וסכנת מוות דמיונית במוחו של המחבר

הימים עוברים במהירות קשה. כל רגע מקרב אותי לחזרה המפחידה, כלומר לנחיתה הרכה כביכול בשׂדה התעופה שלכם. בינתיים אני יושב כאן עם עקיבא בבית־קפה מול תחנת הרכבת אוסטרליץ, המובילה אלפי נוסעים לספרד, ועקיבא אומר לי: אתה רואה את הקפה הזה, אינני מסוגל להבין את עצמי, במשך שנה וחצי הייתי בא לכאן יום יום, יושב משעה עשׂר בבוקר עד ארבע אחר־הצהריים, ושותה כוס קפה אחת בלבד. הה, כמה שנאתי את בית־הקפה הזה. אף פעם לא הייתי מסוגל להבין מה מושך אותי לבוא לשבת כאן, עד שיום אחד נרפאתי וחדלתי לבקר בו.

– המלצר הזה, ממשיך עקיבא, אתה רואה אותו, ובכן אני משוכנע שזה שאטובריאן.

– הסופר, או הסטייק?

– לא, הסופר, הרי הוא נהג לשבת כאן לפני כמאה־וחמישים שנה.

– עקיבא, מה איתך, המלצר הזה הוא לא שאטובריאן; האיש הזה בסך הכול מלצר, ושאטובריאן היה סופר דגול, האם לא קראת את המסע שלו לירושלים?

– אני מסכים אתך שהסגנון שלו מצויין, אבל אל תשכח שסטנדאל תמיד בז לו, התייחס אליו בזלזול מוחלט. שאטובריאן היה לא יותר מעכבר מלוכני.

– הבעיה שלנו, אני אומר לעקיבא, היא הכסף. אילו היו ברשותנו לפחות מיליון דולאר היינו חושבים אחרת, נוהגים אחרת. אני מכיר טיפוס אחד בתל־אביב, שתמיד הולך לזונות, אפילו שהוא עשיר מאוד ובקלות היה יכול להשיג נערות הגונות כביכול. לא, הוא הולך לזונות, משלם להן, גומר והולך הביתה. שום רגש, לא משקיע שום מאמץ נפשי.

– כמו נפוליאון, מתלהב עקיבא, קרא אצל סטנדאל. בחדר המלחמה נהג לערוך ישיבות איסטרטגיות ובחדר הסמוך תמיד המתינה לו איזו שׂחקנית מפורסמת של הקומדי־פראנסז. תאר לעצמך, נפוליאון פונה למיורא או לקלבר: הכן לי את חיל הפרשים, אני חוזר תיכף ומייד, נכנס לחדר הסמוך, עולה על השׂחקנית, גומר במהירות הבזק וחוזר לחדר המלחמה. ובכן, מיורא, מצאתי את הפתרון, נוותר על הפרשים ומעתה נשתמש אך ורק בתותחנים. וכל זה, מובן מאליו, בגלל התחתונים של השׂחקנית.

– מה פתאום, באותה תקופה הן לא לבשו תחתונים.

– מה שהפריע לי בישׂראל, מתפרץ לפתע עקיבא ומתחיל לרוץ בתוך בית־הקפה לתדהמתם של המלצר ושל הלקוחות, היו הכלבים. אני מתכוון לכלבי המשטרה. בשעה שהתחלתי להסריט עם המצלמה של הצבא דווקא את הטירונים המתגייסים למשטרה. עד כמה שאני מבין כלבי המשטרה התנגדו לכך בתוקף בטענה שלמשטרה מגיעה הזכות להיות מצולמת על־ידי מסרטה השייכת לכוחות המשטרה בלבד. זה היה למעשׂה עניין עקרוני ואדמיניסטראטיבי… אחר־כך המאלף שיחרר מהרצועה שלושה כלבים שחורים ואנטיפאטיים שהתנפלו עלינו וקרעו לנו את הבגדים ונעצו את שיניהם בבשׂרנו והסימנים נראים עד היום… הבט על המצח שלי… והיתה עוד נקודה שחסמה את דרכי אל התהילה וזה החיוורון… אתה מצהיב בגלל הכבד החולני שירשת מאבותיך שהתגלגלו אלפי שנים כאן באירופה ושניצלו ממגיפות הדבר בגלל השולחן הערוך ובגלל אלה שחוזרים בתשובה מלאה מכיוון שלא ידעו לענות על השאלה הקשה והמהותית והמשמעותית: מה השעה אדוני, מה השעה!

