היה היו פעם אחת דייג, אשתו ובנם הקטן, דן שמו. במרחק־מה מן הים עמדה לה בקתה קטנה ונאה, זו ביתם. בדד עמדה. בבית פנימה סדר ונקיון, ניכרת היתה יד נאמנה של עקרת־בית חרוצה. אורלוגין נושן, מעשה חרש עץ וברזל, ובו קוקיה מלאכותית משוררת, תקתק לו בנחת מעל לכותל המזרח, עציצי פרחים ניחוחים עמדו על אדן החלון, על המטות המסורבלות פרושות היו שמיכות צמר מגוונות ובארון עתיק־ימים שבפנה, ירושה יקרת ערך מאבי אבי המשפחה, הצטופפו ערוכות צורות גבס וחרסינה שונות, ספלים צבעוניים וכוסות מצוירות, קופסות מפותחות פיתוחי חותם ותמונות, מהן תמונות משפחה, ומהן תמונות נוף ועוד. היתה בין הקופסות אחת, שייכת כולה לדני הקטן, קופסת זמר, שהיתה מזמרת, מדי כוננוה, נגינות וזמירות מפליאות ביפין.

כרדת צללי הנשף על האדמה העיפה מחרבוני הקיץ ומחום היום, וכשהסעיר רוח הערב את גלי הים, היו שלשתם מתיישבים ברווחה על מושב הסלע אשר לפני הבית ומסיחים בעניני היום והמחר וכפעם בפעם היו שוקעים בזכרונות העבר, או שהיתה האם מעלה מלבה אגדות ומעשיות עתיקות ומספרתן לבנה יחידה. אף האב, אדם שתקן מטבעו, היה מקשיב ולפרקים נותן את חלקו בספורים: מעשים בספנים ויורדי אניות. כי לפנים, במולדתו הקודמת, אי־שם ביוון, היה הוא ספן בן ספנים. דן חיבב מאד את סיפורי אבא, ראה לפניו בחוש את הימים הרחבים ואת הארצות הרחוקות, מראות חופים ואיים, אשר נסכו עליו רוח עזה של געגועים ומאויים, גלויים וטמירים. הסיפורים הללו, של אביו ואמו גם יחד, נתרקמו בנפשו לשטיח רב תפארת, בעתרת תמונות וציורים, אשר יצאו מתוכו כחיות מדי התמסרו להן ברוב דמיונו.

אולם דן לא היה חולם בלבד, או רק שומע מעשיות. הוא היה שומע גם בקול הוריו לכל אשר צווהו: היה הולך מהלך כמה פרסאות לבית הספר שבעיירה הקרובה ושוקד שם על הלימודים, וכמו כן היה עוזר להוריו בשעות הפנאי, משתתף עמהם בטרדותיהם ועושה שליחויות שונות. יום אחד נתבשר בשורה, כי למחרת יפליג עם אביו בסירה למושבה שמעבר לים. דן שמח מאד לדבר נסיעה זו. כי תמיד, בלכתם שמה, קנה לו אבא משהו נאה, וכן נכונו לו שם חדשות מושכות עין ומשעשעות לב, כגון בתים גבוהים, רחובות שוקקים משאון אדם, חלונות ראווה וחפצים שונים.

אך הפעם – אהה לאידו! – נשבתה שמחתו, תקוותו נכזבה; כך גורלו של האדם עלי אדמות. הבוקר המקווה בא ועמו באו חום וקדחת, כאב בגרון ומיחוש בראש ומכאוב בלב, והמטה שעלה עליה אמש בריא ואיתן, מלא תקוות וששונות, לא ירד ממנה באותו היום ולא בימים שלאחריו. בלב מלא יגון יצא אבא לדרכו, אשר אצה לו מרוב ענינים דחופים שאין לדחותם, אך הבטח הבטיח בהפרדו להביא לבנו תשורה מיוחדת, שכמוה עינו לא חזתה מעולם. אמא ישבה על מטת בנה תכופות, התאמצה לנחמו בסיפורי מעשיות אשר אהב, בישלה לו מחית¹ תפוחים החביבה עליו יותר מכל המאכלים, אף הרבתה להגיש לפיו מיץ לימונים, וסופה של מחלתו שנפוגה ברובה ביום שובו של אבא. בשעות האחרונות שלאחר הצהרים הופיע הלה בפתח הבית, צרור גדול על שכמו וחבילה קטנה בידו. אבא שמח לראות את בנו שב לאיתנו, והצרור שהכביד עליו את משאו בדרך הילוכו משנה כובד, מחמת העצבות שהעיקה עליו בגלל מחלתו של בנו יחידו, צנח מעל שכמו בקלות יתירה מחדוות אושר על החלמתו. מיד ניגש אבא להתרת הצרור. והנה נגלו ובצבצו מתוכו מיני רכולה בשפע: קפה ותה וסוכר ושזיפים וצימוקים ועוד כהנה וכהנה.

