אני לא יכול לשׂאת את המציאות הסובבת אותי. טעיתי לכל אורך הדרך. בכל פעם משהו אחר סחב אותי לשוב לכאן. האמנתי, רציתי, ציפיתי, בלה… בלה… בלה… כעת אני חש רק תיעוב. בחילה וכאב פיסי. אני מוכרח לכתוב. ברור לי שאני כותב לחלל הריק. אני עצמי חלל ריק. לא־כלום מוחלט. בניגוד לרוב המוחות המלוכלכים בנקודה הזאת. אין בי שום תאווה לרכוש. פעם היתה לי תאווה לבני־אדם; להכיר בני־אדם; לדבר עם בני־אדם; להרגיש את רוח האדם זורמת בתוכי. כיום אני לא רוצה לראות אף אחד. היו לי חברים שהתאבדוּ וחברים אחרים שיצאו מדעתם. אני עדיין חייב להחזיק מעמד. לא לברוח למתיקות של אי־אחריות. לשאת את המצב פנים מול פנים, כמו קרב נאלח, שבו הדם זורם מפצעי ועוטף את ראשי בהילה של אש. פעם בירושלים, בהיותי שתוּי, חיבקתי אבן, אבן קרה כמוות. לבסוף זרקתי אותה לעמק המצלבה. לאותו עמק, שפעם, לפני אלפיים שנה, פועלי־דחק חרוצים היו עוקרים בו עצים ומביאים אותם קרוב להר־הבית.

אני מחפשׂ אנשים חסרי שורשים. זהו זה! הבנתי זאת בשנה שעברה, כשנסעתי למקום הולדתי לראות את הרחוב ואת הבית שבו נולדתי. ובכן זה רק בית, זה רק רחוב, הילדות כאן, במוח שלי. למעשה, במו ידי הרסתי לי חלום, בצדק. הגיע הזמן להיות אדם מבוגר ולא לפחוד מן התוצאות. כיום אני מסתכל כמעט בבחילה בבני־אדם הקשורים למקום כלשהוּ בטענה שהם נולדו שם וכל דבר המתרחש סביבם נהיר להם. אני מעדיף את התחושה של שׂדות־התעופה. אותה תחושה של נסיעה מתמדת ומהירה מארץ לארץ, מאקלים לאקלים.

כך גם הגעתי ללוד, לשׂדה התעופה שלכם, עם מזוודה ביד.

הלילות כאן, במזרח־התיכון, קצרים מדי, הימים חולפים כמו סיוט; בני־אדם דורסים זה את זה, חיות זה לזה. אפילו אדם כמוני, עני, מחוסר עבודה כמעט תמידי, חייב לצאת מכאן מפעם לפעם לחופשה קצרה, לכוכב־לכת אחר, לאווירה אחרת.

לפני כמה חודשים, באחד הלילות שלכם, חלמתי. בחלומי אני רואה את עצמי הולך ברחב ונעצר מול חלון־ראווה. בתוך החלון, מאחורי הזכוכית, עמדה פיתיה שיכלה לומר לי את העתיד. היא הזכירה לי זונה שראיתי פעם ברחוב החלונות באמסטרדאם. ליד החלון נעמד איש, שותפה והמתורגמן שלה. הוא היה יכול לשמוע אותה אך אני לא יכולתי לקלוט אפילו רמז של דיבור בגלל הזכוכית העבה.

שאלתיה: האם עלי לנסוע?

היא ענתה באריכות, והמתורגמן העביר לי דברים סתומים, שלא הצלחתי לפענח אותם. נדמה היה לי שמתורגמן זה הוא נגדי. הפיתיה, בראותה שאינני מסוגל להבין את דבריה, היתה מתווכחת עם המתורגמן כמעט בכעס. זמן מה עמדתי שם נבוך, ולפתע שמעתי אותה זועקת: לך! כן, את המלה הזאת שמעתי היטב, וכעת הנני בתוך המטוס המוביל אותי במהירות של 900 קילומטרים בשעה לפאריס.

הו, חיות־טרף, למה הפכתם אותי… לבהמה, לאדם העונה בגסות; הכנסתם בי תוקפנות, הפכתם אותי לסמרטוט. עכשיו אני בפאריס; כעת לא תוכלו לגעת בי. הנה, שוב אני אומר שלום, ותודה רבה, אני לוחץ יד של ידיד, אני שותה איתו כוסית כמו בן־אדם ולא על מנת להשתכר, לא על מנת להיות היחיד השיכור, כך שאתם, מפלצות חומרניות, תוכלו ללעוג לחולשותי ולהשליך אותי באכזריות מטנדר הנוסע במהירות מופרזת.

ניצלתי לעת עתה. השעה היא שתיים בלילה. אני נמצא אצל עקיבא ואשתו ז’אנין. הגעתי רק לפני חצי שעה. נסעתי בשׂדה התעופה במדרגות הנעות האינסופיות, עד שנזרקתי החוצה. לפתע, ליד פורט מאיו, שוב התגלתה לעיני פאריס, כמו חלום כחול. נדמה היה לי שאני הוזה. אני נוסע ברחובות המוכרים לי… ליד שער־הנצחון אני נזכר באותה זונה מסכנה, שהיתה נעמדת על הכביש רוקדת לעצמה ומציעה לנהגים מציצה בזיל הזול. כן, צוחק הנהג, היא עוד קיימת, היא עוד רוקדת.

החום של האקלים שלכם עדיין דבוק בי. כעת אני מעלה את המזוודה שלי לקומה החמישית, השעה היא שלוש לפנות בוקר ועקיבא נותן לי מחסה. אני מביא איתי רק חום ארצי, ולא את הזוהר של הרקיע.

קשה לי להירדם. ממולי הגן הבוטאני ובתים גיאומטריים, ורק לפני שש שעות הייתי בלוד. איך אני חי שם? איך כולם חיים? על מה בני־אדם אלה חושבים כל היום? באיזה סיר־לחץ הם נתונים? מצד אחד המוות המיידי, הפצצות, ומצד שני המוות האיטי, הנגרם בידי אנשי שלטון רקובים ומטומטמים. לחץ על לחץ… זבל על זבל… אין לי כלום עם המאבק שלכם; מזמן חדלתי להתעניין במשׂחק הזה. אני צמא לדמויות אנושיות, לאנשים החיים את חלומותיהם. אפילו לעלובי־החיים האלה, שהחברה דחתה אותם מעל פניה. אני מוכרח לחוש את הריקמה המהותית של החיים ולא את הפחד מפני המוות, ולא את הקריין שבטלוויזיה, החוזר כל פעם ואומר לנו: תן עוד מבט! תן עוד מבט! תן עוד מבט! אף פעם לא יגידו: תן עוד מבט פנימה… רק כלפי חוץ! הם רוצים שתחיה רק כלפי חוּץ; הם, כלומר אתם.

במלון שהשגתי החדר שלי נקי ונפלא. ממולי בית־חולים צבאי. יצאתי מארץ הנתונה במצב חולני, ועלי לנוח; לנסות לשכוח שאני נמצא אך ורק בחופשה ממאסר ושבקרוב אשוב לכלא.

ובינתיים? עלי להספיק לראות את הידידים, את החברים האמיתיים שלי.

הראשון: יענק’לה, צייר. האטלייה שלו ענק, בלב מונפארנאס. מזרן זרוק על הריצפה, צעצועים של ילדים והמון בדים. חמש שנים עברו מאז. האם התגבר על הנחש מסיפרי הקבלה שאיים על מוחו? יענק’לה שוכב על המזרן, עייף, מזדקן בטרם עת: הם גמרו אותי… הם כולם נגדי… הם לקחו אותי לבית־חולים אבל הצלחתי להשתחרר… לו קרה דבר כזה לפני שלושים שנה לא הייתי יוצא משם.

– החשיש הרס אותך.

– לא. לא החשיש, אני עצמי… למאבק הזה אין טעם… הרסו אותי… כמו אנטונין ארטו… כמו ראמבו…

אבל יענק’לה, ראמבו היה סוחר עבדים; היה לו זהב, רצה להתחתן, הוא מת מסרטן. לא בני־אדם הרסוּ אותו, אלא האל אפולו בכבודו ובעצמו.

– טוב, אני מוותר על רמבו – אבל ארטו… להחזיק גאון בחדר סגור בבית־חולים למעלה משבע שנים! מה הם עושים לנו… כשאנחנו צעירים הם סולחים לנו, אבל כשאנחנו מתבגרים ולא נעשינו כמותם, כשהעזנו לשמור על רגישותנו, על רעננות המחשבה, על ההעזה הילדותית – לא מוכנים לסלוח לנו. בבולדוזרים מנסים ליישר את נשמותינו. אני רוצה להתאבד. אני עובד, אל תדאג, הבט על הקירות, אני ממשיך לעבוד, אני מצייר את הפרצופים שאני נתקל בהם כל יום, את הפנים שלהם, את החיה שבהם, אני מטיל בהם כישוף כדי להתגונן – אבל אני רוצה להתאבד.

כשאני נפרד מיענק’לה והולך לי לכיוון הנוטרדאם אני נזכר ביענקל’ה הצעיר, אותו נער בן 19 שהכרתי בתל־אביב. איך היינו מאושרים, ואיך יענקל’ה היה רוקד ריקודים בולגריים בדרך ליפו; והים, אותו ים כחול ועמוק שהיינו שׂוחים בו למרחקים ומשתזפים לידו שעות על שעות ללא דאגה; ובקבוקי החלב שגנבנו והנערות השמרניות שהיינו מנסים לדפוק ללא הצלחה יתירה.

– בואו גבירותי ורבותי, בואו בהמוניכם וראו את הפלא של המאה – האדם המתהלך מארץ לארץ ללא מטרה. הרשוּ לי בבקשה להתאפר; אני לא יכול להופיע בפניכם כאדם רגיל; אחרת, איך תזרקו לי כמה פראנקים לתוך הכובע (הוא מורח על פניו שכבה עבה של חומר לבן). פניתי למקצוע הזה מחוסר ברירה, מוכרחים להתקיים איכשהו.

(נושׂא המונולוג מציג שורש של פרח או צמח. בהתחלה כאילו יד זורעת זרעים באוויר וזרע אחד נופל על הארץ. לאט לאט הוּא מתפתח, גדל, אך הוא צעיר ורוחות עזות מטלטלות אותו. נושא המונולוג מתאר קרב או מלחמה, ואז נעקר הצמח הצעיר מאדמתו, הצמח עף באוויר, או מפליג בים, מיטלטל בין גלים גבוהים, ולבסוף מגיע לאיזה חוף. הצמח מנסה להכות שורשים, נאבק עם התנאים החדשים כדי להחזיק מעמד, לכאורה מנצח ונראה מאושר, אך שוּב מפריעים את שלוותו; הפעם הוא סופג מכות ועלבונות ועוקר את עצמו בכוחותיו הוא מאדמתו החדשה, מתעופף מעלה מעלה, נוחת על ענן וטס עמו למרחקים).

(נושׂא המונולוג מסיר את האיפור מעליו לאחר שהסתובב בין הקהל עם הכובע ואסף כסף).

– תודה רבה, רבותי, תודה רבה. זה כסף שאני אוסף במטרה לברוח מכאן שוּב בהקדם האפשרי. מה לעשׂות, אינני די חכם כדי לרמות או כדי לשׂאת מישׂרה ציבורית גבוהה; גם אינני אוהב ללקק את עכוזי הממונים עלי. לכן אין לי ממונים, ואני משלה את עצמי שאני אדם חופשי.

וסכנת מוות דמיונית במוחו של המחבר

הימים עוברים במהירות קשה. כל רגע מקרב אותי לחזרה המפחידה, כלומר לנחיתה הרכה כביכול בשׂדה התעופה שלכם. בינתיים אני יושב כאן עם עקיבא בבית־קפה מול תחנת הרכבת אוסטרליץ, המובילה אלפי נוסעים לספרד, ועקיבא אומר לי: אתה רואה את הקפה הזה, אינני מסוגל להבין את עצמי, במשך שנה וחצי הייתי בא לכאן יום יום, יושב משעה עשׂר בבוקר עד ארבע אחר־הצהריים, ושותה כוס קפה אחת בלבד. הה, כמה שנאתי את בית־הקפה הזה. אף פעם לא הייתי מסוגל להבין מה מושך אותי לבוא לשבת כאן, עד שיום אחד נרפאתי וחדלתי לבקר בו.

– המלצר הזה, ממשיך עקיבא, אתה רואה אותו, ובכן אני משוכנע שזה שאטובריאן.

– הסופר, או הסטייק?

– לא, הסופר, הרי הוא נהג לשבת כאן לפני כמאה־וחמישים שנה.

– עקיבא, מה איתך, המלצר הזה הוא לא שאטובריאן; האיש הזה בסך הכול מלצר, ושאטובריאן היה סופר דגול, האם לא קראת את המסע שלו לירושלים?

– אני מסכים אתך שהסגנון שלו מצויין, אבל אל תשכח שסטנדאל תמיד בז לו, התייחס אליו בזלזול מוחלט. שאטובריאן היה לא יותר מעכבר מלוכני.

– הבעיה שלנו, אני אומר לעקיבא, היא הכסף. אילו היו ברשותנו לפחות מיליון דולאר היינו חושבים אחרת, נוהגים אחרת. אני מכיר טיפוס אחד בתל־אביב, שתמיד הולך לזונות, אפילו שהוא עשיר מאוד ובקלות היה יכול להשיג נערות הגונות כביכול. לא, הוא הולך לזונות, משלם להן, גומר והולך הביתה. שום רגש, לא משקיע שום מאמץ נפשי.

– כמו נפוליאון, מתלהב עקיבא, קרא אצל סטנדאל. בחדר המלחמה נהג לערוך ישיבות איסטרטגיות ובחדר הסמוך תמיד המתינה לו איזו שׂחקנית מפורסמת של הקומדי־פראנסז. תאר לעצמך, נפוליאון פונה למיורא או לקלבר: הכן לי את חיל הפרשים, אני חוזר תיכף ומייד, נכנס לחדר הסמוך, עולה על השׂחקנית, גומר במהירות הבזק וחוזר לחדר המלחמה. ובכן, מיורא, מצאתי את הפתרון, נוותר על הפרשים ומעתה נשתמש אך ורק בתותחנים. וכל זה, מובן מאליו, בגלל התחתונים של השׂחקנית.

– מה פתאום, באותה תקופה הן לא לבשו תחתונים.

– מה שהפריע לי בישׂראל, מתפרץ לפתע עקיבא ומתחיל לרוץ בתוך בית־הקפה לתדהמתם של המלצר ושל הלקוחות, היו הכלבים. אני מתכוון לכלבי המשטרה. בשעה שהתחלתי להסריט עם המצלמה של הצבא דווקא את הטירונים המתגייסים למשטרה. עד כמה שאני מבין כלבי המשטרה התנגדו לכך בתוקף בטענה שלמשטרה מגיעה הזכות להיות מצולמת על־ידי מסרטה השייכת לכוחות המשטרה בלבד. זה היה למעשׂה עניין עקרוני ואדמיניסטראטיבי… אחר־כך המאלף שיחרר מהרצועה שלושה כלבים שחורים ואנטיפאטיים שהתנפלו עלינו וקרעו לנו את הבגדים ונעצו את שיניהם בבשׂרנו והסימנים נראים עד היום… הבט על המצח שלי… והיתה עוד נקודה שחסמה את דרכי אל התהילה וזה החיוורון… אתה מצהיב בגלל הכבד החולני שירשת מאבותיך שהתגלגלו אלפי שנים כאן באירופה ושניצלו ממגיפות הדבר בגלל השולחן הערוך ובגלל אלה שחוזרים בתשובה מלאה מכיוון שלא ידעו לענות על השאלה הקשה והמהותית והמשמעותית: מה השעה אדוני, מה השעה!

כשיצאנו מבית־הקפה לאחר ששילמנו, והמלצר שאטובריאן משך בכתפיו ירדנו לסינה, לטייל על המזח עד לנוטרדאם.

– אני מכיר פינה סודית, לחש עקיבא, שבה נוכל למצוא חפצים אבודים שמשו אותם מהסינה. שכחתי לספר לך, אני עובד עכשיו בתור צוללן מטעם עיריית פאריס. אני אוסף חפצים חסרי כל ערך כמו בסיפוריו של ז’אן ז’נה. הגענו ליד הנוטרדאם והתחלנו לחפור בור עמוק. עקיבא ירד לתוכו ואני בעקבותיו. למעשׂה חדרנו למינהרה שהובילה אותנו עד הפנתיאון. כשניצבנו למעלה, לאחר שכמעט זחלנו מפאת המעבר הצר, נשמנו עמוק לריאותינו את האוויר הלילי של הרובע הלאטיני. לפתע שמענו קול חשמלי שבא מכיוון המנהרה, שדרכה זחלנו קודם לכן. הקול נשמע בערך כך – “תזזזזזזז… תזזזזז… תזזזזזזז… תזזזזזז”. מתוך סקרנות רציתי לשוב אל המנהרה, אך עקיבא אסר עלי. וכשהרמתי את ראשי נוכחתי שאנחנו עומדים ליד בית־מלון הנקרא משום מה “הוטל דה גראנדזום”, שפירושו בעברית הוא “המלון של אישים דגולים”… רצינו להיכנס פנימה, אך להפתעתנו הבחנו שהמלון ריק מאדם והדלת סגורה היטב ועלטה כבדה

שׂוררת שם.

– איש לא גר במלון הזה, פסק עקיבא. היינו עייפים והתיישבנו על המדרכה וחיכינו עד חמש לפנות בוקר. ייתכן שנמנמנו קצת, כי פתאום פקחתי את עיני וראיתי שהבניינים האדירים, כולל הפנתיאון, הפכו לקטנים ביותר ואילו שנינו גבהנו באופן מפחיד ומשונה. וכך כמו שני גוליברים מוזרים הלכנו איש לדרכו. אני למלון של “בנות הברית” ועקיבא לגן הבוטאני ולאשתו ז’אנין.

האמת היא שאף פעם לא אהבתי לגור בבתי־מלון, משום מה הייתי זקוק כמעט באופן תת־הכרתי לחום משפחתי. כיום אני מוכן להודות שזאת תכונה טפשית למדי, המסמלת רצון עז לרכושנות. בעלת בית־המלון סיפרה לי שאצלה גרו במשך 30 שנה מהגרים פוליטיים ואפילו ניצולים שבאו ישר ממחנות ההשמדה.

כעת, לאחר שהתבגרתי אני תופשׂ שהצדק היה עמם. לא לרכוש כלום ולא להיות קשור לכלום. לבזבז כסף עד הפרוטה האחרונה ולהיות מוכן להיעלם בכל רגע מעל פני האדמה הזאת ולחיות עד קצה היכולת הפיסית והנפשית שלך.

כשאני שב לבית־המלון בשתים אחרי חצות, שותה את המים המינראליים ומתבונן בחלונות האחוריים של בית־החולים הצבאי שהגורל העיוור הציב מולי, קשה לי להירדם בפאריס. חבל להפסיד כל רגע. אני יודע שבמונפארנאס החיים עדיין זורמים וכך בפיגאל או ברובע הלאטיני והנה אני תקוע כאן בחדר הזה ופתאום אין לי חשק להשתולל כמו בשנים עברו. ממול החשמל דולק בכמה חדרים. אני מבחין בכמה חולים שאינם מסוגלים להירדם ומתרוצצים בחדרם. אינני מסוגל ליצור מגע עמם, מפאת המרחק הרב. אך להפתעתי הגמורה, ברגע שהפעלתי חושים טלפאטיים שתירגלתי אותם במשך שנים, הצלחתי לנהל שׂיחה אחת ויחידה עם חולה מיוחד במינו, גנראל צרפתי שאת פניו לא יכולתי כלל וכלל לראות. והנה תמצית השׂיחה כפי שרשמתי אותה במוחי.

אני: מי אתה?

הוא: גנראל, גנראל אמיתי, בשׂפה שלכם אלוף.

אני: אתה יודע עברית?

הוא: מובן מאליו, מאז שאני שוהה כאן למדתי 58 שפות וכיוון שהעברית הפכה להיות שׂפה צבאית, מיהרתי ללמוד גם את הלשון הזאת.

אני: מה שמך?

הוא: ד’ארטיניאן.

אני: בלתי אפשרי, ד’ארטיניאן הוא גיבור של אלכסנדר דיומא משלושת המוסקטרים.

הוא: נכון, אתה צודק. אך זאת האמת. שמי ד’ארטיניאן, אבל לא אלכסנדר דיומא המציא אותי אלא אלכסנדר הגדול, אותו ברנש שנולד במאקדוניה והיה לו סוס יפה בשם בוקפאלוס, שנהפך אחר־כך לטנק, אני מקווה שקראת את אובידיוס.

אני: כן, את אמנות האהבה שלו.

הוא: על איזו אהבה אתה מדבר. אני מתכוון לאותו ספר בו הוא מוכיח שחור על גבי לבן שנמר אמיתי עלול ליהפך בתנאים מסויימים לזבוב וזבוב אמיתי לראש ממשלה.

אני: אתה מתכוון לבעלזבוב.

הוא: בדיוק לבעלזבוב הנובר בחרא אך יש לו כנפיים וההמון המטומטם חושב שהוא פרפר.

