לְפָנִים,
כָּתַבְתִּי שִׁירִים בִּדְיוֹ מֻבְחָר
כְפֶַרח־כֹהֲנִים עֲטוּף תְכֶלֶת
הַמַּעֲלֶה לֵאלוֹהָיו נֵר עָב־מִנִי־חָבִית
וּכְמוֹ מֵנִיף בְּיָדו זְנַב־גַּחֶלֶת,
לְהָאִיר לִפְנֵי זְנַב הַשָּׁבִיט
הַיּוֹם,
אֲנִי כוֹתְבָם בְעִפָּרוֹן. לֹא מְאֻחָר
וְלֹא מָחוּק־מָחוּק, בְּהֵחָבֵא.
אֲנִי כוֹתֵב כְכֹהֵן־אָב, הַמְקַצֵּר בִּתְפִלָּה
לֵאלֹהִים שֶׁיּוֹדֵעַ בּו: ' נֶנּו שָׁוֶה
בִּמְחִיר־הַשֶׁמֶן וּמְחִיר־הַפְּתִלָּה.
“ארוס, ידידי, ארוס!” סחתי לי לנפשי. “יצר לב־האדם! אלמלא היית שוטה מופלג, גמור כל־כך, היינו סוחטים ממנו זהב!”
“פרש דבריך,” השיבותי לעצמי, “או בלום נא פיך אחת ולתמיד!”
“יהיו ספריך מנוסחים בלשון חז”ל, אך למען השם, אל יחסר בהם עיקרו של מזג! בַּצלֵם בַּצֵל היטב, אלופי! ארבע־מאות צמדי־פרדים לא ימישו אז את קוראיך מבין השיטין!"
“כוונתך לספרות־פגולין? בכך אני מוצא, לדבריך, זהב?”
“כסף, אם לאמר דברים כפשוטם!”
“לא עמוד נא…”
"עמוד נא אתה! לשעבר היו עניינים שבינו לבינה נעשים לפנים מן הקלעים. מה שארע לו שם לפלוני בחדרו, למן הרגע שהגיף בו את הדלת אחר אשתו, עד סוף כל ימיו, היה מעין סוד־מערכת נחמד, שאיש מלבדם לא נטל בו חלק. עכשיו עושים לדברים פומבי! בכתב־עת אחד מצינו אפילו גירסא חדשה למרובעיו של עומאר חיאם: “חמת־יין – את – וקינסי…”
“כסף בספרות־פגולין! מימי לא שמעתי!”
“הט, איפוא, אוזן ושמע! אתמול חלף על שלחני ירחון מצוייר. לשמחת־לבי הרבה מצאתי בו ספור־מעשה – מדעי, כמובן לחלוטין! – במכנסי־נשים, שנתגלו…”
“לא, אל תאמר לי…”
“נתגלו, שווה־נא־בנפשך, בבאר אחת שבבריטנייה! מצאו שהם נפתחים מן הצד, דרך “ביקיני”, אף כי אינם עשויים בד־פיקה, אלא עור… בציור נראו לי אוטנטיים למדי. מימין – שנוצים בשרוך עתיק־יומין ואלו משמאל… משמאל היו תפורים!”
“ובכן?”
“כי תפורים היו – אין תימה! כי היו שנוצים – יכול אני לצייר לי בדמיוני. אלא שהללו היו שנוצים – וניתרו…”
“שרוך־העור הוא שניתר?”
“הוא־הוא שניתר! ארכיאולוגים סבורים כי נשחת בידי הזמן… נתמקמק, או משהו… ואלו אני חושד בידים אחרות!”
“חשדן אתה, בכך אני מודה!”
“ארכיאולוגים! למשמע סברות אשר כאלה אתה תמה, לפרקים, לדעת איך הם קובעים שם, על־פי תדירות עצמותיו של היחמור ונדירותן של עצמות־הדישון, אלו שינויים אקלימיים חלו – נאמר נא – בדרום ים־המלח, לפני – עשרים אלף שנה!”
“נניח להם!”
“כרצונך. ואולם אותה באר שאמרתי… מה, סבור אתה, ארע בה? איך הגיעו מכנסי־עלמה למעמקים אשר כאלה? מדוע מכנסיים? מדוע לא – המתן נא רגע! – מגבעת? מדוע לא כסיות?”
“חוש דרמטי מפותח רומז לי כי דברים בגו…”
“בגו ממש! אלמלא ידעתי משהו על טיבם של לילות־ירח, הייתי סבור אולי כי אצבע־אלוהים היתה בדבר… אלא שמזגם המיוחד של הלאטינים, ולו גם בימי יוליוס קיסר, נותן לנו יסוד להניח כי אצבעות מישהו אחר הן שהיו בו!”
“המ־מ…”
“לכך אמנם נתכוונתי והריני משיאך עצה: ידידיך העלובים, העטים על הספרות כפרעושים על נבלת־כלב, היו משתמשים במכנסי־העור כדי לתאר באמצעותם באֵר. בבאר – כדי לתאר את אלביון. באלביון – כדי לתאר את האימפרייה הרומאית כולה! טול נא אתה את האמפרייה כולה והראה לו לצבור קוראיך מה שהוא מבקש לראות: מכנסי־עור פרומים של מיני־עלמות!”
“ובכך אני מוצא – כסף?”
וכיוצא בו – שווה־כסף: פופולריות! אין יין בלא קדוש – ולא ספרות בלא עסקאות חדרי־משכב!"
זו היתה שיחתי עם עצמי, יסלח נא לי מרקוס אורליוס. הריני קם ונוטל איפוא עצה מפי עצמי… רבותי! אחרים מכניסים אתכם ביחוד אתכן, עלמותי! – לתוך־תוכו של חדר־המשכב ומוציאים בו את נשמותיכם עד שמישהו מואיל לחשוף שם מחציתה־של־כתף! אני אציע לכם עשרה מצעים עד לחדר־המשכב ובחדר־המשכב עצמו – עשר כסתות, לפחות, על כל מצע!
במלחמה – כבמלחמה ובספרות – כבספרות!
כשהגיע לככרו של רציף, היתה לבנונית־שחר ראשונה פרושה עדיין על רעפיה האדומים של קריית־ספר.
