“ארוס, ידידי, ארוס!” סחתי לי לנפשי. “יצר לב־האדם! אלמלא היית שוטה מופלג, גמור כל־כך, היינו סוחטים ממנו זהב!”
“פרש דבריך,” השיבותי לעצמי, “או בלום נא פיך אחת ולתמיד!”
“יהיו ספריך מנוסחים בלשון חז”ל, אך למען השם, אל יחסר בהם עיקרו של מזג! בַּצלֵם בַּצֵל היטב, אלופי! ארבע־מאות צמדי־פרדים לא ימישו אז את קוראיך מבין השיטין!"
“כוונתך לספרות־פגולין? בכך אני מוצא, לדבריך, זהב?”
“כסף, אם לאמר דברים כפשוטם!”
“לא עמוד נא…”
"עמוד נא אתה! לשעבר היו עניינים שבינו לבינה נעשים לפנים מן הקלעים. מה שארע לו שם לפלוני בחדרו, למן הרגע שהגיף בו את הדלת אחר אשתו, עד סוף כל ימיו, היה מעין סוד־מערכת נחמד, שאיש מלבדם לא נטל בו חלק. עכשיו עושים לדברים פומבי! בכתב־עת אחד מצינו אפילו גירסא חדשה למרובעיו של עומאר חיאם: “חמת־יין – את – וקינסי…”
“כסף בספרות־פגולין! מימי לא שמעתי!”
“הט, איפוא, אוזן ושמע! אתמול חלף על שלחני ירחון מצוייר. לשמחת־לבי הרבה מצאתי בו ספור־מעשה – מדעי, כמובן לחלוטין! – במכנסי־נשים, שנתגלו…”
“לא, אל תאמר לי…”
“נתגלו, שווה־נא־בנפשך, בבאר אחת שבבריטנייה! מצאו שהם נפתחים מן הצד, דרך “ביקיני”, אף כי אינם עשויים בד־פיקה, אלא עור… בציור נראו לי אוטנטיים למדי. מימין – שנוצים בשרוך עתיק־יומין ואלו משמאל… משמאל היו תפורים!”
“ובכן?”
“כי תפורים היו – אין תימה! כי היו שנוצים – יכול אני לצייר לי בדמיוני. אלא שהללו היו שנוצים – וניתרו…”
“שרוך־העור הוא שניתר?”
“הוא־הוא שניתר! ארכיאולוגים סבורים כי נשחת בידי הזמן… נתמקמק, או משהו… ואלו אני חושד בידים אחרות!”
“חשדן אתה, בכך אני מודה!”
“ארכיאולוגים! למשמע סברות אשר כאלה אתה תמה, לפרקים, לדעת איך הם קובעים שם, על־פי תדירות עצמותיו של היחמור ונדירותן של עצמות־הדישון, אלו שינויים אקלימיים חלו – נאמר נא – בדרום ים־המלח, לפני – עשרים אלף שנה!”
“נניח להם!”
“כרצונך. ואולם אותה באר שאמרתי… מה, סבור אתה, ארע בה? איך הגיעו מכנסי־עלמה למעמקים אשר כאלה? מדוע מכנסיים? מדוע לא – המתן נא רגע! – מגבעת? מדוע לא כסיות?”
“חוש דרמטי מפותח רומז לי כי דברים בגו…”
“בגו ממש! אלמלא ידעתי משהו על טיבם של לילות־ירח, הייתי סבור אולי כי אצבע־אלוהים היתה בדבר… אלא שמזגם המיוחד של הלאטינים, ולו גם בימי יוליוס קיסר, נותן לנו יסוד להניח כי אצבעות מישהו אחר הן שהיו בו!”
“המ־מ…”
“לכך אמנם נתכוונתי והריני משיאך עצה: ידידיך העלובים, העטים על הספרות כפרעושים על נבלת־כלב, היו משתמשים במכנסי־העור כדי לתאר באמצעותם באֵר. בבאר – כדי לתאר את אלביון. באלביון – כדי לתאר את האימפרייה הרומאית כולה! טול נא אתה את האמפרייה כולה והראה לו לצבור קוראיך מה שהוא מבקש לראות: מכנסי־עור פרומים של מיני־עלמות!”
“ובכך אני מוצא – כסף?”
וכיוצא בו – שווה־כסף: פופולריות! אין יין בלא קדוש – ולא ספרות בלא עסקאות חדרי־משכב!"
זו היתה שיחתי עם עצמי, יסלח נא לי מרקוס אורליוס. הריני קם ונוטל איפוא עצה מפי עצמי… רבותי! אחרים מכניסים אתכם ביחוד אתכן, עלמותי! – לתוך־תוכו של חדר־המשכב ומוציאים בו את נשמותיכם עד שמישהו מואיל לחשוף שם מחציתה־של־כתף! אני אציע לכם עשרה מצעים עד לחדר־המשכב ובחדר־המשכב עצמו – עשר כסתות, לפחות, על כל מצע!
במלחמה – כבמלחמה ובספרות – כבספרות!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.