ירח אדר ממשמש ובא, ועמו, הנה עומדים אחר כתלנו, ימי־הפורים. מי שיש לו פרוטה לפרטה ולבו בכיסו – יקדשם על כיסו בנשף־צחצחות של בתי־מלון מובחרים. מי שאין לו פרוטה לפרטה יתן עינו בכוסו ויקדשם במחיצת פשוטי־עם, יוצאי קוצ’ין, בוכרה, אזרבייג’אן, עיירות־פרס וכרמי־תימן. יהי נא אל־כל־השמחות בעזר ידידינו הנוצצים, יקירינו בתחפשות־הגאלה ומסכות־הבאל. עמנו יהיה – רב וולף, המכונה “וֶוָא”, אבא־רוויות, קלף־התעתועים של סדרת־הלבבות־האדומים, אלוף־העולם בזריקת־פטיש, רוצח־האלמנות מפורטוריקו, ראש־הנפץ האנטומי, העל־קולי, האלכוהולי, השאטו־מונטני, האנטי־מימני, הבלתי־מודרך – יוס’ל מיט’ן כוס’ל, יוסיפון!
כדיוניסוס, אל היין, הוא יוצא שנה־שנה למסע שמחה והשמחה. הנה חביתו, רתומה לששה פנתרים שוטפים, עולה בדרך־הגאנגס. הנה כוהניו מניפים מצלתיים ומכים אחריו בחליל. כרסו מתגלגלת לפניו, חטמו פוסע עשר פסיעות לפניה ולשונו, היוצאת אחריהם, מגעת חמשה־עשר רגע לפני כולם! הנה עטרת עלי־הגפן, ציץ שבין עיניו, הא, עיניו! זו צופה לעומת אנטיוכייה וזו – כנגד אלכסנדרייה־של־מצריים… איך הוא רואה אותך, בתוך כך, בקיסרין – איני יודע!
כל שנה מופיע בגלימת מלכתנו אסתר. השתא, סחים לי ראשי פרמתיו, העבירתו הצלחתו בנשף־האצילים של עין־הוד על דעתו והוא מתכוון להופיע בפראק…
אם ראיתיו פעם הכך? כשם שאני יהודי! פראק, צילינדר, צניף־משי, כסיות לבנות, מטה־גולה מחוטב… סבורים אתם כי דמה אף במקצת־מן־המקצת לדיפלומט מוכה־פודגרא? לג’נטלמן־מלצר דמה יותר! איזו אצילות, חי עיני! באיזו אצילות מתח שם שתי כסיות על שתים מידיו. כיוון שבא למתוח את השלישית על השלישית ולא נמצאה לו – נאנח, אני מודה, אך חָרף לא חֵרף. שיכור? לא הייתי אומר! לכל היותר – נבוך… נתן את הצילינדר שלו על ראש כתף־ימין – ראש כתף־שמאל – נשאר חשוף. הסירו מראש כתף־ימין ונתנו על ראש כתף־שמאל – ראש ימינו נשאר חשוף. אלו שמשתו בכך, לפחות, כף ידו השנייה… אך לא! שנייה שבידו החליקה אותה שעה את שער־השפן של צילינדר אחר… שאלתיו אם ראה דרך־מקרה, את הצילינדר שהבאתי אני עמדי ודחני בעקימת חטם, הא, אצילית כל־כך! ללמדני כי בעיותי הן עטישת־עז, לעומת בעיותיו שלו!
“קוניאק צרפתי הבאתי לך”, הוא מבשרני אותו ערב. נטלתיו מידו וטמנתיו טמן היטב. מקצה שעה קלה – היה כלא היה. בחמש לפנות בוקר חזרנו עמו במכוניתו של שיקה, החביב באדם. שיקה ידידי הוא. אף יוסיפון הוא ידידי. ידידי ידידים – ידידים הם. הרי שיוסיפון הוא, לכאורה, גם ידידו. אף־על־פי־כן שמר לי עמיתי־מאז אימונים וקרץ לי בעיניו. הצצתי וראיתי את ה“צרפתי” שלי מוטל בחיק מיודענו וֶוָא. חזר ונטלו עמו לביתו מסכננו יוסי, פון גיזו־הוהנשטאופן!
