א. על דבר ישוּבה של ארץ ישראל    🔗

אחרי כי קצה נפשי בעולת התמיד העשויה לפני קוראי “הלבנון” ע“י דורשי טוב לעמם, מדי שבוע בשבוע: הגיונים ודברים שנאמר ונשנו וחזרו ונאמרו ע”ד טובתם של ישראל מבלי שיסבבו שום רגש והתעוררות להוציאם מכלל מחשבה לכלל מעשה¹, התחדשה רוחי בקרבי בראותי שאלה אחרת, שאלת “תקונם של יושבי א”י" מוגשת לפנינו לשאת ולתת בה. השאלה ההיא אינה נופלת בחשיבותה ומעלתה מכל רעותיה העוסקות בתקונם של ישראל בכלל, אולם אם נועדה היא גם לגורלן: לקום לעולם ענין לפלפל בו מבלי צאת לפעולות אדם או היא תבוכר על פניהן לבוא לכלל מעשה ותושיה, מי יוכל להגיד מראש? אנו אין אנו בני חורין מנסות דבר ועצה הלום, ואם ראינו ונסינו כי כמעט אין תקוה לכונן דבר גדול ונכבד באומה מפאת פרוד הדעות ופזור הנפשות לא יפול לבבנו עלינו, כי חובה היא על כל אדם אשר יהין לעלות אל חפץ גדול ונעלה לאמץ לבו מבלי להבהל מבחינות בלתי מצליחות ותקות נכזבות. אם נסה דבר ולא הצליח, לא יאמר נואש, אך ברוח כביר וארך רוח יחל מלאכתו מראשיתה, ואנו האם אין חפצנו גדול ונכבד מאד בענין שיהיה כדאי לבחינה ונסיון? האם מגמתנו שמה לה למטרה ענין קל ופחות מהתחדשות כבוד האומה? מדוע לא נחלץ חושים בסבלנות ורצון עז למצוא הדרך העולה למטרה ההיא?

הדבר אשר עוררני עתה לדבר הוא מכתבו של הכותב הנכבד מלונדון אשר הפיק רצון ממני מאד. לא אוכל לכחד כי נפלגים אנו בדעותנו ע“ד תכלית ישיבת הארץ, אבל ביתר שאת דעותינו מתאימות בדבר איכות האמצעים אשר על פיהם נתקן את הישוב באופן מרוצה לשנינו. הכותב הנכבד הזה הנהו מבעלי ההשקפה הנזירית המחבבים את הרעיון הידוע אשר מיום שחרב בית המקדש עלתה היהדות וישבה לה תחת כסא הכבוד, ותפר בריתה את החיים המדיניים. כל מגמתם של אלו לעשות את ירושלים בית מקלט לנזירים ומתבודדים הפורשים עצמם מחיי שעה לחיי עולם, ואולם אני ככל בעלי ההשקפה המדינית, לבי נוהה לראות את ירושלים ביפיה כאחת מבנות אירופה המהוללות, בפשטה מעליה מעיל הנזירות ופניה הזעומים, ובלבשה לבנים ופנים צוהלים להיות קריה עליזה, עיר הומיה, סחר גוים ומושב החכמה וחרושת המעשה. דרכי ציון האבלות, שדמותיה השוממות, וחורבותיה אשר היו למעון תנים ובנות יענה, כרקב המה בעצמותי ונפשי מתאוה לחזות בנועם אדמת הקודש בשובה לפרוח כגן עדן ולהצמיח גפני ברכה ושדי תבואה, לא לערבים הללו, אך לבניה אסירי התקוה אשר מאפסי ארץ אליה ינהרו לפקדה לעֹבדה ולשמרה. אמנם אם נפלגים אנו בדעותינו, עכ”פ שנינו מודים שאי אפשר לרעיון לבו של כל אחד להמלא בעצם תומו. אני בכל התלהבותי בעד השקפתי, לא נפתה לבי להאמין כי רוב אחב“י יחשבו ויהגו כמוני אם אמנם כבר הגיע האביב ושמש אהבת הבריות החלה לשלוח קרניה המחממות להחיות לב נדכאים ולחדש ששון ותקוה בלב חברת האדם הכללית, לא נכחד ממני כי עד היום לא רב כחן לשבר עזוז יד הקרח הנורא אשר הפך לקפאון את לב האומה הישראלית והפיל תרדמה עזה על רגשותיה הלאומיים משך ימי חורף ארוך של אלפים שנות גלות ומצוקות ועוד יעלו עשבים בלחיינו בטרם ימס הקרח הזה ותשובנה ההרגשות האלה לתחיה ולפעולה כאשר היו בימי נעוריהן כאשר פרח ישראל ביפיו וגבורתו וקיומו בפ”ע. גם בעלי ההשקפה הנזירית יודעים ומכירים שאין ספוק בידם לעשות את ירושלים לבית נזירים כתבנית בתי הנזירים של העמים האחרים אשר להם נכסים ונחלות ורכוש רב לפרנסת הוצאותיהם. קופת א“י לא השפיעה מימיה כדי ספוק פרנסה מצומצמת ליראים וחרדים המסתופפים בעיר הקודש, וכל שכן עתה אשר מיום ליום היא הולכת ומתדלדלת, והמקבלים הולכים ומתרבים ואנשי אמת ימעטו וחלול ה' מתרבה. לסבות אלה הסכימו בעלי שתי ההשקפות, כי באה העת ליושבי אדמת הקודש לצאת משעבוד “נהמא דכסופא” ולשלוח ידם בעבודה ובעמל כפים מבלי הפנות לבם מחיי עולם ודבקות באלהות. להשגת התכלית הנרצה הזאת, אין טוב בעינינו משמוע לעצת הנכבד מלונדון לתת מסחר תשמישי קדושה בידי יושבי אדמת הקודש הללו, אם שלא נוכל לקבל עצתו זאת בצביונה ובצורתה, לאשר הכותב הנכבד הזה לא שם לבו לבחון אשר המלאכות המנויות מצדו רובן הן מאלה שהתפללו אנשי כה”ג עליהן שלא תעשֵרנה את בעליהן, ותפלתם עשתה כפלים, עד כי גם לחם צר לא תספקנה להם, ומה זה הוא נותן לפני עשרת אלפים איש? אולם דיינו שמצאנו המטרה שאליה שאפנו, ואם לא טובו בעינינו המלאכות שהוא נותן לפנינו, הלא בנקל נמצא אחרות כמתכונתן אשר שכר רב כרוך בעקבותיהן.

גם למלאכה אחת מן המנויות ממנו, יש לשים לב, והיא מלאכת גדול האתרוגים ומכירתם. הענין הזה כדאי הוא לעיין בו גם מסבה אחרת. הנה זה איזה שנים, שהיונים בעלי גנות האתרוגים, באו בעצה אחת לבצוע בצע ממדת חביבת המצות המסוגלה לנו ולהעלות מחיר האתרוגים משנה לשנה, עד כי בשנה האחרונה הגדילו לעשות באופן מבהיל מאד, ועוררו עליהם חרון אף גדול. כל ישראל לבשו קנאות, והתגעשו כי חרה להם, והרב המו"ל את הלבנון יצא המערכה במאמר מחוכם לפרוץ קשר הרשעים האומרים לנצל את ישראל, ויפץ אור בהיר על כל תהלוכת המסחר הזה ונכלי תרמיותיו, גם מלאו לבו להגיד לכל החסידים והחרדים המהדרים אחרי אתרוגים כשרים בלי כל פקפוק כי אתרוגי איי יון, מאיזה שם שיקרא עליהם, כולם לא יצאו מכלל חשש הרכבה וברכה לבטלה. ואולם שבעת ימי סוכה ושני ימי החג, דים היו לשכך כעס וחמה ולמתק את הדינים, ואך פנה החג פנה איש איש לבצעו ומסחרו, ודבר האתרוגים נשתקע ולא נאמר. ובין כה וכה הימים נודדים, וחג הסוכות ממשמש ובא מחדש, ואם לא נקדם בשנה זו למנוע העול, אזי יש תקוה כי הפעם היונים יחלקו שללנו בלעגם לנו, ואנחנו נחרק שן מבלי הועיל. ולכן הנני שמח מאד כי הביא המקרה בידי לעורר השאלה הזו בעוד מועד, ומבקש אנכי מאת קהל הקוראים לבלתי יעברו עליה בלי משים.

מאת־אלף אתרוגים הבאים מקורפו, ימכרו בטריסטי מדי שנה בשנה, מלבד הבאים משאר האיים, ומלבד הנמכרים במקומם, כל המון האתרוגים הללו עולים בשוים לעשרת אלפים פרחים, ואולם היונים לא נמנעו מקחת חמשה פרחים בעד אתרוג אחד. ועתה צא וחשוב, כי ארבע מאות ותשעים אלף פרחים לקחו בעד האתרוגים עודף על שוים האמתי, בחיי ראשי! כי חרפה היא ליהודים המצוינים במלאכת המסחר, כי יניחו לתגרי היונים להתל בם, ולהערים עליהם במדה גדושה זו. הלא תשמענה אזניכם קוראים יקרים, ארבע מאות ותשעים אלף העדיפו היונים שנה זו, ובשנים הבאות מה יעשו? והון רב כזה אנו משליכים אחרי גונו כדבר אין חפץ בו!! הלא תענו קוראים יקרים, מה בידנו להשיב לנפשנו, כי תשאל חשבון על מעשה פזור הון רב כזה, בעוד אשר תקונים גדולים וחשובים הנחוצים לקיום האומה, פניהם חבושים בטמון ולא יצאו לפעולת אדם מחסרון כסף? מה נענה לאלפי עניים בתוכנו אם ישאלונו מדוע אנו מעלימים עין מהם, ונותנים נפשם טרף למתלעות העוני והרעבון, בעוד שאין אנו חסים על ממוננו להשליכו לפני היונים? ומה תאמרו לי ולכל מי שהוא בשאלו: מה היה לישראל כי אבד כספו ורכושו החביבים לו מאד, כי קנם בדמים, בחרף נפש, ובקללת עלבון חרפות וגדופים, לתת אותם בעד פרי בוסר העומד להמכר בעד גרה אחת? ידעתי אמנם כי רבים ישיבוני: חביבה מצוה בשעתה ולפום יוקרא אגרא. כי כן אמנם כבר השיבו אנשים ידועים להרב הגאון אב“ד דק”ק ראסיין. אך העובדה היא כי האנשים האלה טפשים גמורים, התורה חסה על ממונם של ישראל אפילו במקום מצוה, וכ“ש שאין רצונה שירבו ישראל במחיר המצות במקום שתמצא ידם לקנותם בזול. הלא כשדרש רשב”ג: אשה אחת מביאה קן אחד לכמה לידות ואין השאר עליה חובה (כריתות), כשאמרו חז“ל: אין פודים את השבויים יותר מכדי דמיהם (גיטין); כשאמר שמואל לאיש נכרי, אשוו זבינכו (סוכה), וכל הרבנים הגאונים הנוהגים מאז לאסור איסור על מוכרי דגים לשבת לבלי ייקרו השער, הלא כל אלה חלוקים המה על החכמים הידועים, שהשיבו התשובה הנצחת הנזכרת, ואנחנו, לפי דעתי, הלא לאלה עלינו לשמוע, ולא לחסידים שוטים שאין מהם חולה על אבדן ממון ישראל. ואלו ידעתי לכל הפחות שאנו עושים בממוננו מצוה מן המובחר, אולי החרשתי, אבל מה נענה ומה נאמר אם אנו מאבדים את כספנו, ומעלים חרס בידינו? כבר העיר הרב המו”ל במאמרו הנזכר, שכל אתרוגי איי יון לא יצאו מכלל חשש הרכבה, ואני מוסיף עוד להעיד מפי עדים כשרים ונאמנים, אשר ההשגחה על כשרות האתרוגים אין לסמוך עליה כלל. חותם ההכשר מוסר הרב מטריעסט ליד אחיו או בנו, והאנשים האלה ימסרו החותם ליונים עצמם כשיבקשום על ככה… ומעשים בכל שנה הוא, אשר ערך עשרים אלף אתרוגים המורכבים ודאים, לא יזוזו מטריעסט עד שיוכשרו בכלי וד"ל.

והנה להרים המכשול הזה מדרך עמנו, שלש דרכים לפנינו, האחת היא עצת הרב המו“ל נ”י לאסור אסור על אתרוגי קורפו לבלתי יוקחו למצוה, ולתור לנו מקום אחר שממנו נביאם, ועצה הוגנת היא, כי באמת הלא ארצות אזיה ואפריקה הברוכות בשפע הצמחים היפים והיקרים, תשפענה לנו גם אתרוגים מהודרים וכשרים ודאים למכור, בני אזיה ואפריקה עוד לא למדו להוסיף הדר על האתרוגים ע“י מלאכת ההרכבה, והפרי הזה אצלם הנהו לע”ע בצביונו של יוצר בראשית ואין בו שום חשש פסול, גם אין לסגת אחור מפני רחוק המדינות הללו, כי בימינו אלה אשר מסלות הברזל ואניות הקטור מקרבות אפסי ארץ בזרועות עולם, אין מרחק עוד אשר יפרידנו.

השניה, היא מה שאני מציע בזה לפני דעת הקהל, להוציא את המסחר הזה מידי התגרים ולעשותו למונופוליה של הקהלות. לא נכחד ממני, כי המונופוליה בכלל נבאש ריחה בעיני חכמי האיקונומיה המדינית, להיותה גודרת בעד התחרות הסוחרים, ועומדת לשטן בדרך הסתעפות המסחר הכללי, אולם כבר בארתי במקום אחר, שאין למדים בכיוצא כאלה מן הכללות, אם המונופוליה דרכה להזיק בהיותה נתונה בידי תגרים פרטים אשר עיניהם לבצעם ושכרם, הלא תועלתה רבה בהיותה מסורה בידי באין כח הצבור, אשר מגמתם וחפצם טובת הצבור, המה הלא יתנהגו מנהג ישרי לב עם היונים המוכרים מעבר מזה, לבלתי פזר להם יותר מכדי מקחם, וכן עם הקונים הפרטים מעבר מזה לבלתי העלות למו השער יותר מכדי רוח מועט, תחת אשר התחרות הסוחרים שהיתה עד היום לא הגיע תועלתה אלא ליונים המוכרים, אשר בראותם רבוי הקופצים המשתקשקים בחוצות טריעסט, לא נמנעו מהעלות מחיר האתרוגים ככל העולה על רוחם, והקונים גם הם בהיות שאין עיניהם אלא לבצעם, ובהיותם בטוחים שאחב"י מחובבי המצות לא יקפחו את שכרם, לא עמדו על המקח, ולא נשאו ונתנו יותר מדי אך ככל אשר שאלו היונים נענו להם. למוד מעתה, שאלו מסרנו המסחר הזה בידי הקהלות עצמן הדורשות טובת בני עדתן, לא מצאנו כל אלה.

הדרך השלישית היא, למסור המסחר הזה בידי יושבי אדמת הקודש. אדמתנו החביבה מצמיחה עצי הדר למכביר ביפו, חיפה ובכל חבל הים, נמצאים גנות עדן מצמיחות אתרוגים בשפע, ובכל זאת לא פרץ מסחר האתרוגים שמה, מבלי אדע לזה סבה אחרת זולת מה שאחינו יושבי הארץ לא נתנו לבם עד היום להנות מיגיע כפם ומפרי מסחרם², אולם עתה, באה העת לפקוד את שדה המסחר הזה, לבלתי הבירם עוד, כי יש בכחם לתת יבול ותבואה בהמון, לאחינו המדוכאים שמה, ואם גם ייקר לנו מחיר האתרוגים, הנה עכ"פ לא יעלוהו יותר מן היונים חומדי הבצע, ואנו הלא לא ידאב לבבנו בדעתנו כי לא זרים יבוזו יגיענו, אך אחינו העניים המרודים יתפרנסו ממנו.

שלש דרכים הצעתי לפני דעת הקהל לגדור בעד הפרצה שזכרתי, ואולי תמצאנה עדו כהנה וכהנה טובות מאלה. אני אינני אומר קבלו דעתי, אך אקרא בכח לכל מי שעוסקים עם הצבור לשם שמים, שיתעוררו על השאלה הזו ולא יעברו עליה בשתיקה. החובה על כל מכתבי העתים וסופריהם, בהיותם מופקדים כשומרים על חומת ישראל, להגיד מה שיראו, ולהזהיר את העם, ואל ישיבו את עטם אל נדנו בטרם עשה שליחותו להוציא הדבר לידי פעולה, ואולם אם חובת מה“ע לדבר, הלא חובת הרבנים לעשות. ובפה מלא אומר, כי המכשלה הזאת תחת ידי הרבנים יושבי על מדין, ורק בהם תלוי הדבר, אם אמנם בשאר תקונים שאנו דורשים מידם, יש להם להתנצל ולאמר: גלה כבוד מאתנו, ואין דברינו נשמעים היום, אולם בדבר הזה גם התנצלות זו אין להם, בעה”ב בימינו אלה מסירים אזנם משמוע לקול המצוה עליהם לתת, הלא ביתר שאת ישמעו לו בחפץ לב בצוותו עליהם לבלי תת, ומדוע לא יקבלו עליהם גזרת הרבנים שאין תכליתה אלא לחוס על ממונם? אחת היא על כן אמרתי, אשר אם החרש יחרישו הרבנים לעת כזאת, תהיה לנו זאת לעדה כי בעו"ה נתעותו הדיינים, אין חושש מהם לטובת הצבור, ואין משתתף מהם בצערם של רבים, כי יאהבו מנוחה ועשתות שאנן, וכדי בזיון וקצף! בבקשה מכם לבל תשאו עלי עון על דברי אלה, כי בחומי נפלטו מפי עטי, ומוטב היה להם אפשר שלא נאמרו, אבל עכשיו שנאמרו, פשפשו במעשיכם וראו, אם לא כדברי כן הוא, ותנו דעתכם לתקן המעוות, וביחוד, החובה הזאת מוטלת על בתי דיני הצדק שבווארשוא ובוולינא, כי אל העירות האמהות האלה עיני ישראל תלויות וכמעשיהן יעשו.

קנצי למלים, ואשובה לאשר החילותי לעיין בענין יושבי א"י לתור להם מנוחה ופרנסה בכבוד, באופן שלא יחללו את קדושתם, והנה מצאנו ראינו כי מלאכת גדול האתרוגים ומכירתם, יש בה ממדה זו, באשר נושאה הוא מתשמישי קדושה, אך אם מעט היא להמציא פרנסה לכל המשפחות הדרות שמה, הנה ישנן אתי עוד שתי מלאכות גדולות וטובות ממנה אשר בכחן להיות מעין ברכה וישועה לנפשות מאליפות.

האחת היא מלאכת זכוך השמן. הצרפתים מוציאים שמן מאכל וכמה רבבות בת לשנה, ושמנם ירבו עליו קופצים בכ“מ, מפאת טוב טעמו וזכותו. אולם אצל היהודים החרדים, יבאש ריחו מטעם חשש תערובות שומן חזיר, לא זה המקום ולא זו השעה לבחון עד כמה צדקו החוששים הללו, אך עכ”פ המעשה אמת נצבת שרבים נמנעו לאכול שמן, וינזרו אף מן המטעמים שנתערב בהם שמן ואם אמנם עוד רוב ישראל לא יחושו לכך, ושמן פרובינציה יערב לחכם כמאז, אין ספק אצלי שאין זה אלא מפני שאין שמן כשר זך וצלול נמצא להם, אולם אם אך יעלה בידי יושבי אדמת הקודש לכונן בית מלאכה זכוך השמן בתכונת בתי מלאכה אשר בצרפת וישלחו את שמנם הנה, אין ספק כי כל ישראל החרדים לא יאכלו שמן בלתי זה, המובא מא“י, שאין בו שום חשש תערובות, וכשר הוא לכל הדעות, ואפילו אם יעלה להם השמן הזה ביוקר מעט לא יחוסו על כספם, כדי שלא להמנות בין העברינים, אלא שבאמת אינני רואה שום סבה, מדוע לא יוכלו בני א”י להתחרות עם הצרפתים ולמכור שמנם הזך באותו המחיר עצמו שהללו מוכרים? הלא הזיתים נמצאים בא"י במדה גדושה, וביחוד בארץ הגליל שטובלת בשמן רגליה, ובימים מקדם הוציאה שמן הרבה למצרים ולשאר הארצות, ואם עתה כחש מעשה זית, הלא אין זה אלה בפשע הערבים הפלחים העצלים ואין ספק אצלי אשר אם נתנה לב להרים קרן עבודת הזיתים וגדולם, עד מהרה תענה לנו האדמה את ברכתה ונמצא מאה שערים.

המלאכה השניה, היא מלאכת היין. אם אמנם כי יש לנו יין כשר מהונגריה, וחבל הרהיין, בשפע רב, עכ“ז אחשבה למשפט כי היהודי החרד והאוהב את ארצו הקדושה יבחר לו למצותיו, לקדוש, הבדלה וכוסות, ביין של א”י, ובכרוהו על פני כל אחיו. הסבה הקטנה הזו, דיה לתת מהלכים למסחר היין מא“י בכלל, וכמה אלפים חביות אפשר להן להמכר בחו”ל בריוח.

שתי המלאכות הללו, אם אמנם מלאכות של חולין הן, מכל מקום צד קדושה ומצוה יש בהן, ונאה ויאה לאנשי א“י להתעסק בהן מבלי עזוב מקדושתן מאומה. וע”כ זו עצתי, אשר נוכנן חברות מסחריות ע“י אקציות, שזו תהיה מגמתן, לכונן בתי־בד ויקבי יין במדה גסה, ולהכין את השמנים והיינות במלאכת מחשבת, שיהיו טובים וערבים בכדי שירבו עליהם קופצים בחו”ל, ותשתדלנה החברות הללו להרחיב גבול מסחריהן באירופה באזיה ובאפריקה ואמריקה, ועל ידי החברות האלה, יושעו כמה אלפים מישראל המחוננים עפר ציון, והיה כל הנותר בציון אשר הקדיש נפשו באמת לתורה ועבודה, קדוש יאמר לו, ויתפרנס מקופת הצדקה בריוח, ויהיה לבו פנוי לעבודת ה' והיה מעשה הצדקה שלום ושלם.

(“הלבנון”, שנה י“א, גליון 35, 36, תרל”ה).

 

ב. דבר אל מריבי    🔗

לרגלי מאמרי “ע”ד ישובה של א“י” התחוללה עלי מלחמה איומה משני העברים, הר“י ליפשיץ מעבר האחד התובע עלבון חברו מצא מקום לגבות את חובו, והר”י ריבלין מעבר השני קנא לציון קנאה גדולה ויכלה כל חצי זעמו בי³. והנה יסלח נא לי ה' ליפשיץ, אם אחשוך תשובתי לעת אחרת כי מלחמת יחיד הוא נלחם ומחלוקתו אינה לשם שמים, ע“כ אין השעה דוחקת. ואולם הר”י ריבלין סופר הכוללות בירושלם תוב“ב, הלא מלחמת ה' הוא נלחם, כי בא אלינו בשם הכלל כלו וכונתו רצויה מבלי שום נגיעה ופניה חלילה. לכן אענהו ראשונה, ולא עוד אלא שסכנת נפשות יש בדבר, כי הר”י ריבלין, כפי הנראה, נבהל מאד מדברי פן אפקדהו גם אותו במספר החולים, ואכפה עליו ההר כגיגית להשקותו סמי מרפא מרים, למען יתעמל ויזיע, וע“כ חובתי למהר להרגיע רוחו ולהבטיחו כי חלילה לי ממחשבה כזו. עוד זכור אזכרהו, גם ידעתי גם שמעתי כי ת”ל שמן חלקו, ואיננו זקוק לתרופות; אבל זולתו הלא נמצאים בירושלים בעו“ה חולים לאלפים שלא עלה עליהם הגורל, להולד במזל כוכב, ונגזר עליהם להיות חייהם תלואים להם מנגד, בצפיתם יום יום לקבל מנת החלוקה והקדימה וחלוקות קטנות וכיו”ב מידי הרבנים וסופריהם; אל האמללים הללו נפשי הומה באמת, וידעתי מאד כי המה עומדים ומוכנים לקבל עליהם כל יד עמל ויגיעת בשר ונפש למען יפקיעו נפשם מידי שעבוד לחם העצבים, ויסלקו ידיהם מן המחלוקות והמריבות והקטטות המתחדשות עליהם יום יום; למענם רחש לבי דבר טוב, ואמרתי מה שאמרתי, ואם ה' ריבלין לא ימצא חפץ בדברי לא יפול לבו עליו כמובן…

והנה לא אשים לב אל מחציתו הראשונה של מאמר הר“י ריבלין כי אין כבודי להשיב על דברי להג ועזות הראויים למי שאמרם – כלומר: למי שיודע ומכוון שמקומו מכבדהו – ואמנם אסורה נא ואראה גופן של תשובותיו, עד כמה יש בהן ממש. הנה ה' ריבלין יחוה דעתו, כי אין תקוה למסחר האתרוגים אשר יתן שכר טוב לעמלים בו, והוא הדין בזכוך השמן ועשיית היין, וראיותיו הלא הן עדים חיים וקיימים אשר שלחו ידם במסחרים הללו, ויצאו בנקיון שנים. קורא יקר! אלמלי ידעו בני א”י דרכי המסחר, והיו מתנהגים באתרוגיהם מנהג סוחרים מובקהים, גם אז לא הייתי מתפלא על כי לא יכלו לעמוד לפני אתרוגי קורפו המהודרים, בשעה שהיו נמכרים בזול. עאכו“כ שלא ראו ברכה בהיותם מתנהגים מנהג חזרה על הפתחים בכבוד! הלא כך סוחרי ירושלים עושים: מי שיש לו קרוב או מודע בחו”ל שהוא עשיר, אע“פ שהוא בנקיר פאבריקאנט או סוחר עצים או קבלן אצל הממשלה, קרובו שבא”י לא יחדל לזכותו במצות מכירת האתרוגים. והנה כבוא האתרוגים מא“י לאיש ההוא אשר רוחו פזורה לכל רוח, ולבו הולך אחרי בעלי משאו ומתנו, אחרי רפסודותיו שהפליגו לים, או אחרי המון עושי המלאכה שצריך להספיק להם עבודה ומזון, האם מניח איפוא כל עסקיו והולך ומטפל במכירת האתרוגים? חלילה, הנה אך לצאת ידי חובתו בוחר לו איזה אתרוגים ושולחם לאיזו שהם בעלי ברית מסחרו, והשאר, אם בעל נפש הוא, ויחוס על ממון קרובו לבלתי הותיר את האתרוגים עד אחרי החג, ימסרם לאחד הסרסרים למכרם בכל מחיר שהוא. זוהי תורת המכירה. ואולם סדר הגבייה כיצד? בוא ואגיד לך. בעלי ברית הגביר אשר שלח להם את האתרוגים למצוה, מקצתם ארכה להם המלחמה הפנימית, אם לבחור באתרוגי א”י או במהודר קורפו, וערב החג בין השמשות גבר עליהם יצרם הטוב וישיבו אתרוג א“י לידי בעליו, מקצתם חשבו כי בן בריתם שלח להם אתרוגיו למנחה, ולא עלה על דעתם כלל לתת לו תשלומים אחרים זולתי תודה, פן יפגעו חלילה בכבודו; ומקצתם אשר אמנם ידעו מפי הנסיון כי בעליהם לא לשם מתנה נתן להם אתרוגים, שכחו ממש להשיב מחירם וכבר נשתקע הדבר, ואין כבודו של העשיר לתבעם. ואולם הסרסור הצליח במכירותיו יותר, המחיר עולה לו בשכרו הוא, שלשים גרה האתרוג מעות מזומנים; אבל – הנה כלה עסקיו ערב החג עם דמדומי חמה, ולא הספיק למסור חשבון לידי בעליו, ובמשך ימי החג כבר נתאכלו המעות, ועכשיו מעיד עליו שמים וארץ שאין לו במה לשלם. כבוא תוצאות החשבון הזה לפני הגביר, ימשוך בכתפיו יקח איזו רו”כ מחפיסתו, וישלח ירושלימה לקרובו, בבקשה ממנו לבלי יוסיף להטרידהו בעסקים כאלה. זה סדורו של מסחר ארץ הישראלי באתרוגים, וכך היא המדה גם במסחר היין והשמן. אך אנו אין לנו אלא כלל גדול: איזהו מסחר שסופו להתקיים? זה שכל המתעסקים בו עושים ע“מ לקבל פרס, ויש להם ממנו הנאה. כיצד? מי שיש לו סחורה ורוצה למוכרה בעיר אחרת, לא ימכרנה לא ע”י קרובו, ולא ע“י מיודעו בתורת החסד, אלא בורר לו תגר מומחה ונאמן, וכורת עמו ברית למוכרה על ידו, ונותן לו שכר טפולו, אם אתה עושה כן, סחורתך תמכר בזמנה ובשויה, ותראה בה סימן ברכה. מעתה הרי יענה ה' ריבלין, האם האנשים שיקחם לראיה נסו לעשות סחורתם בדרך כבושה וסלולה כזו? ידעתי אמנם דבר ישיבני, כי סוחר היין באמת כה עשה, ועשה מיינו אוצר, וכרוז יצא מלפניו בכל מכה”ע: כל מי שרוצה לקנות יבוא ויקנה, ואעפ"כ לא היה איש שקנה; אולם באמת גם סוחר היין שגה מאד בבחרו לו עיר אמסטרדם או המבורג לקבוע שם חנותו, אלמלי הביאו לווארשווא או לריגא, בטוח אני כי ימצא עליו קופצים הרבה, ולא עוד אלא שסוחרי היין עצמם יקחוהו ממנו בחפץ לב, ועד מהרה ימצא נתיבות בבית עשירי ישראל, ורבתה עליו הדרישה, אבל בארץ אשכנז מי יפנה אליו להביא יינו משם? אם רוצים אנו לתת מהלכים לסחורה ידועה, עלינו להשתדל להקל השגתה אצל הקונה, כמה שאפשר עד שיצא טבעה בעולם.

