שניאור הלך – שניאור נמצא עמנו יותר מתמיד. נמצא, משום ששירתו נמצאת עמנו. יותר מתמיד, משום ש – איך לאמר את הדברים כך, שלא יפגעו בכבוד שמו? ואולם איך לא לפגוע בו, מבלי לאמר אותם?
שנותיו האחרונות היו טראגדייה. חרף כל נשכנותו – היה נשוך. חרף כל בטחונו העצמי – נבוך. חרף כל גיחותיו ופריצותיו – נתון בין־המצרים. אם אמנם דמה, בימי נעוריו, לשמשון, שכל מחלפותיו צמחו בן ליל – בימי שיבתו דמה לשמשון, המנסה ללפות במרי־נפשו את עמודי־ההיכל, שבו הסיבונו אנחנו וצפינו בתעלוליו…
סלח לנו, רבון־כל־העולמות, על שלא חשכנו ממנו כלמות ורוק, דברי־שנינה, חדודי לשון. סלח לנו על כל קלפת־בוטנים, כל שבר־חרסינה, כל אמרת־כנף משוחת־רעל שהטחנו, מעל ליציעים אלה, בענק העוור!
סגי־נהור – כך נראה לנו… מעטים כמותו לכח – מעטים יותר לסמאון־עינים! האמנם לא חש כי אחר משהו? כי משהו נשתנה כאן, מיום שפרש לו, על כנף הרוח הצולחת, לארצות־הזהב? הרחק מבית־מטעו בנכר, הרחק מרבבות קוראי ה“טאג”, ה“מארגן־ג’ורנאל” וה“פארווערטס”… הרחק, הרחק, בישראל – קמה בינתיים שירה אחרת, ספרות אחרת. לא הוא אשם בכך שחלפו־עברו עלינו, בימי העדרו, שלושים שנה. ודאי – שאף לא אנו…
כיוון שחזר – ששנו לקראתו. הנה־הנו, הרהנו לנו בלבנו, אודיסיאוס הגדול! הנה מפרשיו השחורים! הנה חזר, סוף־סוף, לחוף מולדתו! זהב שריפותיה של טרוייה האידישאית, העולה אחריו באש, יוצק אור־נוגהות טראגי אחרון על זקן־היקינטון ההומרי שלו וזהב שקיעתה הספרותית מוסיף עצב על עצבו…
אלו בא אלינו, צבור־הקוראים העברי, בדרך של כבוד! אלו נסה לכרות אוזן למה שהורגלנו בינתיים ואהבנו לשמוע! אלו טרח להבין כי משהו זז אצלנו… כי לא את “פאנדרי הגבור” קראו כאן, לאור מדורות באר־שבע. כי לא שיריו הם ששימשו כר לראשי צעירינו בימי צקלג. כי לא לקול “צלילי־המנדולינה” עפו כאן ג’יפים ולא את מעשה “המלך והרבי” ספרו כאן במסיבות פינג’אן… אלו פקח עיניו, או עצמן, לפחות, מתוך ברכה! אך לא… לא, לא!
אודיסאוס חוזר – ופנלופה שלו אינה שומרת לו אימונים. לא זו בלבד שלא הותירה בלילות מה שארגה, כל ימי העדרו, בשעות צהרים – אלא שהיא חוטאת ומתחטאת, תחת אקליפטוסים גבוהים, עם צעירים ממנו! זו – איתקה שלו? כך מקדמים פני מלך שחזר? הוא נוטל קשתו ומזנק על יריביו, אלא שידו רועדת… מעוצר רגשת־לב, או מחמת־זקנה? חיציו שחוזים עדיין יפה, אלא שאינם מכוונים יפה. הוא נמלא תמיהה…
תמיהה, אחר־כך – קצף! כל שקוצף יותר – צודק פחות… כל שצודק פחות – חוזר ומתקצף יותר!
קצף, אחר־כך – מרירות… שוב אינו מבחין בין אוהב לאויב. תזזית נכנסת בו. נדמה לו שמתנכלים לו, ממעיטים את דמותו, גוזלים ממנו את עטרתו…
אך אלוהים הוא היודע כי לא הועם פזה, אלא לנוגה חזיזיו ורעמיו שלו עצמו! אל אחטא בשפתי; רק עכשיו תחזור ותנצנץ בכל כתמה־הטוב ואלה שהיה סבור כי פשטוהו והציגוהו ככלי־ריק – הם שיפארו את שמו. גם בביאליק נלחמו, גם בטשרניחובסקי. אך מה לא היו נותנים כדי לחזור ולהתפלש בעפר רגלי הקרח, או לחזות בנועם פני הבלוריתן? ואלו בעל־הזקן… ינוח נא בשלום מרוגזו ומחליו! קשה היה לכבדו בעוורונו, או לאהבו בגידופיו…
עכשיו, שלא יעמוד כחיץ בינו לבין עצמו – נראנו במלוא שיעור־קומתו. אף כי לא היה יותר משניאור – לא היה פחות ממנו! לא צפורת־כרמים, לא כנף־רקמה, לא פרפר, שעטרת גוניו נמחית מעליו, כבאורח־פלא, עם מעיכתו! היה נשר – וכנשר ישאר חקוק בזכרוננו. נשר צעיר. שמשון צעיר.
13.3.59
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.