אני: מדוע אתה שוכב בבית־חולים?

הוא: נפצעתי בסוריה בקרב נגד המכבים.

אני: אתה מתכוון ללא ספק למכּבּים במובן הצרפתי של המלה (בצרפתית בסלנג המלה מַכּבּה פירושה פגר).

הוא: לא, נלחמתי נגד המכבים, המכבים האמיתיים, בזמן מלחמת העולם השנייה שרתתי תחת הדגל של ממשלת וישי, שיתפנו פעולה עם הנאצים. הה, איזה מדים יפים היו להם ומונחים כל כך טוב על הגוף והמשמעת אצלם… איזה תענוג… פקודה זאת פקודה… מפקד זה מפקד… חייל זה חייל… לזה אני קורא צבא… לא לברדק… לצבא עממי, לבארבאריזם… אני קלאסי אדוני בהשקפותי הצבאיות… קלאסי… נפצעתי, כן. קיבלתי כדור במוח ומאז אני משול לצמח וזה מנוגד לטבע שלי כיוון שנולדתי באלג’יריה באקלים מדברי מובהק.

אני: אבל דה־גול הבין אתכם.

הוא: נכון, הבין ודפק אותנו וגזל מאתנו את כל הרכוש. זה מה שיקרה גם לכם.

אני: למי?

הוא: לכם הישראלים.

אני: סלח לי. אני לא רואה את עצמי כישראלי. אני מהגר רומני שבמקרה הגיע לאסיה בגיל 16.

הוא: שרתת שם בצבא?

אני: מובן.

הוא: זה מוצא חן בעיני. אני מעריץ את הצבא שלכם. עקבתי אחר כל המלחמות שניהלתם נגד הערבים. שׂרטטתי במוחי את כל מפות הקרב וקראתי בקשר טלפאטי את כל הספרות הצבאית העניפה שיצאה לאור אצלכם… כמה ספרים נפלאים… לא לשווא אתם נקראים עם הספר… אדוני… עשׂיתם נפלאות. הרשה לי ללחוץ באופן דמיוני את ידך… נפלאות… יחד עם זאת אני מטיל ספק ביכולתכם לעמוד מול צבא מאורגן ובעל מוטיבאציה והשכלה נכונה, ואל נטעה, אני מתכוון אך ורק להשׂכלה צבאית. יתר הספרים יכולים מצידי לשמש כנייר טואלט… אבל עובדה שבינתיים הצלחתם.

אני: הבעיה הזאת חדלה מזמן לעניין אותי.

הוא: מפני שאינך איש צבא כמוני. נקלעת לשם במקרה וזה מזלך… אך, אמור לי דבר אחר שמעניין אותי ואיני יכול להשׂיג כאן את המידע עליו… מה מצאתם במצרים? אצלנו, למשל, שמפוליאון הצליח לפענח את כתב החרטומים. ואתם מה גיליתם… איזו בשׂורה הבאתם לאנושות?

אני: אני יכול לדבר אך ורק על נסיוני האישי. כשהייתי במדבר סיני באבו־עגילה בגיל 20 מצאתי אך ורק צבאות אדירים של כינים שקפצו מתוך השׂמיכות שלקחנו שלל מהצבא המצרי. והאמן לי, בלילות הם הטרידו אותי קשות ולא הניחו לי לישון. אבל אתה, אדוני הגנראל, אמור לי, ממה אתה סובל ומדוע אתה מאושפז?

הוא: הה… הרשה לי להזיל דמעה, אם כי בתור גנראל אסור לי לגלות רגשנות יתירה. אמרתי לך כבר, אני צמח. כבר מאה שנה. כדור פגע במוח שלי ואני נמצא במצב של תרדמה… לא מת ולא חי. איני מסוגל לדבר ואינני מסוגל לאכול. בהתחלה הזינו את גופי באמצעות צינורות, אך לבסוף החליטו, מתוך מניעים הומאניטאריים, לנתק את הצינורות מגופי ולהניח לי למות. וראה זה פלא, למרות שזה מנוגד לכל מדע הרפואה המשכתי לחיות והדבר נחשב לנס בעיני הרופאים והנהגת המדינה. תאר לעצמך, אפילו דה־גול (זה שעל שמו בנו עכשיו שׂדה־תעופה) ביקר כאן, כרע ברך, נשק את לחיי ותקע לתוך בשׂרי סיכה מזהב וציווה להפוך את חדרי למוזיאון לאומי כמו הלובר.

אני: חייבים לשלם בעד הכניסה?

הוא: כמובן… אחרת היו ממיתים אותי מזמן. התופעה שלי משמשת כאתר תיירות. אני מכניס כסף לאוצר המדינה… אמנם ביום ראשון הכניסה חינם ובאמצע השבוע תלמידים וסטודנטים מקבלים הנחה. בן כמה אתה?

אני: לצערי הרב אינני יכול לקבל יותר הנחות.

הוא: אז בוא לבקר אותי ביום ראשון, למרות שהצפיפות נוראה ויפאנים מצלמים אותי בלי הרף, אם כי עלי להודות שהם תמיד מתנצלים. יצורים כל כך מנומסים. אתה מסוגל להבין אותם?

אני: לא, אבל אבקש ממך לענות לי על שאלה אחרת: האם תהיה עוד מלחמה?

הוא: ודאי. איזו שאלה. האם אתה מטיל ספק בכך? ועוד איך תפרוץ מלחמה. לא משׂחק ילדים כמו אצלכם במזרח־התיכון, אלא מלחמה של ממש עם פצצות אטום ומימן וחנקן… מה זה עולה על דעתך; שאת הפצצות האלה יצרו בכדי שתרקבנה במחסנים. לא, לא ולא. הבט סביבך… כמה בני־אדם עצובים וממורמרים. סירסו להם את טיבעם האמיתי. הם זקוקים להרס והם יביאו את ההרס. אמנם אני תיכננתי מערך הגנתי מפואר ואני משוכנע שבעזרתו נוכל לרמוס את האויב, אך אין באפשרותי לבשר זאת לאנושות. לכן אני מבקש ממך, מכיוון שאתה האיש היחידי שהצליח ליצור עמי קשר טלפאטי, אני מבקש ממך שתעביר את המידע שלי הלאה ואני מבטיח לך שתירשם בספרי ההיסטוריה כשאול התרסי שקם לתחיה.

אני: אבל אתה אינך ישו.

הוא: מובן שאינני ישו. בסך הכל הייתי צריך להופיע בתפקיד של ד’ארטיניאן, אך הבמאי שיגע לי את השׂכל. הוא רצה לשבור אותי. עשׂינו חזרות למעלה מחמישה חודשים. הוא התעלל בי, רצה ממני דברים בלתי אפשריים. לבסוף מעדתי, הרבצתי לו לעיני כל השׂחקנים, אחר־כך התפשטתי עירום ורצתי ברחובות פאריס עד למגדל אייפל, עליתי עד לגג המגדל וקפצתי למטה. המוח שלי נשפך החוצה ולמעשׂה אני כמעט רוח רפאים. השיחה הזאת אתך סחטה ממני את כל הכוחות. עזוב אותי במנוחה ולך כבר לישון, לילה טוב.

את ז’אק וירס אני מכיר כ־15 שנה. בימים המאושרים של פאריס לפני האופרטה של מהפיכת מאי 68 נהגנו לשבת יחד ב“לה קוּפוֹל” ולפטפט עד אור הבוקר. וירס היה תמיד איש מצחיק בעיני. חברתו לחיים באותה עת היתה תופרת צרפתיה בשם ז’וסלין והיא נהגה להלבישו לפי טעמה, שהיה משונה ביותר. לא פעם הייתי פורץ בצחוק אדיר בראותי את וירס לבוש בחליפת משי ירוקה או כחולה. עם זאת היה וירס גבר כהלכה ובעל לב של זהב. כיום הוא נשוי לאשה אחרת, בריז’יט, העובדת בטלוויזיה. הוא צייר ויש לו אטלייה ענק ליד מרכז פומפידו.

השגעון של וירס היה מאז ומתמיד מרק צבים. וירס העריץ את בשׂר הצב והאמין בטענה שבמעדן זה טמונות סגולות המגבירות את כוח־הגברא. במרק זה, היה מכריז חגיגית בשעת האכילה, יש משהו המזכיר לי אבר־מין נשי. האמת היא שכל דבר הזכיר לוירס את אבר־המין הנשי. כי הערצתו לגוף האשה גובלת כמעט באמונה דתית.

וירס הגיע לפאריס בגיל 14 מפולין או מגרמניה ולא ידעתי אם הוא יהודי, פולני או גרמני. אבל ידעתי כי הוא שהה בירושלים תקופה מסויימת לפני כ־20 שנה ואפילו ערך כאן תערוכה והצליח למכור את כל הציורים. באותה עתה היה צייר מופשט; כיום הוא משוגע לרובוטים, לקרני לייזר ולאמנות הקרובה לבדיון המדעי.

כשהגעתי אליו עכשיו פתח מיד בטרוניה:

– מדוע לא ענית למכתבים ששלחתי אליך?

– הנה התשובה, אני עצמי.

– אבל זה לא היה מנומס מצדך. היית חייב להשיב לי. הרי אנחנו חברים ודאגתי לך. לפעמים הייתי אומר לבריז’יט, מה עם הברנש הזה, אולי הוא נפל בשׂדה הקרב.

– נפלתי פעם מטנדר שנסע במהירות של 100 קילומטר לשעה. הייתי שתוי.

– נפצעת?

– כן, אבל יצאתי חי.

– מה נשמע בארץ?

– איזו ארץ?

– מה אתך… הארץ… ארץ־ישראל… הארץ שלך.

– של מי?

– שלנו, של היהודים.

– איפה יש יהודים בארץ־ישראל?

– אתה שוב מתלוצץ.

– עזוב את היהודים, וירס, לא לשם כך באתי לפאריס ולא הסוכנות היהודית הזמינה אותי לכאן. העיקר, מרק צבים יש לך?

פניו של וירס נעשים קודרים ועצובים:

– איזו טראגדיה… תאר לעצמך; הם הכריזו על הצב כעל חיה מוגנת, ואסור להרוג אותה ואי אפשר להשׂיג בשום מקום אף קופסה.

– את הקופסה האחרונה חיסלנו לפני חודש, מוסיפה בריז’יט.

– אתה עוד מנחש בקפה? אני זוכר שניחשת כאן לזוג ידידים את העתיד והכל מתגשם… אתה זוכר?

– לא, וירס; הייתי מאוד שתוי, והאמת היא שאני יכול לקרוא בקפה רק אחרי שתייה הגונה.

– ומה עם הטלפאטיה?

– שכללתי עוד כמה שיטות. אבל כיום אני מעדיף את הפּאטאפיסיקה.

– כמה כסף יש לי בבנק?

– אתה באוברדראפט.

– נכון. וז’אק קופץ ומצמיד לי נשיקה על הלחי. ניחשת נכון, אני באוברדראפט.

– אתה יודע, ממשיך וירס, למרות שאני חי כרגע בפאריס לא פעם אני חושב על המצדה ועל ים־המלח.

– מדוע? אתה רוצה להתאבד?

– מה פתאום… יש לי רעיון יוצא מן הכלל. הייתי רוצה לעשות שם סרט של בדיון מדעי והנושא הוא “לוט המשגל את עשׂר בנותיו”.

– אבל וירס, בתנ"ך כתוב שהיו לו רק שתיים.

– ואני מוסיף עוד שמונה, כל אחת מאומה אחרת, ובעיקר, אני אוהב אותן עם חזה שופע ותחת גדול.

– ז’אק, נעלבת בריז’יט, איך אתה מדבר?

– הה, בריז’יט, את יודעת יפה מאוד שאני אוהב נשים עם תחת גדול. בכל תחת גדול מסתתרת נשמה יפה.

אני נפרד מבריז’יט ווירס מלווה אותי לאוטובוס. לפני שאני נוסע הוא מוסר לי שאשתו נוסעת לעשרה ימים ומזמין אותי לשבת לאורגיה משוגעת.

בשבת אני מתייצב אצל וירס, האטלייה מואר בתאורה של דיסקו, והסטריאו משמיע מוסיקה בכל העוצמה. מלבדי נמצאים שם עוד שני מוזמנים במאי טלוויזיה הולנדי בשם מישה ונערה אוסטרית די יפה בשם קאטי.

– לא השׂגתי אף אחת מלבדה, מתנצל וירס, וגם היא עייפה מאוד, לא ישנה 48 שעות.

– נכון, מאשרת קאטי, הגעתי לפני שעה־וחצי מאנדלוזיה והרי אתם יודעים איך הרכבות פועלות בספרד.

מתיישבים לאכול, הבאתי בקבוק של “קוטי די רון” ווירס מרוצה. האלכוהול מתחיל לזרום בדם. מישה מספר שאביו יהודי ממוצא רוסי – לכן קרא לו מישה – ואמו הולנדית, ושבועיים קודם ביקר בירושלים ובתל אביב בפעם הראשונה בחייו. הנוף, מסכם מישה, מקסים, אבל האנשים מאכזבים.

למישה יש תוכנית מהפכנית, שהוא עומד לבצעה בזמן האולימפיאדה שתיערך במוסקווה. הוא מבטיח לגלות לי את פרטי התוכנית שלו למחרת, ואכן, אנחנו קובעים פגישה.

בינתיים מרגישה הנערה האוסטרית אי־נעימות בגלל חברתם של שלושה גברים מטורפים. היא מתנצלת, וירס מזמין לה מונית שתסיע אותה הביתה ואנו נוסעים לכיוון הדיסקוטק “פאלאס”, הנמצא בתיאטרון שנבנה במאה ה־19 ואיש ממולח ביותר הפכו לאחד המקומות המטורפים ביותר באירופה.

נכנסים. זה מדהים. אני נשאר המום. פי פעור. מעודי לא ראיתי מחזה כזה. כאילו חלום חולני של אנטונין ארטו מתגשם לנגד עיני. זה ההפנינג המהמם ביותר שראיתי מעודי, וגם השתתפתי בו בפועל. כאלף איש רוקדים תוך התמסרות מוחלטת על המשטח של האולם, ואילו על הבמה התאורה משתנה כל רגע וקרני לייזר מתפרצות מתוך עין אלקטרונית הסורקת את מוחותינו כמו סם. מכל מקום, אתה מוכרח לנוע… אי אפשר אחרת… כמו כולם… לזוז… לרקוד… לא עם הזולת אלא עם עצמך ולעצמך… הדבר דומה לטקס דתי… לטקס אמיתי… זה מלא אנרגיה, אבל עם זאת אתה חש את הריקבון… זה מוצא חן בעיני… לא איכפת לי… אף פעם לא אהבתי את הצביעות של הכנסיה או של הדת היהודית, או את השמרנות הנתעבת של המארקסיסטים, המעמידים פני אנשים נורמליים בתקופה חולה ומשוגעת.

בשעה שאני הולך לשירותים אני רואה זוג שמשׂחק זיון: בחורה בירוק מבריק יושבת על ברכיו של בחור לבוש כשׂחקן טניס ומחזיק ראקטה בידו. הספורטאי צועק: הו אלוהים, כמה שאת רחבה… כמה שאת רחבה… והנערה צוחקת בפראות ובהנאה גלויה. אני מבחין בנערה אחרת, מסוממת, שזוכה לקריאות בוז ומבטי לעג. למטה, ליד השירותים, אולם אחר, ובו מופיעה תזמורת אנגלית, והזמרים שרים במלוא העוצמה. חזרה לאולם הגדול של התיאטרון – וכולנו מציגים. למרות שאין זה מחזה קבוע, הרי החוקים של התיאטרון חלים עלינו, ולכן, ככל שאנו מתקרבים לבמה, נעשה יותר חם, אותו זרם מסתורי שאפשר לחוש אותו בתיאטרון הטוב. אין רגע אחד של שיעמום. כעת אני קרוב מאוד לבמה. בני אדם רוקדים ומביטים לבמה ומצפים להצגה שלא תבוא. לפתע יורד מסך ועליו מוקרנים כל מיני פרצופים של הומואים ושל לסביות, של פאנקים ושל קוקסינלים. כולנו מביטים על התמונות האלה ורוקדים, כאילו מתפללים. פתאום אני מבין למי אנחנו מתפללים… לעצמנו… להומואים, ללסביות, למשוגעים, לפאנקים ולטרנסווסטיטים. פתאום אני תופש כיצד ניצח האייאטולה חומייני את השאח והצבא נכנע לו… ומדוע רבים כל־כך החוזרים בתשובה והפונים לדת…

מצד שני, מה שמתרחש בפאלאס נכון בעיני… זאת האמת של התקופה שלנו. אני נזכר כמה סלידה חשתי כשהייתי נער בן 16 והגעתי לישׂראל ושהיתי כמה חודשים בקיבוץ. הבריאות המזוייפת של אנשי הקבוץ הגעילה אותי… הריקודים העממיים, הקארקוביאק למינהו… היה בזה זיוף… הייתי לוקח ענבים מהחולות, מוכר אותם במגדל־גד, קונה סיגריות אמריקאיות ומחלק אותן לנערים בכוונה להשחית אותם, כי הדבר היה אסור על פי התקנון והייתי משנן לעצמי מתוך הכרה את הסיסמה: “מוות לפולקלור!” כי כל מה שריח פולקלור נודף ממנו מסמל בעיני משטר של עריצות, שבו שכבה אחת נהנית והרוב נאנק. למדתי זאת על בשרי עוד ברומניה.

האנשים הרוקדים כאן בפאלאס מחפשים את התענוג, כן. את התענוג המיידי, אין זאת צביעות. זאת האמת של החברה שלנו… לרדוף אחר התענוג ולנסות לאחוז בו ולו לרגע אחד בלבד.

בשעה ארבע לפנות בוקר אנחנו עוזבים את הפאלאס וחוזרים לוירס. וירס מתעקש שנצא החוצה ונמצא איזה בית קפה לשתות משהו. בדרך ל“רפובליק” וירס חולם רק על זיון. כל דבר נשי מעורר אותו, אפילו הכלבה של קלוד, שהצטרף אלינו, והוא מלטף אותה בחיבה יתירה. לפתע הוא נעלם וחוזר עם כמה פירות מאנגו. נכנסים לבית הקפה. הוא חותך את הפרי לשניים… הביטו, הוא אומר לנו, זה נוזל… הה, זה טוב… תאכלו את הכּוּס של הטבע… מה יהיה על וירס המסכן, הוא צריך לשוב הביתה לבדו…

הגעתי לפגישה עם מישה בדיוק בשעה שקבענו. הייתי בהנג־אובר ודי מטושטש. ישנתי בסך הכול שעה או שעתיים, כעבור רבע שעה ראיתי את מישה, שהסתכל אלי בשובבות ואמר לי: אתה איחרת.

– מישה, מה איתך, אתה איחרת. אני בדרך־כלל אדם מאוד דייקן. זאת למדתי בתיאטרון. להגיע בזמן לפגישות שלי.

– ובכן, החליט מישה, אתה חייב לשנות את התיאטרון שלך. בוא אלינו להולנד. אנחנו חיים בקומונה.

– לא, מישה, רק לא קומונה. לפני שש שנים ביליתי כמה ימים בקומונה צרפתית וחזרתי עם כינים.

– מה פתאום? אנחנו לא חיים ביחד; כל אחד לחוד, אבל פועלים יחד.

– ויש תוצאות?

– מובן. הנה, למשל, התוכנית שלי. ערכתי מחקר ומצאתי שכל מדינה מקדישה כמעט 50 אחוז מהתוצר הלאומי שלה לצרכים צבאיים, ולא אדבר על המדינה שאתה אזרח בה, שאילו ניתן הדבר היו הופכים את כל אזרחיה למטוסי “פאנטום”. לאחר שאפרד ממך אני הולך לפגוש כלכלן יהודי, ניצול השואה, שכתב ספר מהמם ובו הוא מוכיח כי צבא הוא המצאה של המוח הפאראנואי הקולקטיבי של כל עם לחוד… ובכן, שמע לי, אבל קודם כול תזמין אותי לקפה כיוון שנשארתי בלי פרוטה.

אני מזמין קפה ומישה שותה אותו בלגימה אחת וממשיך:

ובכן אנחנו רוצים לשבור את הצופן של הלוויין.

– איזה לוויין?

– הלוויין שיעביר את השידורים מהאולימפיאדה לכל האנושות.

– ואיך תעשׂו זאת?

– מה הבעיה, צוחק מישה, אתה זוכר את הטלפונים הצהובים שכולנו היינו משתמשים בהם ומצלצלים חינם לכל העולם? זוכר? איך עשׂו זאת… תמיד יימצא אדם שיידע לפצח את הצופן האלקטרוני ולסדר את המכונה… אבל לעניין, לעניין… אנחנו מתכוונים לשבור את הצופן ולהודיע לכל האנושות שהגיעה העת לחדול ממירוץ החימוש הפסיכופאטי ולהזרים את הכספים האלה למען מפעלים אנושיים, ולא להרס.

– אבל מישה, איך תוכלו לשבור צופן במוסקווה?

– פשוט מאד, צוחק מישה, יש לי פתרון.