הנך רואה קורא יקר, עד כמה צדקו השגותיו של ה' ריבלין על דברי בכלל. אך עוד שאלה קטנה יש לי לשאול מעמו: מה המריצהו להשיב על דברי? האומנם תשובתו בצדו: “יען עליתי על מגדל הלבנון, ובאשר הנני שם הוא”. אולם הן עד היום לא הסכנתי לראותו שומר צעדי רגלי, ונמשך אחרי כצל, ולמה אעמיס עלי חברתו עתה? אכן אם יאמר כי גוף הענין אלצהו לכך, באשר מצא דברי שאינם מכוונים, הלא יסלח לי אם אומר, כי נבהל ברוחו להשיב, בטרם ידע והבין את הנידון אשר לפניו, ואלמלי היה מעיין בדברי בדעת מיושבת היה לו לתת כבוד לשמי ולשבחני, כי כונתי לדעתו. הן בכל מאמרי “ע”ד ישובה של א“י” לא פניתי לי אל בני א“י עצמם לעוררם למלאכה ועבודה שיאחזו בם מאליהם, ידעתי מאד כי האמללים האלה ידיהם אסורות מקצתם בדלות, מקצתם בבלתי יכולת ומקצתם בבלתי רצון ונבצרה מהם להתיר עצמם מן האסורים הללו, ולכן לא אליהם אך אל אחינו בני חו”ל פניתי שיתנו ידם לאחיהם בא“י לחלצם מן המצולה שנשקעו בה. לבני חו”ל אמרתי שיקיימו עליהם לדורותם לבלתי השתמש באתרוגים למצוה זולת באתרוגי א“י, לבני חו”ל אמרתי שייסדו בתי מלאכה לשמן ויין במדה גדולה ובני א“י ימצאו אצלם עבודה, וגם ה' ריבלין פנה לו לבני חו”ל לקנות נחלת שדה וכרם לחלקם לבני א“י ובמה נגרעה עצתי מעצתו? ולא זו בלבד, אלא שמסחר האתרוגים, ע”פ האופנים שאמרתי אני ליסדו, היינו: שתנתן מונופוליה של האתרוגים לבני א"י לבדם, כמעט שיצא מגדר מסחר ובא לכלל חלוקה, כי אין בו עמל ושכרו ודאי ולמה יתמרמר עלי ה' ריבלין? אתמהה!

קודם פטירתו מראה לי ה' ריבלין פנים שוחקות ויעשה שלום לי על מנת שאפר בריתי את המתלוצצים ואחדל לבזות עיר הקודש. קוראים נכבדים. קובלני אני לפניכם על האיש ההוא ומוסר אני דיני לדעת הקהל. הנני עומד על רגלי, יבא מי ויעיד בי, איה מצא במאמרי הנדון שמץ ליצנות או בזיון עיר הקודש? בדברי בעיר הזו אשר אליה משאת נפשי, מעי כחלילים יהמו ולבי שותת דם, ויושביה בקרבה נפשי תנוד להם. כי ידעתי בצערם במה הם מתפרנסים ובמה המה נזונים, אבל חלילה לי להתל בם או לדבר בגנותם, כל כמה ששמעו אזני ולבי יודע מהנעשה בתוך העיר ויושביה, מעולם לא גליתי סודי בתוך קהל ועדה, מפני שכבודם חביב עלי, וגם מפני שלפי דעתי גלוי סוג החדר הוא באמת עון פלילי, גם לוא יראת הרצועה על פני, כי קלקלתו מרובה ותקנתו אינה של כלום. הנה מכתב אחד שכתבתי ביחוד לה' ריבלין, ובו העירותי רגשי לבי מבלי מעצור, כאשר ידבר איש אל רעהו מפה לאוזן, לא ידעתי מה המקרים שעברו עליו עד שנתגלגל ובא לו ליד בעל החבצלת, אשר ראה את המציאה ונפל עליה, והרים מכתבי לנס במכתב עתו מבלי הזכרת שמי עליו, המכתב הזה התגלגל ובא לו גם ב“הלבנון”, והעבודה! שכשראיתיהו מודפס ועומד, נצטערתי מאד על זה, ונוח היה לי שלא נדפס, אע"פ שגם בו לא פגעתי בכבוד יושבי ארץ־ישראל עצמם, אלא שקשים היו בעיני איזה בטויים שנונים שפלט קולמסי ונותנים מקום לטעות. הנה שמעתי דבת רבים מתרעמים עלי, על אמרי

במכתבי ההוא: “כקיתונים של זהב הייתם בעיני בני חו”ל, ועתה אינכם בעיניהם אלא ככדים של חרס מלאים אפר" הדברים הללו נראים קשים כגידים, אך לא מלבי הוצאתי מלים, אני לא אמרתי אלא מה שלמדונו חז“ל: למה דומה ת”ח בפני ע“ה וכו'. והנה לא לבד שלא בזיתי בדברי אלה את יושבי א”י כ“א אדרבא עשיתים לת”ח אשר עליהם לשמור כבודם מכל משמר, לבלתי יתחלל בעיני המון בני חו“ל, אשר סוף כל סוף מהם פרים נמצא. במקום אחר פלט קולמסי הדברים הללו, “עצלים, נרפים, מטילי עצמם על הצבור” זוהי הקריאה שאתם שומעים מכל פנה שאתם פונים. והנה מריבי גזו לראשיה דקרא, ויהי בידם לכלי מפץ לקנטרני בו, ואולם שוטים. שפילו לשסיה דקרא, הלא כל עין תראה, תעידני, כי לא אמרתי את הדברים אלא בשם אחרים. בדברים אלה פניתי אל אנשים ידועים בירושלים, הראשונים לכל דבר מצה ומריבה, ואמרתי להם כי אם יראת ה' נגעה בלבבם, הלא יתנו לב כי במעשיהם הללו גורמים חלול מקדש וקדשיו, וצלליהם מטילים המה על שאר יושבי עיר הקדש, להחזיקם גם אותם בחזקת נרפים ועצלים שאין מוצאים חפץ אלא באינטריגות ומדנים, אע”פ שבאמת יש בהם אנשי חיל הנוהים אחרי עבודה ומלאכה, וקצה נפשם בהתגרויות הנמבזות. עכ“פ שמות הגנאי הללו, לא אנכי בראתים יצרתים אף עשיתים, לא אמרתי להם אלא מה שידברו בם בכל עבר ופנה אנשים זולתי, וזהו קול ההמון ההולך ומתגבר ובולע וכובש כל קולות התבונה ומשפּט היושר השואלים כהלכה שאלה שכבר שאלוה האומללים מני שנות דור ודור: האיש אחד יחטא ועל כל העדה יצא הקצף? אלא במדה שמשנאינו ורודפינו מודדים לנו, מוציאים עלינו שטר ערבות, ומחייבים את הכלל באחריות הפרט, בה במדה מודד המון בני חו”ל לבני א"י ובהדי הוצא לקי עקרבא. והנה אם אומר אדם לחברו מה שמדברים בו או מה שידברו בשוק בעשותו כך וכך, היחשב לו לחטאה? הנה אתי משה בן עמרם, גם הוא הטיח דברים כאלה כלפי מעלה באמרו: ואמרו הגוים וכו' מבלתי יכלת ה' וכו‘. ממנו למדתי, וכמעשהו עשיתי ולא אירא אדם, אבל זולת זה, חלילה לי מבזות עיר הקודש. בכונה רצויה נגשתי אל המלאכה, ובלב טהור כתבתי מה שכתבתי, ואם אולי שגיתי הלא עיני בשר לי, וה’ הטוב יכפר בעדי, אך אלה מחללי קודש בזדון, אלה השמים ירושלים כמרקחה, ויתנו אותה לחרפה ויושביה לגדופים, לא יאבה ה' סלוח להם, הידעת קורא יקר מי המה אלה? הנה כתה אחת ישנה… אבל מוטב אשים מחסום לפי גם הפעם ושלום על ישראל.

(“הלבנון”, שנה י“א, תרל”ה. גליון 50).

 

ג. ישליו אוהביך, ירושלים!    🔗

באור פניך נתת לנו ה' אלהינו תורת חיים.

(ש“ע ברכה י”ח).

ידידנו הר"י ליפשיץ ערך למולי את מאמרו “שאלו את שלום ירושלים”, ואני חלילה גם ליל למעול מעל בקדשי השאלות הלאומיות ולעשות לכלי מפץ חרב נוקמת נקם הכבוד המדומה. לכן דרכי אשמור לשאת ולתת בדברים בהשקפה אוביקטיבית, להשיב על השגגות בענין, ולהודות על האמת כהלכה.

אם אמנם כי הר“י ליפשיץ לא הזכיר את שמי אלא על קלקלת בתי הספר שביפו, לא נכחד ממני כי גם דברי ראשית מאמרו למולי כוננו. אני גליתי דעתי במאמרי “על דבר ישובה של ארץ־ישראל” כי לבי לא הולך לשבח את ההשקפה הנזירית, ולעומתי הר”י ליפשיץ הולך ומוכיח כי הפרושים עדי יקר לישראל, וראוי והגון שיבחרו מקומם בירושלים. מבלי שם לב על איזה עוקצים קטנים שהבליעם בנעימה, אענהו כי טעות גדולה טעה בכונתי. מודה אני שאין טוב לאומה שלמה ומסודרה שיפקד בה מקום מפלגה מיוחדת של פרושים, ולא סוף־דבר הפרושים הללו שאינם מניחים מלאכה ומ“מ, אלא מפני שתורתם אומנותם, ואינם מזירים עצמם מן העולם, אלא בשביל ד' אמות של הלכות ומדעים, כי אמנם פרושים כמו אלה שמם אינו נאה להם כלל, כי לא פרשו מדרך ארץ, ואדרבא, הם הם העומדים בראש עסק ישובו של העולם, הם הם המפיחים רוח חיים בגולמים החמריים, ומהם תצא תורה ואורה להאיר מחשכי הרוחות, לעדן את ההרגשות ולהשכיל את הלבבות. לולא הכהנים הללו המקדישים גופם וזמנם לעבודת החכמה והתורה, ומאצילים מהוד קרני חכמתם גם על החברה האנושית בכללה, הגע בעצמך, ההמונים מה תהא עליהם? הלא ישקעו במצולות הפתיות וההבל, לבם יוכה בתמהון. גם שכלם ותבונתם ידעכו, התשוקה מולדת כל פוֹעל, תתקפל תחתיה כאבן שאין לה הופכים, ויחיו חיי בהמה מבלי משים לכל אשר מחוצה להם, זולת לאבוסם, והעולם ישוב לתוהו ובוהו. יפה אמרו חז”ל: תלמידי חכמים אינם נקראים בנים לאומה אלא “בוני” האומה ומיסדיה. אבל גם הפרושים הנזירים אשר התגברה עליהם מחלת המרה, ובוחרים בחיי בדידות והתבוננות מפני נטית לבם לעצבות או להזיה, גם הם מציאותם מוכרחת בכל אומה ולשון, ומכ“ש באומה נדיבה הלקוחה מרוח טהרה הפונה למעלה בדבקות ותיקים. יחידי אנשי סגולה כאלה, גם הם לא יכלו להנזר מן החברה לגמרי, ואם מואסים המה בחברת אנשים העוסקים בחיי שעה, ביתר שאת תשתוקק נפשם להתחבר בקשר החברה לדומים להם ברעיון לבם והלך נפשם, והיו לאגודה ומפלגה בפ”ע, אשר תשמור “חוק לישראל” ויקומו בלילה וירונו שירי דוד ולמוד משניות, וביום הולכים לגמול חסד עם המתים והחיים, לבקר חולים ולנחם אבלים וכיו"ב.

האומנם כי לפי ההשקפה הראשונה אין לעולם צורך במפלגות כאלה הנותנות קטורה באף ההזיה. מ“מ האמת לא כן היא. גם מפלגות מיוחדות כמו אלה, גם בתי מקלט למו – דרושים לאומה המשוכללה בבנינה להשלמת אבריה. הנה ישנם אנשים אשר בימי עלומיהם היו מראשי המשחקים על במת החיים: רדפו בציות והפליגו באניות, עשו עושר, ונחלו כבוד, והרחיבו מעגל מפעליהם עד כי כבשו תחתיהם עולם מלא, אך בא עתם ופקודתם לקחו אחרים, כי הזמן אם כי הוא משרך דרכו, הנה לא ינוח, ולאט לאט ידחה את הישן מפני החדש והזקנה מפני הילדות. גם הפעם הנה דור צעיר מלא כח עלומים הולך וכובש לפניו את הדרך לקחת עמדתו על בימת החיים, ולעולל עלילותיו גם הוא לפי חפצו וטעמו, ושרידי הדור הישן, אשר דורם עלה מסביבם: זה מת, זה העני, זה הזקין, וזה הלך לו למדינת הים, בהותרם לבדם לא יעצרו כח להאבק עוד, ומבלי חמדה, פונים מקום לבאים אחריהם, כאשר גם הבאים לפניהם פנו מקום להם. מן העת ההיא והלאה לא ישמחו עוד בחיי שאון אך המה ימצאו מקום לבלות שמה שארית ימי חיי הבלם במנוחה שאננה, ולהכין נפשם לקראת המות שהם יושבים ומחכים לו, ישנם אנשים אשר החטיאו מטרת חייהם, וכל אשרם עלי אדמות נשבר כשבר נבל יוצרים מרוח מתעה אשר נגעה בהם. תקוה נכזבה, בגד אהבה, מעל רעים, עמל תוהו, ויגיעת שוא, פור פוררו לבם וימלאו כסליהם נקלה ומרורות, וע”כ בשנאה כבושה בלב יפנו עורף לתבל אשר יבצר ממנה עוד להשביעם מטובה ומנעמיה. כעמק הבכא היא בעיניהם, כשדה צלמות מלא קברים. שושניה נהפכו להם לחוחים. זמרת צפריה ליללת אוחים, וכמוכים בתמהון ירוצו אנה ואנה למצוא מנוס ומפלט בקרן זוית שקטה, אשר שמה יחיו לנפשם ויערו רוחם אל מסתתר, רם ונשא וגבוה יותר מעל הבלי העולם, והמונם ושאונם, והוא ישלח להם ארוכתו ממרום לחבוש לבבם הנפצע וימצאו רוחה. ואולם איפוא היא קרן זוית בודדת כזו? גם ישנם אנשים כאלה שמנה אותם הר“י ליפשיץ במאמרו בטוב טעם והשכל, הדורשים עכ”פ תמורה בחייהם, למען מצוא ניחומים בעולמם החדש, תחת כבודם שגלה מהם במסיבות המתהפכות, וישנם גם אלה אשר כל חייהם יגעו ועמלו בתורה, והתפרנסו גם ממנה, ועתה שהזקינו הלא מצוה על כל ישראל לבלתי השליכם לעת הזקנה אלא לפרנסם ולכלכלם בכבוד. ובגלל כל אלה ראוי והגו מאד ליסד קופה של צדקה, אשר תכליתה להקים בתים כאלה שיהיו למחסה ולמסתור לאה העניים המרודים, ואיפה יש מקום יותר ראוי והגון למסד בתים כאלה מאדמת הקודש שבירושלים? העיר ההיא, אשר כאלמנה יושבת ובכה תבכה בלילה גם היא על כבודה כי גלה ממנה, האדמה השוממה אשר צמחה שמיר ושית ונשתה טובה, הדקלים הגבוהים אשר כעצובי רוח יניעו כפותיהם ובקול דממה דקה יספרו להולך אשר ינוח בצלם זכרון ימי מחמדיהם, כל אלה לעורר בלב, רגש תוגה חרישית נעלה ונשגבה, אשר תבוא כצרי לנפש נענה, וכמרפא לשבורי לב. אך במקום כזה המקודש בקדושת האסון, תמצא הנפש נחומים ורוָחה בהשתפכה עליה, ואם נאבה לגמול עם האמללים חסד שלם, הלא חיי רוחם ומשאת נפשם היא הארץ הקדושה.

ולא זו בלבד, אלא גדולה מזו אני מודה, שמפלגת הפרושים הללו לא דיה שהיא מנוס ומפלט לפליטי אנית החיים המטורפת, כי גם טובה רבה צפונה בה אף ליתר האדם שעל פני האדמה, באשר היא משמשת לשמור על הרוח השירי, הרוח האלהי לבלי יסוף מהחיים לרגלי התגברות החומר, כי קוי אור של חסד וענוה הנאצלים ויוצאים מן אגודת חסידים כמוה בוקעים לתוך הלבבות להחיות שמה ההרגשות הנרדמות והשקועות בחומריות להעלותן לעדון ולתקון. ולפי זה הנה המפלגה הזאת היא כתבלין ומלח לאומה אשר תשמור עליה לבלי תעלה באושים; אך אם תבלין היא הלא חלילה לנו לקחת מהם יותר מן המדה פן יקדיחו התבשיל. כמו שהפרישות במדה ידועה וראויה נחוצה לאומה לשמרה מן הרקבון, כן היא מפסדת בהעדיפה מדתה לשפוך על בני האדם רוח חלום והזיה, ותכהו בתמהון לב ורפיון ידים, ותמית בקרבו כל רגש חיים ורגש חמלה ורחמים ותביאהו לידי עניות ממון ודעת. יארכו הדברים, אם אומר לברר כל אלה ולקיים אמיתתם במופתים מן השכל והקבלה, אך דיה לנו ארץ ספרד והאינקוויזיציה שלה להוכיח מן הנסיון שיש לי על מה לסמך.

אבל אע“פ שדברי צודקים מפאת עצמם, מ”מ לא פגעתי בנידון ההוא במאמרי “ע”ד ישובה של א“י” ולא עלתה על דעתי לתת דופי במעשה המשתדלים להפריח מפלגת הפרושים בירושלים, אך פקחתי עיני על אחינו שבחו“ל אשר בהיותם אוכלים כבני אדם, ושותים כבני אדם, ועמלים בישובו של עולם כבני אדם, בכ”ז ההשקפה הנזירית תשתרר עליהם גם השתרר, ותאציל מרוחה על כל עלילותיהם. וכשבא לידי לדבר על אהבת היהודי לארץ ישראל, הראיתי לדעת כי אהבתו חדלה להיות האהבה הטבעית המסוגלה לכל אומה שלמה ובריאה אשר לא נס ליחה ולא כהה אור חייה, אך שבה להיות אהבה מסתורית, אהבה על פי סוד אשר אין ברגשי האהבה יסודה. ומה הפסד באהבה כזו? ישאלני הקורא, אבל יש הפסד והפסד. הנה הרגשה כזו, היא מולדת רוח מוכה מחלה, יש לך אדם אשר טפש כחלב לבו, ואינו מתרגש מאומה, אהבה חמלה וחנינה לא ידע, תענוגי החיים ותענוגי הרוח, כבוד ותהילה כהבל בעיניו, שונא הוא את הבריות ורוחו זרה גם לפרי בטנו, ולא עוד אלא שעוכר גם נפשו ויענה, וכל כך הוא בידי אלה, מפני שגברה עליו חמדת הממון ושעבד כל כחותיו לאליל ההוא, שאל נא פי הרופאים מה משפט האיש ההוא? ויגידו לך כי חולה הנהו, כי התגברה בו תאוה חומרית אחת, ותבלע בו כל רגש ומדה טובה; אולי גם הסוֹמנמבולים (מוכי ירח) בסוד אלוה עלי אהלם, ונר דולק בלבם שהם צופים בו מסוף העולם עד סופו, ויגלו גם המסכה מעל פני העתיד, גם הם נגועי חולי הם. שטת העצבים התרועעה, והרוח מצאה ידה להרפות כבליה מעט ותתרומם למעלה, כללו של דבר, חוקה חקק יוצר בראשית שבאדם הבריא יתלכדו החומר והרוח במדה שוה, ובמזג יפה והרמוניה, וזהו האדם החביב שנברא בצלם. הנה ה' יצר את המלאכים, השכלים הנאצלים, וברא את יצורי האדמה, החומריים המוחלטים, ובכולם לא מצא חפץ להכירם לעמוד לפניו, אלא באדם הזה אשר השמים והארץ התחתנו בו באופן נאה מאד, ומזה אנו למדים, כי גם ההרגשות הטובות והעדינות אין לעולם חפץ בהם, אלא כשיש להן בשר וגידים ועצמות. ואם אמנם מקור מחיתן נגיד ונפיק מתחת כסא הכבוד אך גופן ועצמותן צריכות לבוא מאיתערותא דלתתא, או אז חיות הנה ורבות העלילה, או אז יש תוחלת ותקוה טובה כי תפרחנה ותעלינה מעלה מעלה לברכה בקרב הארץ.

גם בנידון אשר לפנינו יש לנו להשתדל להפך את האהבה לארץ אבותינו לאהבה טבעית ופשוטה, לאהבה תמה וברה, לאהבה שאינה תלויה בדבר, אלא שנובעת ממקור הלב וממעין קדוש שאינו פוסק כאהבת הבן לאמו, ואך אהבה כזו חשובה ורצויה לפני הקב"ה,

תחת אשר נתן לה מטרה שמחוצה לה, ולוא גם המטרה ההיא קדושה היא מצד עצמה, הרי אנו פוגמים בקדושת הרגש ונחללהו. הר“י ליפשיץ יאמר כי “אין פועל חומרי תופס מקום בלב הישראלי לעשותו בחמדה אלא מצד הקדושה הקודמת לו” ואני אומר, לא מצד הקדושה הקודמת לו אלא מצד הקדושה שבו. אך שוא יעמלו הרופאים לתת לאדם חיים על ידי פעולות גיליניזמיות חיצוניות, אם לא יעוררו את כח החיים שבו מתרדמתו, לעולל עלילותיו מתוכו ומעצמו, לולא כח החיים הפנימיים. אך תנועה אנו רואים, תנועה בלי דעת ומטרה, שלפעמים היא גם מזקת ומפסדת. הרי לפנינו הנוכלים ואנשי תרמית, אשר מאז התעוררו בני הגולה למצות קיום מתנות כהונה ע”י דברי הרה“ג ר”צ קאלישער, היה להם הדבר הזה לכלי חפץ, ולנצל בו צלחת קלי דעת, ושן סלע איתן אשר קנו באחת המדבריות, חלקוהו לערוגות מרובעות בעלי ד' אמות, וימכרו לכל בכל בכסף מלא – ערוגה אחת, והקונה שמח מאד כי חלקו בעוה"ב כבר מונח בקופסתו, וכל דאגה רחקה ממנו. כללו של דבר, הנני אומר בפה מלא, כי מעשה המצוה בכונה מסתורית, מביאה לידי מעשה משולל הכונה לגמרי, למעשה מכונה שאין בו רוח חיים. ולא אגור מאומה פן אעיר עלי חשב ומשטמה, כי אנשים ישרי לב ישקלו במאזנים וימצאום צודקים, ואותם האנשים אשר אין בידם לצאת מפניתם ומשפטם על כל דבר, הוא לפי התועלת שבו לנפשם, המה ריב תמיד להם עם כל ענין וחפץ נעלה, אשר יתן מורא בלבם, פן יגרע חלקם, ואך לשוא יעמד איש אם יאמר לסתום פי המקטרגים, בהביאו להם ראיה מן הכתוב והמקובל, כי בכל אופן ימצאו מקום, לתת בו דופי ולקנא קנאה גדולה לשם שמים, כי על כן, מדוע נירא לצאת לקראתם ביד רמה? חלילה לנו להתגרות בהם תחלה, אך אין לכבוש נבואת לבנו בגללם, אם ידענו כי כונתנו טהורה ומחשבתנו רצויה.

