דברים אחדים    🔗

כי קנאת סופרים תרבה חכמה זאת שמענו, אבל קנאת סופרים תרבה ספרים זאת ראינו ונראה יום יום. ואם נבא חשבון כל הספרים אשר יצאו לאור עולם נראה בלי כל ספק כי תשעים ותשׁעה מהם נולדו על ברכי הקנאה, כי על כן עש יאכלם וזכר לא יהיה למו ברבות הימים כאשר הכל נשכח גם המקנא גם קנאתו. וספרים כאלה המה לא כענני גשם, אשר אם גם יעיבו פני הרקיע וימנעו מראי השמש את אורה, אך תחת זאת ירעיפו גשם נדבות, כי אם כערפלי עלטה אשר יכסו את האור בטמון עד כי רוח ישאם וגשם אין. ספרי בני קנאה כאלה ישימו חשך סתר החכמה וימנעו את האמת ממבקשיה וישפכו ממשלת השקר והסכלות על כל בשר, הרבה יתר מכהניהם אשר בשמם ידגולו.

והדבר הזה הוא בכל שפה ובכל לשון, ואין לו לעם להתפאר על רעהו לאמר: בי בחרה האמת ותקחני בצצית ראשי ותעלני על מעל כל קנאה ושנאה. בכל לשון תבחרנה להן הדעת והאמת את בחיריהן ותשמנה את דבריהן בפיהם והמה ישמרו לדבר, ולעמתם יקומו המקנאים ברוחם ויריבו בהם וישימו לאל מליהם וישימו מכשול בדרך הדעת אשר תצא מפיהם, עד כי תגבר יד הדעת ותמצא מסלות ללבב אוהביה והמקנאים בחֹשך יִדָּמוּ ואף זכר לא יותר להם על פני חוץ. אך בשפת עבר הרעו המקנאים בהסופרים בשתים רעות: באחת כי בה מעטים מאוד. דורשי הדעת, והחוקרים והדורשים בה מִעַטוּ רק שרידים יחידים עוד ידבם לבם להביא נדבה כזאת, ואם גם עליהם יזכרו חַבָּרִים ומקנאים עליהם יתמלאו וירפו ידיהם אז חללה לא תהי כל תקומה להשפה הזאת, אשר גם היא היא מאלה הצריכים חזוק, על ידי התחלאים, אשר חלו בה שונאיה ועוד יותר אוהביה אלה אשר יקנאו לה ויפגעו בכל איש אשר יחפוץ ואשר יוכל להיות גואל לה. וזאת שנית בכל השפות יהיו המקנאים ממין החכמים, היינו חכם בטבע יתחרה את חכם בטבע. ורופא ברופא יגרה מלחמה וכאלה, ובשפת עבר הותרה הרצועה, ואם למד איש בחדר פרק משניות אז יתמרמר אל כותב דברי הימים ובעל אגדות ביודע שפה ולשון ירהב, כי על כן לא רק יצא משפט מעקל כי אם גם לשון רע וכזב ופי תהפוכות, אשר יהיו לגֹעל נפש לכל איש אשר עוד שרש וענף מאהבת האמת בלבו, ואז לא רק על אלה המקנאים המכזבים יצא הקצף כי אם על השפה ועל כל דורשי שלומה. אשר על כן החובה והמצוה היא על כל אלה, אשר רוחם נאמנת עם שפתם וחכמת אבותיהם, לקום בזרוע חשופה נגד מחבלי הכרם האלה ולפרסם את הקנאים החנפים למען ידעו הקוראים ויזהרו מהם ומשיחותיהם ושוחותיהם אשר יכרו להחכמה. והדבר הזה עוררני כיום לתבוע עלבון בעל ערוך השלם ולעורר אף אותו כי יבֹא אחרי למלאות את דברי, כי אמנם מעשה אשר לא יֵעָשֶׂה עשה שופטו ושוטנו, מעשה אשר כמעט לא נשמע כמֹהו בקהל הסופרים. ולמי עולל כֹה? לאיש אשר קטנו עבה ממתניו בחכמות ומדעים, ומה גם בדעת שפות מזרח ומערב (כי בשפות האלה שם לבעל הערוך השלם כשם אחר הפראפעססארים הגדולים אשר בארץ, ושופטו לא ידע בהן עד מה) וגם בידיעת התלמוד ובבקיאותו גדול הרבה יותר כֹח בעל הערוך השלם מכֹח שופטו, וכל אלה לא שם על לבו ויצא לחרף ולגדף בחרות אפו על בעל הערוך השלם בשקרים גלויים לעין השמש, אף גם זאת לא השיב אל לבו כי יש עין רואה את המעשה הזה ושפטים נכונו לשופטים כאלה.

והנה את שני המאמרים האלה הדפסתי בהשחר חוברות חמשית וששית, אולם מחשבה עלתה על לבי פן ימצאו קוראים אשר ראו את בית תלמוד ואת השחר לא ראו והמה פן יוקשו בדברי ה' א"ה וויסס, כי יסמכו על דבריו מבלי חקור ושפוט למראה עינים, לכן אוציא את שני המאמרים בחוברת מיוחדה למען אוכל לשלחה לכל אשר יחפוץ בה, ובה אתן משפט לעשוק על לא חמס בכפו. ובתחלה חפצתי לשום נוספות על המאמרים אשר נדפסו כהמה וכהמה, אולם אחרי שובי השיבותי אל לבי: אולי באמת משגה היה את השופט הזה, ולא במרד ומעל כי אם בשגגה עשה זאת וישוב ויודה כי שגה, כי על כן לא אוסיף כעת דבר בדבר הזה, אף כי עוד רבות רבות אתי, והיה כי ישוב ונחם, אף אני אחדל מהריב הזה, אשר לא יתן ולא יוסיף לאיש מאומה, אולם אם בכל אלה יְמָאֵן הִוָסֵר ויוסיף שנית ידו לא לדבר משפט כי אם להוציא דבת שקר, אז אף אני עוד ידי נטויה ולא אחשה ולא אשקוט עדי יצא לאור משפט אמת.

 

משפט השופט    🔗

‎

בקֹרת לבקרת ספר “ערוך השלם” אשר כתב ה' א"ה ווייס בבית תלמוד צד 286–288; 317–324.

