בככר שליד פייצא־נוונה דר לו פעם ברומא חייט שנון אחד שנקרא פאסקינו. סניור־פאסקינו היה אדם זריז, אלא שלשונו – זריזה ממנו. תער שרצו לאמר עליה כי מרָטוה יפה, היו אומרים שנשתחזה כלשונו. כיוון שהעלה עליה שמו של אדם – חשוב היה כמת!
יום אחד חשפו שם, בככר, אנדרטת־אבן ישנה; אניאס ממלט את אנכיסס מתוך טרוייה הבוערת. נמלכו הפועלים בדעתם והסמיכוה אל כתלי־הבית שממול. למחרת מצאו עליה מכתם, שבו גלה מר פאסקינו את דעתו הממולחת על כל יקירי־קרתא… כך נולד ובא לעולם כתב־הפלסתר המודרני, ששמו הוסב במרוצת־העתים לפאסקוויל, על שם פטרונו.
לא עברו ימים מרובים ורומא הוצפה פרוטומות־מלל אחרות: “לואיג’י”, “לה־סניורה לוקרציה” וכל כיוצא בכך. עליהן היו ליצני־הדור שואלים שאלות ועליהן משיבים זה לזה תשובות־כנף.
“האמנם – כל הצרפתים חמסנים?” שאלו, דרך־משל, מעל “לואיג’י”.
“לא”, השיבו אחרים מעל לוקרצייה. “אך בואונה־פרטה!” דהיינו: חלקם הנכבד… או, לכשתרצו: “לא כולם, אלא גנראל בונפרטא בלבד!”
כיוון שאין לנו עדיין “קונגרסו” של פסלי־עדות עתיקים, יהא עלי להסתפק בפסלים מודרניים, כביכול. מכל־מקום אני שואל מחר בגן־האם, מעל גבי הפסל הקרוי “אמהות”:
מועדון־התיאטרון בחיפה – כלום יהא נֵפֶל?
ומעל לאיילה שבגן יפה־נוף אני משיב לעצמי, בעילום־שם:
“לא! נפל של נפל!”
צו־לצו, יקירי! צו־לצו, קו־לקו! היכן עמדנו? מה הדברים השמעתי לכם, ממרומי קתדרא זו, לפני שבוע, שבועיים? סוקרא־מי? ראטס? שום סוקראטס! אם רשמתם לפניכם – קראו! קראו, מטומטמי, קראו, שפכי־מעיים! לא מה שאמר סוקראטס, אלא מה שאמרתי אני!
לעולם, כך אמרתי אנכי, אל תשאו עמכם קרדום־מרצחים! רצונכם לראות את ידידכם דקור למות, שותת דם, נופל־כורע תחת מפלי שומן־שמו? כך שערתי! לא, אל תזקפו בי עיני כבשה לא רוחמה – בני־חלוף אנו, לא שרפי־עליון! מכל הרהורי לב־אדם – השמחה־לאיד היא האנושית ביותר…
טלו איפוא עצה מפי; שובה ונחת! יכה נא יוסי את יוסי בכל קרדומות שקריו! אתם – המתינו לו עד שימעד. כיוון שכשל ומעד – טלו כף־חול קטנה, כף חול אחת קטנה של דברי־אמת – וזרו עליו, שפכו עליו, כסוהו! רבים אשר ראיתי מוטלים על גבם, טמונים חיים בעפר כפות־חול קטנות של ידידים שוחרי־אמת, מאלה שנסתלקו לעולמם במכות קרדום של שוטנים ומשטינים!
עמקו דברי, שגָבו… רמים מדעת בני־אדם! רמים כל־כך שלא יצלחו אלא לאנשי־השלג הלבנים של כיפת־ההימאלאים. אך נוסיף נא, קאקי־חוורי, ונפשפש במשנתנו, שמא נמצא משהו אף למענכם…
הנה שמעתי אומרים: ג’ונגל! חייה החברתיים של מדינה זו אינה אלא ג’ונגל, שאוכלוסיו מהלכים בו כאנשי־בראשית, מצויידים באלה ובחלוקי־נחל, נכונים לפגוע, נכונים להפגע… ואני אומר לכם – הבלים! פחות מכל דומים חיינו לג’ונגל, שבו אתה יודע לפחות היכן אתה עומד. יודע כי המוות רובץ לפתחך, אורב לך, זוחל לעומתך, רומס תחתיך, פורח ומעופף מעליך. יודע שאם פנתר לא יגרמך עצם – שפיפון הוא שיכישך, חוחַ ממאיר יינעץ לך בבשרך, עטלף יסמא עיניך בגללים חמים… כיוון שאתה יודע – אתה עומד על משמרתך!
לא כן, תוגת אמכם, לא כן חיינו אלה! חוששני דומים יותר ללול… הנה הנָם – תרנגולין נאות, מתגלגלות באפר, מעפרות בעפר… רכי־פלומה, הנה הנן – פרגיות נאות, מתגלגלות באפר, מעפרות בעפר… שקתות, ארובות, הבל־לשלשות חם, גרגרי־דוחן – לול עליז, לכל פרטיו ודקדוקיו!
לילה צח אחד עולה מתוך לול כזה קרקור־חלאים. לבקר מוצאים בו עוף נגוע; פצע קטן בפי־טבעתו מעיד בו על ראשית הקץ. מכאן ואילך ניטשת המגפה במלוא כל מוראותיה: עוף מוסרה לעוף, עד שהיא מקיפה, במרוצת ימים ספורים, את כל שוכני־הלול ובַייציו. איך קוראים לה למגפונת זו? שכחתי… אך משמו של ידידנו, שהיה לולן לפני שנעשה במאי, כשם שנעשה במאי לפני שנעשה פילוסוף, שמעתי כי לול אשר כזה גרוע מכל ג’ונגל! עוף שלקה בפי טבעתו – מוטב לו שלא נתקעקע מביצתו, משנת־קעקע… כל רעיו ומרעיו, אחיו למצע־קש ושכניו לכלונס פושטים מקור ומנקרים, פושטים ומחטטים לו בפצעו, עד שהוא צונח תחתיו ומוציא נפשו מתוך ענויים!
צאו נא וראו עתה, שומעי לקחי ושוחרי מוסרי, מה עלתה לו לאותו “קאמרי” בסופו! כיוון שנתגלו סימני־דם ראשונים מתחת לזנבו – לא נמצא אצלנו עוף, לא עתון, לא מוסף, שלא נקר ולא הפך ונקר בו עד שפך־דם. לא זזו ממנו עד שקרעוהו כדג. לא זזו עד שצנח תחתיו…
הוא אשר אמרתי אף אני! אי־לי לול־לי, יקירי! קיש־קיש־קריא! אם בלול אתם חיים – הוו נוהגים כעופות־כנף! ראיתם נקודת־דם קטנה בפי־טבעתם של אחרים – קומו ונקרו! חיש־מהר יחרו־יחזיקו אחריכם כל השאר – מוספים, עתונים, בתי־קפה… טפת־דם זו, שבכל ג’ונגל פשוט היתה מעלה, אולי, ארוכה – בשורת מוות היא בלול!
על גמל־הכבש המכונה “לאמה” השמעתי לכם כאן, לפני שנתיים, כמה־וכמה דברי־חכמה. כל גיד שבגופו, כך אמרתי בשמם של רועי פרו וונצואלה, משמש את האידיאנים שמוש כלשהו;
בשרו למאכל, צמרו לפשתים, חֶלבו למאור, עורו להתעטף בו, גלליו – להסיק בהם כיריים!
חיפה, הצהרתי אז, רוצה במאור, צריכה לפשתים, זקוקה לאדרת־שער… מה מביא לה גמל־הכבש המכונה “קאמרי”? מכל חמודותיו אינו מעניק לה אלא עוגות־גללים של פרפראות־מועדון!
דברים אלה העליתי על הנייר ימים אחדים לאחר שבשרונו, לקול תפף־תופים כי “רביעיית־המועדון” תופיע אף אצלנו, על הכרמל. בינתים נתגלגלו שם הדברים כדרך שנתגלגלו. המועדון נעשה תיאטרון ואלו התיאטרון, הקרוי “קאמרי” – מועדון… לא ברחוב נחמני אתה חש את דופק־חיינו ולא באולמיו אתה נושם אויר ישראלי. לא, ה“קאמרי” אינו מה שציפינו כי יהיה. מצד שני נוכחנו לדעת כי פונדק בן־יהודה אינו מה שחששנו כי יהיה. לא זו בלבד שאינו בית־מועד לפקידים דוברי־אנגלית ולמיני גבירות במצנפות־תות, אלא שהוא משמש, פשוט מקום־מקלט לשוחרי הווי־ימינו, אכסניא יפה ונעימה, עממית מאד, דימוקרטית מאד… לגמרי לא שמפניה, לגמרי לא סופ־ד’אוניון.
