל שנה להיפרד על ששה או גם יותר חודשים. – העיקר של מושב כזה, כי האנשים יהיו חברים אמיתיים. מהתחלה קיבלנו לתוחינו (לתוכנו) רק את: ישראל גלעדי, אנוכי, זייד, נתן שמואליק, גד וויגשורוב, צבי בקר. מכל אלו שהבאתי פה רק אחד לא נאמן – זה ישראל גלעדי רק הוא תמיד יהיה טוב, מפני כי הוא תחת השפעת קילה. עוד אנו צריכים לקבל 3 אנשים עומדים למניין אצלינו, אבל עוד לא כולם מסכימים להם: יצחק תימני, אליעזר קרול ואליעזר פינקלשטיין. אנו רוצים לקבל לתוכינו חברים רק בהסכמת כולם. אם יהיה גם אחד שיתנגד אז לא נקבל. דבר חשוב אנו רוצים לברוא ועד כמה הייתי רוצה, כי הנסיון הזה יעלה. העיקר כי לא תהיינה מריבות בינינו שהכל ילך בסדר. והכל אפשר לסדר על הצד היותר טוב – הכל בידינו. אם רק נחפוץ באמונה – יהיה דבר.

אנוכי אוהב את רעיון של המושב מפני כי אין לי דבר אחר שיהיה חביב לי (כמובן חוץ ממך). השמירה גזלה את בריאותי והיא בכלל מרגיזה אותי נורא. הרבה רעל יש בשמירה, והרבה יש לשנות בחיי השומרים, אבל לאשר כי השמירה נותנת מצד הרוחני לנו זה כמעט שאי־אפשר – היא אפשר נותנת, אבל רק בזמן הראשון בעת שהכל חדש, אבל אחר־כך כשהכל חודל להיות חדש, רואים עד כמה ריקים החיים של השומר. והריקנות מכניסה עצלות ודמורליזציא. רוב של השומרים הישנים משוברים, עוזבי כוח ועזבי מרץ. אין דבר יותר טוב מעבודה. כמה שלא תהיה קשה העבודה, בכל־זאת אתה שלם, ותמיד צעיר ברוח. והעיקר אתה בריא. האידיאל של השמירה – שליטה, והאידיאל של העבודה – אחווה. השמירה אומרת – קח, אם גם לא שלך זה, והעבודה אומרת – רק מיגיעת כפיך תחיה. לולא מצב עמינו בארץ־ישראל, כי אז הייתי המתנגד הראשון לאגודת שומרים. אבל המצב הפוליטי והעקונומי מכריח אותנו לקחת חלק בשמירה – עלינו לקשר את השמירה יחד עם העבודה, כדי שנהיה בריאים בגופנו וברוחנו, כדי שרכוש אחרים לא יהיה הפקר אצלינו. וזה הביא אותנו למושב של שומרים. כמו שאת רואה מושב כזה יהיה כמו מקום של קַזַקים, שהיו עוזבים את מקום מושבותיהם והיו הולכים על התורקים או הפולנים, שאתם היו לוחמים תמיד. היו באים הביתה רק לנוח להחליף כוח ואחר־כך היו רוכבים על הסוסים – לחיים חופשיים היו שבים. למי שהיו בנים היה לוקח אותם אתו והיה לומד אותם לעמוד בקרב. עבודתינו גם כן בהרבה דומה לעבודת קזק תמיד בשדה, תמיד תחת עול של גנבות וגזלות. החיים הארצי־ישראליים עוד דורשים את זה ואם אין אחרים שיוכלו למלאות את העבודה הזאת, אז אנו מוכרחים גם להלאה לשמור. וכפי שקשה לשמור תמיד אנו בוראים את המושב שהוא יהיה הנותן כוח, שלנו. ועד כמה טוב יהיה כשאנוכי אפרד ממך על 6 חודשים לאיזה מושבה רחוקה ואחרי הקציר אבוא הביתה אלייך. והעבודה אצלינו – במושב צריכה להיות משותפת כולם צריכים לקחת חלק לפי יכולתו, לפי כוחותיו, אבל עצלות לא צריכה להיות אצלינו. עוד הרבה הרבה הייתי רוצה לדבר ע״ד זה, אבל אנוכי משאיר את זה על הזמן ההוא שאת תבואי אלי. כמה יש לדבר – תהום של עניינים.