“כאן בית־נתיבותיה של הספרות העברית?” שאל בחיוך.
“הן!” השיבו לו.
"מכאן אני מגיע למה שקורין מעט “שם טוב”?
“הן!” השיבו לו.
קרץ בעיניו קריצה של די־לחכימא:
“פנוּ לי מקום בקרון האכספרס”.
אלא שקרון האכספרס יצא מבעוד־ליל.
“יפה” – אמר בכובד ראש – “הריני ממתין למסע־של־שחרית”.
מסע ראשון של שחרית חלף מתחת לחטמו ממש. המתין איפוא לרכבת הצהרים.
פיתח מטפחתו על ברכיו, פרש עליה עלי כרוב, שטיפין נוצצות של חמאה ליטאית מתפרכסות בו כאגלי דמע, ליפת פתו בשומין ועיין, לפי שעה, בגיטה.
בשתים חלפה לה רכבת הצהרים, על פני חשכת נופה של הספרות השוטפת חלפו, עברו להם אחרוני ריעיו, בדרכם אל מה שקורין “מעמד מוכר”. כמעט יחידי, נשאר שפוף שם על ספסלו.
“עוד יש לו לזה בעולם?” – תמה עליו קהל הקוראים.
“הן”, נענה להם, “הריני ממתין למסע הבא”.
“המתן”, השיבו לו, “מן הצד…”
נטל פנקסו והחל מטייט עליו טיוטה של “פרוזה קלה”; נצנוצי־אספרי, נוסח… היינה… סבורים אתם שייחס לכך ערב רב משהיה לו באמת? חס וחלילה! לא רב מזה שהיה היינה מייחס לחרוזיו הפוליטיים, שעה שניקרם באולרו על שלחנו ב“פלוריין”… ההומור היה נוטף מקולמוסו מאליו, במעין אירוניה דקה… כאותו תופין קצפת, שאתה זוללו בכל פה עד ש־הופ! – טיפת־רום חריפה מלחלחת את גרונך!
בינתים חלפה לה רכבת שעה שש. צמצם עפעפיו במרירות:
“אינני ממתין כאן מבעוד ליל?”
“הן”! השיב לו קהל הקוראים.
“ולא הגיעה שעתי לעלות על הרכבת?”
“לא”, השיב קהל הקוראים.
בחצות נעשה מר נפש במקצת: ראו נא ליפרוחים אלה, שנכנסו לבית־הנתיבות האומלל “ארבע וחצי משמרות” אחריו! שאף צורת חיריק לא ידעו שעה שהוא משך כבר – משך ודחף ומשך – בעט סופרים! לעיניו הם מסובים עתה על ריפודי־העץ הקשים של רכבת־הבוקר החדשה, בדרכם לכריסטומטיות, לאנטולוגיות, לכרכי הביקורת.
“שמא…”
“המתן מן הצד!” נאנח קהל־הקוראים באורך־רוח.
והוא ממתין. לאור פנסיו העצובים של הרציף השומם הוא בוחן עדיין, מעל לדוכן הכריכים, את לוח־הזמנים של קרונות הפחם… אם תפגשנו פעם באכסניה סמוכה אחת, מתנמנם על רשימותיו – אל תשוחח עמו על צעירים… לא אלה השירים, לא אלה השרים…לא זו חמאת הכרוב הליטאית…
עונג הוא לי לציין, שאם אמנם העלו דפי ספרה של מדמואזל חיוך מסויים על שפתי – דברי פלוני, איסטניס מאיסטניסי “דבר”, העלו עליהן חיוך מסויים – יותר! עד מה זולים הם, אדונים ספוגי־תרבות אלה, במלחמתם על רמת־הכתיבה! עד מה נעשו פתאום קלים לנגח! בן־לילה הפכו את עלמתנו הקטנה, מיס דיין לכלי מלא־בושה… “אלוהים אדירים!” כותב מר פלוני, ישר־הלב ואנין־הטעם. “מה יאמרו עלינו עתה? זו – ספרותנו הצעירה? כך כותבים, כך חושבים אצלנו? היא – ולא יזהר? היא – ולא עגנון, לא הזז?”
איני יכול שלא להסמיק מבושה, למראה סומק־בושה זה שעלה בלחייו! עד היכן קנאותו למובחר־שבספרות מגעת! עד היכן איכפת לו מה יאמרו עלינו בעולם!
העובדות הן, לפי־שעה, פשוטות למדי: עתונים לועזיים מסויימים גלו ענין בדברי מדמואזל ומצאום לעלות על שלחנם. על שום מה נראו להם ראויים כל־כך – איני־יודע… אך שילינג אחד על כף־ידי – ואני נכון לנחש!
במה מבדחין, בימינו אלה נפש דוכסים איטלקיים, רוזנות רוסיות “לבנות”, נשיאי־פרלמנט צרפתיים? לא בנשפי־עירום? לא בבאלטים וורודים? קראנו על כך יום־יום בעתונים! מחול הם רוצים? מערומים הם רוצים? בוסר הם רוצים! בוסר נחמד, בוסר־עלומים, בוסר מחשופים של “אחות לנו קטנה!” מה שנאה לו לאנדרי לה־טרוקר בוילה מפוארת שביער־בולון, נאה לשאר בני־דורו בכתובים. נערות צעירות, הכותבות בכובד־ראש שרמאנטי על נסיון חייהן בלבני־משי ובמדים, הן פרפראות מצויינות לקנוח סעודתם של אנשי־מעשה עייפים, פרנסואז סגאן ובאלט־הוורדים הם שני צדדים של מטבע אחד!
אם ככה ואם כך – שחק אצלנו מזלה למדמואזל. כל מי שיודע אנגלית, או צרפתית, יכול לטעום עתה את טעם דמעות־המלח הכבושות, חכמת־נפשה ושברון־לבה של אשה עצובה, הרואה צורך למצות באזנינו, ממרום גל־האורז המר של תשע־עשרה שנותיה, את נסיון־חייה ולקחם. אי, דם עייף, דם בודד! כמה רציניים נראים לנו הדברים, חי זנבי! אך כיוון שמדמואזל לא שאלה את פינו והגיעה למקום שהגיעה באורח מופלא משלה – על שום מה נדירנה הנאה מעצמנו? רק משום ששוטים מסויימים רואים בכך מעין עלבון לספרות־האומה? לא אתמול נולדנו, לעזאזל! מבוגרים אנו למדי ומהימנים על עצמנו. נקראם בעניין אף בעברית ואלו שאר כל־הדברים… מילא, נקראם בחיוך מסויים!