עד הנה יצאתי ידי חובתי להגן עלי מפני השגתו של הר“י ליפשיץ הראשונה, ולהשיב חציו אחור, אך עוד מוטל עלי להחזיק מעמד נגד תלונתו השניה, על תתי צדק לפעולת חברת כי”ח ביסדה בתי ספר לעבודת האדמה תחת קולוניות. לפי דברי הר“י ליפשיץ מוטב היה לה לחברה לשוב אחור ממחשבתה ע”ד בתי הספר, ולהוציא לפועל דבר ישיבת הארץ על ידי קולוניה מחמש מאות איש (אתמהה, וזוזי מנין לה? הידע הר“י ליפשיץ כי יסוד קולוניה כזו דורש עכ”פ מיליון פראנק? תחת אשר לא הפרישה להוצאת בית הספר כ"א מאת אלף פראנק בפעם אחת) מילידי הארץ אשר הסכינו לעבודה זו מנעוריהם. עצתו אמנם נכונה, אבל עליו לדעת כי רעיון “ישובה של ארץ” מטרה כפולה לו: א) לגולל מעל ארצנו חרפת השממה והחורבן, ולהשיבה לידי כבודה מאז, ב) לפתוח מעין ישועה כל אחינו האלפים אשר אינם קרואים ומסוגלים כלל לשמור משמרת הפרישות, כחות נפשם מצומצמים, ולבם איננו הולך אחרי סגופים, ובכל זאת השליכום הסבות למקום כזה אשר מוכרחים המה לבלות בו את חייהם בעצלות המביאה לידי שעמום. והנה בעצתו של הר“י ליפשיץ לא נצא ידי חובתנו אלא כנגד הפרט הראשון; אבל עדיין הפרט השני במקומו עומד, ושאלה זו נשאלת גם עתה, מה נעשה לאלה העניים שהורתם ולידתם בקדושת הארץ, ובכל זאת עול גדול הוא שיתפרנסו מן הצדקה המתחלקת מטעם שאמרנו? ולא אם גם נהפוך בזכותם כי אנוסים היו, ועתה אחרי שעברו רוב שנותיהם באין עבודה אי אפשר להם להסכין בה, והרי הם כחולים או כקצוצי ידים ורגלים ועלינו לפרנסם; אבל מה יש לנו צדקה לחנך גם את הבנים הקטנים על ברכי העצלות ושעמום הלב? בגלל הבנים הללו היטיבה החברה מאד ביסדה בית הספר ביפו. היא עשתה את שלה, כי פתחה שער להכניס בו את כל החפץ בעבודה, ואם יושבי הארץ בעטו (?) בטובתה, היא לא חטאה, גם יצאה ידי חובתה לברוא הוריה לאחרים, ואם ה' ליפשיץ אומר, כי לא הצליח חפצה בידה והנערים אשר אספה, זה פנה לו למלאכת־חָרָש וזה למלאכת הנגרים, זה הלך לו לסטמבול, וזה לאדרינופול, אנחנו לא שמענו כזאת, ואדרבה, לפי הידיעות שבאו לנו, הקולוניה הזאת פורחת כנוה־ברכה בארץ ציה, אך לוא גם אמת בפי הרילי”פ, הנה לפי דעתי האשמה תלויה יותר ביושבי ירושלים אשר מאסו (?) בקולוניה הזאת והניאו (?) כל אדם למסור בניו שמה מאשר בקולוניה עצמה. ולא עוד אלא שלא ידעתי כלל מה ראה על ככה לחייבני באחריות ההצלחה של מעשה החברה? הן לא נביא אנכי, ולא בן נביא, ובשעה שכתבתי את הדברים, הלא עוד לא נתפזרו הנערים מבית הספר, ולא אמרתי אלא מה שהיה נראה לי לאמת וטוב, ולא באתי בטרוניה על שום איש, ולא שתי בחלקלקות לשום אדם בעולם. אין לו לדיין אלא לשפוט את המעשים לפי מה שהם צריכים להיות, ולא לפי מה שיתהוו אח“כ באמת, בגלל סבות חיצוניות שאי אפשר לו לראותן מראש. הנה הר”י ליפשיץ גם הוא בדברו בהתיסדות הפרישות בירושלים, תאר לנו את הענין הנכבד ההוא בשרד המליצה, ויעטפהו בענן זהר קודש, אך מה יעשה אם גם אנו נפיץ על הענין ים את הפרושים הקדושים הללו כמו שהם באמת? הלא ערפלי הטוהר יתפזרו, ותמונה אחרת תראה לעינינו אשר לא פללנו, אולם חלילה לי מעשות כדבר הזה, כי ידעתי תמיד אשר אין המעשה מסכים תמיד עם ההלכה, ובכל זאת איננו מכבה את ההלכה, ואדרבא, עלינו להשתדל לתקן את המעשים לפי חפץ ההלכה בכל מה שנוכל, ואם לא יעלה בידינו בראשונה, חלילה לנו להתיאש, וחובתנו לגשת אל המלאכה מחדש, וע“כ אין אנו בני חורין מתמוך בידי הפרושים, וגם לתמוך בידי החברה הנכבדה בפעולתה כבית ספר, יען כי הפעולה בפני עצמה טובה והגונה. אדמה כי עלתה בידי לגולל מעלי אשמת החנופה אשר טפל עלי הר”י ליפשיץ, והראיתי לדעת כי בהוכחת הלב כתבתי מה שכתבתי, אולם אשאלה את הר“י ליפשיץ אם באמת החנופה כל כך מאוסה בעיניו, מה ראה על ככה לקרוא בשם את הגאון הצדיק מוה”ר עקיבא לעהרין לעמוד בראש חברת “ישובה של ארץ”, הטרם ידע כי האיש המצוין ההוא, הוא מן המתנגדים המפורסמים להרעיון הנכבד ההוא? גם אני חלום טוב כזה חלמתי, ויצאתי במכתב גלוי, וגם במכתב מיוחד לגאון הצדיק הזה לקנות לבו וכליותיו ולהלהיבו לקראת החפץ הנשגב והנעלה לישוב הארץ, אך הוא שם קרח סתרו, הקרח הנורא המסוגל לכל הרואים את העולם באספקלריה נזירית, והודה בפה מלא כי עול וחטא היא בעיניו לעורר את האהבה בין כנסת ישראל לאביהם שבשמים עד שתחפוץ, ועד שיגלה לנו יתברך את חפצו ע“י אליהו הנביא ז”ל, ועד העת ההיא אין לנו אלא לקבל עול גלות במנוחה, ולבכות על חרבות ירושלים מבלי שלוח יד לבנותן. האף אין זאת? “ומה תקוה לישוב א”י מאנשים כאלה?" ומדי דברי באיש ההוא, ראיתי להציגו למופת לקיים דברי ע“ד ההשקפה הנזירית שאמרתי. הנה איש כמוהו שבאמת אין דוגמתו בתורה ובגדולה וכבוד, ועיני כל ישראל תלויות אליו, הוא נותן יד למתנגדי חפץ הישוב, ולא זו בלבד אלא גם הסרים למשמעתו – מרוזני ארץ המושלים במכמני כסף, אם כי יראת ה' בלבבם ומדקדקים במצות ביתר שאת, לא יתנו לב למצוה ההיא, וידושוה בעקבם. לא אכחד ממך קורא יקר, אשר בהעלותי לבבי מה שהיו אילו שרי ישראל יכולים לעשות ואינם עושים יתר לבי בקרבי. אל תדמה, איפוא, כי כסף אנו מבקשים מידם, חלילה לי מהכניס ראשי לשפוט בכגון זו, כי אין אנו מן הגבאים המחזירים תדיר להפרע מן האדם שלא מדעתו, אך השתדלותם ופעולתם אנו רוצים, ואולם אחשוך הדברים למאמר מיוחד אי”ה, ובזה אקרא שלום למריבי לקיים מה שנאמר ישליו אוהביך ירושלים.

(“הלבנון”, שנה י“ב, תרל”ו. גליון 9).

 

ד. על דבר ביה“ס לעבודת האדמה בעה”ק יפו    🔗

ירושלים. – באחד מגליוני “הלבנון” קראתי העתק מכתבו של ה' קארל נעטער, המיסד את ביה“ס לעבודת האדמה לנערי בני ישראל ביפו בפקודת כי”ח, אשר כתב להציל את כבוד בית הספר הזה שנתחלל, לפי דעתו, על ידי הרפורט שלי, אשר שלחתיו אל משלחי אלופי הועד הנכבד הנוסד בלונדון למזכרת מונטיפיורי הי“ו. והנה כפי הנראה מתוך המכתב הזה, הבין ה' נעטער מתוך קצורו של הרפּורט שלי שקרא במכתבי העתים, כי הקימותי את הקולוניה של הגרמנים כציור מקביל (פאראלעלבילד) למול המצב החמרי של השדות השייכים לביה”ס הנ“ל, כדי לתת דופי באחרון. ואולם אלו ראו עיני ה' נעטער את הרפּורט שלי בשלמותו, כי עתה נוכח לדעת, כי גם אני לא עשיתי שום יחס וקשר בין שני המוסדות הללו, השונים זה מזה בתכונתם. ובכלל לא שמתי לבי הרבה אל המצב החמרי של שדות ביה”ס, באשר פללתי כי כל עיקרו של המוסד הזה לא נוסד בשביל הכנסותיו, כ“א בשביל להרגיל את צעירי בני עמנו לעבודה ומלאכה, ולעשותם לבני אדם מועילים לעולם ולכנסיה, וע”כ אך למצבו הרוחני והחמרי של החנוך שמתי לבי, ובנוגע לפנה זו אמרתי מה שאמרתי, ומי יתן והיה בידי לאמר ההפך ממה שאמרתי. ה' נעטער יאמר בראשית התנצלותו, כי בראשית מפעלו היתה אליו המלחמה מפנים ומאחור, כי אויבים כתרוהו מכל צד, בעלי האחוזות, אנשי הקולוניות, פקידי הממשלה והערביים מחוץ, ואחינו בני אמונתנו אשר עינם חסה על החלוקה לבלי תכרת מפיהם מבית. על הראשונות אני מודה לו, והנני מוסיף לאמר, כי ראוי הוא ה' נעטער לכבוד ולתהלה, בגלל אומץ לבו וחריצותו במלחמה ההיא אשר אסרה בגבורה, ולא אבוש, ואכן עלתה בידו להדוף קמיו תחתיו; ואולם על האחרונה אני דן. מבשרי אחזה שאין שום מכשול ומפריע מצד אחינו שיחיו, ואדרבא כל חכמי ירושלים ורבניה מחזיקים בידי, וגם נתנו אותותיהם, כי לבם תמים עם החפץ לתת מסלות לעבודה ומלאכה בקרב צעירי בני ישראל. ואם לא אכחד אשר לא כן הם מתיחסים גם אל ביה“ס אשר ביפו, ומנגדו יעמדו מבלי לתת ידם אליו; אבל כל הרואה סדרי בית הספר הזה, ועל מה אדניו הטבעו, בעל כרחו יודה כי לא ברבנים תלויה האשמה אם ימאנו להחזיק בידי מפעל כזה ההולך מנגד היהדות הנאמנה. פעמים בקרתי את ביה”ס הזה, ובכל פעם עשיתי שמה ימים אחדים, למען אוכל לדון עפ"י הראיה ואשר חזיתי אותה אגיד.

התפלה בסדר יפה וכונת הלב, היא בלי ספק ראשית חובת היהודי ויסוד החנוך הדתי. ומי יעלה על לבו לחשוב, כי בבית חנוך הנוסד מטעם שלומי אמוני ישראל, נאורים וטובי טעם, לא יושם לב לפנה הראשית ההיא כראוי. אך מה השתוממתי בראותי כי בביה"ס אשר ביפו אין משים לב לזה! הנערים משולחים לנפשם, הרוצה ישמור מועדי התפלה, וגם המפגרים או הנפקדים לגמרי אין מעציבם על ככה. התפלה עצמה בלי שום סדר ומשטר, נער אחד ספרדי עובר לפני התיבה, ומסדר תפלתו בהמולה ובחפּזון ובהבלעת האותיות, ובזמרת הספרדים המונוטונית היוצאת מהנחירים (Naselender und monotoner Gesang) בלי שום טעם וריח⁴, והנערים נוהגים בשעת התפלה בלי שום מורא שמים, ומנהג כבוד, לשוחח איש עם רעהו ולשחק, עד אשר דמיתי כי הנני באחד מבתי התפלה של האספסוף.

השבת. היום הקדוש הזה אשר הנהו אבן פנה בדתנו עד שאמרו עליו חז“ל “שקולה שבת כנגד התורה כולה” ינהגו בו בביה”ס הזה לדאבון לב כל איש ישראל כמנהג אם חורגת עם בני בעלה.

מלבד מה שהנערים מחללים אותו בפרהסיא בכמה “אבות מלאכות” כמו צחצוח מנעליהם, הוצאה מרשות לרשות, אך גם שמירת כבוד היום החיצונית הושלכה ככלי אין חפץ בו, ואין לי להגיד פה אלא מה שראו עיני: עש“ק פרשה חיי שרה, כבר שקעה החמה, ואני באתי אל חדר התפלה, ואין איש בלתי אם המלמד הירושלמי אשר אודותיו אדבר למטה; שאלתיו: היכן הם הנערים? ואם כבר התפללו מנחה? וימשוך כתפו למעלה ויענני: הן עוד לא באו מן השדה! ובראותי כי עוד מעט ויאתה לילה, התפללתי ביחידות, ואחרי כן המתנתי עוד כרבע שעה, והנה הנערים באו בהמולה, רובם מלובשים בגדי עבודתם המגואלים, והמלמד סדר תפלת המנחה אחר צאת הכוכבים, ואני עומד ומשתומם על המראה, כי אפילו נר אחד לא היה דלוק בחדר, שאלתי את המלמד על ככה, והנה הוא רמז לאחדים מהנערים וירוצו בהמולה ויביאו את המשרת הערבי, והוא לקח שתי מנורות מבית המנהל וידליקן. אחר התפלה, הלכתי לראות בסדר השולחן, ומה מאד אַב לבי בראותי כי בחדר האכילה לא יבערו כ”א כשלשה נרות, השולחן קרח מבלי מפּה פרושה עליו, ומלבד הקדוּש שסדר המלמד על הכוס, לא היה שום אות כי שבת היום. גם למחרתו בבוקר, קרתי את חדר האכילה, וטרם ידעתי מה הוא מראה האש על הכירה אשר ראיתי? האמנם יכינו את התבשילים ביום השבת עצמו?

שפתנו הקדושה גם היא כבת חורגת תחשב. אמנם לומדים המה פרשת השבוע פעם אחת בשבוע, אבל אם גם יודעים מה שלומדים, זו היא שאלה אחרת, שאין לי עליה תשובה, בלתי מה שראיתי אשר בעוד כל נערי הספרדים בלתי באי ביה“ס הזה, ואפילו רומסי החוצות שבהם, תמהר לשונם לדבר בשפה הקדושה, הנה הנערים באי ביה”ס אין בהם אף אחד שיבין מה שידברו לו.

מורה הדת. חכמינו ז“ל אמרו: אם הרב דומה למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו. וכפי הנראה שמר ה' נעטער את הכלל ההוא, כי העמיד למורה הדת איש אשר ממדת מלאכי השרת יש בו, כי אינו צריך לאכילה ושתיה ולשאר צרכי האדם. וזה לי האות, כי אם גם האיש ההוא, לו אשה ובנים בכ”ז לא יקח בשכרו כ"א חמשה פראנק לשבוע, אך זולת המדה ההיא, מסופקני מאד אם עשוי הוא להטיל מרה בתלמידיו, שייראו מפניו ויכבדוהו, כי איכה אמנם יכבד מורה כזה על פני תלמידיו, אשר מלבד תלמודו הוטל עליו גם לעבוד בגן מלאכת עבדים וכל עבודה בזוּיה? מהמורה הזה, תכונתו ומצבו, כבר אתה למד עד כמה חשובים למודי הדת בבית הספר הזה בכלל.

מצוות התלויות בארץ. מסורת היא בידינו ויש לה סמוכין מן התורה, כי לא גלו ישראל מעל אדמתם אלא בעון עזיבת המצות הללו, והיפלא איפוא, אם היהודים החרדים לדבר ה' אשר רגש יראה טהורה הניעם לעזב ארצם ומולדתם ומשפּחתם לקבוע ישיבתם בארצנו הקדושה החביבה עליהם גם בחורבנה, וסובלים עליה יסורים ותלאות – אם יהודים חרדים כאלה, נפשם מרה עליהם בראותם כי המוסד הראשון בארץ הקדושה הזו הנוסד ע“י יהודים ולא לתועלת בצע כ”א לטובת הכלל; המוסד ההוא, ראשית פעולתו למעל מעל בקדשי שמים! הרכבת האילנות נעשה שמה באסור גמור, עד שלפי הדין עומדים המה לעקירה. התרומה והמעשר לא יורמו כ“א מהלחם הנועד לנערים, ושאר התבואה תמכר בטבלה. ויפה אמר לי אחד מרבני ירושלים כי כל התבואה והירקות היו באים משדות שאינם ישראליים. אך מיום שנוסד ביה”ס הזה ומיום שבאו נחלות “ארטאס” ו“אבו שושא” בידי יהודים שעל פי הדין המה כישראלים לכל דבר, אך התועלת הזו ראינו, כי בטרחה מרובה אנו משיגים תבואה.

החסרון הראשי הוא בבית הספר עצמו שאין לו תכונה בולטת (Ausgeprägter Charakter) באופן שלא ידענו מה טיבו: אם הוא בית חנוך לילדים או בית עבודה לגדולים? כפי הנראה חפץ ה' נעטער לאַחד את שתי התכונות הללו בקרבו יחד, אך בין כך ובין כך, לא עלתה בידו, כמאמר חז“ל: קדרה דבי שותפי לא חמימי ולא קרירי. ואם אומרת חכי”ח לתקן את הפרצות, עליה לבחור באחת מן התכונות, ולכונן כל מפעלם אך לתכלית אשר בחרו בה; אם לחנוך הם באים, עליהם להכין את הבית הזה לפי התכנית של כל בתי החנוך אשר באירופה, יעזבו נא עבודת האדמה לגמרי, וירבו בלמודי קודש וחול, ויקבעו בבית הספר מדרגות מדרגות באופן שהתלמידים היוצאים ממנו יהיו מושלמים ומוכשרים לשאת משרה באחד מבתי המסחר הגדולים, או בבתי פקודות הממשלה, ואם לעבודת האדמה הם באים, עליה להביא תמורה חדשה בכל השטה, כי כפי מה שהוא עתה משחתו בקרבו מכמה טעמים.

עבודת האדמה היא מהעבודות הקשות הדורשות כח גוף ועמל כפּים, ומה כחם של ילדים בני שמונה או עשר שנים הבאים לביה“ס לעשות חיל בעבודה זו? הן גם בני הכפרים בהיותם ילדים אינם עוסקים אלא במרעה הצאן ובשאר העבודות הקלות, ומכ”ש נערי היהודים, רפויי הכח שאין העסק הזה מועיל להם אלא לבלות זמנם ולא יותר.

העבודה שילמדו חניכי בית הספר הזה, היא עבודת נטיעת אילנות. כנראה עינו הטעתהו לה' נעטער, אשר בבואו ליפו וראה כי בעלי הגנים שמה עלו מעלה במעלות העושר, לפיכך שפט בדעתו, כי מלאכה זו מעשרת את בעליה. אמנם כן הוא. עסק־הגנים הוא עסק עושה פרי, ונותן שכר טוב לעוסקים בו, בכל זאת אין למוד המלאכה הזאת מתאים עם החפץ והמטרה שהציבה לה חכי"ח.

מאליו מובן שאך זאת מטרת החברה: תשועה כללית למצבם השפל של אחב“י באה”ק. התשועה ההיא לא תוכל לבוא עי“ז אשר תעשיר עושר רב מתי מספר מבני ציון, כ”א עי"ז אשר תמצא ידה להמציא עבודה ופרנסה מועטת למספר רב מבני הנעורים. ועתה נבחר נא איפוא מה הוא משפט עסק הגנים בבחינה זו?

ה' נעטער בקבעו למוד הנטיעות לעיקר בבית ספרו, על כרחו נתן עיניו באחת משתי המטרות האלה: שהתלמידים בגמרם חוק למוּדם יהיו נשכרים לאחד מבעלי הגנים כאריסין ושומרי הגן, או שהיתה התקוה נשקפת לו אשר תמצא יד החברה להיות להם לעזרה שיוכלו לנטוע בעצמם גנים שיתפרנסו מהם. והנה בנוגע לכונה הראשונה, כמדומה לי נוכח כבר ה' נעטער בעצמו, כי שגה בתקותו זו; עינינו הרואות, כי בעלי הגנים נותנים משפּט הבכורה לנוטעים המצרים שמספרם רב, ומבלי בלות עתם בבית הספר, המה מומחים ומנוסים במלאכתם הרבה יותר מהתלמידים שיחיו, ואם אמנם עלתה בידי שנים או שלשה מהתלמידים המובחרים למצוא פקודה אצל בעלי הגן, אך לא ארכו להם שם הימים ועד מהרה נטרדו מגן עדנם, ולולא חמל עליהם מנהל בית הספר לתת להם עבודה בשכר שמונה גרוש, בערכך פראנק אחד וחצי, ליום מימי העבודה דוקא, כי אז היה גורלם לשבת בטל ככל שאר בני גילם, או למצוא להם פרנסה אחרת, ואם כן הוא, הלא לשוא עמלה החברה בם ללמד להם משך שמונה שנים רצופות מלאכה שאין בכחה להחיות את בעליה.

ובנוגע לכונה השניה, מלבד מה שאין אנו רואים שום סימן התעוררות מצד החברה למלאות אחרי הכונה ההיא, לא נכחד מאתנו, שזהו באמת יוצא מגדר האפשרות, כי גם אם אוצרות מלכים יעמדו לפקודת החברה, לא תעצור כח לתת נחלת גנים לכל אחד מהתלמידים.

נטיעת גן אחד דורשת הוצאה מרובה עד כדי שני אלפים נאפאליאן, רצוני לאמר: אם נצרף לחשבון כל ההוצאות שתעלינה עליו מראשית נטיעתו עד בואו לכלל עשות פרי, ותבואת שכר לעמלים בו, אשר יתמשך ערך תשע שנים. האמנם כי גן כזה יהיה לאל ידו אח“כ לפרנס כחמש משפּחות, אך האם תעצור החברה כח להוציא הוצאות על התלמידים משך תשע שנים לכלכלתם ולנהלם בלחם ומזון ובכל צרכיהם אותם ואת ביתם ואת זרעם, נוסף על ההוצאות שהוציאה עליהם עד כה כל משך ימי למודם, ועודף על הוצאת הנחלה ונטיעת הגן, ולהמתין אח”כ על תשלומי כל ההוצאות המרובות עוד מספר רב בשנים? הנה אמרתי, כי על החברה יהיה מוטל לכלכל את התלמידים בכל צרכיהם אותם ואת ביתם ואת זרעם משך תשע שנות הערלה להגן, כי אמנם אין חפץ החברה להשחית מוסרם של התלמידים, אשר בהגיעם לשנים אשר יש להם חפץ לעבודה כבר תעברנה עליהם לא פחות מעשרים. – לדרש מהתלמידים שימתינו עוד תשע שנים מבלי נשוא אשה.

והנה אחרי אשר ראינו כי אין תקוה נשקפת לתלמידי בית הספר הזה שיבואו סוף כל סוף למטרתם, לא יפלא איפוא בעינינו אם אינם מצליחים בלמודם שאין להם בו חפץ ומטרה, ולא נתמה עוד מה שלא מצאנו בכל המון התלמידים אשר כבר יצאו מבית הספר כ"א מספר מועט מאד מאד אשר לא הושחת מוסרם ולא הלכו לכליון. הנה רוב התלמידים יוצאים מבית הספר נעורים וריקים מכל תורה וחכמה, מכל למוד וידיעה מכל עסק ומלאכה, ובצאתם הנם מושלכים בחוץ, ונעזבים מכל עזרה ותושיה, ומה יעשו הבנים שלא יחטאו ויספחו אל הפריצים?

ה' נעטער בחפצו לצמצם פעולות גדולות ומרובות בחוג אמצעיו המועטים, לא חדל להכניס גם ענין למודי מלאכות שונות בתכנית של בית ספרו, ונערים הרבה נתן לאומנים שונים ללמד מלאכת חרשי ברזל, חרשי עץ, חייטים ורצענים וכדומה, אך עד עתה לא ראינו אף אחד שיצא שלם במלאכתו מהבית ההוא. רוב התלמידים, אם אינם משחיתים את דרכם לגמרי, יאחזו אחרי צאתם מבית הספר במלאכה אחרת מאשר למדו, והמעטים אשר נשארו במלאכתם אנוסים היו להשתלם בה אח“כ משך כמה שנים אצל אומן אחר ע”ח עצמם, וגם מהם עוד לא ראינו אומן שלם ומומחה. סבת הדבר היא מפני שאין המועט יוכל להחזיק את המרובה, הבית הזה לפי הכנסותיו המצומצמות אין בכחו להכין בית תלמוד מלאכה הגון בכל פרטיו, וע"כ הנערים מוכרחים לכתת רגליהם יום יום אל העיר אשר שמה אין עין השגחה צופיה עליהם ועל מלמדיהם, ונעזבים הם לנפשם, וגם מבלים זמן הרבה בלכתם העירה, וכבואם שמה המה מיוגעים מטורח הדרך, וכל אלה אינם עשויים להביא ברכה בפועל ידים במדה שיצליחו בלמודם.

סוף דבר, התפוצצות הכחות של החברה האומרת לעשות הרבה במועט לא תצליח בשום אופן, ואם בחפץ החברה לתת אחרית ותקומה למעשה ידיה, עליה לכנס כל כחותיה ולכונם אך למרכז אחד, והמרכז לא יהיה כ"א עבודת האדמה הפשוטה בחריש ובזרע, ובעבודת הכרם והכנת היין. ואם ישאַל השואל: מפני מה בחרתי אך בעבודה הזו לתתה לראש פנת תשועת תושבי הארץ והשלכתי אחרי גוי כל למודי הידיעות והמלאכות אשר לפי הנראה יש בכחם להחיות עם רב? על שאלה זו, תשובתי היא, שאלה אחרת: מה יהיה משפּט הנערים שיגמרו חוק למודם באחת מן הידיעות והמלאכות, ומה התקוה הנשקפת להם? והנה לא נעלמה ממני התשובה, כי הנערים המלומדים בשפות יכונו לשאת משרה בבתי המסחר ובתי פקודות הממשלה, או שימצאו פרנסתם כמתורגמנים לאורחי אירופה הבאים לתור את הארץ, ובעלי מלאכה הלא על מלאכתם יחיו, ואולם המשפּט ההוא הוא משפּט נמהר הבנוי על השערה כוזבת מתכונת הארץ שאנו דנים עליה. אלו היה משפּט הארץ ההיא כמשפּט ארצות אירופה במסחרה ובממשלתה, יפה היו אומרים; אבל בארץ הנשמה ההיא, טרם ידעתי אם חמשים נערים ימצאו טרף לביתם בידיעתם ובמלאכתם משך יובל שנים, וגם אלה מעט מן המעט הוא אשר יהיה לאל ידם להתפרנס בכובד. צאו וראו באלה עולי ימים אשר צלחה ידם למצוא משרה בבתי פקודות הממשלה, או באלה האוחזים בפרנסת המתורגמנים ומה מצאו בהם? כל משחתי המדות והמוסר, אלה גנבים ומקבלי שוחד, ואלה סרסורי עברה, הצד השוה שבשניהם שאין שוה לדורשי שלום עמם להכניס את בני ציון היקרים בהשחתה כזו. זאת ועוד אחרת, הנה זה ימים רבים נמצאים פה ירושלים בתי ספר לנערי הנוצרים והערבים, אשר יסדו ידי המיסיון, והנה חקרתי ודרשתי על התלמידים אשר כבר יצאו מהבתים הללו, לדעת מה משפּטם? ואת זה מצאתי כי כולם המה משרתים פשוטים בבתי שרי הקונסולים. ועתה אם גם נניח שגם זו היא פרנסה מכובדת, אך התכון היא לפני נערי בני ישראל אשר יאבו לשמר דתם? הטוב טוב איפוא, כי דורשי שלום ירושלים יסובבו בידים ריקות, ושנערי בני ישראל יתגאלו בטרפות, ויחללו שבתות? בנוגע לבעלי מלאכה, אין לי אלא הדבר כהויתו, כי ישנם פה ירושלים 416 בעלי מלאכות שונות מהיהודים לבדם, וכולם עניים מרודים, ונודדים אחרי מלאכה ולא ימצאוה.

לפיכך אני אומר, אשר כל זמן שלא ישתנה מצב הארץ לטובה בכלל, כל זמן שלא תורם קרן המסחר והאינדוסטריה בארץ ההיא, אין תקוה להביא תשועה לעם היושבים עליה ע"י למודי הידיעות והמלאכות, ואך עבודת האדמה היא העבודה האחת אשר יש לאל ידה לכלכל מספר גדול של משפּחות, ואך עבודת האדמה הפשוטה שאינה צריכה להכנות יתרות ולפזור ממון הרבה, ואם יצליח בידינו לתת מסלות לעבודה הזו בארץ, שתבוא בידי אנשים חרוצים ובעלי ישוב ודרך ארץ, לא כמו הפראים הערביים אשר נחשבים כבהמות בכל דרכיהם, אש יש תקוה כי תורם קרן המסחר והמלאכה בארץ והמצב ישתנה לטובה.

והנה אם אזכה אשר דברי ימצאו אזן קשבת אצל אלופי חכי"ח בפאריז, הייתי מיעצם לשנות כל סדרי השטה אשר הלכו אחריהם עד כה ביחס אל בית הספר ביפו, ויאחזו בשטה חדשה אשר תמהר להביאם למטרתם, ואם אין חפצם לחלק שדותיהם לעובדים פשוטים בלי כל הכנות יתירות, ורצונם דוקא בבית תלמוד לעבודת האדמה, אשר אמנם יש גם לחפצם זה על מה לסמך, יכינו נא את בית התלמוד ההוא על פי הפרטים האלה:

א) לא יקבלו בו כ"א בחורים זריזים ובעלי כח, וגם בעלי מוסר מבני שמונה עשרה שנה ומעלה;

ב) הנהלה השייכת לבית הספר, תעבד כלה על חשבון החברה על ידי הבחורים האלה;

ג) על המלאכה ינצח אגרונום מומחה ומנוסה אשר גמר למודו באחד מן האקאדמיות לעבודת האדמה, ואשר תמצא ידו על פי ידיעותיו למהר ולהכיר את טבע הארץ ההיא, ואופן עבודתה מבלי בלות זמן הרבה בנסיונות, אשר הוצאתם מרובה, ועל ידו יחרו יחזיקו אכרים פשוטים אשר ילמדו לבחורים העבודה הנסיונית. האגרונום צריך שיהיה יודע שפת אשכנז ואיטליה כדי שיבינו התלמידים האשכנזים מה שידברו אליהם, והאכרים אפשר שיהיו מבני הארץ הערביים.

ד) אחרי תום שלש או ארבע שנות העבודה לבחורים, תחלק החברה לכל אחד מאלה נחלת שדה לעבדה ולשמרה ע"ח עצמו, והחברה תהיה לו לעזרה כדי הצריך לו למקנה בהמה וכלים, ובנין אהל לשבת. וכל ההוצאות האלה תשובנה לחברה בתשלומים קצובים מדי שנה בשנה מספר שנים ידוע.

