ז’ראר הסיע אותי לשׂדה התעופה. קמתי בקושי רב, מטושטש ביותר לאחר שלילה קודם רציתי לבלוע את כל העיר בטרם אנוס ממנה. בריצה מטורפת התלבשתי, התגלחתי, ירדתי במדרגות עם חבילות ומזוודה ביד. בעומדי בפתח הדלת נזכרתי שהשארתי כמה חפצים חסרי ערך בחדר, אך כדרכי לא שבתי לאספם ויצאתי לדרך.

רק לפני כמה שעות ביליתי במוֹנְמָארְטְרֶה. אַרְלֵט ערכה לכבודי מסיבה אצל ציירת הגרה שם והייתי מוקף אנשים מקסימים.

את ארלט פגשתי במקרה יומיים קודם לכן. ידעתי שהיא מחפשת אותי ואף היא שמעה מלואיז ורוז’ה שחשוב לי לראותה, אך משום מה דרכינו לא הצטלבו והחמצנו האחד את השניה. והנה, שלשום ראיתי אותה, יושבת ליד הדלפק של “סֶלְקְט” ושותה כוסית לא האמנתי למראה עיני. התחבקנו. ארלט, אמרתי, אני מחפש אותך מזה חודשיים והנה, יומיים לפני טיסתי אני מוצא אותך כאן באורח מקרי לגמרי.

– זה לא מקרה, ענתה, הייתי צריכה לנסוע אל מחוץ לעיר אך משהו בליבי אמר לי שעלי להיכנס לכאן והנה הופעת, מה שלומך?

– ומה שלומך?

– שלומי כשלומך, ענתה.

צחקנו.

אני בוחן אותה במבטי. לגופה שמלה רחבה וסביב צווארה היא עונדת שרשרת חרוזים ועדיים כאילו הפכה למגדת עתידות. אני שׂמח לראות את האשה הזאת. בכלל, הגעתי למסקנה שבעולם בו אני חי הפגישות אינן מקריות וכל אדם שאני נתקל בו חייב הייתי לפוגשו. אני מאמין שכלל זה קיים לגבי כל האנשים. משהו נסתר, בלתי מובן, שאין לנו שליטה עליו, מקרב אותנו זה לזה ומפגיש בינינו.

ארלט, במאית בשנות ה־50 לחייה. בנעוריה הכירה את מיטב הסופרים והבמאים הצרפתיים. בין ידידיה האישיים ניתן למנות את ז’אנה, את רוז’ה בלין, את סארטר ועוד רבים דוגמתם שהשפיעו על המחשבה האירופית במאה ה־20. היא עצמה אישיות מסובכת ומפחידה, קשה כפלדה, הרפתקנית מלידה ובעלת כושר הבחנה נדיר לבני־אדם. ידוע לי שרבים אינם סובלים אותה ויש הפוחדים מפניה, אך אני חבבתיה תמיד. היא שהבאתני לראות את ה“ליוינגתיאטר” (התיאטרון החי), דבר ששיחרר אותי לחלוטין מהתלות שהיתה לי בתיאטרון האבסורד, ולמדתי שקיימת בתיאטרון שׂפה חדשה, שפה המאפשרת לך להגיע אל האדם, להציגוֹ בכל כיעורו ובכל עוצמתו בלי חשש שתיראה פאתיטי, מגוחך, מגזים או חסר־מעצורים. למדתי שעלי ללכת עד קצה גבול היכולת הנפשית והפיסית שלי ולנסות כל הצגה חדשה. לשבור את השׂיא של עצמי כאילו הייתי רץ אולימפי המתמודד לא עם בני־אדם אלא עם אלים, שדים וחיות־יער.

כבר באותו ערב סחבה אותי ארלט אל אמהּ לארוחת־הערב. בדרך סיפרה לי על תופעה חדשה – “הפילוסופים החדשים”. רובם ככולם יהודים. היא פגשה בהם לפי כחודש בארוחה שיזמה, ועדיין היתה מזועזעת מהתנהגותם ומן הדברים ששמעה מהם.