טובהלה מתי את כבר באה? הלא אנוכי מחכה לך. לא אל תתני להזמן להימשך יותר בואי תיכף. כל יום אצלי יובל. אך לו היית אצלי עד כמה הייתי מאושר… רק חביקה אחת, לא… הרבה, הרבה בלי סוף…

שלך על כל חייו, ואם יש גן עדן, אז גם שמה

מנדל.

יהודהלה כבר בריא ודורש בשלומך.

טובה׳לה יקירתי שלום רב לך!

זה שתי שעות שבאתי מהדרך (מגליל). מאוד מאוד קשה לי עכשיו. אין אני יכול לשכוח באהוב שלנו – מאיר – הוא כל הזמן עומד לפני כמו חי. מאיר נהרג מכדורנו כדור של שומר שלנו – זה מ. שר. ועד כמה זה מעליב בשביל מאירקה שלנו – הגיבור חיל. היינו יודעים שהוא נפל בקרב – וזה יכול להיות את כל אחד מאתנו. אבל לנפול חלל מידי שומר שלנו (במזיד או בשוגג כל אחד) – עד כמה זה מכאיב לב ועד כמה זה נורא. מאיר מת כגיבור. הוא רכב על הסוסה והתכונן יחד את השומרים הנותרים לרוץ למקום ההתנפלות על שדי זראין ולגרש את הערבים… הרבה הרבה איבדנו במיתתו…

עכשיו בגליל שקט. עובדים בשקידה פה.

ומה זה אתך טובהלה, העודך מתהלכת עם הבטן.

טובהלה, יש לי בקשה אלייך וחופץ אנוכי שאת רצוני זה תמלאי וחושב אנוכי כי גם את תסכימי לדרישתי. אנוכי רוצה כי את הילד שלנו יקראו בשם מאיר או מאירה. בזה יהיה לנו זכרון נצח ממאיר החביב והיקר לנו כל־כך. את בוודאי תסכימי לזה לא כך חביבתי? להתראות בקרוב

הישארי בשלום

האוהב אותך מ. פורטוגלי.

ג. סיון תרע״ג רחובות.

אחיך עזב כבר את פוריה וכעת הוא נמצא בחיפה. מושה עובד בפוריה ומרוויח 2 פרנק ליום. הוא נחשב לפועל טוב. שושנה דורשת בשלומך. הייתי בכנרת. העלמות והעבודה האמת מסודרה יפה. בכלל החצר נהיה הרבה יותר יפה מאשר מקודם.

עד כמה אנוכי מתגעגע אלייך טובהלה.

שלך מנדל.