נעיר נא כאן, בסוגריים, כי תרגומה העברי של יצירת־מופת זו היא נס בפני עצמו. מדמואזל אינה מסוגלת למצות, כנראה, את רחשי־לבה אלא באנגלית… אין תימה: כתיבה מעודנת, אקוורלית, מבוסמת זו זקוקה לקצה גבול בגרותה של לשון אירופית חיה, לשון פטישי־כסף קטנים, פטישי־צורפים של מלאכת־משכית! קראנו איפוא את הנוסח העברי ונשמנו לרווחה… תודה לאל, לא איבדנו – בלשון כופפי־הברזלים שלנו – אף אבן־חן אחת מכל אבני־חנה!
אך נניח לה למדמואזל. הנה נקרא, נשתעשע, נחייך… עם כל פרסומו – אין אנו סבורים כי באלט קטן, אדולסנטי זה יפגע חלילה בשמנו הטוב. אדרבא, פרקי־הווי שבו יקראו, כאמור, מתוך חיוך… משמע שיקראו מתוך אהדה. כל החושש להן לבריות כי תראינה בכך צלם דמות־ספרותנו – אינו אלא שוטה, חרף כל היותו איסטניס ספוג־תרבות!
אך עקימת־חוטם זו של שלומי־אמוני־ספרותנו! סלידה זו מפני ה־“קיטש”! שאט־הנפש מגינוני־פרסומת! אלף שתיקות צועקות אלי לשמעה! לא, מאדמואזל אינה טיל ראשון שהשיר אצלנו את כפת־מעטפתו וזינק לחלל. כבדים ממנו ניסו להשיג כאן את כושר ההחלצות, הדרוש להם כדי להשלים את סבובם ולהיפך לכוכבי־לכת מלאכותיים בשמי הספרות העולמית! זמן רב לפני שנתחוור לנו כי לא נכנסו למסללולם כל־עיקר, הוסיפו לשדר לנו שידורי צופן: “אנו חיים, נישאים והולכים… קוף־הפרסומת שבראשנו עודו חי וחש עצמו בכי־טוב… הנה תרגמונו ללשון זו, לשון אחרת… הנה העלונו על במה זו, במה אחרת… הנה קלסונו כאן, ספרו בשבחנו שם… ביפ… ביפ…”
מה לא היו ידידנו הרציניים נותנים, חלף חוזה טלוויזיה, הסכם הסרטה בראשי־תיבות, סיכוי כלשהו להתפרסם באורח סימולטני בשלושה עתונים שונים? לא מדמואזל היא שהחלה מודדת את חשיבותה בפלסי ההצלחה רבת־המכר. לא היא הראשונה שנתפתתה להאמין כי מיליון טפסים, בעשר לשונות, עולים בערכם על מאה טפסים בלשון אחת. לא היא בלבד החליטה לכבוש את צירופי ־ הנסיבות תחת רגליה ולהפכן למין סולם, לעלות בו בעולמה־של ־ספרות.
היכן היו האדונים, יפי־הנפש עד עתה? כל פרט, כל שורה שנתפרסמה בעתונות, כל ספר שאזל מן השוק מלאו אותם רגשי־הערצה לפופולריים, למקובלים, לנותני־הטון שבספרותנו. מי עקצם, לפתע, מתחת לצוארונם, שהחל מלגלגים כל־כך להצלחה?
לא, באלט־הוורדים של מדמואזל לא יסב לנו חרפה. חרפה יסבו לנו אלה שעליהם ספר לי, דרך משל ידידי: מעשה באנטולוגייה ספרותית פרטנציוזית, כולה “היי־בראו”, כולה “שאר רוח”, שנתרגמה בעצת כמה־וכמה יפי־נפש ללשון זרה… כאן קלנו מראשנו! כאן – לא בתחום הכתיבה הסאלונית – כדי בזיון וקצף!
שמרני אל מן ה“סטנדאלים” ומן ה“בודלרים” שלנו שמרני מבעלי־הפניות, הצדיות, הכוונות והחשבונות האישיים! מן הסאגנים ומן העתונות אשמר בעצמי!
ידידנו דן פירסם בימים אלה ספר, שהכל גומרים עליו את ההלל. מאז ליל־שכרותנו האחרון בעין־הוד לא ראיתיו פנים, אך מובטחנים כי בדומה לשאר אנשי־שלומנו הוא מהלך עתה בתילוי־ראש וממלט כידודי־אש מעיניו: הנה הוצאתי ספר… פרסמתי ספר… אם כרוך? כרוך! אם שמי הוא שכתוב עליו? שמי שלי, ולא עוד אלא שאני כתבתיו…
כך הם כולם, ישאם נא אופל, כולם עד אחד! אף אני הוצאתי, לכאורה כמה וכמה ספרים. שלי, אומרים מטיבי־טעם, יפים משלהם. אף־על־פי־כן איני מחזיק, ומימי לא החזקתי, טובה לעצמי על כך. למדתי ענווה, תודה לאל! אם יודע אני משהו – כי אז איני יודע אלא שהכל הבל. עלים־בלים. עפר ואפר.
אך הללו? גזלוני, עשקוני, הציגוני ככלי־ריק. את לשוני, את סגנוני, את הגיגי – כל מה שלא קשרתי בשלשלאות לכריכות־ספרי – חמסו ונטלו לעצמם. ואולם דבר אחד, ראשי־חזיר, לא למדו ממני עדיין: ענווה. מעט ענווה.
שניאור הלך – שניאור נמצא עמנו יותר מתמיד. נמצא, משום ששירתו נמצאת עמנו. יותר מתמיד, משום ש – איך לאמר את הדברים כך, שלא יפגעו בכבוד שמו? ואולם איך לא לפגוע בו, מבלי לאמר אותם?