אם אך כה תעשה החברה, אז תצליח ואז תשכיל, ותהיה זכותה רבה, אך אם אין בכחה למלא אחרי התכנית הזאת, מוטב לה לבקש מסלות אחרות יותר ראויות והגונות לפזור כספה.אחרי הדברים האלה אשר בדמי לבבי כתבתים, באשר אנוס הייתי ע“פ חובת שמירת כבודי לבלי אתפש על דעת הקהל כבדאי, כמדומה לי אשר ה' קארל נעטער יוכח לדעת, כי לא במשפּט חרה אַפּו בי, ובהאדון אמזאליג הנכבד לשלוח בנו חציו כמתלהלה. ה' אמזאליג ספּר לי לפי תומו הדברים כהויתם, ואני מעיד עלי שמים וארץ, כי לא כתיר ומרגל באתי אל בית הספר ביפו חלילה לרגל ערוָתו, בכל לבי הייתי מתאַוה למצוא בו ההפך ממה ששמעתי, ובכל נפשי הייתי שמח אלו לא היתה חכי”ח נכשלת במפעלה, כי למה תרע עיני במפעלי החברה הנכבדה ההיא אשר עיני כל ישראל תלויות בה? או למה אקנא במעשי ה' נעטער הידוע לי מאד, וכבודו יקר בעיני על השתדלותו הרבה לטובת כלל אומתנו? וגם איך שתהיה תכונת מוסרי, עדין לא הגעתי ת“ל למדת השוטים להתכבד בקלוּן אחרים, כ”ז שלא עשתה ידי תושיה, אך את האמת שמרתי לדבר, כי פקודת משלחי שמרה רוחי, להודיע להם הסבה אשר בעבורה לא הצליחו מעשי בית הספר אשר ביפו, ואך להם הודעתי ולא בי האשם, אם נגעו ללבו של ה' נעטער אשר אמנם היו ידועים לכל גם בטרם גליתי אני המסכה הנסוכה על פניהם, אלא שהוא חשבם כנסתרים מעיני כל איש זולתו, נגלו עתה בדפוס, ועלו על שלחן דעת הקהל, ולמה יהיה ה' נעטער כילד הזה המכה את האבן שהוא נגף בה מבלי משים?

חפצי אני באמת, ואם דברי הפעם יועילו לפקוח עיני החברה לגדור את הפּרצות, והיה זה שכרי ושלום על ישראל.

(“הלבנון”, שנה ט“ו, תרל”ט, גליון מ“ד, מ”ה).

ירושלים, ג' סיון, תרל“ט. – ב”הלבנון" 44, 45 נדפס מאמר אחד ממני בתור תשובה על מכתבו של ה' קארל נעטער הנדפס ב“הלבנון” נו' 34. המאמר ההוא אמנם כתבתיו בחום לבי ואמרתי להדפיסו, אבל כי שככה רוחי חזרתי בי, ואמרתי לשמוע לעצת חכמים, כי אין טוב לגוף משתיקה. אין המקום גורם לבאר באיזה אופן נתגלגל ובא המאמר הזה ב“הלבנון” למרות רצוני, אך עכ"פ מצאתי חובה לנפשי להודיע צערי ברבים על דבר ההדפסה ההיא. ואבקשה מן הקוראים הנכבדים למחות זכרון הדברים מלבם והיו כלא היו.

(“הלבנון”, שנה ט“ו, תרל”ט. גליון מ"ה).

 

ה. עזרת סופרים    🔗

ירושלים, י' סיון, תר"מ.

אדוני האר"ז!

משפטים אדבר עמך הפעם ומדעתי כי אינך משונאי מוכיחים ע“כ אקוה כי דברי ישמחוך תחת להרעימך. – ב”מליצך" גליון 3 ש“ז שפכת בוז ונאצה על אנשי ירושלים וצפת, על יסוד דברים שקראת במכה”ע זולתך, ומסגנונך נכר כי לא עלו הרהורים בלבך כלום: שמא שקר הנחילוך, ובכ“ז הלא כלל מסור בידי הפילוסופים מימי קרטזיוס ואילך, שאין להחליט לשום דבר שהוא אמת בטרם שהביאוהו לבית הספק! כמה פעמים יסרת בשוט לשונך את מנהג מכה”ע שונאי ישראל, המקבלים כל לעז וכל דבר רעה על עם עברתם מבלי חקירה ודרישה, ועתה דבר שנצטערת עליו כשבא לידך לא קיימתו! אך זו רעה חולה ראיתי בבני חו“ל בכלל, שלא נמלטת ממנה גם אתה, בחשבם את בני ארצנו הקדושה כחבר צוענים ובני ברבריה, שאין להם עלבון, ואין להם בושת, ואם ירוק איש בפניהם אין רע, ואם יתנו שמם לשמצה אינם לוקחים להם קלון, ואולם הידעת והידעו בני חו”ל בכלל, כי יש כאן צבור גדול של חכמים וסופרים שאני ואתה וכל ישראל חייבים בכבודם? ויש כאן צבור גדול של אנשי כבוד ומעלה, שעסקו ועוד עוסקים היום בתורה וד“א יחד? – ובכלל הלא צבור של בני אדם המה, אשר דמיהם אדומים, וינוסו לחלל הלב בשמעם חרפתם בלי משפּט, וטרם אדע במה אבדה זכותם – זכות כל בני דעה שיתנהגו עמהם מנהג כבוד? הכי מפני שאנוסים המה להיות צופים למנת אחרים, ע”כ סר צלם מעליהם, וכל מוצאם יבזם ולא ימצאנו עון? אפשר שכן יחשבו הטפשים, אך לא נאוה לחכם שכמותך ללכת בעקבותיהם של אלה, ועליך להזהר מעתה בטרם תוציא משפּט, ויותר מזה, הזהר משאוב דברים ממקורות עכורים, ולקבל עדות עד מפי עד מפי תינוק ומפי אשה. בשם מכה“ע “יעוו. קר.” הנך אומר, כי חמש מאות אלף ליטרא עולה סכום המעות הבאות להתחלק באה”ק, וכל זה אינו מספיק להביא עזרה לידי העניים, מפני שהחלוקה מתחלקת שלא ביושר. השומע אומר, כי בעיניך קראת הדברים במכה“ע הנכבד הזה, והעתקתם או תמציתם העתקה נאמנה, אבל הלא לבך ולבי יודעים שלא העתקתם אלא הדברים מזויפים מתחלתם ועד סופם ממכה”ע וואכענשריפט. כי בדברי הסופר הנכבד הלונדוני, לא נמצא כתוב אלא חמשים אלף ליטרא, וחלילה לו מחשוד את הממונים פן ידם שלחו במעל, כי יודע הוא ישרם ותומת לבם, ולא חדל להגיד צדקתם בכמה מאמרים היוצאים מדי שבוע בשבוע מראשית השנה עד היום, ואם אמנם לא ישרו בעיניו סדרי החלוקה, אין זה מבחינת המחלקים ונקיון כפיהם, כ“א מבחינת החוקים והסדרים הקבועים באופני החלוקה מאז, שאינם מסכימים עם דעתו של הסופר שיחי‘; הלא כה דבריו שמה: "בשום אופן אי אפשר לנו לעמוד לשטן "לענין מגבית כספים לטובת בני ארצנו הקדושה, כי כבר אמרנו שמצבם רע מאד, וצריכים המה לכך, ולעוד יותר מכך, אך באופן החלוקה עצמה, צלמות ולא סדרים, ולא תביא שום תועלת להטבת מצב ירושלם הכללי, ואדרבא, בלבול הסדרים הללו הקבועים, עוד יוסיף להגדיל את המגרעות המושרשות שמה, תחת אשר היה לו לסך עצום כזה להמעיטן. סבת הדבר היא, כי החלוקה מסורה בידי אנשים שאין להם אלא ד’ אמות של הלכה, ועל פיהן יטו קו לעלילותיהם. בעין צרה יביטו על כל דבר אשר חוששים המה פן איננו מתאים עם מחשבות לבם שנוצרו אך על ברכי הלמוד האחד והמיוחד שהקדישו עצמם אליו”. הנך רואה אדוני עכ“פ מזה, אשר הכותב הנכבד מלונדון אך בשטת החלוקה נתן דופי, אבל לא במחלקיה, וגם אני אומר, כי זה לי פה כמעט שנתים, והרבה חקרתי ודרשתי וירדתי לעומקה של הלכה זו, והנה כל מה שראיתי ראיתי, אבל מעל, שוד וחמס לא ראיתי; הרבנים הממונים כנים המה, וגזלת העני אינה בבתיהם, וכל מה שאמרו וכתבו עליהם לגנאי בנד”ד, הרי היא דלטוריה פשוטה ולא יותר. ועוד אי“ה, אניף ידי לדבר על עיקרם של דברי הכותב עצמם, ואבאר סבת העדר הסדרים ורבוי התלונות הנשמעות מכל צד, מה שלא אוכל עשות עתה מהעדר הפנאי, ואולם בדבר צפת אין חפצי להכחיש הדברים, לא מפני שאני יודע כי כנים הם כ”א מפני שאין לאל ידי לאמר בבטחון גמור שבדויים המה לגמרי, אע“פ שההשערה אומרת כי על כל פנים יש כאן הפרזה של תתקצ”ט חלקים על האמת, ולא יפלא בעיניך אם דברים שגלויים וידועים לפני הד"ר ראהמער היושב במאגדעבורג נסתרים מעיני היושב בירושלם, ובמופלאות כאלה אל תדרוש. אם רצונך לקבל עדותי קבלה, ואם לאו, מה מני יהלך? חובתי היא להעמידך על האמת, ועכשיו הקולר תלוי בצוארך, אם תכשל בדברים בדויים בהוצאת שם רע ובהלבנת פנים של חבריך ברבים.

והנני ידידך

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, כ“ט סיון, ה’תר”מ. פטרבורג. מס' 9).

 

עזרת סופרים    🔗

ידידי הארז!

נצטערתי על אשר נתת מקום בהמליץ לדברים הכתובים לא לשם שמים רק לילך ולהזיק. האמנם כל כך רפתה אמונתך בי. כי תתן אימון במאמר איש לא נודע לך, יותר מאשר תאמין בי? כמדומה לי כי היטבת לדעת אותי מכבר, כי אינני מאלה המתמכרים לקנאים לשים אור לחושך, ומכ“ש שחלילה לי לשים ידי עם בוגדים. אין חפצי לחפות על תועבות ירושלם, אבל תכאבנה עיני לראות חרפתה ובזיונה שלא בצדק. וע”כ אמרתי לך לבלי תקבל דברים מאנשים כאלה, אשר שמו להם למטרה להבאיש ריח אה“ק בעיני אחינו שבחו”ל בדברים בדויים מעיקרם. הן מאמרו של ר… לבי יודע כי גם העשיריה מחמשת מילליון לא תבוא לשערי אה“ק לחלוקה, ובכ”ז החליט על ההודעה המוטעת הזאת ובונה עליה עליותיו. מוכן אנכי אי“ה להשיב במאמר מיוחד על הערתך למאמרי, שם אראה לך במספרים ברורים המיוסדים על ראות עיני, כי סך הרשימות כלן השלוחות לחלוקה, איננו עולה יותר מכדי 25,000 נאפוליון (=S. R. 189,285 5/7). בקצרה אני אומר לך שספרי החשבונות פתוחים לפני, ואין אני רואה בהם שום עוות דין, גנבה והעלמה. ושקר הוא דברי האומרים, כי הרועים יפושו מחלב הצאן. אין אלה אלא דברי דלטוריה, ולא נאה להמליץ שיעשה חצוצרה לתרועת הדלטורים. הקלקולים שישנם בסדרי החלוקה גם הם אינם ממין עול ועוות משפט כאשר תחשוב. לא אומר לך כי לא יש מי שזוכה לפרקים בחלק יותר ממה שראוי, ולהפך, כי אמנם גם אם יקרה כזאת, זעיר שם זעיר שם, עליך לדעת כי גם הגבאים וגם ההמונים אינם אלא בשר ודם, ועלולים לשגיאה ולרפיון עוז, ובכלל אין עול ואין משוא פנים במשפט החלוקה. ואם אמרתי לך שיש קלקולים, הן הנם בשטת החלוקה בכלל; ד”מ: לפי דעתי מאוס הוא בעיני מאד, כי אומנים ובעלי מלאכה יקבלו חלקם גם הם בתורת מתנה, כאחיהם הלומדים, ויותר ראוי וכשר היה אם היו נותנים להם חלקם לא בתמונת מתנה כ“א בתמונת שכר מלאכה. כן גם רעה חולה היא, אשר כל הרוצה ליטול שם תלמיד חכם נוטל, והרבה בטלנים יש בשוק ובבית המדרש, אשר מתכונם אתה רואה, בכל הקלוזין של החסידים, שאוכלים ואינם עושים כלום, ובאים לידי שעמום. לפ”ד אין החלוקה ראויה שתבוא אלא בשביל ת“ח אמתיים השוקדים על התורה, בשביל זקנים תשושי כח, ובשביל סוחרים ואומנים העוסקים בישוב העולם ומעטרים שוקי ירושלם במלאכתם, ואלה האחרונים לא יקבלוה לשם מתנה אלא לשם שכר כנ”ל. אין פה המקום להאריך, עכ“פ גם מהמעט שבארתי לך תראה, כי אין הקלקולים ממין זה שתלוי תקונם בידי הממונים. לריפורם ראדיקלי המה דורשים, לא אך במעשה בלבד, כ”א גם במחשבה, כי אע“פ שדברי אלה אמתתם מוכחת מתוכם, בכ”ז לא נכחד ממני כי רבים, ובתוכם גם אלה אשר עניני אה“ק מסורים בידם, אע”פ שמושבם בחו"ל ובמרכזי הציוויליזאציה לא כן יחשבו. וגם הם טעמם ונמוקם עמם, בהגינם על דעותיהם ומחשבותיהם. ולא אעשה בנפשי שקר לאמר, כי ברוח פה, ישנו אלה מחשבותיהם על נקלה. מלחמה כבדה וריבולוציה הגיונית צריכה שתבוא תחלה בלב אלה אשר כבר הקשיחו במחשבותיהם הישנות. והריבולוציה הזו בוא תבוא, וכבר נראו אותותיה אותות. אך אם אנו רוצים להחיש עת בואה, חלילה לנו מהשתמש בכלי מפץ של שקרים ועלילות שוא. כל אלה לא יועילו אלא למרר הלבבות ולדחות עת הישועה לימים רחוקים.

אמרתי לקצר ונמשכתי והארכתי ואינני מתחרט על הדברים, כי הלא יועילו מעט לתקן את השקפתך על הענין הנכבד הזה, לבלי תשפט עליו מתוך אספקלריה של אנשי חו"ל המסוכסכת מאד.

והנה עתה באתי לבקשך להדפיס ההודעה הכתובה מעל“ד אשר ענינה נחוץ ויש בו משום טובת הכלל. הנה הרבה מהבילים ועקשי הלב אשר שמו בטחונם בקלות דעת ההמון והנשים, וינצלו צלחתם במשאות שוא ומדוחים, ועל כן מחובת מכ”ע לפרסם חנפים כאלה ולשים לאל תחבולותיהם.

והנני ידידיך

יחיאל מיכל פינס.

ב“ה ירושלם, ז' מנ”א תר"מ.

אם אספנו דברים נגד החלוקה והממונים עליה, לא עשינו זאת להכאיב לב העוסקים בה, אם באמונה הם עושים, אך דאבה נפשנו למשמע אנחות האובדים והנדחים מתגרת יד אדונים קשה, וכאשר הרבינו לקרוא במה“ע דמתא ובחו”ל ובמאמרים ומכתבים פרטיים אלינו. ואם שקר הדבה או נפרזה ביותר, על הנחשדים חנם לפרוש צדקתם כשמלה לפני דעת הקהל, ולא לחבוש פניהם בטמון ולהיות מהשומעים חרפתם ואינם משיבים ועונים בענין הנוגע לכלל. ועתה – יבואו נא דבריך וכבדנום, כי ידעו עד מאד כי נאמנו וכי משוא פנים אין לפניך.

ארז.

(“המליץ”, שנה ט“ז, תר”מ. גליון 18).

 

ז. עזרת סופרים    🔗

אל ראשי בני בריוני בירושלים!

רואים אתם צרות רוב ישראל בארצות פזוריהם כי רבו למעלה ראש, וכמו רוח ממרום העיר אותם מכל הארצות וקול אחד יצעקו: נתנה ראש ונשובה אל אדמת אבותינו ולא נהיה עוד זרים על אדמת זרים, – יתאספו לאספות, יקומו ועדים, ירימו תרומות, יתנדבו חלוצים לעלות להחיות אדמת הקדש לשוב לתת יבולה לבניה, ואיך יזדעזעו כל אבריהם לשמוע כל התועבות אשר תעשו אתם בהר הקדש בירושלים! אתם האוכלים ואינם עושים, או רע מזה האוכלים מקופה של צדקה הנקבצת בחו"ל, ועושים מעשי תעתועים, נבלות בישראל, – קנאתכם הארורה תסיתכם באנשים כנים וישרים לעשות בהם רצח מוסרי, להכריתם מקהל החיים בחרמותיכם הנחרמים מעיקרא ברוח אמונתנו, ונעקרים למפרע בתורת היהדות; אתם קנאים פראים, פועלים בטלים אשר הבטלה מביאתכם לידי שעמום, אתם בכורי שטן המאמינים כי עליכם נאמר “ירעו עד שיסתאבו”, למה תרפו בעלילותיכם הנוראות ידי העמלים להושיב נשמות ארצנו? מה יאמר ישראל כאשר יקרא את אגרת האיש המצוין, אשר קטנו עבה ממתניכם בתורה, בחכמה וביראת שמים, גבר רב כשרון אשר עזב ארצו ומשפחתו וכל הכבוד אשר בקשו להנחילו בארצנו, וילך לנוע על חרבות ירושלים להיות מעוז לחובבי עפר ציון ולבנות ההרוסות, הוא הנודע לשם מ' יחיאל מיכל פינס? מה יאמרו כל ישרי לב ובעלי רגש למקרא המגלה “שמעו הרים ריבי!” אשר שלחה ביעקב?

צר לנו, כי צר לנו המקום, ולא נוכל להעתיקו כלו בהמליץ, אך תמצית דבריו אשר נביא בזה, דים להוציא אנחות מקרב לב עמוק בעלי נפש עדינה.

שמעו הרים ריבי!

מחטאת נביאיה, עונות כהניה ה' ב' ד' צ'.⁵

(איכה ד', י"ג).

בהרימי פעמי ללכת ירושלימה, לא נכחד ממני כי שטן המריבה מרקד בתוכה, וע"כ הזדיינתי בנשק הסבלנות כו'.

הנה זה שנתים וכתה קטנה מן הקנאים החלה לרדפני, באמרם כי לא באתי הנה בלתי אם לכונן בתי ספר לרוח הזמן, ומעשי במסתרים. ויסיתו בי נערים שובבים וכלבים עזי נפש לתת את שמי לשמצה בכתבי פלסתר, גם בהוצאת שם רע, וגם בשאר דברים מגונים שתקוץ בהם הנפש היפה לשמעם, כי כל הדרכים כשרים היו למו לבוא למחוז חפצם. ואולם אני הייתי כמעלים עין. כראות הקנאים כי לא יכלו לי באלה, התאזרו לצאת אלי למלחמה, לפרסם אותי למין ולאפיקורוס. והמקרה הביא לידם מחברתי “ילדי־רוחי” אשר הוצאתיה לאור זה עשר שנים ואשר ראוה רבני ארצנו בחו"ל ויאשרוה, יראי אלקים, – ויהללוה; אך המה מצאו בה דברי מינות. ויקהילו קהלת מיודעיהם ויספרו באזניהם; ראו מצאנו דברי מינות במחברתו של פינס, וראוי ספרו לדונו ולשרפו. אני הייתי ביפו באותה שעה, אך שמעתי כי קמו מליצים בעדי, וכה הופרה עצת הקנאים אז. אבל הם לא נסוגו אחור ממחשבתם. ואני נשאתי וסבלתי בקור רוח ולא עלתה בידי שוטני להכעיסני.

ואולם זה ימים מועטים, התחדשה המלחמה עלי ביתר אונים, וזה הדבר: איש אחד באמריקה משלומי אמוני ישראל ועשיר מופלג, התודע אלי באמצעות הועד מלונדון, כי מכבד הוא מאד את שם השר מונטיפיורי הי“ו, וימלא האיש ידי לקנות בעדו אחוזת קבר בהר הזיתים בסך 1,500 רו”כ וליתן לכתוב בעדו חמשה ספרי תורה, שש מאות מזוזות וכמה עשרות זוגות תפילין וטליתות יקרות מעשה אומני ירושלם, ולתקן הכל בארוניהם מטפחותיהם פרוכיותיהם ונרתיקיהם מלאכה יקרה כולה אשר תעלה בס“ה ערך 1,500 רו”כ, וגם זכרון בני התורה בא לפניו, ויקצב פרס קצוב מדי חדש בחדשו לחלקם על דעתי לאנשים אשר עליהם תוטל החובה לשמר מועדי יום פטירתם של הורי המתנדב והורי אשתו הגבירה שתחי‘, ולהזכיר נשמותיהם, ולרבות את הברכה שיברכו את המנדב ואת משפחתו ואת השר מונטיפיורי הי"ו מדי שבת בשבתו. ואני מלאתי חפצו בכל דברי כהוגן. ובנוגע אל הפרט האחרון, שכרתי בית בשכונת “אבן ישראל” שאין בה בית תפלה וקבעתי הבית לתורה ולתפלה, ואומר: ישבו שמה לפני ה’ עשרה בני תורה, שיקבלו הפרס וימלאו החובות המוטלות עליהם. וירצה הדבר בעיני הרבנים והיראים מאד, והרב הגאון שמואל סאלאנט נ“י חזק ידי גם הוא, והרב הגדול ר' עקיבא יוסף שלעזינגער נ”י הידוע בארצנו ע“פ ספרו “לב העברי” אמר להיות אחד מן הבאים להתפלל בבית מדרשי. ואולם בעיני חרשי המשחית אשר בתוך הקנאים היה הדבר לצנינים, וימהרו להסית בי את הקנאים לאמר: מבית מדרשו זה של פינס תצא המינות על פני ירושלם, ויפתו גם את הגאון הרב ר' יהושע ליב דיסקין נ”י הנקרא הרב מבריסק לעמוד במערכה נגדי ולהפר מחשבתי, ויצו ויקהילו קהלה בירושלם, רובם ממתי סודו המשרתים לפניו, קדושים ומתקדשים, טהורים ומראים סימני טהרה, ומעוטם מאנשים רכי לב אשר מפני שם הרב מבריסק יחתו ושאתו תבעתם, ולאנשים אשר ידעו בם כי עוז בלבבם ולא יגורו מפני איש לא קראו, בלתי להרב הגאון הרש“ס נ”י אשר אמרו לבטלו ברובם. אך גם הוא חכם ראה את הנולד, וימאן ללכת, באמרו: רואה אנכי כי פה תגבר אגרופה של חנופה, ולא תהיה ידי עמכם לשפוך דם נקי, ושאר הקרואים לא ידעו כלל על מה הם מתבקשים. ויהי כי נקהלה האספה, עמד הריל“ד על רגליו וירם קולו בבכי ויאמר: רבותי! דתנו מרחפת בסכנה, תורתנו בצרה גדולה, כי זה האיש פינס ידענו מה היה לו מין ואפקורס גמור, ככל אשר יעידו עליו מתי סודי אשר קראו את ספרו, והוא אמר לכונן בית המדרש בשכונתו לפרסם בו חו”ש תורת המינות, והנה ידוע לכם דין ספר תורה שכתבו מין שישרף. ומכ“ש בית המדרש שזרחה בו צרעת המינות שיסגר, וע”כ תצא נא גזירה מלפניכם להטיל איסור על הבית ההוא, לבלי יבוא בו אדם, הן לתורה והן לתפלה, וטמא טמא יקרא לו. ויתמהו הנאספים איש אל אחיו כי לא ידעו מה הוא, ויש אשר פצו פיהם לפקפק בדבר. ויתנפלו עליהם הקנאים בחמה שפוכה לאמר: כל הטוען למסית דינו כמסית גם הוא. ורבים בראותם כי לא נתנה חרות הדבור באספה זו אמרו לעזבה כולה, ויגיפו הקנאים הדלתות ולא נתנום לצאת. ויעמוד הריל“ד שנית על רגליו ויאמר: אם חוששים אתם שמא פינס איננו מין מפני שלא קראתם מחברתו ולא תתנו אמון בעדות מתי סודי, האמינו בי שאני רואה בנבואה כי הבית הזה יהיה לבית שתצא ממנו תורת המינות ע”פ כל הארץ ולמה תסרבו עוד לכבוש שרש זה הפורה ראש ולענה בטרם צמח. למשמע הדברים האלה נבהלו נחפזו הנאספים, כי אכן יש נביא בקרבם והם לא ידעו, וקטני האמנה כבשו פניהם בקרקע, כי מי נלחם עם בעלי הזיה בשעה שדעתם זחה עליהם ונקה? וימהרו חרשי משחית ויערכו נוסח האיסור על הגליון. הנוסח טרם נחתם וישלחו הקנאים להרב הגאון הרש“ס נ”י לאמר: תן ידך עמנו וחתום על הנוסח הזה, ויחתום עמך גם חברך הגאון הריל“ד נ”י ובני האספה אתו. ואם לא – נדעה, כלומר: רמז רמזו לו שידונוהו דין זקן ממרא שהמרה את בידה“ג שלא במקומם. והגאון הרש”ס אינו ממי שמסיתים אותו וניסת ויאמר להם: גם אם תשמתוני, מתומתי לא אסור, ולא אתן ידי לשפוך דמי נקיים. ויתקצפו הקנאים מאד, כי כל בני האסיפה משכו ידם מלחתום על נוסח “האיסור”, ויאמרו להניח חמתם בהרש“ס ולבצע זממם, אך לא עלתה בידם, ויגזרו על שני דייני בית דין ואחד שלישי (כולם אנשים שמוחם רופם, זה מזקנה וזה מתולדתו), והמה שמחו בכבוד הגדול הזה שבחרו בהם כל בני האספה וישלחו ידם ויחתמו, ולמחרת הזדרזו המזורזים, ועשרה מבני הקנאים באו בהמון, בטרם עלות השחר לבית הכנסת אשר במשכנות ישראל, ויכריזו דבר האיסור בהוספת דברים יותר ממה שכתוב בו, לחרפני ולגדפני, ולתת את שמי לשמצה. ויהי כהודע הדבר בין החיים ותהום העיר, ורבים הסיתוני לבלי החשות הפעם, ויש אשר יעצוני לקרוא לעזרתי את זרוע הקונסולים שאני חוסה בצלם, ואמאן, כי אמור אמרתי: אם אחיך אלה לאלה מצירים, אל יתערבו בהם זרים, ואל יתחלל שם שמים על ידי. אך נפתיתי להגיש ריבי לפני רבותינו שבגולה למען ישפטו המה, וגם זאת לא מהרתי עשות עד אם נסיתי שלוח דברי שלום לשוטני לאמר יושיבו נא ב”ד של שלשה מביני מדע ומתוני משפט, המה יקראו ספרי מראשו לסופו ולא בסרוגין ולא למקוטעין, ועל הדבר הקשה בעיניהם ישאלוני וישמעו טענותי, ואם יצא משפּטי מלפניהם לחובה, לאמר: מצאנו דרכים הנוטים למינות בצאתם מחוץ לגבול י“ג עקרים שגבלם הרמב”ם ז“ל, מוכן ומזומן אנכי לפרסם בכל מכ”ע לבנ“י: ברם דברים אלה ואלה שאמרתי טעות הם בידי, וחוזרני בם. ואת הרב הגאון הריל”ד עצמו הכשרתי לדיין עלי, בתנאי שיסיר מלבו תחלה כל חשד ומשטמה, ויקרא מחברתי מראשה לסופה כנ“ל בעצמו, ולא יהא שומע מפי המתורגמן. ותהי תשובת הקנאים כי עלי לסגור תחלה בית מדרשי משך שלשים יום, ואח”כ יעיינו בדיני, ואוסיף לשלוח הזמנה כתובה להריל“ד, ע”י שנים עדים כי יעמוד אתי לדין, אם לפני ב“ד הרבנים הגדולים מאחינו הספרדים הי”ו או לפני ב“ד זבל”א ויסרב לבוא. ואני טרם סגרתי שערי בית מדרשי לבלי תת פתחון פה לאמר: כבר קבלתי עלי האיסור. והקנאים ירדפו בלי חשך את הבאים להתפלל, ומאיימים עליהם בחרמות ושמתות, ומפחידים אותם בגרעון החלוקה, ויש מתיראים והולכים, ויש חדשים שיבואו במקומם. ובין כה וכה המבוכה רבה והמהומה הולכת וגוברת. הגאון הרש“ס וממוני כוללות ווילנא, זאמוט, מינסק, פינסק, גראדנא, ורוב מנין ורוב בנין של ממוני כולל ריייסין עומדים לימיני. ממוני כולל ווארשא, הונגאריא ואוסטריא והרב ר' אליעזר דן רלבג שאר בשר קרוב להרב מבריסק ידם עם הקנאים לשטני. ושאר העם נבוכים, ורע עליהם המעשה מאד מאד, עד כי אשר אחזה לי מראש כי יפרדו כוללות הפרושים לחצי, כוללות ערי רוסיא וליטא לבד, וכוללות פולניא והונגריה לבד. וכבר נעשה מעשה, כי כוללות ערי ליטא ורייסען התאספו בי”ח לחודש הזה, וקיימו וקבלו עליהם בכתב הפרטים הללו: א) לקבוע ישיבת הדיינים בבית דינו של הרש“ס בחורבת ר' יהודה החסיד; ב) כל דבר איסור לחרם ושמתא שלא הסכימו עליו טובים השנים הגאונים הריל”ד והרש“ס שיהיו בעצה אחת אין בו ממש. ואולם לי טרם הגידו היתר מפורש, וגם אין חפצי להביאם לידי כך שיגלו דעתם בפירוש, למרות עיני הגאון הריל”ד נ"י פן תתלקח מחלוקת חדשה בין הרבנים עצמם ואז…

וע"כ מורי ורבותי רבותינו שבגולה אלופי ומיודעי בכל מקום שהם! לפניכם אגיש ריבי, הנה ספרתי לפניכם דברים כהויתם, ולא הגזמתי אפילו כחוט השערה, ואדרבה יותר ממה שכתוב כאן עוד כבשתי תחת לשוני מפני חלול ה‘, ואם הדברים בעצמם מעשה תעתועים, לא בי האשם. ולכן שפטו נא ביני ובין שוטני אם לא יעבירו עלי את הדרך? כו’.