פתאום ראיתי בכיכר של פאלאס דה לה קונטרסקארפ נערה עירומה כבת שש־עשׂרה, מחזיקה בידה חוט ארוך ובקצהו ראיתי מתעופף לו בשמים עפיפון כחול כמו פרפר ענק.

– אתה רואה, צעק מישה, זה הפתרון שלי. הוא קם במהירות מהשולחן, רץ אל הנערה והתחיל לטפס על החוט.

– הבט עלי, צעק מישה ממרומים, עוד מעט אגיע לעפיפון והוא יוביל אותי ללוס־אנג’לס, שם קבעתי את הפגישה עם הכלכלן. אם אתה רוצה לדעת את הסוד, הנערה למטה היא הצופן ואני הזרם האלקטרוני, ובאומרו משפט זה משך אליו את הנערה, ושניהם, ידיהם אוחזות בעפיפון, התחילו לנוע מערבה. בטרם ייעלמו הספקתי עוד לשמוע את מישה צועק לעברי: אל תשכח לשלם בעד הקפה; המלצרים בפאריס חסרי נימוס.

אני ממשיך לכתוב בקדחתנות. אני מודע לכך שבקרוב אשוב לאותו מקום שאליו הגעתי בשל נסיבות מוזרות וגורל עיוור. בינתיים אני מתענג ואפילו קובע פגישה עם המנהל האדמיניסטראטיבי של האופרה במטרה לראות חזרה. האמת היא שבעבר כבר הספקתי לעבוד ממש באופרה ולפני שנים רבות השתתפתי בפסטיבל שנערך בעיר וישי, במטרה לעודד את תחיית המסורת של אמנות האופרה. מה שזכור לי מאותו פסטיבל משונה, שבו עבדתי כעוזר במאי ואפילו עליתי על הבמה בתור סטאטיסט, הוא זמר אמריקאי (באריטון) בשם האמילטון שהתיידדתי עמו וחשבתיו ליהודי. כשהעזתי פעם לומר לו שלשנינו גורל משותף, מיהר האמילטון לומר: “בּאט בּייבּי, איי אֶם אֶ קרישצ’אן”. אבל אני מוכן להישבע קבל עם ועדה שבווישי כמעט ולא נגעתי במים מינראליים ואין לי מושׂג היכן שוכנים המעיינות המפורסמים של העיירה. להיפך, הביקור היחיד שערכתי באתר היסטורי מקומי היה בקאזינו, שבו שׂיחקתי לילה שלם ברולטה והפסדתי כמאה פראנק. לצערי הרב לא פגשתי שם את המלך פארוק כיוון שהוא מת קודם לכן, אך אילו חי, אני משוכנע שהיה מעניק לי מדליה מפוארת כאות הוקרה על השתתפותי במבצע סיני.

הה, האופרה… איטליה… כן, בכל איטלקי מסתתר זמר אופרה מתוסכל או מעולה, וזאת גם הסיבה שאני נוסע למונמארטר לפגוש את ג’ורדאנו ברונו. עלי לנסוע אליו במטרו, וקשה לי הדבר. לפנים אהבתי להתגלגל שעות מתחת לאדמה, אך כיום, ובייחוד אחרי שפעם עישנתי עם יענקל’ה חומר יותר מדי חזק ונתקפתי בהלה פאראנואית מהרכבת התחתית, הדבר קשה לי; רק מחוסר ברירה אני מתגבר על פחדי ועושׂה זאת.

בדרכי אל ג’ורדאנו ברונו עלי לעבור דרך התחנה של מונפארנאס ביינוניו, ואני עד למחזה מצחיק מאוד: על המסלולים הרחבים הנעים מעצמם אני מבחין בריב של צוענים – צועניה הנוסעת לה על מסלול מתנפלת על צועני שנוסע לו על מסלול מקביל באותו כיוון; היא קופצת עליו ושׂורטת אותו עד זוב דם, והוא צועק: “כשנגיע לסוף המסלול ארצח אותך!”

אני רוצה לכתוב על האיטלקי הזה ג’ורדאנו ברונו (שם בדוי). הוא שייך לקאטגוריה של האנשים המעניינים אותי, כיוון שהוא אדם חסר שורשים, וכל איש חסר שורשים שייך לתחום ההתעניינות שלי. חסרי השורשים הם האנשים שדרכם אני לומד את התקופה ואת עצמי.

*

האמת היא שאת ג’ורדאנו הכרתי עוד בתל־אביב, אצל ידיד משותף, כמה ימים לפני שעזב את הארץ ונסע לפאריס. ידעתי שאינו יהודי ושהוא משתייך לאצולה האיטלקית, ארכיטקט במקצועו והומוסכסואל. אבל לפני שאספר על ג’ורדאנו ברצוני לומר כמה מילים על האיטלקים. בחיי הספקתי להכיר צרפתים מעודנים לא מעטים ולהתארח בחברתם. נעים היה לי לשׂוחח איתם ובדרך כלל אהבתי את הריקבון האינטלקטואלי שלהם. סופר הרבה יותר מעודן ממני, מארסל פרוסט, תיאר את המעמד הזה בצורה גאונית. האינטלקטואל המעודן הצרפתי ניכר בדיבורו ובאורח מחשבתו. – ואילו האיטלקי… לא מזמן שתיתי באיזה באר אקסקלוסיבי בחברת ידידים רומנים ליד שׂדרות סן ז’רמן־דה־פרה והנה התיישב לידי איטלקי אחד ושתה מהכוס שלי. כעסתי ופניתי אליו בגסות, כאילו גערתי בפרחח נאפוליטאני שזה עתה סחב ממני את הארנק, האיטלקי התנצל, היה שתוי כלוט, רץ לבאר והביא עמו בקבוק וויסקי “שיוואס” כדי לפייסני… האיטלקי הזה היה מרומא ובקושי דיבר צרפתית, אך בכל תנועה ותנועה שלו יכולתי להבחין בזהרה של האימפריה הרומית שנכחדה מהעולם… העידון הזה טמון כנראה בגאֶנים שלהם. זה משהו שאינו ניתן להסבר הגיוני… דרכו הבנתי לפתע כיצד הצליח פליני להסריט את הסאטיריקון. הפאטריקים, האוגורים, הווסטלות והזונות הגדולות ממשיכים את קיומם בדירות פאר מוקפות חומות עבות, שם בוויה אפיה.

וג’ורדאנו? כן ג’ורדאנו ברונו המעודן, מה לו ולטירוף הזה ששמו מדינת היהודים. מה הוא חיפש שם. התשובה כמובן היא אשה. אותה ישׂראלית שנשׂא לאשה. מדוע התחתן דווקא איתה? ההסבר היחיד שאני יכול לתת לכך הוא, שבהיותו הומו שרצה כנראה לברוח מהסגידה לגברים, הזדהה בעומק נפשו עם העם היהודי, שלפנים נרדף וגורש מכל מקום.

הגעתי אליו בשעה שקבענו. מצאתי אותו בעל חזות שונה. כשראיתיו בישׂראל היו לו שׂערות ארוכות, כעת הלך עם שׂיער קצוץ וגידל שׂפם קטן. הדירה קטנה אך נקייה להפליא. חיפשתי מקום נוח לשבת בסלון, אך הכול נראה לי מעוּות. וכמובן, על הקירות הבחנתי בציורים מעשה ידיו, בינוניים ובעלי נטייה עזה להערצת גוף הגבר. תמונה אחת במיוחד עוררה את צחוקי. היא תיארה גבר עירום השוכב על מיטה ובמקום אבר־מין צומח לו משם גבר אחר. כנראה היתה זו הלידה של אפולו מתוך אשכיו של זאוס. אפילו השירותים היו מלאים בפוסטרים של גברים עירומים.

– שב במקום שתרצה, אמר לי ג’ורדאנו, ואם לא נוח לך, אין מה לעשות. את הבית הזה תכננתי לנוחיותי ולא לנוחיותם של זרים.

התיישבתי איכשהו ומיד שאלתי את ג’ורדאנו מדוע אינו חי באיטליה. הרי הוא איטלקי ואיטליה ארץ כל־כך יפה ופאריס אינה מעניינת עד כדי כך וחדלה מזמן להיות מרכז של אמנויות, ואילו באיטליה מתרחשים דברים מגרים, החל במשמרות האדומים ועד הצגות וסרטים מצויינים.

– אתה צריך להבין אותי, אמר במבטאו האיטלקי, רק להבין אותי. אני שייך למשפחה איטלקית מאוד ידועה ומאוד מפורסמת וייתכן מאוד שאחד מאבות אבותי היה איזה קיסר רקוב. בהווה אבי היה הבן־דוד של צ’יאנו. אני מקווה שאתה יודע מי זה?

– כמובן, עניתי, צ’יאנו היה קרובו של מוסוליני ונרצח על ידו.

– אז מה. עד שצ’יאנו נרצח הספיק להיות פאשיסט וגם אבי היה פאשיסט ונוסף לכך ממקורביו של הדוצ’ה. אחרי מלחמת־העולם־השניה שללו מאתנו את כל הזכויות והחרימו לנו את כל הרכוש, ולמעשה נשארנו רק עם תואר האצולה, אבל בלי פרוטה בכיס. התקיימנו כמה שנים טובות מתכשיטיה של אמי, שלמזלנו היו רבים, ולבסוף מת סבי והוריש לנו אדמות וכסף וכך יכלו הורי לשוב למצבם הקודם. כשלעצמי, וביחוד כיוון שנולדתי למשפחה עם שם כה מחייב, הייתי מוכרח להתגונן. בהתחלה נעשיתי קומוניסט, אך חיש מהר נרפאתי מהמחלה הזאת. באיטליה אף פעם לא ראו את האדם שבי, אלא רק את שם המשפחה שאני נושׂא. מלבד זאת לא היה לי די כסף להצדיק את תואר האצולה. נסעתי לפאריס ללמוד ארכיטקטורה וכאן הכרתי את אשתי, וכשסיימנו את הלימודים נסעתי איתה לישראל. גרנו בהרצליה־פיתוח, הוצפתי בהצעות עבודה, הנובו־רישים הישראלים התנפלו עלי, ורק משום שנודע להם שאני שייך לאצולה האיטלקית יכולתי לבנות למתעשרים גסי הרוח האלה מאות וילות ולהיות למיליונר. בהתחלה התפתיתי והתחלתי לעשׂות כסף, אך כעבור זמן די קצר הרצון לשמור על ערך האדם שבי גבר על התאווה לממון.

– אני לא יהודי, ואני רוצה לומר לך, שאם היתה ארץ שבה נתנו לי להרגיש באופן האכזרי ביותר שאני זר, הרי זו ישׂראל. אלוהים אדירים! קשה לי לעכל את העובדה הזאת. איך זה יתכן? מדינה שמאוכלסת ברובה בבני־אדם שרק לפני זמן קצר נרדפו, נרמסו, עונו ונשדדו דוקא בגלל שׂנאת הזרים, איך אפשר להסביר שבהיותם מקובצים יחדיו נהפכו לשוביניסטים הקיצוניים ביותר? אתן לך דוגמה, בהיותי בארץ רק כמה חודשים ישבתי עם אשתי בדיזנגוף ודיברנו בינינו צרפתית. על צווארי ענדתי צלב, אותו צלב שאינני נפרד ממנו אף פעם, כיוון שקיבלתי אותו בשעת טבילתי. ובכן, ישבנו ופטפטנו, אף אחד לא יכול היה לתאר לעצמו שאני תושב מקומי; הרי לישׂראל באים תיירים מכל העולם ומכל הדתות… והנה לפתע ניגש אלי אדם אחד וירק לי ישר בפרצוף, זאת היתה סטירת הלחי הראשונה שקיבלתי. אך מה ששיגע אותי במיוחד הוא שלא מצאתי קשר עם איש. ולא מדובר כאן על קשר מיני; את הטבע שלי אני מניח שכבר ניחשת, ובישראל לא חסרים כאלה הסוגדים למין של עצמם. הכוונה שלי היא לחום אנושי ולקשר של ממש. אף פעם לא קרה לי שמישהו ישאל מי אני ומה אני רוצה כאדם; למה אני שואף. פשוט, היה לי קשה להבין אותם. מאיזה חומר קורצו? רק הכסף מדבר מגרונם, משׂכלם, רק הכסף. ובעל הממון מתקבל שם לכל חברה כאילו היה פטרוניוס. נכון שגם כאן באירופה יש לכסף חשיבות עליונה, אבל אם לחברה מסויימת יבוא מליונר שהוא אדיוט, שום אדם בר־דעת לא ידבר איתו רק מפני שהוא מליונר.

– האמת היא שגם הייתי זקוק לשמוע בני־אדם מדברים שטויות, שלא חיים טריפ קולקטיבי, שעדיין מייחסים ערך עליון לחיים החד־פעמיים שהטבע העניק לכל אחד מאיתנו. הייתי צמא לעידון… אני מתעב סופרמרקטים. פתאום אמרתי לעצמי: ג’ורדאנו, אתה לא יהודי, נשים אינך אוהב באופן מיוחד – אז למה לך לסבול. קום וברח. וכך עשׂיתי. והנה אני חי כאן, כפי שאתה רואה, ואני מאושר, אם כי אין לי פרוטה ובקרוב אצטרך לחזור לעבוד בארכיטקטורה. מה לעשות, יש לי המון כשרונות. אני יכול לפסל, לצייר, לגלף בעץ, לבנות רהיטים עתיקים, לבנות בתים, לעצב תכשיטים. כן, המון כשרונות, אבל לא במידה ההופכת אדם מכישרון לאמן של ממש. כאילו הייתי איזה הד קלוש של הרנסאנס האיטלקי.

*

עברנו לדבר על סרטים. שאלתי את ג’ורדאנו מה דעתו על פאזוליני.

– הה, פאזוליני… גדול משוררי איטליה, מתלהב האציל, כמו ראמבו, ממש כמו ראמבו. הסרטים שלו רק משלימים את עבודתו הספרותית… הם רק המשך…

– ראה איך הוא נרצח, אני אומר, מדוע הלך לשכב רק עם בריונים ופושטקים. היה עליו להבין שהוא נתון בסכנה.

– ודאי שידע את הסכנה, מאשר האציל, ודאי, אז מה? פאזוליני רצה להיות חלק מהעם, ולא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה פיסית. למרבה הצער, האמת של איטליה לא נמצאת בשכבה האריסטוקראטית שלה, ואם פאזוליני רצה ללמוד על בשרו משהו אמיתי על אודות החיים, היה עליו לשכב עם הצעירים האלימים האלה. הוא הבין את איטליה; הוא היה משורר אמיתי שנגע בפצעים שלנו וידע להגדיר בבהירות ובהעזה מהי המחלה הלאומית שלנו, ועל כך הוא נענש ולכן הוא נרצח. למשל, כשאני חושב על הארכיטקטורה הנוכחית בישראל, עליך לדעת, וכאן אינני מגזים, כי זאת ארכיטקטורה פאשיסטית. הכול נראה שם כמו בונקרים, ולא אדבר על בנייני הפאר הנראים כמו בתי קברות. אני משוכנע שקיימות אלפי סיבות לתופעה הזאת, אבל אני רוצה לשאול אותך, לאן נעלם ההומור שלכם? הרחמים? אהבת הזולת? העינים היפות של היהוּדיות, שאפילו אני הייתי מסוגל להתאהב באשה בעלת עיניים כאלה. להיכן כל זה הלך?

נפרדתי מג’ורדאנו בלי לענות לשאלותיו וקבענו לשם נימוס, כי ניפגש שוב ואולי נלך יחד להשתולל ב“פאלאס”.

*

היום זה יום ראשון ואני נוסע ישר למרכז בובור (קשה לי לומר את המלה פומפידו). הקרקס המתנהל ברחבה משעשע אותי וממלא אותי שׂמחה. אני משוטט לי, והנה, ליד כנסיה גוטית, אני מבחין בזוג צעיר, בחור ובחורה, כנראה תלמידי הקונסרבאטוריום, עומדים ומנגנים בכינור מוסיקה קלאסית. אולי מוצארט, אולי היידן… הם מנגנים ואני נעמד לידם. אינני לבד! ועוד כמה עשׂרות אנשים מקשיבים להם: והם מנגנים ברצינות בשקדנות, כאילו היו מופיעים עתה מעל בימת “היכל התרבות”. אני עומד כמהופנט ומקשיב להם ופתאום אני מתחיל לבכות. אינני יכול לעצור בעד דמעותי ואני בוכה ממש כילד. שנים לא בכיתי… שנים… אני בוכה ולא איכפת לי אם אחרים מסתכלים עלי; כאן, אני לבד ואינני חייב לתת דין וחשבון לאיש. אני ממשיך לבכות ולא מבין מה קורה לי. ואולי יש לי הסבר לדמעות שלי… כן, יש לי הסבר מסויים… במקום שאני חי בו שכחתי שעוד יש בעולם צעירים המסוגלים לעמוד באמצע הרחוב ולנגן משהו קלאסי ובני־אדם יעמדו בשקט כדי להקשיב, בלי שיימצא מישהו שיפתח בקריאות בוז לעברם. אירופה רקובה, ויתכן שמחר ישׂרפו הברברים את אמסטרדאם והטאטארים ישמידו את שאנז־אליזה… אז מה… הצעירים האלה, המנגנים את מוצארט או היידן, ימשיכו בשלהם, מתוך מסירות למשהו נקי ונעלה, ורק בזכותם האנושות תינצל. אני ממשיך לבכות ואינני בוש ברגשנות שלי… חרשתי את הארץ, הייתי כמעט בכל מקום, בסיני, בג’אבל קאתרינה, בביר־גפגפה, בראס־סוּדר, בבקעה, בארגמן, בפצאל, בצופר וברמת־הגולן, במחנות צבאיים ובישובים, בקיבוצים ובמושבים, דיברתי עם אלפי אנשים, חיפשׂתי מגע אנושי, את המגע הישׂגתי ואת האנושי איבדתי. והנה כאן, מול הזוג הצעיר הזה, זה חוזר אלי, כמו שניבא לי אותו שׂחקן יפאני מהלהקה של יושי שפגשתי אצל זוהר.

– ראית אותי על הבמה, אמר, ראית אותי. ראית מה שאני עושׂה. הם קמים עלי ואני סמוראי. אין לי חרב ביד אלא המחשבה. היא הנשק היחיד שלי. בידיהם חרבות והם דוקרים אותי, ודם קולח מפצעי ואני נופל גוסס ומת… והנה אני שומע מוסיקה, מוסיקה שמימית, ואט אט אני מתרומם וקם לתחיה ושוב קמים עלי ושוב ממיתים אותי, אך שוב גואלת המוסיקה את רוחי ואני קם מחדש. זה היתרון שלנו עליהם.

הזוג עדיין מנגן ולפתע דבריו של היפאני נהירים לי. חדלתי לבכות ותחושה של כוח מציפה אותי. אני מרגיש שקמתי לתחיה, שהכוחות שבים אלי, שאפילו אם אחזור לשום מקום אוכל להתמודד מתוך בדידות מוחלטת עם הבעיות האמיתיות של החיים; שלא נגמרתי. אני מרגיש שהייתי יכול עכשיו לטרוף את החיים ואת הרחובות האלה… הו אלוהים, המוסיקה והדמעות האלה הפעם גאלו את נשמתי.

בערב אני עובר דרך ה“קלוזרי דה לילה”. עכשיו כולם יושבים בבית־הקפה הזה. מישהו סיפר לי שלפני מלחמת־העולם־השניה, המינגווי, גרטרוד שטיין ופיצג’ראלד נהגו לשבת במקום זה ולהתווכח עד אור הבוקר. מה איכפת לי. לשבת עם הבוהמה זה כמו ללטף כלב מלא קרציות; אך כיוון שאני גר לא רחוק מבית־הקפה, אני עובר בסמוך לו. ממולי מופיע ידיד ותיק בשם מארק בוסאק, צייר שהתחיל את הקאריירה שלו כשׂחקן, אך עד מהרה זנח את הבמה ופנה לציור. אין לי מושׂג אם הוא צייר מצליח, ולפי הנוהג המקובל כאן במונפרנאס לא יעלה בדעתי לשאול אם הצליח והגיע לגדולה. בוסאק הוא מעל לששים. אבל נראה מצויין לגילו, ואני מבחין על־ידו בנערה צעירה, שהוא ממהר להציג אותה בפני כאהובתו.

– שמעתי מז’רום שהגעת. ודע לך שמאוד שמחתי שעזבת את הלבאנט ושבת אלינו.

– השאלה, מארק, היא את מה לעזוב ולאן לשוב?

– לשום מקום.

– ומה שלום רוז’ה וידו, ראית אותו לאחרונה?

– רוז’ה מת.

– איך? כיצד?

– אין לי מושג. כבר כמה שנים שהוא לא מופיע ברובע. מישהו סיפר לי שהוא מת. חבל, היה אדם נחמד מאוד. בוא תיכנס, נשב ונשתה כוסית.

– לא תודה, מארק, אני עייף, אני הולך לישון.

– פעם היכרתי אותך אחרת.

– ונשארתי אותו דבר, אבל הלילה אני רוצה לישון.

– אני תמיד יושב כאן, מתי שתרצה בוא ותשתה אתי.