שנותיו האחרונות היו טראגדייה. חרף כל נשכנותו – היה נשוך. חרף כל בטחונו העצמי – נבוך. חרף כל גיחותיו ופריצותיו – נתון בין־המצרים. אם אמנם דמה, בימי נעוריו, לשמשון, שכל מחלפותיו צמחו בן ליל – בימי שיבתו דמה לשמשון, המנסה ללפות במרי־נפשו את עמודי־ההיכל, שבו הסיבונו אנחנו וצפינו בתעלוליו…
סלח לנו, רבון־כל־העולמות, על שלא חשכנו ממנו כלמות ורוק, דברי־שנינה, חדודי לשון. סלח לנו על כל קלפת־בוטנים, כל שבר־חרסינה, כל אמרת־כנף משוחת־רעל שהטחנו, מעל ליציעים אלה, בענק העוור!
סגי־נהור – כך נראה לנו… מעטים כמותו לכח – מעטים יותר לסמאון־עינים! האמנם לא חש כי אחר משהו? כי משהו נשתנה כאן, מיום שפרש לו, על כנף הרוח הצולחת, לארצות־הזהב? הרחק מבית־מטעו בנכר, הרחק מרבבות קוראי ה“טאג”, ה“מארגן־ג’ורנאל” וה“פארווערטס”… הרחק, הרחק, בישראל – קמה בינתיים שירה אחרת, ספרות אחרת. לא הוא אשם בכך שחלפו־עברו עלינו, בימי העדרו, שלושים שנה. ודאי – שאף לא אנו…
כיוון שחזר – ששנו לקראתו. הנה־הנו, הרהנו לנו בלבנו, אודיסיאוס הגדול! הנה מפרשיו השחורים! הנה חזר, סוף־סוף, לחוף מולדתו! זהב שריפותיה של טרוייה האידישאית, העולה אחריו באש, יוצק אור־נוגהות טראגי אחרון על זקן־היקינטון ההומרי שלו וזהב שקיעתה הספרותית מוסיף עצב על עצבו…
אלו בא אלינו, צבור־הקוראים העברי, בדרך של כבוד! אלו נסה לכרות אוזן למה שהורגלנו בינתיים ואהבנו לשמוע! אלו טרח להבין כי משהו זז אצלנו… כי לא את “פאנדרי הגבור” קראו כאן, לאור מדורות באר־שבע. כי לא שיריו הם ששימשו כר לראשי צעירינו בימי צקלג. כי לא לקול “צלילי־המנדולינה” עפו כאן ג’יפים ולא את מעשה “המלך והרבי” ספרו כאן במסיבות פינג’אן… אלו פקח עיניו, או עצמן, לפחות, מתוך ברכה! אך לא… לא, לא!
אודיסאוס חוזר – ופנלופה שלו אינה שומרת לו אימונים. לא זו בלבד שלא הותירה בלילות מה שארגה, כל ימי העדרו, בשעות צהרים – אלא שהיא חוטאת ומתחטאת, תחת אקליפטוסים גבוהים, עם צעירים ממנו! זו – איתקה שלו? כך מקדמים פני מלך שחזר? הוא נוטל קשתו ומזנק על יריביו, אלא שידו רועדת… מעוצר רגשת־לב, או מחמת־זקנה? חיציו שחוזים עדיין יפה, אלא שאינם מכוונים יפה. הוא נמלא תמיהה…
תמיהה, אחר־כך – קצף! כל שקוצף יותר – צודק פחות… כל שצודק פחות – חוזר ומתקצף יותר!
קצף, אחר־כך – מרירות… שוב אינו מבחין בין אוהב לאויב. תזזית נכנסת בו. נדמה לו שמתנכלים לו, ממעיטים את דמותו, גוזלים ממנו את עטרתו…
אך אלוהים הוא היודע כי לא הועם פזה, אלא לנוגה חזיזיו ורעמיו שלו עצמו! אל אחטא בשפתי; רק עכשיו תחזור ותנצנץ בכל כתמה־הטוב ואלה שהיה סבור כי פשטוהו והציגוהו ככלי־ריק – הם שיפארו את שמו. גם בביאליק נלחמו, גם בטשרניחובסקי. אך מה לא היו נותנים כדי לחזור ולהתפלש בעפר רגלי הקרח, או לחזות בנועם פני הבלוריתן? ואלו בעל־הזקן… ינוח נא בשלום מרוגזו ומחליו! קשה היה לכבדו בעוורונו, או לאהבו בגידופיו…
עכשיו, שלא יעמוד כחיץ בינו לבין עצמו – נראנו במלוא שיעור־קומתו. אף כי לא היה יותר משניאור – לא היה פחות ממנו! לא צפורת־כרמים, לא כנף־רקמה, לא פרפר, שעטרת גוניו נמחית מעליו, כבאורח־פלא, עם מעיכתו! היה נשר – וכנשר ישאר חקוק בזכרוננו. נשר צעיר. שמשון צעיר.
13.3.59
עיר, שהיתה שרויה בערפל, אך ידעני עליה כי ישנה – חזרה ונתגלתה פתאום לעין. “אסיר תודה, נרגש, גאה, מופתע, נבוך”, משיב פסטרנאק על בשורת־הפרס הנישאת אליו מטעם נשיא האקדמייה השוודית. הריהו קיים, איפוא… קיים – כצדו השני, הבלתי־מואר, של הירח!
יום אחד, לפני ירחים לא רבים, נתקלתי במאסטרו, כשהוא הולך לו עם תיקו ברחוב – ומשכתיו עמי לקפה. ראיתי שהוא קצת שמח וקצת, נדמה לי, עצוב, ולא ידעתי על פני איזו מכל משבצות־השאח אשר למצב־רוחו נוח לפתוח עמו בדברים. הקפצתי את כלי אל מעבר לקו־הטוראים הפוליטי שלי והעמדתיו על רבוע צדדי לבן:
“מה כותבים?”
“קוראים”, הוא משיב לי. יום־יומיים קודם־לכן הגיעו אליו עתונים – מאספים – מיני קבצים ספרותיים, איני יודע, ובתוכם – שירי פסטרנאק.
“יפים?” אני שואל. הוא מהרהר – וכמו מושך בכתפיו:
“אין לך, בכל רוסיה, שירה אהובה עלי יותר מן הפסטרנאקית, ואלו זו – ממש אנטי פסטרנאקית!”
“הרי שאינה אהובה עליך?”
