¹

פעם אחת חיו בכרך בצפון אירופה איש ואשתו ובנם הקטן אפרים, אשר רחשו אהבה גדולה זה לזה. שם, בצפון אירופה, כידוע, לא גשמים יורדים בחורף, כמו אצלנו, כי אם שלגים לבנים כפרחי הגד (כוסבר, הוא צבע המן, שירד לבני ישראל בלכתם במדבר ארבעים שנה), היורדים משמי חורף האפורים בצורת פתיתים־כוכבונים קטנים וגדולים, הנושרים בזה אחר זה וזה אחר זה למיליונים ולמיליוני מיליונים לפרקים במשך ימים שלמים, בלי הרף כמעט. אהוב אהבו את עונת החורף, הקרה במדת החום של הקיץ שלנו; וכן חיבבו את נוגה האש שהשתפך בבית השמשות דרך פי הכירה המרושת אל התקרה למעלה ואל הרצפה למטה, ואת הזכרונות הנעימים ו“מצבי נפש” המתוקים, אשר היו פוקדים אותם ואת מעונם בעת כזאת. אף נודעה מהם חיבה לירק הראשון שבצבץ עם ראשית האביב מתחת לשלגים הפושרים. אולם חיבה יתירה הודיעו לתחילת הסתיו הרכה והענוגה עם שמיה הזכים והנוחים, בה פג החום, והקור טרם בא. כיהודי לאחר ששת ימי המעשה הקשים והממושכים יכין עצמו הטבע בעונה זו לקראת שבתו־מלכתו החורף, לנוח מכל מלאכה ומעמל החול: הסתיו הוא לו מעין ערב שבת.

והנה באו עליהם ימים קשים. מכַלי גוף ומדאיבי נפש: חוסר עבודה, ועמו עוני ומחסור ודאגה מתמדת ליום המחרת. ואם לפנים היו שֹשֹים אל כל מחר חדש ואל כל שעה של בין השמשות ואל כל רחש אהבה, שיצא מזה אל זה, הנה עכשו הלכה ופחתה התעוררות רוחם כלפי כל אלה, הלך וגדל דכדוכם, הלכה ופשתה (התרחבה) האדישות לכל.

רעב, קור, סכסוכים מיגעים עם בעל הבית ובעלי המכולת והמקולין (אטליז), והדאגה לבריאותו של אפרים הקטן לא פסקו, אדרבה, גדלו מיום ליום ומחודש לחודש ומשנה לשנה. כמה היתה נפשו של אפרים להוטה אחרי קרן אור של חדווה, כמה בהול היה על כל רגע של אושר וזיו החיים, כמה שמח על היפה שבטבע ועל הנאה שבאדם ובסביבתו. והנה מעתה לא ראו עיניו אלא את הדלות השחורה, אשר קיננה בכל סדק ובכל פינה אשר במשכנם הדל, ואזניו לא שמעו אלא אנחות חרש ודאגות מוּשֹחות בין הוריו בלילה על משכבם. אף הוא, בשעה שהיו שלשתם שקועים באיזו שיחה נעימה, רחוקה מדאגות היום, למד והבין כבר לשאת את עיניו אל פני הדלת מתוך חרדה צובטת לב, פן תבוא משם איזו הפרעה מן החוץ, בין מן הרגילות, ובין בלתי רגילה.

אפרים גדל והיה לנער, ועם גידולו גדל הסבל, ואכפה עליו הַכָּרַת הסבל, וחזקו געגועיו להקשבה שקטה אל נגינת הספירות העליונות, להסתכלות שאננה בסודות הטבע, “במעשי יה וגבורותיו”. אז נתבררה לו גם ביתר ברירות סבת דחקם וירידתם: אבא חלה במין מחלה איומה ונעלמה, אשר אמנם לא הצמידה אותו לערש דווי לתמיד, אולם נטלה ממנו את היכולת לעבוד בשקידה ובהתמדה עד שחדל לעבוד לגמרי. מאז פירנסה אמא את הבית. אך אוי לפרנסה זו: היא לא הספיקה אלא לפת חרבה, “ללחם צר ולמים לחץ”, ולעתים אף זו לא היתה מצויה בסלם.

השָנים שבהן פקד את בית הספר, הוסיפו מכאוב על מכאוב. אחדים מתלמידי כתתו וגם חבריהם של אלו היו מקניטים אותו ומתעללים בו מחמת בגדיו המרופטים ונעליו הבלות ומחסורו תמיד פעם בספרים ופעם במחברות ומכשירי כתיבה. אף יהדותו היתה לו למכשול לרגלי עָנְיוֹ. כי אם ידוע ידעו להעלים עין ולחשוך מהלומות משאר חבריו היהודים, שלא היתה בהם יד ה', הנה גמלו לו גמול כפלים על ההתאפקויות המרובות שהוכרחו לנהוג כלפי החברים בני דת משה השונה והשנואה.

אולם ככל שחזקה עליו יד הגורל, ככל שרבו הפגיעות והעלבונות, כן גאו בלבו הכיסופים לצאת “משעבוד לגאולה ומאפילה לאורה”. תקף עליו הרצון לעזוב לשעה את בית הוריו ולנדוד למדבר הגדול והנורא אי שם בלב אפריקה, כי שם קווה למצוא את הפֵיה הטובה פאטה מורגאנה, אשר כל כך הרבה לשמוע מפי ההורים עליה ועל הטובות שהשפיעה על בני אדם ישרים ותמימי דרך. הוא סיפר לאבא ואמא על אודות רצונו זה. תחילה הפצירו בו הוריו לבל יצא לדרך רחוקה משובשת וזרועת חתחתים וסכנות נוראות. אך כל הפצרותיהם לא הועילו; אף לא ראו לו דרך חיים סלולה בביתם ובארצם, לפיכך נענו לו בסוף בלב שבור ורוח נכאה.

ויהי היום וישכם בבוקר וישם את צקלונו על שכמו וילך המדברה, אשר כל כך קראו ומשכו, כמין מולדת־מכורה. והשבע השביע את נפשו, לבלתי נוח ושקוט עד אשר ימצא את מבוקשו, את פאטה מורגאנה.

לא אספר לכם ידידי, על התלאות המרובות שעברו על אפרים למיום צאתו מעיר מגוריו עד בואו סוף סוף למדבר, כי ככתוב בתהילה “אקדמות” שאומרים בחג השבעות: אילו כל עצי החורשות עטים, וכל הימים דיו, וכל הרקיעים גוילים, לא היו מספיקים לתנות…

• – – – – – – – – – – – – – –

ויהי בחצות הלילה, מאותם לילות הפלא, אשר השמים בהם גבוהים ביותר, ואפרים בלב המדבר הגדול והנורא שוכב לו על מצע אבנים רצופות, ואבנים צבורות למראשותיו, בקרב חורבה עתיקה. הוא שוכב וחולם בהקיץ, עיניו נשואות למעלה, אל צבאות הכוכבים הקורצים אליו כריבואות עינים מצולעות וירקרקות. דומה בעיני עצמו ליעקב אבי אבותיו, בשעה שהלה העריב עליו שמשו בדרכו חרנה, “ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים ויורדים בו”. בעיניו, כביכול, ראה מלאכים עולים ויורדים בסולם, וקווה לנס, להתגלותה של פאטה מורגאנה, כשליחת המקום יתברך, הטוב והמיטיב לבריות.

והנה – האח ראו עיניו! – ירדה דמות קורנת ברה כלבנה במלואה, ירדה מרחפת מהשמים הגבוהים, שש כנפים לה כלמלאכי יה, והנה הנה עמדה על ידו. בהבעת חנינה של אהבה וחמלה הביטה עליו מתוך עיניה כעין התכלת, לקחתו בזרועותיה, האבירה כנף והמריאה אתו הרחק הרחק, גבוה גבוה אל ממלכתה.

אְַפָרים ירוקים זרועי פרחים מכל המינים והצבעים, מעינות לוחשים בתוך יערות־עד עבותים וכבדי ראש, שצִלתם מרובה מחמתם, ובתוך חורשות צעירות ועליזות ארשת כפרים וערים ראו עיניו. אך מה שונה מראיהם מזה שראה על הארץ מתחת, הכל כה ידוע ומוכר לו, מדובב בשפה ברורה ומובנת אל לבו ונפשו, ומנותק מכל מה שמשפיע סבל וצער על בני האדם למטה. הכל שם אומר הרמוניה שלמה וגמורה, שיתוף גוונים וצלילים למערכת אחת מזוגה ונאה, כאילו יד אמן אלוהי עורכת ומסדרת תיכנה, צרה (עיצבה) וציירה את גופי הטבע השונים, מיני האבנים והצמחים, החיות ובני האדם. ואפרים שלנו התענג על כל טוב, חלם על כך להביא הנה את הוריו, יהנו גם הם מזיוו של העולם העליון הזה ומקלסתר פניה של אדונתו ומלכתו…

עברה שנה אחת. הגיעה שעת הפרידה מעולם האצילות. כי לא ישהה בו אדם יתר על כן וחי. קשה היתה עליו שעה זו. אך הפרידה היא מנת חלקו של האדם ואין להתחמק ממנה. שוב, כמו לפני שנה, לקחתו הפיה בזרועותיה והורידתו במעוף על אותו המקום, באותה החורבה, כמו אשתקד. וכאשר השכיבה אותו על הארץ, נשקה לו על מצחו וירדם.

בקומו משנתו העמוקה שופעת חלומות. מראות ודמויות נעימים ומתוקים, שפשף את עיניו הרדימות, (אחוזות שינה) הביט סביבותיו, והנה כלי זמר בצורת משולש לפניו, מלא מצד אל צד פעמוני כסף קטנטנים. זה היה מתנת ידיה של הפיה הטובה. אפרים היה יודע נגן להפליא, וינַס את חריצות אצבעותיו בזגים (פעמונים) הנחמדים של המשולש. הלה השמיע מנגינה נפלאה, תמצית הזמירות שקלטה אזנו בעולם הפיה, ומדי שמעו אותה נחה עליו רוח חזון, אשר הרחיפה לעיניו את המראות הנהדרים שראה שם. בזקפו את עיניו למעלה אל פני השמים הטהורים, עינים מפיקות תודה על כל הטוב שקיבל ממנה, וישמע בת קול, מעין קולה של הפיה, יוצאת ומכרזת: "המקום והחורבה, שאתה שוכב שם, קודש הם, ארץ קדומים, ארץ אבות הנטושה והחרבה; עבוד אותה במסירות ובחריצות, וכלי הזמר המשולש ילַוֶך, וקם הישימון הזה לתחייה ומראהו בעתיד כעולם העדן אשר ראו עיניך בממלכתי, וראית בו חיים ואושר וחדוות עולמים. גאל אותה, את ארצך, משממתה ותגאל אותך משממתך. והעלית אליך את הוריך, ויחיו והתענגו על הגאולה והתמורה; אבא ירפא מחליו ואמא מדאגתה, וּשְׁכַנְתֶּם בארץ הזאת, מולדת קדומים, לעולם ועד לנצח נצחים, אמן כן יהי רצון.

הרחק הרחק מכאן, בגן נחמד, הדור עצים וסבכים, ציצים ופרחים, שם פֶּרח הָרֶזֶדָה ופרח הקרפול מזגו ריחם עם ריח השושנה, שם האדימו על העצים דובדבנים מתוקים ופטלים משובצים על השיחים – שם חי ושלט מלך הזבובים הצעיר. כנפים לו דר¹, זכות ושקופות, כל כָּנָף ראשה משובצת מרגלית קטנה. ועל ראשו של המלך כתרונת זעירה מתנוססת ומתנוצצת. לדברו נשמעו כל עם הזבובים, כל החרקונים והחפושיות קטנות הַגֵּו. הגן המה מזמזום ודרדור נתיניו, ובכל עת ופקידה נערכו בו סעודות חג ומשתאות. המלך, שהיה נדיב־רוח וטוב־לב, יפה־עין ורחב־יד, לא חשַֹך מאסמו מיני מגדים וממתקים למען הרחיב את דעתם של הבריות עושות רצונו. חשק וחמדה, תענוג וחדווה, שירה וזמרה ונגינה בכלים שונים היו מנת יומו ויומן. כה חיו הרבה שנים והתענגו על רוב טובה, בחליפי־תמיד של עבודה ושעשועים, עד ש…

… עד שיום אחד חדר לתוך גן־השעשועים, באישון לילה, בחשאי, אויב רע ואדיר. עכביש־אשף זקן קנה לו ישיבה בחריץ הקלפה של עץ עבות וסבוך בדים והחיל לשזור ולטוות, בשקידה ואמנות וחריצות יד, את רשתו עם חשוקים וחשורים, עגולה כגלגל ודקה כמשי. הרבה הרבה זבובים ןזבובונים נאחזו ונסתבכו בקרסי החוטים ובחחי החשורים, נאבקו ופרפרו ופרכסו, ועם כל פרפור נאחזו והלכו ובכל פרכוס נסתבכו והוסיפו, עד שנפלו במלקחים החדים של האורב, אשר בשפופרתו המוצצת מצץ את דמם ולשדם עד הטפה האחרונה. מאז שבתה השמחה מגן הזבובים ומבית המלך, תמו החגיגות והמשתאות ונשפי החמדה, לא עוד נשמעו קולות זמרה, וצלילי נגינה, הפרחים הורידו עטופי עצבות את ראשם, אפילו הירח בלילות חוור יתר על טבעו ובעינים ספוגות תוגה השקיף על פני הממלכה העגומה של מלך הזבובים.