אני נפרד ממארק בוסאק וחוזר למלון. עולה לחדרי. נשכב על המיטה – ופתאום סחרחורת. הסחרחורות חזרו אלי, כמו לפני שש שנים כשגרתי עם משפחתי בעיר הזאת. אינני היחיד בעיר הזאת הסובל מסחרחורות. זה כמו מגיפה, אבל אני לא פוחד. אם ראשי סחרחר, סימן שהלם החיים פוגע בי שוב. כל כך הייתי רוצה לבקר את קיליצ’י הצייר. אמרו לי שהוא גוסס ומקבל הקרנות בבית־החולים “סלפטרייר”, השוכן כמה צעדים ממלוני. אבל אני פוחד ללכת לראות אותו; מה אגיד לו? אני חושש לראות ידיד על סף המוות. נשמה יקרה שפגשתי ב“ג’אקיס באר סלון” אמרה לי, שחובה עלי לבקר את קיליצ’י, ממש חובה. אסור לך לפחד מהמוות. אתה סופר. עליך לעמוד מול כל מצב בצורה גברית ולא להתנהג כנמושה. אתה חייב ללכת אליו, חייב! אני אבוא לבקר אותך קיליצ’י, אני נשבע. ושוב אותה סחרחורת, ומחשבותי נודדות. פעם אנשים הפליגו ממקום למקום באניות; כיום טסים. הגוף אמנם מתרגל במהירות למצב החדש, אך המוח איטי יותר. כמעט מדי בוקר אני חולם שעדיין אני נמצא בתל־אביב ומדמה לעצמי שרק הרגע הגעתי לפאריס.

אני רוצה להירדם ואינני מסוגל. הדמות של רוז’ה וידו עולה לנגד עיני כמו הצל של אכילס. אני זוכר שראיתיו לאחרונה לפני כחמש שנים במונפרנאס לבוש ג’לביה ולידו אשה שוודית יפה. כן, רוז’ה אהב מאז ומתמיד נשים צפוניות, אך האמת היא שהכרתי אותו עוד בשהותי הראשונה בעיר הזאת. הוא היה אז קרוב לגיל חמישים, לבוש תמיד באותה חליפה, יושב בבתי קפה בשעות מאוחרות של הלילה ומפטפט עם חברים. אינני זוכר מי הכיר בינינו, אולי ז’רום. רוז’ה היה עתונאי ועבד ב“דסק” של סוכנות “פראנספרס”, בעיקר בלילות. כיוון שהיה גרוש כשלוש פעמים ולכל אשה עשׂה ילד, נאלץ לתת כמעט את כל משׂכורתו לנשותיו לשעבר ולכן גר בבית־מלון זול ברחוב ואווין, לא רחוק מקפה “סלקט”. אני חושב שבנעוריו בילה כמה שנים בשוודיה ושימש שם ככתב של עתון צרפתי. היה לו ידע עצום בספרות הצרפתית, והוא בז מעִמקי נפשו ללואי פרדינאנד סלין, שהכירו אישית. כשהייתי מנסה להגן על הכתיבה של סלין, היה רוז’ה מתפרץ נגדי בזעם ואומר: אני לא מסוגל להבין אותך. זה מנוול, הגיע לו כדור… לא, לא כדור… בוז… רק בוז עמוק… ואתה בתור יהודי עוד מגן על החלאה הזאת. אלוהים יבין אותך.

עכשיו, כשנודע לי שהוא מת ואני חושב עליו, אני חושב שהיה אחד האנשים הגדולים שהכרתי בחיי. תמיד כשאני נמצא בעיר הזאת אני פוגש את הרוח של בלזאק. כשם שתיאר קמצנים חולנים ומלווים־בריבית מגעילים, אך תיאר אנשים טובים, הקרובים במסירותם לקדושים, וגם אני פגשתי כאלה – רעים באופן מוחלט וטובים באופן מוחלט. רוז’ה השתייך לקטיגוריה השניה.

*

זה היה בקיץ של שנת 1966. ישבנו, חבורה של ידידים, בקפה “רון פואנט”, מול “דום”, ושתינו ופיטפטנו שעות ארוכות. היו שם ז’רום, מארק בוסאק, רוז’ה וידו ושתי נערות ישׂראליות שאני הבאתי לחבורה. שׂרית ורבקה’לה . בשעה ארבע לפנות בוקר נמאס לנו, קמנו, שילמנו, והחלטנו לעבור לבאר אחר. הם רצו ללכת ל“רוזבאד”, שהיה קרוב, אך כיוון שהייתי חייב כסף רב לבעלת המקום, הצעתי לגשת ל“לפאלסטאף”, הנמצא, מול הכנסיה של מונפרנאס ברחוב צדדי. עשׂינו כך, ולפתע, לפני הכנסיה, ראינו שני בחורים לבנים מכים כושי עד זוב דם. מתוך נסיון ואינסטינקט בריא אמרתי להם שמוטב שנסתלק מהסביבה ומהר. רוז’ה הביט בי בבוז ואמר: מה? חשבתי שאתה ישׂראלי ולא איזה יהודון מה’פלצל', הפוחד אפילו מצילו.

מתוך בושה התמלאתי לפתע גאווה ואמרתי לאחרים: בואו נציל את הכושי.

וכך עשׂינו. חצינו את הכביש, תפסנו את שני הלבנים ומנענו מהם להכות את המסכן. אני זוכר בבירור שאחד הלבנים היה בועט בכושי תוך זעקות: אני לא גזעני – אני רק מחנך!

נהג טקסי, שעמד בסמוך, אמר לנו, שטוב מאוד שמכים את הכושים כי הם מנוולים. ז’רום הרזה התנפל עליו בזעם נורא ובצעקות: טינופת גזענית, אני אחסל אותך! והנהג מיהר להסתלק.

הלבנים ברחו להם כשפניהם מוכתמות בדם וחולצותיהם קרועות, ואנחנו עזרנו לכושי להתרומם וניחמנו אותו. הכושי קם במהירות, נעלם לשנייה, חזר עם אבן גדולה ושאל, איפה הם? הרגענו אותו: עזוב… הצלנו את חייך… תירגע.

– לא, לא, התעקש הכושי, אני רוצה אותם.

ואכן, שני הבורחים נראו נמלטים לכיוון פור־רויאל. לבסוף אמרנו לכושי שיעשׂה מה שהוא רוצה ואנחנו הלכנו ל“פאלסטאף”. התיישבנו, הזמנו יין ובירה והמשכנו לשתות. כעבור עשׂר דקות פותח הכושי את הדלת ומציץ פנימה. כשראינו אותו הזמנו אותו לשולחננו, אך הוא הסתלק. המשכנו לשתות ולפטפט. כעבור כמה דקות חוזר הכושי לפאב ועמו כעשׂרה שוטרים. הופתענו. הכושי התקרב אלינו ואמר לשוטרים: אלה האנשים שהיכו אותי!

– למי אתה מתכוון בדיוק? שאל שוטר צרפתי. ואז הצביע הכושי על רוז’ה ועלי…

הייתי המום ולא יכולתי לומר מלה. רוז’ה קם ושאל אותו: הסתכל בעיניים שלי… ישר בעיניים: אני הכיתי אותך?

– כן, אמר הכושי. אתה והחבר הזה שלך הרבצתם לי.

השוטרים התנצלו ואמרו לנו שהם נאלצים לרשום את שמותינו, וכך עשו. והכושי הסתלק איתם.

שכחנו את הסיפור הזה. אך בוקר אחד מעירה אותי צביה אשתי ושואלת: תגיד לי עם מי הלכת מכות במונפרנאס?

– עם אף אחד.

– הבט, יש לך הזמנה לבית־המשפט.

קפצתי מהמיטה במהירות וקראתי את ההזמנה. והנה, הכושי, ששמו היה מסייה יא-יא, תובע ממני 500 פראנקים חדשים על מכות וגרימת חבלה גופנית.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. התלבשתי במהירות הבזק. ירדתי למטרו והגעתי לרוז’ה. עליתי חמש קומות עד לחדרו ודפקתי בפראות על הדלת. רוז’ה המסכן, שישן, כי עבד בלילות, שאל מי זה, ואמרתי שזה אני וסיפרתי למה באתי אליו. חכה לי ב“סלקט”, אמר, אני מייד יורד.

כעבור חצי שעה יורד רוז’ה ובידו הזמנה זהה לשלי.

– אז המנוול הזה שהצלנו את חייו תובע אותנו למשפט…

– אל תדאג, התרברב רוז’ה, אני צרפתי ומכיר מישהו חשוב מאוד במשטרה. לא, יקרה לנו כלום.

היה לנו שבועיים זמן עד המשפט, שאמור היה להתנהל בבית־המשפט של עיריית הרובע ה־14, דהיינו מונפרנאס. כשהייתי מגיע ל“קופול” היו החברים מתלוצצים על חשבוני ואומרים שכעת אבין סוף־סוף את “המשפט” של קפקא, ואולי אוכל לקבל דוקטוראט ב“סורבון”, כי ההבנה הזאת משולה לתרומה שאדם הוגה נותן לאנושות.

פחדתי. לא מהמשפט עצמו; אבל הייתי נתין זר ועדיין רציתי בכל כוחי להצליח בעיר־האורות, ומשפט כזה עלול היה לסכל את תוכניותי, ומי יודע, אולי צפוי הייתי לגירוש מתחומי צרפת.

יום לפני המשפט, יותר נכון בלילה, הוזמנתי לפתיחת תערוכה. הלכתי ושתיתי כמויות אדירות של ויסקי, הגעתי לביתי קרוב לשעה שש, שתוי כלוט, ישנתי כשעה, התגלחתי איכשהו ונסעתי לבית־המשפט.

רוז’ה חיכה לי לפני הדלת. כשראה שאני שיכור, החוויר: מנוול, אמר, מנוול שכמותך. מה עשׂית? איך היעזת להשתכר?

לא ידעתי מה לענות לו. תראה רוז’ה, אמרתי, אנחנו חפים מפשע, ויש אלוהים בשמים.

– על איזה אלוהים אתה מדבר, התכעס עוד יותר, בגללך אנחנו נידפק, אני לא אדבר אתך לעולם, אתה בן־אדם בלתי־אחראי.

נכנסנו לבית־המשפט, לחדר גדול והתיישבנו על ספסל. את מסייה יא־יא, שלבש חליפה מפוארת, ראינו לא הרחק מאיתנו, והנה התערבה למעננו ההשגחה העליונה וראינו ברשימה, שאנחנו נעמוד למשפט בין האחרונים. הייתי יוצא מדי פעם, שותה קפה שחור, מקיא ושוב חוזר לראות אם הגיע תורנו, וכך הסתובבתי כשעתיים במעגלים של קפה שחור וקיא. כדי לבדר את רוז’ה, שהמשיך לכעוס עלי ולא רצה לסלוח לי, הראיתי לו שהארכיטקטורה של המקום נראית פאשיסטית. קרוב לצהריים הגיע תורנו.

נעמדנו כמו בקאריקטורה של דומייה: רוז’ה, אני ומסייה יא־יא.

השופט, שעמד מעלינו ואנו מביטים למעלה כמו ביום הדין, שאל מיד מה העניינים. הכושי אמר בצרפתית קלוקלת: הלכתי ברחוב ושני אלה התנפלו עלי בלי סיבה, אמרו לי כושי מלוכלך וקרעו את החליפה שלי והרביצו לי מכות רצח.

– ומה יש לכם לומר על כך, שאל השופט.

ואז רוז’ה בצרפתית סורבונית, תיאר באזני השופט כיצד הלכנו לתומנו וראינו שמרביצים לו ואיך הצלנו את חייו.

השופט, שניכר היה שנהנה מהצרפתית המלומדת של רוז’ה, הפסיקו ושאל:

– מה המקצוע שלך, אדוני?

– אני עיתונאי, עובד בסוכנות ‘פראנספרס’.

– ואתה? פנה אלי.

– אני איש תיאטרון: באתי לצרפת עם סטיפנדיה ממשלתית.

– שלנו? התעניין השופט.

– כן, של ממשלת צרפת.

– ובכן, פסק השופט, המשפט נגמר. לכו הביתה.

– ומה עם פסק־הדין? התעניין הכושי.

השופט התרגז: זה פסק־הדין. לכו הביתה, ואתה, אם תעשה כאן מהומות, אקרא לשוטרים ומיד יכניסו אותך למאסר!

יצאנו מבית־המשפט, ואז פניתי לרוז’ה ואמרתי: אתה רואה, רוז’ה, אמרת לי שאני יהודון פחדן, ואני הטיפש נפגעתי ולא שמעתי לאינסטינקטים שלי, אני מקווה שלמדת לקח.

לא אשכח את מבטו של רוז’ה אשר אמר לי בשקט נפשי ובהחלטיות: אני מוכן גם עכשיו לעשׂות מה שעשׂיתי, ותמיד אמשיך להתנהג כך.

ואחר־כך? מה היה אחר־כך?

הה, החתולה של קאטרין, אותה חתולה מתוקה, אדמדמה ועסיסית העטורה פרווה זהובה רכה ועדינה… הה, אותה חתולה שמתלטפת ומתלבשת עליך כמו כפפה, ואתה מתנועע בתענוג, וריח של פרחי לילך נודף ממנה ואתה הולך ליער לקטוף דובדבנים.

הלילה הארוך הזה מתפצל לכמה לילות ומהווה סיפור, בתוך סיפור, בתוך סיפור שמתחיל במאלאקוף. הביאו אותי במכונית ושם ישנתי. בבוקר ירד גשם, טיילתי עם ידידים בשוק הריחני של מאלאקוף מנותק מכל השאר משוחרר מכל הבחינות, נותן לזמני דרור מוחלט ולא מרגיש שום צורך להיות שייך למשהו. קניתי פרחים וחילקתי אותם לידידי האהובים.

אני מוצף אהבה והבנה שמזמן לא חשתי כמותן. הידידים האלה, שהצליחו לנתק את עצמם מהזרם הכללי אליה מתגלגלת החברה בלי שישמרו על תדמיתם האנושית ובלא שילכו לאיבוד, קולטים אותי לתוכם. גשם יורד במאלאקוף ולא איכפת לי. ראשי חשׂוף ואיני חושש מפני הצטננות, אני מביט מעלה, מעלה לעבר העננים ונזכר בבודלר. העננים הנפלאים, אני אגיע אליהם. אטוס לי משׂדה־תעופה מוּכסף ודרך חלון הבדולח אראה שגם המסלולים מוכספים, אשוטט בטרמינל הרב מימדי ואבחין שאף הוא בנוי ממתכת מבהיקה ועל המסלול הראשי ימתין לי מטוס עשׂוי זהב טהור ואנשים צעירים ומחייכים יובילו אותי עד למטוס ולפני שהמטוס ימריא הדיילת תקשור לגופי חגורת ביטחון מורכבת ממאות יהלומים והזהב יזנק לו מעל מסלול הכסף ואנחנו נעוף לנו אל האינסוף המתכתי ואל השמש הזהובה שבתוכי וכשאהיה מעלה מעלה אפילו מעל המונטבלאן ומעל הרי האברסט, אביט לרגע קט למטה ואומר לכם: לכו לעזאזל כולכם! אתם, שרומסים את האנושות עם האידיאלים המזוייפים שלכם למען עתיד טוב יותר שאיננו אלא הווה עגום, אפור וחסר כל תקווה! לכו לעזאזל אתם, הממוללים בפיכם הנתעב את המושׂגים: מדינה, משטרה, ממשלה, פקידים, ביטחון, דגלים, לכו לעזאזל ולאבדון! תדחפו את הדגלים, את הסִסמאות, את ההכרזות ואת המשׂרות המכובדות שלכם לפי הטבעת של חוסר המצפון האנושי שלכם! מאסתי בקרקעות שלכם! וברכוש שלכם ובחוסר הרכוש שלכם, הישׂרפו יחד עם מכשירי הטלויזיה שלכם ועם חשבונות הבנק וכרטיסי האשראי, עשׂו ערימות מהעיתונים שלכם המלאים שקרים וזיופים ותנו אותם למאכל לבהמות.

הלילה הזה ארוך ומתפצל לכמה לילות ומהווה סיפור בתוך סיפור. גשם יורד הבוקר ואני ממריא מעלה, מעלה אל העננים, העננים הנפלאים החולפים מעל לראשי במאלאקוף.

עכשיו אני נמצא אצל ז’ראר המביט בתימהון כיצד אני מחסל לו את הג’ין. ז’ראר עשיר עכשיו. כל חייו רצה לגור ברובע ה־16 וכעת הוא גר ברובע ה־16. העידן הזה המליך את הפרסומת כמלכה והוא דוברה הראשי, קולו נשמע מעל גלי האתר והטלויזיה! כל מלה היוצאת מגרונו שווה הון.

“קוגלגייט משחה לצחצוח הכליות! צחצחו את המוח שלכם בקוגלגייט ותהיו תמיד רעננים!” “גרבי זברה עמידות גם כנגד חומצה גפריתנית, בלכתכם לבצע שוֹד כסו את פניכם בגרבי זברה!”

כל אדם בחיים האלה אחראי למעשׂיו וכל אחד נזרק למקום המתאים לו, אמנם המזל עיוור אך יש לעזור לו, אל תבואו לבכות שדפקו אתכם, סיבכתם את עצמכם מרצונכם הטוב ואם אתם רוצים להגיע לשום מקום דאגו לכך שהנשימה שלכם תהיה איטית כאילו טיפסתם על הר גבוה. אל תרוצו, אל תמהרו אחרת כמו אורסטס תתחילו להתחרט על מעשׂיכם והשגעון והתאווה להתאבדות ישתלטו עליכם.

עזבתי את ז’ראר ואת מבצרוֹ המפואר ואני נוסע במֶטְרוֹ לסטן, לחברי הטוב סטן. השעה היא שעת לפנות ערב והצפיפות נוראה, אך ליבי מלא אהבה אל כולם. אני מוכן לחבק כל אחד מהנוסעים, את המעונים האלה הנאלצים לשׂאת זה את זה מחוסר ברירה כאן מתחת לאדמה, אני מוצא שכולם טובים, הצרפתים, היפנים, האמריקאים, הסינים, הרוסים, היהודים, הויטנאמים ואפילו

הישׂראלים.

כל טמטום ורגש של גאווה נעלם ממני. אני חלק מההמון וזורם ביחד עם כולם לעבר היציאה, אין לי ספק שכך מרגישים גם אלה העוזבים את הגיהנום ועוברים בפרוזדורים הארוכים של הפורגטוריום בדרך אל האור.

הה, סטן, חברי הטוב, הילד המגודל הזה, לאן נלך הלילה? הם חוגגים את חג השיעבוד ואנחנו נחגוג עם ידידינו הטובים את החרות שהשׂגנו בחיים האלה במחיר כל־כך כבד. רק לפני כמה לילות ישבנו יחד ברובע הלטיני בבית קפה מזוהם ונער צעיר הקיא את נשמתו כמה צעדים מאיתנו וחבריו בני גילו לא שׂמו ליבם לסירחון הנודף ממנו והמשיכו לדבר. רק אנחנו החלפנו מקום, רק אנחנו, כן, היה זה דיר של חזירים אך מלא חום.

קשה לי להבין את סטן, מדוע אינו עובד, מדוע אינו מנסה לפרנס את עצמו. הוא רוצה להיות משורר. לחיות כמשורר ושהאנושות תכיר בזכותו לקיום כאמן בלי שיהיה עליו למכור את עצמו. אני מנסה להסביר לו שאף אחד לא זקוק לנו, תן להם מכוניות חדישות, תן להם לזלול, תן להם בידור ברמה נמוכה, תן להם טלויזיות. לא ראית סטן, ב־14 ביולי בקונקורד, כשהקרינו בצבע מעל הבתים המפוארים תמונות של המהפיכה הצרפתית, לא ראית איך הם זרמו לשם בהמוניהם כדי להסתכל כמו כבשׂים ממושמעות במה שהשלטונות רצו שיסתכלו? לא הבנת שהם החליפו טלויזיה קטנה באחת יותר גדולה והכול בצבע ידידי, הכול בצבע. וסטן לא משלים עם דברי, מתקומם, זועם והכאב פורץ מגרונו: לא, לא! אני לא אהיה כמו הורי שהגיעו מפולין לעבוד כמו בהמות ולהיות כורי־פחם. כולם נגמרו… כולם! השחפת חיסלה אותם. אחד, אחד. וכשגדלתי עמדו בפני שתי ברירות – לרדת מתחת לאדמה ולגרד פחם או לעבוד בבית־חרושת לכותנה. בטפשותי חשבתי שהכותנה היא לבנה ולא אתלכלך, אבל לריאות שלי חדר אבק לבן, במקום שחור, ועד מהירה הן הפכו לדייסה של דם. בן 20 הייתי כשקבלתי את השחפת, בן 20. אתה לא מתאר לעצמך איזו הרגשת זוועה ופחד חש אדם כשסילון של דם פורץ מפיו. אני זוכר גם עכשיו את טעמו המלוח והמתקתק של הדם. שנה שלמה שכבתי בבית־חולים בלי לנוע, שנה שלמה גזרתי על עצמי מנוחה מוחלטת וכך ניצלתי. הורי המטומטמים חשבו שצרפת היא גן־עדן לעומת פולין, איזה גן־עדן? לעבוד שבוע שלם מתחת לאדמה כמו חולדות ולהשתכר כמו חזירים פעם אחת בשבוע בתקווה שהוודקה תנקה את הפיח שנדבק ללא רחמים לריאות. עשר שנים עברו עד שהחלמתי. אז מה אם הרווחתי הון כצלם כשעבדתי אצל פיליפס ונסעתי על חשבונם על־פני כל כדור הארץ. יום אחד אמרתי לעצמי, די! אני מרגיש כמו סוקראטס שהלך לשוק ואמר: כמה חפצים מוכרים כאן שאין לי בהם כל צורך. אני מסתפק במועט, ותאר לעצמך (פורץ סטן ידידי בצחוק מטורף) אחי מת לפני כמה שנים. נסעתי לפולין לראות את גיסתי ואת ילדיו, גייסתי כסף להביא להם מתנות גדולות. לוּ אמרתי להם שאני לא מרוויח פרוטה, היו מביטים עלי כעל משוגע, כעל לא יוצלח, כעל מטומטם, הרי כל חלומם הוא להגר לכאן, לחיות במערב והנה, הקרוב שלהם במערב חי כמו דלפון. ואם אגיד להם שבצורת חיים זו בחרתי מרצוני, יבוזו לי עוד יותר כי הם לא אינטלקטואלים, הם חלק מהעם והעם, אתה יודע כמוני, לא רוצה שירה אלא לחם. הוא לא רוצה ציוד אלא פריג’ידרים משוכללים ובשׂר בכמות מספקת. העם לא רוצה פיסול ומוסיקה מעודנת אלא מעדנים וטלויזיות בצבעים, הה, כל־כך הייתי רוצה להיות יהודי.