טובה’לה חביבה, ה' טבת תרע"ד,

תל עדש

…………………………………………………………………………………………

היום אנוכי שוב בתל־עדש וכמו שידוע לך כבר מתכוננת להיות היום אסיפה בדבר המושב. ע״ד התוצאות אודיעך. מאוד מאוד מקנא אני בך שאת המכות הראשונות את קיבלת ממאירקה. נדמה לי כשאבוא אמצא אותו כל־כך גדול! מוסרים לי שלייביל כבר בא. איפה הוא עכשיו. הנסע ישר לאמא. התקבלת את מכתבים מאמא? מה היא כותבת. השְמחה היא. שאהיה ביהודה אסור לארטוב (להרטוב). ועבודתנו הולכת לה כרגיל. מסתובבים על הדרכים ממושבה למושבה. היינו חבריה גדולה על אדמת חיתין. יש שמה מקום הנקרא דאאר אי שקיף. עד כמה נהדר המקום הזה. מצד מצפה זה הר כמו כל ההרים. גבוה באמת. אבל לצד השני – זה לצד מז׳דל ההר נפסק ואי־אפשר ללכת הלאה. הוא כמו קיר. והתמונה שמתגלה לעיניים נפלאה. הכל לפניך. ואתה מתנשא על כולם. רואים את צפת, ים כנרת כל השפלה גינוסר לפניך וע״י ההר שהנך עומד ועדי (ואדי) מפרידה. בין שני הרים שווים כמו קירות. ומהוואדי יוצאים למקום איפה שהיתה עיר עתיקה. יש שמה עוד שרידי בית־כנסת. המראות שנגלו לעינינו כל פלאו עלינו עד שהחילונו לרקוד על הסוסות יש בין השקיפים ונדמה לנו כמו שאנו נלחמים את איזה כוח אדיר בלתי נראה. “זה הוא המקום הרצוי בשביל מושבה שלנו” היינו אומרים כולנו בקול. (שמה היו אנוכי וגלעדי, יגאל, פז, צבי נדב וגד פלג). מקום שכזה משפיע כל־כך על האנשים עד שהיותר חלשים צריכים להיעשות לאמיצי לב כשרק יבואו הנה. ובאמת המקום הזה היה מצוין בשביל מושבת השומרים, אבל החסרון שישנו שמה גובר על הכל. החסרון היחיד והעיקרי הוא שהאדמה מפוזרה בין אדמת ערבים והחלקה היותר גדולה בת 140–120 דונם. אע״פי שיש תקווה במשך הזמן לקנות לחבר חלקות. אבל עד שיצא לפועל האנשים שיחיו על אדמתה לא ילקקו דבש. מציאים (מציעים) עוד לפנינו לקבל אדמת החווה בכנרת אם (עם) כל הבתים וכל האנבנטר. היום נחליט בנוגע לכל אלו המקומות. אתמול בלילה היה פה בתל־עדש שמח מאוד. כבר מזמן לא רקדתי כל־כך. השמחה נמשחה (נמשכה) עד שעה 2 אחרי חצות. איזה מין את באמת. את כותבת בדבר חיה שרה שנולד לה בן. ואיזה שם? מדוע את עוברת על זה בשתיקה.

אצליכם עכשיו שמח. חתונה, ברית… איפה נמצא אביך. המצא חן בעיניו מאירקה.

הישארי בשלום ונשיקה אחת למאיר וגם לך נשיקה

שלך מנדל.

כנרת כ״ה טבת תרע״ד.

טובה חביבה

משתמש אנוכי בהזדמנות וכותב לך מלים אחדות.

מכתבייך – אחד ע״י דלביץ ואחד ע״י הפוסטה בחיפה קיבלתי לפני ימים אחדים ויכולה את לתאר לך עד כמה הייתי שמח ושבע־רצון מזה. מתאוננת את על זה שאין אנו נמצאים יחד וגם לבי על זה כואב אבל תנאי הארץ שאנו נתונים בהם לא נותנים שיהיה אחרת. אחד סובל פחות והשני יותר, ולכל עת. חושב אנוכי שסוף־סוף תהיה אפשרות לחיים משותפים באופן יותר רחב. גם לנו, קשים החיים דעכשיו זה אמת אבל אי־אפשר לצאת מהחוג המכושף הזה. אחריות יותר מדי גדולה מונחת על כל אחד ואחד מאתנו שנוכל בנקל לעזוב את העבודה ולעשות דבר־מה יותר קל – לבחור בדרך פחות מסוכנה וקשה. עבודה לאומית לא יכולה להתחשב עם אנשים יחידים. רבים נאבדים לטובת אחרים וזה חלק החיים ואחרת לא יכול להיות. רק אנשים מנוכלים (מנוולים) מושחתים יכולים לעזוב באמצע עבודה לאומית וגם ללחום א״כ נגד זה. כבר כתבתי לך ע״ד זה שאנו עוברים גלילה ומתכונן אנוכי לבוא ׳הביתה׳ לקחת את הפעקיל שלנו ואַידַא גלילה. אל תיכנסי לחובות ואל תרבי בקניית דברים חדשים כדי שיהיה לנו פחות להעביר. כשיבואו יהודה ונחמני אשוב אלייך, חביבה. ע״ד תמונת מאירקה שכחתי לאמר הוא יפה מאוד ונראה גם בריא וחזק. תדרשי בשלומו לחוד.

דרישת שלום ליהודה ולכולם.

שלך מנדל.