¹

פעם אחת חיו בכרך בצפון אירופה איש ואשתו ובנם הקטן אפרים, אשר רחשו אהבה גדולה זה לזה. שם, בצפון אירופה, כידוע, לא גשמים יורדים בחורף, כמו אצלנו, כי אם שלגים לבנים כפרחי הגד (כוסבר, הוא צבע המן, שירד לבני ישראל בלכתם במדבר ארבעים שנה), היורדים משמי חורף האפורים בצורת פתיתים־כוכבונים קטנים וגדולים, הנושרים בזה אחר זה וזה אחר זה למיליונים ולמיליוני מיליונים לפרקים במשך ימים שלמים, בלי הרף כמעט. אהוב אהבו את עונת החורף, הקרה במדת החום של הקיץ שלנו; וכן חיבבו את נוגה האש שהשתפך בבית השמשות דרך פי הכירה המרושת אל התקרה למעלה ואל הרצפה למטה, ואת הזכרונות הנעימים ו“מצבי נפש” המתוקים, אשר היו פוקדים אותם ואת מעונם בעת כזאת. אף נודעה מהם חיבה לירק הראשון שבצבץ עם ראשית האביב מתחת לשלגים הפושרים. אולם חיבה יתירה הודיעו לתחילת הסתיו הרכה והענוגה עם שמיה הזכים והנוחים, בה פג החום, והקור טרם בא. כיהודי לאחר ששת ימי המעשה הקשים והממושכים יכין עצמו הטבע בעונה זו לקראת שבתו־מלכתו החורף, לנוח מכל מלאכה ומעמל החול: הסתיו הוא לו מעין ערב שבת.

והנה באו עליהם ימים קשים. מכַלי גוף ומדאיבי נפש: חוסר עבודה, ועמו עוני ומחסור ודאגה מתמדת ליום המחרת. ואם לפנים היו שֹשֹים אל כל מחר חדש ואל כל שעה של בין השמשות ואל כל רחש אהבה, שיצא מזה אל זה, הנה עכשו הלכה ופחתה התעוררות רוחם כלפי כל אלה, הלך וגדל דכדוכם, הלכה ופשתה (התרחבה) האדישות לכל.

רעב, קור, סכסוכים מיגעים עם בעל הבית ובעלי המכולת והמקולין (אטליז), והדאגה לבריאותו של אפרים הקטן לא פסקו, אדרבה, גדלו מיום ליום ומחודש לחודש ומשנה לשנה. כמה היתה נפשו של אפרים להוטה אחרי קרן אור של חדווה, כמה בהול היה על כל רגע של אושר וזיו החיים, כמה שמח על היפה שבטבע ועל הנאה שבאדם ובסביבתו. והנה מעתה לא ראו עיניו אלא את הדלות השחורה, אשר קיננה בכל סדק ובכל פינה אשר במשכנם הדל, ואזניו לא שמעו אלא אנחות חרש ודאגות מוּשֹחות בין הוריו בלילה על משכבם. אף הוא, בשעה שהיו שלשתם שקועים באיזו שיחה נעימה, רחוקה מדאגות היום, למד והבין כבר לשאת את עיניו אל פני הדלת מתוך חרדה צובטת לב, פן תבוא משם איזו הפרעה מן החוץ, בין מן הרגילות, ובין בלתי רגילה.

אפרים גדל והיה לנער, ועם גידולו גדל הסבל, ואכפה עליו הַכָּרַת הסבל, וחזקו געגועיו להקשבה שקטה אל נגינת הספירות העליונות, להסתכלות שאננה בסודות הטבע, “במעשי יה וגבורותיו”. אז נתבררה לו גם ביתר ברירות סבת דחקם וירידתם: אבא חלה במין מחלה איומה ונעלמה, אשר אמנם לא הצמידה אותו לערש דווי לתמיד, אולם נטלה ממנו את היכולת לעבוד בשקידה ובהתמדה עד שחדל לעבוד לגמרי. מאז פירנסה אמא את הבית. אך אוי לפרנסה זו: היא לא הספיקה אלא לפת חרבה, “ללחם צר ולמים לחץ”, ולעתים אף זו לא היתה מצויה בסלם.

השָנים שבהן פקד את בית הספר, הוסיפו מכאוב על מכאוב. אחדים מתלמידי כתתו וגם חבריהם של אלו היו מקניטים אותו ומתעללים בו מחמת בגדיו המרופטים ונעליו הבלות ומחסורו תמיד פעם בספרים ופעם במחברות ומכשירי כתיבה. אף יהדותו היתה לו למכשול לרגלי עָנְיוֹ. כי אם ידוע ידעו להעלים עין ולחשוך מהלומות משאר חבריו היהודים, שלא היתה בהם יד ה', הנה גמלו לו גמול כפלים על ההתאפקויות המרובות שהוכרחו לנהוג כלפי החברים בני דת משה השונה והשנואה.

אולם ככל שחזקה עליו יד הגורל, ככל שרבו הפגיעות והעלבונות, כן גאו בלבו הכיסופים לצאת “משעבוד לגאולה ומאפילה לאורה”. תקף עליו הרצון לעזוב לשעה את בית הוריו ולנדוד למדבר הגדול והנורא אי שם בלב אפריקה, כי שם קווה למצוא את הפֵיה הטובה פאטה מורגאנה, אשר כל כך הרבה לשמוע מפי ההורים עליה ועל הטובות שהשפיעה על בני אדם ישרים ותמימי דרך. הוא סיפר לאבא ואמא על אודות רצונו זה. תחילה הפצירו בו הוריו לבל יצא לדרך רחוקה משובשת וזרועת חתחתים וסכנות נוראות. אך כל הפצרותיהם לא הועילו; אף לא ראו לו דרך חיים סלולה בביתם ובארצם, לפיכך נענו לו בסוף בלב שבור ורוח נכאה.