הוא מחייך, הייתי אומר, במבוכה:
“יותר… אהובה יותר!”
רושם עז עשתה עליו כנראה שורה אחת, שחזר עליה באזני פעמים רבות. “אני”, כותב פסטרנאק, “דומה לעיר בערפל…”
דהיינו: קיים, עומד על תלי, נכון בכל גני וככרותי – אלא שאין רואים אותי. אין רואים אותי – אלא שאני חי, עומד על תלי, קיים לעד!
עיר בערפל! כמה פעמים ראיתי כאן, ממרום מצפורי־הכרמל, את עמק זבולון מצועף־אדים? לא חלקת מים, לא מפרץ, לא עיירות חוף, לא כלום – פרט למין פרגוד דהה, שאמן־קלעים גרוע צייר עליו כביכול, מיני הרים. לפתע יוצאת חמה מנרתיקה. לפתע־פתאום – אור: על כל הגלעד, עד קצה סולמה־של־צור, עד כפת־החרמון! משהו נקרע, כביכול, לעומק – וראה נא: עכו, על כל צריחיה!
עיר בערפל! מוחרם, חנוק למחצה, פרוש לעצמו, מוקצה מחמת־זרות… אך מבעד לאדים – הוא מכסה את מחצית־השמים, שיא משיאי ההימלייא!
אני מהרהר עתה במאסטרו ובחלי־אהבתו. מהרהר בשאר כל אוהדיה הרבים של מלכות המהפכה – צ’אפלין, רובסון, סארטר… שלא לאמר – פיקסו ואראגון! מה עטרה לא עטרו לו לעולם, שבו פורחות כל החכמות, כל האומנויות היפות, כל תורות־המדע כולן; שאת מקדשיו אינו מקים למיני אלים מיתולוגיים, אלא לתיאטרון, למוסיקה, לבאלט; שכוהניו אנשי־רוח, מושכי־עט ומושכי־מכחול; עולם שכל יוצר מזומן לקיים בו את יצירתו מתוך כבוד ורווחה, עולם שיש בו – הכל…
הכל – ולא תבלין קטן אחד, דבר־הבל מהבלי עולמנו זה – חופש… מעט חופש… חופש לפסטרנאקים – להיות פסטרנאקים!
לכך אני מהרהר אף בהם. בכל ערי הערפל. כמה הן שם? כמה נתכסו, במרוצת העיתים, שלג־עולמים? כמה הן מצפות לחמה?
31.10.58
היום, לפני ששים שנה, בכפר־באוקראינה, נולד לאמא־אבא ילד יהודי. הוריו קראוהו אברהם ואלו אנו – מאסטרו.
לא היינו צריכים לפתוח את “הו־איז־הו”, כדי לדעת שכפרו נמצא בפלך־פולטבה, כי שנת־הולדתו היא הא־תו־שין־סמך וכי יום צאתו־מרחם – ה"א אדר… אדר לבן, ככל האדרים!
שיריו היו פתוחים לפנינו ומתוכם למדנו לדעת מיהו מי ומיהו מה!
היום הוא חוגג את יובלו הששים, בקהל עם־ועדה. כוכבו עולה עתה – כנגה בשמינו. הנה, מיסב לשני שלחנות:
חתן פרס־ביאליק. חבר האקדמייה. עוצר, בדין־הירושות.
הנהו במחיצת אנשי־שלומו:
פואט־לאוריאט של תרבותנו המתקדמת. חתן “כל־כתבי”, במהדורת־פאר.
כיוצא באותו קיסר חנון ורחום. משום שהוא מלך – יוצא בבגדי־חמודות. משום שאינו רוצה להתהדר – עוטפם, תחילה, במעיל־אביונים של פשוטי־עם. כדי שלא יטעו בו, חלילה, טעות שלמה – הוא פורם בו פרימה קלה ומוציא כנף־ארגמן אחת החוצה. כדי לא לנקר עיני עוברים־ושבים – הוא מקדים וקורעה לקרעים…
לו יהי כן! יסב נא עתה שלונסקי במחיצת כל אוהביו וידשן עצמו עונג. אני – לא אהיה עמו בשעת שמחת־לבו. ממשורר, שאהבתיו כל־ימי ואשר לא אכחד כי כל מה שיש לי – משלו הוא, למדתי לדעת: מקום הרבים – שם מיעוט־האמת. מקום ההלל – שם מיעוט־התורה. מקום הנהנים־מעצמם – שם החנופה ובזיון־השירה.
אין טוב לפני, ביום זה, מלנטוש את אולם־המשתה, לרדת בגרם מעלות היכל־האצילים, לעבור את עזרות הספרות הקרוייה חדשה, לצאת לחצר. משם לרחוב. משם – לסוכה אחת שמנגד…
האכנס, אם לא אכנס? הנה אדחק בקצות ברכי את פשפש־הכלונסאות שלפני… אך לא, איני מעז! מעל למשקוף אני רואה כתובת, חרותה בסכין־ציידים, ואיני יכול לקרוא בה…
סוכתנו הקטנה, הישנה, בצ’יינא־טאון! כמה שנים היינו מסובים בתוכה, בקצה רחוב סמי־השכרון! כמה לילות־הלולא בלינו בה יחד! אלה רמונים חיים, אלו מקלעות־אזוב תלינו בפתחה! משום שהיינו עניים וטעמנו עוגות־אופיום ייסניניות, פסטרנקיות, בודלריניות – היינו שרויים בלא שכינה? הייתה מצפצפת אלינו מכל אשכול שבלוח־התקרה! השירה היפה, בת־השמים, המכורה לזקנים־שוטים, היתה בורחת אלינו בלילות־ירח מארמון־החולדות של הקו המכונה “רשמי”. חיי חטא חיינו עמה, בחדרים־שכורים… חיים של אהבה אסורה כמעט! לא היה לנו תענוג גדול מאשר לדרוך, ברגל־גאווה, על גרון כל פטרוניה ואפוטרופסיה ואלו היא – כרוכה אחרינו, נופלת על צוארנו!
האכנס עתה, אם לא אכנס? אני זוקף רגלי ומתכוון לבעוט בפשפש המנותץ שלפני… אלוהים אדירים! כרעי־תרנגול… לא רגל אני פושט, אלא כרע־תרנגול!
