בככר שליד פייצא־נוונה דר לו פעם ברומא חייט שנון אחד שנקרא פאסקינו. סניור־פאסקינו היה אדם זריז, אלא שלשונו – זריזה ממנו. תער שרצו לאמר עליה כי מרָטוה יפה, היו אומרים שנשתחזה כלשונו. כיוון שהעלה עליה שמו של אדם – חשוב היה כמת!

יום אחד חשפו שם, בככר, אנדרטת־אבן ישנה; אניאס ממלט את אנכיסס מתוך טרוייה הבוערת. נמלכו הפועלים בדעתם והסמיכוה אל כתלי־הבית שממול. למחרת מצאו עליה מכתם, שבו גלה מר פאסקינו את דעתו הממולחת על כל יקירי־קרתא… כך נולד ובא לעולם כתב־הפלסתר המודרני, ששמו הוסב במרוצת־העתים לפאסקוויל, על שם פטרונו.

לא עברו ימים מרובים ורומא הוצפה פרוטומות־מלל אחרות: “לואיג’י”, “לה־סניורה לוקרציה” וכל כיוצא בכך. עליהן היו ליצני־הדור שואלים שאלות ועליהן משיבים זה לזה תשובות־כנף.

“האמנם – כל הצרפתים חמסנים?” שאלו, דרך־משל, מעל “לואיג’י”.

“לא”, השיבו אחרים מעל לוקרצייה. “אך בואונה־פרטה!” דהיינו: חלקם הנכבד… או, לכשתרצו: “לא כולם, אלא גנראל בונפרטא בלבד!”

כיוון שאין לנו עדיין “קונגרסו” של פסלי־עדות עתיקים, יהא עלי להסתפק בפסלים מודרניים, כביכול. מכל־מקום אני שואל מחר בגן־האם, מעל גבי הפסל הקרוי “אמהות”:

מועדון־התיאטרון בחיפה – כלום יהא נֵפֶל?

ומעל לאיילה שבגן יפה־נוף אני משיב לעצמי, בעילום־שם:

“לא! נפל של נפל!”