תאר לעצמך, אומרת ארלט בשטף דיבורה, תאר לך, כולם לבושים לפי מיטב האופנה, תספורתם קצרה, התנהגותם שחצנית והם מדברים ללא הרף על כך שבני־האדם חייבים להאמין באלוהים. מילא, על אלוהים עוד הייתי מוחלת להם, אבל טענתם היא שרק אלוהי ישׂראל הוא הצודק והגדול מכולם. גם משטות זאת הייתי מוכנה להתעלם, אם כי כקאתולית שאיננה מאמינה כלל אני יכולה להסיק שאלוהים הוא מושׂג ואיננו שייך דוקא ליהודים, והוא ברא את העולם זמן רב לפני שאברהם ניתץ את פסלי אביו, אבל נניח סוגיה זאת לישועים ולרבנים, מה שאני לא יכולה לקבל מטרטיופים אלה היא העובדה שהם מהללים את אלוהי ישׂראל בעוד שהם יושבים להם כאן ואינם ממלאים את המצווה האלמנטארית של היהודים –

לחיות בישׂראל.

– אני מבין את סלידתך, ארלט, אני מכיר את השובבים האלה. הם שורצים בישראל בכל מקום. יש בהם משהו מאוס: מצד אחד הם רוצים ליהנות מכל משמני הגשמיות, ומצד שני הם מצאו בוס חדש בשם אלוהי ישׂראל. זאת שאלה של אופנה. להיתלות באלוהים היה מאז ומתמיד ביזנס מצויין עבור נביאי השקר.

ארלט מספרת לי שאמה חולת סרטן ומתקרבת לגיל שמונים.

– אני דואגת לה כמו לילדה קטנה אך היא אשה אמיצה ולא תוותר בקלות. המוות ישיג אותה עומדת על שתי רגליה.

ואכן, אנו פוגשים את אמה בבית־קפה והיא לבושה בטעם רב ונראית צעירה ממש. עיניה יוקדות וחכמות. אנו יושבים.

– מה תשתה, שואלת האם?

– כלום, מים מינרלים.

– לא משהו חריף?

– לא, אני פוחד, הקיבה שלי הרוסה.

– אתה פוחד, מחייכת האם, פוחד? אתה יודע, אני מקבלת הקרנות כל יום והנה, למרות שהרופא אסר עלי, אני לא חוששת משום משקה חריף.

אני נבוך. במצבה היא מתנהגת כמו חייל אמיץ שאיננו חושש להסתער בידיים ריקות מול אוייב חזק ומצוייד ממנו.

שותים כוסית קאלאבאדוס.

– אתה מכיר איש בשם פלאטו שרון?

– לצערי כן, אמא מארגו, אבל לא אישית. את יודעת, המקום שאני גר בו צר וקטן. ואין לאן להימלט מריח כבד כל־כך.

– הוא רושש אותנו.

– איך?

– אתה זוכר את הבית שלנו בן ארבע הקומות בריו דיקארט? ובכן, קבלתי עבורו משכנתא קטנה, כנראה לא חוקית, ויום אחד, בלא שידעתי על כך נמכר ביתי שלוש פעמים במכירה פומבית. כאן, להפתעתי, פורצת אמא מארגו בצחוק עליז ומצלצל.

– הבט עליה, זועמת ארלט, הבט, אני לו יכולתי, הייתי תוקעת לו לנבל סכין בלב, והיא, שסובלת בגללו – צוחקת.

– ארלט, ארלט הקטנה שלי, אני באמת לא שׂונאת אותו. עכשיו כשאני בדרכי אל גן־העדן או אל הגיהינום, אני תופשת שאיש זה פשוט לא יותר מושחת מאחרים, רק שהוא הצליח לסדר אותם לפי הכלל הקדוש של “הגונב מגנב פטור”.

