הרחק הרחק מכאן, בגן נחמד, הדור עצים וסבכים, ציצים ופרחים, שם פֶּרח הָרֶזֶדָה ופרח הקרפול מזגו ריחם עם ריח השושנה, שם האדימו על העצים דובדבנים מתוקים ופטלים משובצים על השיחים – שם חי ושלט מלך הזבובים הצעיר. כנפים לו דר¹, זכות ושקופות, כל כָּנָף ראשה משובצת מרגלית קטנה. ועל ראשו של המלך כתרונת זעירה מתנוססת ומתנוצצת. לדברו נשמעו כל עם הזבובים, כל החרקונים והחפושיות קטנות הַגֵּו. הגן המה מזמזום ודרדור נתיניו, ובכל עת ופקידה נערכו בו סעודות חג ומשתאות. המלך, שהיה נדיב־רוח וטוב־לב, יפה־עין ורחב־יד, לא חשַֹך מאסמו מיני מגדים וממתקים למען הרחיב את דעתם של הבריות עושות רצונו. חשק וחמדה, תענוג וחדווה, שירה וזמרה ונגינה בכלים שונים היו מנת יומו ויומן. כה חיו הרבה שנים והתענגו על רוב טובה, בחליפי־תמיד של עבודה ושעשועים, עד ש…

… עד שיום אחד חדר לתוך גן־השעשועים, באישון לילה, בחשאי, אויב רע ואדיר. עכביש־אשף זקן קנה לו ישיבה בחריץ הקלפה של עץ עבות וסבוך בדים והחיל לשזור ולטוות, בשקידה ואמנות וחריצות יד, את רשתו עם חשוקים וחשורים, עגולה כגלגל ודקה כמשי. הרבה הרבה זבובים ןזבובונים נאחזו ונסתבכו בקרסי החוטים ובחחי החשורים, נאבקו ופרפרו ופרכסו, ועם כל פרפור נאחזו והלכו ובכל פרכוס נסתבכו והוסיפו, עד שנפלו במלקחים החדים של האורב, אשר בשפופרתו המוצצת מצץ את דמם ולשדם עד הטפה האחרונה. מאז שבתה השמחה מגן הזבובים ומבית המלך, תמו החגיגות והמשתאות ונשפי החמדה, לא עוד נשמעו קולות זמרה, וצלילי נגינה, הפרחים הורידו עטופי עצבות את ראשם, אפילו הירח בלילות חוור יתר על טבעו ובעינים ספוגות תוגה השקיף על פני הממלכה העגומה של מלך הזבובים.

המלך בראותו כי אין מנוס מפני הצר הרשע והערום אשר התבצר בתוך עמו ובפה מלא ארס יְכַלֶּה את נתיניו חיים אחד אחד, התאזר און להכריז מלחמה על האויב, אם כי נקטה נפשו השוחרת טוב מפני קרבות משמידים. הגן גבל בחורשת עצי מחטים. באהלים אדומי דפנים של פטרית־הזבוב התנהלו המועצות האסטרטגיות. במרוצת הועידות הללו נמנו וגמרו, המלך ויועציו ומפקדי צבאו, לקדש את המלחמה על השונא עוד הלילה, בלווית הגחליליות נושאות הלפידים. מזוינים עקצי אשוחים, אלה הכידונים שלהם, החליטו לבוא על העכביש פתאום, בהסתערות בזק עזוזה ומדהימה. ריבה ענוגת גו וחמודת אברות עם עינים תכלכלות, אשר זה ימים רבים רבים אהבה אהבת דודים ובסתר לבה את המלך־הרווק, התגנבה מתחת כנפיה הסוככות של אמה ומיהרה לשדה הקרב, בגמרה בלבה להגן על מלכה ויהי מה: לחיי דרור או לדרור המות!