ושפטיך כדרכיך (יחזקאל ו' ג')

המצאה נפלאה המציא אחד הַצַיָרִים אשר מעודו לא למד החכמה הזאת ולא הכיר במראות הצבעים והיה כאשר צִיֵר לפי דעתו ארי על הגליון, אך פחד פן לא יכירו הרואים את פעל ידיו ויחשבוהו לכלב או לקוף, לכן כתב תחתיו באותיות מחכימות “ארי” – אך הרואים לא לבד כי לא הכירו פעולתו כי אם שחקו עליו ועל אולתו וישאלו: הא למה לי? מאי קא משמע לן? מסתברא שגם הַצַיָר בעצמו הבין שפעולתו מאפע, כי לולא זאת למה מהר להודיענו את מעלות רוחו. הדבר הזה עלה על לבי כאשר קראתי עד תֻּמָהּ את הבקֹרת אשר כתב ה' א“ה ווייס בבית תלמוד צד 286–288; 317–324 על הספר “ערוך השלם” כי אחרי אשר דנהו ברותחין, ואחרי אשר שפך את כל מררתו על הספר והסופר (יישר חילו כי לא פגע גם באשתו ובניו) ויטפול עליו בתחלה עון הגאוה ואחרי כן גם חטאת הגנבה והזיוף והעלמת דברים וכאלה דברים קטנים, אשר אמנם רבים מחכמינו וסופרינו דשים בעקביהם, ובלי ספק גם לגבי המבקר הזה מלתא זוטרתא היא, כי לולא זאת איך ערב לבו לחשוב כי רוכלא מספר עונות וחטאים ולשימם על ראש איש אשר לא עשה לאיש רעה וגם לא להמבקר. ואחרי כל הדברים הנעימים האלה יסיים בדרושו “לכן איעצך מחבר יקר ויהי אלהים עמך, שים לבך לדברי כי באמונה ובלב תמים דברתי וזכור ואל תשכח כי נאמנים פצעי אוהב ואמנם פה חנף ישחית רעהו” – פרוש המלות האלה הוא “התמונה הזאת תמונת ארי היא” – אולם מבקר יקר, יהי אלהים עמך, אך לא נשים לבנו לדבריך אשר אמרת כי באמונה ולב תמים דברת, וכי המחבר יקר בעיניך, כי מראשית דבריך נראה אך פצעי אויב גם פה חנף יחד, כי בפתח דבריך כבר הנך עומד כאורב על המשמר אולי תעלה בידך למצוא דבר עון. ואחרי אשר ברכת את ה' (בכונה) אשר לא השבית גואל לספר היקר הזה תתהפך כרגע כחומר חותם ותאמר כי לא מצאת בהמחבר מדת הענוה אשר נכספה וגם כלתה נפשך אחריה למצוא אותה במחברים, ותתן אות ומופת על זה יען כי קרא לספרו בשם “ערוך השלם” ולפי דבריך אין שלם אלא הקב”ה, אך מהרת ללמד זכות על המחבר כי “מי גבר יחיה בבלי איזה רפיון?” אך להנאתך ולטובתך ארגיע רוחך ואומר לך כי הרפיון בכלל איננו ממוסדות החיים ועל כן ישנם גברים אשר יחיו גם בלי רפיון, ואף עוד זאת כי גם מחבר ספר ערוך השלם גבר הוא ויחיה בלי רפיון, ולהפך הוא בריא אולם וגם ידך הגדולה והנטויה אשר הניפות עליו לא הכריעה אותו והוא עוד מתהלך באשמיו, כלומר יוסיף להוציא את ספרו, כל אלה אולי ירגיעו רוחך כי מדברי הבקרת נראה כי לב רגז לך עד מאד וכיון שבאת לכלל כעס באת לכלל טעות, ושגית בדבר אשר גם בר בי רב ידעהו, כי להמלה שלם שתי הוראות: א) שלמות בכמות; ב) שלמות באיכות, וההוראה אשר להמלה ערוך השלם היא שלמות בכמות, כי על כן יתרגם אותה complotum ותרגום המלה בהוראת שלמות באיכות היא perfcctum, ואם כן לא לקח לו חללה וחללה, הס מלהזכיר, תֹאר מתארי הקב“ה, כי להקב”ה לא יאות התֹאר שלם בכמות כלומר שלם בכל אבריו. ועתה הגאוה איפו היא? ולמה צוחת ככרוכיא במקום שאין לא שודד ולא גנב?

זאת היא תחלת מעשה המבקר ותיכף ומיד נעמוד ונשתאה ונשאל: מה כל החרדה הזאת? האמנם חֵטְא חָטָא בעל ערוך השלם במעשהו? האמנם ראוי וישר הוא ליסרו במוסר אכזרי על פעולתו? לפי דברי המבקר שגה לפעמים או גם הרבה, לוא יהי כן! אבל במלאכה כזאת אשר לה דרושה חכמה הרבה לא רק בתלמוד וכל ספרי ישראל כי אם גם ידיעה גדולה בשפות הקדם ושפות יון ורומי ועוד ועוד, והמלאכה באמת לא לאיש אחד היא, ומה לכ החרדה אם ימצאו בספר כזה שגיאות? הלא להפך עלינו לשבח ולפאר ולהודות לאיש אשר בו נקבצו תורה וחכמה במקום אחד (כי רב כֹחו ובקיאותו בספרי ישראל הלא נחזה למדי בספר ערוך השלם, ובשפות קדם כבר יצאו מוניטין שלו בעולם, ובין ראשי החכמים בשפות האלה יחד עם כבודו, וספריו הרבים אשר כתב בשפת אשכנז יתנו עדיו) והוא התנדב להקריב את ימי חייו למען הקים מצבת תפארה, מצבת עולם בספרות ישראל, כי כל קורא יראה כי המלאכה אשר עמל בה בעל ספר ערוך השלם לא לשנה ולא לעשרת שנים כי אם לחיי גבר בבלי רפיון היא, ואת המלאכה הגדולה הזאת עמס על שכמו והשגיא בה חיל עד כי גם המבקר בעצמו בעל כרחו הודה במקצת, ובמה גדלה אשמתו עד כי כה התמרמר נגדו בעל הבקרת? חדה היא! אף על זאת נשתומם ונשאל איכה ערב לב המבקר, אשר בכל ימי חייו לא עסק אלא בתלמוד, לדבר משפט על ספר, אשר לדבר עליו נחוץ לדעת השפות והחכמות אשר בהן מלא המחבר את הספר, ולא פחד פן יתחזי כיוהרא? אבל אנו אין לנו לבקש אחרי הטינא שהיתה בלב המבקר כי אם להראות לכל כי לא רק כל האשמות אשר טפל על המחבר אליו תשובנה, כי מכיון שהמחבר נקי מהן אז ממילא תחולנה על ראש המבקר, לא זאת בלבד כי אם גם אשר המבקר עשה מעשה אשר עוד לא נשמע כמֹהו בקהל הסופרים, מעשה אשר כל איש לב ירגז תחתו, בראותו, כי כה יתעה איש, אשר יבקש כבוד סופרים, ללכת ארחות עקלקלות ולעשות מעשה תעתועים באחיזת עינים מאין כמֹה.

