אנחנו יושבים על הספסל, עייפים, ממול ה“רוֹן פוּאַנט” שהוא סגור ומחכים לפתיחתו. כולנו רוצים רק דבר אחד – לשתות קפה שחור ולאכול משהו. די עם השתיה, עלינו להתעורר ולהתחיל יום חדש או יותר נכון ללכת לישון ולחלום, בניגוד לרוב האוכלוסיה הקמה בשעה הזאת והולכת לעבודה. אנחנו מפטפטים. המשפטים שלנו מרוסקים, לאים. משום מה רודולפו הרבה יותר ער מכולנו. הוא מתנפל עלי ומאשים אותי בכל פישעי גוש-אמונים, אני מודע לכך שלרודולפו אין מושׂג מה זה גוש-אמונים ומה מתרחש באמת בארץ שלכם והוא ניזון כמו כולם מדיווח הטלויזיה הצרפתית שהיא בדרך-כלל חד-צדדית. בקול של נביא זעם הוא מתריס כנגדי: מדוע אתם לוקחים את האדמות של הערבים בכוח? רק לפני שלושים שנה רדפו אתכם וכעת למדתם לרדוף אחרים? אין לי כוח להסביר לרודולפו שמצידי הייתי שולח את אנשי גוש-אמונים להשתלט על הצד האפל של הירח ולהכריז עליו כשטח משוחרר שלא יוחזר, אך בכל-זאת אני לא יכול לסבול את הטפותיו הפוליטיות, וכאן, בחמש לפנות בוקר, לאחר לילה של שתיה ב“ג’אקיס באר”, אני מתעורר לחיים ועונה לו בחריפות: הבט, רודולפו, הטמטום שלך נמאס עלי, אתה זר בעיר הזאת, נולדת באמריקה הדרומית, הינך דובר ספרדית והמולדת שלך היא פרו, אני חושב שבפרו קיים משטר של עריצות זוועתית, ואתה יושב ונואם לי על חוסר הצדק הקיים במזרח-התיכון. מה לך ולמזרח-התיכון? מדוע אתה לא חוזר לפרו ומתחיל להילחם למען עמך הנאנק והמנוצל? מדוע אתה לא מעז לסכן את העור שלך למען האידיאלים שבשמם אתה מוכיח אותי? תתחיל את המהפיכה אצלך בבית, דע את עצמך קודם כול וטול קורה מבין עיניך. המוסר שאתה מטיף לי לא עושה עלי רושם! בעיני, ראיתי כאן, במונפארנאס, עשׂרות מהפכנים נצחיים. אתם מדברים ומתווכחים והזוהמה מנצחת, ויתכן שכך טיבעו של העולם, שהרוע יגבר על הטוב, אבל עלינו מוטלת האחריות להילחם נגד הרוע ואם אתה באמת “הומברה” סע לפרו! סע הביתה!
– אין לי לאן לחזור, נאנק רודולפו, בפרו הכול אבוד, אני מדבר כך על המזרח-התיכון מפני שהאמנתי שאתם היהודים, אשר החלטתם לחיות שם, תקדמו את האנושות ותצליחו ליצור חברה חדשה, טובה יותר, צודקת יותר, אנושית יותר. הזעם שלי נגדכם נובע מאכזבה. אל תחשוב שאני מעריץ את התרבות הערבית. איזה תרבות יש להם? מאז איבְן-חַלְדוּן והצוּפים לא חלה אצלם כל התפתחות. אני נגד המחשבה הלבאנטינית. אני בעד קנט וניטשה, בעד ג’ויס ואפולינר, בעד הערכים הנעלים של התרבות האירופאית. ומה שאני רואה אצלכם הוא שלאט לאט וויתרתם על הערכים האלה ואתם מתחילים להשתלב במרחב. הם בולעים אתכם ולא תעזור לכם השיבה לדת ולמקורות.