עוגות־הגללים לא היו איפוא עוגות־גללים כלל, אלא ששוב לא היתה לכך תקנה: הרביעייה לא נתקבלה אז בסבר־פנים ומשכה ידה מהופעות. אך לא הייתי רוצה כי יאמרו עלי שנשתעממתי כאן בינתים, הא, לא, פארול ד’הונר! מי רוקד בעין־הוד פאסו־דובלה כל ליל־שישי? מי זולל כאן שטרודלים אצל מאנצי? מי שותה עם ווילי לשכרה? מי, רוצה הייתי לדעת, מבלה בנעימים במחיצת האדמירלים שלנו? ומי, אמרו נא לי, מתמזמז כל־הזמן עם נשי החברה־הגבוהה, הא? כל־הזמן – מתמזמז, כל־הזמן – עם נשי החברה־הגבוהה?
אך הנה אומרים לי כי ידידי פפו ובן־בריתו פותחים אצלנו מועדון, דוגמת מועדונם ברחוב בן־יהודה. הפעם – אני יוצא מכילי! שמח ויוצא מכילי! פפו, ידידי ומעט אופטימיזם הם חיי־תיאטרון, כשם שג’ין, וורמוט ומעט מי־לימון הם מרטיני! סרווס, פפו! נפלו שניכם על צוארי ואנשקכם!
“יושר, יושר!” אני שומע קריאת־תגר מעבר לגבי. “לפני שנתיים הטחת בהם כעכי־גמלים! עכשיו, שהם עוקרים לעירך, אתה עוטר להם עטרות לראשם?”
שנתיים־ימים! כמה צעיר הייתי לפני שנתים! “הנה אלחש להם שם לאנשי הקאמרי”, כך דימיתי אז בלבי, “לחש־נחש על אזנם. ישמעו, יהרהרו, ימלכו בדעתם, יחזרו ויעלו על דרך־המלך, יבקשו – אולי אף ימצאו – את נפשם מחדש…” לא חלפו שבועות מעטים ואני שומע קול־הברה בקריית־לצים שלנו:
“מהפכה…”
סבור הייתי – עכשיו! הנה עכשיו יפנו את חצרם מגרוטאות. יחזרו למחזה המקורי, לימי קדמות התיאטרון! לפתע־פתאם – צלף צלפים… אני רואה מתרסים ועליהם מזרונים חלולים ככברה… נושא עיני ורואה את – את פפו! הוא, מוכשר שבכולם! הוא שפשט עם ה“קאמרי” את פשיטותיו הראשונות! הוא, שעשאו מעצמה וכבש למענו את מחצית כל כיבושיו! הוא נלקח תחת משמר ומוצא אל מחוץ לתחום מימיו הטריטוריאליים של התיאטרון!
מי נשאר? היונטָה המכסיקנית…אך לעזאזל! קוקיות־אורלוגין יכולות לצייץ, יכולות לפרכס בכנפן.. לעוף – אינן יכולות! כל־שכן – להעמיד דור־רננים חדש!
אמת, נכון הדבר: ה“קאמרי” הבשיל אותה שעה למהפכה. אני עצמי הכרזתי עליה ממרום גל קליפות פולי־הקפה שמתחתי. הנהגתי עמם ביושר־לב גמור? אף הירדן, אני אומר לכם, בחורים, אינו ישר אלא על מפה. היה היו לי כוונות משלי, חשבונות משלי, לא אכחד… אך מפת כל הנוף! על פני מפת נופנו יכולני לאמר על עצמי בלבב־תמים כי חרף כל פניותי וצדיותיו הייתי ישר כמיתר!
ואולם מי יכול היה לשער אז בנפשו כי כל המכסיכנים – כל התורכים הללו… מכל ראשי־הממלוכים שבחצר לא יטילו לרגלינו אלא את ראש מלוא?
חייב אני לאמר כי חשתי בכך בעוד מועד. “ארי אחד”, צעקתי ונפנפתי בידי, “ולא אלף עכברים!” מאד אני עומד על חוף־הים ומאותת לו בעששית שביד;
“מצפים לך, חזור!”
ובאגרת חתומה, שאני שולח לו בדמיוני בידי מבריחי־מכס, אני כותב לו לאי־הגזירה שלו:
“מיום שהגיעה אותה יונטָה לשלטון, לא העלתה על במתה אף מחזה מקורי אחד. מבטיחים לנו משהו נדיר, משהו בלתי־שכיח ובלתי־נשכח, משהו מיוחד, מרקיע־שחקים כל־כך, שאף “אטלס” יזחל אחריו מכף־קורנוואל במשעול־השבלולים… עד אז מסתפקים ב”גנראל־קישוט," שאמנם אינו מיוחד כל־כך, אך מאד־מאד – צרפתי…"
מועדון חיפה יפתח, כנראה, בימים אלה. מקצה שנה אחת יעלה בה אף מסך־התיאטרון. על מלוא אומרים כי יעקור משכנו לכאן ויהא מנהלו. רוצה אני לקדמו, איפוא, בברכה… אל תראוהו לקפה שהוא שחור. נצותיו – צחורות כשלג!
לא כל אדם זוכה לעלות מתוך אפרו ולכונן לעצמו קן חדש. הוא – זכה. לרשותו יעמוד כאן היכל מפואר ותיאטרון, שכל לוחותיו חלקים. אם ישקיע בו את מרצו, השראתו ונסיונו, אם יתמכר לכך בכל מאודו, אם לא יחזור ויתפס לחולשותיו – שהן חולשות מזג, לא כשרון – יקים לנו כאן תיאטרון אמנותי מעולה, מקורי, חדש באמת.
“שחקנים!” אני שומע קריאות־בינים של כמה־וכמה תורכים. “היכן ישיג לכם שחקנים, כדומה למשל לפלוני, גלמוני, קלמוני?”
תנוח דעתכם! הוא עשאם שם – הוא יעשם עתה כאן! רק על יערות־הבמבוק של הרי־הודו אני קורא כי אינם פורחים אלא אחת לחמשים שנה. שחקנים פורחים, צצים עולים, בכל פעם ובכל שנה.
כולנו נהיה עמך, מר מלוא! אם תתרועע עמי – לא תצטרך לנסות את מזלך פעם שלישית – בבית־שאן… עמי לא תצטרך אף לקנות לך שונאים. חנם אשיגם לך!
השבוע פרפרו לנו ידידינו, אנשי התיאטרון, פרפרת כלבבם; מספרים, מספרים מחכימים.
שנה אחת – אירועים הרבה. סבורים היינו – חיים קלים, חיי־קלעים… אך צא וראה: אלפי שעות עמל, שעות משחק!
טרודים שבכולם – כוכבי מרום! הללו אינם שוקעים כלל. האכנם עתה בשמם? לא יזכו לכך! אם אפרש כאן בשמו של מישהו – יהא זה תמיד שמי שלי! נאמר איפוא מארס, נפטון, ונוס? פיוטי מדי! אך נאמר, אולי, כך: מר טוקאי, מר פורט, מר בורדו, מרת מדירה…
טוקאי, אני קורא, “הופיע” השתא שלוש מאות פעם. בורדו – ארבע מאות. ידידתנו, מרת מדירה – קורצת לנו משמי־הלילה זה שנה תמימה!
מי היה צריך לה לסטטיסטיקה זו ומה היא מוסיפה – אינני יודע… אך ניחא נא, ניחא! נקראנו לעיין בה? נעיין… שאלה היא שנשאלת – מה בקשו לאמר לנו שם, בלשון מספריהם? אם להכותנו בתמהון – הנה אנו מזיחים מגבעותינו, במכה אחת של אצבע־צרדה, ונמלאים תמיהה! אם לעורר רחשי־כבוד – אנו מסירים אותן ונשארים עומדים בגילוי־ראש! רצו להוכיח כי ראויים הם להערצה? הנה אנו מעיפים אותן באויר! להטעים כי אינם חסים על עצמם, אך יפה היינו עושים אלו חסנו עליהם אנחנו? עינינו כבושות בקרקע ואלו מגבעותינו – מהודקות לנו, מתוך צער, על לוח־לבנו!
עכשיו, שהשיגו את מבוקשם, רוצה אני לאמר משהו משל עצמי. ברשותכם, מר זקף, מר פזר, מרת אתנחתא? אומר נא איפוא שלא ברשותכם, ואלו אתם – אינכם חייבים לשמוע!