אני אכנה להמעשה הזה בשם אחיזת עינים כי לא אדע שם אחר אשר אתן לו, וזה השם אשר יקראו למלאכת המתעתעים אשר ישלחו ידיהם בכיס רעם ויוציאו ממנו הנמצא בו וישימוהו בכלי אחר, והרואים ישתוממ ויתפלאו, וכן עשה המבקר הזה כי עבר על לוח הטעות מערוך השלם ויקח את התקונים אשר תקן המחבר וישימם בתוך בקרתו למען התעולל בהמחבר. ישוה הקורא נגד עיניו את המבקר בנשאו מדברותיו במשפטו וְיַרְאֶה בקיאות עצומה בדפוסי הערוך ויוכיח כי המחבר שגה בשלש שגיאות אשר אין עליהן כפרה, כי בערוך השלם נמצא “והנביאים היו חשובים” ועל זאת יתעורר המבקר וימלא פני המחבר קלון כי חטא והחטיא ופסל ושבש את הנוסחאות, כי באמת צ"ל “וכנביאים” ובסקירה הראשונה יצדק המבקר במשפטו גם נודנו על כי טרח להעמיד נוסחא נכונה, אבל מה תאמר אתה הקורא אחרי אשר אגלה את אזנך כי כל החכמה הזאת לא להמבקר היא כי אם – שמעו השתוממו! – להמחבר ספר ערוך השלם, כי הוא בעצמו תקן בלוח הטעות לחלק הראשון (שנדפס בשנת תרל"ח) ותחת והנביאים שנדפס בטעות תִּקֵּן “וכנביאים” ומה תאמר אתה הקורא למעשה כזה?! אבל חכה נא ואני אראך עוד גדולות מאלה.

בצד 319 יאריך בפלפול וְיַרְאֶה חריפותו ויוכיח להמחבר משוגתו כי הציג נקודה אחר ת“ק, ובזה קלקל כונת הערוך – אבל גם החריפות הזאת לקח מידי המחבר, היינו מלוח הטעות כי בח”א צד שמ“ג שורה י”ג ימצא התקון הזה ושם נאמר בפירוש כי הנקודה היא טעות הדפוס.

כן עשה במלאו פיו לעג על המחבר על אשר באר השיר של ר' נתן שלא כתקונו, אולם גם בזה כבר קדמוהו רבים בהכרמל והמגיד, והמחבר בעצמו כבר חזר מבאורו וכתב על זה מאמר במ“ע נייצייט היו”ל בוויען, וגם בהתקונים בח"א הוסיף ויודה כי חזר מדעתו.

בדרך הנפלא והישר הזה יוסיף המבקר ללכת ויעבור על לוח הטעות מן ח“א וב' וילקט בעמרים ובמקום אשר ימצא שגיאה אשר תקן המחבר יתנפל עליה ויאספנה אל בקרתו וְיַרְאֶה בה את חריפותו ובקיאותו הגדולה. צד 317 יגנה את המחבר על אשר כתב כי רבינו נתן היה הראשון אשר הזכיר את פרקי דר”א, אבל אלה הם המה דברי המחבר אשר כתב בחלק שני (אשר נדפס זמן רב בטרם כתב המבקר את בקרתו) “במבוא החלטתי כי פרקי דר”א מובאים ראשונה בספר הערוך, אבל בערך טנדס אוכיח בע“ה כי ראשון לציון בא זכרונם ע”י הגאונים עש“ה” עכ"ל – וגם בזה המבקר קימחא טחינא טחין קרתא יקידתא אוקיד!

וכדבר הזה נראה עוד במקום אחד אשר הוא יורנו גם סבת הבקרת! בצד 329 חרף וגדף את המחבר ויתנהו לגנב ובליעל הגונב דברים מאת אחרים ואת שמם לא יזכיר, וכאן מצא בעל חוב לגבות את חובו, כי פעם אחת הביא דברי המבקר אשר כתב בספרו “דור דור ודורשיו” ולא הזכיר את שם אומרם. ולהדבר הרע הזה נזדעזעו כל אבריו ונתבלבלו כל חושיו עד כי היה כארי טורף ולא זכר גם את פרי בטנו באפו. הן הספר דור דור ודורשיו הוא בנו של המבקר, בן יקיר לו ואיך לא יירא פן כאשר יעשה לאחרים כן יֵעָשֶֹה גם לו! אבי דור ודור ודורשיו יפקוד עון על בעל ערוך השלם כי לא אמר דבר בשם אומרו וכי פעם אחת הביא דברי בעל שריד שבערכין ורק לבסוף אמר “ועיין שריד שבערכין” ולא יותר! ומה יעשה השופט הנורא הזה אם יפקדו גם על דור דור ודורשיו ויבאו איש איש ויטול חלקו מה יִוָתֵר בו? האם הרבה מלבד השער וההקדמה? למשל אני הכותב אחל ואקח את אשר לי, היינו כל הפרק הגדול על דבר רבי עקיבה, אחד ורבי מאיר, אשר מספרי “עם עולם” לֻקַח מבלי הזכיר שמו ורק בסוף יאמר ועיין רפ“ס, ובעל ערוך השלם יבא ויקח מדור דור ודורשיו את אשר לקח מספרו “על המלאכים והשדים” מבלי הזכיר בשמו כל עיקר, ואחרים יבֹאו ויעשו כמֹנו ומה יִוָתֵר בו עוד אם ממנו נלמוד להיות שופטים צדיקים? – אבל גם בדבר הזה עשה כמו ביתר משפטיו כי גם החסרון הזה נמנה בסוף ח”ב צד שצ“א כי שם כתב המחבר בפרוש “קודם אי לזאת נשמטו התבות ככה דן דין אמת הרב החכם ווייס בעל דור דור ודורשיו ח”א צד נ”ט". ומה לו עוד כי נזעק? האם גם הכפרה הזאת לא יכלה לשכך חמתו?

אבל לא דרך אחד של אחיזת עינים להמבקר כי אם שבעה דרכים. צד 321 יאמר “וֹבע' אשל כתב וגם י”ל שדורש אשל בל“י ורומית שכתבנו וטעמו מקום מקלט, וכל זה לקוח מן החלוץ ח”ט צד 6, וז“ל אמנם אין ספק שדרש אשל Asylia מנוחה ומרגעה”. אבל בכל הדברים האלה אין אפילו קורט של אמת, כי בהחלוץ אין זכר למלת Asylia כי שם כתוב בל“י מילה ביוונית (והוא טעות וצ”ל מילה ביוונית ובכונה ובזדון שנה את המלה asala הנמצאת בהחלוץ למלת Aslylia הנמצאת בערוך השלם, כי בעל הערוך השלם גזר המלה מן ל"י ורומית מילה ביוונית, Asylum, בלשון אשכנז Asyl, ואם כן אין שום יחס להמלה הזאת עם המלה הנמצאת בהחלוץ. ואם גם נלמוד על המבקר זכות כי לא יבין לשונות יון ורומי ועל כן באה אליו השגגה הזאת, אך איך הוסיף חטא על פשע לתלות עון בבעל ערוך השלם לוא גם לקוחים היו מהחלוץ, הן בעל ערוך השלם יאמר בפירוש כי הפירוש הזה לא לו הוא כי אם שמע אותו מפי החכם קליין מפאפא. יאמרו נא הקוראים מה דמות יערכו לשופט בלב תמים כזה?!