– בינתיים, אני מוסיף, הצדק מוכרח לנצח.

– הצדק של מי? שואלת אמא מארגו. טוב, ועד שהצדק ינצח, בואו לדירתי הקטנה. הארוחה מוכנה.

אנחנו ניגשים לדירתה שהיא אכן פעוטה ביותר. מתיישבים לאכול, ובאמצע הארוחה חשה אמא מארגו כאב אימים, ואני רואה במו עיני כיצד היד שלה נעשית כחולה וכאבה כה עז עד שאני מסוגל לחוש אותו מפלח גם את גופי.

אמא מארגו איננה מתלוננת. בקושי היא משמיעה יבבה חלוּשה. אנחנו אובדי עצות.

– זה בגלל ההקרנות. הכאב חוזר. זה יעבור, אתם תראו שזה יעבור, הכרזתי מלחמה נגד הסרטן הזה, ואנצח! למחרת בערב לוקחות אותי אמא מארגו וארלט בטכסי עד מונמארְטְרֶה, ואני מגלה שהן הכינו לי סעודת פרידה על חשבונה של ציירת מצליחה, מקסימה ומפורסמת הגרה ברובע זה.

לציירת, שגילה למעלה מ־40, אך גופה כשל נערה, מאהב צעיר לבוש בקפידה המציג עצמו כמחזאי. הם מאכילים אותי שבלולים וסטייקים מפולפלים, גבינות וגלידות ויינות משובחים. לאחר הסעודה עולים לדירתה של הציירת לחזות בנוף והיא פותחת לכבודי בקבוק שאמפניה. אחר־כך אנו שותים ג’ין. אני חש בלבי התרוממות־רוח וצער. צער על שעלי לעזוב את העיר הזאת, את האנשים האלה. אנחנו מכריזים כולנו בעליצות שעלינו לכתוב מחזה משותף שייקרא “אסור לתת לרשעים לנצח” והם ממשיכים לפטם אותי בעוגות ובגבינות טובות ואני אומר לעצמי שיתכן כי כך מגישים את הסעודה האחרונה לנידון למוות בטרם הוצאתו להורג כי בעוד כמה שעות אפרד מן העיר, וכל פרידה משולה למוות.

בשלוש לפנות בוקר, כשראשי סחרחר עלי אני נכנס ל“ג’אקיס באר סלון” להיפרד מידידים. אני מתחבק עם לואיז ויאניק, עם ויקטור וקאנאס. טופן הרומני שתוי מאוד כהרגלו, מפסיק את חיזורו אחר אחת שתויה כמותו, וכמעט מכה אותי: אתה חייב לחזור לכאן! אתה יודע שתשוב, אתה חלק מאיתנו, אתה לא שייך להם! אתה חלק מאיתנו!

בדרך לשׂדה־התעופה מספר לי ג’ראר על אחיו המצליח בעסקים. עליך להבין אותנו, באנו מעוני ושנינו החלטנו לא לשוב אליו יותר.

אנו נפרדים. הפרוזדורים הארוכים של שׂדה־התעופה בולעים אותי בתוכם והמדרגות הנעות מובילות אותי על למטוס העומד להמריא.

אנחנו טסים מעל שיכבה עבה של עננים. מצאתי מקום ליד החלון ולידי יושב גבר כבן 50 בעל חזות מזרחית מובהקת. יש לו שׂפם קטן וחליפתו נראית לי, משום מה, מונחת עליו בקפידה רבה מדי. מחליפים כמה מלות נימוס ועד מהרה אני מגלה שהוא ערבי תושב רמאללה החוזר לאחר שהות של שנה בבראזיל.