כשיצאנו מבית־הקפה לאחר ששילמנו, והמלצר שאטובריאן משך בכתפיו ירדנו לסינה, לטייל על המזח עד לנוטרדאם.

– אני מכיר פינה סודית, לחש עקיבא, שבה נוכל למצוא חפצים אבודים שמשו אותם מהסינה. שכחתי לספר לך, אני עובד עכשיו בתור צוללן מטעם עיריית פאריס. אני אוסף חפצים חסרי כל ערך כמו בסיפוריו של ז’אן ז’נה. הגענו ליד הנוטרדאם והתחלנו לחפור בור עמוק. עקיבא ירד לתוכו ואני בעקבותיו. למעשׂה חדרנו למינהרה שהובילה אותנו עד הפנתיאון. כשניצבנו למעלה, לאחר שכמעט זחלנו מפאת המעבר הצר, נשמנו עמוק לריאותינו את האוויר הלילי של הרובע הלאטיני. לפתע שמענו קול חשמלי שבא מכיוון המנהרה, שדרכה זחלנו קודם לכן. הקול נשמע בערך כך – “תזזזזזזז… תזזזזז… תזזזזזזז… תזזזזזז”. מתוך סקרנות רציתי לשוב אל המנהרה, אך עקיבא אסר עלי. וכשהרמתי את ראשי נוכחתי שאנחנו עומדים ליד בית־מלון הנקרא משום מה “הוטל דה גראנדזום”, שפירושו בעברית הוא “המלון של אישים דגולים”… רצינו להיכנס פנימה, אך להפתעתנו הבחנו שהמלון ריק מאדם והדלת סגורה היטב ועלטה כבדה

שׂוררת שם.

– איש לא גר במלון הזה, פסק עקיבא. היינו עייפים והתיישבנו על המדרכה וחיכינו עד חמש לפנות בוקר. ייתכן שנמנמנו קצת, כי פתאום פקחתי את עיני וראיתי שהבניינים האדירים, כולל הפנתיאון, הפכו לקטנים ביותר ואילו שנינו גבהנו באופן מפחיד ומשונה. וכך כמו שני גוליברים מוזרים הלכנו איש לדרכו. אני למלון של “בנות הברית” ועקיבא לגן הבוטאני ולאשתו ז’אנין.

האמת היא שאף פעם לא אהבתי לגור בבתי־מלון, משום מה הייתי זקוק כמעט באופן תת־הכרתי לחום משפחתי. כיום אני מוכן להודות שזאת תכונה טפשית למדי, המסמלת רצון עז לרכושנות. בעלת בית־המלון סיפרה לי שאצלה גרו במשך 30 שנה מהגרים פוליטיים ואפילו ניצולים שבאו ישר ממחנות ההשמדה.

כעת, לאחר שהתבגרתי אני תופשׂ שהצדק היה עמם. לא לרכוש כלום ולא להיות קשור לכלום. לבזבז כסף עד הפרוטה האחרונה ולהיות מוכן להיעלם בכל רגע מעל פני האדמה הזאת ולחיות עד קצה היכולת הפיסית והנפשית שלך.

כשאני שב לבית־המלון בשתים אחרי חצות, שותה את המים המינראליים ומתבונן בחלונות האחוריים של בית־החולים הצבאי שהגורל העיוור הציב מולי, קשה לי להירדם בפאריס. חבל להפסיד כל רגע. אני יודע שבמונפארנאס החיים עדיין זורמים וכך בפיגאל או ברובע הלאטיני והנה אני תקוע כאן בחדר הזה ופתאום אין לי חשק להשתולל כמו בשנים עברו. ממול החשמל דולק בכמה חדרים. אני מבחין בכמה חולים שאינם מסוגלים להירדם ומתרוצצים בחדרם. אינני מסוגל ליצור מגע עמם, מפאת המרחק הרב. אך להפתעתי הגמורה, ברגע שהפעלתי חושים טלפאטיים שתירגלתי אותם במשך שנים, הצלחתי לנהל שׂיחה אחת ויחידה עם חולה מיוחד במינו, גנראל צרפתי שאת פניו לא יכולתי כלל וכלל לראות. והנה תמצית השׂיחה כפי שרשמתי אותה במוחי.