– סטן, יצאת מדעתך. יהודי, למה ירצה איש כמוך להיות יהודי?

מפני שאני חש זהות עם העם שלך, עם הסבל שלו. דווקא אני, כפולני שיתכן מאוד שאבות אבותיו, רדפו אתכם, ערכו בכם פוגרומִים, טבחו ושחטו בכם ללא רחם; דווקא אני שנולדתי בצרפת להורים פולנים ובפולניה אני נחשב לצרפתי וכאן לפולני, דווקא אני מסוגל להבין את המהות הזאת של נוודוּת. אתה יודע בעצמך שבעבר למדתי קצת עברית, הנה, אני יודע את האלף־בית: א,ב,ג,ד,ה,ו, כן, וגם תהילים למדתי בעל־פה. גם תהילים. אבל למדינה שלך לא אסע. אין לי צורך לראות את ירושלים הנוכחית. אני בניתי לעצמי בתוך נפשי עיר קודש מושלמת כמו אצל יחזקאל, ירושלים שלי יש לה שמים כחולים תמידיים ושמש עדינה וגנים פורחים ורחובות רחבים ונקיים ואני פוגש בכל מקום בני־אדם מנומסים העוזרים איש לרעהו ובית־המקדש קם לתחיה ורוח אלוהים מרחפת מעל הר־הבית.

הלילה, המשטרה חוגגת את נפילת הבאסטיליה אבל עלינו לשחרר את יענקל’ה מכילאו. מגיעים אליו, מעירים אותו, הכדורים שדחף לעצמו בצהריים פגה השפעתם ועכשיו חזר להיות ערני. אשתו הצעירה מביטה בנו בתימהון. סטן ויענקל’ה לא ראו זה את זה כחמש שנים. הם מתחבקים ומתחילים לדבר על ציור. כעבור חמש דקות פורץ ריב מלוּוה בצעקות רמות.

– מה אתכם, אני מתערב, לא ראיתם זה את זה שנים וכבר רבים. הלילה גדול, תעשו לי טובה ותניחו לשטויות האלה.

יוצאים.

יענקל’ה כבר לא רוצה להתאבד והוא מלא מרץ ומוחו פועל ככוורת עליזה. ראשית נלך ל“רוֹן – פּוֹאַ” לזכר הימים הטובים. ליענקל’ה מכרים רבים במקום הזה, ביניהם גם קלושאריות וקלושארים, אך בטרם נגיע אליהם מצטרפים אל שולחננו כושי בן גילנו ובחור לבן כבן 25 בשם פייר.

המלצר מביא לנו בירות כפולות, כן, את “הסוּפּר־פוֹרְמִידַאבְּלֵה”. את הבירה הזאת אסור לשתות מהר, עליך לגמוע באיטיות, לעכל את המשקה ולרוץ כל חמש דקות להשתין כדי לנקות את הכליות.

יענקל’ה מחליט להיכנס עם סטן פנימה ולשחק פליפר ואני נשאר עם שני הזרים האלה שהיכרתי רק לפני דקות אחדות. אך האמת היא שאת פייר ראיתי לפני כמה ימים בשעת לילה מאוחרת ב“קלוזֶרי” שתוי ורב עם מלצר שנראה כמו תלמיד טכניון. ראיתי שזרק על הריצפה שטר של 500 פרנקים חדשים. הלילה היה רגוע, הוא מספר לי על עצמו ועל ידידותו לז’אק (יענקל’ה).

– דע לך שז’אק חזק, הם לא יצליחו לשבור אותו. אתה צריך לראות כיצד הוא הולך עם אשתו כל יום לגני לוכסמבורג. הם מתיישבים שם מול הפסל של בודלר ומביטים עליו בהסתכלות מרוכזת למעלה משעה.

– ואתה, פייר?

– חה־חה ראית אותי שתוי בקלוזרי… ודאי, באותו יום קיבלתי כסף. עבדתי כחודש ימים באופרה בתור פועל במה ואני מבטיח לך שפאנטום האופרה קיים. ראיתי אותו במו עיני, אפילו דיבר אלי. הוא ביקש ממני להביא לו נערה יפה אך הסברתי לו שהיחסים שלי עם נשים מסובכים מאוד ואם כי אני לא הומו אני חש בקרבתן פחד עצום, פחד להיכשל. אותו מלצר שרבתי איתו הביט עלי בבוז ולכן רציתי להכות אותו.

– ומה עם הכסף שזרקת על הריצפה?

– אספתי אותו, אני לא משוגע לחלק למפלצות האלה את שכר עמלי, אבל בעוד כמה ימים אשאר שוב בלי פרוטה. בינתים, מה שנשאר בכיס עלי

לשׂרוף.

– אז תזמין אותי לדרינק, פונה אליו הכושי מאמאדוּ.

– ודאי, מאמאדוּ, אבל בתנאי שלא תשתולל.

– אני מבטיח.

– כן, תמיד אתה מבטיח, מאמאדוּ, ואחר־כך אני מוצא את עצמי בתחנת המשטרה יחד אתך.

– הפעם יהיה בסדר.

המלצר מביא לנו סיבוב נוסף של בירות כפולות אנחנו שותים ומדברים. יענקלה וסטן משחקים בעליזות פליפר.

– הצרה, נאנח פייר, שאין לי חדר משלי. אני נאלץ לגור עם אבי. ואני שׂונא אותו.

– ואמך?

הם נפרדו לפני שנים. ובצדק, היא לקחה את האח שלי ואני נשארתי איתו. אבי הוא שוטר לשעבר והוא ואני מגלמים כנגד רצוננו את הטרגיקומדיה הצרפתית המודרנית. היית מתגלגל מצחוק לו ראית את שנינו סועדים. סידרתי כך את הכיסאות שמבטינו בשעת הסעודה לא יוכלו להצטלב לעולם, ונוסף לכך חוצץ בינינו מכשיר טלויזיה. הוא בז לי ואני בז לו. רק אתמול רבנו עד כדי כך שתפשׂתי סכין וכמעט שחטתי אותו. ישבנו ופטפטנו על משהו לא מוגדר, הוא דיבר כהרגלו על הצורך של האדם להסתגל לדרישות החברה. בעיניו הן נראות צודקות לחלוטין, כשלפתע לא יכולתי יותר, התפרצתי ואמרתי לו: אתה לא יותר משולחן משׂרדי! והוא צעק לעברי: אני לפחות שולחן משרדי אבל אתה כלום! תפשׂתי סכין ורציתי לתקוע לו אך פתאום פרצתי בצחוק אדיר, כי מה זה להיות כּלוּם, מה פירושוֹ? “שולחן משׂרדי” זה משהו מוגדר, משהו שניגמר, משהו תכליתי וסופי שלא יכול לעבור שום תמורה, ואילו “כלום” זה כלום, אבל הוא יכול להיות גם התחלה אדירה. כלום זה ה“תוהו בוהו” ממנו נוצרה הגאלאקסיה הזאת, השמש וכוכבי־הלכת ומיליוני הכוכבים.

– ואיך תגיע לכוכבים, שואל מאמאדו שיש לו מצב־רוח מצויין. איך?

– פשוט מאוד, ממשיך פייר, פשוט מאוד, אטפס כמו חתול על הגגות כמו שנהגתי כשהייתי גנב.

– אתה, גנב, פייר? קשה לי להאמין שצעיר מעוּדן זה היה גנב.

– גנב מיוחד במינו. חייתי כמה שנים טובות על גגות פאריס, כמו חתול, לבשתי תמיד בגדים שחורים כדי לא לבלוט. כמו פאנטום, העיקרון בסוג זה של גניבה הוא לדעת לזחול ולהתמזג עם הסביבה. עליך להיצמד לגג או לקיר או לצינור של גז כאילו אתה חלק ממנו, עליך להאמין שאתה חלק ממנו, לעצור את הנשימה ולא לגלות שום התרגשות. עליך להיות בעל דם קר, כמו נחש, כי אתה עצמך חלק ממשפחת הזוחלים, אף פעם לא תפשו אותי, אף פעם. אבל אני יכול להעיד על עצמי שהייתי תמיד גנב ג’נטלמני. מעולם לא גנבתי תכשיטים, או חפצים כבדים, הייתי מחפשׂ אך ורק את הארנק ושולף משם כמה שטרות ולא יותר. רק למען הקיום המיידי. פעם, אני זוכר, חדרתי לדירה אחת דרך הגג. בדירה הזאת היה משהו מיוחד. מין חום כזה שהתגעגעתי אליו מזמן. איש לא היה בבית. נכנסתי לחדר־המיטות ובלי להבין מה אני עושׂה נשכבתי על המיטה ונרדמתי. עברו כמה שעות. פתאום שמעתי בחדר השני תנועה. הבנתי שבעלי הבית חזרו לדירה, הצצתי וראיתי שזאת אשה די מבוגרת והיא שוטפת כלים במטבח. עצרתי את נשימתי, וכאילו הייתי רוח־רפאים הצלחתי לצאת מהדירה בלי שהיא תרגיש בי. ופעם אחרת כשטיפסתי על גג דרך חלון שטוח, ראיתי נערה הדומה לציוריו של מונק מתרחצת ערומה בקערה גדולה, נצמדתי לצד החלון והצצתי. זאת היתה אחת החוויות המסעירות ביותר שעברתי בימי חיי. היא רחצה עצמה באיטיות ובשקדנות ואני הבנתי פתאום מהם “מים גנובים ימתקו”. תוך זמן קצר גמרתי פעמיים בלי לאונן, רק מהסתכלות. עכשיו חדלתי לטפס כיוון שאני פוחד וזה מצחיק. בהשפעת ז’אק התחלתי לכתוב ואולי יום אחד אצליח להיות סופר רציני, וההתעסקות הזאת בכתיבה מונעת ממני את ההעזה ומחדירה בי תחושה מסויימת של אחריות. הי, נמאס לי לשבת כאן, בוא נזוז!

– אם אתם הולכים, אומר מאמאדו, אני רוצה להצטרף אליכם.

– בלתי אפשרי, מאמאדו, בלתי אפשרי, אתה כבר שתוי ואני יודע מה יקרה לנו אתך. רק נגיע למקום חדש ותבחין בפרצוף שלא מוצא חן בעיניך, תצעק לעברו שהוא גיזעני ושונא כושים ויהיו מכות וצרות.

– בצדק, כולם גיזענים, כולם, גם אתם.

– נכון, כולנו גיזענים, ככה זה העולם, כולם שונאים את כולם. מדוע אתה לא חוזר לאפריקה?

– לא יכול, אני ברשימה השחורה ומיד יעצרו אותי.

– אתה רואה, מאמאדו, גם אצלך באפריקה, במדינה שלך, קיימת גיזענות. גם שחור שׂונא את אחיו השחור.

– אבל אתכם אני אוהב ואתם אוהבים אותי.

– נכון, מאשר פייר אבל עד גבול מסוים. הנה, כדי שלא תהיה עצוב אני מלווה לך מאה פרנק ותחזיר לי מתי שתוכל.

– אתה אח בשבילי, פייר, אח.

– כמו ישו, צוחק פייר, כמו ישו.

בינתיים חוזרים אלינו ז’אן וסטן אנחנו משלמים ומוכנים לתזוזה.

– לאן?

– לזרוק פצצות!

– למוטט את העולם!

– להקים לתחיה את המתים!

– להצית בנק!

– לתפוס חתיכות!

– לשתות שמפניה ולאכול קאויאר!

– וגם שבלולים, צועק פייר, גם שבלולים!

– לעזאזל, אני מוסיף, אנחנו חיים רק פעם אחת!

המקום: “לה בוקנייה”, בר לילי שהפעילות הממשית בו מתחילה בשעה אחת אחר חצות ומסתיימת בשש לפנות בוקר. בעבר קראו למקום הזה “ג’אקיס בר סלון”. הכניסה למקום היא דרך הרחוב והוא מחולק לשתי ממלכות. למעלה הבר ולמטה רחבת־ריקודים. אלה הרוקדים למטה אינם עולים למעלה ואלה השותים למעלה אינם יורדים לרקוד. אותה כניסה אך שתי רשויות נפרדות. ליד הבר יושבים על כסאות מוגבהים נשים וגברים. בפנים, על מפלס עליון עומדים כמה שולחנות ופנימה יותר – חדרון המשמש כמסעדה. כאן כולם מדברים עם כולם. ליד הקופה עומדת לואיז המרבה לשתות ומאחורי הדלפק עובדת בחריצות נערה הולנדית ולה שדיים משגעים. ליד הדלת הבוס ג’אקי, התגלמות הקאובוי הניצחי, מפטפט אנגלית עם כושי יפה־תואר. גבר רזה ומעודן האוחז בידו קופסת סיגרים ריקה מדבר בלהט. הוא לא סתם לקוח, הוא שייך לאצולה ונושׂא בתואר מרקיז. ובכן מרקיז, פריס בוערת אך כאן בבוקנייה הכל בסדר.

המרקיז: (מנופף לכל עבר בקופסה הריקה) הביטי, לואיז, הביטי, הם העזו לתת לי את זה. איזו חוצפה… איזו טרגדיה…

לואיז: ומה זה מסמל אדוני המלך?

המרקיז: בדיחה. הם העזו להתלוצץ על חשבוני.

לואיז: אין לך מה להתלונן, אתה עצמך ידוע כמלך הבדחנים.

המרקיז: כמובן, אני הפצתי שמצאתי עורק של זהב מתחת לשוק הפישפשים, וכל פאריס החלה לחפור שם. תודי שזאת בדיחה עם טעם, ברמה… אבל להגיש לי סיגר מסוג ב'… לי? אני נמנה עם צאצאיהם של לואי ה־14, הנרי הרביעי, קרל הגדול וינקיטאטוס הקדוש?

לואיז: מה תשתה, מרקיז?

המרקיז: וודקה עם מיץ תפוזים.

לואיז: מדוע, אתה סבור שהיין שלנו לא טוב?

המרקיז: מובן, המפלגה הקומוניסטית מחבלת בכרמים ופוגעת בכלכלה שלנו, לכן אני מעדיף לשתות מן המקור.

(נכנסים סטן, פייר, ז’אק ואנוכי)

המרקיז: (אלי) ראית, ראית, הם נתנו לי קופסת סיגרים מסוג ב'.

אני: זה באמת חמוּר.

המרקיז: זה לא חמוּר, זה ממש פשע, פשע אמיתי.

לואיז: הה, הנה המוסקטרים של מונפארנאס שוב ידיו כמו בשנים עבָרו, רק לכולכם חסרות שיניים רבות.

המרקיז: (אלי) ראית, ראית, הם נתנו לי קופסת סיגרים מסוג ב'.

אני: זה באמת חמוּר.

המרקיז: זה לא חמוּר, זה ממש פשע, פשע אמיתי.

לואיז: הה, הנה המוסקטרים של מונפארנאס שוב יחדיו כמו בשנים עבָרו, רק שלכולכם חסרות שיניים רבות.¹

סטן: ומאות אלפי תאי מוח שנשׂרפו בדרך.

ז’אק: והמון דם שהעם שלך מצץ ממני.

פייר: רק אני הצלחתי לגנוב מהם משהו פה ושם.

לואיז: יש לנו מגישה הולנדית יפהפיה, הביטו בשדיים המקסימים שלה.

ההולנדית: אני עובדת קשה ואין לי זמן להתעסק עם אף אחד.

פייר: אם אתאהב בך אני מסוגל להתאבד כמו ורטר.

ההולנדית: מי זה ורטר?

סטן: לואיז, הגישי להם מה שהם מבקשים. אני מזמין את כולם ואני נוהג כך לא מפני שהאפיפיור הוא פולני.

ז’אק: אתה מזמין אותנו מפני שהוא רצח יהודי, כל יום ראשון בתפילה הוא רוצח את ישו ואותי.

המרקיז: (אלי) אתה חייב לענות לי, מדוע הם הגישו לי קופסת סיגרים מסוג ב'.

אני: עדיף תמיד להיות סוג אלף.

המרקיז: כמה שאתה קמצן…

אני: (הדם עולה לראש) איך אתה מדבר אלי? אם אתה גבר בוא החוצה, אשבור לך את הפרצוף. (המרקיז מחוויר).

לואיז: (מושכת אותי הצידה) מה אתך, הוא אמר בסך־הכול קמצן… הוא מתלוצץ. המרקיז ידוע בכל אירופה כבדחן בין־לאומי.

אני: איבדתי את חוש ההומור שלי.

לואיז: בוא, בוא, אני רוצה לשׂוחח אתך.

(הולכים למסעדה הקטנה)

לואיז: מה תשתה?

אני: כמו כולם.

לואיז: אביא לך וודקה כפולה. (היא ניגשת לבר וחוזרת עם המשקה) ידעתי שתבוא לכאן.

אני: איך?

לואיז: הטלפאטיה. רק אתמול דיברתי עליך שלוש שעות עם בן־זימט מבלי לדעת ששבת לפאריס. עברו חמש שנים מאז שברחת לנו ללבאנט.

אני: כן, לואיז, חמש שנים. אבל דעי לך שכתבתי עליך. אפילו העליתי הצגה והיתה שם אשה בשם לואיז שהיה לה מונולוג יוצא מן הכלל. את זוכרת את הסיפור שלך כשלקחת ל.ס.ד. והתפשטת עירומה באמצע הרחוב והשוטרים היכו אותך.

לואיז: יוצא מן הכלל. הבט, הבט! (היא מוציאה מהארנק שלה דף נייר) התפרסמתי, הופעתי בסרט וגם כתבתי מחזה. קרא מה שכתוב כאן, קרא בקול רם!

אני: (קורא) “לואיז האשה המדהימה הזאת, אורסון וולס נשי, מסתובבת כרוח תזזית במונפארנאס ומחוללת מהפכות ספרותיות”. (מפסיק לקרוא) יוצא מן הכלל.

לואיז: (אלי) אתה רואה, כאן כולם עסוקים אך ורק בעצמם.

אני: אני רוצה לבקר את קיליצ’י, איך מגיעים לבית־החולים “סַלְפֶּטְרִיֵר”?

לואיז: לא יודעת ולא רוצה לדעת. אני שׂונאת בתי־חולים ואני לא הולכת לבקר גוססים. החיים, ידידי, כל עוד אנחנו חיים אסור לנו לעבור למדור אחר.

אני: לואיז יקרה, אני ממש מאושר לראות אותך, לדבר אתך. במקום שאני חי בו חסרות דמויות כמו שלך. את מטורפת לטעמי, הטרוף שלך מתאים לטרוף שלי.

לואיז: אז בוא הביתה, שב כאן, אף אחד לא יגרש אותך מפאריס, להיפך כולם יעזרו לך להתמקם.

אני: הבאתי את ז’אק, את רואה, הוא מדכא אותי. היכרתי אותו פעם צעיר ומלא מרץ. עכשיו הוא רוצה להתאבד.

לואיז: אל תשמע לו, זאת סחטנות. הוא רוצה לעורר בך רחמים. גבר כמוהו לא מתאבד, אחרים מתים. בגללו. אני יכולה לערוב לך ולהתערב אתך.

אני: אל תגידי כך לואיז. כשאדם רוצה להתאבד הוא מגשים לבסוף את רצונו.

ז’אק: (לסטן) הבעיה, סטן, היא שלמרות שהזמנת אותי לשתות אני לא יכול להתעלם מהעבודה שאתם שׂונאים אותנו, כלומר את היהודים, ואני, כידוע לך, לא רק יהודי אלא קרוב בנפשי לכל הקדושים אשר אבותיך רצחו אותם בדם קר, ולא אדבר על הרומאים אשר לא היססו לצלוב את ישו. אני מודע לעובדה שלך יש בעיה קשה עם המושׂג הזה, אך זה נובע מקינאה תהומית שאתה חש כלפינו. אני מציע לך לא להתלבט, תשחוט אותי וכך תוכל לשתות את הדם שלי ולאכול את הבשׂר שלי בכל יום ראשון בכנסיה.