ולמען תמצא ידו להאריך בבקרת, ולמען יַתְעֶה את הקוראים כי יחשבו אשר באמת הרבה חקור בספר ערוך השלם, בחר עוד בדרך חדש אשר לא עלה על לב איזה מבקר עד היום לבחֹר בו. כמלקט בלויי סחבות הפך את העלים מצד אל צד וכאשר לא מצא ערות דבר להתנפל עליה הסתפק גם במועט וילקט שגיאֹות אחדות אשר כל קוראֹ יראה כרגע כי שגיאות הדפוס הנה, אשר גם בספר היותר מוגה תקרינה כאלה, ואשר גם המדפיס חשב למותר אף לתקן שגיאות כאלה אשר גם תינוק דלא חכים ולא טפש יראה כי שגיאות הנה. למשל: איכי תחת איכא, תימה תחת תימא אוכלי תחת אוכלא, כסהו תחת כסוה, ועוד שגיאות אחדות כאלה אשר הרימן על נס ובהן יצא לחרף מערכות ערוך השלם, ומעשה כזה כמדומה לי שלא מעשה אוהב הוא המבקש את האמת.

כן יש לאל ידי לעבור על כל דברי הבקֹּרת ולהראות כי הבל המה ורוח ישאם, אבל אחשוב זאת לאבוד זמן, כי מהדברים האלה יראה הקורא לְמַדַי כמה חזקים אדני האמת אשר עליהם יסד המבקר את דברי הבקֹרת, ואין לדין עם איש אשר יעות משפט בזדון, כי עִווּת משפט הוא מאין כמהו לקחת שגיאות אשר כבר נתקנו ולהתגדר בהן לפני הקוראים למען יאמינו כי אמנם חכמתו עמדה לו. ואין ללמוד עליו זכות כי לא ראה את התקונים, הן אם לא ראה את התקונים וגם לא התבונן בפנים כאשר עשה בהערת ה' קליין ולא ידע כתב יונית מה ראה על ככה להיות שופט? – כי על כן אחדל מהראות עוד משוגתו גם ביתר דברי הבקרת, אשר בה פעם ידבר בשם הערוך דברים אשר לא היו ופעם יבלבל הדברים והנוסחאות למען תפוש את הקורא בלבו. ואת מחבר ספר ערוך השלם אעיר כי יבֹא אחרי למלאות את דברי, אף כי ידעתי כי העת יקרה בעיניו מאד, כי השעה צריכה לכך לכל יאמרו: שתיקא כהודאה דמיא! ובדבר כזה ת"ח שמחל על כבודו אין כבודו מחול. ואחשוב למשפט כי המחבר יתעורר לקול הקריאה הזאת וישפוט את שופטו כעלילותיו. ואני רק זאת היתה מגמתי להגיד לו צדקתו למען יראה מחבר ספר ערוך השלם, כי יש ויש אנשים המוקירים פעלו בכל לב ולא תרפינה ידיו, ואולי ישוב גם המבקר ונחם ממעשהו כאשר יראה עד כמה שגה ושגגתו עלתה כזדון להכאיב לב צדיק בלי צדק ובלי משפט –

 

שגיאות בבקרת    🔗

ספר ערוך השלם ע“י הח' א. ה. ווייס מו”ל בית תלמוד.

מרוב טרדותי ועמלי הרב לרגלי מלאכתי לא שמתי בתחלה את לבי לגדופי הרב א“ה ווייס שחרפני כאחד הריקים ולא כתלמידי חכמים שמנצחים זה לזה בהלכה ואמרתי בלבי: הן מביני דבר יראו כי ללא משפט הרבה דברים והוציא כל רוחו, אך מכיוון שיצא ה' המו”ל להוציא לאמת משפט ויקרא גם אלי למלאות אחרי דבריו אחשוב זאת לי לחובה לעשות כדברו ומבלי הרבות דברים ובלי שנאה המקלקלת השורה אַרְאֶה רק כי מבלי דעת ובלי משפט יצא לחרף ולגדף.

א. טרם כל אתן לו תודה על הערה אחת אשר העיר בצדק בצד 288 וז“ל: והיה חייב לומר לנו ע”פ איזה נוסחא שכתב בפנים והגדולה במקום והגדולים ע“כ, ובאמת אי' כן בכ"י פאריז ושכחתי לרמוז עליה בהערה. בבית תלמוד צד 317 יאמר: בע' אבא זרדתא חסר המאמר “פי' יער צומח עצים” אך תלה בי בוקי סריקי ללא אמת, כי באמת ליתא זה המאמר בדפ”ר, בד' פיזרו ובדפ' וויניצאה הרצ“א, וכן במ”ש בע' אברזין צ“ל “בגמ' ניתז על העור” לא עיין ה' אה”וו כי בדפ“ר, פיזרו, וויניציאה רצ”א איתא כמו שניסחתי אני והיינו: מן הצואר, ולא ידע ה' אה“וו כי לפי ספרי רבנו נתן המשנה שמתחלת בש”ס ניתז על העור (זבחים צ"ג:) נכללה עם המשנה הקודמת ניתז מן הצואר (זבחי' שם צ"ג. ) ובאמת נכללו שתי משניות הנ"ל גם במשנה שבמשניות שלנו, ורבינו נתן היה מציין לפי התחלת המשנה.

ב. צד 317 והלאה כתב ה' אה“וו וז”ל: וכמו כן גם החלופים רבים, כלומר שמעתיק דברי הערוך ממקומם והעמידם במקום אחר או שמכניס דבריו תוך דברי הערוך ומכניסם שלא במקום הראוי ומבלבל הענין וכו‘, כי בכל מקום כשמעתיק הערוך שם המסכתא והפרק וענין הסוגיא השמיט המו"ל את שם המסכתא והעמידו במקום אחר בציוניו כמו בע’ אארא כתוב: ובעירובין בפ' בכל מערבין ובעה“ש השמיט מלת ובעירובין וכתב שלא במקומו בציוניו, וכן נהג זה המחבר בכל מקום עכ”ל. ואני אומר כי שקר הוא כי בדפ“ר, פיזרו, דפ' וויניציאה הרצ”א ליתא בפנים הערוך מלת ובעירובין וכן לי' בכ“י ערוך, רק מדפוס באזיל והלאה אי' כן בכ”מ שהביא המסכתא בפנים.