המלך בראותו כי אין מנוס מפני הצר הרשע והערום אשר התבצר בתוך עמו ובפה מלא ארס יְכַלֶּה את נתיניו חיים אחד אחד, התאזר און להכריז מלחמה על האויב, אם כי נקטה נפשו השוחרת טוב מפני קרבות משמידים. הגן גבל בחורשת עצי מחטים. באהלים אדומי דפנים של פטרית־הזבוב התנהלו המועצות האסטרטגיות. במרוצת הועידות הללו נמנו וגמרו, המלך ויועציו ומפקדי צבאו, לקדש את המלחמה על השונא עוד הלילה, בלווית הגחליליות נושאות הלפידים. מזוינים עקצי אשוחים, אלה הכידונים שלהם, החליטו לבוא על העכביש פתאום, בהסתערות בזק עזוזה ומדהימה. ריבה ענוגת גו וחמודת אברות עם עינים תכלכלות, אשר זה ימים רבים רבים אהבה אהבת דודים ובסתר לבה את המלך־הרווק, התגנבה מתחת כנפיה הסוככות של אמה ומיהרה לשדה הקרב, בגמרה בלבה להגן על מלכה ויהי מה: לחיי דרור או לדרור המות!

על פי המלך הגישו זחלילים שעירים גביעים מלאי עסיס פרחים לחַיות לב היוצאים לקרב, אשר הרימו את הכוסות לחיי עם הזבובים ונצחונם על האויב המשוקץ. זביבה, זה שם הנערה אמיצת הלב, התחבאה בסתר פרג־בר ומשם התבוננה בהכנות למלחמה, בלב פועם, בעינים לטושות ופקוחות לרווחה, ורקותיה הולמות כפטישים.

המלך נתן את האות, ואנשי צבאו התחילו להתקדם אל פני האויב, מלווים גחליליות משני העברים. העכביש־הקוסם ישן את שנתו העמוקה, כיאות לאחר סעודה שמנה, ובשנתו עיקם ועיוה את פרצופו המתועב כמתוך עוית של שמחה עזה וצוהלת, בחלמו כי השמיד את כל עם הזבובים והיתושים והחפושיות הקטנות וירש את ממלכתם. שוב הרים המלך את ידו ובפי החרגולים נישאו חצוצרות ארוכות, ויהי במשוך היובל ויעור העכביש השמן משנתו, תוך פיהוקים וגיהוקים גסים וממושכים; כי לא רצה המלך להתנפל עליו בשעה שהוא ישן. ברוח אמיצה ובכוח דרוך הסתער מלך הזבובים על האיש הנדהם, שעלתה חמתו עד למרום אפו השעיר. החרגולים תקעו מלהיבים עד להחרשת אזנים, הגחליליות שוטטו אנה ואנה, ואנשי חיל החלוץ באו בסופה, בטרטור כנפים, על מסכת קורי העכביש, הכו על ימין ועל שמאל והרסו את הרשת, לבלתי השאיר שריד של חוט, ועתה ירד עליו המלך בחרב נטושה, ואחריו הגבורים שבמחנהו. האויב שנראה קודם איום ומפליץ כל כך, נגלה פתאום בכל חולשתו. אמנם התפתל כנחש, התנודד מצד אל צד, ועשה כל מיני העויות להגן על עצמו בשצף קצף ובחמת אף רותחת ומפעפעת. אך לשוא עמלו. דמו ניתז כבר מפצעים רבים. אולם בהרגישו כי קרוב קצו התאושש, קפץ וניתר ממקומו במלוא כוחן של שוקיו הארוכות ותפש את צואר המלך במלקחיו הנחושים. וודאי היה סופו של המלך רע ומר, לולא אותה הנערה, – כמין יהודית בת מררי, שהתיזה את ראש הולופרנס והצילה על ידי כך את עמה ועירה – שהתפרצה ממחבואה וישר אל עין הכשף ותעקרה. מעשה זה של הנערה הגבורה הציל את המלך ממות מחפיר ואת ממלכתו מכליה. בו ברגע קפץ עליו המלך בכל כוחו, הכריעו תחתיו ויתקע את חרבו בלבו. מיד לאחר כך הפנה המלך את ראשו וראה לפניו להובת פנים ומבויישת את הנערה הגבורה. לראות ולהתאהב בה – היה מעשה של דקה. המלך לקחה בזרועותיו, חיבקה ונשקה. ואילו העכביש העריץ שכב מת, שפות וכפוש לעפר ארץ…

שוב כמקודם הריעה והתהודדה ארץ הזבובים מאלף אלפי זמירות ונגינות ותרועות גיל וחדווה, הפרחים נתנו ריחם מריבואות גביעי קטורת, ופניהם יפים כבכל הימים. גחליליות לאין ספור האירו כלפידים לטקס חתונתו המפוארת של המלך עם בחירת לבו, וכל הקרואים, תוך הטבת לב, פרצו בקריאות: יחי מלך הזבובים הטוב והמטיב לעולם! תחי לעולמי עד מלכת הזבובים אמיצת הרוח!

ואנו, קוראים חביבים, נשמח ונריע אתם ונאמר: אמן! וכסא העריצים ימוגר לעד!

¹

חוה הקטנה אהבה מאוד את תכול הרקיע ואת זוהר החמה ואת צילי העלים הרוקדים, לנגינתו של רוח היום, לרגלי העצים או על גבי גדרות וכתלי בתים. אולם אהבה יתירה נודעה ממנה לאַיֶלת הערב (זהרי החמה האדומים עם שקיעתה) בשעה שהיתה יורדת מן השמים ומציפה בנהרת אודם את כל פני האפק קֵדמָה ונחה על ההרים ועל הגאיות, על דשאים ואילנות; ולכסף המאָדָם של אגן הסהר, שיצא להקפתו השלֵוָה מבעוד ערב ובעוד גן פרחי התכלת אשר בשמים יבריק את עיני הנבטים למעלה; בשעה שכיפת הרקיע התעטפה, הלוך והתעטף, בטלית שחרחורת ושיפולי הטלית צנחו מעל כתפיה וירדו, תחילה דרגה־דרגה, ואחר כך חיש־חיש, לארץ שמתחת. דמתה הארץ לאוהל־קודש, שראשו כיפה שחורה כחלחלת וצלעותיו יריעה שחורה־שחורה. מיד עם צניחת שולי היריעה קמו הכוכבים, מלאכים־תינוקות, אחד אחד ממשכבם השְמֵימִי, שפשפו מעיניהם את שרידי התנומה וּפְקָחון לרווחה, והביטו בסקרנות ילדותית על האדמה, כדרך שהיתה קָט־חוה מציצה אליהם, והברק הטהור שיצא מתוך עיניהם האיר לדרי מטה.

חוה היתה מְשיחה לכוכבים חֲבֵרֶיה את כל לבה המלא על גדותיו. היתה מספרת להם על בובותיה וצעצועיה והיתה מונה לפניהם אחת אחת את מידותיו וגבורותיו של כל דבר־חפץ אשר לה; עֹל בית־הספר שלא מזמן התחילה לבקר בו, על חבריה ומוריה, על המשחקים השונים וביחוד על משחק כדור־היד; על חתלתולה הנחמד, זה מחמד עינה. שמדי התעללה בו יתר על המידה היה אץ אל כרעי השלחן, מזדקף על כפותיו האחוריות ומשחיז את צפרניו להראותה את כוחו וגבורתו; על חמורים וגמלים וכלבלבים. ידעה אפילו לספר על קיפוד שמְצָאָתוּ מקופל לתוכו בצד הדרך כשמחטיו זקורים כלפי מעלה, כאומר: “אוי ואבוי למי שיהין לנגוע בי. מיד אנַקּבו ככברה”, ועל עוד דברים נאים ומענינים. אף אלה השיבו לה אמריהם על הנעשה למעלה בשמים, על השמש והירח, ועל כוכבי־השבט, על כסא הכבוד ומלאכי עליון, אראלי קודש, היושבים ראשונה במלכות השמים, על כרובים ושרפים ושדים וליליות, על ירושלים של מעלה וגן עדן של מעלה, על שור־הבר ולויתן השחוט והאור הגנוז, שמורים כולם מששת ימי בראשית לצדיקים לעתיד לבוא, ועוד סיפורים מסיפורים שונים מצודדי לֵב ומרחיבי עין.

אביה של חוה היה משמש מורה פרטי באחת ממושבות הדרום, לא רחוק מתל־אביב. עבודתו היתה בעיקר בערב, ואמה היתה לוקחת אותה מדי ערב בערבו לצאת לקראת אבא השב משיעורו האחרון. אמנם זמן זה של היום הוא זמן שינה לילדים קטנים, אולם חוה לא רצתה בשום אופן לוותר על טיול לֵילִי זה; לדבריה מתקה עליה השינה ביותר אחרי הטיול. לרוב היתה שעת הלימודים האחרונה באחד מבתיה הקיצוניים של השכונה מזרחה. לפני הבית השתרע לו גל אבני חצץ, שנראה רובץ כאן עוד מימי קדם כמין חיה־מפלצת ומאחריו שכב דומם בול עץ ישיש, אוכף ומעיק בכל עמימות כבדו על האם־האדמה. עליו היו יושבות ומחכות עד שובו של אבא מבית התלמיד. “ובכן, אמא סַפֵּרי!” – פקדה חוה כרגיל. – “מה אספר לך, תינוקתי? – הבה ספרי לי על… על… על נפיל־הכוכב.” – “על נפיל־הכוכב?” – שאלה אמא בתמיה מעושה לנסותה. – “כן, על נפיל־הכוכב. הלא זה כבר הבטחת לי לספר עליו!” – אה כן, אני זוכרת. אבל הסיפור על אודותיו הוא באמת קטן־קטן, כזרת ממש." – לא איכפת, יהא קטן. בין כה וכה גדול לא תספיקי עד צאתו של אבא."

– “ובכן שמעי, חַוָתִי. בברוא אלהים את השמים ואת הארץ וכל צבאם וצווה: והיו למאורות ברקיע השמים, היה אחד שסרח² וסרב להאיר על הארץ, באמרו: ארץ זו שעתידה להתמרד עליך על כל יושביה מימי אנוש ואילך עד דור המבול, שעתידה להוציא מתוכה את אדם וחוה החטאים ואת הנחש הרשע ואת קין רוצח אחיו, ארץ זו שאתה עתיד לקללה ולמחות כל חי מעל פניה – ההיא ראויה שאשפוך אור עליה? לא יקום ולא יהיה! אמר לו הקב”ה: ‘חצוף, מרה אתה מטיל בי?! טול קורה מבין עיניך! עד שאתה מטיל דופי באדמה, ראה את מעשיך. מכאן ואילך ידי מסולקות ממך, בן־מרי. נטל הקב“ה וזרקו מרחק ארבע מאות פרסה וניפצו לרסיסים. עופפו הרסיסים בחלל העולם, רסיס לעברו. טס כל רסיס ורסיס מכוכב אל כוכב והתחנן שיעמסהו עליו. אמרו הכוכבים: ‘מי שתפס את הארץ אחותנו בשעת צערה לא ימצא חן וחסד לפנינו’. עלו הרסיסים לפני כסא הכבוד, בכו והתחננו ובקשו רחמים על עצמם. עמד המלאך רחמיאל ואמר לפני הקב”ה: "המרחם על הבריות לא ידע רחם? ברייה שבראת לתיקונה ולתיקון העולם תעלה בתוהו? נכמרו רחמיו, כביכול, נמלך בדעתו ואמר: "אני גוזר ומקיים, אין מלך משיב את דברו. אותו כוכב שוב אינו יכול לחזור לתיקונו שתיקנתי לו קודם שסרח. אלא מה אעשה לו? אני גוזר שיהא כל כוכב טוען רסיס מרסיסיו; ולכשיפול הרסיס מגלגל הכוכב המסתובב ויראהו אדם בנפילתו ויביע משאלה, בו ברגע משאלתו תקום, ויהא זה תיקונו של אותו רסיס’. – וכך הווה, חותי. מאז בנפול רסיס כזה מכוכבו יאמר האדם רואהו: “כוכב נפל”, וכי ישאל באותה שעה משאלה ממשאלות לבו, מיד היא מתקיימת. כך, בתי, זה סיפור מעשה “נפיל־הכוכב”… והרי גם אבא פה".

מן ההוא³ והלאה היתה חוה הפעוטה יושבת או מתהלכת בערבים שעות שלמות בחוץ ומתבוננת בשמים האפלים ובצבאותיהם הנוהגים לראות ב“כוכב נופל”, וכל הזמן היתה משננת לה בלבה את המשאלה שתשאל. אך כל מה ששקדה על הדבר לא עלה בידה, כי מדי נפול רסיס אור מן השמים, שזנב מאיר לו כלשָָביט, הוסטה –מעשה שטן – בו ברגע דעתה ממנו, או שנתבלבלה ולא ידעה מה לשאול. עד… עד שחדלה להאמין בו: כאשר חדלה להאמין בכל ספור־אגדה ששמעה והיתה אומרת לאמה מתוך טינה: “חדלי, איני מאמינה בסיפור־הבדים שלך”.

היה היו פעם אחת דייג, אשתו ובנם הקטן, דן שמו. במרחק־מה מן הים עמדה לה בקתה קטנה ונאה, זו ביתם. בדד עמדה. בבית פנימה סדר ונקיון, ניכרת היתה יד נאמנה של עקרת־בית חרוצה. אורלוגין נושן, מעשה חרש עץ וברזל, ובו קוקיה מלאכותית משוררת, תקתק לו בנחת מעל לכותל המזרח, עציצי פרחים ניחוחים עמדו על אדן החלון, על המטות המסורבלות פרושות היו שמיכות צמר מגוונות ובארון עתיק־ימים שבפנה, ירושה יקרת ערך מאבי אבי המשפחה, הצטופפו ערוכות צורות גבס וחרסינה שונות, ספלים צבעוניים וכוסות מצוירות, קופסות מפותחות פיתוחי חותם ותמונות, מהן תמונות משפחה, ומהן תמונות נוף ועוד. היתה בין הקופסות אחת, שייכת כולה לדני הקטן, קופסת זמר, שהיתה מזמרת, מדי כוננוה, נגינות וזמירות מפליאות ביפין.