זוכרים את ספורו של גוגול על אותה אכסניה, שבעליה מכניסים לתוכה עוברי־אורח עשירים וקוצצים אותם אחר־כך לבשר? שאגאל ציירה כך: בית־כפר עליז, משוח צבעי־לכה רוננים. פונדקאית בעלת־פימה עומדת על גרם־המעלות ומצהילה פנים. כרכרה. אושפיז עשיר, המבקש לינת־לילה. כיוון שהוא עומד ליהפך, עד הבוקר, לכמה־וכמה ליטראות בשר – הוא דומה עלינו כבר עתה כתרנגול… לא אדם הוא הנכנס, כביכול, בפתח – אלא בשר־עוף לסעודה!
אני מציץ ורואה את עצמי לפני עשרים שנה. עדיין לא נכנסתי – והריני בשר־עוף, על צלחתם של אחרים…
הפשפש חורק מאחורי. אני נכנס. רגע כמימרא – אני בפנים.
היכן הם? היכן הם, כולם? היכן אותה אסכולה מפוארת, בית “כתובים”, “עתים”, “אורלוגין”? היכן אלה שאמרו על עצמם כי גורל שלושה דורות נמצא בידם? היכן כל רעי וידידי, מיודעי מאז? היכן שלומי־אימוני המהלך החדש?
איני רואה אלא שלחן־קורות שנתמקמק, כף־עץ, קערה… קערה ובתוכה – שיורי עצמות!
אני רוצה לצעוק, לקרוא בשם אלה שנכנסו עמי לכאן כדי לבנות ספרות, להקים אסכולה, לכונן משכן לתורה! הנה אני צועק – ואין שומע…
אני חוזר ועומד בפתח. כאן קדמנו לפנים שלונסקי במאור־פנים, שביסו קשור לסנטרו. אני מעיף עין למעלה. עכשיו אני יכול לקרוא את הכתוב על המשקוף. הנה חרות, במאכלת־ציידים:
“הבל הבלים, הכל הבל!”
כמה לעגנו אז להם! לא לביאליק, לפרס ביאליק! שנון שבכולם היה הוא, בעל האכסניה, הזקף הגדול, מוחץ הדרקונים, רוח תזזיתם של שלושה דורות, נער־שערוריה של הספרות כולה. אפשר היה להתפקע מצחוק, למשמע כל עקיצותיו. כיוצא בכך – אפשר היה לבכות, למראה הפתוס המוסרי העצור בעצמותיו!
עדיין איני מאמין! איני מאמין, כי מגעת לו לאדם שעה גדולה, יפה שבחייו, והוא מחמיץ אותה! לא זו בלבד שנטל את הפרס, אלא שנטלו ברגשת־נפש. בזנב הגורל תלאו! כיוון שכל מאורע ממאורעות חייו נראה לו כ“אפוך” שהגיע לקצו, או “ארה” שאך־עתה החלה – הוא מוסיף ומצהיר כי הנה, נסגר עלינו מין מעגל.. כאלו איש לא זכה בפרס לפניו!
למה הדבר דומה? לפלונית, שלא פסקה מהכרז:
“אותו נואף? לעולם לא אעלה על משכביו! כל חרותא – ולא אני!”
ראתה שהן נכנסות ויוצאות – והיתה רוקקת כנגדן ממרום־חלונה: “עוד אחת! הללו חרופות־מצח ואלו אני – לעולם לא יביאני לידי כך!”
אך הנה מרים לו אותו ליצן קצה־שמיכה. מייד רצה ומתעטפת בה. הגורל, היא קוראת בקול־המייה, קול הגיגי־יונים, הגורל הוא שיעדה לכך, הוא שסגר עליה מין מעגל…
איזו אירוניה! והרי הוא היה – ביאליק לעצמו!
אם ראוי לפרס? ראוי לעשרה פרסים! ואלו לשלונסקי – אינו ראוי כל עיקר!
כולם ישמחו עמו עתה בשמחתו. אני – אצטער עליו. כולם יאמרו: כמה גדול הוא, כמה נתעלה! ואני אומר: כמה קטן הוא, כמה ירד בעיני… אומר. אחר־כך אחלה ואפול למשכב.
לא אני הוא שאמרתי את הדברים ראשונה, אך אני אמרתים – אלף פעם: הספרות היא ג’ונגל, שהצעירים דוחקים בו את רגלי־הזקנים אל עברי פי־קבר! אתמול ראיתי – עולם הפוך. את הזקנים־הזועמים ראיתי, מעלים את בכוריהם על הר־העקידה. משל לאדם שכוסס את שיניו – בצפרני אצבעות־ידיו. משל לנטף־דם, שהחל מוצץ – סלחו לי – פרעושים!
לא נכנס עתה בעביו־של־פולמוס. כל המטיח בפני סופרינו הצעירים כי נדונו להשאר עלגי־לשון משום שלא עיינו במקורות – אינו מכיר את המקורות, או שאיננו מכיר את סופרינו־הצעירים. בעביו־של־פולמוס לא נכנס. אך שתי מלים — חייבים אנו לאמר:
קוקיות־הכרכום שוכנות בדרום האוקינוס־השקט. כיוון שמגעת להן עת־נדודים הן יוצאות לניו־זילאנד ומטילות את ביציהן. מייד חוזרות כלעומת שבאו. לימים בוקעים צאצאהין ורואים אור־עולם. מעלים נצה על אדמת־נכר, מתבגרים על אדמת־נכר. כיוון שמגעת שעתם לפרוש כנף – חוזרים ועפים למכורת־הוריהם, שלא ידעוה כלל.
שוו נא בנפשכם: אלף־מאתים־מילין – מניו־זילנד לאיי־ביסמארק – מבלי לראות את אבא־אמא, בלי שינחום במעופם, בלי שיניעום לכך!
אלף־מאתים מילין, אלפיים שנות הסטורייה! מבלי שיתחנכו על ברכי ספרות־ההשכלה. בלי שיעיינו ב“אהל־שם” וב“חצוצרת כסף־מקשה”. בלי שיהיו שטופים בספרי־יראים, ספרי־חסידים, ספרי־רבנים…
אף־על־פי־כן – מוצאים ומגיעים! בדיוק לעברית השוטפת, החייה! בדיוק ללשון, ששרשיה נעוצים בסלעיה, בטרשיה, בחולות זהבה של אדמת־ישראל! מסע מופלא, לעזאזל, מסענו לאיי־ביסמרק!