דברי צעיר התלמידים הכו“ח פעה”ק ירושלם כ“ב טבת תרמ”ב,

יחיאל מיכל פינס.

קצרנו ביחוד בסופו כי בו יציע טענותיו בפלפולי דאוריתא לפני הרבנים, והנה המכתב נתאחר להגיע לידנו, ולא ידענו מה ענו הרבנים בארצנו? ואנחנו טרם שמענו מה בפיהם? נכון לבנו בטוח כי אם קראו בשום שכל לא מצאו דברי מינות בספרו של ה' פינס, אשר גם אנחנו קראנוהו בזמנו, ואם ידענו מראש כי עדותנו לא נאמנה לקנאים מאד, כי לא מחשבותם מחשבותינו, אך אנחנו על דעת יראי ד' אמתים נעיד לפני דעת הקהל ורבים אשר אתנו מאשר אתם.

אין את לבבנו לפנות אל בני בלי שם, לפידי בוז, אשר זה כל כבודם כי יהיו למלה בפי העם, אך אל הרב המאוה“ג ר' יהושע ליב דיסקין שהיה אב”ד דק"ק בריסק נדבר: "אנא מורנו ורבנו, אשר נהירין לך שבילי התורה, ולבך מלא יראת שדי ואהבת אמת לעמך, חשוב נא דרכך, וראה כי זרים יתעוך בשוא, ואשה מושלת בך, אשה בת תלמיד חכם וחכמת לב, אך הן היא אחת מאלה שדעתן קלות, ומי לא ידע כי קלי הדעת על הרוב עקשנים ועקשים הם. חלילה לנו להבאיש ריח אשתך בעיניך, היה עמה בשלום ותכלכל היא באהבה את שיבתך, אך אל תתערב בעסקי קהל ועדה, בעסקי אמונה ודת, הלא שמעת בטח הפתגם הפולני: “בבית אשר אשה שלטה, שם השטן ירקד בעלטה”. זכור רב אונים וחדל כח – רב אונים אם לא תכביד אכפך על הקהל, וחדל כח אם ירבץ העם תחת משא חרמותיך – הטרם תדע כי חרמות ושמתות הם נשק מסוּכן אשר יוכל לשוב אל חיק בעליו. זכור כי עת צרה היא ליעקב, ועיני כל העם נשואות אל ארץ הצבי, רבים יפחדו לעלות שמה מאימת סמל הקנאה השם משטרו שמה, ועוד ירפו ידי אחרים; אך הלא יעלו רבים ובין העולים יהיו רבים מבני הדור החדש אשר כל זמן שתבין אתה ויתר הרבנים אשר דבריהם נשמעים שם למשכם אליכם בסבר פנים יפות, לא יבצבצו נגדכם, ונהפוך הוא – יבקשו קרבתכם, ויבטלו רצונם והרגלם מפני יראת הכבוד אשר תביאו בלבם, יזהרו לבלי הכאיב רוחכם במעשיהם ובמדברותיהם; אך אם אתה ושכמותך תאבו להתנהג עמם כמשפּטכם עם ה' פינס ודכותיה, דעו כי רעה נגד פניכם הם ימררו שלות חייכם, ויורידוכם מגדולתכם, ולהכעיסכם תמרורים יפרצו כל חוק ויעשו מה שלבם חפץ ועיניכם רואות וכלות, כי יסירו מכם את מחזה בחירי שדי אשר קרן עור פניכם, והייתם כנזופים.

כן תרעו לכם ולכל החיים מקופת החלוקת, כי תוכלו להיות בטוחים, אם תוסיפו סרה ולא תחדלו מרדוף אנשים הולכים לתומם, בחפצכם לתקן עולם במלכות שדי על פי שטתכם; אם שמועות מעציבות כאלה תבאנה לרוסיא, אז יקומו כל מה"ע לישראל בארצנו, וכל איש אשר דבריו נשמעים בעדתו, לזרז את המתנדבים בעם למשען היושבים לפני ד' בירושלים וביתר ערי הקדש, לבלי יהיו מן המסייעים לידי עוברי עבירה ועושי און, ולא יתנו יד לפושעים, להקל מעליהם עול פרנסה, למען יקלו הם מעליהם עול מלכות שמים האמתית, ועול דרך ארץ, ולא יוסיפו אחינו פה לפטם עגלים לעבודה זרה, המשפילה כבוד התורה והאמונה, לרגש האנושי, ולגדל שורי נגח להיות לזועה בכל הארץ. דעו כי כלתה מלכותכם בארץ הקדושה; כי ידכם היתה על העליונה כל זמן אשר היתה שוממה, ושעירים ירקדו בה, שעירים המשתלחים ברצון חפשי, לחיות על חשבון הקהל בלי דאגה; אך עתה יבואו שמה צעירים לימים לעבד את האדמה, ולחיות מעמל כפיהם, המה לא יהיו תלויים בכם, ואם תתחרו בם יחרבו מעיניכם ותסכרנה ארובות החלוקה, ותפול מידכם חרב שפלה זו המרחפת על ראש כל המסרבים לשמוע לקול הקנאים האוילים והפוחזים.

ראו הזהרנוכם בשם האמת ובשם האמונה והאומה, אשר כבודן יקר לנו מכל, ולמען כבודן המחולל לא נדע משוא פנים.

ארז.

(“המליץ”, תרמ"ב. גליון 12).

 

ח. עזרת סופרים    🔗

ב“ה כ”ב אדר תרמ"ב ירושלם.

ידידי הארז.

קנאת לכבודי קנאה גדולה בהערתך למאמר א“ש שבהמליץ גליון 5, והנני מגיש לך תודתי, אך לא אמנע גם מגלות דעתי, כי לא טוב בעיני הדבר שאמרת לתקוע בשופרותיך גם אתה, ולהרעיש ארץ על הקנאים שבירושלם, למען ישמעו העם ויכלאו מהביא תרומתם לקופת החלוקה. הן ידעתי כי אין רצונך חו”ש לקעקע כל החלוקה ולבטלה לעולמים, כי אם אין לכחד שהחלוקה בצורתה הנוכחית מחוללת רעות רבות, בכ“ז גם לבטלה כולה אי אפשר, כי חיי רבבות נקיים והולכי תום תלויים בה, ובטול החלוקה כשפיכות דמם יחשב, – ואולם גם לקפחה לפי שעה אי אפשר, כי כה נקל מאד להוראת שעה כזו שתהפך לחוקה קיימת לדורות. הן מעין הנדיבות מקומו בלב ולא במוח, ברגש ולא בחשבון הדעת, ואם אתה מביא את הנדיבות לידי חשבון, כבר נכזב מעינה. לא אפונה כי ישמעו לך העם לצרור כיסיהם כל ימי המהומה, אך הישמעו לך גם לשוב ולפתחם אחרי כי יחדל רוגז והקולות יחדלון? ולא אכחד ממך כי מאוד מאוד יכאב לי בהעלותי על לבי, כי בשלי נשברו צנורות החלוקה, או אפילו נתמעטה השפעתם חלילה. קול הזקנים והזקנות התמימים, קול העניים המרודים הרבים שלא עוו, קול האלמנות והיתומים שלא פשעו, קול תינוקות של בית רבן שלא חטאו, יעלו תמיד באזני לאמר: בשלך נסבול חרפת רעב. ולבבי לא יקרע לגזרים? ולא זו בלבד אלא כי נפשי יודעת מאד, כי אך הנקיים יאשמו, והחטאים באמת ישתכרון, כי גם מתחלה לא היתה כונתם של מחוללי המריבה, אלא להוציאני מגדרי, ולהפכני מנרדף לרודף, למען תהיה זאת להם לתואנה להריק כיסי שוטים ידועים בחו”ל והדברים ארוכים…

ולכן נשמרתי מאוד בלשוני בכל שלש השנים שהדריכוני ממנוחתי, וגם היום כי “השמעתי להרים ריבי” במכתבי הגלוי, לא השמעתיו מעל במת מכה“ע למען ישמעו העם, כ”א שלחתיו ליחידים אשר ידעתי בהם כי לא ימהרו עשות משפט, ופלס ומאזני משקל בידם, וכי ישפטו יהיה משפטם אך לברכה ולא לקללה חלילה, ותקותי לא נכזבה ת“ל כאשר עיניך תחזינה “בלוחות העדות” אשר הנני מדפיס בם המכתבים הבאים לידי, ראשון ראשון, ועוד ידי נטויה לפרסם אי”ה מכתבי שאר אנשי שם גאונים ורבנים מרוסיה, פולניה ואשכנז בנידון זה, אשר יצאו חוצץ כולם לתבוע עלבוני. ולא אך בחו“ל נמצאו תובעים לעלבוני, כי גם בירושלם עצמה כמעט כל העדה, רוב בנינה ורוב מנינה והאלופים אשר לראשה, קנאו לכבודי קנאה גדולה, ויצאו המערכה מול הקנאים והנבערים. הן מיד, אחר שנגזרה הגזירה מלפני הקנאים להחרים את בית מדרשי, נתאספה עדת הפרושים, ויגלו דעתם בכתב מפורש, שאינם מקבלים עליהם שום אסור וגזירה חדשה שלא נעשו בהסכם הרב הגאון ר' שמאל סלאנט והרב הגאון ר' יהושע ליב דיסקין שיחי' ביחד, וביום ד' אדר נתאספו עשרה ת”ח מצוינים תחת דגל הרב הגאון הרש“ס ני', ויבטלו האסור הרובץ על בית מדרשי כחרס הנשבר, והרבנים הגאונים של קהל עדת הספרדים הי”ו, קיימו דברי המתירים, ותהי שמחה גדולה בעיר, והעם מרבים לבוא ולהתפלל בבית מדרשי, וממוני כוללות הפרושים, וגם חב“ד נמנו עמהם, ומתחרים להפיס את דעתי במכתביהם אשר ישלחו אלי, למען הראות כי חו”ש אין לבם הולך להסכים למעשה הקנאים, ונפשם ירעה להם מאד על הנבלה שנעשתה לי. וזאת עולה על כל, שנמנו כוללות הפרושים וגמרו, להפרד מעל מבוהלי ווארשא וקנאי הונגריא “בשולחן ובית מטבחיים”, למען הראותם כי נפש העם מרה, על חלול השם הגדול ושפיכת דם נקיים אשר בתוכם. ואחרי כי כן, מה יסכון לי לקרוא לעזרה את העם כולו ולהרבות חלול ד' וחלול כבוד ירושלם? אדרבא חובתי להגיד לכל באי עולם, כי ירושלם קריה נאמנה היא, ראשיה למשפט ישורו, והעם אשר בקרבה לא יביטו עמל ואון, כי מי ראשי ירושלם אם לא הרב הרש“ס שיחי' ודיעימיה? הן זה יותר מארבעים שנה שהוא הוא היושב לכסא דין להוראה בעיר הזאת, והורה ודן גם בפני הגאונים הגדולים הרב מקוטנא והרב מקאליש זכרם לברכה, ולא השיגו גבולו, כי הרב ההוא בחכמתו המצוינה, ובישוב דעתו, הרי הוא כמו נוצר מבטן לשאת משרה זאת על שכמו, ועטרה זו על ראשו, ומי המה העם היושב בקרבה אם לא כוללות הפרושים בני ליטא ורייסין, אשר אך על ידיהם נבנתה העיר ונשתכללה בכל תקנותיה ומוסדיה, ובתי החסד אשר בקרבה “לתלמוד תורה” “בקור חולים” “גמילות חסדים” “ותמחוי”? אך מהם יצאו האנשים אשר הרו והגו את הרעיון של חברות בוני הבתים, ועל ידיהם נבנו כמעט כל פרורי ירושלם השמים עתה את העיר לצפירת תפארה, ואך מהם יצאו הראשונים אשר אמרו להוציא אל הפועל רעיון ישוב הארץ ולפתוח “פתח תקוה” לעבודת האדמה בארץ קדשנו. והאנשים הללו שלמים הם אתנו, ועליהם נתקיים מה שאמרו חז”ל: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, והמה מבוני האומה ולא ממהרסיה. ומה לנו ללהקת הקנאים הקטנה המתהוללים והמשתגעים מרוב טובה שמשפיעים להם בני בריתם? הנה עתה כי גורשו מן גו, ונקטעו כצרעת מתוך הגוף, לא ירעו ולא ישחיתו עוד בכל הר הקודש, ישמחו הם בבני בריתם ובני בריתם בהם, ואנחנו בשם אלהינו נדגל ונעשה חיל לקחת חלק בבנינה של הארץ, ולהיות לעזרה במעוט כחותינו לעולי הגולה אשר יאמרו לחדש כבוד ארצנו הנהלאה.

מדי דברי בזה, הנני גם להשיב לך אמרים קצרים על דבר אשר אשים מחסום לפי מהות דעתי, בדבר ענין ישוב הארץ. בימים האלה ימי הדבור והמשא והמתן לכל מי שגורל ישראל נוגע אל לבו, כאשר לבי מלא מהרעיון הזה, וכל חפצי לראותו בצאתו אל הפועל, אין צורך להגידו, וכבר נודעו מחשבותי בנידון זה בספרות העברית למדי, ואני לא שניתי וגם מחשבותי לא נתחלפו. ואולם לצאת היום במאמרים בגלוי לא אוכל מטעמים רבים, אבל עומד ומוכן אנכי להשיב כהוגן לשואלים כענין, בכל עת ובכל שעה, ומי האנשים החפצים לרדת לעומקה של הלכה זו, יכינו נא שאלות קצרות וברורות באחד ממכתבי העתים הבאים לידי, וחלילה למנוע עצמי מהגיד לשואלים מה שידעתי.

ובזה הנני ידידך דו"ש

יחיאל מיכל פינס.

מאמרך זה נתאחר לבוא אלינו אחרי אשר כבר נשלח לנו מאת אחד מסופרינו בערי המדינה, מכתבך הגלוי “שמעו הרים ריבי” וכאשר נשבר לבנו בקרבנו למקרא מגלת איכה זו, לא החמצנו לתת תוכנה לפני קוראי “המליץ”, ולהלן בהערתנו למאמר א"ק, תחזה כי כונו גם אנחנו לדעתך בנידון כסף החלוקה.

הן קראת את המכתב הגלוי של ה' געטטער, ועוד קמו אחרים נגד רעיון ישוב ארץ ישראל, ובכן עליך המצוה להשיב נכונה, כי אתה הוא בר סמכא, ועליך ישענו קוראי “המליץ”.

שגית יקירי בדבריך בשולי מאמרך אשר כתבת לא לדפוס, אם תאמין כי רק להשקיט הסער אמרנו, כי בלב המון עם הרוסים אין שנאה כבושה לנו, ורק רוח רעה עבר עליהם מחוץ ברשעת כותבי פלסתר. ולבנו נכון ובטוח, כי לו יצא מהר דבר מלכות כי היהודים נחשבים לאזרחים גמורים וזכות ומשפט אחד להם, ישובו הרוסים להושיט יד לשלום לנו, ולמנות אותנו כאחדים מהם בכל הנוגע לחיים המדיניים, מבלי דרוש מאתנו להתערב בהם, ולהיות לבשר אחד, בדברים המסורים אל הלב, כי כבר מלתנו אמורה ולא כחדנוה תחת לשוננו, גם לפני שרי המלכות, כאשר נגעו בענין הזה: “אם קרבת היהודים תחפצו יצלח חפצכם בידכם, ואם תשאפו לתערובות – שוא תעמולו, כי כשם שלא יתבוללו יחד מים ושמן, כן אי אפשר לישראל להתבולל באומות העולם התבוללות שלמה במובנכם”.

ארז.

(“המליץ”, שנת י"ח. מס' 13).

 

ט. תעודת מר פינס    🔗

אחרי מאמר דוב בער שטיינהארט, מורה בבית היתומים החדש.

המבקר כרמו יום יום אינו מרגיש בגדולו עד שרואה פריו. ולכן שמחתי מאד היום בראותי כי כרם זה נטעו נוטעים בברלין (הלא המה האלופים הנכבדים ראשי חברת מגדלי יתומים) על אדמת ירושלים הקדושה, כבר נשא פריו וענביו לא יהיו בוסר אי“ה. הילדים הרכים אשר עלו ממצולות העוני והדלות כמו מחדש נולדו, לבשו מעטה ששון תחת רוח כהה, כל תנועות גופם וצביונם מעיד עליהם כי רגש כבוד האדם הקיץ בקרבם ועתידים המה להיות חברים מועילים בחברת האדם ויהודים ישרים בתוך עמם. במשך הזמן הקצר שהם בתוך הבית הצליחו בלימודם לפי ערכם והתקוה תעודדני כי עוד יצליחו ויוסיפו לעלות מעלה מעלה בחובות ולימודים, ועיני אוהבי עמם באמת תראינה ותשמחנה, ולכבוד האדון הנעלה ד”ר הערצבערג נ"י נאמר: יישר כחך!

נאום יחיאל מיכל פינס

סוכן לחברת “מזכרת מונטיפיורי”.

היום יום י“א שבט ה' תרמ”א פה ירושלם תב"א.

(“המליץ”, שנה י“ז. תרמ”א. גליון 5).

 

י. תת כבוד לאמת    🔗

פרק ראשון.    🔗

נעתרתי לבקשת רבים להשיב גם אני דברים קצרים וברורים בדבר השאלה הנכבדה העולה היום על שפתי רבים: הטובה ארץ אבותינו לכונן בה מושבות לפליטי המהפכה מבניה אשר יבקשו מחסה הצלה? ואולם בטרם נשיב על השאלה ההיא, נשימה נא לב אל גורל המושבות אשר כבר התכוננו בארץ הזאת על ידי בני ברית ועל ידי שאינם בני ברית.

הראשונה התכוננה זה כחמש עשרה שנה מחוץ לשערי יפו על ידי חבר נוצרים מאמריקא אשר באו הנה לחכות לביאת המשיח, וישימו מבטחם באדם שנתן בכוס עינו, וציר ממשלתם גם הוא בגד בם, ויתרוששו וישובו לארצם ריקם; אך המושבה באה בידי נוצרים בני ווירטנברג מכת הטמפלר, ועתה היא כפורחת מבית ומחוץ, ובתוכה בתי ספר ובתי חולים, וסביבה כרמיה וגנותיה המרהיבים עין וכל יושביה מאושרים.

השניה כוננו אותה בני הכתה ההיא, לראשונה על יד הכרמל סמוך לחיפה. והיא מושבה גדולה אשר יצא שמה לתהלה על פני חוצות, כי על יינה הטוב יסובו אצילי ארץ, ובבורית החשובה שתעשה בה, תזכינה הגבירות הענוגות באירופה בדי עורן המפונקים.

השלישית אף היא מוסד ידי בני כתה זו אשר כוננוה במרחק של שלושת רבעי שעה מיפו, ויקראו שמה “שרונה”, אדמת חול היתה הארץ מדי קנותם אותה, וקטב מרירי שלט שמה אשר תבע וגם לקח קרבנותיו. אך עתה כגן־עדן הארץ לפנינו. ערבות חול היו לשדות פוריים, ורוח צח מבריא, מרפא, מנשב בין עצי חמד אשר נטעו.

הרביעית גם היא על ידי הטמפלר כוננה בעמק רפאים סמוך לחומת ירושלם, קטנה היא בכמותה אך גדולה באיכותה, כי היא המרכז הרוחני לכל הכתה ההיא, בה מושב ראש חברתם הוא האיש המצוין ד"ר האפמאן, אשר ידיו עשו החברה ההיא, וברוחו הכביר קבצם, ואתו שמה חבר מלומדי החברה, והמה המורים הראשים אשר יורו לקח בבית הספר הכללי אשר משפט גימנזיום לו. אדמה מעטה ליושבי המקום ההוא בראשונה, ואמנם לאט לאט ילחכו את שכניהם מבני הארץ הסובבים אותם, וכבר נכבש לפניהם חלק גדול מן הבקעה הפוריה ההיא ונטעוה כרמים.

בכלל בני הכתה ההיא הולכים ומתגברים בארץ: מהם רופאים, מהם רוקחים, מהם אדריכלים, הם אומנים־חרשים באבן, בעץ ובברזל, מהם מכונני ריחים של קטור, מהם עושי שכר שעורים, ומהם עושי מסחר וקנין במדה גסה ועל פני כל העם יכבדו.

ובמה זכו לכל אלה?

אומרים אמור כי בני חברתם מחוצה מנשאים אותם בכסף ובזהב; אך אין אלו אלא דברים בטלים, כל העזרה הבאה להם מן החוץ, אין בה כדי לפרנס אפילו חלק קטן מהוצאות בתי הספר אשר להם, אך האלהים השולח ברכה במעשי ידי כל העובדים מאהבה, ואפילו גוי ואפילו עבד, הוא הנותן גם למו כח לעשות חיל.

אך הטרם קשתה עליהם המלחמה עם רעד האדמה ורוע האויר?

האדמה טובה ופוריה, והארץ אינה משכלת מטבעה, בכל זאת המלחמה קשתה עליהם בטרם עמדו על טיבה, וכל עוד שהקשו ערפם מבלי ללמוד מן הערביים ילידי הארץ, הרבה ממון שקעו וגם הרבה נפשות נפלו במאנם להשמר מפני המאכלים והמשקים אשר לא יאותו לאויר הארץ הזאת, אך כי ארכו להם הימים, גברה עליהם יד ההרגל, וגם נשתבחה האדמה לרגלי הנטעים אשר נטעו בה, וגם הם עזבו את משוגתם וישמרו משפטי חיי הארץ ויצליחו.

אך הכי לא תכבד עליהם העבודה בחום השמש הבוער כאש?

דברים כאלה עשויים להפחיד בם את התנוקות או – את בני אירופה, אך בן הארץ ההיא יודע כי רוב עבודתה של האדמה חל בחדשי ימות הגשמים, שהחמה בשפולי הרקיע ומחממת בנחת, ועבודת הקציר שהיא בימות החמה, לא תמשך כולה אלא שבועים.

אך מי יכריח את האכר לעשות עבודתו בצהרים, בשעה שהחמה מכה בראש כל אדם? האין שהות לזה ביום בטרם תגבורת החמה ולאחריה ככלות מלאכתו? כן משפט הערבי לעשות מלאכתו בארבע שעות של בוקר, ובארבע שעות של ערב, ומטפחת חבושה לראשו אשר תצילהו מחצי השמש, לצמאו ישתה חומץ היפה לשרב, ובשעת הצהרים תחת צל אילן ישכן או בצל אהל יחסה אשר נטו ידיו, ולא ידע רע.

ואיככה יוכלו עמוד בהתערבם עם הערבי במכרם מפרי אדמתם? הלא יוזיל הערבי במחיר תבואות שדהו לאשר צרכיו מועטים?

חלילה! ערך התבואות הנהו כערך התבואות באירופה, כי אם צרכי הערבי מועטים, הלא גם יבול אדמתו מועט, וכנגד מה שהוא מקמץ בהוצאות ביתו, מרבה בהוצאות המסים לממשלה.

אך הטרם ידעו בני אירופה את תנואות חוכרי המסים?

חלילה! הממשלה כחוכריה בשלום ובמישור יתחלקו עמהם, והמה זורעים בשעת זריעה, וקוצרים בשעת קצירה, ומאספים בשעת האסיפה, ואין אדם מוחה בידם, כי נאמנים המה על המעשרות ולפי פנקסיהם יחשבו עמם.

אך הלא ישאו תגרת יד הערביים שכניהם השודדים וחומסים?

גם הדברים האלה אינם אלא גוזמה, מעבר להרי יהודה מערבה, אין שודדים, אין חומסים, וגם בתוך ההרים שלוה ובטחון. הגנבה אמנם מצויה במידה שהיא מצויה בכל הארצות הנאורות, אך שמירה מעולה פועלת עליה. ולאיש נעטטער שמלחמת תמיד היתה לו עם בני יעזור, הלא זה יען אשר עשקם, כי האדמה אשר נתּנה לו מן הממשלה ברוב כופר, משלהם היתה, ורבע ההוצאות אשר הוציא להשגת חפצו דיו היה לקנות האדמה מידי בעליהם לקנין עולם, מבלי שיהיה קנינו תלוי בתנאים מיוחדים הידועים לנו, ומבלי שהיה מגרה בו את שכניו אשר לעולם לא ישכחו לו כי לקח את אחוזתם. אך בני מושבות הטמפלרים כי יתנהגו במשפט וצדק עם שכניהם מחוצה, ובסדרים נכונים ובהסכמת לבבות ביניהם פנימה, ע"כ ירוממו בעיני כל, ואימתם מוטלת על הערביים, ואין פוגע בם לרעה.

ההתנחלו אלה בארץ כולם בזמן אחד?

לוּ עשו כזאת לא היו מצליחים, כי נחלה מבוהלת ראשונה אחריתה לא תבורך; אך ככה היה סדר עליתם: בראשונה שלחו מתוכם מלאכות סגל חבורה של חמשה בני אדם ובתוכם אֶקונום, רופא ואדריכל למען יתורו את הארץ, ואיש לא ידע דבר בואם וצאתם, ויהי בשובם לארצם וימלאו ידי אחרים ממיודעיהם מיושבי הארץ לקנות בעדם כברת ארץ, ובהגמר דבר המקנה, עלו מתי מספר מבני חברתם אשר התנדבו לעלות ראשונה, וישלמו מחיר האדמה מכספם, וישבו בארץ ויבנו בתים.

כל הימים אשר התאבקו עם המכשולים שמצאו בדרכם, לא קראו לחבריהם לבוא הנה, וישבו חבריהם איש איש תחתיו בחוץ לארץ, ויהיו מעירם לעזר לאלה היושבים בארץ בכל דברי הצבור, ואולם אחרי אשר נצחו במלחמה, ויסירו מכשולים רבים מדרכם, ויקראו מדי שנה בשנה מספר חברים – אשר ידעו בהם כי הגיע עתם למצוא חית ידם בארץ הזאת, לבוא הנה, אחרי אשר יכבשו לפניהם הדרך ויכינו להם כל צרכיהם, בשדה ובבית, ויהי זה משפטם כל הימים וירבו ויעצמו ויפרצו לרוב.

[ולמה לא הצליחו אחינו בני “פתח תקוה”?]⁶.