ג. שם 318 הוסיף לכתוב וז“ל: ולפעמים מחליף מלות המאמר לגמרי ממקום למקום כמו בע' אבולאי ובגמ' דראת בפ' תינוקת אבל בכל הספרים (!) הגי‘: ובנדה בפ’ תינוקת בגמר' דראת, וחלופים כאלה עשה המחבר הזה בערוך לאלפים(!) ואין לך שליחת יד במלאכת רעהו גדולה מזו עכ”ל. ואני אומר כי גם זה שקר הוא בדפ“ר, ופיזרו וויניצאה הרצ”א ובכ"י ערוך הגי' אות באות כמו שניסחתי ואיך יאמר בכל הספרים?

ד. (שם) ולא עוד אלא שהיא שליחת יד שיש בה חסרון כי לפעמים כנוי שם המסכת אצל רבנו בעה“ע נבדל מכנויה שנקראת אצלינו וא”כ מתוך שהמו“ל השמיט כנויו של הערוך גורם שישכח כנויו לגמרי, ובאמת קרה כן, שהרי בע' אארא גרסינן: ביום טוב בר”ג דפ' משילין וכו' והשמיט המו“ל מלות “ביום טוב” וכתב בציונו: “ביצה” כמו שנקראת המס' אצלינו, ובע' אבזקת גי' הספרים “ובמציעא בגמ' דהשוכר” וכן קרא בעה”ע בכל מקום מס' בבא מציעא בשם מציעא לחוד והמו“ל השמיט מקום מלת מציעא וכתב בציוניו ב”מ. ועתה לפי העה“ש נגזרו שמות המסכתות האלה כפי שכנה אותם ר”ג בעה“ע מן הארץ” עכ“ל. **ואני אומר כי ה' אה”וו** לא ידע מה הוא שח, כי בע' אארא בדפ“ר פיזרו, וויניציאה הרצ”א (ובכ"י ערוך) איתא כמו שניסחתי אני וז“ל “ובר”ג דפ' משילין” ולי' מלות: ביום טוב" כי אם מדפ' באזיל המאוחר והלאה ולכן אחר הציון של רבינו: “בר”ג דפ' משילין" סגרתי מלת ביצה. כמו כן טעה ושגה במ“ש בענין אבזקת כי גי' דפ”ר פיזרו וויניצאה הרצ“א וכ”י ערוך אי' כמו שניסחתי וז“ל: " בגמ' דהשוכר את החמור בפ' השוכר את האומנין” וליתא מלת מציעא לכן סגרתי בזה“ל: (ב“מ ע”ח: ) ורק מדפ' באזיל המאוחר אי‘: בגמ’ דמציעא. וגדולה מזו אני אומר כי רבינו בעה”ע היה מכנה מסכתא זו תמיד כפי השם שרגיל אצלינו והיינו בשם בבא מציעא כי כן אי' בדפ“ר פיזרו וויניצא הרצ”א ובכ“י ערוך. וכדי שיאמינו לי הריני מציין בזה לדוגמא כל ציוני המקומות שהביא רבינו בעה”ע מפרק ראשון רב“מ. ואלה המה כפי מספר הדפין שלנו: כנוי מסכת' הנ”ל בשם בבא מציעא נמצא: דף ב‘: ע’ דורא; ד‘. ע’ כפר ז‘, ו’. ע' מן ב‘, ז’. ע' דר א‘, הנפק; ט’. בר ד‘; ט’: ע' קלת א‘; ט"ו: ע’ גריו; ט“ז. ע' כרז א'; ט”ז: ע' חלט א‘, זר ד’; י“ח. ע' דייתק; י”ט. ע' אפתק ב‘; כ’. ע' שם ג‘. ובקצור והיינו בראשי תיבות בשם ב"מ אי’ מצויין בדפ' וויניציאה באלה המקומות דף ה‘. בערך הסת; י"ד: ע’ טרף ד‘; כ’. ע' בר ב‘, אבל בדפ"ר ופיזרו גם בשלשה ערכים אלה כתוב מלא: בבא מציעא. ועוד צריך למידע כי גם בדפ’ באזיל (וכפי שקול דעתי גם בדפ' וויניציא שנית אשר איננו תחת ידי) ובד' אמשטרדם איתא כנוי בשם: בבא מציעא בכל המקומות הנ"ל ובע' טרף ד' בר ב' איתא בקצור: ב“מ. ודבר שפתים אך למחסור לציין עוד יתר דוגמאות משאר פרקים דמסכת ב”מ כי מפרק ראשון יש לדון על השאר, ולא אבין איכה עלה על לב שופטי או שוטני לאמר בכל מקום, בעת אשר בכל מקום הוא הפך ממש מדבריו?! אתמהה.

ה. שם באותו צד 318 כתב וז“ל: אבל צריך אני להעיר פה על מין מיוחד מן המיותרות והן ההוספות שהוסיף על הנוסחא ושנה אותה ויקלקל ע”י זה (!) את הספר, הנה כשמעתיק בעה“ע דברים ממדרש בראשית רבה לרוב אינו מציין סי' הפרשה לפי מספרה ובכל ערכי הא' לא מצאתי בדפוסים הישנים שיביא בעה”ע סי' מספר הפרשיות כי אם במקומות מעטים ואולי לא יעלו יותר משלשה ובמקומות שהביא סי' מספר הפרשה בשאר הערכים הוא נוטה ממספרנו במדרש ב“ר שלנו באחד כלומר מה שבציונו מספר כ”ב הוא במדרש שלנו פכ“א והנטייה הזאת היא מפ' כ' ואילך ובציונו מפכ”א כבר הוא נוטה תמיד במספר אחד, כן התברר לי אחר הבדיקה הנאותה בערוך וכבר הרגיש צונץ בזה בספרו ג‘. ד’. פ‘. אבל דקדק כל הצורך או אולי דקדק אבל קצר בכוונה עכ"ל. **ואומר אני כי ה’** אה“וו לא בדק בבדיקה הנאותה ועל כן הוציא משפט מעוקל וידבר דברים לא המה. אבל לוא בדק באמת בבדיקה הנאותה כי אז ראה כי רבינו נתן הביא רק בערכי אלף לפי דפוסים הישנים מספר הפרשיות בפנים הערך לא “במקומות מעטים ואולי לא יעלו יותר משלשה” כי אם שמונים ושתים פעמים. ובזה אנכי נותן לפני הקורא המבין לוח מציוני הפרשיות של ב”ר כפי סי' המספר אצל רבינו ובצדו ארשום סי' המספר אצלינו, כי מן הצורך להראות הנטייה אשר גם בענינה היה טועה ה' אה“וו עיי' אות הבא אח”ז.