אני: מי אתה?

הוא: גנראל, גנראל אמיתי, בשׂפה שלכם אלוף.

אני: אתה יודע עברית?

הוא: מובן מאליו, מאז שאני שוהה כאן למדתי 58 שפות וכיוון שהעברית הפכה להיות שׂפה צבאית, מיהרתי ללמוד גם את הלשון הזאת.

אני: מה שמך?

הוא: ד’ארטיניאן.

אני: בלתי אפשרי, ד’ארטיניאן הוא גיבור של אלכסנדר דיומא משלושת המוסקטרים.

הוא: נכון, אתה צודק. אך זאת האמת. שמי ד’ארטיניאן, אבל לא אלכסנדר דיומא המציא אותי אלא אלכסנדר הגדול, אותו ברנש שנולד במאקדוניה והיה לו סוס יפה בשם בוקפאלוס, שנהפך אחר־כך לטנק, אני מקווה שקראת את אובידיוס.

אני: כן, את אמנות האהבה שלו.

הוא: על איזו אהבה אתה מדבר. אני מתכוון לאותו ספר בו הוא מוכיח שחור על גבי לבן שנמר אמיתי עלול ליהפך בתנאים מסויימים לזבוב וזבוב אמיתי לראש ממשלה.

אני: אתה מתכוון לבעלזבוב.

הוא: בדיוק לבעלזבוב הנובר בחרא אך יש לו כנפיים וההמון המטומטם חושב שהוא פרפר.

אני: מדוע אתה שוכב בבית־חולים?

הוא: נפצעתי בסוריה בקרב נגד המכבים.

אני: אתה מתכוון ללא ספק למכּבּים במובן הצרפתי של המלה (בצרפתית בסלנג המלה מַכּבּה פירושה פגר).

הוא: לא, נלחמתי נגד המכבים, המכבים האמיתיים, בזמן מלחמת העולם השנייה שרתתי תחת הדגל של ממשלת וישי, שיתפנו פעולה עם הנאצים. הה, איזה מדים יפים היו להם ומונחים כל כך טוב על הגוף והמשמעת אצלם… איזה תענוג… פקודה זאת פקודה… מפקד זה מפקד… חייל זה חייל… לזה אני קורא צבא… לא לברדק… לצבא עממי, לבארבאריזם… אני קלאסי אדוני בהשקפותי הצבאיות… קלאסי… נפצעתי, כן. קיבלתי כדור במוח ומאז אני משול לצמח וזה מנוגד לטבע שלי כיוון שנולדתי באלג’יריה באקלים מדברי מובהק.

אני: אבל דה־גול הבין אתכם.

הוא: נכון, הבין ודפק אותנו וגזל מאתנו את כל הרכוש. זה מה שיקרה גם לכם.

אני: למי?

הוא: לכם הישראלים.

אני: סלח לי. אני לא רואה את עצמי כישראלי. אני מהגר רומני שבמקרה הגיע לאסיה בגיל 16.

הוא: שרתת שם בצבא?

אני: מובן.

הוא: זה מוצא חן בעיני. אני מעריץ את הצבא שלכם. עקבתי אחר כל המלחמות שניהלתם נגד הערבים. שׂרטטתי במוחי את כל מפות הקרב וקראתי בקשר טלפאטי את כל הספרות הצבאית העניפה שיצאה לאור אצלכם… כמה ספרים נפלאים… לא לשווא אתם נקראים עם הספר… אדוני… עשׂיתם נפלאות. הרשה לי ללחוץ באופן דמיוני את ידך… נפלאות… יחד עם זאת אני מטיל ספק ביכולתכם לעמוד מול צבא מאורגן ובעל מוטיבאציה והשכלה נכונה, ואל נטעה, אני מתכוון אך ורק להשׂכלה צבאית. יתר הספרים יכולים מצידי לשמש כנייר טואלט… אבל עובדה שבינתיים הצלחתם.

אני: הבעיה הזאת חדלה מזמן לעניין אותי.

הוא: מפני שאינך איש צבא כמוני. נקלעת לשם במקרה וזה מזלך… אך, אמור לי דבר אחר שמעניין אותי ואיני יכול להשׂיג כאן את המידע עליו… מה מצאתם במצרים? אצלנו, למשל, שמפוליאון הצליח לפענח את כתב החרטומים. ואתם מה גיליתם… איזו בשׂורה הבאתם לאנושות?