אם כעסתי עליו? לא אני! “צרפתי” זה ניתן לי, מאז ראשון־של־פסח, אשתקד, שלוש פעמים רצופות. הורגלתי בו ואני יודע כי בין נדיבות־לב לנדיבות־לב הוא חייב לחזור למקום שממנו נמשך, ככל־הנראה, בהעלם מעין־אדם: ארון משקאותיו של מר פלוני, מן הכוהנים!
שרי ואלופי! אם יחזר בימים אלה על פתחיהם ליצן אחד, מכת הצוענים, וידרוש מכם מכונית־משא, תזמורת־כלי־נשיפה וממתקים לעולים – פתחו לו את ידיכם ותנו לו, בעין יפה! ירים עליכם קול – פייסוהו. ישיב לכם שלא כעניין – תנו עניינו שיהא מכוון בד־בבד עם תשובותיו… איני רוצה כי תטעו בו. בכל חצרותיכם אין לכם אוהב־ישראל גדול ממנו!
סבורים אתם – זאב בודד? עני בפתח? עשיר, להווה נא ידוע, כהורדוס בירושלים! עשיר באהבה, עשיר במסירות־נפש. גדול המצנאטים, אני אומר לכם, מדפק על דלתותיכם ומפציר בכם לשמח את עמו! אמת, נכון הדבר, נכסים אין לו. אף כוננית הגונה לא תמצאו, אולי, בחדרו. אך סביב־סביב על הרצפה, מתגוללים מיטב ספרי השירה, כתובים וחתומים בידי טובי משוררי דורו!
מי, סבורים אתם, סידר את בכור כל ספרי אורי־צבי במו ידיו? מי הוציא לאור את הבלדות שתרגם אלתרמן, על נייר־טואלט, במכונת־כתיבה? שמא קרסוס? מכבד אני עשירים ויודע: שווים שלושה קבצנים! אך מצנאט – יש לנו אחד, יוסיפון!
“בדרך פיזור זהבי”, הוא כותב לי על כריכת פנקס־הבלדות שהוציא, “והוא גנוב עמי, כדרך הני־אנשי, החיים מפי אחרים ומדגרמיה אין להם ולא כלום, הוצאתי צרור זה לאור משכנותיהן של העלמות, בדרך חיי אחוזי־הבולמוסין. הוצאתי מהדורות־מהדורות, לפי צרכי ולפי צרכי ולפי כח־ביקושן (האילוזיוני, לעתים אף כפוי ואנוס עליהן ובעיני שלי – האבסולוטי) של הנערות. טופס זה הוא האחרון שמצאתי בגנזי. שמור עליו כעל עדות עלובה להזיותיו של דון־קיחוטה צ’ודאקי, אחרון שבאחרונים בדור זהב זה של צ’א־צ’א־צ’א…”
מתי נתן לי את ספרו? שמא ביום־הולדתי? אי אתם מכירים אותו! שכמותו מחלקים מתנות בימי הולדתם! ביום הולדתו שלו נתנו לי, בצירוף כל איחוליו…
היו טובים אליו, שרי ואלופי! לאט לכם עמו! בשופי, ברב שובה ונחת! בעדינות הוו נוהגים לי עמו! רצון עלה מלפניו לשמח את עמך־ישראל? הניחו לו וישמחם, בכל־לבו. בדומה למלך־הקלפים – שני ראשים יש לו, שני קלסטרי־פנים. אחד שמכירים אתם: ליצן, נער־אימים שהגיע לימי־שיבה ועודנו מרקק כנגדכם, חכם־בלילה, מצנפת־פעמונים! ואלו השני – שלנו, כולו שלנו! עדין שבעדינים, נבון־לב וצלול־עין, רציני, האמינו לי, ועצוב…
הנה אתם שואלים עצמכם מה ימצאו שם בצדו השני של הירח? בצדו השני של הירח יושב יוסיפון – ובוכה… לא על בת־שירתו, שכפאה ועשאה שפחה לאחרים, קטנים ממנו ביצרי־נפש. על גדול המצנאטים הוא בוכה שאין לו זהב לפזרו למשורריו. על שאינו יכול לפזר להם אלא את המעט שיש עמו; את שנותיו, את אהבתו, את רגשי־תודתו. על שאין לו שטיח לפרסו לרגליהם אלא אחד: חייו, החד־פעמיים, הבלתי־חוזרים…
$$$
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.