רואים אתם דלת זו שבחדרי? הנה שם – חורו־של־מנעול! שבע פסיעות עד קצה הפרוזדור, עמדו ומנו… שלוש טבעות יש לי כאן בידי, רואים? אני מטילם לפני באויר… הנה הטלתי! עכשיו הפכו פניכם והעיפו אחריהן מפתח… רוצה אני שיכנס בכולן ויצא בכולן. הא, לא – כך היה מעיף לי אותו אף סומא! רוצה אני שיכנס בשלושתן, יצא בשלושתן – ויתקע ישר בפי חורו של אותו מנעול!
קשה? אעיז נא ואומר כי רבותותיכם – קשות יותר! להופיע ערב־ערב – הרי אחת. לחזור ולהכין אחר־כך בבקרים, את ההצגה הבאה – שתים. לגזול מנוחה מעצמכם וליתן יד לעסקי־רדיו – שלוש. לקריין בכל שעה שנותרה לכם לפליטה – ארבע. לצאת למסעי־מקרא, בימי־מועד ובכל לילי־ששי – חמש… אך לא, המתינו! כל זה יחד – קל עדיין למדי. אך להופיע, לחזור, לשחק ולקריין, לתסכת ולתסרט, לשדר ולבדר ואף לפתוח ספר – הנה מה שקשה באמת!
לי אתם צריכים לספר, כי עייפתם? אלו ידעתם, לפחות, היכן עיפותכם מגעת ולמה היא מביאה!
אך הנה תגיע ליז, יגיעו כספיה… הנה ישלימו, סוף־סוף, את מקדש־חוניו. הכל ישתנה אז מן הקצה אל הקצה, לא כן? משער אני לעצמי כי יוותר לכם אז רגע לעצום עין, לנוח מרוגזכם, להרהר… או אז נצחק כולנו! נצחק, אומר אני לכם, יחדיו, על חבורה בלה אחת, שלא היו לה עתים למקרא, לא פנאי ללמוד עברית, לא שהות לתור את ספרותנו ולא אורך־רוח להטות לה אוזן… אך עצבנית היתה כל־כך, שחרף כל עייפותה לא מצאה עוז בלבה להודות, כי מי שמופיע ערב־ערב, בוקר־בוקר, צהרים־אחר־צהרים – אינו מבחין, אינו מסוגל להבחין ואינו רוצה להבחין, בין מה שנראה כמעולה, חדש ורענן בעולם, למה שהוא מעולה, חדש ורענן באמת!
לכם, עייפי שלי, מקדיש אני סצנה קלה זו. עברית אתם יודעים? מסופקני… עברית יש ללמוד, האמינו לי, ואלו אתם – לא למדתם, לא שניתם! אך דבר זה, לא שניתם! אך דבר זה, הנה, אמרתי ואיני רוצה לחזור עליו… זה יהיה ראשון־כל הספרים בעולם ששום דבר לא יאמר בו פעמים! הבא נראה, איפוא… יפתח הגלעדי, באהלו. משחיז, נאמר, דרבן־ברזל ומרכיבו על חניתו.
יפתח: תמר! תמר!!
תמר: כן, אבא? כן?
יפתח: הוציאי אותו מכאן, תיש ארור! צונף, אינך שומעת?
תמר: שוב התיר עצמו? פרֵדי, קנטרן שכמותך! כלך לך, כלך!
יפתח: קשריהו, סוף־סוף, קשר כפול! אואו… תמר!
תמר: שוב פרדי?
יפתח: אזנים אין לך, לשמוע? ליזה! סלקיה מכאן, או שאני עוקר ויוצא לדיר! מין עיזה, שקורין “ליזה”!
תמר: אל תבעט בה, די!
יפתח: אלו היו לי קרניים – הייתי מנגחה, ואלו עכשיו… תמר!
תמר: כאן, הריני כאן…
יפתח: פרגית זו – אין לה מקום בלול?
תמר: חמקה ונכנסה מבעד לכנף־האהל… קיש־קש! לכאן, לא לשם, פתייה… ברברתא! הנה יצאה סוף־סוף!
יפתח: עייפתי, אני אומר לך, מעזים, תיישים, אוזים ופרגיות! מהו שבקשת לאמר?
תמר: ממתינים לך בחוץ!
יפתח: מי, דרך־משל?
תמר: זקן אחד…
יפתח: הכניסיהו ללול! כאן – מטילים!
תמר: ברתא? הנה עקשנית! ביצה־של־שחרית?
יפתח: ביצים, יקירתי, היא מטילה לי באהלי־שכנים! כאן – טפו… יפה שבחלוקי!
תמר: אל באפך, הופ! הנה אמחה בספוג…
יפתח: זקן, אמרת? מיהו?
תמר: פלצור, או משהו…
יפתח: פל… מי? הכניסיהו מייד!
פלצור: אל תטרחי… חי־חי… הריני כאן!
יפתח: אתה? שלג, ביום קציר!
פלצור: משהו, לא־כן? אני, זאת־אומרת, אליך… בשליחות, זאת־אומרת…
יפתח: שב נא… כר? כסת זו, הנה כאן… מתחת לראשך… כך! אני, אתה יודע, דימיתי לי ש – אופס, עמוד נא! פרגית זו יורדת עמי לחיי! צאי משם, ברתא, או שאני צולך על גחלים ומגלגלך באורז!
פלצור: אצלך, זאת־אומרת, לא נשתנה דבר, הא? חי־חי…
יפתח: צר כאן המקום לכולנו! מֶלון? הרי סכין… כולי אוזן, נכבדי!
פלצור: שולחי, זאת־אומרת, צוו לאמר כך: “מה שהיה – היה! ואלו עכשיו – קצין תהיה לנו!”
יפתח: אני – קצין?
פלצור: כך, זאת־אומרת, צוו לאמר…
יפתח: הרי לך! זקוקים לו ליפתח – ויוא וייא! אין זקוקים לו – זורקים אותו לכלבים! לא, חן־חן! לי אין… סור הצידה, פרדי!
פלצור: כך אצלך תמיד?
יפתח: קצתי בחיי, אומר אני לך! ליזה, פרדי, מכס, ברתא! יוצאים ונכנסים לי, כבמין בית־תה סיני!
פלצור: חי־חי! ובכן… לא?
יפתח: לא!
פלצור: לא –לא! גמרנו… אף־על־פי־כן?
יפתח: לא, אמרתי!
פלצור: לא, אז לא! כרצונך… ושמא בכל־זאת, היי, פטייה? אסותא!
יפתח: מיהו שזורר?
פלצור: אוהו! עכשיו מקרקרים… ברתא? הנה צנפו! גועים, אינך שומע?
יפתח: אם גועים – הרי מַכס! היכן הוא? מכסי, ראש־בקר! צא לי, סוף־סוף, החוצה!
פלצור: גמרנו, איפוא? תבוא ברכה על ראשך! מסכים הסכמה גמורה?
יפתח: קצתי, אני אומר לך, בחיי! שומע? “מו־מו…”
פלצור: ולצאת עמנו – אתה יוצא?
יפתח: לא, לא, לא! אני… די שם, ליזה! אני… מכסי! אוף, כן! יוצא ונס, אני אומר לך, פלצור! הרי לך עוד “מ־מו”, שמעת? המתן לי, ראש־עגל, עד שאחזור! יודע אתה מיהו שאומר “מ־מו”, בהמה גסה, מי שאומר “מ־מו” אחרון!
יוצא, נכנס, נכנס, יוצא! זה דברי לך, פלצור: היוצא אשר יצא מדלתי ביתי, בשובי מבני־עמון, והיה לה' והעליתיהו עולה!
“וידר יפתח נדר…” נתכוון, מן־הסתם, לעגל, לעז, לכבשה. אך כיוון שהיה בהול על פיו, נדר – ולא ידע מה נדר! לא ברתא, לא ליזה, לא מכס, לא פרדי יוצאים שם לקראתו. בתו היא שיצאה. יחידתו…
ואתם, עייפי שלי. מה הציק לכם, בימי ענייכם ומרודיכם? את מי נדרתם לטבוח, על מזבח אמונתכם, בשובכם מבני־המון? לא את עגלי־הזהב אשר לקופה? לא את אפרוחי הפרסומת? לא את בהמותיה הגסות של ברודווי?
אך את מי זבחתם באמת? מי יצאה מדלתי־ביתכם ראשונה? היקרה מכל, הבת לא־רוחמה, היצירה הקרוייה מקורית!
אין לך כלי מחזיק־ברכה לבעליו יותר מן השלום. משום כך — ביחוד משום שאין אנו רוצים, כמו שאומרים, לעורר כלבים נרגזים משנתם – לא נחזור כאן על קיא חובשי בתי־הקפה ולא נטיל פירוד נוסף בין מיודענו, מר פ., לבין תיאטראותיו.
