הכרתיו בטביעת־עין ראשונה: אותו מרסל, אותו מרסו. פניו נראו לי חיוורות וכמו – לא אומר “ידועות־סבל”, אף כי מאד־מאד דמו עלי כעייפות – כמו העלו בזכרוני פני אדם, שקורין מרסו, מרסל מרסו…
“זקנה קפצה עליו”,הרהרתי לי בלבי. מרגע שניצב, אותו בקר, על מפתן־ביתי, עד לשעה שנפרדנו מעליו, ימים אחדים לאחר־מכן, בעין־הוד – לא יכולתי לכבוש את תמיהתי: הללו – פני התהלה?
שוטטנו בכרמל. נסענו לדליה ועיספייה, אחר־כך לבית־ידידים, אחר־כך לסעוד… כל אותה שעה הציקני הרהור אחד; נטול מנוחה! משהו דוחק בו, מאיץ בו, מריץ אותו. דומה עלי כמי שנכלא במרתף ואינו יכול לשכוח: אם לא יוסיף להתרוצץ כך כל הלילה מפנה־לפנה – סופו שמתכסה קרח! פנטומימה? הוא חי פנטומימה, חושב פנטומימה, מדבר פנטומימה, שותק פנטומימה. תמהני אם יש לו בחייו שעה פנויה ממנה.
רק בערב, שעה שעמד לפני מאופר על הבמה, דמיתי שאני יורד לסוף כל הטרגי שבאומנותו. הנה הוא צד פרפרים, הנה מפריח בלונים. הנה מטלטל ראש, מניף ידו, כונס ברכיו, אוסף רגליו… הנה עוצר, הנה הופך פניו, סובב־הולך לו… כל שריר שבגופו, מאצבעות־רגליו עד קצות שתי־אזניו, מפרכס לעומתך פרכוס משל עצמו ואי אתה יכול למנותם אחד־לאחד. רגע. פנטומימה אין לה ביצורים־בעומק, לא חיפוי־של־דֶקור, לא מוצבים חצוב שבמשחקי־הפנים – נמחים כהרף־עין; גנים שנתלו על פחות משערה, שירים שנכתבו על פחות מחול, פחות ממים… על חוד־תערה של שמינית השנייה!
מכאן העצבנות. מכאן – חוסר־המנוחה. ההכרח לכבשך בן־רגע, כל רגע. פנטומימה אין לה ביצורים־בעומק, לא חיפוי־של־דקור, לא מוצבים מילוליים, לא קו־נסיגה מוסיקלי. לא זו בלבד שהיא חייבת לכבשך מייד, אלא שגזירה היא כי תקחך שבי בידים ריקות.
מרסו עומד לפניך כמי שנחלץ למלחמת־שנים. שום תפאורה אינה יוצאת עמו למערכה, אף מלה חיה אחת ואך מעט מאד מוסיקה. הוא הכלי, הוא התוים. הוא הסולן, הוא התזמורת, הוא השרביט־המנצח. מסתער עליך מטווח־כינון־ישיר, כמי שיודע שאם לא יכריעך מייד, אם לא ינצחך נצחון שאין עליו עוררין אין לו לאן לסגת.
הוא מנצח – ערב־ערב. מתמודד מחדש – ומנצח. אך מפלצת־אלף־הראשים אשר לקהל, המכלה את כוחו – היא המוסיפה לו כח. ניכר בו שהוא שש לקרב פנים־אל־פנים, מוכן לעמוד לפניך שעה, שעתיים, כל הלילה, בלבד שישמע את קול־צחוקך עולה אליו מן החשכה ויחוש – כי אתה חש בו. בדומה לאנטיאוס, שאין אדם יכול להכריעו כל־זמן שהוא נצב הכן על גוף אמו, האדמה, אין להכניע אותו, שעה שהוא עומד על הבמה. אך הניפנו נא באויר, כדרך שעשה הרקולס לאותו ענק… הניפנו כמלוא שתי אצבעות מעל לקרשים – והוא עומד לפניך נבוך, חסר־ישע כמעט.
חוץ לבמה הוא נראה לי – לא מן המאושרים ביותר, ואיני יודע מדוע.
מרסו אוהב את צרפת. צרפת אוהבת את מרסו. אנשי־שלומו זקוקים לכרכי־מליונים, לסטימולוס של ירידי־אומנות, לאורח־החיים העממי בפאריז־של־מטה וללחץ אלף־האטמוספירות של פאריז האינטלקטואלית. אף־על־פי־כן – אינך יכול שלא לחוש; גם הוא גם אומנותו – גזולים מעמנו. כל־כמה שאינך קורא על מורשת האסכולה הצרפתית בפנטומימה, אינך יכול שלא להרהר: שלנו – עתיקה יותר, אורגנית יותר…
יום אחד, אני זוכר, שוטטתי עם ידידי חלפי לאורך־הטיבר. פסענו על פני גשר־קסטיוס, הקפיטול, הסלע הטרפאי והצצנו בתיאטרון עתיר־היומין של מרצלוס.
“שוה בנפשך”, פתחתי ואמרתי לו, “שאנו עומדים בימי נירון וכי הערב – פרימיירה!”
“איזו, דרך־משל?”
“נאמר נא –,מהתלת־החמורים'…”
“פלאוטוס?”
אמנם כן, ה“אסינרייה”! סבור אתה שנמצא כרטיסים?"
“אלטירוס”, משיב לי חלפי, “ישיג לנו שתי הזמנות. שחקן גדול, מאנשי־שלומנו…”
אם לא נכנסנו פנימה, היה זה משום שהחלטנו כי גדול שחקני רומא, היהודי אליטרוס, הציג אותה שעה את ההיסטוריון היהודי יוסיפוס בפני הקיסר, תלמידו לאמנות הפנטומימה…
הנה אני קורא כאן, בתכניה, על הצרפתי מרסו, המבקש לשמור על אבוקת־הקודש הצרפתית של מחדש אמנות הפנטומימה בפאריז, הצרפתי דיברי. הצרפתי דיברי, אני קורא במקום אחר, הופיע ערב־ערב כמומוס ב“תיאטר־די־פונמביל”, לשעבר – קרקס כלבים מאולפים. שחקני צרפת העריצו את הצרפתי דברי. ג’ורג' סאנד כתבה עליו כי מימיה לא ראתה אמן, "רציני כל־כך, מסור כל־כך, הדוק כל־כך באומנותו… הוא שיצר את פיירו, הוא שעורר את תורלין ובודלר לתרגם את תנועותיו ללשון־ההברות. בנו, צ’רלס דיברי, ירש ממנו את כשרונו, את אומנותו ואת כתר המשחק הצרפתי, אך אביו…
אביו של גספר דיברי, אביו־זקנו של צ’רלס, היה מומוס יהודי שנדד על פני עיירות־פולין בראש חבורת לצים ומוקיונים, להטוטנים ושחקני־פורים, עד שבא לפאריז. כאן, בחצר קטנה אחת ברי סנט־מור, הניח יסוד לאמנות הפנטומימה, המכונה צרפתית־מודרנית.
מרסו לא יכעס עלינו אם נאמר כי הערצתנו אליו מהולה במעט צער, על מה שיכול היה, צריך היה להיות שלנו. שלנו על־פי־דין־הירושות, שלנו על־פי־דין־עצבון־העיניים. איזו פצצת־מימן נתפוצצה כאן, על אדמתנו זו, לפני אלפיים שנה. איזו פטריית־ענק, איזו אנרגייה גרעינית עצומה של גניוס יהודי, נשתחררה ואבדה לנו לעולם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.