סטן: אבל ז’אק, מאז שהוטבלתי אינני חושב שרגלִי דרכה בכנסיה כלשהי. להיפך, ביקרתי אך ורק בבתי־כנסת.

ז’אק: כיוון רצית ללמוד את האויב, זוהי גישה נכונה. איך תוכל להתגבר עלינו אם לא תבקר בבתי־הכנסת שלנו.

סטן: ז’אק, אתה מטורף.

ז’אק: נכון, ויש לי תעודות.

פייר: למעשׂה נשברתי רק פעם אחת. הייתי נתון במצב של דיכאון אמיתי, דיכּאון כבד. לא ראיתי שום מוצא, ואז הלכתי לי עד לבית־המשוגעים. עמדתי בחוץ אך לפני שנכנסתי לבניין אמרתי בלבי: פייר, אם אתה עובר את סף הדלת תיפול לתהום עמוקה שממנה אין דרך חזרה, ובשארית כוחותי שבתי הביתה.

ז’אק: הבעיה היא שהם עומדים מאחורי החלון ומקשיבים לי.

סטן: מי?

ז’אק: השכנים. הם רוצים להפיל אותי בפח. אני לא יכול לשׂאת יותר את העיר הזאת. לדרום, עלי לנסוע לדרום, לראות עצים, נוף, לא בטון. טבע, נהר ולדוג שעות. סטן, תזמין אותי לדרום.

סטן: אתה מערבב?

ז’אק: תמיד סטן, תמיד. נמאס לי לצייר את הפרצופים שלכם, לראות את הפנים שלכם, את החייתיות שלכם, כולכם נחשים, זאבים, צבועים, נמרים, חיות־טרף. זה ג’ונגל כאן, ג’ונגל ממש.

(באותה עת, במסעדה, יושב זוג. הם אוכלים ומשׂוחחים ביניהם).

הוא: אני מאושר שהצלחת להגיע.

היא: אמרתי לבעלי שאישן הלילה אצל אחותי. אני פנויה עד אור הבוקר.

הוא: ואני הודעתי שעלי לנהל עיסקה חשובה מאוד מחוץ לפאריס.

היא: ואשתך תאמין לך?

הוא: מה איכפת לי.

היא: לא השתנית.

הוא: ואת, עוד יותר יפה מאז שנפרדנו.

היא: יש לי כבר שני ילדים.

הוא: ולי אחד וחצי.

היא: תן לי את הידים שלך, אני רוצה ללטף אותן.

הוא: מדוע התחתנת איתו?

היא: מדוע התחתנת איתה?

הוא: מפני שאת ברחת.

היא: מפני שאתה ברחת.

(ליד הבר מתיישב בחור צעיר עם גיטארה ומתחיל לנגן ולשיר בפורטוגזית)

(בחלק הפנימי יושב לו ליד שולחן גבר כבן 40, שותה לבדו ונושׂא מונולוג פנימי שאיש מלבדו אינו מסוגל לשמוע).

המתאבד: כל בוקר אני קם עם אותה תחושה. מר לי בפה, כבד לי על הלב, הלשון שלי יבשה, אני חש שמוחי שוקל טונה ובדרך לשרותים אני אומרי לעצמי: מדוע, מדוע אין לי העוז לקחת אקדח, להצמיד את הקנה שלו לרקה וללחוץ על ההדק, ולסיים אחת ולתמיד את הקומדיה הזאת ששמה חיי. הבעיה שאין לי אקדח, אבל אפשר לקנות אחד, אם יהיה לי די כסף לכך. לא, לא… אני לא אבלע רעל, זה מוות נשי, אני גבר, אני זקוק למשהו מכובד, אפילו רימון לפוצץ את עצמי. החיים האלה סביבי הם לא יותר מתרכובת של דומן וחלומות מנופצים. לא הגעתי לכלום ולא הצלחתי ליצור כלום. איזה בזבוז… המוות… כן… המוות הוא הפתרון האישי שלי. אני מאוהב במוות. אין טעם לספר זאת למכרי כי הם לבטח יחשבו שדעתי נטרפה עלי. הם גם יבהלו מפני, כי תאוותי למוות זהה לתאוותם לחיים. אין מה לעשׂות… זהו הסוף… לא יתכן שהחיים יחלפו לידי מבלי שאשׂחק בהם תפקיד כלשהו. נמאס לי להיות סטאטיסט בהצגה הזאת שלגבי היתה לא מוצלחת וחסרת כל סיכוי. הלילה אני יושב כאן לבדי ושותה. אינני מצליח להשתכר. אני מביט סביבי, הנה הם חולי־הנפש האלה יושבים ליד הבר ושותים כמטורפים ומאזינים לנער צרפתי ששר בפורטוגזית בלי שיבין מילה בשׂפה הזאת. אולי אסע לפורטוגל? קראתי פעם שירים יפים פורטוגזיים, שירים על פרדסים אפופי ריחות הדרים ועל קיסרים רומיים המחזרים אחר נערות בעלות עינים שחורות… מה פתאום פורטוגל, אין לי פרדס ואני לא קיסר רומי… מדוע הם יושבים ליד הבָּאר ומפטפטים? מדוע האומללים האלה לא יוצאים לרחובות ומתחילים לרצוח. לא רק את העשירים, גם את העניים. רצח לשם רצח, ליישׂם הלכה למעשׂה את מחשבתו של פאסקאל האומרת שהחיים הם בסך־הכול מחנה ריכוז וכולנו ממתינים למותנו מבלי לגלות שום התנגדות… אני כבר לא יכול לשבת כאן, אבל לאן אלך? הביתה? לאשתי? לא! היא תמיד מבינה אותי, מנחמת אותי, פוחדת שאם אסתלק לי, הבדידות שלה תהיה יותר גדולה. אני לא חייב לה כלום, וגם לא לאף אחד מכם. לא חייב מאומה, הלילה אקפוץ לתהום שחורה ואין־סופית ולא אשוב יותר. לא ביקשתי להיוולד, לא ביקשתי לראות את אור השמש.

(המתאבד קם, ניגש ללואיז, משלם בעד המשקאות ששתה ויוצא בחיפזון).

(ליד הבאר משׂוחח ז’אק עם המרקיז. במרחק מה מהם משׂוחחים בלחש פייר וסטן ואילו אני מפטפט עם אשה שמנה ממוצא ברטוני הזוללת מנה ענקית של עוף).

המרקיז: לאבי היו שלושה ציורים ענקיים של גוֹיה.

ז’אק: מה הוא עשה עם הספרדי הזה?

המרקיז: לאחר שהפסיד את כל רכושנו במרוצי סוסים, לקח את גוֹיה וברח עמו לאמריקה הדרומית.

ז’אק: ואיפה למדת להמציא בדיחות?

המרקיז: באוקספורד, אַי ספיק אינגליש.

ז’אק: ואני מדבר בולגרית.

המרקיז: האם בולגרית היא שׂפה אינדו אירופאית?

ז’אק: לא, היא שׂפה קירקיזית בעלת השפעות אפגניסטניות.

המרקיז: ועוד שאלה, מסייה ז’אק, האם הבולגרים הם קאתולים?

ז’אק: לא, אבל הגבינה שלהם מצויינת.

הברטונית: (זוללת בתאווה את העוף) לואיז, נתת לי מנה גדולה מדי.

לואיז: כמו שאני מכירה אותך תחסלי אותה במהירות.

הברטונית: את עושׂה זאת בכוונה.

לואיז: נכון, אני רוצה שתהיי שמנה ממני. בכך נתמרד יחד נגד הדיקטאטורה של כריסטיאן דיור.

הברטונית: אני לא צרפתיה, אני ברטונית ועלינו להשיג עצמאות ולרצוח כמה שיותר צרפתים כמו שהאירים רוצחים את האנגלים.

לואיז: אם את אוהבת דם תכירי ידיד שלי שזה עתה הגיע מארץ הקודש.

הברטונית: (אלי) באמת? ביקרתי שם לפני כמה חודשים.

אני: וזה מצא חן בעיניך?

הברטונית: כמובן, ביקרתי בבית־לחם, בירושלים ואפילו בסאנטה־קאטרינה.

אני: לצערי הרב הם מחזירים את זה.

הברטונית: (בשמחה) את ירושלים?

אני: לא… לא את ירושלים, אבל אם הם ימשיכו להתנהג בטמטום ובגסות רוח, לבסוף יאבדו גם את ירושלים. אני מתכוון לסאנטה־קאטרינה.

הברטונית: אני לא אשכב אתך.

אני: (בתימהון) לא ביקשתי זאת ממך.

הברטונית: אני שמנה מדי ומלבד זאת אני לא אוהבת ישראלים.

אני: אני לא מזדהה עם שום מדינה ואין לי שורשים.

הברטונית: אתה ישראלי, רואים לפי העינים. דוקא אני אוהבת יהודים ואגיד לך מדוע, ליהודים יש עינים חמות וחכמות. אתה נראה כבר ישראלי והעינים שלך קרות כמו שלי.

ז’אק: זה לא יעזור לך אדוני המרקיז, לא לך ולא לאבותיך ולצאצאיך, על אפכם ועל חמתכם אמשיך לצייר את הפנים שלכם ואראה לכם מי אתם באמת.

המרקיז: אני לא מפריע לך.

ז’אק: אתה ודאי שלא, הטמטום שלך מפריע לי, בן־אדם. הטמטום שלך והיהירות האפסית שלך. אנחנו חיים בתקופה של סופרמרקטים ענקיים ולא של סן־סימון והחצר של לואי ה־14.

המרקיז: לואיז, הברנש הזה טען שאני מטומטם.

לואיז: ז’אק, מה איתך? למרקיז יש מנת מִשכל של גאון, 182, עובדה זו ידועה בכל פאריס.

ז’אק: מוזר, הוא מדבר כמו מפגר.

לואיז: זה מובן מאליו, בין גאון למפגר בשׂכלו ההבדל הוא דק מאוד ואם אנשים שומעים אותך מדבר, הם יכולים להגיע לאותה מסקנה.

הברטונית: מחר בבוקר אני נוסעת לאיביצה, אתה רוצה להצטרף?

אני: לא, אני מוכרח לנסוע.

הברטונית: לאן?

אני: לשום מקום.

הברטונית: איפה זה?

אני: בכל מקום. לאן שאסע אגיע בסופו של דבר לשום־מקום.

ז’אק: (נושא מונולוג. בהתחלה הוא מדבר בלחש, אך קולו מתגבר לעוצמה כזאת שגם המנגן בגיטארה מפסיק לשיר ולפרוט עליה ויתר האנשים משתתקים). הבט, אדוני המרקיז, אני אשאר תמיד במצב סכיזופרני. מצד אחד לא אוותר על הניתוח המרכסיסטי ומצד שני אאמין ללא שום עירעור בהישארות הנפש ובגלגול הנשמות. זה ההבדל ביני לבינך. אתה צרפתי הפועל לפי השׂכל בלבד ואילו אני, מלבד השׂכל וההיגיון מאמין בשיגעון ובתוהו ובוהו, לכן אני מורכב ממך וזה היהודי שבי הפונה אל הפאגני שבך. אתם אינטלקטואלים ואילו אני שולט בכוחות מאגיים, לכן כולכם נגדי ורוצים למנוע ממני לצייר ולהתפתח כאמן. לא רק אתה מנסה לשבור אותי, כולכם עושים זאת, כולכם, אני מנסה לומר מילה והנה קם אדם שאינני מכיר ואף פעם לא פגעתי בו ומכניס לי אגרוף ושובר לי את השינים, (צוחק) חה חה אז מה, שבר לי כמה שינים… אני מנגב את הדם ומלטף את שׂפתי הפצועות, חוזר לביתי וניצב לפני הבד וממשיך לעבוד. אבל זה לא מוצא חן בעיניכם שאני משיב לכם דרך האמנות, והנה בא אחר ומפיל אותי ארצה. בועט בי, שובר לי את היד וכמה צלעות ושוב אני קם. הכאבים איומים, היד שלי בגבס ואני חוזר הביתה ומשיב לכם עם יד אחת ואני מניח בזעם ובשכל את הצבעים על הבד. אתם רואים שעדיין לא שברתם אותי ושוב בא בריון אחר ונותן לי מכה בעין בתקוה שאאבד את מאור עיני ולא אוכל לעבוד, והוא מצליח לפוצץ לי מסביב, אך העין לא נפגעת ואני ממשיך לראות. אני שב לביתי וממשיך לעבוד ואתם רואים שלא שברתם אותי. ואז, שולחים שוטרים לעצור אותי, להכניס אותי למוסד סגור בתקווה שאאבד את השפיות ואת הבינה, אבל אני מחזיק מעמד ומשתחרר ושוב בא לביתי וממשיך לעבוד, וזה מרגיז אתכם ואינכם מבינים ואומרים לעצמכם: ניסינו הכול, הכול, שברנו לו את הידיים, השיניים, העיניים, הכנסנו אותו לבית־משוגעים, אבל הוא ממשיך לעבוד, הוא ממשיך ליצור, הוא ממשיך להפריע לנו. נגרום לו שיתאבד, נמרר לו את החיים, לא ניתן לו אפשרות להתפרנס ולחיות כבן־אדם, נביא אותו למצב של השפלה תמידית ושיחוש כמו פושט־יד. נשפיל אותו עד עפר שיהיה כמונו, כמונו! אבל אני מסרב, אני לא אתאבד, אני אוהב את החיים ואתם שונאים אותם, ככול שתכו בי ותתעללו בי אהיה יותר ויותר חזק, וככול שתנסו לדכא את האמנות שלי כך היא תהיה יותר משובחת ויותר ניצחית ואז נשאר לכם רק פתרון אחד, להרוג אותי כפי שהרגתם את ישו, ולזה אני מוכן. הנה אני עומד כאן ומוכן למות. תהרגו אותי אם אתם מעיזים ואם אתם רשעים אמיתיים. (פורץ בבכי) אלוהים, אפילו רשעים אמיתיים אינם מסוגלים להיות… אפילו רשעים אמיתיים! מוגי לב! זה מה שאתם, מוגי לב!!!

(דומיה קצרה, הגיטאריסט מתחיל לנגן ולשיר מחדש וכעת כולם מדברים עם כולם).

– היה לי פעם כלב בשם בוקסי, יום אחד השתגע וברח מן הבית וכעת אני ממש בודדה.

– ואני פעם פרנסתי נבל שלמד רפואה, שש שנים עבדתי למענו וכשסיים את למודיו, עזב אותי והתחתן.

– אתה ודאי מתכוון למנוולת.

– לא, לנבל, אני הומו.

– אני אנאלפאבת, פשוט מאוד לא יודע אף שׂפה.

– ויחד עם זאת אתה נחשב לאחד הבמאים החשובים בעולם.

– מפני שאני לא אינטלקטואל ואף פעם לא קראתי את דקארט.

– ומה אתה מעלה עכשיו?

– את עלילות האל גילגמש. עלי להעמיד על הבמה מאבקים אדירים המתנהלים בין שמים לארץ, בין אלים לבני־אדם. כולנו נפילים, כולנו. בין שדים לבין מלאכים, אני חוקר שפות לא אנושיות ואני רוצה לתרגם אותן על הבמה.

– אבל אתה בוכה בן־אדם… אתה בוכה…

– אני בוכה מפני שאני לא רוצה למות!

– כשלא היה לי כסף, רגיל הייתי ללכת רגלי מכאן עד לביתי שכידוע לכם נמצא בקצה השני של העיר. אני מכיר כל בניין ובניין בעיר הזאת ומדדתי את כל המדרכות והנה עכשיו אני מלא בשטרות ואגיד לכם מדוע, מכרתי את עצמי, חיברתי מוסיקה לסרט מחורבן וזה הצליח.

– ואתה פוחד מן ההצלחה?

– זאת לא הצלחה. חפרתי לעצמי את הקבר. שנים נלחמתי ליצור מוסיקה נעלה, שנים, סמפוניות חדשות, פרליודים, פוגות וטוקאטות ועכשיו בלה־לה־לה־לה אחד שברתי את הקופה, אני זבל! תגידי שאני זבל, תרקי עלי! תבזי אותי! תגידי לכולם שאני חדל־אישים!

– לא חמודי, אתה כמו כולם, ובכדי לירוק על כולכם אני זקוקה לאוקינוס ואני בסך־הכול אשה גרושה העובדת ביחסי־ציבור.

– אני לא אשוב אף פעם למולדת שלי כיוון שפגעו בכבודי.

– מי? הממשלה?

– לא, אשה. היא בגדה בי ועכשיו אני משתכר.

– כל לילה אתה משתכר.

– ככה אני רוצה עד שהכבד יתפוצץ לי.

– תלווה לי מאה פרנק.

– אין לי. בעצמי לוויתי 30 פרנק לפני שעה.

– הבעיה שלי היא שאני חושק בך עד טרוף.

– אבל אתה מאוד שתוי.

– נכון, וזאת גם הסיבה שאני חושק בך. כשאני פיכח לאשה אין כל חשיבות בעיני, אבל עכשיו הדם שלי לוהט והכול מסתובב בראשי ואני רוצה כל חלק מגופך, ללטף את הפיטמות שלך ולחדור אליך.

– ויהיה לך כוח?

– תנסי אותי, רק תנסי אותי.

– אלי אי אפשר לבוא, יש לי מאהב בבית.

– גם אצלי אי אפשר, יש לי אשה עם תינוק.

– נלך לבית־מלון.

– אין לי מספיק כסף.

– לי יש קצת, נתחלק חצי חצי, אני מקווה שיש לך תעודת־זהות.

– מובן, אני לא רוצה להסתבך עם שוטרים, ספגתי מספיק מכות ב־68.

– אם כך בוא נסתלק מכאן.

– אתה יהודי, נכון?

– אני בעל אזרחות ישראלית.

– יידיש אתה מדבר?

– לא, רק עברית.

– גם אני יודע עברית, אבל אני לא ישראלי. למדתי עברית בארצות־הברית, אני חסיד של הרבי מלובאביץ.

– הה המפוטם הזה, היושב בניו יורק ואומר לאחרים לנסוע לארץ הקודש, אני לא אוהב גוּרוּיים.

– הרבי שלנו לא גורו, הוא נגד הרי קרישנה ונגד המהרישי ונגד המשיח מקוריאה.

– הה, מפני שהרבי שלך לא אוהב תחרות, ובכלל, מה אתה עושה במקום טמא.

– אני שותה כמוך.

– אבל מה שאתה שותה זה לא כשר, הכומר בירך את הפרי לפני שהוכנס לתסיסה.

– אני יודע, אך אני נמצא במקום הזה בכדי להציל נפשות.

– את מי למשל?

– אותך.

– לך תזדיין ביחד עם הרבי שלך, אני לא אוהב גורויים.

– דבריך הגסים, שאגב לא מתאימים לאדם כמוך, הם חילול הקודש.

– הה, ראיתם מי נכנס?

– זה סיזר הפסל המצליח.

– הוא בנה דיסקוטק מזהב.

־ ויש לו שינים מפלאטינה.

– ולב מאורניום.

– וזין משעווה.

– הביטו, הביטו, הוא מסתלק.

– מפני שלא שמים אליו לב.

– מפני שהוא מנופח.

– מפני שהוא חושב שאם הצליח אנחנו צריכים להשתחוות לפניו.

– הה, איפה אדית פיאף?

– איפה מוריס שאבלייה?

– ולאן הלכה לה ז’אן דארק?

– ולא ברח לו נפוליאון בונאפרטה?

– ומתי יבוא לכאן ג’ינג’ס חאן?

– שיהרוס את הכול!

– שישׂרוף את הלובר!

– שיחרוש את שׂדרות פוש ויפזר על האדמה החרוכה מלח.

– שישמיד את התרבות הרקובה הזאת!

– ושיתן לי זהב להזמין אתכם לסיבוב שתיה נוסף.

השעה כמעט ארבע לפנות בוקר, לבאר נכנסים קאנאס עם קבוצת מעריצות ומעריצים. קאנאס מבחין בי.

קאנאס: את מי עיני רואות, החיה הישראלית שערקה משדה הקרב, כדי לעשות חיים במונפארנאס.

אני: באתי לביקור קצר.

קאנאס: בוא תצטרף אלינו.

(המעריצים ובראשם קאנאס נכנסים פנימה ואני מצטרף אליהם).

קאנאס: יחי האייטולה חומייני!

ההולנדית: מה להביא לכם לשתות?

קאנאס: כל אחד ישים עשרה פרנק, (אלי) אתה לא, הערב אתה מוזמן! (להולנדית לאחר שהמעריצים שׂמו את כספם על השולחן), תביאי חמישה בקבוקי יין בורדו!

קאנאס: הלילה נשתה לכבוד האייטולה חומייני.

אני: מדוע דווקא לכבוד הפאקיר הזה?

קאנאס: הה אתם הישראלים אהבתם את השאה! עשיתם ביזנס איתו, דולארים, דולארים, דולארים, דולארים, וחומייני דפק אתכם חזק!