מלה אחת, אולי, לחתימת־הפרשה – וכוסית יין־כרמל לחיי כולנו. מי יתן ונתרצה איש לאחיו, בעולם שהחרחרנות היא אורחת־הכבוד על שלחן כל מחלוקת, המתעוררת בו לשם־שמים!
מקום שהדין עם כולם, אמר מי שאמר, אין הדין עם איש ושגגת האחד שקולה כנגד שגגת־חברו. טעות היתה איפוא בידי ידידנו פ. שכינה את ותיקי שחקננו בשם “זקנים”, ואלו זקנינו – טעו בתואר ה“נרקיסיסט” שהכתירו לו לראשו. איגואיזם מתפנק דומה אולי לנרקיסיזם – ביחוד בלילה, שעה שמתעבה החשכה – כדמיונו של גמל־הכבש לגמל, אך אין לאמר עליו כי איננו ליגיטימי באדם, שאומנות־הבמה היא עיקר כל עיסוקיו!
איני רוצה לדוג, במי־אפסיים אלה, דגים של ימי־שפל. איני חתול בצות, לעזאזל! יעלום נא בחכה אלה שלשבחם אינך יכול לאמר אלא דבר אחד; מים עכוּרים הם מים־עכורים – דגי זהב לא תמשה מתוכם! אלא שעם כל הענווה ויראת־הכבוד איני יכול שלא להעיר כי מקום שהכל שוגגין – הדין עם כולם. עם ידידנו פ. – שהטיח דברים כנגד שלטונם־של־דילטנטים, מערכת־כוכבי־השמש בתיאטרון והפוטש המוזר ב“קאמרי” – ועם אנשי התיאטרון, שגינוהו על גסות־רוחו, גם יחד. מי צודק ממי – איני יודע ומשום דרכי־שלום – איני רוצה לדעת.
לא לדעת ולא לסכסך… אולי – מלה אחת: אני לא הייתי אץ כל־כך למחול לו לאותו ג’ק־מקרוב־בא על בזיוני, אלו הייתי איש “הבימה”. מבארי הוא שותה – ומרקק לתוכה? מצד שני – אוי לבאר ואוי למימיה! אלו אני תחתיו – לא הייתי מניח לה לכת זו של גאוני־במה לשחק עמי משחק פסטרנאקים. משום שאיני רוצה – או איני יכול – לעקור למקום אחר, אגזור על עצמי שתיקה?
הא, לא… ואם תמצי לאמר – כן! לא מפתם הוא אוכל? אמנם כן… אך לא לחם־חסד! הרי שאיננו חייב, להם חצי־דבר! אף־על־פי־כן –סָמוך על שלחנם! שמע מנייה: חייב, כביכול, תודה! כאן, חי נפשי, מין מהומה… כאן רק השד יודע מהו־מה! לא לרוחי, אף לא לטעמי – אך לך ומצא כאן, סוף־סוף, מיהו־מי!
מעיד אני עלי שכתבתי והתריתי בו, במר פ., התראה חמורה. “כמה צ’נטאבו”, שאלתיו פעם בלשונו שלו, “יש בפזו?” מן הימים שסובבתי עדיין בחוצות־מכסיקו, מגבעתי בידי, זוכר אני כי מאה… “ותיאטראותינו כמה הם?” חזרתי ושאלתי. שלושה, לכל היותר – ארבעה! עד שאתה מתעטש, איפוא, גימ"ל פעמים – אמרתי לו – אתה פוגע בכבוד כולם וחותם בכך על גזר־דינך במו ידיך…
קלות־הראש שבדבר! נניח נא כי מיודענו פ. איננו ממצניעי־הלכת – מימי לא טענתי כי היה – ואינני תמים כל־כך… אדרבא, נניח כי יש בו הרבה מהעמדת־הפנים וציד־הכותרות. נניח כי יצר התנשאותו – או, נאמר נא, פשוט, שחצנותו – אינה עולה בד־בבד עם הענווה שהיה חייב לחוש כלפי אורח חיינו, דברי־ימינו, משקעינו התרבותיים. נניח שהיינו סבורים… כי סבורים היינו, שקודם לכל דבר אחר היה חייב ללמוד עברית כהלכתה – קצת חומש, נאמר, אם לא רש"י… נניח נא שהוא מאמין מחמת יהירות, שאין עמה חכמה – כי לשון דבור הדומה לכנור שנימיו עשויות מעי־חמור נשמעת בפיו כרבעיית סטרדיוואריוסים – מה בכך? כלום אינו עולה בכושרו המקצועי על אלה שהיו צריכים להיות, אולי משרטטי־חצרות ונעשו אמני־במה?
אין לך מדה מגונה באדם ממשוא־פנים! הפלגנו בשבחו של מר פ. – אל נחטא בלשוננו לבעלי־דבבנו… דברים רבים יכולים אנו להטיח כנגדם – אך לא דברי לעז על התכחשות צרת־עין ליצירה מקורית; אם אמנם לא נתן ה“קאמרי” עיניו בכתב־יד כלשהו – לא בעונה זו, אף לא בסמוכה לה – אין זה משום שוועדת־הריפרטואר שלו היא, למעשה, אותה דאמה בשינוי פיג’מא, אותם לחכנים סביב אותה פנכא – אלא משום שדומה עליהם כי רמתם עולה על שלנו… הבקורת – בכך איני כולל, כמובן, רכילאיות ממין זכר – רואה את הדברים באור שונה במקצת, אך אותו עולם עצמו, כידוע – אחד הוא לניוטן ואחר לכלבלבו!
מר פ. דבר סרה וחזר בו מדבריו. אם ליבון דברים – לא נתלבן אמנם דבר. אם קרבן־חטאת – “מכתב־החרטה” שלו שקול כנגד מאה אילי־נביות! לא אני האיש, לא זו השעה ולא זה, כמדומני, המקום לסלוקי־חשבון. נניח נא איפוא לדברים להשכח, להפיג חומם, להעלות קרום. די לנו בבזיון במותינו ובצער במאינו – ואך למותר הוא לחזור על פרשת הדברים מראשיתה.
מראשיתה – היתה פרשת הדברים כך: מר פ. נתמלא חימה, מתואמת באורח ספונטני עם הצלחתו ב“מלאך־האבן”, והחל מטיל בשלוש במותינו אש־מקלעים כזו, שלא נותרו מהן חיש קל אלא כתמי־פחם. סבור היה כי מה שמותר לנו, שכירי־העט, שרוי אף לו. אלו נמלך בנו תחילה, היינו מצילים אותו, אולי, משתי שגיאות. ראשית – דברים אלה למדנו משמו של גדול זרזירי־הקולמוס אשר מעולם, פייטרו ארטינו – חייב אדם לדעת מניין הוא יורק על מי! יורקים על פרנסואה הראשון – כדי שקארל, מלך הספרדים, יעלנו לדרגת חשמן. יורקים על קארל – כדי שפרנסואה, מלך צרפת, ישגר לנו מתנות כסף! אין יורקים לא על דוכסי־וונציה, שמפתם אנו אוכלים, ולא על האפיפיור, שאחת היא לו אם ירקנו בפניו ואם לאו… פייטרו פ. – בניגוד גמור לאותו פיטר ארטינו – שילח רעמיו גם באלה שאת לחמם הוא אוכל, גם באלה ששוב אין לו מה להשיג מהם, הרי שטעה טעות אחת. שנייה שבידו מהי? רמזתי לו פעם, אלא שלא החכים; אנחנו, שכירי־העט, מצויידים יפה: עתוֹנוּתנו –ופנקסי־חשבונותינו הישנים… “קאווה קאנם”, אמרנו לו אז. כך נמצא כתוב על רצפת־פסיפסים אחת בפומפיא; “הזהרו, כלב נושך!” אותנו לא יוכל איש להכריח כי נחזור בנו, אם אין אנו רוצים בכך, ואלו הם, הבמאים?
כאן, רבותי, עולה מסך על האחרונה בסצנותיה של אופרת־סוסים זו. מר פ. נדרש לחזור בתשובה – ואף אמנם חזר בו. אני מתגלגל מצחוק, תחת שלחני, לזכר הדברים. על גאליליי אומרים כי נתחייב לשנן בשעתו, שבוע בשבועו, במרוצת שלוש שנים, שבעה פרקי־תהילים. כיוון שהיה קם מכרוע על ברכיו, היה רוקע ברגלו ואומר: “אפור סי מואובה – אף־על־פי־כן – נע תנוע!” אם אמנם רקע ברגלו, אם לחש את הדברים לתוך שרוולו, או סתם הרהור הוא שהרהר בינו לבין עצמו – רוצה הייתי לדעת מה עשה מיודענו פ. שעה שנתרצה לשגר מכתב־חרטה, איני יכול להשבע, אך משהו אומר לי כי החליק על זקנו ומלמל: “אפור – דילטאנטים, כוכבי־מערוך מקומחים, שחקני־פורים!” אם כך – מה הועילו הללו בנידויים ומה הועיל הוא בתשובתו?
