שמי־הלילה לא דמו לסנר־פולקה, לא לשלחן דומינו, לא למגבעת־כמרים, לא לפודינג־שוקולד. הירח לא דמה לתוכי צהוב, לא לתוף, לא לגיגית־שומן. הם לא דמו לנאהביו הפורחים של שגאל והגן שבו הייתי – לא דמה לטהיטי! אף־אל־פי־כן היה משהו קסום, כרומטי, פיוטי מאד, רומנטי גם בגן, גם בשמי־הלילה, גם בירח, גם בהם.
מעבר למשוכת הרמונים שבסתרה ישבתי – היה ספסל. בקצה קצווי קצותיו הסב לו הוא, הסבה היא… תחלה איש בצד אחותו, כמין אג’ן־צ’יפס, אחר־כך – הייתי, אולי אומר – כפת, שמחסרת בטחינה…
כמה ידיים היו לו? מניתי עשר… הנה על שערה, על צוארה, על גבה… אלי שבשמים, כמה כפות היו לו שם בכל יד!
אם הצצתי? חלילה… לוציפר בגיהנום איננו כפות, אינו רגול, אינו עקוד בכבלים גסים מאלה שבהם קשרתי אני את עיני לצמרתה של איזדרכת אחת, נכחי! איך ראיתי חרף כל זהירותי, דברים שנתרחשו מאחורי גווי? איני יודע… חי נפשי, איני יודע! מין מחלת־גב? אולי…
יותר משראיתי – שמעתי… חצאי־הברות, חצאי־אנחות, חצאי־יבבות… “סטודנט” גמרתי בלבי, “ולא עוד אלא שבעל־נפש!”
מימי לא טענתי כי אזני מחודדות כשל עכבר, אך דממה זו שבגן היתה שלמה הפעם כל־כך, שקול צמיחת פרחי־ההרדוף עלה אליך מתוך המחשכים, כל שכן – קולו שלו…
שמעתי ורחמי נכמרו. זו – לשון שיר־השירים? “דארלינג”, אתה אומר באנגלית, “דיר־דיר”… “ליבלינג, ליבכן”, בגרמנית, וכיוצא בכך אני משער לעצמי, בפונג’בית ובהינדוסטאנית… ואלו הוא – כמהלך על כלונסאות! אלו הלטפות המוניות, אלו מלות־הנעמה חסרות־ישע! “בובה”, הוא מגמגם לה שם באזניה גמגומי מלעיל, “מותק שלי”, “חבובה”…
משהו, הרהרתי לי בנפשי, יורד כאן לטמיון! ארבות ידיו – מלאכת־מחשבת… ליסנדר לא צלח בשעתו את ההלספונט ביתר עליצות, יתר אלגנס, יתר בטחה שארמנטית של און־עלומים. כל חמוקי הנוף האנטומי שלפניו, כל קוי־החוף, הרריו ועקולי־מפרציו – נהירים לו יפה… אך לשונו – כמדדה על קביים! ניכר שהוא נכלם, חש עצמו שוטה, מנסה למצוא מלים קטנות, שיש בהן מן החִבוב ומן הלִבוב, אך לא מן הוולגאריות שבמזמוטי רכבים עם טבחות… סבורני שהיה מגוחך בעיני עצמו. כן היה בעיני. אשר לה – איני יודע…
ידי שלי היו פנויות. נתתי אצבעי בתוך פי וניסיתי להזכר: “מחמל נפשי”, “שאהבה נפשי?” – ליטראטי מדי, פאתטי מדי. “יונתי”, “תמתי”? – תיאטרלי מדי, מילודרמטי. “יקירתי”? סתמי מדי, צונן, מעושה…
אי לך, לשון־נביאים! אי לך, בת־אצילים בלה! לשתוק, לשתוק בך את כל המלים הקטנות, היפות, הנלבבות, המלבבות, האינטימיות, הליגאטימיות, המובנות כל־כך מאליהן, המעלות כל נגיחת־מצח ונגיפת־חטם מדרגת־אהבים למעלת־אהבה. אי לך לשון מחורבנת, שאין אדם יכול להתמזמז בה, מבלי שיאבד צלם־אלוהים!
הפסאג'
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.