אני לא יכול לשׂאת את המציאות הסובבת אותי. טעיתי לכל אורך הדרך. בכל פעם משהו אחר סחב אותי לשוב לכאן. האמנתי, רציתי, ציפיתי, בלה… בלה… בלה… כעת אני חש רק תיעוב. בחילה וכאב פיסי. אני מוכרח לכתוב. ברור לי שאני כותב לחלל הריק. אני עצמי חלל ריק. לא־כלום מוחלט. בניגוד לרוב המוחות המלוכלכים בנקודה הזאת. אין בי שום תאווה לרכוש. פעם היתה לי תאווה לבני־אדם; להכיר בני־אדם; לדבר עם בני־אדם; להרגיש את רוח האדם זורמת בתוכי. כיום אני לא רוצה לראות אף אחד. היו לי חברים שהתאבדוּ וחברים אחרים שיצאו מדעתם. אני עדיין חייב להחזיק מעמד. לא לברוח למתיקות של אי־אחריות. לשאת את המצב פנים מול פנים, כמו קרב נאלח, שבו הדם זורם מפצעי ועוטף את ראשי בהילה של אש. פעם בירושלים, בהיותי שתוּי, חיבקתי אבן, אבן קרה כמוות. לבסוף זרקתי אותה לעמק המצלבה. לאותו עמק, שפעם, לפני אלפיים שנה, פועלי־דחק חרוצים היו עוקרים בו עצים ומביאים אותם קרוב להר־הבית.
אני מחפשׂ אנשים חסרי שורשים. זהו זה! הבנתי זאת בשנה שעברה, כשנסעתי למקום הולדתי לראות את הרחוב ואת הבית שבו נולדתי. ובכן זה רק בית, זה רק רחוב, הילדות כאן, במוח שלי. למעשה, במו ידי הרסתי לי חלום, בצדק. הגיע הזמן להיות אדם מבוגר ולא לפחוד מן התוצאות. כיום אני מסתכל כמעט בבחילה בבני־אדם הקשורים למקום כלשהוּ בטענה שהם נולדו שם וכל דבר המתרחש סביבם נהיר להם. אני מעדיף את התחושה של שׂדות־התעופה. אותה תחושה של נסיעה מתמדת ומהירה מארץ לארץ, מאקלים לאקלים.
כך גם הגעתי ללוד, לשׂדה התעופה שלכם, עם מזוודה ביד.
הלילות כאן, במזרח־התיכון, קצרים מדי, הימים חולפים כמו סיוט; בני־אדם דורסים זה את זה, חיות זה לזה. אפילו אדם כמוני, עני, מחוסר עבודה כמעט תמידי, חייב לצאת מכאן מפעם לפעם לחופשה קצרה, לכוכב־לכת אחר, לאווירה אחרת.
לפני כמה חודשים, באחד הלילות שלכם, חלמתי. בחלומי אני רואה את עצמי הולך ברחב ונעצר מול חלון־ראווה. בתוך החלון, מאחורי הזכוכית, עמדה פיתיה שיכלה לומר לי את העתיד. היא הזכירה לי זונה שראיתי פעם ברחוב החלונות באמסטרדאם. ליד החלון נעמד איש, שותפה והמתורגמן שלה. הוא היה יכול לשמוע אותה אך אני לא יכולתי לקלוט אפילו רמז של דיבור בגלל הזכוכית העבה.
שאלתיה: האם עלי לנסוע?
היא ענתה באריכות, והמתורגמן העביר לי דברים סתומים, שלא הצלחתי לפענח אותם. נדמה היה לי שמתורגמן זה הוא נגדי. הפיתיה, בראותה שאינני מסוגל להבין את דבריה, היתה מתווכחת עם המתורגמן כמעט בכעס. זמן מה עמדתי שם נבוך, ולפתע שמעתי אותה זועקת: לך! כן, את המלה הזאת שמעתי היטב, וכעת הנני בתוך המטוס המוביל אותי במהירות של 900 קילומטרים בשעה לפאריס.