 

רשימת הפרשיות מב“ר שהובאו בערכי אל”ף בדפוסים הישנים בפנים הערך    🔗

סימ' המספר בערוך, סימן המספר אצלנו ערך אשר בו הובא

ד' ד' ארפכס

ז' ז' אספרון

ח' ח' אדריונטים

" " אפרכו

י“א י”א אסתנס

י“ב י”ב אגריקוס

" " אגבסטס

י“ב י”ג אד

י“ב י”ג אדם א'

סימן המספר בערוך. סימן המספר אצלנו ערך אשר בו הובא

י“ג י”ב אננקי

י“ח י”ז אסתא; (בעה“ש אסיתא וכ”ה בכ" ערוך ב"ר)

י“ח י”ז אפיפורין

י“ט י”ח אנתרופי

י“ט י”ט אדם א'

י“ט י”ט אבבית

כ' כ' אאגאה (בעה"ש איגי אה ; בדפ' באזיל

אמש ופראג בטעות פ“ב וצ”ל פ"כ)

כ“ב כ”א אדם א'

כ“ג כ”ב אתליטין

כ“ד כ”ג אם א'

כ“ז כ”ו אנדרומוסיאה

כ“ח כ”ז אפרסמון; עש"ה

בעה"ש

כ“ח כ”ז ארדכל

כ“ט כ”ח אולוגלגין

ל“ג ל”ג אבל ב'

ל“ד ל”ג אשן נ'

(ל"ח) [צ“ל ל”ה] ל"ד אדמדמני

ל“ז ל”ו אהל ב'

(ל"ו) [צ“ל ל”ח] ל"ז אלים

ל“ח ל”ז אטלקי

ל“ט ל”ח אל

ל“ט ל”ח ארך

מ"א מ' איקוניז

מ“ב מ”ב אפכי

מ“ב מ”ב אליותרופולים

(מ"ח) [צ“ל מ”ה] מ"ד איסטרטינוס

(ובעה"ש איסטרטילוס)

מ“ה מ”ד אספטיה

(מ"ח) [צ“ל מ”ה] מ"ד אסיא

מ“ה מ”ד אספמיא

מ“ו מ”ה אסטסיאנות

מ“ז מ”ו אקיוס

סימן המספר בערוך. סימן המספר אצלנו ערך אשר בו הובא

מ“ח מ”ו אנונה

מ“ט מ”ח אחר ג'

מ“ט מ”ח ארך ד'

מ“ט מ”ח אטימוס

מ“ט מ”ט אברהם

נ' (מ"ט) אסיא

(בדפ"ך) נ' מ"ט אנקליטון

נ“ג נ”ב אח א'

נ“ג נ”ג אבבית

נ“ד נ”ג אנטיקיסר

(נ"א) [צ“ל נ”ה] וכ“ה בכ”י נ"ד אשל

נ“ו וכ”ה בכ“י נ”ה ארן א'

ס"א ס' איצטרכיא

ס“ד ס”ג ארגנטין

ס“ז ס”ו אסטטיון

(מ"ו) [צ“ל ס”ז] וכ“ה בכ”י ס“ו אלה ד'; ובעה”ש

אלהותא

(ס"א) [צ“ל ס”ח] וכ“ה בכ”י ס"ז אנטגרפין

ס“ט ס”ח אפזיס

ע"א ע' אפסתקיתיה

ע“א ע' אשה; בעה”ש איש

ע“א ע”א אביון

ע“ג ע”ב אפרייא ב'

ע“ה ע”ד אסטולי

בד“וו בטעות עבודה זרה וצ”ל ע“ז ע”ו ארך

ע“ז ע”ז אגריאון

ע“ח ע”ז אתליטין

ע“ח ע”ח אגומין

ע“ט ע”ח אשש

פ"א פ' איש

(כ"ב) [צ“ל פ”ב] וכ“ה בכ”י ל“ד פ”א אחר ג'; בעה"ש. אחר אחר

(פ' ב' ובד' פיזא' פרק ב') [וצ“ל פ”ב] פ"א אלון

פ“ג פ”ב אנדיטיקום

פ“ה פ”ד את א'

פ“ו פ”ה אסטרוליג

פ“ו פ”ה אנטיקיסר עיי' עה"ש

פ“ה פ”ז אסטרוליג

פ“ח פ”ז אסרטיון

פ“ח פ”ז אנונה

צ“ב צ”א אפליית

צ“ג צ”ב אשר ה'