רק זה היה חסר לי. רק נכנסתי למטוס המוביל אותי לארץ שלכם והנה נפלתי ללב הבעיה היהודית־ערבית. אני אומר בליבי שלא אשוחח עימו על פוליטיקה. בפאריס נדרתי לעצמי שאשתדל עד כמה שניתן לא להיגרר לוויכוחים פוליטיים ולנסות לחיות את חיי ולא לדאוג לעתיד האיזור ולקנא ללא הרף בתנאים המועדפים של הטפילים המקצועיים הכואבים את כאב האומה ומטפחים בשקידה את צמודיהם. הה, כמה מאסתי בפרצופיכם, ביפהפיות הנפש שלכם, במלחמותיכם, בשלום עכשיו ושלום אתמול ושלום מחר, בגוש־אמונים, בגוש־ביצים וביוחנן מגוש־חלב. אתם, חתיכות חרא משני המחנות המדקלמים ללא הרף סיסמאות. רק דבר אחד שכחתם בדרך, רק דבר אחד: את האדם! אני מספר לערבי שפעם ביקרתי בראמללה ולדעתי זוהי עיר חלומית, וביחוד זכרתי לטובה בית־קפה עם מזרקה בגן שנראה לי כפינה נשכחת מספורי אלף לילה ולילה.

כן, אומר הערבי, התגעגעתי הביתה. יש לי אשה, שני בנים ובת, שאותם לא ראיתי למעלה משנה.

אני לא רוצה לשאול אותו מה עשׂה בבראזיל, אבל אני מנחש שניסה לעשות עסקים ואולי לא הצליח ואולי לא רצה כמוני לשאת, גורלו של יהודי נודד והחליט לשוב לאדמתו.

אני מביט על הערבי הזה ומנסה להיות מנומס אליו. מגיש לו סיגריה, מציע לו כוסית. הוא מופתע כנראה להיתקל ביחס כזה מאיש הנושׂא דרכון ישראלי. אני אמנם נוהג בו בהגינות מופגנת, אם כי ברור לי שמחר או מחרתיים אולי יניחו בנו או בתו או אחיו או בן־דודו פצצה בקרן־רחוב ובני או בתי, אשתי או אני עלולים לשמוע בום גדול ולשקוע לתוך עולם שאין ממנו חזרה. והערבי הזה, השב לאדמתו, יושב לידי בשלווה ובביטחון שבקרוב יראה את עיר אבותיו ואת משפחתו. ואט־אט אני מתחיל לשׂנוא אותו ולקנא בו. כן, קינאה פראית… אני מקנא בשקט שלו, בקשר שלו לאדמת הארץ, כמה סבלנות יש לערבים האלה. כמה סבלנות… כמה ברור ומובן לו המקום אליו הוא נוסע. כאילו עמד להחזיר לעצמו חלק מגופו, מדמו. כמה נחות אני לעומתו. אני, שאינני יודע לאן אני חוזר וכבר שכחתי מנין באתי.

אני נזכר גם באותה סטודנטית ערביה מהגליל שהיכרתי בירושלים ונהגתי לשׂוחח עמה ארוכות. כשבאה לסדנא שלי לראשונה היטעתה אותי בעורה הלבן והקטיפתי וחשבתי לתומי שזאת נערה אנגליה או אמריקאית, אך כשהתחלנו לדבר נוכחתי שהיא ערביה ילידת הארץ. היתה בה גאווה לאומית טיבעית וראשה היה זקוף וביטחונה הפנימי אדיר.