הו, חיות־טרף, למה הפכתם אותי… לבהמה, לאדם העונה בגסות; הכנסתם בי תוקפנות, הפכתם אותי לסמרטוט. עכשיו אני בפאריס; כעת לא תוכלו לגעת בי. הנה, שוב אני אומר שלום, ותודה רבה, אני לוחץ יד של ידיד, אני שותה איתו כוסית כמו בן־אדם ולא על מנת להשתכר, לא על מנת להיות היחיד השיכור, כך שאתם, מפלצות חומרניות, תוכלו ללעוג לחולשותי ולהשליך אותי באכזריות מטנדר הנוסע במהירות מופרזת.
ניצלתי לעת עתה. השעה היא שתיים בלילה. אני נמצא אצל עקיבא ואשתו ז’אנין. הגעתי רק לפני חצי שעה. נסעתי בשׂדה התעופה במדרגות הנעות האינסופיות, עד שנזרקתי החוצה. לפתע, ליד פורט מאיו, שוב התגלתה לעיני פאריס, כמו חלום כחול. נדמה היה לי שאני הוזה. אני נוסע ברחובות המוכרים לי… ליד שער־הנצחון אני נזכר באותה זונה מסכנה, שהיתה נעמדת על הכביש רוקדת לעצמה ומציעה לנהגים מציצה בזיל הזול. כן, צוחק הנהג, היא עוד קיימת, היא עוד רוקדת.
החום של האקלים שלכם עדיין דבוק בי. כעת אני מעלה את המזוודה שלי לקומה החמישית, השעה היא שלוש לפנות בוקר ועקיבא נותן לי מחסה. אני מביא איתי רק חום ארצי, ולא את הזוהר של הרקיע.
קשה לי להירדם. ממולי הגן הבוטאני ובתים גיאומטריים, ורק לפני שש שעות הייתי בלוד. איך אני חי שם? איך כולם חיים? על מה בני־אדם אלה חושבים כל היום? באיזה סיר־לחץ הם נתונים? מצד אחד המוות המיידי, הפצצות, ומצד שני המוות האיטי, הנגרם בידי אנשי שלטון רקובים ומטומטמים. לחץ על לחץ… זבל על זבל… אין לי כלום עם המאבק שלכם; מזמן חדלתי להתעניין במשׂחק הזה. אני צמא לדמויות אנושיות, לאנשים החיים את חלומותיהם. אפילו לעלובי־החיים האלה, שהחברה דחתה אותם מעל פניה. אני מוכרח לחוש את הריקמה המהותית של החיים ולא את הפחד מפני המוות, ולא את הקריין שבטלוויזיה, החוזר כל פעם ואומר לנו: תן עוד מבט! תן עוד מבט! תן עוד מבט! אף פעם לא יגידו: תן עוד מבט פנימה… רק כלפי חוץ! הם רוצים שתחיה רק כלפי חוּץ; הם, כלומר אתם.
במלון שהשגתי החדר שלי נקי ונפלא. ממולי בית־חולים צבאי. יצאתי מארץ הנתונה במצב חולני, ועלי לנוח; לנסות לשכוח שאני נמצא אך ורק בחופשה ממאסר ושבקרוב אשוב לכלא.
ובינתיים? עלי להספיק לראות את הידידים, את החברים האמיתיים שלי.
הראשון: יענק’לה, צייר. האטלייה שלו ענק, בלב מונפארנאס. מזרן זרוק על הריצפה, צעצועים של ילדים והמון בדים. חמש שנים עברו מאז. האם התגבר על הנחש מסיפרי הקבלה שאיים על מוחו? יענק’לה שוכב על המזרן, עייף, מזדקן בטרם עת: הם גמרו אותי… הם כולם נגדי… הם לקחו אותי לבית־חולים אבל הצלחתי להשתחרר… לו קרה דבר כזה לפני שלושים שנה לא הייתי יוצא משם.