מה אענה לרודולפו? דבריו מכאיבים לי. כמוהו, אין לי שום אהדה לניוון של הלבאנט, אני חש בוז ובחילה מהזוהר של הראיסים והעוני חסר תקוה של הפאלאחים, והרעיון של שיבה לדת ולמסורת נראה לי מגעיל ומגוחך. אנחנו שותקים וממתינים למשהו בלתי מוגדר. לפתע אנחנו מבחינים שבצידו השני של הספסל יושבת לה זונה. לא צעירה, ונראית בת למעלה מארבעים, יחד עם זאת המראה שלה די מטופח וזאת ניתן להסביר כיוון שגופה הוא לה מקור פרנסה ולכן עליה לטפח אותו בשקידה יתירה. הבוקר הזה, היא נראית מאוד עייפה ומי יודע כמה גברים הצליחה לצוד במשך הלילה. כעת היא יושבת לה לידנו וממתינה כמונו לכלום, ליום נוסף, להמשך הקיום בדרכה שלה, במעגלהּ הסגור.
בדרך-כלל אני לא אוהב זונות, ומאז ומתמיד חשתי רתיעה מעולמן ומבעיותיהן. דוסטוייבסקי ראה בהן קורבנות ותיאר אותן בגאוניות. דוסטוייבסקי היה איש דתי והיתה לו מולדת ואמונה אדירה באדם באשר הוא אדם. לדוסטוייבסקי היתה שׂפה ובית לשוב אליהם ואפילו ברח לשום מקום, יכול היה תמיד לשוב לאמא רוסיה, הוא חזר למשהו טבעי; למקור עז של חיים, ואילו אדם כמוני שאיבד את שׂפת אימו, חייב תמיד לחשוב דרך פילטרים ולסנן ולשנן ללא הרף את המשפטים בטרם יניחם על הניר. אמר לי פעם עמוס, שאינו מחמיר כמו פנחס: הו, אלוהים. איזו זוועה חיה מוכרחה להשתולל במוח שלך בשעה שאתה רוצה לעבוד, אני לא מקנא בך, בחיי, לא מקנא, מה נורא הדבר שאדם מאבד את הקשר הישיר, הטבעי והלוהט עם שׂפת אמו וחייב להמציא לעצמו שׂפה מלאכותית ולגשש תמיד באפילה, בחוסר ביטחון כמעט מוחלט. מה נורא הדבר.
הזונה, שלפתע הבחנו בה למרות שישבה לידינו כל העת, מסתכלת עלינו. מסתבר שהיא מכירה את כולנו. פייר די נבוך ומציע לה סיגריה, היא מודה ומסרבת לקבל את הגולואז בטענה שאינה מעשנת ואומרת לו:
– היי אני מכירה אותך.
– אותי? תמה פייר, מניין?
– זה לא אתה שהורדת את הדגל של צרפת לפני חמש שנים מול “סֶלֶקְט”?
– אני? הורדתי דגל? לא זוכר… אולי…
– זה אתה, זה היה ב־14 ביולי לפני חמש שנים, עלית על עמוד, הורדת את הדגל וצעקת שהגיע הזמן לשׂרוף את הדגל של הבורגנות ושל המשטרה.
– הה, ממלמל פייר… יתכן… הייתי מאוד שתוי ובדרך־כלל אינני אוהב דגלים.
והזונה פונה כעת לז’אק.
– ואתה עוד עצבני?
– וז’אק השרוי כעת במצב רוח טוב עונה בסבלנות ובנימוס: פחות.
– ומכות? עדיין אתה מקבל מכל מיני אויבים?
– מכות רוחניות יקירתי והן כואבות פי כמה ממכות פיזיות.
– ואתה? היא פונה אלי כאילו היתה חוקרת של האינקויזיציה, לא ראו אותך כאן ברובע שנים רבות, עברת דירה? נסעת לעיר אחרת?
– נסעתי לעיר אחרת.
– הה, אני זוכרת אותך משתכר עד אובדן החושים ומתגלגל כאן מבית־קפה לבית־קפה, לא פעם הייתי שואלת את עצמי, איך אתה מגיע הביתה.
– ברגל, האל בכחוס שמר תמיד על צעדי.
– רק אותך אני לא מכירה (הכוונה לרודולפו), אתה חדש ברובע?
– לא כל כך אבל אני מכיר אותך, את יודעת, הייתי רוצה לשכב איתך.
– עכשיו?