אני: אני לא עשיתי שום ביזנס ואני לא אוהב לא את השאה ולא את חומייני, מצדי ששניהם ילכו לכל הרוחות, המלחמה ביניהם היא לא יותר מאשר קרב בין שני גנגסטרים, אחד הגן על הקפיטליזם החילוני והשני על האושר של המסגד המוסלמי. ההמון אכל חרא אצל השאה וימשיך לאכול עוד יותר חרא אצל חומייני.

מעריצה: קאנאס, יש די צדק במה שהוא אומר.

קאנאס: את נגדי?

מעריצה: מה פתאום!

קאנאס: אז תני לי מהר נשיקה!

(המעריצה מתנשקת עם קאנאס ארוכות, המלצרית ההולנדית מביאה את המשקאות, מתחילים לשתות).

קאנאס: (לאחר שגמר להתנשק באופן הפגנתי) ואני אומר לך (הכוונה אלי), בתור ישראלי ששדד את האדמות של הערבים עליך לדעת שחומייני כן בסדר. לפחות הוא רוצח את כל הסוכנים של הסאבאק ואני חוזר ואומר יחי האייטולה חומייני.

אני: אבל קאנאס, לפני עשר שנים צעקת יחי המשמרות האדומים, אחר־כך יחי הווייטקונג. טוב נניח שאני מבין שתמכת בהם כיון שהיו שמאלנים רדיקאלים, אבל חומייני? הוא איש דת! סלח לי, אבל אתה חי בפאראדוקסים!

קאנאס: אז מה? סוד הקיום האנושי הוא הפאראדוקס!

(לשולחננו מתקרב סטן ופונה אלי).

סטן: אני הולך. אין לי יותר כוח. שילמתי עבור כולם ואמרתי ללואיז שככל שתשתו הלאה ז’אק, פייר ואתה, זה יהיה על חשבוני, אני רוצה ללכת ברגל לחלום ולחשוב, לחשוב ולחלום, סְטוֹלָאט!

(וסטן יוצא לו)

אני: מישהו מכם ראה את קיליצ’י?

מעריץ: לא, אבל שמעתי שהוא גוסס ב“סַלְפְּטֶרְיִיר”.

אני: אני רוצה ללכת לבקר אותו ואני פוחד, פוחד מהמוות. לא פחדתי להיות חייל ולאחוז נשק ביד ולירות, לא פחדתי אפילו מהמלחמה כשם שאני פוחד ללכת לראות אדם קרוב לליבי גוסס מסרטן.

קאנאס: תגיד את האמת, כשהיית חייל רצחת?

אני: במלחמה לא רוצחים!

קאנאס: אז מה, משחקים פינג־פונג? חה חה חה, שמעתם אותו, במלחמה לא רוצחים…

אני: במלחמה האדם מתפקד במימד אחר לגמרי. מה שאתם קוראים לו רצח, מקבל שם פירוש שונה לחלוטין.

(לשולחננו מתקרב צעיר די שתוי).

הצעיר: אני רוצה לשבת לידכם.

קאנאס: אם כך עליך להזמין שני בקבוקי בורדו.

הצעיר: ברצון! (הוא הולך לבאר להביא את הבקבוקים).

קאנאס: אני מכיר אותו, זה שחצן לא קטן.

(הצעיר חוזר עם הבקבוקים).

קאנאס: עכשיו תשב בשקט ואל תנסה להתחכם, אם אנחנו מרשים לך לשבת על־ידנו, זה לא בגלל היין שלך שקנה את חרותנו.

(פותחים את הבקבוקים החדשים ושותים).

קאנאס: פעם, באלכסנדריה, כשהייתי צעיר ועדיין למדתי ציור, בא אלינו לבית־הספר סוחר ממולח ואסף את כל התלמידים והמורים ונשא באזנינו הרצאה. ובכן הוא הציע לנו להתחלק לכמה קבוצות ועל כל קבוצה הטיל לצייר רפרודוקציות של ציירים מפורסמים והבטיח לנו כסף רב. כדרכי הפכתי מיד לראש קבוצה ואני בחרתי לעצמי את רמבראנדט.

מעריצה: ושאר הקבוצות?

קאנאס: רפאל, מנוולת, רפאל, ז’יוטו, ורמר, הולבין, דירֶר, ואן־גוך ועוד שמות אחרים ששכחתי. שנתיים עבדנו בשבילו, כל בית־הספר שלנו באלכסנדריה, וחיינו כמו מלכים. אני משוכנע שהוא היה מוכר את העבודות שלנו כציורים מקורים לכל מיני שיחים מטומטמים וסוחרי עבדים מושחתים, תארו לעצמכם, היה בינינו צייר זקן שטען כי הוא מסוגל אפילו לנחש מה ואן־גוך אכל בשעה שהיה עובד על בד מסוים.

הצעיר: לואן־גוך לא היתה פרוטה ובדרך־כלל מת מרעב.

קאנאס: אמרתי לך לשתוק! הזמנת אותנו לשתות כיוון שרצית לשבת לידנו ועל כך אנו מודים לך, אבל את הגיגיך המטומטמים שמור לעצמך.

הצעיר: (שתוי ומתנדנד) אני אהיה צייר יותר טוב מואן־גוך.

מעריצה: ולבסוף תחתוך לעצמך גם את האוזן השניה.

הצעיר: מה יש, כיום ניתן להרכיב אוזניים מפלאסטיק.

קאנאס: הוא לא עד כדי כך שתוי הפרחח הזה. יום אחד עוד ימכור לנו חולצות בגאלרי לאפאייט. (ז’אק ופייר מתקרבים אלינו ומתיישבים לא רחוק מאיתנו, ז’אק שמע את ההערה האחרונה של קאנאס).

ז’אק: אבל אני שתוי, קאנאס, אני שתוי.

קאנאס: רק זה היה חסר לנו.

ז’אק: קאנאס, קאנאס, אתה אוכל את הבשׂר שלי ואתה שותה את הדם שלי כל יום בכנסיה, אתה אנטישמי אמיתי.

קאנאס: אני לא הולך לכנסיה ז’אק!

ז’אק: אבל אתה אנטישמי, כן, קאנאס, אתה אנטישמי, אתה והמשפחה שלך אוכלים את הבשר שלי ושותים את הדם שלי כל יום ראשון בכנסיה

קאנאס: עזוב את המשפחה שלי אחרת אשבור לך את העצמות

ז’אק: אז בוא! תכה! אני רגיל שאתם מכים אותי! אבל אני אדפוק את כולכם! הציור שלי ינצח את חוסר הכשרון שלכם!

קאנאס: (קם) דיי! (המעריצים מונעים מקאנאס להתנפל על ז’אק)

ז’אק: בוא! הרוג אותי כשם שרצחתם את ישו ואחר-כך האשמתם אותנו! בוא, יווני בעל נשמה רומאית, גם לפני אלפיים שנה נפגשנו בגולגותא!

קמתי מהשולחן כשרגלי כושלות מרוב שתיה אך מוחי צלול להפליא. ניגשתי לז’אק ולפייר וביקשתי מהם שנסתלק לנו למקום אחר. השעה היתה חמש או שש לפנות בוקר בחוץ היו השמים בהירים ואור היום שלט בכיפה, היינו כולנו ספוגי אלכוהול והיתה בינינו אחווה אמיתית. מבלי שנבין מנין צץ, הצטרף לחבורתנו בחור פרואני בשם רודולפו שטען כי הוא סופר ומעריץ גדול של ג’יימס ג’ויס, אך בניגוד ל“יוליסס”, לא הלכנו לבית-זונות, אבל על ספסל אחד, מול ה“רון פוּאַנט”, מצאנו זונה, התיישבנו לידה והתחלנו לשׂוחח עימה.

אנחנו יושבים על הספסל, עייפים, ממול ה“רוֹן פוּאַנט” שהוא סגור ומחכים לפתיחתו. כולנו רוצים רק דבר אחד – לשתות קפה שחור ולאכול משהו. די עם השתיה, עלינו להתעורר ולהתחיל יום חדש או יותר נכון ללכת לישון ולחלום, בניגוד לרוב האוכלוסיה הקמה בשעה הזאת והולכת לעבודה. אנחנו מפטפטים. המשפטים שלנו מרוסקים, לאים. משום מה רודולפו הרבה יותר ער מכולנו. הוא מתנפל עלי ומאשים אותי בכל פישעי גוש-אמונים, אני מודע לכך שלרודולפו אין מושׂג מה זה גוש-אמונים ומה מתרחש באמת בארץ שלכם והוא ניזון כמו כולם מדיווח הטלויזיה הצרפתית שהיא בדרך-כלל חד-צדדית. בקול של נביא זעם הוא מתריס כנגדי: מדוע אתם לוקחים את האדמות של הערבים בכוח? רק לפני שלושים שנה רדפו אתכם וכעת למדתם לרדוף אחרים? אין לי כוח להסביר לרודולפו שמצידי הייתי שולח את אנשי גוש-אמונים להשתלט על הצד האפל של הירח ולהכריז עליו כשטח משוחרר שלא יוחזר, אך בכל-זאת אני לא יכול לסבול את הטפותיו הפוליטיות, וכאן, בחמש לפנות בוקר, לאחר לילה של שתיה ב“ג’אקיס באר”, אני מתעורר לחיים ועונה לו בחריפות: הבט, רודולפו, הטמטום שלך נמאס עלי, אתה זר בעיר הזאת, נולדת באמריקה הדרומית, הינך דובר ספרדית והמולדת שלך היא פרו, אני חושב שבפרו קיים משטר של עריצות זוועתית, ואתה יושב ונואם לי על חוסר הצדק הקיים במזרח-התיכון. מה לך ולמזרח-התיכון? מדוע אתה לא חוזר לפרו ומתחיל להילחם למען עמך הנאנק והמנוצל? מדוע אתה לא מעז לסכן את העור שלך למען האידיאלים שבשמם אתה מוכיח אותי? תתחיל את המהפיכה אצלך בבית, דע את עצמך קודם כול וטול קורה מבין עיניך. המוסר שאתה מטיף לי לא עושה עלי רושם! בעיני, ראיתי כאן, במונפארנאס, עשׂרות מהפכנים נצחיים. אתם מדברים ומתווכחים והזוהמה מנצחת, ויתכן שכך טיבעו של העולם, שהרוע יגבר על הטוב, אבל עלינו מוטלת האחריות להילחם נגד הרוע ואם אתה באמת “הומברה” סע לפרו! סע הביתה!

– אין לי לאן לחזור, נאנק רודולפו, בפרו הכול אבוד, אני מדבר כך על המזרח-התיכון מפני שהאמנתי שאתם היהודים, אשר החלטתם לחיות שם, תקדמו את האנושות ותצליחו ליצור חברה חדשה, טובה יותר, צודקת יותר, אנושית יותר. הזעם שלי נגדכם נובע מאכזבה. אל תחשוב שאני מעריץ את התרבות הערבית. איזה תרבות יש להם? מאז איבְן-חַלְדוּן והצוּפים לא חלה אצלם כל התפתחות. אני נגד המחשבה הלבאנטינית. אני בעד קנט וניטשה, בעד ג’ויס ואפולינר, בעד הערכים הנעלים של התרבות האירופאית. ומה שאני רואה אצלכם הוא שלאט לאט וויתרתם על הערכים האלה ואתם מתחילים להשתלב במרחב. הם בולעים אתכם ולא תעזור לכם השיבה לדת ולמקורות.

מה אענה לרודולפו? דבריו מכאיבים לי. כמוהו, אין לי שום אהדה לניוון של הלבאנט, אני חש בוז ובחילה מהזוהר של הראיסים והעוני חסר תקוה של הפאלאחים, והרעיון של שיבה לדת ולמסורת נראה לי מגעיל ומגוחך. אנחנו שותקים וממתינים למשהו בלתי מוגדר. לפתע אנחנו מבחינים שבצידו השני של הספסל יושבת לה זונה. לא צעירה, ונראית בת למעלה מארבעים, יחד עם זאת המראה שלה די מטופח וזאת ניתן להסביר כיוון שגופה הוא לה מקור פרנסה ולכן עליה לטפח אותו בשקידה יתירה. הבוקר הזה, היא נראית מאוד עייפה ומי יודע כמה גברים הצליחה לצוד במשך הלילה. כעת היא יושבת לה לידנו וממתינה כמונו לכלום, ליום נוסף, להמשך הקיום בדרכה שלה, במעגלהּ הסגור.

בדרך-כלל אני לא אוהב זונות, ומאז ומתמיד חשתי רתיעה מעולמן ומבעיותיהן. דוסטוייבסקי ראה בהן קורבנות ותיאר אותן בגאוניות. דוסטוייבסקי היה איש דתי והיתה לו מולדת ואמונה אדירה באדם באשר הוא אדם. לדוסטוייבסקי היתה שׂפה ובית לשוב אליהם ואפילו ברח לשום מקום, יכול היה תמיד לשוב לאמא רוסיה, הוא חזר למשהו טבעי; למקור עז של חיים, ואילו אדם כמוני שאיבד את שׂפת אימו, חייב תמיד לחשוב דרך פילטרים ולסנן ולשנן ללא הרף את המשפטים בטרם יניחם על הניר. אמר לי פעם עמוס, שאינו מחמיר כמו פנחס: הו, אלוהים. איזו זוועה חיה מוכרחה להשתולל במוח שלך בשעה שאתה רוצה לעבוד, אני לא מקנא בך, בחיי, לא מקנא, מה נורא הדבר שאדם מאבד את הקשר הישיר, הטבעי והלוהט עם שׂפת אמו וחייב להמציא לעצמו שׂפה מלאכותית ולגשש תמיד באפילה, בחוסר ביטחון כמעט מוחלט. מה נורא הדבר.

הזונה, שלפתע הבחנו בה למרות שישבה לידינו כל העת, מסתכלת עלינו. מסתבר שהיא מכירה את כולנו. פייר די נבוך ומציע לה סיגריה, היא מודה ומסרבת לקבל את הגולואז בטענה שאינה מעשנת ואומרת לו:

– היי אני מכירה אותך.

– אותי? תמה פייר, מניין?

– זה לא אתה שהורדת את הדגל של צרפת לפני חמש שנים מול “סֶלֶקְט”?

– אני? הורדתי דגל? לא זוכר… אולי…

– זה אתה, זה היה ב־14 ביולי לפני חמש שנים, עלית על עמוד, הורדת את הדגל וצעקת שהגיע הזמן לשׂרוף את הדגל של הבורגנות ושל המשטרה.

– הה, ממלמל פייר… יתכן… הייתי מאוד שתוי ובדרך־כלל אינני אוהב דגלים.

והזונה פונה כעת לז’אק.

– ואתה עוד עצבני?

– וז’אק השרוי כעת במצב רוח טוב עונה בסבלנות ובנימוס: פחות.

– ומכות? עדיין אתה מקבל מכל מיני אויבים?

– מכות רוחניות יקירתי והן כואבות פי כמה ממכות פיזיות.

– ואתה? היא פונה אלי כאילו היתה חוקרת של האינקויזיציה, לא ראו אותך כאן ברובע שנים רבות, עברת דירה? נסעת לעיר אחרת?

– נסעתי לעיר אחרת.

– הה, אני זוכרת אותך משתכר עד אובדן החושים ומתגלגל כאן מבית־קפה לבית־קפה, לא פעם הייתי שואלת את עצמי, איך אתה מגיע הביתה.

– ברגל, האל בכחוס שמר תמיד על צעדי.

– רק אותך אני לא מכירה (הכוונה לרודולפו), אתה חדש ברובע?

– לא כל כך אבל אני מכיר אותך, את יודעת, הייתי רוצה לשכב איתך.

– עכשיו?

– עכשיו!

– לא חמודי, אני עייפה מאוד, מצא לך צעירה ורעננה, מה אתה צריך אשה בגילי, אתה לא נראה לי סקסמניאק.

– דווקא אני סקסמניאק, יש לי דם ספרדי ואינדיאני ואני תמיד לוהט וכל אשה משגעת אותי ואפילו אם עשׂיתי אהבה, כעבור חצי שעה אני זקוק לאשה נוספת… הה אני אוהב נשים.

– גם אני אוהבת לפעמים נשים מצטחקת הזונה, לא נורא, רודולפו, אשכב אתך בפעם אחרת, כשאהיה ערה.

– אז למה את לא הולכת הביתה לנוח, אני שואל.

– הדירה קרה, המיטה ריקה והלב שלי מת.

לספסל שלנו מתקרב גבר צעיר המכיר את הזונה ואת ז’אק. מסתבר שהוא צייר צרפתי. ז’אק עושׂה לנו הכרה עמו ולוחצים ידים, את שמו אינני מסוגל לקלוט, הצייר הזה מביט ברשעות לעבר הזונה. הוא פונה אליה בשחצנות ומדבר אליה בארגו פאריזאי: הי שרמוטה! תגידי מה את מעדיפה, זין גדול או זין קטן, מה מספק אותך יותר? האשה מרימה את מבטה ומסתכלת ישר לתוך פרצופו ועונה בשקט ובאיפוק רם: אני לא מבינה כלל וכלל את שאלתך.

– שאלתי אותך, נזירה חמודה, מה טוב לך יותר, זין גדול או זין קטן? עיני הזונה יורקות אש

– אפילו היה לך זין כמו לחמור הזהב של אפוליאוס לא הייתי שוכבת אתך; ומלבד זאת אדם כמוני אין לו האפשרות להעדיף, כל מה שאני עושׂה בחיים האלה נובע מחוסר ברירה.

– את עונה בסדר גמור מתפעל הצרפתי, בואי איתנו אני רוצה להזמין אותך לכוסית.

– לא תודה, אני נשארת כאן. אבל אתם לכו, הנה, בקצה הרחוב בתי־הקפה כבר פתוחים בשעה הזאת. אנחנו זזים בסוף, כעצתה, הולכים לקצה הרחוב ונכנסים לבית־הקפה הראשון המזדמן לנו, ומזמינים קפה שחור. אך לתדהמתנו המלצרים מסרבים להגיש לנו, כנראה שהופעתנו מפחידה אותם, אנחנו יוצאים בבוז ונכנסים לקפה אחר, אך גם כאן חוזרת אותה תמונה. הצייר הצרפתי מתרגז ורוצה לשבור ולהרוס את המקום, אך פייר מרסן אותו ומזכיר לו שהמשטרה לא תהסס לפרק לכולנו את העצמות אחר כך. ופייר יודע מה הוא סח כיוון שכידוע אביו שוטר לשעבר. יוצאים. ז’אק אומר: בגללי סרבו להגיש לנו! ורודולפו סותר את דבריו:

– לא נכון, בגללי, הם לא אוהבים זרים.

– אני צרפתי, נאנח פייר, ואתה רואה, גם לי סירבו להגיש, לא זרים אינם אוהבים אלא טיפוסים כמונו. הקיום שלנו מפריע להם, לו יכלו ולו ניתנה להם יד חופשית היו רוצחים את כולנו. בואו הלאה, אומר ז’אק, מוכרחים למצוא בית־קפה אנושי, מוכרחים.

– לא ידידי, אמרתי להם, אני הולך לישון, אני מצפצף על הקפה שלהם, החיים למדו אותי להתאפק ולא פעם להתנהג כמו חייל ספארטאני. בדרך לבית־המלון אני קולט מדוע סרבו להגיש לנו קפה. היינו חבורה של אנשים חופשיים, היינו אנחנו והם היו לא הם. שני גזעים שונים. וכאן לא היתה שאלה של לאומיות או צבע עור, שמים או אנטישמים, צרפתים או גרמנים, לא, היינו אנחנו שלא וויתרנו והם שמכרו את חרותם הנפשית.

ז’ראר הסיע אותי לשׂדה התעופה. קמתי בקושי רב, מטושטש ביותר לאחר שלילה קודם רציתי לבלוע את כל העיר בטרם אנוס ממנה. בריצה מטורפת התלבשתי, התגלחתי, ירדתי במדרגות עם חבילות ומזוודה ביד. בעומדי בפתח הדלת נזכרתי שהשארתי כמה חפצים חסרי ערך בחדר, אך כדרכי לא שבתי לאספם ויצאתי לדרך.

רק לפני כמה שעות ביליתי במוֹנְמָארְטְרֶה. אַרְלֵט ערכה לכבודי מסיבה אצל ציירת הגרה שם והייתי מוקף אנשים מקסימים.

את ארלט פגשתי במקרה יומיים קודם לכן. ידעתי שהיא מחפשת אותי ואף היא שמעה מלואיז ורוז’ה שחשוב לי לראותה, אך משום מה דרכינו לא הצטלבו והחמצנו האחד את השניה. והנה, שלשום ראיתי אותה, יושבת ליד הדלפק של “סֶלְקְט” ושותה כוסית לא האמנתי למראה עיני. התחבקנו. ארלט, אמרתי, אני מחפש אותך מזה חודשיים והנה, יומיים לפני טיסתי אני מוצא אותך כאן באורח מקרי לגמרי.

– זה לא מקרה, ענתה, הייתי צריכה לנסוע אל מחוץ לעיר אך משהו בליבי אמר לי שעלי להיכנס לכאן והנה הופעת, מה שלומך?

– ומה שלומך?

– שלומי כשלומך, ענתה.

צחקנו.