נהגתי לשׂוחח עמה שעות ארוכות. רציתי להבין אותה, להבין אותם, לדעת במה הם שונים מאיתנו ואם אי פעם נוכל לחיות בשלווה זה בצד זה. היא ספרה לי על משפחתה, על החיים המדכאים והקרתניים בכפר הערבי, על רצונה להתקדם וללמוד מאיתנו את הדברים החיוביים. אך יחד עם זאת ידעתי שבלבה פנימה היא קנאית קיצונית וגם לא תהסס ביום מן הימים להיות למחבלת. שאלתי אותה מה היה קורה לו התאהב בה בחור יהודי. האם היתה משיבה לו אהבה, האם היתה מסוגלת לאהוב אותו בגלוי ואולי אף להתחתן עמו. כן, ענתה לי, אם היה אחד כזה הייתי נעתרת לו ולו במחיר חיי. אבל אני ערביה ואתם הלא פוחדים מאיתנו. אתם, הגברים הישראלים, רואים בנו משהו נחות, משהו שאין טעם להתקרב אליו. זאת כנראה גם הסיבה שכל־כך הרבה בחורים ערבים שוכבים עם יהודיות, כי נדמה להם שעצם המשגל עם יהודיה ישחרר אותם ממצבם הנחות בעיניהם. אבל אני יודעת שאני שייכת לכאן ואין בי שום רגשי נחיתות ואם ינסו לגרשני מכאן אשוב לאדמה הזאת, ואם אמות תשוטט רוחי בלילות בחלומותיכם ואתם תתעוררו מהם מזיעים ומבוהלים.

רחשתי לנערה הזאת חיבה אמיתית נטולת כל תשוקה מינית. למרות קנאותה המסוכנת נראתה בעיני אסתטית לאין ערוך מאותן יהודיות קנאיות המתרוצצות בטרוף ובעצבנות מהתנחלות להתנחלות. לאחר שׂיחה עמה אמרתי לעצמי לא פעם: מדוע אתה מתרפס אליה, מדוע אתה מראה לה סימני חולשה? מדוע אינך מגלה כלפיה שינאה ובוז? הרי מחר מסוגלת היא ליטול נשק ביד ולחסל אותך. תשובה הגיונית לא מצאתי ליחסי אליה, אך יכולתי להבין שהיא, בניגוד לרוב הבחורות היהודיות־הישראליות שפגשתי כאן, נתגלתה בעיני כדבר טיבעי, כמשהו מוצק ואמיתי השייך למקום הזה, כמו עץ זית, כמו פרי של צבר, כמו עץ תמר.

הטייס מודיע שאנו טסים עתה מעל לשווייץ. מתחתינו העיר ז’ניבה ומשמאל ניתן להשקיף על הרי המונט־בלאן. הרוח טובה, אנו טסים בגובה של עשׂרת אלפים רגל ובמהירות של למעלה מ־900 קילומטרים לשעה.

הזמן חולף באיטיות בקופסה הזאת העפה לה ברקיע בלא שאבין כיצד. אני מנסה לחשוב על ידידי שהשארתי בפאריס אבל הערבי שלידי מזכיר לי באכזריות את המקום אליו אני עומד להגיע בעוד כמה שעות. כרגע שותפים שנינו לאותו גורל מפני שחיינו תלויים בבורג קטן שאם יעוף לו יתפרק כל המטוס הזה. אך כשאשוב לשדה־התעופה שלכם שוב יחצוץ ביננו קיר שחור, קשה, בלתי חדיר. שוב נרגיש שנינו רצון נקם ותאווה לדם ושוב נאמר שלום זה לזה אך בליבנו פנימה נרצה במלחמה. כן, אותה מלחמה המותירה אחריה הרוגים ונכים, אלמנות ויתומים. כן, שם למטה שוב ניאבק שנינו על אותה קרקע, על אותה פיסת אדמה שמדרך הטבע בולעת את כולנו אליה.

הטייס מודיע שאנו חולפים מעל איטליה, אם נרצה לראות את החופים הרי הם נמצאים בצד שמאל.

הו, איטליה, איטליה האהובה עלי. מה לא הייתי נותן כדי לחיות כמה שנים טובות בין האנשים החביבים האלה, לצחוק אתם, לשיר אריות של אופרה ולאכול ספאגטי. מה איכפת לי היהודים, מה איכפת לי הערבים, המאבק ביניהם כל־כך משעמם, כל־כך חסר תקווה, מטומטם, אבסורדי, חסר תוחלת, בהמי, טיפשי, מעורר גועל. עלי להינתק מכל זה, לצאת מזה, לעצום את העינים ולתת למחשבה לזרום לה, ללא מעצורים, לתת למראות שבמוחי לזרום בחופשיות, ללא בקרה, בזרימה הסודית והנכונה.