(צ"ח) (וצ“ל צ”ה כמו בכ“י ל”ד) צ"ד אלטין

(צ“ח; בכ”י ל“ד ע”ה) [צ“ל צ”ה] צ"ד אפוטרכא

הרי במספר שמונים ושתי פעמים הביא רבינו סימן מספר פרשיות מב“ר בפנים הערך כפי דפוסים הישנים היינו בדפוס ראשון, פיזרו, וויניציאה הרצ”א וכ“ה בכ”י ערוך. וגם בעניין מה שכתב ה' אה“וו “כי רבינו נוטה ממספרנו במדרש ב”ר באחד והנטייה הזאת היא מפרש' כ' ואילך ובציונו מפ' כ”א כבר הוא נוטה תמיד במספר אחד.. וכבר הרגיש צונץ בזה.. אבל לא דקדק כל הצורך" וכו‘, ג"כ טעה ושגה הרבה מאד, כי באמת החכם הגדול צונץ ני’ בספרו הנפלא ג. ד. פ. בצד קע“ח הערה ד' היה מקצר במקום שהיה לו להאריך, וכן רמזתי בערוך השלם צד 31 בערך אד הערה ו' חוץ מצונץ במקום הנ”ל גם על הוכחות של החכם הגדול דערענבורג במ“ע גייגער ח”ד צד קכ“ד כי הח' דערענבורג השלים בזה העניין חקירות של הח' צונץ. ובמ”ע הנ“ל העלה החכם דערענבורג כי הנטייה באחד כבר מתחלת בערוך מפרש' י”ז אבל עד פרשה י“ז מסכים חשבון הפרשיות בערוך עם מספר שלנו במדרש ב”ר ומי שמעיין בדוגמאות הנ“ל יראה כי הצדק אתו, אבל הא' אה”וו לא עשה כהוגן בהשמיטו דברַי ר“ל הרמז על מ”ש הח' דערענבורג וכל זה כדי שיוכל להתרעם נגדי, כי שם בצד 319 כתב וז“ל: וכתב (המו"ל) בהערה 6 בעניין חלוקת הפרשיות של ב”ר עיי' צונץ צד קע“ח הערה ד' וכו' עכ”ל למה וכו' מדוע לא הביא ה' אה“וו דברי כהוייתם וככתיבתם, ר”ל גם הרמז על דערענבורג הנ“ל? ולולא השמיט סוף השורה שכתבתי בענין הרמז אז היה נוכח כי בכוונה רמזתי על חקירות הח' דערענבורג כי הוא שפט בצדק במקום הנ”ל והעלה לדין כי אף אם הסכימו הפרשיות במנינן עד י“ז בכל זאת בענין פרש' י”ב וי“ג של ב”ר בציוני דרבינו נתן יש לצאת מזה הכלל ועל חקירה זו כיונתי בע' אד כי שם אי' ציון מפ' י“ב ואצלנו הוא פי”ג, אבל ה' אה“וו עשה עצמו כמתעלם וכתב בזה”ל: אבל אילו היה מעין בדבר כראוי היה רואה שאין לזה ענין לכאן כי כאן הוא להפך שיש להערוך לפ“מ שניסח הוא בפנים פרשה חסרה שאילו יהיה גי' הערוך י”ב היה ראוי שיהיה בגי' שלנו י“א אבל לא י”ג עכ“ל” ואני אומר אילו היה ה' אה"וו מעיין בדבר כראוי היה רואה כי מלבד שהוא סותר דברי עצמו לפי הנחתו (בטעות) בצד 318 כי הנטייה מתחלת מפ“כ ואילך, וא”כ אם יהיה גי' הערוך י“ב היטב יוכל היות במדרש שלנו ג”כ י“ב ולא י”א בדעתו המשובשת, אבל גם בזה טעה כי באמת הנטייה כבר מתחלת מפ' י“ז כמו שהוכיח דערענבורג; אבל בענין סי' פרשיות י”ב וי“ג יש לצאת מזה הכלל, כי בציון אלה הפרשיות הן ולאו ורפיא בידיה דרבינו נתן בע”ה. וז“ל דערענבורג (לפי העתקתי) בפרשה י”ב יפסח בעל הערוך על שתי הסעיפים. כי פעמים היא מצויינת בשם פרש' י“ג כמו בע' אננקי (ושׁם נכתבה בצדה הפרשׁה בפנים הערך) אבל יותר רגילה להיות בערוך זו הפרשה בציון בשם פרש' י”ב עכ“ל. ועתה באתי למלאות דברי דערענבורג אשר לא הביא ראיות ולכן אוסיף כי באלה המקומות הביא רבינו פי”ב וגם לפנינו במדרש פרש' י“ב והיינו בערך אגבסטס, אגריקוס, בלס ב‘, ברך א’, גרם אחרון, הגן ד‘, הר א’, עש ב‘, פקע ה’ פרקופי, קרס ג‘, רחש ב’, (ושם בט“ס מ”ב וצ“ל י”ב), רעם, תולדות. אבל בהיפך ראיתי כי אם גם ארבעה ערכים שוה מספר שלנו עם סימן פרשה של ערוך בענין פי”ג והיינו בערכים: חסם, לקן, קרמיד, תווי, שהם כולם גם לפנינו במדרש בפ' י“ג, בכל זאת בע' ביב ציין רבינו פי”ג אבל לפנינו במדרש היא פי“ב, ובהיפך בע' אדם א' ציין רבינו פי”ב ולפנינו במדרש היא פרש' י“ג , וכ”ה בע' אד שציין רבינו פי“ב אבל לפנינו פ' י”ג, ובהיות כן לכן היטב ראיתי להעיר על זה במה שסגרתי פי“ג אצל פ' י”ב של רבינו ועוד רמזתי חוץ מצונץ גם על דערענבורג אחרי שהוא היה מרגיש כבר כי רבינו נתן היה נוטה הנה והנה בחלוקת זו הפרשה. ולוא הייתי יודע כי ה' אה“וו יתפשני בזה יען כי לא יעמיק חקור בדבר ורק בסקירה בעלמא יצא לשפוט הייתי מאריך יותר מכפי שעשיתי עתה, אבל אני הייתי סומך על קורא מבין כי למראה עיניו ישפוט בדרישה וחקירה במה שכתבו צונץ ודערענבורג אשר עליהם רמזתי ועוד הוספתי שם בהערה בזה”ל: ורמזתי על זה בכמה ערכים עכ“ל. ורציתי בזה כי בכ”מ סגרתי מספר שלנו בב“ר אצל סי' מספר של ערוך שלא לטעות בחשבון הפרשיות, אבל מה אעשה אם ה' אה”וו הוסיף לכתוב בזה“ל “ועל כן באמת אין זה מן הערוך אלא מר”ש הארקוולטי שכתב בגליון פרש' י”ב בטעות והמו“ל טעה אחריו בכונה ותקן הטעות ומצא עי”ז מקום לעשות הערה בטעות עכ“ל. ה' אה”וו שִׁלֵשׁ הטעות אשר טעה הוא בעצמו ותלה אותה בי. ותמה אני עליו איך יצא דבר שאינו אמת כזה מפיו ואיך יוכל להחליט: “כי באמת אין זה מן הערוך אלא מר”ש הארקוולטי שכתב בגליון פי“ב” ובאמת הוא להפך. נראה נא בכל הדפוסים הישנים, היינו דפוס ראשון (כערך הרל"ז) דפ' פיזרו (שנת ה' י“ר”ע) ודפוס וויניציאה הרצ“א, ובאלה ההוצאות אשר אחריהן הייתי נגרר אין כל מראה מקום מר”ש הארקוולטי, שחי זמן רב אחרי הוצאת הנ“ל (עיי' מ"ש במבוא לחלק ראשון) ואין בידי כעת דפוס וויניציאה הוצאה ב' משנת שי"ג (ולא משנת תי“ג כהדעת המשובשת של ה' אה”וו וכבר הערתי על זו הטעות ואיככה נולדה עיי' מבוא LV) כי אחרי שנוכחתי כי רובם ככולם ממראה המקומות שעשה הח' ארקוולטי הם בתכלית הטעיות עיי' מ”ש הגאון רש“ל ראפופורט נ”ע (מבוא שם) לכן שלחתי בחזרה את הערוך דפוס וויניציאה הוצ“ב לאחד ממיודעי אשר ממנו שאלתי את הערוך דפוס הנ”ל ולכן בל תמצא בכל ערוך שלי חוץ ממבוא זכרון שם ארקוולטי והוצאת הערוך דפ' וויניציאה השנית. בכ“ז הורה הזקן הזה כי אני טעיתי אחרי ר”ש הארקוולטי! ולא ידע ה' אה“וו כי בערוך דפ' ראשון פיזרו וויניציאה הוצאה ראשונה (ובכ"י ערוך) **אי' פ' י”ב בפנים** הערך בעצם תומה כמו שניסחתי בעה"ש, וגם שכח ה' אה“וו השבח שנתן לי במ”ש בצד 286 וז“ל היה מתקן מראה המקומות שהם בהוצאת הקודמות בשבוש ואלו לא בא אלא לעשות דבר זה דיו שיקבל שכר טרחתו ע”כ, וא“כ כיון שהגיד שוב למה חוזר ומגיד לומר שטעיתי אחרי ר”ש ארקוולטי?