איני רוצה לחרחר כאן איבה. רואה אני אנשים בעלבונם – ומשפיל עיני ארצה. אך נשירת־שיער היא, כמדומני רק אחד מסימני־היכרו של הטיפוס. כיוון שחבשנו לראשנו כיפת־ליצנים – נפטרנו מכל מחלות במאינו ובמותינו? מילא, דברים שהיו – היו!
מחר אנו מטילים כסייה ראשונה בפני שוטי־הכפר של מרצפות “רוואל”. מחר אנו מוכיחים לה ל“מטרופוליס” – “נקרופוליס” מהי. מחר – נפתחים שערי מועדוננו התיאטרוני, בשעה טובה!
מחר נתחיל לצחוק אף אנו – צחוק עצור, אלגנטי, נחמד־נחמד; צליל מצילות־כסף, לאחר כל חרחורי־המצוף של גרונות־יוצאי־דרום.
מחר נשמע, סוף־סוף, דברי־הומור, שלא באו לעולם בבית־מדרשם הגבוה של ליצנים מפגרים. קולמוסינו יהיו חדים־חדים, דקים־דקים, מושחזים כחלפי־מוהל, וכשנחתוך – נחתוך לבטח!
רוצה אני לאמר לידידי בתל־אביב, כי אין לי בלבי דבר – לא כנגד עורפי־דם־ונקניקי־שומין, לא כנגד חטים וחרטומים ולא כנגד פרצופי־פנים, מטומטמים טמטום גמור, שאם אתה לוחש על קצות אזנם דבר־חדוד כלשהו בחמש־לפנות־בוקר – מעלים אצלנו כבר נרות על הכרמל, שעה שאתה, זוכה, סוף־סוף, לראות נצנוץ ראשון שן הבנה בעיניהם… אין לי כנגדם חצי־דבר, האמינו לי, אך קהל צופינו שלנו נעים לי יותר! צוארים מסותתים, שער חפוף, גזרה גזעית, גו מחוטב יפה, תגי־פנים אציליים ומעט השכלה, טוב־טעם, אינטיליגנציה טבעית, אינם מן הדברים שחיפה סבורה כי נוח היה לה יותר אלו נעקרו צפונה, חוץ לתחומיה…
אך היו נא כל אשר תהיו – לא הקיפונו עצמנו חומה! בואו אף אתם, אם רצונכם בכך! בואו אחד־אחד או ארבעים־ארבעים, רגלי או טעונים איש על צואר אחיו, עם “לוליטא”, בלי “לוליטא”, ארוחתכם בידכם או בתוך מטפחותיכם! בואו – ותבוא עליכם ברכה!
אני עובר על מכתביה, הצרורים עמי במגרתי, ואיני יכול שלא להודות בנפשי כי סומא היה רואה וחרש שומע:
רצים… כאלו שנים… רצים ומתקרבים אל קו־הגמר!
עכשיו אני צופה בהם אחורה ויודע: לבה הגיד לה… הגיד שלא תעצור כח, שכלו כל הקצין… את סוף דרכה ממרתון עשתה כמי שחושש לעוית־שרירים.
ואולם שריריה היו מצומתים יפה. לא החולשה היא שהיתה בעוכריה. הכריעה אותה – הבהלה…
נדמה לה שהיא רצה, רצה ואינה עוצרת, רצה ואינה מפנה ראשה… אך בדומה למה שמצינו בספורי־כשפים – חוזרת, מעשה־שטן, על עקביה.
הנה היא יוצאת בפתח פאת־צפון, עושה דרכה אל־מול פניה, רצה יום תמים… כיוון שיורדת עליה חשכה, היא מגעת לאכסניא אחת. פותחת והנה הוא, פונדק ליל־אמש…
למחר היא יוצאת בפתח פאת־דרום, עושה דרכה אל־מול פניה, רצה יום תמים. כיוון שיורדת עליה חמה היא רואה אכסניא בלב־יער. פותחת – הוא־הוא, פונדק שלנה בו אמש…
כך היא יוצאת מזרחה, יוצאת מערבה… כל פאת־רוח שהיא יוצאת – חוזרת לעת־ערב למקומה…
בהלה קופצת עליה!
כל האומר שנתפשה, בשעת סלוק־מאורות, למוצא־של־חולשה – גוזרין עליו כי יעמוד ויניח אצבעו על מוצא אחר שלפניה. מה עוד יכלה לעשות ולא עשתה? על סף ביתו של מי יכלה להניח את כשרונה, את חם־לבה, את רצונה העז לשחק – כהנח ילד בסל־נצרים? חולשה? לא היתה לנו, בכל רחבי־ממלכתנו, אשה אמיצה, חזקה, מטה שכמה לסבול יותר ממנה!
כמה פעמים, במרוצת ימי חייה למודי האכזבות, כוננה לעצמה מזבח? כמה פעמים נאלצה לנתץ את אבניו ולהסיען ממקומן, נתץ ועקר, נתץ והסע? הנה בשילה, הנה בבית־אל… היא המסתתת, היא המכתפת, היא הבונה, היא המכהנת… אני רואה אותה בדמות נושא־תרפים… פסיליו טעונים לו על חמורו והוא מחזר על פתחי כפרים ועיירות, נודד ומביא עמו את דבר אלוהיו!
לא, חייה לא היו ערוכים מחצית כנגד מחציתה. את כל עצמה טענה על קרון אחד. אומנותה עמה – אפילו שאר־כל־הדברים אינם בידה, הכל בידה. אין אומנותה עמה – אפילו שאר־הדברים בידה, אין לה בידה דבר…
על כרכך אתה נזכר בבנות־דורה. הללו זכו לשם, למעמד, לתהלה ואף לנצח־של־עשר־שנים… היא לא זכתה אלא למנוד־ראש.
אלא שגדולה היתה מכולן! גדולה משום שקיימה את אומנותה מתוך יאוש, מתוך נעיצת־צפורניים; גדולה משום שלחמה בגבה אל הכותל, לחמה כשהיא כורעת על ברכיה, לחמה כשהיא נפולה. בכל יאושה, כל חליה, כל שברון־לבבה לא הניחה את חרבה מידה וכשכלו כל הקצין – נפלה עליה.
אל תתנו עיניכם בנוצצים, במצליחים, בנישאים־על־אלף־כפים. תנו עיניכם בה ובשגיון־רוחה. שכמותה מעלה את האומנות ומשווה לה גדולת בראשית. כסבורים אתם שמפרסמת את האדם ומוליכה את שמו למרחוק? לא בכל־עת היא מפרסמת ולא לכל מקום היא מוליכה. כסבורים אתם שכבוד היא נותנת, תהלה היא נותנת, חיים של הרחבת־דעת היא נותנת? בדידות היא נותנת ולב אכול־נוחם.
אך כמה צריכה היא להיות גדולה, אמנות זו אשר למשחק! כמה היא צריכה להיות גדולה, אם לה ולכל אשר כמותה אין חיים אלא בצלה!
העט הצרפתי, ראשון כל העטים בעולם, הוא אולי האחד בימינו אלה, שאינו שוכח כי אף הכחול, המעודן שבמיני־הדיו עשוי עפצים, שהורתם ולידתם בעקיצת צרעה. שנון, אך מנומס, הוא יודע כי אמנות־הבקורת היא מלאכה שיש בה מקצת דיני־נפשות. עצם המושג “בקורת”, “כתיבה שבבקורת”! אפילו רכ־רכה, זלופה בטפטפת מי־אזנים, אתה טועם בה טעם פצעים, שפצע פעם חרק קטן אחד את בלוטי־האלון… הדיו ארסי מן הנייר, שאותו הוא מכסה. דומה, אולי, לרעל המכונה “צ’יצ’ינה”: פראי־בורניאו מושחים בו את חציהם. רופאים מפיקים ממנו חינין. טפה אחת לכאן, או לכאן – הרי כל ההבדל בין סם־חיים לסם, שעל צלוחיתו אנו מוצאים גלגלת־אחת ושתים־עצמות.
