עיר, שהיתה שרויה בערפל, אך ידעני עליה כי ישנה – חזרה ונתגלתה פתאום לעין. “אסיר תודה, נרגש, גאה, מופתע, נבוך”, משיב פסטרנאק על בשורת־הפרס הנישאת אליו מטעם נשיא האקדמייה השוודית. הריהו קיים, איפוא… קיים – כצדו השני, הבלתי־מואר, של הירח!
יום אחד, לפני ירחים לא רבים, נתקלתי במאסטרו, כשהוא הולך לו עם תיקו ברחוב – ומשכתיו עמי לקפה. ראיתי שהוא קצת שמח וקצת, נדמה לי, עצוב, ולא ידעתי על פני איזו מכל משבצות־השאח אשר למצב־רוחו נוח לפתוח עמו בדברים. הקפצתי את כלי אל מעבר לקו־הטוראים הפוליטי שלי והעמדתיו על רבוע צדדי לבן:
“מה כותבים?”
“קוראים”, הוא משיב לי. יום־יומיים קודם־לכן הגיעו אליו עתונים – מאספים – מיני קבצים ספרותיים, איני יודע, ובתוכם – שירי פסטרנאק.
“יפים?” אני שואל. הוא מהרהר – וכמו מושך בכתפיו:
“אין לך, בכל רוסיה, שירה אהובה עלי יותר מן הפסטרנאקית, ואלו זו – ממש אנטי פסטרנאקית!”
“הרי שאינה אהובה עליך?”
הוא מחייך, הייתי אומר, במבוכה:
“יותר… אהובה יותר!”
רושם עז עשתה עליו כנראה שורה אחת, שחזר עליה באזני פעמים רבות. “אני”, כותב פסטרנאק, “דומה לעיר בערפל…”
דהיינו: קיים, עומד על תלי, נכון בכל גני וככרותי – אלא שאין רואים אותי. אין רואים אותי – אלא שאני חי, עומד על תלי, קיים לעד!
עיר בערפל! כמה פעמים ראיתי כאן, ממרום מצפורי־הכרמל, את עמק זבולון מצועף־אדים? לא חלקת מים, לא מפרץ, לא עיירות חוף, לא כלום – פרט למין פרגוד דהה, שאמן־קלעים גרוע צייר עליו כביכול, מיני הרים. לפתע יוצאת חמה מנרתיקה. לפתע־פתאום – אור: על כל הגלעד, עד קצה סולמה־של־צור, עד כפת־החרמון! משהו נקרע, כביכול, לעומק – וראה נא: עכו, על כל צריחיה!
עיר בערפל! מוחרם, חנוק למחצה, פרוש לעצמו, מוקצה מחמת־זרות… אך מבעד לאדים – הוא מכסה את מחצית־השמים, שיא משיאי ההימלייא!
אני מהרהר עתה במאסטרו ובחלי־אהבתו. מהרהר בשאר כל אוהדיה הרבים של מלכות המהפכה – צ’אפלין, רובסון, סארטר… שלא לאמר – פיקסו ואראגון! מה עטרה לא עטרו לו לעולם, שבו פורחות כל החכמות, כל האומנויות היפות, כל תורות־המדע כולן; שאת מקדשיו אינו מקים למיני אלים מיתולוגיים, אלא לתיאטרון, למוסיקה, לבאלט; שכוהניו אנשי־רוח, מושכי־עט ומושכי־מכחול; עולם שכל יוצר מזומן לקיים בו את יצירתו מתוך כבוד ורווחה, עולם שיש בו – הכל…
הכל – ולא תבלין קטן אחד, דבר־הבל מהבלי עולמנו זה – חופש… מעט חופש… חופש לפסטרנאקים – להיות פסטרנאקים!
לכך אני מהרהר אף בהם. בכל ערי הערפל. כמה הן שם? כמה נתכסו, במרוצת העיתים, שלג־עולמים? כמה הן מצפות לחמה?
31.10.58
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.