שמעתם פעם את שרינו, או שרותינו, מדברים עברית? בראוו! קשים אתם כגידים, אם לא אטמתם אוזן! שמעתם את קברניטינו האחרים פוצים פה? אך זהו חבר גמגמנים עלגי־לשון! כל מדינאי פשוט של אומה אחרת היה בוש בכך כאדם שמתבייש באכזמה! איני דורש שידעו כי מי שזרתותיו פשוקות קרוי אצלנו “קישן” ומי שארכובותיו נוקשות זו לזו – קרוי “קלבן”… אל למען השם! עברית פשוטה, פסוק כצורתו! שלוש מאות מלים אלמנטריות – אם לא פרלמנטריות!
כל היודע עברית – גרוע שבעתים! אין לך סימנריון בבית־ברל – או בכל “בית” אחר – שאינו קם ומציע בו חידוש… אך אישי־מכובדי! עמוד נא בתור… בלשנים אין לנו? אקדמאים אין לנו? אל תגזול מהם, בשם מוסר המקצוע, את פת־לחמם!
נכון הוא כי רבים מחדושיך “נקלטו” בינתים ונשתרשו, כביכול, בעם… אל אל תשכח כי שערים אלה הובקעו – בכדורסל הלשוני שלנו – ממרפסת הדיוטא השנייה של לשכתך הרמה! נלסון הביע פעם תקווה, שכל אנגלי ימלא את חובתו. עמדו והקימו לו אנדרטא בככר־טרפלגר. משום שניצח באבו־קיר, או בקופנהאגן? לא… משום שדרש מכל אנגלי כי לא ימלא אלא את חובתו; מדינאים – חובות־מדינה ובלשנים – חובת־לשון…
אח, אותו ליצן!
אברונין איננו. אך עליו ועל שכמותו אין בוכים, לא כן? עליו נאה יותר לאמר: נקרא לישיבה־של־מעלה!
הוא דומה עלי כפרטיזן, שקידש עצמו למלחמת־חרמה. כרבים מבני־דורו נשא את העברית על כתפיו לא כארון־עדות, אלא כמלך פצוע… כמותם חי עמה חיי־אהלים, חיי־בצות, חיי־גרילה. כמותם נטל חלק בפשיטותיה הראשונות אל מעבר־להרים. כמותם פרץ עמה לפרוורי לשון־המעשה. כמותם הבקיע לה דרך בראש־חוצות, עד שנכנס עמה לעיר הפנימית והניף את דגלה המנצח על הגבוהה במצודותיה.
לא רבים הגיעו למקומו. ביאליק, בן־יהודה, כל ענקי־הרוח, בני־דורו, הלכו לעולמם – ומחצית תאוותם בידם. כל שזכה להסתער, לא זכה לכבוש. כל שכבש, לא ביצר, כל שביצר, לא זכה לברך על המוגמר. הוא זכה לכל. מ“בראשית” עד סוף “יהושע”!
לכך הוא מובא עתה למנוחות כאלוף־מנצח, עטור כל אותות כבודה של האומה, עטוף גלימת־מרשאלים. נצחונו שלו היה שלם. הוא יכול עתה לאמר להם שם, לידידיו בשמי־עליון:
“שמעתי את העברית שלנו בפי ישראלים כדרך שאדם שומע צרפתית מפי צרפתים. אני ראיתי עטרה, שחזרה לישנָה!”
אחרון דפי־חייו של אש בישראל דומה עלי כפרק־אגדה, שדורשי־מופלאות יוסיפו להפוך בו, ככל אשר ירחק מעמנו.
יום אחד יצא לשוח, כדרכו, ולא חזר. שלחו אחריו לבקשו ונמצא מיסב חולה על אבן־חוצות. אחר־כך נתברר שזכרונו כבה ולשונו ניטלה ממנו במפתיע. שוטט לו סחור־סחור, עד שאפסו כוחותיו. צנח על אבן ונסה לפוש.
קונם עלי, אם לא חזה את הדברים, אם לא שיוום לנגד עיניו מראש! ראה, כביכול, ישיש שח־גו, חבוש כפה בוכארית, סובב־סובב, הולך לו – ואינו מגיע… לא על שום כך מהר אלינו, בשקוע עליו שמשו? על שלבו אמר לו?
“אם גזרה היא מלפניך, ריבונו־של־עולם”, הרהר בודאי בלבו, “יהי רצון שלא אגיע לידי כך על אבני־נכר!”
אני נזכר בצייר אחד ממכרי, אדם בודד, שחי לו בגפו והיה מועד למיחושים. כיוון שתכפו עליו, היה מגיף תריסיו ויורד למטה, לקפה. כאן יימצא לפחות בין אנשים…
“כאן אמצא בין יהודים”, הרהר הוא. “כאן יקימוני, יחזיקוני בידי, יוליכוני לביתי, ירימו עמי כוסית ויברכו “הגומל”… כאן – אחי, בני־עמי!”
מת בלונדון. אך האבן שעליה נח בחוצותינו תעיד בו, איזו אבן היה רוצה כי תנוח עליו!
ג’יד מתאר לנו ביומניו שיחה אחת עם קלודל, סעדו פעם יחד פת־ערבית ואיש־שיחו אמר:
“אין לי צורך לעין בספרים, כדי לדעת מה טיבם, חוש נסתר שבי מזהירני מפני כל יצירה פחותה. קרא לו, אם רצונך בכך, חוש שבטביעת־עין. הוא שנצרני, דרך־משל, מפלוני, אוגוסט קומטה…”
ג’יד חולק עליו: אי אתה יכול לתהות על קנקנו של ספר, אלא אם כן עיינת בו עיין היטב. רפרוף־של־חפזון מביא לכלל טעות. כגון מעשה שארע בו; יום אחד גזם בגנו אשר בקורוויל בד חי, שהיה סבור עליו תחילה כי לא נותר בו לֵיחַ… ללמדך שאין פוסלין כלאחר־יד!