על פי המלך הגישו זחלילים שעירים גביעים מלאי עסיס פרחים לחַיות לב היוצאים לקרב, אשר הרימו את הכוסות לחיי עם הזבובים ונצחונם על האויב המשוקץ. זביבה, זה שם הנערה אמיצת הלב, התחבאה בסתר פרג־בר ומשם התבוננה בהכנות למלחמה, בלב פועם, בעינים לטושות ופקוחות לרווחה, ורקותיה הולמות כפטישים.

המלך נתן את האות, ואנשי צבאו התחילו להתקדם אל פני האויב, מלווים גחליליות משני העברים. העכביש־הקוסם ישן את שנתו העמוקה, כיאות לאחר סעודה שמנה, ובשנתו עיקם ועיוה את פרצופו המתועב כמתוך עוית של שמחה עזה וצוהלת, בחלמו כי השמיד את כל עם הזבובים והיתושים והחפושיות הקטנות וירש את ממלכתם. שוב הרים המלך את ידו ובפי החרגולים נישאו חצוצרות ארוכות, ויהי במשוך היובל ויעור העכביש השמן משנתו, תוך פיהוקים וגיהוקים גסים וממושכים; כי לא רצה המלך להתנפל עליו בשעה שהוא ישן. ברוח אמיצה ובכוח דרוך הסתער מלך הזבובים על האיש הנדהם, שעלתה חמתו עד למרום אפו השעיר. החרגולים תקעו מלהיבים עד להחרשת אזנים, הגחליליות שוטטו אנה ואנה, ואנשי חיל החלוץ באו בסופה, בטרטור כנפים, על מסכת קורי העכביש, הכו על ימין ועל שמאל והרסו את הרשת, לבלתי השאיר שריד של חוט, ועתה ירד עליו המלך בחרב נטושה, ואחריו הגבורים שבמחנהו. האויב שנראה קודם איום ומפליץ כל כך, נגלה פתאום בכל חולשתו. אמנם התפתל כנחש, התנודד מצד אל צד, ועשה כל מיני העויות להגן על עצמו בשצף קצף ובחמת אף רותחת ומפעפעת. אך לשוא עמלו. דמו ניתז כבר מפצעים רבים. אולם בהרגישו כי קרוב קצו התאושש, קפץ וניתר ממקומו במלוא כוחן של שוקיו הארוכות ותפש את צואר המלך במלקחיו הנחושים. וודאי היה סופו של המלך רע ומר, לולא אותה הנערה, – כמין יהודית בת מררי, שהתיזה את ראש הולופרנס והצילה על ידי כך את עמה ועירה – שהתפרצה ממחבואה וישר אל עין הכשף ותעקרה. מעשה זה של הנערה הגבורה הציל את המלך ממות מחפיר ואת ממלכתו מכליה. בו ברגע קפץ עליו המלך בכל כוחו, הכריעו תחתיו ויתקע את חרבו בלבו. מיד לאחר כך הפנה המלך את ראשו וראה לפניו להובת פנים ומבויישת את הנערה הגבורה. לראות ולהתאהב בה – היה מעשה של דקה. המלך לקחה בזרועותיו, חיבקה ונשקה. ואילו העכביש העריץ שכב מת, שפות וכפוש לעפר ארץ…

שוב כמקודם הריעה והתהודדה ארץ הזבובים מאלף אלפי זמירות ונגינות ותרועות גיל וחדווה, הפרחים נתנו ריחם מריבואות גביעי קטורת, ופניהם יפים כבכל הימים. גחליליות לאין ספור האירו כלפידים לטקס חתונתו המפוארת של המלך עם בחירת לבו, וכל הקרואים, תוך הטבת לב, פרצו בקריאות: יחי מלך הזבובים הטוב והמטיב לעולם! תחי לעולמי עד מלכת הזבובים אמיצת הרוח!

ואנו, קוראים חביבים, נשמח ונריע אתם ונאמר: אמן! וכסא העריצים ימוגר לעד!