ג’יד מתאר לנו ביומניו שיחה אחת עם קלודל, סעדו פעם יחד פת־ערבית ואיש־שיחו אמר:
“אין לי צורך לעין בספרים, כדי לדעת מה טיבם, חוש נסתר שבי מזהירני מפני כל יצירה פחותה. קרא לו, אם רצונך בכך, חוש שבטביעת־עין. הוא שנצרני, דרך־משל, מפלוני, אוגוסט קומטה…”
ג’יד חולק עליו: אי אתה יכול לתהות על קנקנו של ספר, אלא אם כן עיינת בו עיין היטב. רפרוף־של־חפזון מביא לכלל טעות. כגון מעשה שארע בו; יום אחד גזם בגנו אשר בקורוויל בד חי, שהיה סבור עליו תחילה כי לא נותר בו לֵיחַ… ללמדך שאין פוסלין כלאחר־יד!
צריכים היינו לנהוג, אולי, כג’יד, אך בשם־השטן! כלום אין אנו נוהגים כקלודל, ובדין? אשר לי – יודע אני יפה היכן מצוי אותו חוש־ששי שבגופי: קצות אצבעותי! אני פותח את הכריכה, מעיף עין אחת בשם המחבר, קורא לי בעיני השנייה שתי שורות וחצי, ממשמש את הנייר – ואני עומד על טיבו, על ערכו, על טעמו! איני אומר על רקמת־עורי, כי יש לה סגולות־רנטגן, אך אלוהים הוא היודע שלא טעיתי אלא לעתים רחוקות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.