יש אומרים כי רוח קטב העולה מן הבצות הנענות מצד אחד על גבול נחלתם גרשם מזה, ויש אומרים כי חסרון הכסף גרם לכל אלה, ויש אומרים כי אין היהודי ראוי לעסק זה. היצדקו? חלילה! אין הדברים הללו אלא משפּטי בני אדם העומדים מבחוץ, וימלאם לבבם להגיד משפט בטרם חקרוהו. ואולם אנכי נתתי את לבי לדבר, צופה הייתי ומתבונן בהשתלשלות המסיבות פנימה, והנני מעיד באמונת עדים כי לא אחת מן המסיבות המנויות למעלה, הכו את הבנין לרסיסים, כי אם מאליו נפל, יען כי לא היה יסוד לבנינו, לא היתה כאן אהבת השלום והסדרים, אף לא היו כאן ארך רוח וסבלנות, אך היו כאן בהלה וחפּזון, צלמות ומריבה, בכל מעשיהם מראשית המקנה עד גמר החלוקה. הן בני הטמפלר בחשבון ודעת נפש הלכו, ובמתינות הולכים הם וקרבים למחוז חפצם, ובני “פתח תקוה” בבהלה קנו, בבהלה מכרו, בבהלה התישבו ובבהלה נסו. בני הטמפלר שמו להם ראש אחד אשר כבוד מלכים יתנו לו, ואליו ישמעו, כבני החיל לשר צבאם ביום קרב, ובני “פתח תקוה” הנערים בזקנים הרהיבו, ואנשי מדון סכסכו איש באחיו, וכבימי דור ההפלגה, אין איש שומע שפת רעהו, היפלא איפוא כי לא הצליחו? ואחר כל אלה, הן זה אך שנתים שהחלו, ושנת השמיטה באה באמצע, ומי יאמר כי אבדה תקותם לעולמים? עוד טובם בידם, כי יתקנו את אשר עותו. כי אמנם נחלתם שפרה להם, עד כי כמעט אין כמוה בכל חבל הים. ארז, וצמר גפן, וקני סכר כי יזרעו בה, יעשו פרי תנובה, וגנים ופרדסאות בלי הוצאה מרובה ימכרו פריהם שמה, כי נחל הירקון יוכל להשקותם בלי עמל, חציר יבש “היי” אך בה ימצא, ובני “שרונה” יקחוהו שם, וכלום היא חסרה אלא עבודה וחריצות ואהבת שלום וסדרים, או אז יסיר ד' מהם כל מחלה, ויצוה אתם את הברכה, ויוכלו עמוד. ומה התורה היוצאה לנו מהאמור למעלה?

כי טובה הארץ לשבת עליה, ותענה לעובדיה את הדגן ואת התירוש במדה גדושה.

כי התישבות בה לאנשים חדשים קשה היא, אך אין לך דבר שעומד לפני החריצות והמתינות ואהבת הסדרים, כי רעת הארץ ותחלואיה אך מקרים עוברים הם, ובידי אדם חרוץ להסירם.

כי הזהירות מועלת להסתר גם מן החמה וחציה.

כי יש ללמוד מהערביים ילידי הארץ בנוגע למנהגם עם האדמה ולחוקי חייהם, וכל האומר בלבו: אני חכמתי יותר וכמחשבתי אעשה, הרי הוא שוטה וגס רוח ומובטחני שיכשל שבעתים עד שיכיר משוגתו, כי עבודת העובד תגמל פה בהפרזה.

כי היודע לשמור כבודו גופו מכובד על הבריות. ומי שלא יפול עליו לבבו בעלות רוח המושל לא יעיז גם המושל לשבור עליו חוק.

כי ההנהגה הישרה והמכובדת תשית מורא על בעליה לירא ממנו. ומי שאינו מזיק לאחרים שמור מפני אחרים שלא יזיקוהו.

כי אין ברכה בבהלה וחפּזון ועין הרע שולטת בכל דבר שיש בו פרסום.

כי באין סדרים יפרע עם ובפשע ארץ רבים שריה.

כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום?

כל הכללים האלה ישימו [אל לבם] כל אלה האומרים לעלות הנה ע“מ להאחז באדמה וילכו בטח ולא יכשלו, ואם אחרת יחשבו ישבו נא תחתיהם ולא יזוזו ממקומם לא לאה”ק ולא לאמריקא, כי כל הכללים שמנינו דרושים המה לתוקע אהלו ומביא תמורה בדרכי חייו בכלל ומכ“ש למי שגולים מביתם לבקש להם מנוחה בארץ זרה למו עם שפתה ונמוסיה ועאכו”כ למי שאומרים להתהפך מסוחרים, סרסורים ויושבי קרנות לעובדי אדמה בזיעת אפם. תלאות רבות אחוזות בעקב תמורה פתאומית כזו בלי ספק; אך די כח בחפץ עז הנובע מתוך רגש קדוש הממלא כל חללי הלב לנצח כל התלאות הללו בארך רוח ובמתינות. והנה רגש קדוש כזה הוא המפעם בלב אלה האומרים: פנינו לארץ קברות אבותינו; אך איפה הוא הרגש הרוחני אשר ילביש אלה הגולים לאמריקה? הראשונים ערובתם בלבם כי מעשיהם יצליחו, והאחרונים שדודי כל תקוה ילכו שחוח תחת משא דאגותיהם לקראת ארץ חדשה ושמים חדשים ובשברון רוח ישאלו לנפשם: מה תהי אחריתנו? אפונה אם אנשים כאלה יוכלו עמוד לפני התלאה הראשונה אשר תמצאם, שארית אומץ לבם תלך וכמתיאשים ירדו שחת חלילה. מי יתן ואהי שוגה!

יש וישאלוני, הרי בן סמך כנטטר חרץ משפּט כי המצוות התלויות בארץ, כי מעשר ושמיטה ירוששו את האכר העברי ולא יוכל עמוד, – אף אני אשיבם: המורים הלכה מתוך משנתם, מתוך התרגום הצרפתי של התנ“ך אינם אדונים לנו לדין בדברים כאלה. שאלו נא יודעי התורה ויאמרו לכם תרומה בזמה”ז חטה אחת פוטרת את הכרי, מעשר ראשון מותר לזרים, מעשר שני נפדה וגם לתרומת מעשר שהיא אחת ממאה בתבואות אפשר למצוא דרך הנאה עפ“י דת, והשמיטה מועילה מאד לקרקע להשיב לה כוחה ואילותה ובשעת הדחק אפשר למצוא גם לזה תרופה עפ”י דת ומה גם להגנים ולהפרדסאות.

אחרי השיבי על השאלה האמורה למעלה אשר שאלוני אחרים, שאלוני נא אם אגב זו אשיב על שאלה שניה ששאלתי לנפשי, שאלה נכבדה מאד והיא שאלת: מי ומי ההולכים? כי אם אמנם ילכו ויבואו הנה אנשים שאינם ראויים אפילו מועטים כח בידם להפוך הקערה כולה על פיה. לפיכך עלי להודיע, כי

המצפים לישע אחרים לא ילכו.

מי שאין בידו לא ממון ולא אומנות ולא אחת מן הידיעות השמושיות לא ילכו.

המפונקים והפזרנים והעצלנים והשחצנים לא ילכו.

ואלה הם שילכו, מי שחפצם בלבם וכחם במתניהם וצרור כספם או אומנתם בידם ויסירו לבם מחיי העירונים ויטו שכמם לעבוד ולמשא וישימו מבטחם בד' לבדו שהוא ינטלם וינשאם והוא יושיעם.

גם עשירים האומרים לחיות חיי עדנים יבואו הנה; אך אלה ישיתו פניהם אל המסחר והפבריקאות ולא אל עבודת האדמה, כי בעבודת האדמה במדה קטנה לא ימצאו חפץ וגם אין בה כדי ספוקם, ועבודת האדמה במדה גסה כדרך שעוסקים בה בעלי האחוזות באירופא באמצעות שכירים ופועלים כמדומה לי, כי טרם הגיע הזמן בארץ הזאת שיהיו העוסקים בה רואים סימן ברכה. אמנם ישנם פה שרים גדולים אשר להם אחוזות גדולות שמתעשרים מהם, ואולם אין מנהגם עם אחוזתם כמנהג בעלי האחוזות באירופא עם אחוזותיהם. בעלי האחוזות שבארץ ההיא מחזיקים בשטת האריסות כי יתנו לפלחים מאדמתם לעבדה ולשמרה והיה בתבואות ויקחו הבעלים בחלקם חמשית, רביעית או שליש, הכל לפי שבח השדה, ויש אשר יתנו לפלחים גם הזרע וגם הבהמה לחרישה והיה בתבואות ויקחו הבעלים שלש הידות להם והרביעית לפלחים ולפעמים להם גם ארבע הידות והחמשית לפלחים. וכי יאמרו מהעולים החדשים להתנהג אף הם במנהג זה לא ידעתי אם יצליחו. כי כל עוד שחדשים המה ואינם רגילים בשפת הארץ ונמוסיה ומשפט תהלוכות האדונים עם הפלחים לא יהיה לאל ידם להזהר מהאונאה והגנבה מצד הפלחים עובדי אדמתם. ואולם אם יאמרו להתנהג עם אחוזתם כמשפט בעלי האחוזה באירופה לעבדה ולשמרה באמצעות שכירים ופועלים, עליהם לדעת – כי באופן כזה ראשית חובתם היא לזבל אדמותיהם, ולפי שלבעל אחוזה גדולה דרוש זבל הרבה הרי עליו לחבל תחבולות להשיגו.

באירופא נוהגים בעלי האחוזות שמגדלים בהמות הרבה בגלל גלליהן ועדיין לא יצאו ידי חובתם, ע“כ מכינים בתי משרפות יין שבפסולתם מפטמים שורים רבים העושים זבל גם המה. חובתם השניה למצוא קונים ליבול אדמתם שעקרו עומד למכירה, ולפי שיש מיני תבואות כאלה שאינם כדאים לשכר משאם לפיכך השכילו בעלי האחוזות הגדולות באירופה להפך חלק גדול מהם לאלקאהאל (תמצית יי"ש חריף שבחריפין), אשר בצורתם החדשה ההיא יובאו לשוק וקופצים רבים עליהם, אך אם כה ואם כה עכ”פ דרכים מתוקנים דרושים לבעלי האחוזות הגדולות מאד, כי לאשר עקר יבול אדמם למכירה עומד, הזלת שכר המשא הוא אחד מהתנאים הראשיים הנחוצים להם. והנה בארצנו דרכים מתוקנים טרם ימצאו, ולבתי משרפות היין אין מקום בקרבה כי הערביים אינם שותים לא שכר ולא יין וצורך המדינה בספּירט מעט מאד.

לא נכחד ממני כי לא יבצר מהחריצות ותכונת כפּים להמציא דרכים אחרים לבעלי האחוזות הגדולות פה למלאות החסרונות האמורים למעלה, כי תחת לזרוע ולגדל תבואות שערכם מועט יתנו לבם ביתר שאת ד“מ לזרוע צמר גפן ואורז ולגדל עצי תותים לכלכל בם תולעת המשי ולגדל קני הסוכר ולבשלם כדי להוציא מהם מתקם, ואולם כל הדרכים הללו חדשים המה ובחזקת סכנה וכמה ממון ישקעו בבחינות ונסיונות כאלה עד שיצליחו. ודבר כזה הגון ונאה לחברה שלעשירים שתעשהו, אם כמאה עשירים יפקיר כל אחד אלפים רו”כ להכניסם בקופה כוללת, מהם יקנו אחוזה אחת ויביאו בה מנהל מומחה ומנוסה אשר ישתדל להביאה לידי מעלה נכבדה כמשפּט האחוזות באירופא; אך יחידים אפילו עשירים לא יוכלו דבר זה עשוהו.

אמנם דבר אחד יש הנכנס גם הוא בגבול עבודת אדמה ונאה הוא גם לעשירים. הדבר הזה הוא נטיעת הפרדסאות המגדלים עצי אתרוג, לימון ותפוחי הזהב. עינינו הרואות ביפו, כי כל בעלי הגנות הללו מתעשרים עושר גדול, אין לאמר מי שלוקח קרקע ונוטע גן שאם רוצה למוכרו אחרי שש שנים מרויח בו פי עשרה ממה שהוציא עליו, אלא אפילו מי שקונה גן מוכן, כבר עמדו על החשבון ומצאו שגן כזה מביא מן 15%–20 ריוח לשנה. האומנם כי גנות “מקוה ישראל” אשר נוטעו שמה תחת השגחת האדון נעטטער זה כשתים עשרה שנה יכחישוני על פני, יען כי הגנות הללו למרות הגנן הצרפתי המפקח עליהם העוקר על מנת לנטוע ונוטע על מנת לעקור יומם ולילה עדיין יציאתם יתירה על השבח. ואולם מי יביא ראיה מן הצרפתים החכמים, המה אינם נבהלים להון ואומרים: כי תכלית תלמיד בית מקוה ישראל היא העבודה ועמל הגוף, כדי שיהיה זריז ומהיר – להנהיג סוסים, ואם אתה אומר יטעו שלא לעקור הרי אתה מחסרם עבודה. אכן מי שנוטע גן על מנת שיאכל מפירותיו, הנה לא יעברו כחמש שנים וכבר מביא הגן שבח כדי יציאתו, ומזמן זה ואילך הולך השבח ומתרבה עד כי אחרי עבור עשר שנים כבר הוא רואה סימן ברכה במעשה ידיו.

גם חכמים יוצאי בתי הספר והמדרש יבואו הנה. כגון רופאים, רוקחים ומהנדסים ימצאו פרנסתם בזה בכבוד. אך שמעתי כי הרבה מתלמידי בתי הספר והמדרש אומרים לבוא הנה בטרם גמרו חוק למודם, חובתי להזהיר אותם כי לא יעשו ככה ולא יגרמו רעה לעצמם ולאחרים. הן בכל התלאה אשר מצאה את אחינו בארצות גלותם בימים האלה עדיין לא הגיעו לידי מדה זו שיהיו אנוסים לנוס על נפשם מנוסת חרם חלילה, ואף אם אין להתיאש מן הפרעניות אפילו רגע, מכל מקום עדיין שהות להם להכין עצמם לדרכם ולסדר יציאתם ועלייתם לאט לאט ובהדרגה שלא יהיו כיוצאי חפּזון, ומכ“ש אלו התלמידים למה יחפּזון המה? האם יחרד לבם על מלתחות ספריהם פן יגזלו מהם? ואם על כבודם כי גלה מהם יתעצבו, כי נלאו נשוא חרפת נבלים אשר יחרפום בשם “יהודי” כל היום. הנני אומר, כי כדאית היא החכמה לשאת עליה מספר שנים חרפה ותלאה ולא יעזבוה כעזוב איש דברים קלי ערך. גם אלה התלמידים האומרים להניח כל אומנות שבעולם ולעמוד אך על הקרקע גם להם חלילה מבגוד בלמודם, הלמודים בכלל עושים את האדם לבריה שלמה, וכל מי שלא [למד] דבר בחכמה או במלאכה על בוריו הריהו בעל מום שלא יצלח לשום מלאכה, וא”כ איפוא אלו למדו אלה מלאכת עבודת האדמה על בוריה בנסיון תחלה, גם אז יש בלמודים להיות להם לתועלת, עאכו“כ שלא למדו מעולם מלאכה זו אפילו בחלום הרי עליהם להביא עכ”פ בידיהם לב חכם ומבין אשר ימלא חסרון תבונת כפים. ע“כ בני! חוסו על נפשכם ואַל נא תבהלו. במקום בהלה אין ברכה; יש צורך לאומה הישראלית באנשים מלומדים ומומחים, בידכם לתתה לה, ולמה תמנעו הטוב ממנה בהחפזכם? הננו הולכים כולנו לקראת מלחמה, ואמנם רבים אנשי חיל דרושים לנו שיעמדו במערכה להניף חרב ולקלוע חצים, אך מה יועילו אלה אם לא יהיו שרי צבאות בראשם. מלחמתנו אמנם לא תהיה חלילה מלחמת חרב וחצים במלוא מובן המלה. מאז קראנו לתפלה חרב ולבקשה קשת, וגם היום אין אנו סומכים אלא על כלי הנשק הרוחנים אשר לנו, אך כמובן המלחמה בכלל, כן גם מובן שרי הצבאות אשר אומר. התורה והעבודה והחכמה כולן יחד תכבשנה הארץ לפנינו, וע”כ חזקו והתחזקו בעד עמנו ובעד ערי אלהינו והביאו בידכם כל דבר חכמה ומלאכה. האומנם כי לפי דעתי בכל חכמה ובכל ידיעה ואפילו בפילולוגיה וארכיאולוגיה תצא ידכם להועיל בבחינת מה להאומה בכללה, מ“מ שימו לב ביתר שאת לסגל לכם הידיעות השמושיות כמו חכמת הטבע בכל סעיפיה וחכמת ההנדסה לכל תולדותיה הכוללות בקרבן כל הידיעות הדרושות לעבודת האדמה למלאכה ולמסחר ולשלום האדם הרוחני והחמרי. וכל הדברים האלה לא להלכה לבד כ”א גם למעשה. ואז, אקוה, תהיו לברכה בקרב הארץ.

גם לא אשר אך לעבודת האדמה מגמתם יבואו הנה, כ"א גם האומרים להתפרנס מאומנתם לא יכלאו רגלם מבוא הנה.

ואלו הן האומניות והמלאכות אשר תקוה להן לחַיות בעליהן פה:

1) חרשי עץ (נגרים ומעגלים ויתרון רב להראשונים), חרשי ברזל (נופחים באש פחם ועושים בברזל צונן, ויתרון לאחרונים), רוקעי פחים ובונים באבן.

2) אורגים, יוצרי חרש ומעבדי עורות.

3) חרשי רחיים, עושי עגלות, רצענים (כלומר: עושי מרבדים ואוכפים לסוסים ולחמורים וכל מעשה עור חוץ ממנעלים). מושחים בששר, מפתחי חותמות, אופי תופינים וממתקים. חובשי חביות ופותלי פתילים.

המלאכות שמניתי בסימן 1 מהלכים להן בכל הארץ ואפילו בירושלים שכבר רבו בעליהן לא יעבור הכפן על פתח בית אומנים כאלה, כי ימצאו מלאכה תמיד, ואך לפי דעתי טוב והגון לפני אומנים אשר מחדש יבואו להשתקע גם במקומות חדשים כמו שכם ועזה שהן עירות גדולות ואין בהן אומנים מומחים.

המלאכות שמניתי בסימן 2 אי אפשר להן להתקיים אלא בידי מי שצרור כספו בידו להכין לו בית מלאכה, האורגים אינם צריכים אלא מאתים רו“כ (חוץ מכלי האריגה), אשר יתנו במטוה צמר או צמר גפן וגם ידרשו להם המכונות אשר באמצעיתן יעלו חלב־חטה (שטערקע) על הארג למען תת לו ברק, ולאורגי טליתות אין צורך במכונות הללו; כן ליוצרי חרש היודעים לעשות גם צפוי עופרת (גלאזור), אין צורך במעות הרבה; אך למעבדי עורות יש צורך במעות ערך שלשת אלפים רו”כ. החומרים שבהם יעבדו את העורות הנם פה מן המובחר, ואלו הן: האוג (סומאק) ופרי האלון (אייכעלן).

המלאכות שמניתי בסימן 3 מעוטן יפה ורובן קשה.

ואולם מלאכת החייטים ועושי מנעלים אע"פ שגם המה לא ימותו בכפן חלילה אך כבר נתרבו יותר מדאי.

אפס כי כלל זה יהיה מסור בידי ההולכים: כל עור ופסח לא יבוא. כלומר: כל מי שאינו יודע מלאכתו על בוריה מוטב לו שלא יזוז מביתו, וגם בידים ריקניות לא יבואו כי באין כסף אין כל.

(“המליץ 1882, מספר 19, י”ב סיון תרמ"ב).

 

יא. ידידי הארז!    🔗

קראתי מכתב הר“א קופרניק ב”המליץ" גליון 13, אשר יצא בו לקנא קנאתי, והנה בכל תודתי להאדון הזה מוכרח אנכי להגיד, כי מאד מאד רע בעיני הסגנון אשר בחר בו לשפוך בוז וקלון על איש גדול מורם מעם ודגול מרבבות חכמי ישראל גם בתורתו וגם בתוך לבו⁷. האמנם כי הרבה סבלתי ממנו, וסובל אני גם היום, כי עוד לא חדל מלרדפני, ובפקודתו שוכרים עלי מלשינים וכותבי פלסתר אשר יתנו כבודי לשמצה ובנקיון כפי יטילו דופי (הדברים האלה נתבררו לי בברור שאין אחריו ספק), – בכ“ז נצטערתי מאד בראותי כבודו ושמו מחולל במדה כזו. כי כל אשר מצאנתי מידו לא עורה עיני, וחלילה לי לחשדו בצביעות רח”ל. ידעתי בו כי ידמה בנפשו לעשות כל מעשיו לשם שמים, ואך שוגה יאמר לו, כי מרוב קנאה טחו עיניו מראות נכוחה, ומהרבותו להטות אזן לקול מגידי בעלטה. ערלה אזנו משמוע אמרי יושר, ומכלל כעם יבוא לכלל טעות, לבור לו דרך שאינה תפארת לעושיה ואין תפארת לו בה מן האדם. ובראותנו כל אלה אין לנו אלא להצטער בצערה של התורה, אבל חלילה לנו לשמוע בגדופיו של ת"ח ונחשה!

אבקשך אלופי לתת מקום לדברי אלה במליצך ותברכך נפש הנעלב.

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, שנת י"ח. מספר 20).

 

יב. ידידי המו"ל!    🔗

היום באה לנגד עיני אקציה נדפסת לחברת בוני עיר חדשה בירושלים (עיר בתוך עיר?) “אשר תבנה אי”ה בתים, חצרים, גנות, בתי כנסיות ובתי־פרנסה פאבריקען" (לשון האקציה ממש), וכתוב בה כי מחירי האקציות יושלחו גם אלי החו"מ במספר שאר אנשי שם.

הואילה נא ידידי! והודע נא בשמי, כי לא אני, וכדומה לי שגם לא שאר האנשים הנכבדים הנקובים שם בשמותם, אין לנו עסק מאומה עם חברה כזו וכיוצא בה, ומאת הקוראים אקוה כי לא יתנו אמון בדבר הנכתב או הנדפס בשמי, כ"ז שלא יראו חתימת ידי ממש מתחתיו.

תכלה שנה וקללותיה וקלקלותיה, ותחל שנה וברכותיה וסדריה, ותכתב ותחתם לחיים אתה וביתך וסופריך וקוראיך כחפץ ידידך.

ירושלים תוב“ב, ער”ה תרמ"ג.

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, שנת י"ח, מספר 37).

 

יג. בע“ה ירושלים תו”ב, בית ועד לחברת בילו“י הי”ו.    🔗

יום כ“ג לחדש סיון שנת תרמ”ג.

ע“י מה”ע ומכתבים פרטיים שונים כבר הודענו בשבטי ישראל, כי הועד הראשי של חברתנו חברת “ביל”ו" העתיק את מקום מושבו מקונסטנטינופול לעה“ק ירושלים תו”ב, ולראש הועד נבחר ה“ה מיכל פינס; נקוה כי עתה עלה נעלה ויכול נוכל, באשר גם המכשולים אשר היו עד הנה לשטנה על דרכנו, עתה כליל יחלופו. ואנחנו, עוד לא נגרע מאומה מאומץ רוחנו, ולמרות כל משברי הגלים אשר שטפו ועברו על ראשנו, עוד לא נפל לבנו, וכמאז כן עתה נכונים אנו לעבוד עבודתנו על הרי ציון. קדימה נצעד והלאה הלאה, עד בואנו אל האושר הגדול הנשקף לנו מעל צבע תכלת העתיד: לראות מספר גדול מאחינו חיים בשלוה, איש תחת גפנו ואין מחריד. מספר האנשים העובדים עתה עבודת החברה בגו ונפש הוא כ”ח.

במושב “ראשון לציון” שלשה עשר איש. אדמה נתונה להם מאת ה' לעוואנטין באריסות. ויזרעו בשנה זו חטים ושעורים, תפוחי אדמה, דורה ושומשמין וזן של ירק, ויטעו כרם, ויטעו אילני סרק בחוצות הקולוניה לפארה, ויעשו גם שאר עבודות בבית ובשדה, לכונן את המושב על תלו. חברת כי“ח תמכה בידם עד היום בתתה להם בתים לשבת, עגלה ושני סוסים, ואף תשלם לכל אחד פראנק ליום אשר יעבוד בו, ולימים יבואו הבטיחה החברה להם לכוננם בכל צרכיהם. שבעה מהם יעבדו עבודה ב”מקוה־ישראל" כשכירי יום, ושכרם ליום פראנק וחצי לאיש. שכר שבת ויו“ט ושכר בטלה אינם נוטלים, וגם מדור לא ינתן להם, וישכרו להם מדור לעצמם באחד הגנים הסמוכים למקוה־ישראל, בדרך עשרים מינוטין, וישלמו בעדו שלשים פראנק לכל חדש. שמה יישנו בלילה, ובבוקר ילכו לעבודתם עד הערב. גם להם הבטיחה החברה, לכונן בסיס להם לימים יוצרו, שלשה מהם יעשו מלאכת החרשים בירושלים. שמה ייסדו למו בית למלאכת הנגרים. בביתם ימצאו להם עבודה גם מבני המקום. ת”ל כי עבודתם בידם תצלח. מהרבה מקומות יבקשום לשלח את מעשי ידיהם. גם המה באו במספר האנשים אשר האלליאנס שמה עינה עליהם, אולם עוד לא נגמר הדבר, אם יבואו אלה אל אחיהם הנשארים, או ישארו על מכונם, להפיץ את חרושת המעשה בקרב אחינו. שלשה מהם נמצאים בקונסטנטינופול, מהם שנים יבואו בעוד ימים אחדים לפה, והאחד ישאר על מקומו להשתדל אצל ממשלת הפּורטה (השער העליון) הרוממה, אודות כברת הארץ אשר הבטיחה לתת לחברת “ביל”ו“, אחד מהם נסע זה לא כבר לאירופה בדבר החברה. האחד חלה את חליו וייעצוהו הרופאים להתרחץ במי טבריה, והנהו שם ובקרוב יתרפא. מלבד אלה כ”ח האנשים, אחדים אשר עבדו פה במשך זמן כביר, נסעו מפה לארץ מכורתם, מסבות נחוצות, ובעוד זמן קט ישובו לפה. כל האנשים האלה יעבדו עבודתם בידים חרוצות, וברוח כביר, ועשויים המה לבלי־חת, לבלי שוב מכל אשר יפגשו על דרכם, ולכן לא לשוא נקוה, כי האנשים האלה במשך הזמן עוד יעשו גדולות ונצורות לטובת הרעיון הנשגב והקדוש. עבודתם הנפלאה משכה עליה עין רבים וכן גדולים, מראשי היהדות ואלופיה.

בעת האחרונה היו פה ה' ווענעציאני, שלוח מאת הבארון הירש וחברת כל ישראל חברים, וערלאנגער, שלוח מאת הבארון רוטשילד. כראשון כן השני שמו אל לבם את גורל “בילו”, דברו לנו דברי אהבה וחסד, ויבטיחונו להביא אל המנוחה ואל הנחלה את חברי חברתנו הנמצאים כבר בממלכת תוגרמה – בקונסטנטינופול, בירושלים וביפו.

דבריהם הנחמדים היו כטל על לבותינו, בראותנו כי בא מועד, וגם האדירים, שועי יהודה אלה, יעלו את שם “ירושלים” על שפתותיהם. שמחנו לראות כי גם האנשים האלה “בנים חפשיים לארץ חפשית”, גם המה עברים נאמנים המה, ובלבם תקנן תשוקה נמרצה לארץ אבותיהם. כאשר כן אמר לנו ה' ווענעציאני, “עברי נאמן־רוח אני כמוכם” – האיש הזה הציע לנו לדבר אתו עברית (לה"ק). גם הבטחותיהם אשר הבטיחונו לעזור לנו, הוסיפו אומץ בלבנו. בכל זאת עתה עוד יותר חזקים אנו בדעתנו, כי נחוץ לנו לעצמנו לעבוד בלב ונפש, והמה יבואו אחרינו לעזרנו. לא להם, להשרים והרוזנים האלה אשר שמם נודע בכל אפסי תבל, לא להם לעבוד, “בשדמות עיר ציון וירושלים”, רק אנחנו, בני עוני, נוכל לדעת לעות דבר את המון ישראל אשר כמונו כמוהם; רק אנחנו, בני עוני נוכל לעבוד בזרוע עוז וביד חשופה, יען עברים אנחנו המפחדים מפני הולכי יחף. ואצל אחינו בני שבטנו הסימיטים נבקש לנו מחסה, מנוס ומפלט, לכן זה הוא דברנו מעתה וזה הדרך בחרנו לנו:

אנחנו נתאמץ בכל כחותינו להטות את לבב ראשי ישורון לטובת רעיון א"י בכלל, ולטובת חברתנו בפרט. על האדמה אשר יתנו לנו אלה – כאשר הבטיחונו ה' ווענעציאני וה' ערלנגער – נושיב מתי מספר מחברי חברתנו, והנשארים ייסדו למו מושב בפני עצמם, אשר יהיה לאבן הפינה, לאבן השתיה ליסוד לכל עבודת חברת “בילו”, אשר נקוה כי ברבות הימים פרי תשוה לה לגאון ולתפארת. את הפּרטים אודות זה ואת האמצעים אשר נשתמש בהם נבאר במכתבנו השני.