כרדת צללי הנשף על האדמה העיפה מחרבוני הקיץ ומחום היום, וכשהסעיר רוח הערב את גלי הים, היו שלשתם מתיישבים ברווחה על מושב הסלע אשר לפני הבית ומסיחים בעניני היום והמחר וכפעם בפעם היו שוקעים בזכרונות העבר, או שהיתה האם מעלה מלבה אגדות ומעשיות עתיקות ומספרתן לבנה יחידה. אף האב, אדם שתקן מטבעו, היה מקשיב ולפרקים נותן את חלקו בספורים: מעשים בספנים ויורדי אניות. כי לפנים, במולדתו הקודמת, אי־שם ביוון, היה הוא ספן בן ספנים. דן חיבב מאד את סיפורי אבא, ראה לפניו בחוש את הימים הרחבים ואת הארצות הרחוקות, מראות חופים ואיים, אשר נסכו עליו רוח עזה של געגועים ומאויים, גלויים וטמירים. הסיפורים הללו, של אביו ואמו גם יחד, נתרקמו בנפשו לשטיח רב תפארת, בעתרת תמונות וציורים, אשר יצאו מתוכו כחיות מדי התמסרו להן ברוב דמיונו.

אולם דן לא היה חולם בלבד, או רק שומע מעשיות. הוא היה שומע גם בקול הוריו לכל אשר צווהו: היה הולך מהלך כמה פרסאות לבית הספר שבעיירה הקרובה ושוקד שם על הלימודים, וכמו כן היה עוזר להוריו בשעות הפנאי, משתתף עמהם בטרדותיהם ועושה שליחויות שונות. יום אחד נתבשר בשורה, כי למחרת יפליג עם אביו בסירה למושבה שמעבר לים. דן שמח מאד לדבר נסיעה זו. כי תמיד, בלכתם שמה, קנה לו אבא משהו נאה, וכן נכונו לו שם חדשות מושכות עין ומשעשעות לב, כגון בתים גבוהים, רחובות שוקקים משאון אדם, חלונות ראווה וחפצים שונים.

אך הפעם – אהה לאידו! – נשבתה שמחתו, תקוותו נכזבה; כך גורלו של האדם עלי אדמות. הבוקר המקווה בא ועמו באו חום וקדחת, כאב בגרון ומיחוש בראש ומכאוב בלב, והמטה שעלה עליה אמש בריא ואיתן, מלא תקוות וששונות, לא ירד ממנה באותו היום ולא בימים שלאחריו. בלב מלא יגון יצא אבא לדרכו, אשר אצה לו מרוב ענינים דחופים שאין לדחותם, אך הבטח הבטיח בהפרדו להביא לבנו תשורה מיוחדת, שכמוה עינו לא חזתה מעולם. אמא ישבה על מטת בנה תכופות, התאמצה לנחמו בסיפורי מעשיות אשר אהב, בישלה לו מחית¹ תפוחים החביבה עליו יותר מכל המאכלים, אף הרבתה להגיש לפיו מיץ לימונים, וסופה של מחלתו שנפוגה ברובה ביום שובו של אבא. בשעות האחרונות שלאחר הצהרים הופיע הלה בפתח הבית, צרור גדול על שכמו וחבילה קטנה בידו. אבא שמח לראות את בנו שב לאיתנו, והצרור שהכביד עליו את משאו בדרך הילוכו משנה כובד, מחמת העצבות שהעיקה עליו בגלל מחלתו של בנו יחידו, צנח מעל שכמו בקלות יתירה מחדוות אושר על החלמתו. מיד ניגש אבא להתרת הצרור. והנה נגלו ובצבצו מתוכו מיני רכולה בשפע: קפה ותה וסוכר ושזיפים וצימוקים ועוד כהנה וכהנה.

במיוחד השפיע הקפה מחינו על דן, כי ריחו הניחוח שלזה שטף את החדר מלוא חללו ריח עדנים, החיש את מעוף המחשבות והמריץ את הולם הלב ומרוץ הדם. אחר בצבצו ויצאו אריגים מאריגים שונים, כי הנה הסתיו הגיע, והחורף ממשמש ובא. ורק לאחרונה ניגש האב, בפחות זריזות וכאילו בעצלתים לפתוח את החבילה הקטנה, להגדיל את הסקרנות ולהאדיר את ההפתעה, לאמר: את סקרנותו והפתעתו של דן, שלו נועדה החבילה. תחילה הופיעו פנקסון ועפרונון זעירים למופת ונאים להפליא. עיני דן גדלו ורווחו; אולם בחוש ניחושו ידוע ידע, כי לא זה העיקר. אחר כך נגלו אי־אלו צעצועי־נער חמדמדים, מרהיבי עין בצחצוחם ובמלאכת המחשבת שבהם. ובסוף – הנה היא, הרי היא ההפתעה לה הוחיל, לו נכונה: ספר עבה, רברב דפים ועתרתר תמונות, מגוונות, מהן היו שרועות על פני עמוד שלם, ומהם מכווצות כדי פנה זעירה שבראש העמוד או בסופו, בשפתו הימנית או השמאלית. הנער דפדף בספרו מפנים לאחור ומאחור לפנים: המון אגדות ושירים וסיפורי מסע והרפתקאות מכל חלקי התבל, מאסיה ומאפריקה, מאמריקה ומאוסטרליה, מפולינזיה ומשאר איי האוקינוסים. אך באמרי שזה היה הסוף, לא הייתי אלא טועה; כי אם אמנם היה זה העיקר, עטרת הגדולה, סוף התשורה לא היה: אחרי הספר באו ממתקים ומגדנות שונים ומשונים, בצורות אדם ובצורות בהמה ועוף. גם פירות מפירות שונים, ובתוכם אחד, שמשך את לבו של דן יותר אפילו מספר התמונות: אגוז־הודו, שחמחם ושעיר כביום הוולדו. מיד עלתה לעיני הילד מתהום הכיסופים הודו של מגילת אסתר ואחשורוש, הודו ומסתוריה, הודו ומשכיותיה, הודו והג’ונגל שלה, אריותיה ונמריה וברדלסיה….

לא יצאו ימים מועטים ודן קם ממשכבו בריא ושלם, ורק עכשו ערבהו לבו לעשות לעצמו את משאלת נפשו היוקדת, המתוקה בעינוייה: לפצח את האגוז האגדי, המופלא. אביו לימדהו, כיצד יבצע את מעשה הפיצוח. תחילה הסיר במליגה את השערות, אחר כך תחב את חוד האולר בעוביה של הקליפה, תחוב והעמק, ובלחיצה אחת פילחה לשנים. אחר שב ונעץ את להב האולר בבשר הפרי הנוקשה, ברוב זריזות וזהירות, אחת הנה ואחת הנה ועוד אחת, הוציא את הפלח בצורת משולש והניחו לפניו, ודרך המשולש החלול הציץ לתוך תוכו, ללבו ובטנו של הפרי; ריח חלב מתוק, רענן, צמחוני עלה בנחיריו. מיד הצמיד את פי הפרי אל פיו ושתה ושתה, גמא וגמא עד שגמאוהו כלו.

ויהי בכלותו לשתות – עוד טעם החלב על לשונו וריח החלב באפו – והנה נחמק הפרי מידו והתגלגל לתוך המים. דן רץ פסיעות אחדות, לראות מה יעשה לו. הגיע עד קצה הנהר, והנה לא אגוז שם, אלא סירה עם מין כניסה מלמעלה, והסירה עולה ויורדת, מתרוממת ומשתפלת עם הגלים העולים ויורדים, מתרוממים ומשתפלים. עוד הוא עומד ותוהה, עומד ומשתומם, והנה צץ רעיון בלבו: סירת אגוז זו ודאי שלוחה אליו לקחתו אתה למרחקים ומרחבים, אשר לקראתם נכסף ושש כל ימיו. ומכיון שנועדה בשבילו הריהו חייב ומחויב להכנס לתוכה, אין ברירה! והחלום שלו קרוב להתגשם. אלא שאין לה לסירה לא משוטים ולא הגה, לא תורן ומפרשים – לכך סירת־פלא היא ואל הקשות הרבה. ודן שלנו לא הרבה קושיות, הביט הבטה אחת ארוכה – ארוכה לאחוריו, אל פני ביתו וגבעתו, כאחד שנפרד מכל היקר לו לאורך ימים, הזיז עצמו זיז חטוף ונמרץ וקפץ אל פנים הסירה, רק ראשו נראה מתוכה. וכהרף עין נעלם ממבטיו מחוז נעוריו…

רגשות מעורבים התרוצצו בקרבו. געגועים אל הוריו, עצבון על עגמת־הנפש שהסב להם מזה, ורגשי אושר מרניני לב על המצאו יחידו בסירה הקלה מזה. הסירה כמרחפת החליקה על פני המים השוחקים, שהצהילו את רוחו והרקידו את דמו ריקודי גיל. על פניו חלפו במהירות מסחררת רוכסי הרים וגאיות, ערים ועיירות, וכנטות היום, עם חשיכה, יצאו מעל ראשו כוכבים לרבבות ושפכו את אורם, אור יקרות, על כל היקום כולו. וכצאת הירח לשוט בשחקים הגבוהים השפיל מבט עד לנבכי נבכיהם של המים האדירים השוטפים בנחת ובבטחה, כמו רצה לגלות את מצפוניהם, ויחד עם זה את מצפונו עצמו.

בחושו כרסום קל במקום קיבתו הביט דן בלי משים סביבותיו כאחד המבקש דבר במקום שהניחו, והנה נגלה לעיניו אקון² גדול, כמין קופה, אשר הציץ אליו מתחת לדרגש. הוא התכופף, שלח ידו אל הסל והוציא מתוכו מיני מאכלים ומשקים שונים, בהם השביע והרווה את נפשו הרעבה והצמאה.

בשחרו של יום אחד, עם עלות גלגל הפז של החמה מבעד פאתי המזרח נגעו קרניו הנוגהות בנוף פלא אשר לא ראו עיני דן מעודו. הלה נראה לו כמין אולם גבוה ורחב־ידים, אשר עמודיו אילנות מרקיעים. תקרתו תכלת השמים ורצפתו מרבדי דשאים מקסימים בנוֹים ובריחם. מה כמהה נפשו לרדת אל ארץ חמדה זו ולשבת בה ישיבת קבע. והנה אך חשוב חשב את מחשבתו, והסירה הפנתה את פניה אל עבר החוף הרומז, שטה בחפזה אל גדתו ונעצרה סמוך לה. דן לא שהה הרבה, קפץ מיד מתוך הסירה, ורגליו עומדות ביבשה.

על כפות תמרים רמים פורשי צל מתחת ישבו קופים גדולים וקטנים משקיפים על דן בסקרנות. למטה, מבינות לדשאים, הציצו אליו עיני נחשים קפואות בחוריהן; אך המחצית השניה של קליפת האגוז אשר בידו הצמידה אותם בכישופה אל מקומם. הוא עבר ביניהם כבין שרשי אילן נפתלים, והם לא נגעו בו. בטיולו אנה ואנה, לאורך ולרוחב, וברוותו עיניו ואזניו ונחירי אפיו בזיו ובחמדה ובנועם אשר מסביבו חש לפתע עיפות מתוקה בכל אברי גופו. דן תר לו מקום דשא דשן, גבנוני, צנח לרגלי דקל שב ועב־גזע, ומיד קפצה עליו תרדמה עמוקה. לאחר שינה של שעות הרגיש פתאום משהו עקשני נח על פניו ואינו זז משם; פקח את עיניו וראה סנאי מביט אליו מלמעלה במין רוך של תחנונים. דן רמז לו באצבעו ומיד דילג הסנאי מעל האילן, ישב על ידו והתרפק אליו מעורר חמדה וחמלה. והנה פגעה באזניו אי משם שאגת לביא. אחת ועוד אחת, ולא יספה; מחצית הקליפה שבידו הניסתו. כשהשמיע הלביא את שאגותיו הרגיש דן את חלקת עורו של הסנאי מחליקה על פניו בחום ובחרדה. ובהסבו את פניו ללטף את החַיוֹנת ולנחמה, והנה לא סנאי לפניו, כי אם נערה רכה וצעירה, כולה רֹעַן³ ועדנה ושמלת ורדים לעורה הורוד. פתחה הנערה את פיה ותאמר:

“חן־חן לך, נערי חמודי וגואלי. אמי המלכה מריבה היתה בינה ובין מכשפה רעה וזֵדונית, אשר מאנתי להנשא לבנה הנוכל. הלכה המכשפה והפכה אותי לסנאי והגלתה לארץ מרחקים זו, רחוקה מאדם ומישוב. ועתה, בכוח תומתך ובכוח קליפת האגוז, החזרת את גלגולי לקדמתו, והריני שוב מה שהייתי”. ויפלו איש על צוארי רעותה, חיבקו ונשקו זה לזו, וצחקו ובכו חליפות מרוב עושר וגיל. וישאלה דן: “הגידי לי, יפתי, את שמך ואדעה.” – “לִיָנָה שמי – ענתה הנערה –, ואתה מה שמֶך?” – “שמי דן. אך אבוי מה גדולה את, ואני מה קטֹנתי”. – “קטון? חה – חה – חה! כמה מצחיק אתה! ואולי אך לצון אתה חומד לך; הן גדול אתה ממני גם בקומה, גם בשנים?” – “האני לצון אחמוד? אדרבה, את עושה צחוק לי. וכי לא אזכורה, כמה הייתי בעזבי את ביתי: בן עשר! ומאז עברו רק עשרה ימים. צאי וחשבי, בן כמה אני כעת. ואולם את, כבת שמונה־עשרה נדמית בעיני. ובכן אפוא, מי חומד לו לצון, אני או את?” – “הוֹ־הוֹ, קְטַנּי! אמנם יצאתי וחשבתי, והנה מה שמצאתי, טפשוני שכמותך: לא אני מתלוצצת ולא אתה מלעיג, אלא, פשוט, טועה הנך.” – “טועה כיצד?” – “פשיטא, עשרת הימים שלך עשר שנים הן. עשר שנים היית שט ודואה על פני המים ויהיו בעיניך כעשרה ימים. צא וחשוב, בן כמה אתה כיום?” – “האומנם? עשר שנים נעדרתי מביתי ומהורי היקרים ואנוכי לא ידעתי”? – צעק דן וקפץ ממקום מושבו – “התאמרי להתל בי” כפוית טובה!" “בררר, מה גַסּוֹן אתה! – צחקה הנערה – “הבה ונעמדה יחד, כתף אל כתף, ונראה מי גדול ממי?” – אכן – התנצל דן והסמיק – צדקת. ובכן, בן עשרים אנכי כיום, ואמנם עשר שנים נדדתי מביתי וממקום מולדתי. אכן נעימים היו ימי נדודי ולא אנחם עליהם, אולם הורי, הורי! מה היה להם? צער ורוגז אכלם ביום ונדודי שֵנה כִּלום בלילה, ועתה מי יודע היכן הם? העודם חיים?” – לִיָנה עמדה לנִכחו נבוכה, עטופת צער ויגון, כי לא ידעה מענה ובמה לנחמו. – “התדע – אמרה – מהרה ונעלה בסירה ונלכה אל אמי הורתי; נבונת־נחוש היא ובטח תגלה לך את דבר שלומם והמצאם.” היא כלתה לדבר ודן חיבקה בזרועותיו באהבה ובתודה ומְשָכָה אחריו אל תוך הסירה. זו נישאה ביעף על פני הגלים, ולא עברו רגעים ותביאם אל חוף תלול, הם נושאים את עיניהם והנה על כֵּף־סלע מלמעלה ראו דמות אשה פורשת כפיה אליהם וקוראת בקול: “לִיָנה בתי, סוף־סוף”. דן ולינה טיפסו ועלו מהר במעלה הגבעה, ובן־רגע נפלו האם והבת אשה על צוארי רעותה, ועוד שעה ארוכה נשמעה בכיה חרישית מעורבת צחוק ועליזות. אף דן בכה ועלס אתן חליפות. “אמא – מלמלה לינה – מה דַלו פניך? ואנא הגידי נא, מדוע שמלתך עליך בלה? הן בעזבי אותך מלכה היית, הון ונכסים רבים לך, ואת מתגוררת בארמון יפה, נהדר ומפואר. ועתה מה?” שעה קלה לא ענתה אם לינה, רק הביטה אל בתה ברוב רחמים, אחר פתחה את פיה ותען נוגות: "אמנם מלכה הייתי, הון ונכסים רבים היו לי, בארמון גדול ויפה גרתי. אך כל זה היה בתי. היה – ואיננו. עור בעד עור, אמר אל ה' השטן המסיתו באיוב לבלעו, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו – ואני כל אשר לי נתתי בעד נפשך, בתי, ובעד אושר חייך. לא ישבו עושר ואושר בדף אחד. זה רצון הגורל. ובעבור תשובי ותתגלגלי מחיה לאדם ותמצאי את בחיר לבך, נטל עלי להפרד מכל מחמד גשמי⁴, ועתה אנחנו – עירום ועריה, אין כל. ותוסף הבת לבכות עוד על צוארי אמה, ואמה בכתה עמה. כאן התערב דן, פתח פיהו בנועם ויאמר: “אל נא, יקירותי, תנינה נוחם ללבכן והפוגה לדמעותיכן. אל דאגה ומרי שֹיח! הנה גדלתי וחזקתי, וכוחי אתי לעבוד ולעמול, כי בן אדם לעמל יולד; וכי יעבוד ביושר ובאמונה, יראה ברכה בעמלו. הלא כן כתוב: יגיע כפיך כי תוכל אַשריך וטוב לך. אקחה נא אתכן אל אבי ואל אמי, אתם נעבוד ונחיה יחד וטוב לנו ולבנינו אחרינו.” הנשים הודו לו על תנחומי פיו, אשר יצאו מלב ונאמרו בתום־לבב ויחדיו עלו אל הסירה, וכעבור שעות מועטות הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, אל ביתו של דן.

לא אוגיע אתכם, קוראי החביבים, בתאור הפגישה ובסיפור המעשים שאחרי הפגישה, ודאי תחושו בבשרכם ובעצמכם, מה רבה השמחה במעון הדייגים אחרי שיבת בנם יחידם, ומה גדל ששונם בראותם על ידו כלה נאה וחסודה ואתה אמא רבת חן ושכל טוב. אך למותר לתנות לפניכם את רוב תפארתו של יום הכלולות, בו נכנסו דן ולינה לחופה ולמזל טוב, לחיי עמל מאושרים ומבורכים.

א. חַלְדֹּנֶת וְטוֹגִי.

הכל תלוי במזל, ואפילו עצם קיומם של חתולים קטנים בתוככי ירושלים. ו“שערי־חסד” הכל מודים שהיא “בתוככי ירושלים”: בת מאה־שערים היא בת נאה וחסודה, אף סמוכה לרחביה, זה כתר מלכות של ירושלים החדשה, העילית.

ובכן היה זה בשערי־חסד אשר על־יד רחביה צרתה; צרה בשיכון, צרה בדעת ובמידות. לכאורה שכנות, מֶצרניות ממש, מכונסות זו לצד זו, ושרשרות הברזל הכבדות והחלודות שקובעים אותן בערבי שבתות ומועדים למנוע את החול מלהכנס לתחום קודשה של שכונת היראים, אך מבדילות בין אשה לרעותה, ואף־על־פי־כן רחוקות הן זו מזו… כמשה מנדלזון,¹ אבי המתבוללים, מהגאון ר' אליהו מוילנה.

מי האיש החפץ לשמור את השבת כהלכתה, עצתי שיקבע את דירתו בשערי־חסד. יש בה מחן צניעותה של מאה־שערים, מפשטותה וישרותה, אולם לא מרשלנותה בהוויות העולם הזה. אדוקה היא, כולה ברשותו של הקב“ה ותורתו, הכתובה והמסורה, ועם זה לא קנאית. הבתים נקיים ומסודרים, ולפני הבית תמצא גם עץ ושיח, ירק ופרח. אף בתי הכנסיות והמדרשות שבשכונה מצויינות באותן המידות, נקיון וסדר וריח ניחוח, כראוי למקום קודש הבנוי על מקצת ארציות, גוף ונשמה בכפיפה אחת ובהרמוניה חיה ורעננה, כפרח באבו. הכלל, בכל אתה רואה מידה בינונית נאה, כמצוות הרמב”ם ז"ל.

חוץ מדבר אחד, שלא יראה בעיניך לחלוטין, והוא: הסלידה הגלותית מפני בעלי חיים, שאין מהם תועלת או שאינם כשרים לאכילה, כגון כלבים וחתולים. ביחוד גדולה שנאתם של תושבי השכונה לחתולים, וזאת מפני שני טעמים. טעם אחד, שלפי המסורת חתול הוא שגרם לשריפת בית־המקדש; והטעם האחר, מפני שהוא בבחינת חית־בית בהא הידיעה. כלב, אם אתה מקרבו ומאמצו, הוא מידבק אליך ואינו זז ממך אפילו לשעה קלה, אבל הבית עצמו אינו עיקר לו; ריחקתיו מעליך, הריהו נפנה ומבקש לו פרנס אחר; בין כה וכה הריהו מתלונן ברחובות, בקיצור, הוא אינו לא יליד־בית ולא שכן־בית. שונה ממנו החתול, אשר בין מדעתך ובין שלא מדעתך, בין שאתה מקרבו ברצון ובין שאתה דוחפו בזרוע, הוא אינו זז מן הבית בו הוא קנה את שביתתו. ואין חכמה ועצה לנגדו; כל התחבולות והמזימות לגרשו מחצר ביתך לא תצלנה אותך ממנו ומחטפנותו. הבית שבחר בו, בגבוליו הוא נולד ובגבוליו הוא מוליד ומגדל בנים ובגבוליו היה בודאי מת בשיבה טובה ומופלגת, אלמלא ציד הכלבים והחתולים החוטפם בפקודת השלטון ומעלם לגרדום בלא עתם. אבל חוץ מטרדנותם זו אין אתה מוצא בכל רחבי הבריאה חיה אצילת רוח וצנועת נפש כחתול. הראית מימיך שכמותו עושה את צרכיו, בגלוי, לעיני כל, ככלב, למשל? אם כבשתו בביתך פנימה, מָוֶת יבחר מחיים ואת משכבו לא ילכלך, לא בגללי צואה ולא במי־רגלים. ובאיזו צניעות חן טבעית יחפור באדמה, במקום־סתר, חָרִיר² להטיל בו גלליו, ובאיזו מסירות יחטט בכפותיו הקדמיות, להחזיר את רגבוביות העפר למקומן ולכסות את הגללים; כִּסה – לא תנוח דעתו מיד, אלא יריח וישוב ויריח, יחזור ויכסה עד שנוכח לדעת, כי נמחה כל שמץ סרחון מעל פני האדמה. האמנם ראיתם כדבר הזה אצל הכלב?

בעל־חי ממין זה התגורר בבית אחד מבתי שערי־חסד. נקבה, גדולה, אֵם לכמה דורות של חתולים, שערה כשל נמר. ביישנית וצנועה יתר על המידה. מעונה תחת דרגש גס, זקן, תשוש ואכול עש ורקבובית, שעמד בחצר לפני דלת הדייר החפשי, “האפיקורוס”, אדם “שלא מן הישוב, גָדל פֶרא, גוי, עולם אחר”.³

לא מיד עם כניסתו לדירה נגלתה לפניו, (וזאת לדעת שעם אשתו ובתו הקטנה היתה כניסתו) – כי, כאמור, ענוותנית היתה, בלא שמץ של טרדנות. תחת זאת הקדימתה חתולה אחרת, קטנה, צעירה, גמישה וחמודה בתנועותיה, נערונת ממש. שערה אפור מעורב בפסים מצבע החלודה, לפיכך קראוה בשם חלדונת.

תחילה לא הרגישו בחלדונת זו. כי היתה החצר, ככל החצרות באותה שכונה, מלאה חתולים, גדולים וקטנים, זכרים ונקבות. פעם אחת בשובה מבית־הספר ראתה מרגלית, זו בתם הקטנה, והנה מלחמת תגרה כבדה, לפתח ממש, נטושה בין שלושה חתולים, וחתולונת אחת, היא היא חלדונת, רבוצה לה בצד ומסתכלת במחזה בענין רב, בערנות של מתבונן. המחזה שעשע אותה, כנראה. פעם בפעם זינקה מרבצה, אם לפנות מקום להאבקותם המפותלת ואם לעוררם וללבות את אש קצפם, ומיד היתה שבה לרבצה ולהסתכלותה ועיניה כחץ שנון. המחזה הזה הקסים כל כך את מרגלית, עד שהוצמדה אל מקום עמדה למשך שעה קלה. אחר כך נכנסה וסיפרה להוריה את אשר ראתה. והנה גם נשמעו מהחצר יללות ויבבות, ויצאו לראות בגיא החזיון וההרגה. שם התגוללו בהתלכדות שטנה וזעם רק שנים, בעוד שהשלישי התרחק לעבר הרחוב בנהימה ובקינות־שברים פרוע־שער, זב דם ומלקק את פצעיו האדומים בלשונו הסמוקה. בהמשך הקטטה ברח עוד אחד, נוהם ומילל כחברו לתבוסה, ועל שדה הקרב נותר המנצח, אף הוא פרוע ומרוט וזב דם. תם המחזה והחתולה שלנו, חלדונת, נפנתה לעסקיה בהילוך של חן, במין דידוי של לאות מתוקה, הבאה מתוך שובע יתיר וסיפוק רב הנסוך בכל האברים. אף בני־האדם השלושה נפנו לעסקיהם.

מאז לא הרפתה המחשבה על חלדונת מלבה של אשת הדייר, חובבת חתולים מובהקת. חתולים דווקא ולא כלבים. אנינת הדעת היתה האשה; כאיסטניסוטה בגוף כן איסטניסוטה ברוח. לא סבלה את דרכי הכלבים: את השתעבדותם היתירה לאדם, דרכם באכילה, סכנת הכלבת האורבת בתוכם והעלולה בכל רגע לא צפוי לחרוג מדמם ומקצפם, מדת ההמוניות הגסה שבהם, נביחותיהם וזניבותיהם ושאר הליכותיהם שלא נחה דעתה מהם. לא כן החתול, היפוך המדות הללו בו: צנוע מכאן וגאה מכאן, בן־חורין ואוהב בדידות, בעל חלומות ונפש יפה, לא גרגרן עם כל לקקנותו, וכדומה מידות נאות ומשובחות. רק דבר אחד לא יכלה לסלוח לו אשת הדייר: יצר המשחק האכזרי המתעורר בו מדי תפשו עכבר או חיה חלשה אחרת; אגב, מידה שמצאה בדרך כלל גם בבני־האדם מרבי הנקיון כחתולים.