– החשיש הרס אותך.
– לא. לא החשיש, אני עצמי… למאבק הזה אין טעם… הרסו אותי… כמו אנטונין ארטו… כמו ראמבו…
אבל יענק’לה, ראמבו היה סוחר עבדים; היה לו זהב, רצה להתחתן, הוא מת מסרטן. לא בני־אדם הרסוּ אותו, אלא האל אפולו בכבודו ובעצמו.
– טוב, אני מוותר על רמבו – אבל ארטו… להחזיק גאון בחדר סגור בבית־חולים למעלה משבע שנים! מה הם עושים לנו… כשאנחנו צעירים הם סולחים לנו, אבל כשאנחנו מתבגרים ולא נעשינו כמותם, כשהעזנו לשמור על רגישותנו, על רעננות המחשבה, על ההעזה הילדותית – לא מוכנים לסלוח לנו. בבולדוזרים מנסים ליישר את נשמותינו. אני רוצה להתאבד. אני עובד, אל תדאג, הבט על הקירות, אני ממשיך לעבוד, אני מצייר את הפרצופים שאני נתקל בהם כל יום, את הפנים שלהם, את החיה שבהם, אני מטיל בהם כישוף כדי להתגונן – אבל אני רוצה להתאבד.
כשאני נפרד מיענק’לה והולך לי לכיוון הנוטרדאם אני נזכר ביענקל’ה הצעיר, אותו נער בן 19 שהכרתי בתל־אביב. איך היינו מאושרים, ואיך יענקל’ה היה רוקד ריקודים בולגריים בדרך ליפו; והים, אותו ים כחול ועמוק שהיינו שׂוחים בו למרחקים ומשתזפים לידו שעות על שעות ללא דאגה; ובקבוקי החלב שגנבנו והנערות השמרניות שהיינו מנסים לדפוק ללא הצלחה יתירה.
– בואו גבירותי ורבותי, בואו בהמוניכם וראו את הפלא של המאה – האדם המתהלך מארץ לארץ ללא מטרה. הרשוּ לי בבקשה להתאפר; אני לא יכול להופיע בפניכם כאדם רגיל; אחרת, איך תזרקו לי כמה פראנקים לתוך הכובע (הוא מורח על פניו שכבה עבה של חומר לבן). פניתי למקצוע הזה מחוסר ברירה, מוכרחים להתקיים איכשהו.
(נושׂא המונולוג מציג שורש של פרח או צמח. בהתחלה כאילו יד זורעת זרעים באוויר וזרע אחד נופל על הארץ. לאט לאט הוּא מתפתח, גדל, אך הוא צעיר ורוחות עזות מטלטלות אותו. נושא המונולוג מתאר קרב או מלחמה, ואז נעקר הצמח הצעיר מאדמתו, הצמח עף באוויר, או מפליג בים, מיטלטל בין גלים גבוהים, ולבסוף מגיע לאיזה חוף. הצמח מנסה להכות שורשים, נאבק עם התנאים החדשים כדי להחזיק מעמד, לכאורה מנצח ונראה מאושר, אך שוּב מפריעים את שלוותו; הפעם הוא סופג מכות ועלבונות ועוקר את עצמו בכוחותיו הוא מאדמתו החדשה, מתעופף מעלה מעלה, נוחת על ענן וטס עמו למרחקים).
(נושׂא המונולוג מסיר את האיפור מעליו לאחר שהסתובב בין הקהל עם הכובע ואסף כסף).
– תודה רבה, רבותי, תודה רבה. זה כסף שאני אוסף במטרה לברוח מכאן שוּב בהקדם האפשרי. מה לעשׂות, אינני די חכם כדי לרמות או כדי לשׂאת מישׂרה ציבורית גבוהה; גם אינני אוהב ללקק את עכוזי הממונים עלי. לכן אין לי ממונים, ואני משלה את עצמי שאני אדם חופשי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.