עונג הוא לי לציין, שאם אמנם העלו דפי ספרה של מדמואזל חיוך מסויים על שפתי – דברי פלוני, איסטניס מאיסטניסי “דבר”, העלו עליהן חיוך מסויים – יותר! עד מה זולים הם, אדונים ספוגי־תרבות אלה, במלחמתם על רמת־הכתיבה! עד מה נעשו פתאום קלים לנגח! בן־לילה הפכו את עלמתנו הקטנה, מיס דיין לכלי מלא־בושה… “אלוהים אדירים!” כותב מר פלוני, ישר־הלב ואנין־הטעם. “מה יאמרו עלינו עתה? זו – ספרותנו הצעירה? כך כותבים, כך חושבים אצלנו? היא – ולא יזהר? היא – ולא עגנון, לא הזז?”
איני יכול שלא להסמיק מבושה, למראה סומק־בושה זה שעלה בלחייו! עד היכן קנאותו למובחר־שבספרות מגעת! עד היכן איכפת לו מה יאמרו עלינו בעולם!
העובדות הן, לפי־שעה, פשוטות למדי: עתונים לועזיים מסויימים גלו ענין בדברי מדמואזל ומצאום לעלות על שלחנם. על שום מה נראו להם ראויים כל־כך – איני־יודע… אך שילינג אחד על כף־ידי – ואני נכון לנחש!
במה מבדחין, בימינו אלה נפש דוכסים איטלקיים, רוזנות רוסיות “לבנות”, נשיאי־פרלמנט צרפתיים? לא בנשפי־עירום? לא בבאלטים וורודים? קראנו על כך יום־יום בעתונים! מחול הם רוצים? מערומים הם רוצים? בוסר הם רוצים! בוסר נחמד, בוסר־עלומים, בוסר מחשופים של “אחות לנו קטנה!” מה שנאה לו לאנדרי לה־טרוקר בוילה מפוארת שביער־בולון, נאה לשאר בני־דורו בכתובים. נערות צעירות, הכותבות בכובד־ראש שרמאנטי על נסיון חייהן בלבני־משי ובמדים, הן פרפראות מצויינות לקנוח סעודתם של אנשי־מעשה עייפים, פרנסואז סגאן ובאלט־הוורדים הם שני צדדים של מטבע אחד!
אם ככה ואם כך – שחק אצלנו מזלה למדמואזל. כל מי שיודע אנגלית, או צרפתית, יכול לטעום עתה את טעם דמעות־המלח הכבושות, חכמת־נפשה ושברון־לבה של אשה עצובה, הרואה צורך למצות באזנינו, ממרום גל־האורז המר של תשע־עשרה שנותיה, את נסיון־חייה ולקחם. אי, דם עייף, דם בודד! כמה רציניים נראים לנו הדברים, חי זנבי! אך כיוון שמדמואזל לא שאלה את פינו והגיעה למקום שהגיעה באורח מופלא משלה – על שום מה נדירנה הנאה מעצמנו? רק משום ששוטים מסויימים רואים בכך מעין עלבון לספרות־האומה? לא אתמול נולדנו, לעזאזל! מבוגרים אנו למדי ומהימנים על עצמנו. נקראם בעניין אף בעברית ואלו שאר כל־הדברים… מילא, נקראם בחיוך מסויים!
נעיר נא כאן, בסוגריים, כי תרגומה העברי של יצירת־מופת זו היא נס בפני עצמו. מדמואזל אינה מסוגלת למצות, כנראה, את רחשי־לבה אלא באנגלית… אין תימה: כתיבה מעודנת, אקוורלית, מבוסמת זו זקוקה לקצה גבול בגרותה של לשון אירופית חיה, לשון פטישי־כסף קטנים, פטישי־צורפים של מלאכת־משכית! קראנו איפוא את הנוסח העברי ונשמנו לרווחה… תודה לאל, לא איבדנו – בלשון כופפי־הברזלים שלנו – אף אבן־חן אחת מכל אבני־חנה!
אך נניח לה למדמואזל. הנה נקרא, נשתעשע, נחייך… עם כל פרסומו – אין אנו סבורים כי באלט קטן, אדולסנטי זה יפגע חלילה בשמנו הטוב. אדרבא, פרקי־הווי שבו יקראו, כאמור, מתוך חיוך… משמע שיקראו מתוך אהדה. כל החושש להן לבריות כי תראינה בכך צלם דמות־ספרותנו – אינו אלא שוטה, חרף כל היותו איסטניס ספוג־תרבות!
אך עקימת־חוטם זו של שלומי־אמוני־ספרותנו! סלידה זו מפני ה־“קיטש”! שאט־הנפש מגינוני־פרסומת! אלף שתיקות צועקות אלי לשמעה! לא, מאדמואזל אינה טיל ראשון שהשיר אצלנו את כפת־מעטפתו וזינק לחלל. כבדים ממנו ניסו להשיג כאן את כושר ההחלצות, הדרוש להם כדי להשלים את סבובם ולהיפך לכוכבי־לכת מלאכותיים בשמי הספרות העולמית! זמן רב לפני שנתחוור לנו כי לא נכנסו למסללולם כל־עיקר, הוסיפו לשדר לנו שידורי צופן: “אנו חיים, נישאים והולכים… קוף־הפרסומת שבראשנו עודו חי וחש עצמו בכי־טוב… הנה תרגמונו ללשון זו, לשון אחרת… הנה העלונו על במה זו, במה אחרת… הנה קלסונו כאן, ספרו בשבחנו שם… ביפ… ביפ…”
מה לא היו ידידנו הרציניים נותנים, חלף חוזה טלוויזיה, הסכם הסרטה בראשי־תיבות, סיכוי כלשהו להתפרסם באורח סימולטני בשלושה עתונים שונים? לא מדמואזל היא שהחלה מודדת את חשיבותה בפלסי ההצלחה רבת־המכר. לא היא הראשונה שנתפתתה להאמין כי מיליון טפסים, בעשר לשונות, עולים בערכם על מאה טפסים בלשון אחת. לא היא בלבד החליטה לכבוש את צירופי ־ הנסיבות תחת רגליה ולהפכן למין סולם, לעלות בו בעולמה־של ־ספרות.
היכן היו האדונים, יפי־הנפש עד עתה? כל פרט, כל שורה שנתפרסמה בעתונות, כל ספר שאזל מן השוק מלאו אותם רגשי־הערצה לפופולריים, למקובלים, לנותני־הטון שבספרותנו. מי עקצם, לפתע, מתחת לצוארונם, שהחל מלגלגים כל־כך להצלחה?
לא, באלט־הוורדים של מדמואזל לא יסב לנו חרפה. חרפה יסבו לנו אלה שעליהם ספר לי, דרך משל ידידי: מעשה באנטולוגייה ספרותית פרטנציוזית, כולה “היי־בראו”, כולה “שאר רוח”, שנתרגמה בעצת כמה־וכמה יפי־נפש ללשון זרה… כאן קלנו מראשנו! כאן – לא בתחום הכתיבה הסאלונית – כדי בזיון וקצף!
שמרני אל מן ה“סטנדאלים” ומן ה“בודלרים” שלנו שמרני מבעלי־הפניות, הצדיות, הכוונות והחשבונות האישיים! מן הסאגנים ומן העתונות אשמר בעצמי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.