צריכים היינו לנהוג, אולי, כג’יד, אך בשם־השטן! כלום אין אנו נוהגים כקלודל, ובדין? אשר לי – יודע אני יפה היכן מצוי אותו חוש־ששי שבגופי: קצות אצבעותי! אני פותח את הכריכה, מעיף עין אחת בשם המחבר, קורא לי בעיני השנייה שתי שורות וחצי, ממשמש את הנייר – ואני עומד על טיבו, על ערכו, על טעמו! איני אומר על רקמת־עורי, כי יש לה סגולות־רנטגן, אך אלוהים הוא היודע שלא טעיתי אלא לעתים רחוקות…
שמי־הלילה לא דמו לסנר־פולקה, לא לשלחן דומינו, לא למגבעת־כמרים, לא לפודינג־שוקולד. הירח לא דמה לתוכי צהוב, לא לתוף, לא לגיגית־שומן. הם לא דמו לנאהביו הפורחים של שגאל והגן שבו הייתי – לא דמה לטהיטי! אף־אל־פי־כן היה משהו קסום, כרומטי, פיוטי מאד, רומנטי גם בגן, גם בשמי־הלילה, גם בירח, גם בהם.
מעבר למשוכת הרמונים שבסתרה ישבתי – היה ספסל. בקצה קצווי קצותיו הסב לו הוא, הסבה היא… תחלה איש בצד אחותו, כמין אג’ן־צ’יפס, אחר־כך – הייתי, אולי אומר – כפת, שמחסרת בטחינה…
כמה ידיים היו לו? מניתי עשר… הנה על שערה, על צוארה, על גבה… אלי שבשמים, כמה כפות היו לו שם בכל יד!
אם הצצתי? חלילה… לוציפר בגיהנום איננו כפות, אינו רגול, אינו עקוד בכבלים גסים מאלה שבהם קשרתי אני את עיני לצמרתה של איזדרכת אחת, נכחי! איך ראיתי חרף כל זהירותי, דברים שנתרחשו מאחורי גווי? איני יודע… חי נפשי, איני יודע! מין מחלת־גב? אולי…
יותר משראיתי – שמעתי… חצאי־הברות, חצאי־אנחות, חצאי־יבבות… “סטודנט” גמרתי בלבי, “ולא עוד אלא שבעל־נפש!”
מימי לא טענתי כי אזני מחודדות כשל עכבר, אך דממה זו שבגן היתה שלמה הפעם כל־כך, שקול צמיחת פרחי־ההרדוף עלה אליך מתוך המחשכים, כל שכן – קולו שלו…
שמעתי ורחמי נכמרו. זו – לשון שיר־השירים? “דארלינג”, אתה אומר באנגלית, “דיר־דיר”… “ליבלינג, ליבכן”, בגרמנית, וכיוצא בכך אני משער לעצמי, בפונג’בית ובהינדוסטאנית… ואלו הוא – כמהלך על כלונסאות! אלו הלטפות המוניות, אלו מלות־הנעמה חסרות־ישע! “בובה”, הוא מגמגם לה שם באזניה גמגומי מלעיל, “מותק שלי”, “חבובה”…
משהו, הרהרתי לי בנפשי, יורד כאן לטמיון! ארבות ידיו – מלאכת־מחשבת… ליסנדר לא צלח בשעתו את ההלספונט ביתר עליצות, יתר אלגנס, יתר בטחה שארמנטית של און־עלומים. כל חמוקי הנוף האנטומי שלפניו, כל קוי־החוף, הרריו ועקולי־מפרציו – נהירים לו יפה… אך לשונו – כמדדה על קביים! ניכר שהוא נכלם, חש עצמו שוטה, מנסה למצוא מלים קטנות, שיש בהן מן החִבוב ומן הלִבוב, אך לא מן הוולגאריות שבמזמוטי רכבים עם טבחות… סבורני שהיה מגוחך בעיני עצמו. כן היה בעיני. אשר לה – איני יודע…
ידי שלי היו פנויות. נתתי אצבעי בתוך פי וניסיתי להזכר: “מחמל נפשי”, “שאהבה נפשי?” – ליטראטי מדי, פאתטי מדי. “יונתי”, “תמתי”? – תיאטרלי מדי, מילודרמטי. “יקירתי”? סתמי מדי, צונן, מעושה…
אי לך, לשון־נביאים! אי לך, בת־אצילים בלה! לשתוק, לשתוק בך את כל המלים הקטנות, היפות, הנלבבות, המלבבות, האינטימיות, הליגאטימיות, המובנות כל־כך מאליהן, המעלות כל נגיחת־מצח ונגיפת־חטם מדרגת־אהבים למעלת־אהבה. אי לך לשון מחורבנת, שאין אדם יכול להתמזמז בה, מבלי שיאבד צלם־אלוהים!
הפסאג'
“בני מררי למשפחותיו, מחלי ומוש… משפחת היצהרי, משפחת החברוני, משפחת העזיאלי… כל זכר ששת־אלפים ושש־מאות, משמרת ה'…”
דרך כלל אין אתה מוצא בימינו משפחות־כהנים שלמות. די להן, בימינו, בכלי־קודש אחד: סופר, מוסיקאי, שחקן… משל לאותה לביאה, הפורשת לה אל עמקי־הסבך ומביאה שם, אחת לכל שלוש שנים, את כפיריה לעולם. צמרות רוחפות מקול־שאגתה. סלעים נטחנים לגיר. אך מיהו שנולד? ארי, דביי־עילאי, חרדת־היער! מלך ביפיו!
כנגדן אתה מוצא משפחות שכל צאצאיהן, טפליהן וצפיעותיהן –קודש לאמנות בת־השמים! סבא צוץ כותב. סבתא צוצי כותבת. אבא צוצא מבקר. אמא צוצית רוקדת. צוצון מתרגם. צוצונת פורטת על פסנתרין…
שמרנו נא אל! למה הם דומים? לתרנגולי־שלמה! פוט־פוט־פוט – הרי אפרוח. פוט־פוט־פוט – הרי רקדנית, הרי צייר, הרי סופר, הרי קריין, הרי שחקן…
צרפם פרוטה לפרוטה ואין בידך חצי־שקל, לקנות בו דגים!
- צפורה ניצן
- עמינדב ברזילי
- צחה וקנין-כרמל
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.