כאמור, מאז מעשה הקרב לא הרפתה אשת הדייר מלחשוב על חלדונת וגמרה אומר לאמצה לה כחית־חיק. לתכלית זו העמידה יום אחד על מפתן החצר תחתית מלאה חלב, והתיצבה בריחוק־מה בפנים החדר, לראות בסוף המעשה. לא עברו רגעים מרובים וחלדונת המצופה נגלתה מבין סבכי הגן והתקרבה, פוסעת בזהירות חשדנית, נחיריה פרוצים ומרטטים, אל פני התחתית. הגיעה – הרימה את ראשה אל גברת הבית כשואלת ומפקפקת, חזרה והשפילתו, חזרה והגביהתו, וכן חליפות, עד שנוכחה לדעת, כי לא אשה מנשי השכונה השכיחות לפניה. בסוף משראתה חלדונת, שאין בת־האדם. בעלת המקום, מראה כל סימן של איום או הסתערות לשם גרוש, התחילה בפינוי החלב מן התחתית, אולם אף עתה לא בלי זהירות וחשדנות, כי מי יודע, שמא פח טמון לה כאן, מין ערמה מחוכמת ומחושבת יפה… גמרה, הקיפה מלַחֶכֶת את התחתית עד שיור הטפה האחרון, זקפה את ראשה ואת עיניה אל מול האשה והשמיעה מיאו דק ורך ועדין, כאומרת: חן־חן לך, האשה; (באדון וגברת אין החתול, זה האדון לעצמו, מכיר כלל). והתישבה על אחוריה, ישיבה נוחה, רחבה, ובנחת של סיפוק התחילה מלקקת ומנקה תחילה את פיה, שפמה ואפה, אחר כך את כפותיה הקדמיות אחת אחת, את שוקיה וירכיה, את ערפה ואת זנבה ואת שארית גופה, העליון והתחתון, ככל שלשונה מגיעה; בסוף הרטיבה אחת כפותיה הקדמיות ורחצה את פניה וכל מקום שהלשון אינה יכולה להגיע שמה: מראה כה נחמד! ובאיזו מסירות ודייקנות שבדייקנות היא עושה את המעשה הזה, לא מעשה יום־יום, אלא – בלי גוזמה – שעה שעה. אחרי כל ארוחה וארוחה, ותהא זאת בכמות של אצבעון, ואחרי כל גמיאה וגמיאה, ואחרי כל רגע של מנוחה ושינה, ואחרי כל מעשה שהוא, כקטן כגדול, מיד לשונה שלוחה לשערה ולעורה לטהרם מכל סחי ומאוס, מכל כתם ורבב.

בשעת ארוחת הצהרים שוב הופיעה, מריחה ותובעת, וכן לארוחת הערב. הופעות אלה נשנו ימים אחדים, נעשו מדי יום ביומו תכופות יותר ונועזות יותר: מעבר למפתן על המפתן, ממנו אל עבר המפתן פנימה, עד שלבסוף היתה נכנסת ויוצאת כאוות נפשה, מתעכבת בחדר לשינה של צהרים ולעוד כמה שינות, קופצת על המיטות ומתנמנמת שם, עד שהיתה לבת־בית גמורה, בת מיוחסת, קודמת לכל באכילה ושתייה; יותר מזה לא שאלה, כי מלבושיה ושאר הדברים ניתנו לה מידי הטבע.

אך ימי אשרה ויחידותה לא ארכו.

יום אחד, בבקרו של היום, ראו והנה שני חתולים ליד התחתית. חלדונת כפופה עליה, נוהמת ומלקקת, מלקקת ונוהמת ותוך כך מצידה⁴ מבט אל עבר השנייה, הגדולה ממנה הרבה בשנים ובתבנית הגוף, אפורת שער, שפסים לבנבנים עוברים בו לרוחב מקצה וקצה. הלה עמדה מן הצד עמידה הססנית. פוסעת על שתי הסעיפים, חוככת אם לחלוק עמה, על כרחה של זו, במנת החלב ואם לחדול ולהפנות. בעלת הדירה נמלכה בדעתה והחליטה להקריב גם לה תקרובת, אך למען לא לצער את הראשונה, חיכתה עד שזו תגמור ותלך לה. משגמרה והלכה, הגישה לשנייה את התחתית ממולאת מחדש. החדשה פקפקה בתחילה, לא האמינה למראה עיניה, שלא היתה רגילה בכיבוד כזה מצד תושבי השכונה. לבסוף ניצח יצר האכילה – בעצם הריונה היתה, – וניגשה לאט לאט, בפסיעות שקולות ומדודות, בוחנת ובולשת; הרכינה את ראשה כלפי הכלי, הריח ריח והגביהתו, הרכינתו שוב וכה חליפות הגבה והרכן, עד שבסוף נצמדה הלשון אל הנוזל הלבן מתוק וליקקה מתון מתון. גמרה – זקפה את הראש והביטה ארוכות לתוך עיני האשה הטובה בהבעת תודה. וכל זה, מתחילת השתייה עד העלמה בגן נעשה בלי להשמיע נהימה כלשהי.

זו היתה אותה חתולה שמתחת הדרגש. מעתה לא עבר יום שלא פקדה פעמים אחדות את מעונם של דיירי הבית, אולם לא הרי פקידתה של זו כהרי פקידתה של זו. חלדונת היתה, כאמור, בת־בית לכל פרטיה ודקדוקיה, נכנסת ישר אל החדר, מטיילת לה להנאתה שתי וערב, קופצת על המיטה וחוטפת לה נמנום, מתעוררת לכל רשרוש קל, ביחוד כשזה בא מלעיסת דבר אוכל או מגמיעת משקה, קופצת מיד מעל המיטה על הרצפה ומעל הרצפה אל חיק האדם, תחילה חוטפת פשוטו כמשמעו, מתוך היד ואף מתוך הפה, ואחר כך, משקיבלה לקח שיעורים שיעורים בדרך ארץ ונימוסים, כדרך שמקבל דרדק ה“חדר” ממלמדו, באצבעות וברצועה מסטר אחר מסטר, היתה קופצת אף לבין ברכי היושב ומבקשת את חלקה.

לא כן החתולה החדשה. מבעוד שחר תשב לה על המפתן לפני הדלת הסגורה בסבלנות של מקובל מסתגף וממתינה עד שיפתחו אגפי הדלת ותוגש לה מנחה, מנת בוקר, חלב ועוד משהו, לכשיזדמן. גמרה – תאריך מבט של תודה בדומית אלם ומתחממת כנגד גלגל החמה או נפנית למעשיה. היו האנשים עומדים עמידה ארוכה, מדי פעם בפעם, ושוקלים בדעתם, מה שם יתנו לה למופלאה שבחתולים. שקלו וטרו, עד שעלה על לבה של עקרת הבית – מגרמניה היתה ועל התרבות הגרמנית חינוכה וגידוליה – סיפור שירי של פרידריך שילר, מגדולי המשוררים של הספרות הגרמנית והעולמית, בשם האביר “טוֹגֶנְבֻּרְג”. היה זה אביר אמיץ לב משויצריה המדינה בימי מסעי הצלב נגד הקיסרות העותמנית, שכבשה דורות מספר קודם, את ארץ־ישראל מידי הערבים בני אמונתם, שכבשוה בימי יורשי מוחמד, נביא הערבים ואבי האישלם, מידי הקיסרות הביצנטית, חלקה המזרחי של הקיסרות הרומאית, שכבשה מידי אבות אבותינו היהודים בימי אחרוני החשמונאים ובית הורדוס, בימי ר' יוחנן בן זכאי ושמעון בר גיורא, ובימי ר' עקיבא בן יוסף ושמעון בר כוכבא. טוגנבורג זה אהב אהבה לוהטת בתולה אחת ממרומי העם, שהחליטה להקדיש את עצמה, כמנהג אותם הימים, לאלוהי הנוצרים ולכנסייתו, היתה חניכת מנזר וקרובה לקבל את צעיף הנזירות; משום כך סרבה להנשא לו. מעוצם כאב וצער עזב טוגנבורג את המדינה ונספח על מחנה אחד של נוסעי הצלב. לאחר שהפליא בארץ־ישראל את מכותיו על הסָרָצֵנִים (הטורכים) שנה שלמה לא יכול להבליג יותר על אהבתו וחזר אל מולדתו. שם הגיעתו הבשורה העגומה, כי אהובת לבו כבר גזזה את שערותיה והפכה נזירה לכל פרטיה. ונזירות נוצרית אומרת פרישות מהבלי העולם הזה, מאהבת בשר ודם ומחיי משפחה, תפילה לאין סוף וסיגוף הגוף תמיד. מה עשה האביר שלנו, המטורף מאהבה? עזב את טירתו ואת מחמדיה, נטש את עשרו וחיי התפנוקים שלו ובנה לו סוכת דלים קטנה בסמוך לאותו מנזר ולא זז משם עד יום מותו, בעבור לראות ולו פעם אחת ביום ולרגע קט, את פני הנזירה הנשקפים לו מהחלון שממולו.

כה בערך היה מנהגה של החתולה החדשה. מעלות השחר עד עלות השחר, בהפסקות קצרות, היתה יושבת או עומדת על סף החדר להתלונן בצילם של אלה בני האדם האהובים עליה. נתנו לה מאכל ומשקה – אכלה ושתתה, במתינות, בלא רעבתנות; לא נתנו – לא היה איכפת לה, לא תבעה. בשעה מאוחרת בלילה הרשתה לעצמה, לפרקים, את המותרה, לעלות על היציע שהציעו לה תחת אותו דרגש הבלוי מזקנה ושיבה, ומטעם הליכותיה אלה קראו מארחיה את שמה “טוגי”, שהוא קיצורו של “טוגנבורג”.

חלדונת לא נחה דעתה מטוגי ביותר, אדרבה, תחילה שנאה אותה שנאת צרה, בסוף התרגלה אליה מתוך אונס, באין ברירה, לאחר שקיבלה מספר סטירות לחי. ביחוד חרה לה על שאורחת־פורחת זו, לא יפה ולא צעירה ולא טרפנית, אסופית אלמונית, שבית־מחסה נאה לה מהשגחה פרטית בבית בני־אדם נדיבים, מין ברייה משונה יוצאת בנימוסיה מכלל מין החתולים, מקבלת מנה גדולה משלה. ולא חשה הקנאתית בראשה הקטן (גולגלתה של טוגי היתה גדולה ורחבה, שלא כדרך החתולות), כי היא תובעת ומקבלת בלי הפוגה, בה בשעה שטוגי לא היתה ניזונה אלא שלוש פעמים ביום ולעתים אפילו פחות מזה.

כרסה של טוגי הגיעה לבין שיניה, הרה היתה, סמוך ללידה. והנה לילה אחד הקיצו בני־האדם הללו לשמע יללות כאב ממושכות הבאות מעבר לגדר. בוודאי, אמרו, טוגי היא זאת הכורעת ללדת. ובאמת, למחרת באה טוגי, כמיום ליום, וכרסה הצבה, הכבדה, אין אתה עוד, כי אם כרס חתולים רגילה עם דדים מלאים וכבדים. אמרו לה האנשים “מזל טוב!” והלכו לרגל את מקום מחבוא גוריה. אך כל מאמציהם לא הועילו. כמה פעמים נצמדו לעקבותיה, התחקו אחריה, אולם תמיד השכילה טוגי לשכל את מזימתם. פקחית היתה, כרוב השתקניות. מדי הרגישה, כי לא רחוק הרגע ובני־האדם יבואו עד חקר המחבוא, נשאתם בהסתר למקום סתר אחר.

אפס לא רבו הימים והאידיליה הזאת נסתיימה סיום עגום מאד. בוקר אחד פתחו את הדלת וטוגי איננה. אמרו: מקרה הוא. משלא שבה לעת הצהרים, חשבו: בטח התעכבה אצל הגורים שלה. משלא נראתה גם בערב, התחיל חשש מפעם בקרבם: שמא צייד הכלבים באמצע? באותו לילה נדדה שנתם. אף חלדונת דמתה מזועזעת במקצת, סוף־סוף התרגלה אליה, לחברתה לגורל ולמחסה. עבר עוד יום וטוגי כאילו נמחתה מעל פני האדמה; הלכו לחפשה ולא מצאו. ביום השלישי באה מרגלית מבית־הספר ובשורה רעה בפיה: לא רחוק מרחובם, בשכונתם, ראתה את צייד הכלבים עם עגלתו והכלוב שלו. החשש התאמת, מות כלבים מתה טוגי המסכנה שלהם. ימים רבים התאבלו עליה, הרגישו עצמם שכולים; משוכלים מנפש יקרה. אף חלדונת התהלכה אנונה, כמיותמת. כלתה השמחה ממעונם. ומרגלית הקטנה אף בכתה בכי רב, מאנה התנחם.

ויהי היום, בערב עצרת־חג־השבועות, וילך אבי המשפחה, כבכל ערב שבת וחג, אל העופנית לקנות בשר ושומן לצרכי יום־טוב ודקים, הם מעי העוף, בשביל חלדונת; החתולים אוכלים אותם לתיאבון על הטינופת שבתוכם. ויהי הוא חוצה את המגרש אשר לפני בית־הכנסת הגדול שבשכונה וירא והנה קבוצת דרדקים, הפנויים אותו יום מתלמודם, סוחבים בצעקות תרועה שני חתלתולים קטנים, אשר חוטי חבל דקים משולשלים על צואריהם, הלוך וסחוב, והחיונות הפעוטות תוקעות את כרעיהן באדמה מתוך סרוב גמור למות מיתת חנק ומיללות יללות שבר עד לב השמים. לא האמין הלה למראה עיניו: תינוקות דבית רבן, אשר תורת אל חי המרחם על הבריות במעיהם, תורת אותו שאמר אל משה: “מעשי ידי טובעים בים, ואתה אומר שירה”, מי שאסר צער בעל־חיים ולקיחת אם על הבנים ואבר מן החי – רחמנים בני רחמנים, שאינם פוגעים, לכאורה, בזבוב – הללו אין לפניהם, בערב יום מתן התורה, יום מעמד הר סיני, אלא מעשה זה של התאכזרות אל הבריות הזוטות והתמימות הללו, תינוקות כמוהם, בני יומם כמעט, יתומים מאם, גלמודים ורעבים! אי לכם המצווים על אהבת גר ויתום! הלך הלה ונזף בהם נזיפה הגונה והוציא מתחת ידיהם העריצות את שני החתלתולים המפרפרים והמרטטים, לקח את היתומים הקטנים על זרועותיו ונשאם. אין לתאר במלים את שמחת אשתו ותינקתו בראותם אורחים חביבים כאלו. התנפלו עליהם בלטיפות, חיבוקים וגיפופים, עד שכמעט עלתה להם מאהבת המצילים מה שהיתה עולה מהם משובבות התעלולים. (לא לחינם אמרו חכמים ז"ל “האהבה מקלקלת השורה”). מיד השקו אותם חלב והאכילום פרורי גבינה ושקעו בהרהורים לדעת מה לעשות למשכבם. מצאו ארגז קטן, ריפדוהו במלבושים ישנים והשכיבום. פחדו החתלתולים, שלא היו רגילים במעון צר, במקום סתום מכל העברים, וניסו כל מיני מסות להחמק מ“בית כלאם”, אולם קטנים היו מִדֵי היכולת לעבור את המחיצה. סוף־סוף השתתקו ושקטו, נלאים ורפי־אונים הצטנפו לתוכם, הראש והזנב מכונסים בין הכרעים, מוכלבים כמין תחרא, כמעשה הקיפוד בנומו, והשליכו את יהבם על הגורל הסתום ועל בני־האדם הגלויים. סוף־סוף מה הרעש? אמת, דומים אלה לאותם שזה עתה גרמו להם צער ויסורים, קומתם זקופה ובטח בני מין אחד הם; אבל אלה פה נראים טובים ורחמנים. שבעים ורוויים התנמנמו קומץ־קומץ עד ששקעו בתרדמה ממש. הציצה מרגלית לתוך הארגז להתבונן מקרוב אל שתי הבריות הנחמדות. פתאום וצעקת תרועה מתפרצת מגרונה. “האח, אמא, אבא, הרי זה טוגי! בואו והביטו.” – “המשטה את בנו – גער בה אבא – מה פירוש השם טוגי? טוגי הלא הלכה לעולמה, גדולה היתה ובאה בימים וזה תינוק חי, ואת אומרת טוגי? דעתך נתבלבלה עליך?” – “משמע שזה בנו של טוגי. בואו ותראו!” הלכו אבא ואמא לראות אם בחלום היא מדברת או בעלילות. הציצו וקראו: “פלא פלאים! וטוגי ממש. הנה הצבע האפור של שערה, והנה הפסים הלבנבנים והרי תבנית הראש והפנים. אין זאת כי בנה של טוגי הוא.” – אמרה מרגלית: “הבה נקראהו בשם אמו, לכבד את זכרה ולהשאיר לה זכר בעולם.” – וכן היה. את האחד הגדול יותר בימים ובגופו, קראו בשם “טוגי”, ואת אחיו לצרה ולפורקן, שהיה כולו שחור, מכף רגלו ועד קדקדו, קראו בשם אֱלִי, על שם פעוטו כהה העור והשער של שוער בית העולים, שהיו יושבים שם לפני שנים מספר ישיבת עראי; אף זה על פי מרגלית. וכן קמו להם שני השמות הללו לנחלה עד עולם.