הצרפתים הוכיחו כי אינם זקוקים לשיעור בפסיכופרמקולוגייה־של הבקורת. שמם יצא בעולם כהומניסטים, שאינם שוחקים את סממניהם על מנת לשוות למחץ כל כרדום משנה ארס. אדרבא, גינוני־החן שהם נוהגים בבעלי־דבבם; האלגאנס בכתיבתם; נוסח־הבולבארים הלאטיני שלהם – אפילו אינם מחלימים, אומרים עליהם כי יש בהם כדי לשכך כאב…
וכך, מתון־מתון, פורתא־פורתא, ברוב חן ומתוך נפנוף־מגבעות, שחטו את בחירי־ציירינו בסכינים קטנות – על אבן אחת.
ידידי מאז, קיסרי, אוחזנו השבוע באוזנינו ומכריחנו למצות את כוס־המרורים עד תומה: הנה כך מצינו כתוב ב“נובל־ליטראטר”, כך סחו לנו ב“קאמפור”, כך מצינו כתוב ב“אר”, “פיגארו”, “פארי־פרס”…
איני מכחד כי תמונת עולמנו אינה עולה בד־בבד עם תמונת־העולם הצרפתית. באורח סכמטי, אני משער לעצמי, הם רואים אתה כך:
צלחת ובתוכה – על מצע־בצלים של צלי־זהב – טווס. זו – לה פראנס. פתח זנבו – פאריז ובתוכו – פרח, תרבות־הגאלים. עכשו יינות, גבינה… שלחן־העולם ערוך לפניך!
יודע אני כי לבוא עמם בריב־דברים על פילוסופיה אשר כזו אינו מעשה־חוצפה בלבד. לחלוק על דעתם, שעה שהם עוסקים באמנויות־יפות – ספרות, ציור או עגבים – הרי זה מעשה־טירוף…. כאילו אמרת לגחון על פי מנהרת גן־האם, לדחוק ידך פנימה, לתת אצבעך על שני קרונות־הרכב העולים מתחנת ככר־חמרה ולעצרם בדרך עלייתם לתחנת מצדה… אפילו אתה אבא גוג, רגליך בים עטלית, ברכיך על אם דרך־המלך, מרפקך על צוקי מערות־הגיר על כרי־ההרים – אי אתה יכול… כל שכן בקומתך!
אף־על־פי־כן ארהיב נא עוז בנפשי ואעצור! אעיז נא ואומר להם לאדונים, נוצרי ספל־הזבובים המעוטר של אמנות־ימינו, כי חלף כל הפרסטיג’ה שלהם בדברים־שברוח, אין אנו משוכנעים כי הפגינו הפעם, מה שקורין, כדורגל הוגן…
מדוע לא? משום שאומה קטנה זו, ישראל, חוצבת אור מתוך עצמה – לא כמאה ליטראות־זהב, אלא כמיליגראם אחד של מתכת לבנה, קורנת, דומה לאורניום? לא, אף כי יש משהו גם בכך… תננה בגיטו, תננה בכיס כל תרבות שבעולם והיא מחרכת את עצמותיה ומשאירה כויות... משום שמקסימליאן גוטייא, ראנא בארוט, פראנק אלגאר, פלורליאן פאז ושאר כל מבקריה האמנותיים של פאריז אינם מוסמכים לפסוק הלכה? מוסמכים מאד, לעזאזל, מאד מאד!
אף־על־פי־כן לא היה זה פייר־פליי…
נבחרתנו אימנה עצמה למשחק ליגטימי, על מגרש פתוח, מסומן לתחרות שכלליה אוניברסליים. “לא”, אומרים לה פתאם שופטי־הקו. “כך משחקים אצלנו, בפאריז. אתם, בחורים, שחקו אחרת… שמים עתיקים מדינה צעיר… שחקו ובתוך כך – רקדו לנו הורה…”
מדוע הורה? מדוע אחרת?
“פרואנים”, חוזרים ידידינו ואומרים לנו, “מביאים לנו מחולות־אינקא. וייטנאמים – באלט הדו־סיני. כושים – שירי־כשפים אפריקניים. כל אומה מביאה עמה תבלין משלה…”
אך מרא דעלמא, מדוע תבלין? מי אנו בעיניכם –סוחרי קנמון? “זנגויל”, הו אומרים “אם לא קנמון…”
לכך לא היינו מוכנים. מה שהבאנו אנחנו – לא היה אכזוטי, לא פיקנטי, לא מפתיע בזרותו. סתם יצירות־אמנות. דווקא אירופיות. דווקא מודרניות. דווקא מופשטות. כיוצא באלה שיש להם שם, בפאריז, למכביר.
“בכך”, רוטנים הללו, “אין אנו מעוניינים…”
כל שורה שלהם אומרת כי אכן, לא היו מעוניינים. ריח סנוביזם עולה אלינו מן הדברים. כמין – סלחו לנו, ידידים יקרים – מין ריח משפט קדום… מה ששרוי לכם, אסור לנו?
“המ…מ…” הם חוזרים ורוטנים. “והרי ציפינו… ציפינו, למשהו מיוחד…”
מעבר לגורדי־שחקיה של מנהאטן מגיע קול־הצופן, המשודר עתה מלוויני־השמש, לפאריז ולירושלים בעת־ובעונה אחת. על שום, מה,איפוא, משהו מיוחד? ימים אלה של טרגדית קאריל צ’סתן, לאר, אגדיר, קלעים באליסטיים, עולם אחד!
לא רצו לראותנו כמות שהננו. הרי שלא ראוּנו כלל…
איני זוכר עדיין סרט, שזכה להכרה אוניברסאלית כל־כך. פרס עשר השנים האחרונות, אם אין זכרוני מטעני, בקאן או בוונציה. בפאריס, שמעתי אומרים, הוא רץ בד־בבד עם “אורפיאו נגרו” ואילו אצלנו – ראשון כל הרצים…
מבינותם של אנשי ביקורת־הקולנוע לא עניינתני מעולם. אנשי־מחשבה שאין מלאכתם בכך ראויים, אולי, ליתר כובד־ראש במקומותינו. אך צאו וראו: לעניין “הירושימה” – הכל תמימי־דעים!
לעילא מכל ספק – מלאכת מחשבת של אנטי־ אמנות. שיא שיכלולה, קצה גבול עצמת־מחצה של – של כמו אמת. ואולם אלף מיני כמו אמת אינם מצטרפים לחשבון אמת קטנה אחת לאמיתה. חזיר – אפילו ריח־מימוזה עולה ממנה, אינו אלא חזיר!
“סיפור־אהבה”, אומרים לי… אך ריבונו־של־עולם! על איזה שיח תלוייה בעולמך אהבה אשר כזו? מדאם נקלעה להירושימה ונוחתת ישר לתוך מיטתו של אדריכל יפני צעיר. כל אושר שלא ידעה עד־עתה, נמצא צרור למענה פתאום בקופסא אחת של שלושה ימי אהבה, שכולה חכמה, כולה שירה, כולה בשילות, כולה “אמת־חיים” עמוקה־מני־ים…
“אמת” זו המשורטטת בבית־מתפרות־ריאליזם־השוטים; הגזורה על פי קו חלצי צופים, הרואים עצמם למודי נסיון; הדומה לשמלת־ערב, שאתה מבחין בתפריה ומוצא בה שיורי־סיכות וסימני־גיר… אמת זו של אהבה הסרוגה לשלושה ימים וחצי, בדיוק, על מנת שתהא חקוקה בלבך לנצח… אהבה הדומה להתנגשות מטוסי־קרב סילוניים באמצע־השמים, הנה פוגעים, הנה נשרפים… אהבה זו עולה מארץ מכאובות הירושימה! עד לכאן צריכים היו לגררה, כדי ללמדנו מעט פילוסופיה!
הירושימה ובשר ילדיה החרוך. הירושימה ועיניה המנוקרות, חטמיה המחוצים. הירושימה ועצמות אזרחיה שהיו לאפר. הירושימה וכל חם־השמש על ככרה האחת – לעטר בה נשף־אהבה צרפתי קצר!
מדאם אהבה בימי נעוריה חייל גרמני, מאנשי הוורמאכט. בנות־דורה, בנות־גילה, נושאות בלבן זכרון אהבות אחרות, לנערים בני־עמן, שמתו על קידוש שם ארצם. היא, “הקטנה מנוואר, הגזוזה מנוואר, המסכנה מנוואר”, מבכה את הגרמני שלה. מבכה מתוך שברון־לב. מבכה כל ימיה.
עזה כמות, לא כן? אהבה־שבלב אינה יודעת איפוא תחומין? כמה יפי יש בה, יפי ענוג, יפי־מעונים!
אך תלך נא הגזוזה מנוואר, משרכת־הדרכים הקטנה מנוואר, לעזאזל! לא אהבתה בכוריה, הזורחת אלינו כנגה־עץ־רקב, ולא טעם רקבון־התפוחים המתקתק של אהבתה האפילה מעניינים אותנו… אותנו מעניינים נושאי דגלה של פרשת־עגבים זו; הסופרים, הבמאים, שאר כל ה“הומניסטים” אניני־הטעם… הם – ואורח־מחשבתם!