עצמתי את עיני וכעת המראות מרצדים לנגד עיני בחופשיות. התמונות קופצות להן בעליזות, ואני עומד מן הצד ונהנה כאילו שבתי להיות ילד קטן. ואכן אני רואה ילד מאושר מטייל ביער כשעל ראשו זר עלי דפנה. הנה דבורים עליזות. הנה אמי מגישה את הסלט האהוב עלי על המדרגות, והנה נהר ודגים הקופצים מעל לפני המים. הנה רחובות מושלגים ומשטחי קרח וסקטים ללא ספור מחליקים מעצמם על המשטחים, והנה כלב חמוד אותו אוֹהב בכל נפשי והוא הולך אחרי. ולפתע הנמל של נאפולי צץ לנגד עיני. הנה הצי השישי, רחובות רומא, תעלות אמסטרדם, עמק יזרעאל, הר־הכרמל, נמל חיפה, האניה טראנסילבניה, שטר של חמש לירות ארץ־ישראליות. הנה מרצדס, הנערה מטאנג’יר, שנשקתי על שׂפתיה בסלמה מאחורי הבדון. והמראות נעים כבסרט־נע. מראה רודף מראה, כאילו כל הווייתי חדרה לתוך קליידסקופ מכושף והיא מתפצלת לאלפי רסיסים המתלכדים מיד והופכים לצורות נפלאות, מורכבות, מרהיבות, עשירות בצבעים. ואני מבחין בדמות המתקרבת אלי מתהומות, פניה סגולים וידיה אדומות, חזה כחול, עיניה זהובות. זוהי קליצ’י. ידעתי שאפגוש בו למרות שלא מצאתיו כששאלתי עליו בבית־החולים, הנה הוא עומד מול עיני ואני יודע שהוא חולה סרטן ואני אומר לעצמי שהצבעים האלה על גופו מקורם, ללא ספק, בהקרנות, אך קיליבי שתוי כדרכו וצוחק.

נכון, אני גוסס אך מוכרח הייתי לראות אותך מפני שהראית לי. הכאבים איומים, איומים אך מה זה חשוב. לפחות הספקתי למלא יעודי בחיים ולא נכנעתי. הם עשו לבסוף את התערוכה. האמנות שלי ניצחה, הוכחתי לעצמי שהדרך בה הלכתי היתה צודקת. אני צוחק אבל הכאבים חותכים בי כסכינים, לכן שמע לי: אל תתן לרוחך ליפול, היה נמר, אל תתן לצואה לדבוק בך! התרחק מן הקנאים ולך אל האדם. חפשׂ את האדם, רומם את רוחו, אל תבוז לו, היה נכון להמשיך לשׂאת את ההשפלות ואת הבוז, את הכאב ואת העוני, קח דוגמה ממני. אני מוסר לך כעת אנרגיה שאגרתי בחיי, דע לך שרק הדרך בה אנו בחרנו היא האמיתית. הבט כיצד אני נושׂא את הכאבים האיומים האלה וצוחק להם; וגם כעת, כשהחיים הולכים ואוזלים ממני, באתי לפגוש אותך בין איטליה לכרתים. בקרוב אשוב להקרנה האחרונה; בקרוב אבין את מהוּת הצבע ואת סוד היקום; ודע לך שלו הייתי צריך להתחיל הכוֹל מחדש, הייתי הולך באותה דרך, חי את אותם קשיים, מפלס לעצמי אותו נתיב. היה שלום, ידיד יקר, היה שלום ולהתראות.

הטייס מודיע: רבותי אנחנו מתקרבים, הכינו את ביגדי הים, הטמפרטורה המקומית מעל לשלושים מעלות. השמים בהירים, החוף נראה לעין, בקרוב ננחת.

המסע הזה הסתיים, שבתי לשום מקום.