ב. אֱלִי וְטוֹגִי

היה זה בימי האימים והדמים בארץ־ישראל, בשנת תרצ“ח. התנפלויות בהמון, רציחות ממארב, שריפות רכוש. והנה קרו גם כמה מקרים, שהיהודים היו נחשדים עליהם בעיני השלטונות; כך בתל־אביב, כך בחיפה, וכך גם בירושלים פעם אחת, בעצם תקפו של הקיץ. ההכנות לשבת בכל רתיחותן, בעלות־הבית אצות רצות, אף הדיירים החיצוניים, ה”אפיקורסים", כבר הביאו מאת העופנית את מנת עופם, בשרו ושומנו לכבוד יום המנוחה, ואת מנת הדקים לכבוד טוגי ואלי והאכילום והשכיבום בארגז המרופד אשר למראשותי מיטה, מכוסה במֵעֵין יריעה, כראוי לאפיריון של חיונים שובבים, הנכונים בכל רגע להעפיל אל המטה ומשם לדלג על הרצפה ועל שולחנות וכסאות, להתפתל בין רגלי בני־הבית זקופי הקומה ולטפס בין כה וכה, במהירות הלטאה, על גבם עד למעלה ראש, לקרוע מתוך כך את כותנתם ולשרוט שריטות בעורם, – והנה עבר קול בשכונה: המשטרה באה! שוטרים אנגליים ואתם חיילים! תשחורת! ⁵ לבלוש באו, אם לא טמנו חס ושלום, יהודי שערי־חסד פצצות בביתם. הלכו לראות – אמת, נכון הדבר! השכונה סגורה ומסוגרת, שרשרת חיילים מסביב לשכונה, אין יוצא ואין בא. הנשים כמטורפות, טופחות על ראשיהן; אין להשיג לא קמח ולא נפט, הבשר יתעפש, חלב יתחמץ, ומי יודע, מתי יגמרו המחבלים את מלאכתם; זו בנה יחידה ירד העירה ומחכה בודאי מעבר לגבול להכנס ואינו יכול, וזו בתה אינה יכולה לשוב. והשוטרים במדיהם החומים ובכובעיהם הכחולים כבר נכנסים לבתים, על בית לא יפסחו, זוג מעבר מזה, וזוג מעבר מזה פושטים על החדרים ועל הכלים, הופכים ומהפכים, שואלים בלשונם הנכרית, ובעלי הבית ובעלותיו עומדים על ידם כנטולי ידים ומדולדלי ידים כלסטים מזוינים הללו, שפרצו לבית זרים לשדוד ונתפסו בשעת מעשה, ומגמגמים בלשונם, כלומר שלישה “יהודית” ושלישה עברית רצוצה ושלישה אנגלית שבורה, ואין נחת, ופרחה לה הנשמה היתירה, שבאותה שכונה וכדומות לה היא נכנסת כבר עם ערב שבת מבעוד יום.

אף הדיירים שלנו לא נוקו, כמובן; אדרבה, הם הוחזקו חשודים במידה יתירה, על שום ראשם המגולה ושרווליהם המופשלים וחזותם החצופה במקצת. תחילה בלשו במטבח, בחשו בקדרות, הרכינו את גבם המיוחס, והציצו מן השולחן ולמטה, והכל בנימוסיות האנגלית הקרירה, הפוגעת – ולא מצאו שום דבר פסול. לכל הפחות קוו למצוא אצל המודרניים הללו; אולם הם, כלהכעיס, לא הכמינו שום כלי נפץ, לא פצצה, לא מוקש ולא אקדח ואפילו לא כדור־רובה בזוי. היטב חרה להם.

עברו לחדרם, אולי תאיר להם ההצלחה שם למצוא את החפש המחופש. הפכו והפכו, נערו ספרים וניירות, שאלו אף על תוכן הספרים והניירות, שמא כמוסות פצצות בין האותיות המוזרות הללו, ושוב השפילו את עצמם אל תחת המטות, והסוף – טורח־חינם טרחו. כבר אמרו להפרד ולפצות את הפה ל“דֶ’נק יַוּ” המסורתי שלהם, והנה מצאו את המציאה, את הארגז הלזה. פניהם צהלו וצהבו. ניגשו אל מקום הסכנה בזהירות־בזהירות, השתוחחו לאט־לאט, ובתנועה לא תנועה עדינה־עדינה הרימו את הציפוי. בו ברגע פרצו ה“עבריינים” בצחוק: “וֶרִי בִּיג בוֹמְבְּס, אַרְנְט דֵי”.⁶ אף האורחים הנכבדים לא יכלו להתאפק מחיוך קל; הוציאו מגרונם אף מלת קריאה של השתוממות: “אָהּ”, ודעתם נתבדחה עליהם. חובבי חיות מובהקים הם האנגלים, ובסוגיה זו יכולים אנו היהודים ללמוד הרבה מהם, בגזירה שווה ובקל וחומר.⁷ משראו כך ונתבדחה דעתם, האירו פניהם כלפי מאחסני החתולים, ונפטרו מתוך “דֶנק יו” אדיב וחביב ו“סְמַיְלִנְג” (מחייך) מאוד. – זה מעשה החתולים הקטנים והפצצות הגדולות. מאז חיבבו את אלי וטוגי משנה חיבה, היו בעיניהם כבני־בית גמורים; דבר קטן: חברים לצרה?

בראשונה היו מחזיקים אותם בלילה בחצר הדירה שלהם. ולמה לא? ישנו את שנתם בשלווה ובהשקט, זה על זה בכפיפה אחת, חבוקים ודבוקים, כרעים נאמנים. אלא שעם קרן האור הראשונה היו מתעוררים ומיד קופצים ממשכבם ישר אל מטת ידידיהם בני־האדם ומעוררים אותם משנתם וכה דרכם בבוקר בבוקר: טוגי, שהיה בעל לב יותר, אך כבד גוף ותנועה כמין דובון, היה מחלק להם ראשית כל מנות אין ספור של לטיפות וגיפופים ואף נשיקות, והיה עובד עבודתו־מאהבה זו בדבקות כזאת, שהיה אחרי כל נשיקה ונשיקה מתעייף ומפהק פיהוק רב. וכה היה מדלג מהבעל אל אשתו ומזו אל מרגלית בתם הקטנה, וחוזר חלילה כתריסר פעמים, ולא היה מפסיק עד שנתייגע כולו ונזכר בקיבתו ורץ אל הכלי שלו, הריק עדיין, וחוזר ותובע. ואלי שוב, שהיתה בו מידה גדולה של אנוכיות,⁸ והיה זריז וגמיש וקל־תנועה, היפוכו הגמור של חברו, לא היה שואל לעניינים שבאהבה לשמה, אלא משתטח להנאתו על חזה אחד מבעלי־הבית, מכניס את ראשו לבין בית־השחי⁹ ומוצץ בכל כוח גופו הקטן, בהתמסרות שאין דוגמתה. נגמל לכאורה המסכן משדי אמא האלמונית לפני עתו, שלא כטוגי בן טוגי, שהיה בערך גדול ממנו בשבוע. מצץ דיו קפץ בזריזות, בפתע, מעל חזה קרבנו ורץ אל הכלי שלו, נהם וילל קצת וחזר אל אדוניו לתבוע את מנת בקרו בחלב. לא קיבלו השנים מיד, התחילו את עבודתם כבראשונה או שהיו שוכחים, כדרך חתולים שכחנים, את רעבונם ומתחילים בהאבקותם הידידותית, המתמדת, שהיתה נמשכת, בהפסקות שונות, עד הלילה.

תחילה סבלו ידידיהם זקופי־הקומה את יקיצתם המוקדמת של החוסים בצילם ומעשי משובותיהם. משרַבּו אלה וחוצפתם התמימה עברה את גבול הנסבל והסבל, נמלכו בדעתם וטיכסו עצה כדת מה לעשות לשני השובבים הקטנים. נמנו וגמרו להעבירם יחד עם בית משכבם, עם אותו הארגזגז, אל המטבח שבחצר אשר מחוץ לדירה. לא במהרה התרגלו אלי וטוגי למצבם החדש. מובן שבימים הראשונים היו קובלים מרה ומערערים על שינוי מצבם ערעורי יללות ויבבות ונהימות במקהלה, טוגי בקולו הגס במקצת ואלי בקולו הדק הדק, סופראן ממש. והיה קולם הולך, בערב מדי שכבם ובבקר מימי קומם, מראש השכונה ועד סופה. וטוגי לשיטתו; מִדֵי עלות השחר היה קופץ, קפיצת יאוש מתוך הארגז על השולחן ומן השולחן אל רשת החלון והיה מטפס ועולה ומטפס ויורד ומטיפוס לטיפוס מרעיש עולמות. ואלי היה עוזר על ידו בקול הברה דקה. הגיעו הדברים לידי כך, שהתקבצו ובאו אליהם, אל מחזיקי החתולים אנשי השכונה מקצה, כאנשי סדום בשעתם על לוט, והמטירו עליהם צעקות וקללות ומיני גידופים וחירופים, שאין הפה יכול לחזור עליהם ולא היד יכולה לרשום אותם. סוף דבר, הדייר שלנו החליט ללמד את ה“שקצים” לקח, להראותם את נחת זרועו, לטובת עצמם. בערב־ערב ובבוקר־בבוקר היה נכנס אליהם בארשת פנים של גזלן, מעמיד עליהם עינים קטלניות מתגלגלות בחוריהן, תופס את זה ואת זה לסירוגין באזנו האחת וסוטר לו אחת שתים שלש קודם על לחיו האחת ואחר כך על השנייה. והם עוצמים את עיניהם תוך כך בחזקה ובמין דביקות של צער ושותקים. כתום השיעור הראשון היה תופסם בעור ערפם ומקיש גולגולת אל גולגולת, הַקָּשָה אבהית, כמובן. כאן לא יכלו שוב להבליג על יסורי הגוף ועל יגון הנפש, שכך עלתה להם בשכר אהבתם העצומה, והשמיעו צריחות בודדות, מקוטעות. נגמר השיעור השני – השכיבם שוב, בניענוע וטלטול אברים, וגיזם¹⁰ עליהם באצבע ובאגרוף, שהניפו בסמוך לאפם. הלקח הזה נמשך שלושה ימים רצופים, וברביעי – שקט ודממה, הס־ס־ס; וכשתציץ אליהם דרך רשת החלון מבחוץ, ידָחקו זה אל זה בהידוק רב ורק בעיניהם ימצמצו, יפשילו את ראשם בלי משים כמלפני מהלומה, וקול לא ישמיעו, לא שום הגה קל. ומאז היתה לזוג ה“גרים” כלתושבים הרווחה עד… עד שקפץ עליהם רוגזם של אלי וחלדונת. אך זה מעשה לחוד…