יש הבדל, רוצים אנו לצעוק! יש הבדל בין אהבה לאהבה. חשוב לנו מאד לדעת את מי אוהבים, מתי אוהבים, על מה אוהבים! נערה מתנה עגבים עם כובש־עמה? אוהבת גרמני? אוהבתו עד כלות כל נפשה בה? ניחא… אך לקום ולתארה בפנינו תיאור ענוג כל־כך, מעודן כל־כך? לא, לא הכל מותר ולא תמיד הוא מותר – באמנות. לא כל מה שיפה – יפה הוא באמת. כל הפורש לפנינו אהבה מעין זו – הוא ליטראט, שאין לו יראת־כבוד בפני החיים. הנוטל לעצמו היתר לכרכה בטרגדיית הירושימה – הוא ציניקן, שאין לו ענווה בפני המוות. ומי שטורח לעדנה, לתכננה בדם־קר ולבצעה בסרגל ומחוגה – הוא שרלטן, המסוגל למכור את אמנו לבית־הבובות הגדול, בקצה ככר־הלבבות אשר לשוק הצלולויד האנטי־אמנותי.
הכרתיו בטביעת־עין ראשונה: אותו מרסל, אותו מרסו. פניו נראו לי חיוורות וכמו – לא אומר “ידועות־סבל”, אף כי מאד־מאד דמו עלי כעייפות – כמו העלו בזכרוני פני אדם, שקורין מרסו, מרסל מרסו…
“זקנה קפצה עליו”,הרהרתי לי בלבי. מרגע שניצב, אותו בקר, על מפתן־ביתי, עד לשעה שנפרדנו מעליו, ימים אחדים לאחר־מכן, בעין־הוד – לא יכולתי לכבוש את תמיהתי: הללו – פני התהלה?
שוטטנו בכרמל. נסענו לדליה ועיספייה, אחר־כך לבית־ידידים, אחר־כך לסעוד… כל אותה שעה הציקני הרהור אחד; נטול מנוחה! משהו דוחק בו, מאיץ בו, מריץ אותו. דומה עלי כמי שנכלא במרתף ואינו יכול לשכוח: אם לא יוסיף להתרוצץ כך כל הלילה מפנה־לפנה – סופו שמתכסה קרח! פנטומימה? הוא חי פנטומימה, חושב פנטומימה, מדבר פנטומימה, שותק פנטומימה. תמהני אם יש לו בחייו שעה פנויה ממנה.
רק בערב, שעה שעמד לפני מאופר על הבמה, דמיתי שאני יורד לסוף כל הטרגי שבאומנותו. הנה הוא צד פרפרים, הנה מפריח בלונים. הנה מטלטל ראש, מניף ידו, כונס ברכיו, אוסף רגליו… הנה עוצר, הנה הופך פניו, סובב־הולך לו… כל שריר שבגופו, מאצבעות־רגליו עד קצות שתי־אזניו, מפרכס לעומתך פרכוס משל עצמו ואי אתה יכול למנותם אחד־לאחד. רגע. פנטומימה אין לה ביצורים־בעומק, לא חיפוי־של־דֶקור, לא מוצבים חצוב שבמשחקי־הפנים – נמחים כהרף־עין; גנים שנתלו על פחות משערה, שירים שנכתבו על פחות מחול, פחות ממים… על חוד־תערה של שמינית השנייה!
מכאן העצבנות. מכאן – חוסר־המנוחה. ההכרח לכבשך בן־רגע, כל רגע. פנטומימה אין לה ביצורים־בעומק, לא חיפוי־של־דקור, לא מוצבים מילוליים, לא קו־נסיגה מוסיקלי. לא זו בלבד שהיא חייבת לכבשך מייד, אלא שגזירה היא כי תקחך שבי בידים ריקות.
מרסו עומד לפניך כמי שנחלץ למלחמת־שנים. שום תפאורה אינה יוצאת עמו למערכה, אף מלה חיה אחת ואך מעט מאד מוסיקה. הוא הכלי, הוא התוים. הוא הסולן, הוא התזמורת, הוא השרביט־המנצח. מסתער עליך מטווח־כינון־ישיר, כמי שיודע שאם לא יכריעך מייד, אם לא ינצחך נצחון שאין עליו עוררין אין לו לאן לסגת.
הוא מנצח – ערב־ערב. מתמודד מחדש – ומנצח. אך מפלצת־אלף־הראשים אשר לקהל, המכלה את כוחו – היא המוסיפה לו כח. ניכר בו שהוא שש לקרב פנים־אל־פנים, מוכן לעמוד לפניך שעה, שעתיים, כל הלילה, בלבד שישמע את קול־צחוקך עולה אליו מן החשכה ויחוש – כי אתה חש בו. בדומה לאנטיאוס, שאין אדם יכול להכריעו כל־זמן שהוא נצב הכן על גוף אמו, האדמה, אין להכניע אותו, שעה שהוא עומד על הבמה. אך הניפנו נא באויר, כדרך שעשה הרקולס לאותו ענק… הניפנו כמלוא שתי אצבעות מעל לקרשים – והוא עומד לפניך נבוך, חסר־ישע כמעט.
חוץ לבמה הוא נראה לי – לא מן המאושרים ביותר, ואיני יודע מדוע.
מרסו אוהב את צרפת. צרפת אוהבת את מרסו. אנשי־שלומו זקוקים לכרכי־מליונים, לסטימולוס של ירידי־אומנות, לאורח־החיים העממי בפאריז־של־מטה וללחץ אלף־האטמוספירות של פאריז האינטלקטואלית. אף־על־פי־כן – אינך יכול שלא לחוש; גם הוא גם אומנותו – גזולים מעמנו. כל־כמה שאינך קורא על מורשת האסכולה הצרפתית בפנטומימה, אינך יכול שלא להרהר: שלנו – עתיקה יותר, אורגנית יותר…
יום אחד, אני זוכר, שוטטתי עם ידידי חלפי לאורך־הטיבר. פסענו על פני גשר־קסטיוס, הקפיטול, הסלע הטרפאי והצצנו בתיאטרון עתיר־היומין של מרצלוס.
“שוה בנפשך”, פתחתי ואמרתי לו, “שאנו עומדים בימי נירון וכי הערב – פרימיירה!”
“איזו, דרך־משל?”
“נאמר נא –,מהתלת־החמורים'…”
“פלאוטוס?”
אמנם כן, ה“אסינרייה”! סבור אתה שנמצא כרטיסים?"
“אלטירוס”, משיב לי חלפי, “ישיג לנו שתי הזמנות. שחקן גדול, מאנשי־שלומנו…”
אם לא נכנסנו פנימה, היה זה משום שהחלטנו כי גדול שחקני רומא, היהודי אליטרוס, הציג אותה שעה את ההיסטוריון היהודי יוסיפוס בפני הקיסר, תלמידו לאמנות הפנטומימה…
הנה אני קורא כאן, בתכניה, על הצרפתי מרסו, המבקש לשמור על אבוקת־הקודש הצרפתית של מחדש אמנות הפנטומימה בפאריז, הצרפתי דיברי. הצרפתי דיברי, אני קורא במקום אחר, הופיע ערב־ערב כמומוס ב“תיאטר־די־פונמביל”, לשעבר – קרקס כלבים מאולפים. שחקני צרפת העריצו את הצרפתי דברי. ג’ורג' סאנד כתבה עליו כי מימיה לא ראתה אמן, "רציני כל־כך, מסור כל־כך, הדוק כל־כך באומנותו… הוא שיצר את פיירו, הוא שעורר את תורלין ובודלר לתרגם את תנועותיו ללשון־ההברות. בנו, צ’רלס דיברי, ירש ממנו את כשרונו, את אומנותו ואת כתר המשחק הצרפתי, אך אביו…
אביו של גספר דיברי, אביו־זקנו של צ’רלס, היה מומוס יהודי שנדד על פני עיירות־פולין בראש חבורת לצים ומוקיונים, להטוטנים ושחקני־פורים, עד שבא לפאריז. כאן, בחצר קטנה אחת ברי סנט־מור, הניח יסוד לאמנות הפנטומימה, המכונה צרפתית־מודרנית.
מרסו לא יכעס עלינו אם נאמר כי הערצתנו אליו מהולה במעט צער, על מה שיכול היה, צריך היה להיות שלנו. שלנו על־פי־דין־הירושות, שלנו על־פי־דין־עצבון־העיניים. איזו פצצת־מימן נתפוצצה כאן, על אדמתנו זו, לפני אלפיים שנה. איזו פטריית־ענק, איזו אנרגייה גרעינית עצומה של גניוס יהודי, נשתחררה ואבדה לנו לעולם!