ממקומות שונים באירופה יודיעונו, כי התאספו שמה אנשים החפצים ליסד מחלקות וסעיפים לחברתנו, אשר יתנהלו ע"פ חוקי הסטאטוטען שלנו, אשר נדפיס בקרוב. נקוה כי סניפי “בילו” אלה, בכל מקום שיהיו, יועילו הרבה להפיץ את הענין הנכבד בין אחינו, להביא רוח נכון באופני התנועה הזאת, (המה לא יתעו בתוהו לא דרך, אחרי אשר יהיו בקשר אמיץ את אלה הנמצאים על שדה המערכה באה"ק), להביא ישועה לרבים מאחינו, כאשר את זאת כבר אמרנו, כי עלינו לאחוז את דגלנו – דגל היהדות באון וכח, לעבוד בגבורה נמרצה לטובת עמנו, לאומנו וקיומנו.

בקונסטנטינופול ישארו אחדים ממחננו, להשלים את אשר החלונו אצל הפורטה (השער)־הרוממה יר"ה. העבודה הזאת, נקוה, בקרוב תוציא פרי הלולים.

אודות המושבות של אחינו “ראש פנה” ו“סאמראין” לא נוכל להגיד דבר דבור על אפנו, יען זה כבר לא קבלנו ידיעות מאנ"ש הנמצאים במושבות האלה. רק זאת ידענו כי חֶבר המושב “ראש פנה” עובדים עבודתם בשדה ברוח נמרץ, וכפי הנראה אנשים כנים וישרים המה. אודות הכסף אשר יחסר להם, תקוה טובה נשקפה להם מפאריז.

אף כי ה' ווענעציאני עזר מעט למושב סאמארין, עוד “הצענטראל־קאמיטע” במבוכה, ולא יוכל לשים קץ אל התוהו והבוהו השוררים שם, לדאבון לבב כלנו.

ראש הועד: יחיאל מיכל פינס.

חברי הועד הראשי: עוזר דוב ליפשיטץ.

יעקב בערליאווסקי.

(“המליץ”, תרמ"ג. מס' 54).

 

יד. להשיב לשואלי דבר בנדון אתרוגי אה"ק    🔗

שאלה א): מפני מה לא היו אתרוגי אה"ק מתקיימים ימים רבים?

תשובה: מפני שלא היו סוחריהם בקיאים בסדרי זמניהם, ובעסק לקיטתם ועטיפתם ונתינתם בכלי ושמירתם בדרך. אך מאז החל המסחר באתרוגי אה"ק לרוב בארץ, נתנו סוחריהם לבם להשביח מקחם, וירבו בנסיונות, ותעל בידם עד היום להמציא לקוניהם אתרוגים מגנות יפו אשר אינם נופלים מחבריהם אתרוגי קורפו בכל דבר, כי מובחרים ומהודרים גם המה ועומדים בצביונם ימים רבים גם אחרי החג.

שאלה ב): מפני מה נוהגים סוחרי אתרוגי אה“ק סלסול בעצמם ואינם מביאים אתרוגיהם לשער שבשוק טריעסט למוכרם לסוחרי חו”ל כמשפט היונים?

תשובה: עד שאתה שואלני: למה אינם מביאים? שאלני: אם אינם מביאים? הן שתי אגודות למסחר האתרוגים בארה“ק, הראשונה בזמן היא אגודת ר' ליב ור' בינוש סאלאנט וחבריהם. ושניה לה אגודת ר' בן־ציון ליאון וחבריו. שתי האגודות הללו שולחות שלוחיהן מדי שנה בשנה לטריעסט להמציא אתרוגים למבקשיהם כמשפּט היונים ממש. ואך בשתים יבדלו אלה מאלה: היונים מניחים הפסולים בתיבות ובוררים את המהודרים לבדם, למוכרם בדמים מעולים, ואחינו סוחרי אתרוגי אה”ק מניחים המהודרים בתוך התבה ובוררים את הפסולים לבדם למוכרם לטגון. היונים ידרכו ברגל גאוה על צוארי הקונים ולא יחשכו מפניהם כלימות ורוק, ואחינו סוחרי אתרוגי אה“ק אחרי קוניהם ילכו כמתחננים, והקונים מתנהגים עמהם כמו שמתנהגים היונים עם הקונים. וזו היא גם הסבה, כי ידרשו סוחרי אה”ק אחרי קונים גם בעירות, כי אלמלא היו מביאים אתרוגיהם כלם לטריעסט, מי לידם יתקע כי לא יתלחשו עליהם סוחרי חו“ל ועמיליהם (קומיסיונרים) להזניחם כחם, ולבלי לקנות מאתרוגיהם אף אחד? כי אמנם למורת רוחנו עלינו להודות כי כן מנהג רוב סוחרי ישראל: לפני מכרו הנכרי יכרע ברך, ועל אחיו היהודי יעבור את הדרך. ואם שגיתי אמנם תנו אות כי שגיתי. הנה שליח האגודה הראשונה כבר יצא לטריעסט, ר' ליב סאלאנט ישב בעיר הזאת עד חדש אלול בבית S. Macchior להמצא לכל אשר ידרשוהו, וכן שליחי האגודה השניה מתעתדים לצאת. הואילו נא סוחרי האתרוגים שברוסיה ופולניה ופנו אליהם, ואל תפנו אל אלילי היונים, בחנו אותם ובואו אתם בברית קיימת לשנה הבאה לקבל אתרוגיהם מהם ע”פ תנאים הגונים לכם ולהם, אם אף תיבה אחת מלאה אתרוגים תעבור את הגבול ליחידים קרובים ושארים.

שאלה ג): אבל איפה יקחו סוחרי אה“ק לולבים והדסים להמציא לקוניהם, אחרי כי לולבי אה”ק אינם מתקיימים וממהרים ליבול ולהכמש?

תשובה: מי ששואל כך אינו יודע במסחר האתרוגים כלום, או שיודע ומתכוין להטיל אבק בעיני הבריות. כלום תלוי מסחר הלולבים במסחר אתרוגי קורפו? הלולבים באים מג’ינובה (גענוא) שבאיטליה, והאתרוגים באים מאיי קורפו שבארץ יון, והם באים ומזדמנים יחד לטריעסט, וכשסוחר האתרוגים בא מפולניה או מרוסיה, הוא הולך אצל היוני וקונה מאתרוגיו, והולך אצל הג’ינובי וקונה מלולביו והדסיו, וכלום תחסר יכולת זו גם לסוחר באתרוגי אה“ק? אל נא סוחרי אתרוגי יון! אל נא תרפו ידי חובבי אה”ק בהפחדות שאין בהן ממש. סוחרי אתרוגי אה"ק מחייבים עצמם לתת לכל קונה וקונה שיקנה מהם אתרוגים – מלולבי ג’ינובה המובחרים, כמספר אשר ידרוש, ולא ירבה עליהם במחיר ממה שידרשו מהם חוכרי אתרוגי היונים.

שאלה ד): אבל היספיקו אתרוגי אה"ק די צורך כל קהל ישראל אשר בערי רוסיה ופולניה?

תשובה: זכורני, כי כשנתעוררה שאלה זו (שאלת אתרוגי ארץ הקודש) בשנת תרל“ה ראשונה, לא הוציאה ארץ ישראל בלתי אם כששת אלפים אתרוגים, אשר רובם נרקבו בדרך הליכתם, ומעוטם נתקלקלו ביום הראשון של חג, ועל יתר הפליטה הקדישו סוחרי אתרוגי יון מלחמה עצומה מכל עברים, ועם כל אלה, הן לא עברו שמונה שנים וכארבעים אלף אתרוגים מהודרים ומתקיימים עתידה אה”ק להוציא בשנה הזאת לשוק של חוץ לארץ. הן כל אלה גרמו השרידים היחידים גאוני ישראל הנאמנים אשר ראו את הנולד מראש, ולא נפתה לבם ללכת אחרי עצת העושים סחורה בתשמישי מצוה הללו, ועתה כי ילוו להם גם שאר רבני הדור, והתודו על מעלם אשר מעלו בארצם, ויטהרו גם המה מאלילי היונים, וישליכום אל הפחתים כתפוחי סדום, הנה ימים באים – נאום חזון לבי – ובאו אתרוגים מגנות יפו ופרי עצי הדר מהגליל, ושטפו ועברו את אירופה כשטף מים רבים. והיה ביום ההוא ולקח איש עשרים אתרוגים בשקל, ויבדיל מהם ששה והיו קודש למצות אתרוג אחד ליום ויתרם ישים צבי כבוד לסוכתו שבעה ימים, ועברו ימי הסוכות, ויקח את האתרוגים הנחמדים ויתנם ביד אשתו, והניפה עליהם סכינה ופשטה עורם מעליהם, ונתנה אותם בדבש, ובשלה אותם, והיו למאכל תאוה לבני ביתה, ולמטעמי כבוד לרעותיה המבקרות אותה ימים רבים.

שאלה ה): אך היסכון לנו לתת מסילות למסחר אתרוגי אה"ק ואין הנאה ממנו אלא ליחידים?

תשובה: תמה אני מאד, כלום יש כלל שאיננו קבוץ של יחידים? וכלום יש יחידים שאינם חלקי הכלל? הן עתה כעשרים משפחות מתפרנסות מן המסחר ההוא, וכשירחיב גבולו, לא יבצר ממנו לפרנס גם מאה ומאתים משפחות. ואולם השואל כך יש לו לשאול: גם אם יביא מסחר זה פרי תבואה למספר נפשות כך וכך, האף יש תקוה ממנו לענין הישוב בארץ בכללו? אפס כי על השאלה ההיא אוכל להשיב בפה מלא: יש ויש! אמנם צדק מאד הרב “משכיל לאיתן” באמרו כי עוד שנים תעבורנה בטרם יתנו גני ישראל את פריהם, הנה עד היום אין גנים בישראל, מלבד גנות “מקוה ישראל” אשר לא תצאנה לעולם מידי ערלה מטעם הידוע לנו, וכחמשה גנים הנתונים בידי ישראלים מאז, וכשנים הלקוחים מידי הגולים מחדש אשר עוד לא נשאו פרים. אך הוא הדבר שאנו מבקשים לתת אחרית ותקוה טובה לבעלי הגנות, למען ירבו נוטעי גנות בישראל, ותחזקנה ידיהם לעסוק בדבר הגדול והנכבד ההוא, אשר גם עושר וברכה, וגם חיים וחליצות עצמות צרורים בכנפיו. כי לא לבד עושר שמור בנטיעות לבעליהן, כ"א גם חיים ומרפא, בטהרן את האויר מכל עיפוש, ולא זו בלבד אלא גם ברבות הנטיעות בארצנו הקדושה, ירבו גם טלליה ורביביה, ולא תהי צחה לימים עוד, וירבו מעיניה ותצמח ותפרח ציה, ותגל הערבה.

רואה אנכי פניך, קורא יקר, כמהתל בי, לאמר: האמנם כי מספר איזה אלפים מעצי האתרוגים יעצרו כח להפוך סדרי בראשית ולשים ארץ ציה לאגם מים? אך אל נא תבהל ברוחך, יודע אני כמותך, שאין צורך לעולם באתרוגים יתר מכדי ששים רבוא, ואפילו אם אתה מרבה לברר הטובים מן הגרועים, כלום לא יעלה בידך ללקט עשרה אתרוגים מאילן אחד? ועתה צא וחשוב, ואתה מוצא שאין צורך לעולם אלא בששים אלפים אילנות, ויודע אני שאין בכח ששים אלפים אילנות להפוך סדרי בראשית. אבל יודע אני גם זאת, כי לא על האתרוגים בלבד תחיה הגינה: ואדרבה, אין האתרוגים אלא כטפלים לשאר האילנות. גינה שיש בה כמאה אילני אתרוג, אתה מוצא בה כחמש מאות אילני לימון, ואלפים אילני אורנג’ים, חוץ מאילני תפוח ורימון, ואפרסקים ושזיפים ופרישים, עד אין מספר, צא וחשוב עתה ואתה מוצא כי לא דברתי דברי הבאי וגוזמה. ולא לחנם אמרו בספרי ז"ל, כשנכנסו ישראל לארץ נצטוו על הנטיעות תחלה.

יחיאל מיכל פינס.

ידידי המו"ל!

שא נא לי כי לא שלחתי לך מאמרי זה נקי וטהור, כי אמנם טרוד אנכי מאד עתה לרגלי האנשים החדשים הבאים הנה. שלשום באה הנה אניה רוסית, ובתוכה חמש ועשרים משפחות מאחב“י ולא נתנון לרדת אל החוף וישיבון בירותה, ואנחנו טרם נדע מה נעשה בהן שמה? למשפחות הללו כולן תעודות רוסיות נכונות, אבל הקונסול באודיסה נתן חתימתו עליהן עד סטמבול, ובסטמבול לא לקחו “תזכרות” עד יפו, וע”כ החזירון. ולמען תדע באור הדברים, עליך לדעת כי הקונסול באודיסה ממאן לתת לאחב“י ויזא עד יפו, כ”א עד סטמבול, ובבוא הנוסע עד סטמבול מביא תעודתו לקונסול הרוסי והוא יכתוב לפקידי התורקים שהם יתנו רשותם לנוסע לנסוע עד יפו, והרשות ההיא הכתובה נקראה בתורקית בשם “תזכרה”. בלי “תזכרה” כזו לא יתנו מהיום והלאה לרדת אל החוף, וע"כ על הנוסעים להשתדל או שיתן להם הקונסול התורקי באודיסה ויזא לכתחלה עד יפו, ואם לא יתן, ישתדלו להשיג “תזכרה” מסטמבול.

והנני ידידך

הנ"ל.

יפו, י“ד תמוז, תרמ”ג.

(“המליץ”, שנה י“ט, תרמ”ג. מס' 57).

 

טו. עזרת סופרים    🔗

ב“ה, כ”ח תמוז תרמ"ג, פה יפו.

גדר דרכינו בגזית;

זה לנו ארבעה עשר יום, ועינינו רואות פה יפו, את העמל והתלאה אשר ימצאו את אחינו בני בריתנו הבאים הנה באניות, ואין לאל ידנו להושיע. הן זה כשנה תמימה, כי אמרה ממשלת תורקיה לעצור בעד שטף הגולים אשר ברחו מארץ רוסיה, ותצוה על פקידיה הפקודים על חופי סוריה לבל יתנו לגולי רוסיה לעלות אל היבשה, ולא ידעו הפקידים להבדיל בין הגולים ובין הנוסעים כמשפט, וישיבו את כל היהודים הרוסיים על עקבם הביתה, וייחר אף ממשלת רוסיה על הדבר ההוא, ויחשב לה לחרפה, ותשלח אל הממשלה התורקית דברים נמרצים לאמר: לא לך המשפט לגרש בני ארצי מארצך. ותשב לה ממשלת תורקיה דברי שלום ואמת לאמר: חלילה לי מפגוע בבני ארצך אשר תעודות נכונות בידם, כי אך על הגולים יצא הקצף העוזבים ארצם כבורחים, ויבואו הנה כמבוהלים ודחופים לרושש את הארץ. ויהיה אחרי הדברים האלה, ותהי הרוחה לנוסעים, וילכו כל אשר תעודה בידם קוממיות לארצנו והאנשים אשר הערימו לקחת להם תעודות תורקיות, ויבדקו הפקידים אותן בדיקה אחר בדיקה לדעת אם תורקיות הן באמת, והיה האיש אשר לא ידע לדבר שפת ערבית או אשר לא ידע להשיב על שאלות הפקיד אשר שאלהו לבחנו, והושב אחור באין חמלה. וקונסול תורקיה אשר באודיסה מאן לתת חתימתו על התעודות אשר בידי יהודים להרשותם ללכת עד יפו, ויתן רשותו אך עד סטמבול; ויהיה כבוא הנוסעים סטמבולה, ויהיו מהם אשר הביאו תעודתם אל הקונסול הרוסי, ויבקש הקונסול מאת הפוליציה התורקית, ותתן לאנשים האלה הרשאה מיוחדת אשר תקרא בשם תזכרה, ומהם אשר הלכו לדרכם ליפו ותזכרה אין בידם, ויעברו שניהם בשלום, כי הפקידים ביפו לא שתו לב להבדיל בין אלה לאלה. ואניה רוסית באה מאודיסה סטמבולה ובה כחמש ועשרים משפחות מאחב“י, העולות ירושלמה, ויאמרו להם הסרסורים: קחו אתכם תזכרות ותעברו שלום דרככם, וימאנו הנוסעים, כי חסו על כספם, שלשה רו”כ לכל תעודה, וילכו לדרכם בלי תזכרות. ויתמרמרו עליהם הסרסורים כי הוציאו בלעם מפיהם, ויסיתו בהם את פקידי הממשלה, ותנתן דת ע"י התילגרף לפקידי חופי סוריה לאמר: הנה עם יצאו מרוסיה ותזכרות אין בידם, כבואם אליכם אל תתנו להם מדרך כף רגל בארצכם. ובאניה זקנים ונשים וטף, ובנשים גם אשר הרו ללדת, וכל העם אשר באניה קצרה נפשם בעמל הדרך, כי ארבעה עשר יום טלטלה אותם האניה על גלי הים הסוער. ויהי בקרבם ליפו, וישאו עיניהם ויראו את ההרים אשר אליהם קותה נפשם, ותחי רוחם ויאמרו: עוד מעט ונבוא אל נחלתנו ואל מנוחתנו, ונשק רגבי עפר ארצנו ארץ הקודש. והאניה באה עד החוף ותעמוד על עוגנה, ויבהלו הנוסעים לרדת, והנה קול קורא להם: עמדו! והראוני האותות אשר בידכם, ויוצא כל איש תעודתו מחיקו ויתנה אל הפקיד במנוחת לב, אך הפקיד השיב לכל אחד את תעודתו ויאמר: אל נא אחי תעלו היבשה, כי אין תזכרות בידכם כמשפט, שובו לביתכם. ויתפלצו הנוסעים ותהי מהומה רבה מאד, זקנים כילדים וגברים כנשים ספקו כף על ירך, וירימו קולם בבכי, וירגז כל לב, ולב הפקיד קשה כצור איתן, ולא ידע רחם, ולא הבדיל בין גברים לנשים, בין זקנים לבחורים, בין חולים לבריאים, וגם הנשים אשר הרו ללדת השיב אחור, וישובו כולם ביירותה, ויהי כבואם שמה ויורידם פקיד האניה בסירות וישלחם אל החוף וימאנו פקידי החוף לתתם עלות וישיבם אחור, ופקיד האניה מאן גם הוא לקבלם שנית, ויהיו הנוסעים כל היום בסירות הרצות והשבות בין האניה ובין החוף, ושמש בחומו מכה בראשם ויתעלפו, ויבקשו נפשם למות. ויאותו פקידי המקום, ויעלום על החוף בכופר רב, ויתנו עליהם משמר ויענום קשה. ויצלח בידי אחדים מהם להנצל מכף מעניהם, וילכו באשר התהלכו, ושאר הנוסעים הושבו שנית על האניה בלב קרוע וצרור נקוב כי לקחו הנוגשים כל אשר להם.

ויהי כראותנו הדבר הזה, וירגז לבבנו, ונכתוב ירושלמה ותילגרף הריצותי לסטמבול לה' מינץ היושב שמה במלאכות חבורת “בילו”, כי יבקר נא את כל האניות הבאות מאודיסה לארצות סוריה, ויזהיר את הנוסעים היהודים לבל ילכו הלאה לדרכם באין תעודה כשרה ו“תזכרה” בידם. ותהי תשובתו כי הממשלה התורקית ממאנת לתת תזכרות בידי הנוסעים היהודים, ויודיעו לי גם זאת, כי עוד שלש עשרה משפחות הלכו מסטמבול ואין תזכרות להם, לשמועה ההיא אחזתנו רעדה, ואעל לממלא מקום הקונסול היושב פה לשאלו כדת מה לעשות, ויענני כי יען אשר לא נחתמו התעודות מאת הקונסול התורקי כמשפט, וגם תזכרה בידי הנוסעים אין, ע“כ נבצרה ממנו לעשות דבר. ונכתוב שנית ירושלמה, ויתעוררו הרבנים שיחיו לצאת לישע האומללים, וילכו הרב הגאון הרש”ס וה"ר ניסן בק ויחלו פני הקונסול הרוסי היושב בירושלים, כי יעמוד לימין בני ארצו החוסים בצל ממשלתו, ולא יתנם למרמס כעפר ארץ, ויאמר להם הקונסול כי יפקד על פקידו אשר ביפו להוריד בחזקה את כל איש אשר תעודה רוסית בידו, גם אם לא חתם עליה הקונסול התורקי בלתי עד סטמבול. ואולם לא ידענו למה חזר מדבריו, כי בפקודה אשר שלח לפקידו כתב אך כי יתאמץ להעלות היבשה את כל אלה אשר תעודה כשרה בידם, ולא פורש בה אם התעודות אשר חתם עליהן הקונסול התורקי לתת רשות אך עד סטמבול כתעודות כשרות תחשבנה, או פסולות הנה, וישאר הדבר כבראשונה.

ואתמול באה האניה הרוסית השניה ושלש עשרה המשפחות בקרבה וישיבון כולן על עקבן ועוד לא ידענו גורלן בביירות.

לזאת איפוא באתי להזהיר לכל האומרים לנסוע לארצנו הקדושה, לבל יהינו לעלות ההרה בטרם ישיגו תעודות נכונות וברורות, ולא יזוזו ממקומם בלתי אם חתם הקונסול התורקי לתת רשות לא עד סטמבול לבד, כ“א לכל מלכות תורקיה. והנני מודיע לך בזה ידידי המו”ל, עצות מעצות שונות אשר על ידיהן יבואו הנוסעים בטח למחוז חפצם, אך אתה אל תפרסמן מפני עין הרע, כ"א זאת תעשה להן: שימן במגילת סתרין והיה כל החפץ לדעת הלכה למעשה ופנה אליך ותשלחה אליו וידע.

אפס כי הדרך הישרה, לפנות בקובלנה אל שר מלכות רוסיה שעל הענינים החיצוניים, להתאונן על מלכות תורקיה אשר תעשה מעשיה בערמה, לגדור דרכינו בגזית, על ציריה בחו"ל תצוה לאמר: אל תתנו חתימתכם עד יפו, על פקידיה בסטמבול תצוה לאמר: אל תתנו תזכרות עד יפו, ועל פקידיה ביפו תצוה לאמר: כל יהודי רוסי אשר אין תעודה הגונה בידו אל תתנוהו לעלות היבשה. אין המשפט למלכות תורקיה לאמר: לא אתן מדרך כף רגל ליהודי רוסי בארץ הצבי, ותבוא בערמה ובעקבה, האם לא לחלול כבוד מלכות רוסיה יחשב הדבר הזה, כי משחקת בה מלכות תורקיה? התתן איפוא מלכות רוסיה לתורקיה כי תהתל בה? חלילה לה למלכות נאורה וגדולה מדבר זה! ואם החרש תחריש לעת כזאת, הלא לא יבצר ממלכות תורקיה למתוח מידת דינה גם על עולי הרגלים הרוסים הנוצרים, העולים מדי שנה בשנה לאלפים ולרבבות, כי עוינת היא גם אותם. ואז הלא לא יהיה עוד פתחון פה למלכות רוסיה למחות בדבר.

הנה זה עתה הגיע לידי “המליץ” מס' 45 אשר בו תשחרני להשיב לך דבר ע“ד האתרוגים, והנה אמנם הקדמתי להשיב על שאלות שונות בענין הזה בהמליץ בטרם שאלתני, ובכלל תשובותי אלה, נכללות גם תשובות לשאלותיך בכ”ז אמרתי אכפיל הדברים בקיצור נמרץ.

א) כארבעים אלף אתרוגים תוכל הארץ להספיק ליושבי חו“ל, אך הרוב מהם בלי פטמות מתחלת בריתם, אשר אמנם הכשירם הרב המבי”ט ז“ל בלי פקפוק, בכ”ז יש מהדרים שרוצים דוקא בפטמות.

ב) גני יפו, חיטין ואם־אל־פחם, כמעט כולם בידי התורקים, הארמינים, והיונים, ולאחב“י כחמישה או ששה גנים, ואולם בשנה ההיא, החלו אחב”י מארץ רוסיה לקנות גנים וארבעה כבר קנו.

ג) ככל דבר חפץ, אפשר לקנות גם הגנות אבל לא בזול, כי עסק זה מעשיר את בעליו, ולא על נקלה יעזוב איש פרה חולבת מידו.

ד) בכל מקום שהאדמה טובה, והמים קרובים יש לנטוע גנים, ובני הקולוניה “פתח־תקוה” אשר נחלתם ע“י נחל הירקון מתעתדים כולם לנטוע גנות אי”ה, ולא יבצר מהם לנטוע כברת ארץ בת אלפים דונם (מאה וששים דיעסאטין) כולה עצי פרי.

ה) העוסקים במסחר האתרוגים פה, הן שתי אגודות מאחב"י הספרדים והאשכנזים יחד.

ו) אין דעתי מסכמת לכונן ועד פה בארץ הקודש, אשר יקח את מסחר האתרוגים בידו, כי עסק האתרוגים דורש טיפול ובקיאות רבה, ואין אני מאמין כי יצלח העסק הזה בידי ועד אשר יכונן לשם שמים. כי אם זאת עצתי, לכונן ועד בחו“ל אשר מתוכו יבוא הנה איש עתי לקנות האתרוגים מהסוחרים, ולברר הטובים מתוך הגרועים, והכשרים מתוך הפסולים: כמו שעשה ועושה עוד היום הרב הגאון מהרי”א וואכס אב“ד ד”ק קאליש.

ז) לא האתרוגים, כ“א האנשים העוסקים בזה מתכשרים ע”י הרבנים אשר יעידו עליהם כי נאמנים המה ולא יוליכו חו“ש את עם ד' תועה, להמציא להם אתרוגים מורכבים תחת כשרים, וממילא מובן כי כל איש המוחזק ללכת בדרכי תורתנו הקדושה לא יתנוהו רבני ירושלם חו”ש לחשוד. והנה אמנם בדיקת האילנות לדעת אם פסולים המה מטעם הרכבה או לאו, דורשת בקיאות יתירה, אבל אין הדבר קשה לעמוד עליו, ויגלו רזין אלה לכל מי שחפץ לדעתם.

ח) בטרם יספיקו אתרוגי אה“ק כדי צורך אחינו בני ישראל בחו”ל, דעתי היא כי ימלאו החסרון מאתרוגי מרוקו, קורסיקה, וכו' ואתרוגי קורפו יאסרו לבוא בקהל לגמרי, ויושם קץ לשלטון היונים. ואם גם אלה לא יספיקו, מוטב כי יושם קצב בכל עיר כמה אתרוגים כשרים תקנה לה וישתתפו רבים באתרוג אחד, מאשר חזק ידי היונים הרשעים.

והנני חותם בברכה “מי יתן והיה פרי הארץ לגאון ולתפארת”.

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, שנה י“ט, תרמ”ג. מס' 62).