אותו יום גדול ונורא יום הולדתה של מרגלית היה. אמה קמה מבעוד שחר להתחיל בהכנות, כי התכונה רבה ביום כזה. צריך לאפות ולבשל לסדר ולקשט וליַפות ולהתיפות, כדי לקבל את פני האורחות הקטנות כמצוותן וכהלכתן. ילדות – קפדניות הן בטבען, בשבע עינים תבלושנה כל מה שניתן לבלישה; והיוצא מהן ומלשונן בשן ועין בלבד, יברך את בוראו ומזלו שבע ברכות כפולות שבע. ומרגלית אף היא קפדנית מאוד, לא תתן את ביתה למשל ולשנינה חס ושלום. ובכן, היתה התכונה רבה ומייגעת. בין כה וכה יש לעשות גם את הרגיל, דבר יום ביומו, ולהאכיל ולהשקות את אלי וטוגי ואת חלדונת. לא דבר קל הוא. ואלי וטוגי כרגיל נאבקים ומתפתלים, על הרוב בין רגלי האדם. מלבד זה עשו להם חוק ומנהג: אלי להתכרך ולהתחתל מסביב לרגל, וטוגי לטפס – כאן גילה זריזות יתירה וזחוחה של נצחון, עד שתעלה על דעתו משובה אחרת. ולך וגמור את עבודתך בזמן! רק מחלדונת אין צרות. אמנם בזמן האחרון אף היא התחילה להסב דאבה¹¹ ודאגה: בלילה אחד אבדו לה הוְלָדות כולם, עד אחד. פשוט, חזרה אל מאורתם עם שחר ולא מצאתם. שוד ושבר! כל היום רק תאניה ואנייה! במוחה הקטן לא תפסה, כי שדדו אותם, אם השכנים כדי להפטר מצרות חדשות, או חתול־זכר שטרף, כמין כרונוס¹² את בניו, או כקניבל (אדם אוכל אדם), את בני מינו. מכאן ואילך עד המלטתה הבאה, לא מצאה מרגוע לנפשה ולגופה, שהיתה מטלטלת אותו, בוכה ומתיפחת, מעל המטה אל תחת המטה, מכאן אל ירכתי החדר ופינותיו ואל מטה שניה, מכאן אל תחת הארון ואל הארון ומתוך הארון אל המטה המתקפלת ומזו על השולחן ומפשילה את ראשה כלפי האצטבה שבקיר, שמא הסתירו את גוריה שם. וניכר הדבר, כי – אוי ואבוי, לשברם! – היא חושדת בבעליה במעשה מגונה של קידנֶפּינג¹³; שאם לא כן, על שום מה תחפש אותם בדירתם דווקא, ומן החדר תרוץ אל המטבח, ומשם אל החצר, ומשם אל הרחובות והסימטאות, הגינות והחצרות של השכונה, וחוזר חלילה. כמטורפת ממש. מאז היא שונאת את אלי וטוגי שנאת מות, ואוי לנפשם אם יעיזו להתקרב אליה: תישוף בהם כצפעוני, אף תסטור להם סטירה הגונה בכף ותשרוט את עיניהם. בקיצור, אין נחת.

ואותו יום, תדעו, יום שישי היה, יום סחרחורת ראש ואיצה־ריצה וטרדה רבתי לבעלות־הבית של השכונה. מנקים חצרות ובתים. שוחטים ומולקים¹⁴ ומולגים¹⁵ ומהבהבים¹⁶ מדיחים את הבשר ומולחים אותו ומבשלים ואופים וצולים וקולים ומרתיחים. שאון רעש והמולה! והנה בתוך כל הכבודה הזאת, מתפרצת חלדונת – מן הסתם מעוצר רעה ויגון – אל הדלת הפתוחה של מטבח השכנה וחוטפת משם מכל הבא אל הכף, לשון עגל, וכבד של פר ושוק של תרנגולת ובורחת לה מהר, ותוך כדי בריחה תהפוך את סיר המרק ואת אלפס החלב ואת קלחת הדגים. בדרך בריחתה היא נתקלת בטוגי ואלי הגרגרנים, התובעים גם הם את חלקם, זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, עד שמופיעה מצעקת ומקללת, האשה השדודה, אוחזת ביד מקל של מטאטא ומתנפלת בצריחות איומות על שלושת גבורי המלחמה שלנו. משראו אלה את הצרה המתרגשת עליהם, הרפו בבת אחת ורגע כמימרה מתיגרת הדמים ונמלטו במהירות הארנבת, חלדונת ולשון העגל הפרועה בפיה מן החצר ולחוץ, טוגי והכבד הממורט בלועו אל חדרו פנימה אל קצה קצהו, ואלי ושוק התרנגולת בין שיניו אל הכלונס שמעל לגדר, גבוה מן הארץ שתים־עשרה אמה ורחב כאצבע, מתרוצץ אנה ואנה לאורך הכלונס, התלוי כאילו על בלימה, בין שמים וארץ, בולע קימעא קימעא את שוקו, כלומר, את שוק התרנגולת אשר בין שיניו, ומתיפח נורא. כלום טוגי בעל־הלב יראה בצרת חברו וישתוק, יעמוד על דמי אחיו? מיד מריץ עצמו מפינת מסתרו שבחדר אל החצר ואל תחת הכלונס המסכן נפשות, מתאמץ לטפס כנגדו ויורד, מטפס ויורד ומרעיד את האויר בצעקותיו. והנה שבה גם בעלת הדייר מן השוק, ומיד אחריה בעלה מעבודתו להפסקת הצהרים. נו, לא אספר לכם, קוראי החביבים, על הסערה שהתחוללה אחר כך על ראשם מצד בעלת־הבית, שככה עוללה לה חלדונת, ועמה טוגי ואלי, ומצד השכנות, שונאות חתולים כולן, שבאו לעזרתה, זו בבנה היונק על זרועה, וזו בבתה הקטנה ליד סינורה, וזו בבעלה מן הצד. לא אספר לכם, כי תלא היד ויקצר העפרון מלכתוב; בקיצור, שעה שלמה ומעלה ארכה המריבה, שהיתה בודאי מתפתחת לקטטה נוראה, אלמלא שבת המלכה, הממשמשת ובאה ומצווה עוד מרחוק על שלום ושביתת נשק. באותה השעה הגדולה, בהפסקה שבין קרב דברים למשנהו, נטל אדון החתולים מוט ארוך והושיטו לאלי, באלכסון. תחילה סירב אלי מיראת התהום הרובצת תחתיו, אחר כך רק היסס, בסוף עלה עליו, על המוט, ראשו למטה וזנבו כלפי מעלה, והתחלק מלמעלה למטה בהתחלקות אחת, בהפקידו את רוחו ביד שר החתולים שבשמים ואת גופו ביד מזלו הטוב. ראה טוגי שניצל רעו וידידו משחת, התנפל עליו בחיבה יתירה, בעתרת נשיכות – ליטוף ובמריטות שער לרוב; אף אלי לא שם כפו בצלחת והשיב את חלקו מנה הגונה ויתפתלו כדרכם לרגלי האנשים הניצים בעברה וזעם. שבה חלדונת גיבורת היום, מסתר מחבואה, ראתה את השנים מתפתלים ומשתרגים, התנפלה עליהם בנשיכות קצף, לנקום את נקמת בניה האבודים ואת נְקַם עצמה על השוד ששדוה… ושבה הדממה כשהיתה – כדבר ביאליק ז“ל ב”מתי המדבר".

אין פלא בדבר, שחגיגת הולדתה של מרגלית הופרעה. כולם היו מרוגזים, ומרוב כעס לקחה מרגלית את טוגי וטלטלתו טלטלה גדולה כמין צנפה, עד שנפל ממרום אל מעבר לדלת והסתלק צולע וגועה; ואת אלי נטלה ותקעה סיכות אנגליות סגורות באזניו השתים ובזנבו, עד שמילא את החדר בצויחותיו. קפץ אלי אל חיקה של אדונתו מתוך תחנונים, שתסיר את כלי העינויים מאבריו. תוך כדי עשותה את בקשתו הסתכל בסקרנות רבה במשקפי־השמש אשר בחיק האשה, ממשמש בהם בצפרניו החדות, ומהם חזר ותלה עיניו בעיני האשה. בראותו את גלגלי עיניה מתנועעים, חשבם בוודאי למין בעלי־חיים מגרים תאבתנותו לבשר חי, כאותו חגב או חרגול שצד ימים מספר קודם – וקפוץ – קפץ לתוך עיניה ושירט בהן שרטת הגונה; לאשרן נעצמו הן בן־רגע מאליהן ולא נפגעו אלא העפעפים. הצטעקה האשה מעוצם ההפתעה והכאב. תפס הבעל את אלי וחילק לו “מנה” כזאת, שמאז לא חלם אפילו על עיני אדם.

טוגי לא היה עושה מעשה כזה, אם כי נפל מאלי בפיקחותו. אולם בשעה שפיקחותו של אלי היתה מעשית ופכחונית, כולה של העולם הזה, מכוונת אך ורק לספק את יצריו, היתה זו של טוגי יותר של בעל־מחשבות מהרהר מתוך התבוננות שקטה, שאין עמה תאוות בשרים ויצר הרע, בעולמו של הקב"ה; פילוסוף היה, חכם ובעל רגש כאחד. ולכן לא קרהו אמנם כמקרהו זה של אלי; אולם קרהו מקרה אחר, שעם בואו ללמד על תכונות רוחו הנדיבות והנעלות היה קרוב לקפח את חייו של בעל התכונות הללו. פעם אחת, במוצאי שבת, יצאה אדונתו לחנות שברחביה לקנות צרכי אוכל, יצאו אלי וטוגי אחריה ללוותה. בשעה שאלי חזר בו אחרי פסיעות אחדות, ניצב תקוע בסמוך לבית וסוף־סוף חזר על עקבו כערפה¹⁷ בשעתה, הנה טוגי דבק בה, כרות, והלך אחריה. בהגיעם ליד הגבול, התחיל טוגי מילל, תפס את אדונתו ברגלה ולא נתנה לזוז. כי חוק הוא לחתולים מקדם, לבל יעברו את חוג גבולו של מקום מושבם. כל הפצרות ואיומים לא הועילו; טוגי לא יזוז, אף לא נתנה לזוז. באין ברירה פרשה האשה ממנו בכוח והמשיכה את דרכה, וטוגי מילל ומילל. בשובה הביטה סביבותיה – פנס־חשמל מאיר היה תקוע באותו מקום – לראות את טוגי ולקחתו הביתה. משלא ראתה אותו, אמרה בלבה: “מן הסתם חזר לבדו” והלכה הביתה. משהגיעה לשם, היתה ראשית דאגתה – טוגי. וטוגי איננו! חיפשו אותו בגן ובחצר ובמטבח, יצאו לרחוב וקראו לו בשמו בקול – וטוגי בבל יראה ובבל ימצא. היתה האשה נרגשת ומודאגת מאוד, כי טוגי מחמד נפשה, מחמל עיניה. הלכה לחפשו והגיעה בחיפושיה עד המקום שעזבתו שם. הביטה אנה ואנה – והנה על תל קרוב יושב לו טוגי וקורא אליה בחן ובנעימות. לקחה האשה את טוגי בזרועותיה, חיבקה אותו ונשקה לו והחזירתו הביתה. כל הערב היתה מצטערת על שעזבתו שם: אלמלא שנתנה דעתה לחפשו שם מיד, מי יודע, אם היו זוכים ולראותו: או שהיה ממתין שם, השוטה, עד סוף חייו, או שהיה נופל באיזה פח. בעל נפש כזה!

ג. אֱלִי וְטוֹגִי נוֹסְעִים לְתֵל אָבִיב בְּאוֹטוֹבּוּס. מְכַשֵּפָה. הַפְּרֵדָה הָאַחֲרוֹנָה.

בא יום שהוצרכו שלשתם, האיש ואשתו ובתם, לנסוע יחד לתל־אביב. הגדולים לשם איזה עסק משותף, והקטנה – משום שלא היה להם על מי לעזבה. כאן הועמדו לפני בעייה קשה מאוד: מה לעשות לשני השדונים הקטנים, אלי וטוגי. אם יעזבום לנפשם, בודאי לא ימצאום חיים, כי על כן זה כבר ארבו ילדי השכונה להוציא את “טרפם מפיהם”; יפקידום בבית ידידים – אולי צפוי להם אותו הגורל. באמת שאלו אצל זה וזה וקיבּלו מענה שלילי: זה בתירוצו וזה באמתלתו. יקחום אתם? כמה וכמה טרדות ולבטים כרוכים בדבר. בסוף החליטו לשתפם בנסיעה.

הכניסום בתיק עור, זה ראשו לרוח זו וזה ראשו לרוח שכנגד. מסכנים, לא הבינו את פשר הדבר, לא ידעו שלטובתם נתכוונו הללו. בראשונה התקוממו; אלי הזריז, כמובן, בראש, וטוגי הפלגמתי (האדישי) אחריו. זה עלה בראשו וזה ברגליו, ראשים וכפות וזנבות התערבו והשתרגו בתוך התיק, מהומה והמולה, עד שעוררו עליהם את מבטיהם הסקרניים והמלעיגים של העוברים ושבים. בסוף, משראו שאין להם מנוס מהמפלט הזה, השלימו עמו ושקטו. לפני הכנסם לאוטובוס כבש אדונם את הראשים המשורבבים אל חללו של העולם, שמא יפסול אותם הנהג כמטען אי־חוקי או ידרוש את כופר נסיעתם. כאן נהפכו היוצרות: אלי התנהג כשורה, נכנע לגורלו, פיקח היה. אולם טוגי ההפכפך, בעל יצרים מתפרצים במפתיע, משתולל, יצא מכליו ממש. בקושי עלה להכניעו.