אני בוחן אותה במבטי. לגופה שמלה רחבה וסביב צווארה היא עונדת שרשרת חרוזים ועדיים כאילו הפכה למגדת עתידות. אני שׂמח לראות את האשה הזאת. בכלל, הגעתי למסקנה שבעולם בו אני חי הפגישות אינן מקריות וכל אדם שאני נתקל בו חייב הייתי לפוגשו. אני מאמין שכלל זה קיים לגבי כל האנשים. משהו נסתר, בלתי מובן, שאין לנו שליטה עליו, מקרב אותנו זה לזה ומפגיש בינינו.

ארלט, במאית בשנות ה־50 לחייה. בנעוריה הכירה את מיטב הסופרים והבמאים הצרפתיים. בין ידידיה האישיים ניתן למנות את ז’אנה, את רוז’ה בלין, את סארטר ועוד רבים דוגמתם שהשפיעו על המחשבה האירופית במאה ה־20. היא עצמה אישיות מסובכת ומפחידה, קשה כפלדה, הרפתקנית מלידה ובעלת כושר הבחנה נדיר לבני־אדם. ידוע לי שרבים אינם סובלים אותה ויש הפוחדים מפניה, אך אני חבבתיה תמיד. היא שהבאתני לראות את ה“ליוינגתיאטר” (התיאטרון החי), דבר ששיחרר אותי לחלוטין מהתלות שהיתה לי בתיאטרון האבסורד, ולמדתי שקיימת בתיאטרון שׂפה חדשה, שפה המאפשרת לך להגיע אל האדם, להציגוֹ בכל כיעורו ובכל עוצמתו בלי חשש שתיראה פאתיטי, מגוחך, מגזים או חסר־מעצורים. למדתי שעלי ללכת עד קצה גבול היכולת הנפשית והפיסית שלי ולנסות כל הצגה חדשה. לשבור את השׂיא של עצמי כאילו הייתי רץ אולימפי המתמודד לא עם בני־אדם אלא עם אלים, שדים וחיות־יער.

כבר באותו ערב סחבה אותי ארלט אל אמהּ לארוחת־הערב. בדרך סיפרה לי על תופעה חדשה – “הפילוסופים החדשים”. רובם ככולם יהודים. היא פגשה בהם לפי כחודש בארוחה שיזמה, ועדיין היתה מזועזעת מהתנהגותם ומן הדברים ששמעה מהם.

תאר לעצמך, אומרת ארלט בשטף דיבורה, תאר לך, כולם לבושים לפי מיטב האופנה, תספורתם קצרה, התנהגותם שחצנית והם מדברים ללא הרף על כך שבני־האדם חייבים להאמין באלוהים. מילא, על אלוהים עוד הייתי מוחלת להם, אבל טענתם היא שרק אלוהי ישׂראל הוא הצודק והגדול מכולם. גם משטות זאת הייתי מוכנה להתעלם, אם כי כקאתולית שאיננה מאמינה כלל אני יכולה להסיק שאלוהים הוא מושׂג ואיננו שייך דוקא ליהודים, והוא ברא את העולם זמן רב לפני שאברהם ניתץ את פסלי אביו, אבל נניח סוגיה זאת לישועים ולרבנים, מה שאני לא יכולה לקבל מטרטיופים אלה היא העובדה שהם מהללים את אלוהי ישׂראל בעוד שהם יושבים להם כאן ואינם ממלאים את המצווה האלמנטארית של היהודים –

לחיות בישׂראל.

– אני מבין את סלידתך, ארלט, אני מכיר את השובבים האלה. הם שורצים בישראל בכל מקום. יש בהם משהו מאוס: מצד אחד הם רוצים ליהנות מכל משמני הגשמיות, ומצד שני הם מצאו בוס חדש בשם אלוהי ישׂראל. זאת שאלה של אופנה. להיתלות באלוהים היה מאז ומתמיד ביזנס מצויין עבור נביאי השקר.

ארלט מספרת לי שאמה חולת סרטן ומתקרבת לגיל שמונים.

– אני דואגת לה כמו לילדה קטנה אך היא אשה אמיצה ולא תוותר בקלות. המוות ישיג אותה עומדת על שתי רגליה.

ואכן, אנו פוגשים את אמה בבית־קפה והיא לבושה בטעם רב ונראית צעירה ממש. עיניה יוקדות וחכמות. אנו יושבים.

– מה תשתה, שואלת האם?

– כלום, מים מינרלים.

– לא משהו חריף?

– לא, אני פוחד, הקיבה שלי הרוסה.

– אתה פוחד, מחייכת האם, פוחד? אתה יודע, אני מקבלת הקרנות כל יום והנה, למרות שהרופא אסר עלי, אני לא חוששת משום משקה חריף.

אני נבוך. במצבה היא מתנהגת כמו חייל אמיץ שאיננו חושש להסתער בידיים ריקות מול אוייב חזק ומצוייד ממנו.

שותים כוסית קאלאבאדוס.

– אתה מכיר איש בשם פלאטו שרון?

– לצערי כן, אמא מארגו, אבל לא אישית. את יודעת, המקום שאני גר בו צר וקטן. ואין לאן להימלט מריח כבד כל־כך.

– הוא רושש אותנו.

– איך?

– אתה זוכר את הבית שלנו בן ארבע הקומות בריו דיקארט? ובכן, קבלתי עבורו משכנתא קטנה, כנראה לא חוקית, ויום אחד, בלא שידעתי על כך נמכר ביתי שלוש פעמים במכירה פומבית. כאן, להפתעתי, פורצת אמא מארגו בצחוק עליז ומצלצל.

– הבט עליה, זועמת ארלט, הבט, אני לו יכולתי, הייתי תוקעת לו לנבל סכין בלב, והיא, שסובלת בגללו – צוחקת.

– ארלט, ארלט הקטנה שלי, אני באמת לא שׂונאת אותו. עכשיו כשאני בדרכי אל גן־העדן או אל הגיהינום, אני תופשת שאיש זה פשוט לא יותר מושחת מאחרים, רק שהוא הצליח לסדר אותם לפי הכלל הקדוש של “הגונב מגנב פטור”.

– בינתיים, אני מוסיף, הצדק מוכרח לנצח.

– הצדק של מי? שואלת אמא מארגו. טוב, ועד שהצדק ינצח, בואו לדירתי הקטנה. הארוחה מוכנה.

אנחנו ניגשים לדירתה שהיא אכן פעוטה ביותר. מתיישבים לאכול, ובאמצע הארוחה חשה אמא מארגו כאב אימים, ואני רואה במו עיני כיצד היד שלה נעשית כחולה וכאבה כה עז עד שאני מסוגל לחוש אותו מפלח גם את גופי.

אמא מארגו איננה מתלוננת. בקושי היא משמיעה יבבה חלוּשה. אנחנו אובדי עצות.

– זה בגלל ההקרנות. הכאב חוזר. זה יעבור, אתם תראו שזה יעבור, הכרזתי מלחמה נגד הסרטן הזה, ואנצח! למחרת בערב לוקחות אותי אמא מארגו וארלט בטכסי עד מונמארְטְרֶה, ואני מגלה שהן הכינו לי סעודת פרידה על חשבונה של ציירת מצליחה, מקסימה ומפורסמת הגרה ברובע זה.

לציירת, שגילה למעלה מ־40, אך גופה כשל נערה, מאהב צעיר לבוש בקפידה המציג עצמו כמחזאי. הם מאכילים אותי שבלולים וסטייקים מפולפלים, גבינות וגלידות ויינות משובחים. לאחר הסעודה עולים לדירתה של הציירת לחזות בנוף והיא פותחת לכבודי בקבוק שאמפניה. אחר־כך אנו שותים ג’ין. אני חש בלבי התרוממות־רוח וצער. צער על שעלי לעזוב את העיר הזאת, את האנשים האלה. אנחנו מכריזים כולנו בעליצות שעלינו לכתוב מחזה משותף שייקרא “אסור לתת לרשעים לנצח” והם ממשיכים לפטם אותי בעוגות ובגבינות טובות ואני אומר לעצמי שיתכן כי כך מגישים את הסעודה האחרונה לנידון למוות בטרם הוצאתו להורג כי בעוד כמה שעות אפרד מן העיר, וכל פרידה משולה למוות.

בשלוש לפנות בוקר, כשראשי סחרחר עלי אני נכנס ל“ג’אקיס באר סלון” להיפרד מידידים. אני מתחבק עם לואיז ויאניק, עם ויקטור וקאנאס. טופן הרומני שתוי מאוד כהרגלו, מפסיק את חיזורו אחר אחת שתויה כמותו, וכמעט מכה אותי: אתה חייב לחזור לכאן! אתה יודע שתשוב, אתה חלק מאיתנו, אתה לא שייך להם! אתה חלק מאיתנו!

בדרך לשׂדה־התעופה מספר לי ג’ראר על אחיו המצליח בעסקים. עליך להבין אותנו, באנו מעוני ושנינו החלטנו לא לשוב אליו יותר.

אנו נפרדים. הפרוזדורים הארוכים של שׂדה־התעופה בולעים אותי בתוכם והמדרגות הנעות מובילות אותי על למטוס העומד להמריא.

אנחנו טסים מעל שיכבה עבה של עננים. מצאתי מקום ליד החלון ולידי יושב גבר כבן 50 בעל חזות מזרחית מובהקת. יש לו שׂפם קטן וחליפתו נראית לי, משום מה, מונחת עליו בקפידה רבה מדי. מחליפים כמה מלות נימוס ועד מהרה אני מגלה שהוא ערבי תושב רמאללה החוזר לאחר שהות של שנה בבראזיל.

רק זה היה חסר לי. רק נכנסתי למטוס המוביל אותי לארץ שלכם והנה נפלתי ללב הבעיה היהודית־ערבית. אני אומר בליבי שלא אשוחח עימו על פוליטיקה. בפאריס נדרתי לעצמי שאשתדל עד כמה שניתן לא להיגרר לוויכוחים פוליטיים ולנסות לחיות את חיי ולא לדאוג לעתיד האיזור ולקנא ללא הרף בתנאים המועדפים של הטפילים המקצועיים הכואבים את כאב האומה ומטפחים בשקידה את צמודיהם. הה, כמה מאסתי בפרצופיכם, ביפהפיות הנפש שלכם, במלחמותיכם, בשלום עכשיו ושלום אתמול ושלום מחר, בגוש־אמונים, בגוש־ביצים וביוחנן מגוש־חלב. אתם, חתיכות חרא משני המחנות המדקלמים ללא הרף סיסמאות. רק דבר אחד שכחתם בדרך, רק דבר אחד: את האדם! אני מספר לערבי שפעם ביקרתי בראמללה ולדעתי זוהי עיר חלומית, וביחוד זכרתי לטובה בית־קפה עם מזרקה בגן שנראה לי כפינה נשכחת מספורי אלף לילה ולילה.

כן, אומר הערבי, התגעגעתי הביתה. יש לי אשה, שני בנים ובת, שאותם לא ראיתי למעלה משנה.

אני לא רוצה לשאול אותו מה עשׂה בבראזיל, אבל אני מנחש שניסה לעשות עסקים ואולי לא הצליח ואולי לא רצה כמוני לשאת, גורלו של יהודי נודד והחליט לשוב לאדמתו.

אני מביט על הערבי הזה ומנסה להיות מנומס אליו. מגיש לו סיגריה, מציע לו כוסית. הוא מופתע כנראה להיתקל ביחס כזה מאיש הנושׂא דרכון ישראלי. אני אמנם נוהג בו בהגינות מופגנת, אם כי ברור לי שמחר או מחרתיים אולי יניחו בנו או בתו או אחיו או בן־דודו פצצה בקרן־רחוב ובני או בתי, אשתי או אני עלולים לשמוע בום גדול ולשקוע לתוך עולם שאין ממנו חזרה. והערבי הזה, השב לאדמתו, יושב לידי בשלווה ובביטחון שבקרוב יראה את עיר אבותיו ואת משפחתו. ואט־אט אני מתחיל לשׂנוא אותו ולקנא בו. כן, קינאה פראית… אני מקנא בשקט שלו, בקשר שלו לאדמת הארץ, כמה סבלנות יש לערבים האלה. כמה סבלנות… כמה ברור ומובן לו המקום אליו הוא נוסע. כאילו עמד להחזיר לעצמו חלק מגופו, מדמו. כמה נחות אני לעומתו. אני, שאינני יודע לאן אני חוזר וכבר שכחתי מנין באתי.

אני נזכר גם באותה סטודנטית ערביה מהגליל שהיכרתי בירושלים ונהגתי לשׂוחח עמה ארוכות. כשבאה לסדנא שלי לראשונה היטעתה אותי בעורה הלבן והקטיפתי וחשבתי לתומי שזאת נערה אנגליה או אמריקאית, אך כשהתחלנו לדבר נוכחתי שהיא ערביה ילידת הארץ. היתה בה גאווה לאומית טיבעית וראשה היה זקוף וביטחונה הפנימי אדיר.

נהגתי לשׂוחח עמה שעות ארוכות. רציתי להבין אותה, להבין אותם, לדעת במה הם שונים מאיתנו ואם אי פעם נוכל לחיות בשלווה זה בצד זה. היא ספרה לי על משפחתה, על החיים המדכאים והקרתניים בכפר הערבי, על רצונה להתקדם וללמוד מאיתנו את הדברים החיוביים. אך יחד עם זאת ידעתי שבלבה פנימה היא קנאית קיצונית וגם לא תהסס ביום מן הימים להיות למחבלת. שאלתי אותה מה היה קורה לו התאהב בה בחור יהודי. האם היתה משיבה לו אהבה, האם היתה מסוגלת לאהוב אותו בגלוי ואולי אף להתחתן עמו. כן, ענתה לי, אם היה אחד כזה הייתי נעתרת לו ולו במחיר חיי. אבל אני ערביה ואתם הלא פוחדים מאיתנו. אתם, הגברים הישראלים, רואים בנו משהו נחות, משהו שאין טעם להתקרב אליו. זאת כנראה גם הסיבה שכל־כך הרבה בחורים ערבים שוכבים עם יהודיות, כי נדמה להם שעצם המשגל עם יהודיה ישחרר אותם ממצבם הנחות בעיניהם. אבל אני יודעת שאני שייכת לכאן ואין בי שום רגשי נחיתות ואם ינסו לגרשני מכאן אשוב לאדמה הזאת, ואם אמות תשוטט רוחי בלילות בחלומותיכם ואתם תתעוררו מהם מזיעים ומבוהלים.

רחשתי לנערה הזאת חיבה אמיתית נטולת כל תשוקה מינית. למרות קנאותה המסוכנת נראתה בעיני אסתטית לאין ערוך מאותן יהודיות קנאיות המתרוצצות בטרוף ובעצבנות מהתנחלות להתנחלות. לאחר שׂיחה עמה אמרתי לעצמי לא פעם: מדוע אתה מתרפס אליה, מדוע אתה מראה לה סימני חולשה? מדוע אינך מגלה כלפיה שינאה ובוז? הרי מחר מסוגלת היא ליטול נשק ביד ולחסל אותך. תשובה הגיונית לא מצאתי ליחסי אליה, אך יכולתי להבין שהיא, בניגוד לרוב הבחורות היהודיות־הישראליות שפגשתי כאן, נתגלתה בעיני כדבר טיבעי, כמשהו מוצק ואמיתי השייך למקום הזה, כמו עץ זית, כמו פרי של צבר, כמו עץ תמר.

הטייס מודיע שאנו טסים עתה מעל לשווייץ. מתחתינו העיר ז’ניבה ומשמאל ניתן להשקיף על הרי המונט־בלאן. הרוח טובה, אנו טסים בגובה של עשׂרת אלפים רגל ובמהירות של למעלה מ־900 קילומטרים לשעה.

הזמן חולף באיטיות בקופסה הזאת העפה לה ברקיע בלא שאבין כיצד. אני מנסה לחשוב על ידידי שהשארתי בפאריס אבל הערבי שלידי מזכיר לי באכזריות את המקום אליו אני עומד להגיע בעוד כמה שעות. כרגע שותפים שנינו לאותו גורל מפני שחיינו תלויים בבורג קטן שאם יעוף לו יתפרק כל המטוס הזה. אך כשאשוב לשדה־התעופה שלכם שוב יחצוץ ביננו קיר שחור, קשה, בלתי חדיר. שוב נרגיש שנינו רצון נקם ותאווה לדם ושוב נאמר שלום זה לזה אך בליבנו פנימה נרצה במלחמה. כן, אותה מלחמה המותירה אחריה הרוגים ונכים, אלמנות ויתומים. כן, שם למטה שוב ניאבק שנינו על אותה קרקע, על אותה פיסת אדמה שמדרך הטבע בולעת את כולנו אליה.

הטייס מודיע שאנו חולפים מעל איטליה, אם נרצה לראות את החופים הרי הם נמצאים בצד שמאל.

הו, איטליה, איטליה האהובה עלי. מה לא הייתי נותן כדי לחיות כמה שנים טובות בין האנשים החביבים האלה, לצחוק אתם, לשיר אריות של אופרה ולאכול ספאגטי. מה איכפת לי היהודים, מה איכפת לי הערבים, המאבק ביניהם כל־כך משעמם, כל־כך חסר תקווה, מטומטם, אבסורדי, חסר תוחלת, בהמי, טיפשי, מעורר גועל. עלי להינתק מכל זה, לצאת מזה, לעצום את העינים ולתת למחשבה לזרום לה, ללא מעצורים, לתת למראות שבמוחי לזרום בחופשיות, ללא בקרה, בזרימה הסודית והנכונה.

עצמתי את עיני וכעת המראות מרצדים לנגד עיני בחופשיות. התמונות קופצות להן בעליזות, ואני עומד מן הצד ונהנה כאילו שבתי להיות ילד קטן. ואכן אני רואה ילד מאושר מטייל ביער כשעל ראשו זר עלי דפנה. הנה דבורים עליזות. הנה אמי מגישה את הסלט האהוב עלי על המדרגות, והנה נהר ודגים הקופצים מעל לפני המים. הנה רחובות מושלגים ומשטחי קרח וסקטים ללא ספור מחליקים מעצמם על המשטחים, והנה כלב חמוד אותו אוֹהב בכל נפשי והוא הולך אחרי. ולפתע הנמל של נאפולי צץ לנגד עיני. הנה הצי השישי, רחובות רומא, תעלות אמסטרדם, עמק יזרעאל, הר־הכרמל, נמל חיפה, האניה טראנסילבניה, שטר של חמש לירות ארץ־ישראליות. הנה מרצדס, הנערה מטאנג’יר, שנשקתי על שׂפתיה בסלמה מאחורי הבדון. והמראות נעים כבסרט־נע. מראה רודף מראה, כאילו כל הווייתי חדרה לתוך קליידסקופ מכושף והיא מתפצלת לאלפי רסיסים המתלכדים מיד והופכים לצורות נפלאות, מורכבות, מרהיבות, עשירות בצבעים. ואני מבחין בדמות המתקרבת אלי מתהומות, פניה סגולים וידיה אדומות, חזה כחול, עיניה זהובות. זוהי קליצ’י. ידעתי שאפגוש בו למרות שלא מצאתיו כששאלתי עליו בבית־החולים, הנה הוא עומד מול עיני ואני יודע שהוא חולה סרטן ואני אומר לעצמי שהצבעים האלה על גופו מקורם, ללא ספק, בהקרנות, אך קיליבי שתוי כדרכו וצוחק.

נכון, אני גוסס אך מוכרח הייתי לראות אותך מפני שהראית לי. הכאבים איומים, איומים אך מה זה חשוב. לפחות הספקתי למלא יעודי בחיים ולא נכנעתי. הם עשו לבסוף את התערוכה. האמנות שלי ניצחה, הוכחתי לעצמי שהדרך בה הלכתי היתה צודקת. אני צוחק אבל הכאבים חותכים בי כסכינים, לכן שמע לי: אל תתן לרוחך ליפול, היה נמר, אל תתן לצואה לדבוק בך! התרחק מן הקנאים ולך אל האדם. חפשׂ את האדם, רומם את רוחו, אל תבוז לו, היה נכון להמשיך לשׂאת את ההשפלות ואת הבוז, את הכאב ואת העוני, קח דוגמה ממני. אני מוסר לך כעת אנרגיה שאגרתי בחיי, דע לך שרק הדרך בה אנו בחרנו היא האמיתית. הבט כיצד אני נושׂא את הכאבים האיומים האלה וצוחק להם; וגם כעת, כשהחיים הולכים ואוזלים ממני, באתי לפגוש אותך בין איטליה לכרתים. בקרוב אשוב להקרנה האחרונה; בקרוב אבין את מהוּת הצבע ואת סוד היקום; ודע לך שלו הייתי צריך להתחיל הכוֹל מחדש, הייתי הולך באותה דרך, חי את אותם קשיים, מפלס לעצמי אותו נתיב. היה שלום, ידיד יקר, היה שלום ולהתראות.

הטייס מודיע: רבותי אנחנו מתקרבים, הכינו את ביגדי הים, הטמפרטורה המקומית מעל לשלושים מעלות. השמים בהירים, החוף נראה לעין, בקרוב ננחת.

המסע הזה הסתיים, שבתי לשום מקום.

• רחל זלוביץ
• ציפי טל
• שלי אוקמן
• אופירה צור
• יעל זילברמן
• צחה וקנין-כרמל
• גיורא הידש
• צאלה זילכה