ירח אדר ממשמש ובא, ועמו, הנה עומדים אחר כתלנו, ימי־הפורים. מי שיש לו פרוטה לפרטה ולבו בכיסו – יקדשם על כיסו בנשף־צחצחות של בתי־מלון מובחרים. מי שאין לו פרוטה לפרטה יתן עינו בכוסו ויקדשם במחיצת פשוטי־עם, יוצאי קוצ’ין, בוכרה, אזרבייג’אן, עיירות־פרס וכרמי־תימן. יהי נא אל־כל־השמחות בעזר ידידינו הנוצצים, יקירינו בתחפשות־הגאלה ומסכות־הבאל. עמנו יהיה – רב וולף, המכונה “וֶוָא”, אבא־רוויות, קלף־התעתועים של סדרת־הלבבות־האדומים, אלוף־העולם בזריקת־פטיש, רוצח־האלמנות מפורטוריקו, ראש־הנפץ האנטומי, העל־קולי, האלכוהולי, השאטו־מונטני, האנטי־מימני, הבלתי־מודרך – יוס’ל מיט’ן כוס’ל, יוסיפון!
כדיוניסוס, אל היין, הוא יוצא שנה־שנה למסע שמחה והשמחה. הנה חביתו, רתומה לששה פנתרים שוטפים, עולה בדרך־הגאנגס. הנה כוהניו מניפים מצלתיים ומכים אחריו בחליל. כרסו מתגלגלת לפניו, חטמו פוסע עשר פסיעות לפניה ולשונו, היוצאת אחריהם, מגעת חמשה־עשר רגע לפני כולם! הנה עטרת עלי־הגפן, ציץ שבין עיניו, הא, עיניו! זו צופה לעומת אנטיוכייה וזו – כנגד אלכסנדרייה־של־מצריים… איך הוא רואה אותך, בתוך כך, בקיסרין – איני יודע!
כל שנה מופיע בגלימת מלכתנו אסתר. השתא, סחים לי ראשי פרמתיו, העבירתו הצלחתו בנשף־האצילים של עין־הוד על דעתו והוא מתכוון להופיע בפראק…
אם ראיתיו פעם הכך? כשם שאני יהודי! פראק, צילינדר, צניף־משי, כסיות לבנות, מטה־גולה מחוטב… סבורים אתם כי דמה אף במקצת־מן־המקצת לדיפלומט מוכה־פודגרא? לג’נטלמן־מלצר דמה יותר! איזו אצילות, חי עיני! באיזו אצילות מתח שם שתי כסיות על שתים מידיו. כיוון שבא למתוח את השלישית על השלישית ולא נמצאה לו – נאנח, אני מודה, אך חָרף לא חֵרף. שיכור? לא הייתי אומר! לכל היותר – נבוך… נתן את הצילינדר שלו על ראש כתף־ימין – ראש כתף־שמאל – נשאר חשוף. הסירו מראש כתף־ימין ונתנו על ראש כתף־שמאל – ראש ימינו נשאר חשוף. אלו שמשתו בכך, לפחות, כף ידו השנייה… אך לא! שנייה שבידו החליקה אותה שעה את שער־השפן של צילינדר אחר… שאלתיו אם ראה דרך־מקרה, את הצילינדר שהבאתי אני עמדי ודחני בעקימת חטם, הא, אצילית כל־כך! ללמדני כי בעיותי הן עטישת־עז, לעומת בעיותיו שלו!
“קוניאק צרפתי הבאתי לך”, הוא מבשרני אותו ערב. נטלתיו מידו וטמנתיו טמן היטב. מקצה שעה קלה – היה כלא היה. בחמש לפנות בוקר חזרנו עמו במכוניתו של שיקה, החביב באדם. שיקה ידידי הוא. אף יוסיפון הוא ידידי. ידידי ידידים – ידידים הם. הרי שיוסיפון הוא, לכאורה, גם ידידו. אף־על־פי־כן שמר לי עמיתי־מאז אימונים וקרץ לי בעיניו. הצצתי וראיתי את ה“צרפתי” שלי מוטל בחיק מיודענו וֶוָא. חזר ונטלו עמו לביתו מסכננו יוסי, פון גיזו־הוהנשטאופן!
אם כעסתי עליו? לא אני! “צרפתי” זה ניתן לי, מאז ראשון־של־פסח, אשתקד, שלוש פעמים רצופות. הורגלתי בו ואני יודע כי בין נדיבות־לב לנדיבות־לב הוא חייב לחזור למקום שממנו נמשך, ככל־הנראה, בהעלם מעין־אדם: ארון משקאותיו של מר פלוני, מן הכוהנים!
שרי ואלופי! אם יחזר בימים אלה על פתחיהם ליצן אחד, מכת הצוענים, וידרוש מכם מכונית־משא, תזמורת־כלי־נשיפה וממתקים לעולים – פתחו לו את ידיכם ותנו לו, בעין יפה! ירים עליכם קול – פייסוהו. ישיב לכם שלא כעניין – תנו עניינו שיהא מכוון בד־בבד עם תשובותיו… איני רוצה כי תטעו בו. בכל חצרותיכם אין לכם אוהב־ישראל גדול ממנו!
סבורים אתם – זאב בודד? עני בפתח? עשיר, להווה נא ידוע, כהורדוס בירושלים! עשיר באהבה, עשיר במסירות־נפש. גדול המצנאטים, אני אומר לכם, מדפק על דלתותיכם ומפציר בכם לשמח את עמו! אמת, נכון הדבר, נכסים אין לו. אף כוננית הגונה לא תמצאו, אולי, בחדרו. אך סביב־סביב על הרצפה, מתגוללים מיטב ספרי השירה, כתובים וחתומים בידי טובי משוררי דורו!
מי, סבורים אתם, סידר את בכור כל ספרי אורי־צבי במו ידיו? מי הוציא לאור את הבלדות שתרגם אלתרמן, על נייר־טואלט, במכונת־כתיבה? שמא קרסוס? מכבד אני עשירים ויודע: שווים שלושה קבצנים! אך מצנאט – יש לנו אחד, יוסיפון!
“בדרך פיזור זהבי”, הוא כותב לי על כריכת פנקס־הבלדות שהוציא, “והוא גנוב עמי, כדרך הני־אנשי, החיים מפי אחרים ומדגרמיה אין להם ולא כלום, הוצאתי צרור זה לאור משכנותיהן של העלמות, בדרך חיי אחוזי־הבולמוסין. הוצאתי מהדורות־מהדורות, לפי צרכי ולפי צרכי ולפי כח־ביקושן (האילוזיוני, לעתים אף כפוי ואנוס עליהן ובעיני שלי – האבסולוטי) של הנערות. טופס זה הוא האחרון שמצאתי בגנזי. שמור עליו כעל עדות עלובה להזיותיו של דון־קיחוטה צ’ודאקי, אחרון שבאחרונים בדור זהב זה של צ’א־צ’א־צ’א…”
מתי נתן לי את ספרו? שמא ביום־הולדתי? אי אתם מכירים אותו! שכמותו מחלקים מתנות בימי הולדתם! ביום הולדתו שלו נתנו לי, בצירוף כל איחוליו…
היו טובים אליו, שרי ואלופי! לאט לכם עמו! בשופי, ברב שובה ונחת! בעדינות הוו נוהגים לי עמו! רצון עלה מלפניו לשמח את עמך־ישראל? הניחו לו וישמחם, בכל־לבו. בדומה למלך־הקלפים – שני ראשים יש לו, שני קלסטרי־פנים. אחד שמכירים אתם: ליצן, נער־אימים שהגיע לימי־שיבה ועודנו מרקק כנגדכם, חכם־בלילה, מצנפת־פעמונים! ואלו השני – שלנו, כולו שלנו! עדין שבעדינים, נבון־לב וצלול־עין, רציני, האמינו לי, ועצוב…
הנה אתם שואלים עצמכם מה ימצאו שם בצדו השני של הירח? בצדו השני של הירח יושב יוסיפון – ובוכה… לא על בת־שירתו, שכפאה ועשאה שפחה לאחרים, קטנים ממנו ביצרי־נפש. על גדול המצנאטים הוא בוכה שאין לו זהב לפזרו למשורריו. על שאינו יכול לפזר להם אלא את המעט שיש עמו; את שנותיו, את אהבתו, את רגשי־תודתו. על שאין לו שטיח לפרסו לרגליהם אלא אחד: חייו, החד־פעמיים, הבלתי־חוזרים…
$$$
- צפורה ניצן
- עמינדב ברזילי
- צחה וקנין-כרמל
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.