כשהגיעו לפני שער העמק, עמד האוטובוס, משהו במנוע או בהגה נתקלקל. ירדו אחדים מהנוסעים, אלה לשאוף אויר צח ולטייל בהרחבה, אלה להשקיף על פני הסביבה הנהדרה, והללו ירדו סתם, ראו מעשה ונמשכו לעשות כמוהו או מפני האיסור לפרוש מן הציבור. ירדו גם נוסעינו, אם מפני משלשת הטעמים, אם בפני שלשתם יחדו ואם מפני טעם רביעי כמוס. בקיצור, ירדו ושכחו לקחת עמם את התיק עם שני המחבלים, התבוננו מרחוק אל בית מפעל המים ואל הכנסיה הנוצרית שבראש הרים, אל המחצבה המלבינה מזה ואל בנין המשטרה המשחיר מזה; התהלכו לארכו ולרחבו של הכביש, טפסו על תל אחד והציצו מעליו אל הוד עירומם של סלעי המגור המזקרים ראשם הגא השמימה, אל ההרים המבותרים, שתי וערב ואל הגאיות המוריקים והבקעות השוממות ביניהם. כתום מלאכתם־הנאתם זו חזרו אל האוטובוס והסתכלו בעינים של מבינים, בעלי טביעות עין, בהתפרכו¹⁸ של הנהג, בשעה ששכב פרקדן תחת בית־המנוע, ראשו כלפי איזה בורג כבד ואיום ובידו מַבְרֵג¹⁹. והנה בהסתכלם כך בהתענינות רבה למהלך העבודה – מי שם מגיח מפתח האוטובוס וחולף כחץ מקשת? אלי וטוגי; והנה גם חמקו ונעלמו מן העין. נזדרזו האיש ואשתו לרוץ אחריהם לתפשם, רצו גם אחרים בעקבותם, להפיג את השעמום ולראות במחזה הציד. הנה הם פה והרי הם שם, נעלמים ונגלים, עולים בגבעות ויורדים לגובים.²⁰ יצאו גם שוטרים אחדים ונלוו את הרודפים, כשיד ימינם שלוחה אל נרתיק האקדח וקוראים: עמוד! כי מי יודע, אולי לסטים מתחפשים בין הקהל. עמדו הרודפים וחיכו לקראת השוטרים. שאלו אלה בקול מאיים לטעם הדבר, ענו להם: שני חתולים קטנים נמלטו מן האוטו. הצטחקו השוטרים בקול רם. והנה רומז להם הנהג בזרועות פשוטות, מונדות אילך ואילך כשני קורנסים²¹ כבדים או כאֵסֶל²² על גבי באר, כאומר: שובו בני, תוקנה התקלקלה והרי אנו נוסעים. חזרו רוב הנוסעים בתרועת נצחון, כאילו בכוחם ואונם היה הדבר, ושלושת נוסעינו המיודעים בלב דוה, החשבם כי שיכלו שתי הנפשות היקרות. קודם עלותו על האוטו הבריך האב השכול את עצמו והרכין את גבו מתוך הבעת יאוש בפניו, כאומר: אם לא יועיל, לא יזיק, והציץ אל תחת האוטו. ותחת האוטו – יושב לו הצמד שלנו, כמין מקס ומוריץ, ועיניהם מפיקות זוך ותמימות, כתינוקות זכים שלא חטאו. הוציא אותם האיש, חציו זעם וחציו רצון וגיל, את שני השובבים מתחת לאוטו והעלם אתו והשכיבם שוב, באנחת פורקן, בתוך התיק.

בהמשך המסע ובסופו לא קרה דבר הראוי לפרסום. האיש נתן בשני הלצים שבע עינים וכבש את ראשם בקרקע התיק, למען ידעו וייראו.

גם במלון לא אירעו מאורעות יוצאים מן הכלל. אלי וטוגי התנהגו בנימוסיות גמורה, השלימו עם מצבם החדש. רק בלילה הראשון היו בעליהם טרודים עמהם במקצת, שלא רצו החתולים בשום אופן לשבת או להשתטח במקום אחד, מהעדר הארגז השגור להם. בקיץ, ועוד בתל־אביב, חם מלהגיף את החלונות והתריסים, מחניק גם בלא זה; יצאו להם החיונים אל הגזוזטרא ומשם אל חדרי האורחים האחרים, שכבר שכבו על מטתם או נחו להנאתם בכסאות־נוח, השתעשעו והתגלגלו והתנשכו והקימו רעש־מה לקורת רוח עצמם ולמורת רוחם של אורחי המלון. למחרת התאונן לפניהם בעל המלון על תעלולי הקטנים, שקובלנות האורחים באו לאזניו, והטיף להם מוסר: אסור להחזיק חתול בבית, ושבעתים אסור לקחתו בדרך רחוקה ולהכניסו למלון המשמש בני־אדם, ועוד בני־אדם מכובדים. הכלל, אורחינו הוכרחו לחבל תחבולה, כיצד לכלוא את המזיקים הקטנים. חשבו ומצאו, כי אין טוב להם אלא לסגרם, למשך הלילה, בארון הבגדים, וכן עשו. משהגיעה שעת השינה, הכניסו אותם לתוך הארון. קודם התקוממו, כמובן, בני־המרי, סרבו; ברחו ונתפסו, ברחו ונתפסו, עד שסוף סוף הכניעו אותם, בעזרת מהלומות וסטירות מספר; ומִפתָח צר־צר הניחו בארון, לשאיפת אויר. בבוקר הוציאום מכלאם. ובכן נסתדר הענין, ברוך השם. עוד קושי קם לפניהם: היכן יעשו את צרכיהם? מצאו עצה גם לזה. הוטל על מרגלית הקטנה להוליך אותם יום־יום פעמים אחדות לגגו של המלון ואל הגן הציבורי הסמוך. ורווח להם…

ימים מספר אחרי שובם מתל־אביב נספח עליהם חתלתול שלישי, ואל נכון חתלתולה. לא יפה ולא חמודה, עיניה זולגות מוגלה תמיד, טרוטות ודלוקות, וגלגלים אדמדמים להן, דוגמת הלבנבנים שבמין האדם, אלבינוס בלע“ז. גרגרנית היתה מאין משלה, וזריזה אפילו מאלי; תמיד הקדימתו לכל דבר מאכל ומשקה. בררנית לא היתה, חטפה מכל הבא לכפה, אפילו פת קיבר חרבה ראויה לשן עכבר. והיתה נוברת תדיר בפח האשפה; ואין תימה, שכך הורגלה מיום מותה של יולדתה. אם זו המליטה ששה ושיכלה שלושה בעודה בחיים, שנים מתו בדוד האשפה מיתת חניקה; לא הרגישו בהם בנברם שם, ליל אפלה היה, וסגרו, סגור היטב, את הכלי. בבוקר השליכו אותם מוציאי הזבל גוועים, עם יתר האשפה, על הדומן שנערם בקרון הזבל. נשארה היא, האחרונה שבמשפחה האומללה. ויאמצו אותה זוג הדיירים כבת וכאחות לאלי וטוגי. ומשום שהיתה מכוערת מאוד ורעת לבב, תוכה רצוף מרמה ותככים ופרצופה כולו תמימות מעושה וצדקת חנפים, קראו אותה “מכשפה”. מכשפה זו הרגישה עצמה כבת חורגת בבית, היתה בזויה על אלי וטוגי, ביחוד שנואה היתה על חלדונת אנינת הדעת, שהקניטתה ככל שמצאה ידה. מריבות תמיד היו ביניהם. מכשפה התחילה רוחשת אהבה רבה לטוגי, אולם הוא לא השיב לה אהבה; לבו היה מלא עד גדותיו חיבה ל”הוריו". באין ברירה הסתפקה באלי, אולם אף הוא הפנה עורף למסכנה, לא היה פנוי לעסקי אהבה; טרוד היה מדי בהמצאות משובה ושעשועים עם טוגי אהוב נפשו. ומשום שפקחת היתה, חושיה מחודדים ומוחה ער, היתה מצטנפת על משכבה כקונכיה זו בקליפתה, בשעות הפנויות מן אכילה ומשקעת עצמה בהרהורים. מה תוכן ההרהורים הללו, איש לא ידע; שתקנית היתה. וכמו רבים מבני דלת העם המוזנחים ועזובים לנפשם, הצטיינה בחריצות וזריזות ומוחה מלא תחבולות תמיד למצוא את חיתה. שקידותה ובהילותה זו מכאן והתקשרותה החזקה אל אלי וטוגי מכאן עמדו להם לצאת חיים, בריאים ושלמים מנסיון קשה שעליו אספר להלן.

יום שחור אחד הגיע לבני־אדם השלושה ולחתוליהם. נדלדל מקור חייהם של הראשונים בירושלים, וקם ההכרח העגום לתור מקור אחר. תל־אביב המושכת מטופלת באוכלוסים רבים; צר המקום לפרנס חדשים, והם דים בחיי דלות שמצאום בעיר מגוריהם. החליטו לצאת לחיפה, אולי שם ייטב להם. עיר נמל ומרכולת עמים, עורף²³ גדול. בפרוס הנסיעה ניקרה במוחם ולבם שאלה קשה, אותה שאלה־תולעת שהטרידתם ערב הנסיעה לתל־אביב, אלא שעכשיו השאלה קשה שבעתיים: מה לעשות לחתולים. לצרפם לדרך אי־אפשר, שאין דומה שהיית ימים באכסניה לסידור חדש בעיר חדשה. להשאירם בשערי־חסד – פירוש להסגירם לידיהם הרצחניות של פרחחי השכונה; זאת ועוד: מי יחיה אותם, מי יכלכלם? עמדו לפני קיר אטום. והנה לפתע פתאום עלתה מחשבה על לבה של מרגלית: “מה למשל, אם נעבירם לגן פרטי אחד שברחביה העשירה? שם תמצא מחיה לרוב, אף לא יאונה להם כל רע, רחביה סבלנית כלפי חתולים.” כאשר יעצה, כן היה. בהסתר, לבל ירגישו בהם הזאטוטים²⁴ מבקשי נפש החתלתולים – חלדונת מבוגרת היתה, יכלה לעמוד היטב על נפשה – נשאו את אלי וטוגי באותו התיק הידוע לנו מנסיעתם לתל־אביב אל חצר אחת שברחביה. שם בין שיחי הגן העמידום ושמו לפניהם פרוסות נקניק והתחתית שלהם מלאה חלב. בעוד הללו טרודים באכילה ושתייה, חמקו מפניהם שלושת האנשים בלאט ובהחבא, פן ירגישו בהם החתולים וירוצו אחריהם. כך התנהגו משך שלושת הימים הבאים; שלש פעמים היו מביאים להם חית נפש, להרגילם למקום החדש. – מה נחמד היה מראה החתולים, מה נוגע עד לבם המר והנוגה, מדי בואם לבקר אצלם. על הרוב ישבו להם, דחוקים זה לזה, בין השיחים סמוך לגדר, והבעה גלויה ומאומצת של צפיה בפניהם. על חודי הנעלים התקרבו שלושת האנשים לגדר והשהו על הרובינזונים הקטנים מבט ממושך של רוך וחמלה. היתה מרגלית קוראת בשמם, ומיד התהפכו וכרצים בזירת התחרות, דרוכים ומתוחי שרירים רגעי־מספר לפני התחלת ההתחרות, זינקו מבוהלים ממקום רבצם, טיפסו מהר־מהר על קיר הגדר, עברו את מחיצת השבכה והופס! טוגי על ראש האיש ואלי מסתחרר כרוך על עקבה של האשה ואחר כך על עקבה של בתם ומזו עובר אל האיש; וטוגי קופץ מראש זה אל ראש זו, יורד ועולה, יורד ועולה, רגע מפנים ורגע מאחור. קבלת הפנים היתה אורכת כחמשה רגעים. התחילה קיבתם תובעת ואפם מריח, נעצו את ראשם בפי הילקוט, פרפרו ופרכסו בכל רמ"ח אבריהם. באותה שעה עומדת לה מכשפה מעבר לגדר פנימה, הרחק במקצת, ממצמצת בעיניה הטרוטות־האדומות ונראית נבוכה: היתה גם היא נרגשת מאוד. היו אבא ואמא ותינקתם נכנסים לפנים מן הגדר, מאכילים ומשקים אותם, ובאמצע האכילה והשתייה יוצאים בהתגנב. כמה צר היה להם, גניבת־דעת ממש! ככה שלושה ימים רצופים. מכשפה היתה נחמתם האחת; היא תדע להדריך את אחיה לצרה למצוא טרף לנפשם. כי עד עתה לא היו כמעט זזים מן המקום ורק מחכים למפרנסיהם במין בטחון שאין למעלה ממנו.

הגיעה שעת הפרידה. עט לא יתאר את מגינת לבם של הנפרדים; היו דומים בעיניהם כהורים רוצחים את בניהם באכזריות, כהאם החורגת ב“שלגיה” או כאביהם של הַנס וגרֵטה שבאגדת גְרים האחרת, שהוליכם אבא ליער בפקודת אמם חורגתם לעזבם שם לרעב ומחסור ולשיני דובים וזאבים. וטוגי ואלי ומכשפה – כאילו לא נגע הדבר אליהם, קיבלו את הפרידה הזאת ככל הפרידות הקודמות, כדבר יום ביומו. לא ידעו העלובים, כי זאת היא הפרידה האחרונה מהנפשות היחידות שיש להם בעולם. מובן שקיבלו עכשו מנה אחת אפים, מבלי דעת על שום מה. אילו ידעו, לא היו מקבלים…

כעבור חודש ביקרו בירושלים לרגלי איזה דבר חשוב. ביקורם הראשון היה, כמובן, אצל החתולים. תחילה לא מצאו אותם במקומם. הלכו למקום שהלכו וחזרו כעבור שעות. שוב לא ראום באותה חצר. כבר נמלכו לשוב על עקבם, בלב שבור וברגלים כבדות, והנה אלי יוצא מאחת החצרות שממול. כמעט לא הכירוהו; גדול ושמן, ושחור משהיה. קראוהו בשמו, הפנה את ראשו, הביט, נהם והלך לו; לא הכירם. חצו את הרחוב ונכנסו למחיצתה של אותה חצר שממנה יצא אלי. חיפשו וקראו, מצמצו בשפתים. והנה הגיחו מתוך דוד האשפה, תחילה טוגי ואחריו מכשפה. אף הם גדולים, בוגרים כמעט, אלא שעוד חן הנעורים בפניהם ובגזרתם כאלי. הביטו, השתאו. כשכשו מעט בזנבם – טוגי אך השהה מבט ארוך עליהם, כמתאמץ לזכור דבר־מה רחוק רחוק – וברחו, כדרך החתולים שבורחים מפני אדם זר.

לא היה קץ ליגונם של השלושה. נחמתם האחת – שהם חיים, בריאים ושלמים. מחשבה זו עודדתם בעצבונם הגדול. “גדלו וחיו בשלום ובנעימים, חביבים, והאל הטוב יהא בעזרכם וישמרכם מכל רע!”

למחרת חזרו לעיר־מושבם החדשה.

• בלהה ארגון
• אילן בר