 

טז. ידידי הארז!    🔗

קול דמי אחינו הצועקים אלינו מן “המליץ” גליון ששה וששים שמענו וידענו כי אך קול מרומה הוא, קול מאחזי עינים המדברים מטבורם דברי עמל ורעות רוח, ולא שמנו אליהם לב. אך אתה המו"ל עטרתם רצון בהערתך, ותשפוך בוז וקלון על ירושלם (?) ועל רבניה ועל הדבר הזה התחמץ לבבי, וירע בעיני מאד, כי ראיתיך תמיד עומד לימין הפליטים האלה להצדיקם בריבם עם בני ירושלם הנאמנים ולא ידעתי למה החשיתי עד כה מלהעמידך על האמת? או מה ימריצני הפעם לעשות זאת? אך לכל זמן ובעונתו יעשה כל דבר; גם הדבר הזה עתו באה להתברר לפני באי עולם, ואמרתי אגלה אזניך, כי אך לחנם תאשים את נפש הרבנים לאמר: אך מקנאה אולת ורשע כסל (?) ירדפו נקיים, כי אמנם כלנו חייבים. כלנו אשמים כעם ככהן, כקנאים כמשכילים, כל איש ישראל אשר לב ישראל דופק בקרבו, בדרך אחת נלכה, להבדל מקהל השפלים האלה, המוכרים קדשי שמים בעד נזיד עדשים, ויסכימו בכל למעשה הרבנים הפעם, ואתה בשפטך שפטה נא את כלנו, האמנם תתן אותנו לרודפי הבל ולקנאים אכזרים? התאמר איפוא כי לא לנו לב כמוך ונפש מרגשת בצרת נגועי האסון? אל נא אדוני! בראותך עדה שלמה המורכבת מכתות שונות מותחת דינה לגדור גדר ולעמוד בפרץ, והדין נראה בעיניך קשה מאד, ביחוס אל הפרצה ואל הסבות שגרמוה, עליך לדעת כי טעית באחת משלש אלה: או הפרצה גדולה מאשר תחשוב, או כי אין הסבות מכריחות כאשר תדמה, וסוף סוף אולי אין הדין קשה כאשר תשער, ובנידון אשר לפנינו טעית בשלש הטעויות האלה יחד.

הפרצה אשר פרצו האנשים האלה בהתמכרם למיסיון גדולה ורבה מאד מאד, ולהבין גדולתה אי אפשר בלתי אם מי שעיניו רואות אותה, אחינו בלונדון אשר שמה קננה המכשלה ההיא מכירים היטב בהפסדה, וע“כ לא כמוך ישפוט אחיך המו”ל את “ספר הזכרון” Jew. chr. את אנשי ירושלם, הוא יבין מאד כי צדקנו אנחנו בגזרנו על המנוגעים בצרעת ההיא הסגר מוחלט, כי אם אשמים המצורעים בהנגעם או לא, אחת היא לנו, אם כה ואם כה התקרבותם מסוכנה והתרחקותם חובה; אך על חברת המסיתים ישפוך חמתו, אשר הביאה אסון רוחני על המון האנשים האלה להרחיקם מחיק אחיהם; ולא אך הוא (המו"ל את ספר הזכרון) לבדו יתלה הקלקלה במעשה החברה, כ"א גם מבעלי בריתה עצמם הישרים בלבותם התקצפו מאד על התועבה אשר נעשתה בירושלם, ויחשבוה גם המה לפרי עלילות און ותחבולות מרמה אשר עושי דבר החברה בירושלים השתמשו בהן בקנאתם המזויפה.

הסבות אשר הביאו את האנשים לבוא עד הלום, גם הן אינן מכריחות. ידיעתי כי כמוך כמו כל יושבי חו“ל אומרים: אך העניות העבירה את האמללים האלה על דעתם להתמכר לעקר, ואולי כן היה הדבר בראשונה באמת; וע”כ גם עמם התנהגו בראשונה במידת הרחמים ולא פגעו בהם קנאים. האמנם גם אז ראינו, כי כל אשר נתן לבו באמת לבלי התגאל בפת בג המשלחת, וימציאהו ד' פרנסתו בהיתר, ובני חברת “בילו” יוכיחו, אשר בחרו להתענות תחת יד פקידי מקוה ישראל, אשר העבידום בפרך, ויסבלו עוני ומצוקה כאבותינו במצרים, ולא שעו אל פתויי שלוחי החברה אשר דברו אליהם יום יום, ויגרשום מעל פניהם בחרפה. בכ“ז אמרנו אין כל הדעות שוות, יש לב אמיץ וגבור ויש רפויי לב, ותשושי כח, גם אין דומים בני אדם בחורים שאין להם משפחה, לבני אדם אשר עול אשה ובנים על צוארם, ועל כיוצא בזה אמרו חז”ל: “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. אבל לא כמשפט הדבר כבראשונה כן משפטו גם היום, מאז עד הנה נהפכו האנוסים למזידים, והמוסתים למסיתים. החוטאים ומחטיאים אחרים עמהם, דרכים רבים פתחו לפניהם להמלט מן הפח אשר לכדתם בו חברת המסיתים, והמה לא די כי לא נמלטו על נפשם כ“א גם קראו לאחרים לאכול מהצדה הדשנה אשר העלתה החברה בחכה, כי לחם סתרים זה ינעם מאד לחכם, אחרי ידעם היטב כי משוח הוא בשומן חזיר. החברה כבר הסירה המסוה מעל פניה ולא תכחד עוד, כי כל מחשבתה להעבירם על דתם, ובכ”ז עוד לא ירפו ממנה, ועוד יאמרו לסמא את עיני הבריות, כי הרימון שמצאו אך תוכו יאכלו ואת קליפתו יזרקו.

למראה כל הנבלה הזאת, הלא בצדק ירתח לב היהודי לעשות שפטים נוראים במורדים ובפושעים הללו, ואין להאשים איפוא את אנשי ירושלם הרואים יום יום את שם שמים בהתחללו, אם היו מודדים לתרבות האנשים החטאים האלה את פעולתם אל חיקם באמת – למתוח עליהם דין קשה מאד. אבל האמת ניתנה לכתוב, כי אנשי ירושלם לא החמירו כלל בדינם, ולא כצעקתה הבאה במכתבי העתים כן עשו להם. הן אמנם מתחו עליהם דין החרם, והחרם אש לוהטת היא אשר מבשר עד נפש תכלה, אבל אין דומה החרם הפוגע באיש יחיד הבודד במועדו ומתהלך כצל בין אנשים חיים הרצים וחיים סביבו ואליו לא יתקרבו, להחרם הפוגע ברבים אשר לא יבצר מהם להתכונן כעדה שלמה בפני עצמם ולחיות חיי חברה כבראשונה, ובני המסיתים הלא כן עשו באמת, כי אך שמעו קול השופר, ויקבעו להם מקום תפילה לבדם, מלבד הכנסיה הלוטרנית אשר יבקרוה יום יום, ואת בניהם ישלחו לבתי הספר אשר למוריהם המסיתים, ולו מנעו מהם בשר מבית המטבחים כי עתה העמידו להם גם שוחטים ובודקים לבדם, כי לא יחסר להם כל, ולוא חכמו והשכילו לאחריתם, כי עתה הכינו להם גם בית מועד לכל חי, ולא היה יוצא כל העגל הזה, אך המה דאגו בעד החיים, ואל המתים לא שתו לב, על כן מצאתם כל אלה, ובמי האשם תלוי? הלא אך בהם! ואף גם זאת עלי להודיע קושט אמרי אמת, כי עדת ירושלם לא מנעה מהעדה החוטאת הזאת את קבריה מעולם, כי אך זאת אמרה להם: הנה הארץ לפניכם, ברו מתוככם אנשים וקברו מתיכם מלפניכם, ואולם אנשי העדה החוטאת אמרו: לא, כי אנשיכם יקברו מתינו ולא אנו. ועתה שפוט נא אתה ידידי המו“ל ותשפוט גם דעת הקהל, מי מאלה יצדקו. הן לא נבראה חברת גומלי חסד של אמת כ”א לגמול חסד עם בני ברית, אבל מי איפוא יאכוף עליה להתעסק בקבורת אנשים אשר ישליכו שקוצים על כבוד בית ישראל, ושם ד' יחללו? ומלבד כל אלה הנה לעת כזאת, כבר ספה תמה כל השאלה ההיא. המשלחת כבר קנתה את נחלת הרטוף, אשר תאמר לישב בה את המתמכרים האלה ע"פ תנאים אשר אשלח לך, ואז תראה אם צדקו רבני ירושלם בראותם את הנולד או לא. ומי יתן ונבואתנו לא תתקיים, ולא ישמע פרץ במחנה ישראל

ידידך

יחיאל מיכל פינס.

* * * אף כי קשות תדבר עמנו אספנו מאמרך, ונתן לו מקום בראש, ולא גרענו ממנו מאומה, להיות לך ולאחרים למופת ולאות כי אין לפנינו משוא פנים – גם לנו, וכי לא להבאיש ריח אחד הצדדים כונתנו, רק נוכח האמת דרכנו, ובמקום ששגינו ושהעוינו נכונים אנחנו לקבל נזיפה. אך בפעם הזאת לא נרגיש בעצמנו שום חובה על הערותינו, לו גם תצדק בשפטך, בהצדיקך את רבני ירושלם נגד הפליטים.

אגב ריהטא לא שמת, בלי ספק, לבך לקרוא הערתנו בשום שכל, כי אז לא האשמתנו כי הצדקנו את הפליטים בריבם עם רבני ירושלם. הלא בפירוש אמרנו: “ואנחנו מבלי החליט כי נראין לנו עדותן של כל אלה, וגם איזה מ”ע בחו“ל, נחזיק רק בהמאורע המוסכם משני הצדדים כו‘, וכל עיקר טענתנו היה, על העול כי פקדו עון אב (לו גם גדל פשעו) על ילד רך, נולד ביהדות, והובא בברית ונקי עוד מחטא, ולפי קוצר בינתנו לא נוכל עוד להשביח שאון רגשות נפשנו למדת דין קשה זו. ובכלל עלינו להתודות, כי אף אם ידענו בנפשנו כי לא נגיע בידיעתנו ובקיאותנו בתורה לקרסולי הגדולים היושבים לפני ד’ בהר הקודש בירושלם, ותורתם אומנותם, בכל זאת לא נוכל לכבוש את רחשי לבבנו החושבים כל מדה קשה ואכזריה בדברים המסורים אל הלב למשחיתה ומקלקלת יותר מאשר תוכל לתקן, ובפרט כי יש לנו להשען על כללים יקרים בתלמוד, כי “ישראל אעפ”י שחטא ישראל הוא” ואין לדחותו בשתי ידים. אך למותר לנו להגיד כי אין נפשנו נוחה בהתמכר אחינו אל הפורשים מכמורת להעבירם על דתם; כמוך ככל הרבנים אנשי השם בארץ ובחו“ל וככל איש ישראל דבק בעמו ובדתו, נשמת אפו תדאב נפשנו מאד אם נדח ממנו נדח; וביתר שאת לא נוכל להצדיק פועל מתי מספר מהחלוצים אשר יצאו להניח אבן פנה למוסדות עוז, במקום קדוש לאמונתו, ולאומתנו הנרדפות על צואריהן, ואחרי אשר כבר באו על אדמת הקודש ינזרו לבושת, למכור נשמתם ותעודתם ועתידות אומתם בעד חיי בשרים. הן לבוא במסורת ברית אחת האמונות השוררות, אך למותר היה להם לכתת רגליהם, לעבור ארחות ימים, לבגוד באמונתם ובעמם, על אדמת הקודש כמעשה טיטוס באגדה דגטין, ונקל היה להם לבוא במים במקומם ויחיו מאושרים. אולם כשם שאסור לנו להניע גוסס לבלי לקרב מיתתו, כן חלילה לנו לדחוף את הגוססים המוסריים לפי דעתנו הפנימית, לבלי לקרב מיתתם המוסרית ברוח אמונתנו; כל זמן שהם קשורים בנו בקשר דק כמלא שערה, עוד יש תקוה כי יתנו לב וישובו מדרכם, או נשיהם תעצרנה אותם מעבור אל נחל הברית, לא כן אם ירדפום באף ויבדילום מתוך הקהל, יבואו לידי כעס, ויעשו בזדון מה שיוכל להיות שלא עלתה על דעתם. ועוד גם זאת, עלינו להזהר בזמן הזה לבלי הרבות מומרים להכעיס. כי המומר לתיאבון (מאיזה פנים שיהיו) אם אנחנו לא נתחרה בו, ונתאמץ רק להחזיקו בבריתו ולא יכרת ממנו, גם אם יכבד עליו יצרו לדבקה באמונה אחרת, לא יקום ולא יטור בבני עם מחצבתו, לא ידבר עליהם סרה ולא ישתדל להשחיתם, תחת אשר הנרדפים על צואריהם לא יוכלו סלוח למעניהם, ובקנאת עברה יעשו בהם שפטים. דוגמאות כאלה מרובות בדברי הימים לבית ישראל, וגם דורנו לא נקי מהן. מי העיר עלינו חמת בראפמאן אשר חמתו שותה רוחנו גם אחרי מותו? אם לא רודפיו, אשר התחרו בו, וכמוהו רבים אתנו. אי לזאת חלילה לנו, לדעתנו, לצאת בקרדומות החרם ובחרפות וגזרות על אלה אשר רופפה בקרבם רוח האמונה והמה פוסחים על שני הסעפים. – ומה עלינו אנחנו, אם אספנו מאמר כתוב ברגש אמונים ובהתנצלות, בלי חרופים וגידופים נגד הרבנים? רק מעשה שהיה ועליו חתמו ל”ד אנשים, וחוץ לזה הגיענו מכתב ממכה“ע “יוד.פ”ב” בסגנון כזה. וגם קראנו במה“ע האשכנזים וכמדומה לנו גם בעבריים (גם זאת לא נעלם ממנו כי רגילים גאונינו בציון להשתמש בחרם גם נגד כנים וישרים כמוך ובדומה לך); ועפ”י הכלל המונח: “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”, אספנו את המאמר, ונעיר עליו בשפה רכה וברגש עז מכאב אנוש. ואשר אמרת כי לא מנעו מהם מקום קבר רק לא אבו לתת לעוסקים בחסד של אמת זה לטפל בקבורת הילד, - מלבד אשר לא שמענו זאת בלתי היום, עוד לא נחה רוחנו מההצטדקות הזאת נגד קושיא שלנו: במה חטא הילד כי יקחו ממנו נקם על פשע אביו? הן נשמתו יצאה עוד בטהרה, ואם תאמינו כי האיש הזה ימיר דתו, אות הוא כי זכות אבות ראשונים עמדה לילד כי לא הובא מבלי דעת בחיק אמונה אחרת, וישב בתומו אל מקום מחצבתו, ומצוה וגם חובה היא לקברו בקבר ישראל בכבוד גדול כצדיק גמור מלידה עד יומו האחרון. ובכלל לא נוכל להעלים כי כשרט בנפשנו לשמוע בהשתמש בימינו בארס מסוכן כחרם. ואשר עמלת להוכיח כי אינו דומה חרם יחיד לחרם רבים, לא יכשר בעינינו, ונהפוך הוא, מלבד אשר אבדן נפש אחת אינו נרגש כל כך, ותולדותיו לא מסוכנות, כאשר אם יפקד מישראל מספר נפשות רבות, הן על האחד תוכל המועקה לפעול כי ישוב ונחם, לא כן על אגודה שלמה בעזבם אותנו יוכלו להרבות הנפילים.

ארז.

(“המליץ”, שנה י“ט, תרמ”ג. מס' 90).

 

טז. ירושלים עה“ק ת”ו, יום כ' לירח כסלו תרמ"ד.    🔗

כבוד הרב המו“ל מכ”ע “המליץ”, שלום.

הח“מ חברי ועד החברה אשר נוסדה פה ל”עזרת נדחי ישראל“, ולפאר במפעל חסד את שם השר הצדיק סיר משה מונטיפיורי הי”ו ורעיתו יהודית נ"ע, מתכבדים לשלוח לכבודו את הספר הראשון לחברתנו, יראה כבודו את מצב החברה, סדריה וחוקיה, ואת המטרה אשר הציבה לה לקו, ואם טוב בעיניו יואל נא להודיע בגליונו הנכבד את דבר החברה והתועלת אשר עוז בידה להביא לישוב ארצנו הק', ובטובו יעורר לבות אחינו בכל מקום שהם לחזק ידינו לתמכנו בנדבת לבם למען נוכל להשיג המטרה אשר כוננה חברתנו לנו, והיא: לתמוך בעניי העם כי יוכלו להושיע את עצמם.

בחוברת אשר אנו שולחים לו יראה כבודו כי בחברתנו זאת התאחדו יחד כל אחינו תושבי ירושלם כספרדים כאשכנזים לכל קהלותיהם וכתותיהם, תקותנו גדולה כי האחדות הזאת תתן לנו עוז לעשות חיל, ואם אחינו הנדיבים בחו"ל יואילו גם הם לתמכנו, והצליחה החברה הזאת בכל מפעליה ותועלתה תרב מאד. באהבה ובכבוד נדרש שלומו, והננו מוקיריו ומכבדיו כערכו הרם.

הק' ניסן בק;

נאום פייבל הכהן לאפין מהורודנא;

נאום יחיאל מיכל פינס;

נאום ישראל דובר פרומקין;

נאום נסים בכר;

נאום יוסף נבון;

נאום בן־יהודא.

מקום חותם החברה

 

יז. ב"ה, פה יפו עיר הגנות, בראש השנה לאילנות    🔗

שנת ה’תרמ“ד לפ”ק.

ידידי הארז.

הזמנתני ידידי, לפני בית דין דעת הקהל לתת עדות בשני דברים: א) אם אמת העיד ר' מנשה בן צבי מאיראוויץ, אשר ענה לפקיד בית “מקוה ישראל” בפקדו עליו דרכיו ואופן מעלליו עם בני המושבה “ראשון לציון”?. ב) ואם נכונה בפי הסופר התובע עלבון הרב ר' ישראל הורוויץ מידי מתקוממיו? ואני אמנם לא נכחדה ממני הלכה מפורשת, כי היודע עדות לחברו ואינו מעיד עובר על: “אם לא יגיד ונשא עונו”. אך אין הדברים אמורים אלא בכשר להעיד; ואני באותה עדות טרם ידעתי אם נקיתי מנגיעה קלה. הלא קראת בספר “יסוד המעלה” לידידי הר“י ברי”ל, כי הפקיד הזה הכלימני פעם אחת בעזותו הנמרצה, וגם הרבנית, כפי הנשמע לא חלקה לו כבוד במלוא הפנים, וחוששני שמא תגרום התרעמות היושבת בסדר לבבי לשפוט שני הנדונים האלה יחד במדה אחת, אשר אולי אינה נכונה כל צרכה. על כן פטרני נא הפעם מעדות, ובקש לך ברור הדברים בדברים עצמם, כי האמת וגם השקר אותותיהם לא ינכרו. אפס כי איני נפטר ממך, עד אם אעירך שני דברים על שני המכתבים האלה. א) ה. מאיראוויץ מעביר תחת שבטו את פעלי הפקיד הזה אך ביחסם אל בני המושבה “ראשון לציון”. ומדוע יחשה ולא ידבר דבר גם על פעליו ביחס אל בני ביל“ו ואל י”א האנשים אשר הובאו הנה בפקודת הנדיב הידוע, לתת להם נחלת שדה וכרם? האם אך את הרע יספר ממנו ולא את הטוב? ואני ידעתי, כי היטב הטיב מאד הפקיד עם י“א האנשים האלה, במסרו אותם לרועה נאמן, אשר ירעם במקל נועם, עד כי יכוננם בארץ. הלא הוגד לך ושמעת, כי חבל אדמה דשנה ופוריה נקנה בשדה עיר עקרון, אלפים ושמונה מאות דונם יכיל, וכששים אלף פראנקים נתנו במחירו, ויהי כי קם דבר המכר, ויפקד הפקיד את י”א האנשים על ידי הגביר הנכבד מבני המערבים ה“ר אברהם מויאל, ויבקשהו כי יטפל בהם להביאם אל נחלתם, ויאות לו האיש ויקבל המשרה על שכמו, והנה הוא מטפל בהם באמת כאב רחמן עם בניו החביבים, הוא ירצם, והם ישמעו בקולו לכל אשר יצום, ולא ימרו את פיו במאומה. כרדת הרביעה הראשונה יצאו האנשים אל נחלתם, ויותן להם חמשה עשר צמד בקר, שלשה סוסים, ארבע פרדים, שלש אתונות, ושני גמלים, ושתי עגלות, ושמונה ערבים עוזרים על ידיהם, ויזרעו בשנה ההיא שבע מאות כלי חטים (1100 פוד), מאה ועשרים כלי שעורים ומעט עדשים, ושלשים כלי חטים זרעו באריסות, ויחפרו חריץ סביב הנחלה לגבולותיה, מטר עמקו ומטר רחבו ויחפרו עד היום 1400 מטר בארכו, ויטעוהו בעצי צבר (קאקטוס), ושנים מהם עושים בעגלה האחת להביא זבל לשדותיהם, ושנים אחרים עושים בעגלה השניה להביא אבנים לבנין. והנה עד היום אך שליש הנחלה חרושה, ועוד ידם נטויה לחרשה כולה, ולזרעה זרע הקיץ: שומשמים ודורה ותפוחי אדמה וכו' וכו', והנם שמחים וטובי לב, ועושים עבודתם בחריצות ובמתינות, בזריזות ובסבלנות כראוי והגון לעובדי אדמה גמורים אשר גדלו מנוער על ברכי העבודה ההיא, ושבע בכל יום מברכים את הנדיב ואת הרועה הנאמן אשר הושת לראשם, כי לא בחזקה ירדה בם ובפרך, ולא יחשבם לעבדים ולא יבזה את צלמם, ולא יהדפם בשנאה, וכל צרכיהם ישלים בטרם יקראו, ופקיד “מקוה ישראל” בידו למחות על כל אלה, ואינו מוחה, ע”כ מעילים אנו עליו כל זאת כאלו עשה. וגם לחברת “פתח תקוה” עשה טובה מרובה בימים האלה, אשר לא נתנה עוד להגלות, ועל הטובה יזכר לטוב. ב) התובע עלבון הר"י הורוויץ לא הטיב עשות גם הוא בפנותו אל הצעירים בני הדור החדש לעזרה, כאלו זקנינו ורבנינו פטורים מן המצוה ההיא, והלא מקרא מפורש הוא: “לא תעמוד על דם רעך” וכל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה, ועל כן אני אומר: אדרבא, כי המצוה אך על גדולינו ורבנינו, אדירינו וגבירינו, כי יתחקו על שרשי הדבר ההוא, ויחקרוהו ברוח משפּט וצדק ולא יתנו לדם נקי להשפך בחוצות ירושלם, או על שדה מכתבי העתים, ויגידו את מי הצדק, ויתמכו בידיו להציל כבודו מיד עושקיו. וה' יצוה שלום לעמו מעתה ועד עולם.

והנני ידידך דו"ש

יחיאל מיכל פינס.

(“המליץ”, י“ז אדר ה’תרמ”ד. מספר 18. פטרבורג).

עדותיך נאמנו לנו מאד, ובכל זאת לא נוכל להעלים גם את אשר כתב לנו איש אמונים כמוך, ודבריו מתאימים עם תלונות ה' מאיראוויץ הבאות להלן, ועוד סופרים אחרים נודעים ובלתי נודעים לנו, ונכרין דברי אמת. ע“כ חשבנו כי עלינו לחובה להביא את המשפּט לפני דעת הקהל. ואלה דברי איש אמת הידוע לנו: “בני ביל”ו עתה בצרה גדולה. הפקיד ה' הירש הודיע להם כי מעתה יחדל לשלם לכאו”א פראנק וחצי ליום, כ“א יערכם כמו הערביים, כמה שוה כל אחד לפי עבודתו וכן ישלם לו, וחדשים לא יקבל כלל. ועתה הנה שלשה חדשים באו ממינסק להלוות לחברה, והנם באין עבודה, וגם לשאר נכונו ימי חושך, כי לפי הנראה עוין אותם הפקיד, ואומר להכביד עולו עליהם עד שיעזבו את הארץ הזאת. ותקותם להאחז בארץ בעזרת הבארון רוטשילד הכרית באמרו להם: “לחנם תחלמו חלומות כאלה, אין נפש הבארון אליכם”. ואע”פ שאין עדים מוכיחים, יש ראיה לדבר כי הוא השטן והוא מלאך המות, היורד ומסית ועולה ומשטין ויורד ונוטל את הנשמה. הוא פתה את בני ביל“ו לשלוח תקנותיהם לבארון רוטשילד, ועתה הוא אומר כי התקנות גרמו שנקעה נפש הבארון מהם. – זאת אוכל להבטיח נאמנה, כי ה' הירש הוא מתנגד נורא לישוב א”י, וכל מה שבכחו הוא עושה לסכל את העצה הזאת. ביחוד יכביד מאד, על בני “ראשון לציון”, כי כבהמות שדי נחשבו בעיניו. הוא ישלול מהם חרותם, וכמלמד בחדרו הרודה בתלמידו ברצועתו, כן הוא רודה בבני המושב “ראשון לציון” בחלוקה שהוא נותן להם. על כל משגה ועון קל ימנע אוכל מפיהם. כבר נודע לקוראי המליץ; כי נקנסו בני המושב ההוא בחצי החלוקה, על אשר העיזו להתאונן רע באזני ה' רוטשילד על הפקיד ההוא, והנה אחרי עבור חודש ימים רוחמו, בתנאי שיגרשו את בלקינד מן הקולוניה, והוא מראשית חברת “ביל”ו" ומחבריה היותר מצוינים, נקנס על אשר הרהיב בנפשו עוז להעתיק מכתב הקולוניה לבארון רוטשילד מעברית לצרפתית. כללו של דבר, כל הכתוב במכתבי מאיראוויץ הראשון וגם השני – שראיתיו בכתובים – אמת ויציב“. כאשר שמענו עומד ה' הירש תחת חסות הרב המצוין הכולל מ' צדוק כהן בפאריז, ומהראוי איפוא כי יאבה הרב הנכבד לחקור היטב ע”ד מעללי ה' הירש, כי אי אפשר שיבדו כמה אנשים, וינבאו בסגנון אחד, להתלונן מר על אומץ לב ה' הירש ושנאתו, או דעתו הקדומה נגד הקולוניסתים האומללים, אשר נחוץ להדריכם במקל נועם. אולי באמת אי אפשר להפקיד זעומי המקרה אלה ביד איש כזה ונחוץ יהיה להעמיד אחר במקומו.

ארז.

 

יח. ירושלים, י“ב אב, ה’תרמ”ד.    🔗

לידידי היקר כו' מ' א. צעדערבוים.

מכתבך מה"י תמוז עם ההמחאה קבלתי בשבוע העבר, כי בסבת החלירע בצרפת אחר הפוסט לבוא במועדו. מיד צויתי ליפו כי ישלחו אתרוג מהודר ומובחר על שמך, והוא נשלח ביום ו' העבר, ואקוה כי יפיק רצון מעמך*.

ע“ד הגזרה כי תשאלני הנני להגיד לך, כי אמנם מביאים דבתנו רעה אל הממשלה, אבל מי הוא המכה בסתר בלשון מלשין לא אדע, וגם לא נוכל לדעת אם ירושלמי הוא או בן ארץ אחרת. אבל סלח אם אגיד לך כי אך לשוא תחפה את העון הזה על הממונים, (לא אנחנו הוצאנו את הקול הזה, אך אחרים. ומאד היה קשה לנו להאמין, אך מה יכלנו עשות? אם רבים החליטו כי הן הוא. המו"ל), אנכי אערבם כלם ובמועל ידי הנני מעיד בם כי חפים הם מהפשע *[האתרוג קבלנו והוא הדור שבהדורים ותיכף שלחנוהו לתעודתו למתנדב מאה וחמשים רו”כ] הזה וידם לא היתה במעל. אמנם יש אחדים מהממונים אשר אולי ישמחו בקרב לבם על הגזרה כי יצאה, אבל בכל זאת משתדלים הם בגלוי בכל כחם להעביר את רוע הגזרה מעלינו. כן כתבו וחתמו כולם מכתב בקשה להרב הכולל בקונסטנטינופול, וכן מבקשים הם את פקידי הממשלה פה להמתיק הדינים.

ובענין הגזרה בעצמה, אין אנו מרגישים לע"ע מאד במועקה הזאת. אבל מי יודע מה יהיה אחרי שוב הפחה ירושלימה?

הנני שולח לך מודעה ע“ד מקנת “גדרה” אשר עלתה בידי בימים האלה לקנותה, ומסגנון המודעה תדע עד כמה יש להזהר בימים האלה בכל הענינים הנוגעים לא”י.

הנני ידידך כו'

יחיאל מיכל פינס.