אני: אני יכול לדבר אך ורק על נסיוני האישי. כשהייתי במדבר סיני באבו־עגילה בגיל 20 מצאתי אך ורק צבאות אדירים של כינים שקפצו מתוך השׂמיכות שלקחנו שלל מהצבא המצרי. והאמן לי, בלילות הם הטרידו אותי קשות ולא הניחו לי לישון. אבל אתה, אדוני הגנראל, אמור לי, ממה אתה סובל ומדוע אתה מאושפז?

הוא: הה… הרשה לי להזיל דמעה, אם כי בתור גנראל אסור לי לגלות רגשנות יתירה. אמרתי לך כבר, אני צמח. כבר מאה שנה. כדור פגע במוח שלי ואני נמצא במצב של תרדמה… לא מת ולא חי. איני מסוגל לדבר ואינני מסוגל לאכול. בהתחלה הזינו את גופי באמצעות צינורות, אך לבסוף החליטו, מתוך מניעים הומאניטאריים, לנתק את הצינורות מגופי ולהניח לי למות. וראה זה פלא, למרות שזה מנוגד לכל מדע הרפואה המשכתי לחיות והדבר נחשב לנס בעיני הרופאים והנהגת המדינה. תאר לעצמך, אפילו דה־גול (זה שעל שמו בנו עכשיו שׂדה־תעופה) ביקר כאן, כרע ברך, נשק את לחיי ותקע לתוך בשׂרי סיכה מזהב וציווה להפוך את חדרי למוזיאון לאומי כמו הלובר.

אני: חייבים לשלם בעד הכניסה?

הוא: כמובן… אחרת היו ממיתים אותי מזמן. התופעה שלי משמשת כאתר תיירות. אני מכניס כסף לאוצר המדינה… אמנם ביום ראשון הכניסה חינם ובאמצע השבוע תלמידים וסטודנטים מקבלים הנחה. בן כמה אתה?

אני: לצערי הרב אינני יכול לקבל יותר הנחות.

הוא: אז בוא לבקר אותי ביום ראשון, למרות שהצפיפות נוראה ויפאנים מצלמים אותי בלי הרף, אם כי עלי להודות שהם תמיד מתנצלים. יצורים כל כך מנומסים. אתה מסוגל להבין אותם?

אני: לא, אבל אבקש ממך לענות לי על שאלה אחרת: האם תהיה עוד מלחמה?

הוא: ודאי. איזו שאלה. האם אתה מטיל ספק בכך? ועוד איך תפרוץ מלחמה. לא משׂחק ילדים כמו אצלכם במזרח־התיכון, אלא מלחמה של ממש עם פצצות אטום ומימן וחנקן… מה זה עולה על דעתך; שאת הפצצות האלה יצרו בכדי שתרקבנה במחסנים. לא, לא ולא. הבט סביבך… כמה בני־אדם עצובים וממורמרים. סירסו להם את טיבעם האמיתי. הם זקוקים להרס והם יביאו את ההרס. אמנם אני תיכננתי מערך הגנתי מפואר ואני משוכנע שבעזרתו נוכל לרמוס את האויב, אך אין באפשרותי לבשר זאת לאנושות. לכן אני מבקש ממך, מכיוון שאתה האיש היחידי שהצליח ליצור עמי קשר טלפאטי, אני מבקש ממך שתעביר את המידע שלי הלאה ואני מבטיח לך שתירשם בספרי ההיסטוריה כשאול התרסי שקם לתחיה.

אני: אבל אתה אינך ישו.

הוא: מובן שאינני ישו. בסך הכל הייתי צריך להופיע בתפקיד של ד’ארטיניאן, אך הבמאי שיגע לי את השׂכל. הוא רצה לשבור אותי. עשׂינו חזרות למעלה מחמישה חודשים. הוא התעלל בי, רצה ממני דברים בלתי אפשריים. לבסוף מעדתי, הרבצתי לו לעיני כל השׂחקנים, אחר־כך התפשטתי עירום ורצתי ברחובות פאריס עד למגדל אייפל, עליתי עד לגג המגדל וקפצתי למטה. המוח שלי נשפך החוצה ולמעשׂה אני כמעט רוח רפאים. השיחה הזאת אתך סחטה ממני את כל הכוחות. עזוב אותי במנוחה ולך כבר לישון, לילה טוב.