ו‘) בצד 319 אחרי שהאריך באיזה דוגמאות כי רבינו נטה מפ’ כ' ואילך בפרשה אחת ממספר שלנו כתב וז“ל: ועתה כשנמצא בעה”ש בע' אביון בפנים הנוסחא של הערוך: בכ“ר פ' ע”א ברור הוא כשמש שאין זה אלא הוספה שהוסיף המו"ל ושנה בפנים הערוך שלחלוקת בעה“ע היה צ”ל פ“ע ועוד שדרך הערוך לכתוב פרשת ולא פרשה כמו שהעיר צונץ. ובאמת אלה המלות לא מצאתי בפנים בכל ההוצאות (!!) אבל הח' המו”ל לקח זה מר“ש הארקוולטי שעשה מראה מקומות לערוך עפ”י חלוקה שלנו והם כתובים על גליון קצת דפוסים וויניצ“אה שנת תי”ג (?) באזיליא שנת שנ“ט והכניסן לפנים הערוך עכ”ל. ואני אומר כי כפעם בפעם טעה גם פה ה' אה"וו ואם הוא לא מצא אני מצאתי וכל מי שראה ספר ערוך דפוס ראשון, פיזרו, וויניציאה הרצ“א (ובכ"י ערוך) ובכל דפוסים הישנים הנ”ל אי' בע' אביון בזה“ל כי שומע וכו' בבראשית רבה פרש' ע"א אמר רב בנימין וכו' (ואגב אעיר כי שם ציין רבינו פרש' והוא פרשה, ועוד בערכים אין מספר הובא רק פ' וכלל שנתן ה' צונץ מוסב רק או לרוב אם ציין רבינו הסוגיא והענין בלי סימן המספר) עכ’פ נראה בעליל **כי בכל דפוסים הישנים אי' בע' אביון ממש כמו שניסחתי אני בעה”ש,** ואיך יצא גם בזה דבר שאינו אמת מפיו? אבל אם קשה באמת זו קשה: למה ציין רבינו בפנים בערוך ע' אביון פרש' ע“א והוא לפי הכלל הנ”ל שרבינו נטה מפ' י"ז והלאה באחת היה באמת לרבינו לציין פ“ע! אבל בוא וראה הדוגמאות הרבות שהבאתי לעיל (אות ה') מפרשיות של ב”ר בסדרי ערכי אלף ותמצא כי חוץ מזו הדוגמא של פרשה הנ“ל ישנן יתר פרשיות שעלו בחשבון מספר אחר בין בערוך בין במדרש ב”ר שלנו. ואלה הנה הפרשיות שהובאו בערכי אות אלף: ב“ר פי”ט בע' אבבית (וכ"ה במדרש ב“ד שלפנינו פי”ט), ועוד פ' י“ט בע' אדם א' (וכ"ה אצלנו); פ' כ' בע' אאנה (ובעה"ש איגיאה) וכ"ה אצלנו. **פל”ג** בע' אבל ב' (וכ"ה אצלנו) פמ"ב בע' אליותרופוליס ובע' אפכי (וכ"ה במדרש אצלנו) פמ"ט בע' אברהם (וכ"ה אצלנו); פנ"ג בע' אבבית (וכ"ה אצלנו); פע"ז בע' אגריאון (וכ"ה אצלנו); פע"ח בע' אגומין (וכ"ה אצלנו). הרי מצינו כי בעשרה ערכים הובאו פרשיות מב“ר שמסכימות במנין מספרן בערוך ובמדרש שלפנינו, ולכן אל תתמה על החפץ בראותך כי גם בע' אביון היה מסכים סימן מספר פרש' ע”א עם מספר שלפנינו בב“ר, ובאמת כמו כן הובאת זו הפרשה בשם ב”ר פרש' ע“א בע' סנט, אבל בהיפך בערכים אלה היינו בע' גד א‘, גד ד’, נמפה, פלך א' קר י”ז הובאת זו הפרשה בשם פ' ע"ב אמור מעתה כי גם במנין פרשה ע“א הן ולאו ורפיא בידיה דרבינו נתן כמו בפר' י”ב אשר עסקנו בה לעיל ( אות ה'). אבל בכ"ז לבי נוקף ועוד צריך הדבר לימוד ובספר מפתח לערוך השלם אאריך יותר אם יהיה חלקי בחיים.

ז‘) שם בצד 319 וכן תמצא בע’ אנטיקיסר הכנים ג“כ לפנים בב”ר פנ“ד (ג"ג) וזה ליתא בכל הוצאות שלפני, אבל כ”ה בגליון בטעות עכ“ל. ואני אומר כי גם בזה טעה ה' אה"וו כי כמו שאני ניסחתי כ”ה ממש בדפוסים הישנים בדפ“ר, פיזרו וויניציאה הרצ”א וז“ל אנטיקיסר בב”ר פרש' נ“ד וה' פקד את שרה וכו' וכו' ועליו סגרתי נ”ג כלומ' לפנינו סי' מספר בב“ר הוא פ' נ”ג, וכן עשיתי בכ“מ אשר הביא רבינו סי' מב”ר הבאתי בין שני חצאי עגולים סי' פרשה אצלנו במדרש כדי להקל על הקורא למען ירוץ בו.

________________

ועוד הבאתי על הנייר כמה וכמה השגות על יתר דברי ה' אה“וו אבל אחר עיון גמרתי אומר כי תהיינה מונחות ונשארות בין הכתובים כי אינני רוצה להכניס על עצמי עם הח' הנ”ל בפלפולים בענין פשט הערוך בדבר שתלוי בשקול הדעת. אבל מה שכתבתי מן אות א' עד אות ז' איננו תלוי בשקול הדעת כי ענינים האלה כולם ברורים כשמש בצהרים וזיל קרי בי רב הם נייתי ספר הערוך מדפוסים הישנים (דפ“ר, פיזרו, וויניציאה הרצ”א) ונחזי!

אחרי הדברים והאמת האלה נכון לבי בטוח כי הרב החכם ווייס ני' לא ישליך אמת ארצה ויכתוב יושר דברי אמת לאמור: דברים שאמרתי לכם טעות הם בידי! כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית.

פה פינפקירכען יצ“ו עש”ק לסדר לא תטה משפט תרמ“א לפ”ק.

חנוךְ יהודה קאָהוּט מו"ל ספר ערוך השלם.

_________________