ויהי היום וישכם בבוקר וישם את צקלונו על שכמו וילך המדברה, אשר כל כך קראו ומשכו, כמין מולדת־מכורה. והשבע השביע את נפשו, לבלתי נוח ושקוט עד אשר ימצא את מבוקשו, את פאטה מורגאנה.

לא אספר לכם ידידי, על התלאות המרובות שעברו על אפרים למיום צאתו מעיר מגוריו עד בואו סוף סוף למדבר, כי ככתוב בתהילה “אקדמות” שאומרים בחג השבעות: אילו כל עצי החורשות עטים, וכל הימים דיו, וכל הרקיעים גוילים, לא היו מספיקים לתנות…

• – – – – – – – – – – – – – –

ויהי בחצות הלילה, מאותם לילות הפלא, אשר השמים בהם גבוהים ביותר, ואפרים בלב המדבר הגדול והנורא שוכב לו על מצע אבנים רצופות, ואבנים צבורות למראשותיו, בקרב חורבה עתיקה. הוא שוכב וחולם בהקיץ, עיניו נשואות למעלה, אל צבאות הכוכבים הקורצים אליו כריבואות עינים מצולעות וירקרקות. דומה בעיני עצמו ליעקב אבי אבותיו, בשעה שהלה העריב עליו שמשו בדרכו חרנה, “ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים ויורדים בו”. בעיניו, כביכול, ראה מלאכים עולים ויורדים בסולם, וקווה לנס, להתגלותה של פאטה מורגאנה, כשליחת המקום יתברך, הטוב והמיטיב לבריות.

והנה – האח ראו עיניו! – ירדה דמות קורנת ברה כלבנה במלואה, ירדה מרחפת מהשמים הגבוהים, שש כנפים לה כלמלאכי יה, והנה הנה עמדה על ידו. בהבעת חנינה של אהבה וחמלה הביטה עליו מתוך עיניה כעין התכלת, לקחתו בזרועותיה, האבירה כנף והמריאה אתו הרחק הרחק, גבוה גבוה אל ממלכתה.

אְַפָרים ירוקים זרועי פרחים מכל המינים והצבעים, מעינות לוחשים בתוך יערות־עד עבותים וכבדי ראש, שצִלתם מרובה מחמתם, ובתוך חורשות צעירות ועליזות ארשת כפרים וערים ראו עיניו. אך מה שונה מראיהם מזה שראה על הארץ מתחת, הכל כה ידוע ומוכר לו, מדובב בשפה ברורה ומובנת אל לבו ונפשו, ומנותק מכל מה שמשפיע סבל וצער על בני האדם למטה. הכל שם אומר הרמוניה שלמה וגמורה, שיתוף גוונים וצלילים למערכת אחת מזוגה ונאה, כאילו יד אמן אלוהי עורכת ומסדרת תיכנה, צרה (עיצבה) וציירה את גופי הטבע השונים, מיני האבנים והצמחים, החיות ובני האדם. ואפרים שלנו התענג על כל טוב, חלם על כך להביא הנה את הוריו, יהנו גם הם מזיוו של העולם העליון הזה ומקלסתר פניה של אדונתו ומלכתו…

עברה שנה אחת. הגיעה שעת הפרידה מעולם האצילות. כי לא ישהה בו אדם יתר על כן וחי. קשה היתה עליו שעה זו. אך הפרידה היא מנת חלקו של האדם ואין להתחמק ממנה. שוב, כמו לפני שנה, לקחתו הפיה בזרועותיה והורידתו במעוף על אותו המקום, באותה החורבה, כמו אשתקד. וכאשר השכיבה אותו על הארץ, נשקה לו על מצחו וירדם.

בקומו משנתו העמוקה שופעת חלומות. מראות ודמויות נעימים ומתוקים, שפשף את עיניו הרדימות, (אחוזות שינה) הביט סביבותיו, והנה כלי זמר בצורת משולש לפניו, מלא מצד אל צד פעמוני כסף קטנטנים. זה היה מתנת ידיה של הפיה הטובה. אפרים היה יודע נגן להפליא, וינַס את חריצות אצבעותיו בזגים (פעמונים) הנחמדים של המשולש. הלה השמיע מנגינה נפלאה, תמצית הזמירות שקלטה אזנו בעולם הפיה, ומדי שמעו אותה נחה עליו רוח חזון, אשר הרחיפה לעיניו את המראות הנהדרים שראה שם. בזקפו את עיניו למעלה אל פני השמים הטהורים, עינים מפיקות תודה על כל הטוב שקיבל ממנה, וישמע בת קול, מעין קולה של הפיה, יוצאת ומכרזת: "המקום והחורבה, שאתה שוכב שם, קודש הם, ארץ קדומים, ארץ אבות הנטושה והחרבה; עבוד אותה במסירות ובחריצות, וכלי הזמר המשולש ילַוֶך, וקם הישימון הזה לתחייה ומראהו בעתיד כעולם העדן אשר ראו עיניך בממלכתי, וראית בו חיים ואושר וחדוות עולמים. גאל אותה, את ארצך, משממתה ותגאל אותך משממתך. והעלית אליך את הוריך, ויחיו והתענגו על הגאולה והתמורה; אבא ירפא מחליו ואמא מדאגתה, וּשְׁכַנְתֶּם בארץ הזאת, מולדת קדומים, לעולם ועד לנצח נצחים, אמן כן יהי רצון.