– עכשיו!
– לא חמודי, אני עייפה מאוד, מצא לך צעירה ורעננה, מה אתה צריך אשה בגילי, אתה לא נראה לי סקסמניאק.
– דווקא אני סקסמניאק, יש לי דם ספרדי ואינדיאני ואני תמיד לוהט וכל אשה משגעת אותי ואפילו אם עשׂיתי אהבה, כעבור חצי שעה אני זקוק לאשה נוספת… הה אני אוהב נשים.
– גם אני אוהבת לפעמים נשים מצטחקת הזונה, לא נורא, רודולפו, אשכב אתך בפעם אחרת, כשאהיה ערה.
– אז למה את לא הולכת הביתה לנוח, אני שואל.
– הדירה קרה, המיטה ריקה והלב שלי מת.
לספסל שלנו מתקרב גבר צעיר המכיר את הזונה ואת ז’אק. מסתבר שהוא צייר צרפתי. ז’אק עושׂה לנו הכרה עמו ולוחצים ידים, את שמו אינני מסוגל לקלוט, הצייר הזה מביט ברשעות לעבר הזונה. הוא פונה אליה בשחצנות ומדבר אליה בארגו פאריזאי: הי שרמוטה! תגידי מה את מעדיפה, זין גדול או זין קטן, מה מספק אותך יותר? האשה מרימה את מבטה ומסתכלת ישר לתוך פרצופו ועונה בשקט ובאיפוק רם: אני לא מבינה כלל וכלל את שאלתך.
– שאלתי אותך, נזירה חמודה, מה טוב לך יותר, זין גדול או זין קטן? עיני הזונה יורקות אש
– אפילו היה לך זין כמו לחמור הזהב של אפוליאוס לא הייתי שוכבת אתך; ומלבד זאת אדם כמוני אין לו האפשרות להעדיף, כל מה שאני עושׂה בחיים האלה נובע מחוסר ברירה.
– את עונה בסדר גמור מתפעל הצרפתי, בואי איתנו אני רוצה להזמין אותך לכוסית.
– לא תודה, אני נשארת כאן. אבל אתם לכו, הנה, בקצה הרחוב בתי־הקפה כבר פתוחים בשעה הזאת. אנחנו זזים בסוף, כעצתה, הולכים לקצה הרחוב ונכנסים לבית־הקפה הראשון המזדמן לנו, ומזמינים קפה שחור. אך לתדהמתנו המלצרים מסרבים להגיש לנו, כנראה שהופעתנו מפחידה אותם, אנחנו יוצאים בבוז ונכנסים לקפה אחר, אך גם כאן חוזרת אותה תמונה. הצייר הצרפתי מתרגז ורוצה לשבור ולהרוס את המקום, אך פייר מרסן אותו ומזכיר לו שהמשטרה לא תהסס לפרק לכולנו את העצמות אחר כך. ופייר יודע מה הוא סח כיוון שכידוע אביו שוטר לשעבר. יוצאים. ז’אק אומר: בגללי סרבו להגיש לנו! ורודולפו סותר את דבריו:
– לא נכון, בגללי, הם לא אוהבים זרים.
– אני צרפתי, נאנח פייר, ואתה רואה, גם לי סירבו להגיש, לא זרים אינם אוהבים אלא טיפוסים כמונו. הקיום שלנו מפריע להם, לו יכלו ולו ניתנה להם יד חופשית היו רוצחים את כולנו. בואו הלאה, אומר ז’אק, מוכרחים למצוא בית־קפה אנושי, מוכרחים.
– לא ידידי, אמרתי להם, אני הולך לישון, אני מצפצף על הקפה שלהם, החיים למדו אותי להתאפק ולא פעם להתנהג כמו חייל ספארטאני. בדרך לבית־המלון אני קולט מדוע סרבו להגיש לנו קפה. היינו חבורה של אנשים חופשיים, היינו אנחנו והם היו לא הם. שני גזעים שונים. וכאן לא היתה שאלה של לאומיות או צבע עור, שמים או אנטישמים, צרפתים או גרמנים, לא, היינו אנחנו שלא וויתרנו והם שמכרו את חרותם הנפשית.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.