במיוחד השפיע הקפה מחינו על דן, כי ריחו הניחוח שלזה שטף את החדר מלוא חללו ריח עדנים, החיש את מעוף המחשבות והמריץ את הולם הלב ומרוץ הדם. אחר בצבצו ויצאו אריגים מאריגים שונים, כי הנה הסתיו הגיע, והחורף ממשמש ובא. ורק לאחרונה ניגש האב, בפחות זריזות וכאילו בעצלתים לפתוח את החבילה הקטנה, להגדיל את הסקרנות ולהאדיר את ההפתעה, לאמר: את סקרנותו והפתעתו של דן, שלו נועדה החבילה. תחילה הופיעו פנקסון ועפרונון זעירים למופת ונאים להפליא. עיני דן גדלו ורווחו; אולם בחוש ניחושו ידוע ידע, כי לא זה העיקר. אחר כך נגלו אי־אלו צעצועי־נער חמדמדים, מרהיבי עין בצחצוחם ובמלאכת המחשבת שבהם. ובסוף – הנה היא, הרי היא ההפתעה לה הוחיל, לו נכונה: ספר עבה, רברב דפים ועתרתר תמונות, מגוונות, מהן היו שרועות על פני עמוד שלם, ומהם מכווצות כדי פנה זעירה שבראש העמוד או בסופו, בשפתו הימנית או השמאלית. הנער דפדף בספרו מפנים לאחור ומאחור לפנים: המון אגדות ושירים וסיפורי מסע והרפתקאות מכל חלקי התבל, מאסיה ומאפריקה, מאמריקה ומאוסטרליה, מפולינזיה ומשאר איי האוקינוסים. אך באמרי שזה היה הסוף, לא הייתי אלא טועה; כי אם אמנם היה זה העיקר, עטרת הגדולה, סוף התשורה לא היה: אחרי הספר באו ממתקים ומגדנות שונים ומשונים, בצורות אדם ובצורות בהמה ועוף. גם פירות מפירות שונים, ובתוכם אחד, שמשך את לבו של דן יותר אפילו מספר התמונות: אגוז־הודו, שחמחם ושעיר כביום הוולדו. מיד עלתה לעיני הילד מתהום הכיסופים הודו של מגילת אסתר ואחשורוש, הודו ומסתוריה, הודו ומשכיותיה, הודו והג’ונגל שלה, אריותיה ונמריה וברדלסיה….

לא יצאו ימים מועטים ודן קם ממשכבו בריא ושלם, ורק עכשו ערבהו לבו לעשות לעצמו את משאלת נפשו היוקדת, המתוקה בעינוייה: לפצח את האגוז האגדי, המופלא. אביו לימדהו, כיצד יבצע את מעשה הפיצוח. תחילה הסיר במליגה את השערות, אחר כך תחב את חוד האולר בעוביה של הקליפה, תחוב והעמק, ובלחיצה אחת פילחה לשנים. אחר שב ונעץ את להב האולר בבשר הפרי הנוקשה, ברוב זריזות וזהירות, אחת הנה ואחת הנה ועוד אחת, הוציא את הפלח בצורת משולש והניחו לפניו, ודרך המשולש החלול הציץ לתוך תוכו, ללבו ובטנו של הפרי; ריח חלב מתוק, רענן, צמחוני עלה בנחיריו. מיד הצמיד את פי הפרי אל פיו ושתה ושתה, גמא וגמא עד שגמאוהו כלו.

ויהי בכלותו לשתות – עוד טעם החלב על לשונו וריח החלב באפו – והנה נחמק הפרי מידו והתגלגל לתוך המים. דן רץ פסיעות אחדות, לראות מה יעשה לו. הגיע עד קצה הנהר, והנה לא אגוז שם, אלא סירה עם מין כניסה מלמעלה, והסירה עולה ויורדת, מתרוממת ומשתפלת עם הגלים העולים ויורדים, מתרוממים ומשתפלים. עוד הוא עומד ותוהה, עומד ומשתומם, והנה צץ רעיון בלבו: סירת אגוז זו ודאי שלוחה אליו לקחתו אתה למרחקים ומרחבים, אשר לקראתם נכסף ושש כל ימיו. ומכיון שנועדה בשבילו הריהו חייב ומחויב להכנס לתוכה, אין ברירה! והחלום שלו קרוב להתגשם. אלא שאין לה לסירה לא משוטים ולא הגה, לא תורן ומפרשים – לכך סירת־פלא היא ואל הקשות הרבה. ודן שלנו לא הרבה קושיות, הביט הבטה אחת ארוכה – ארוכה לאחוריו, אל פני ביתו וגבעתו, כאחד שנפרד מכל היקר לו לאורך ימים, הזיז עצמו זיז חטוף ונמרץ וקפץ אל פנים הסירה, רק ראשו נראה מתוכה. וכהרף עין נעלם ממבטיו מחוז נעוריו…

רגשות מעורבים התרוצצו בקרבו. געגועים אל הוריו, עצבון על עגמת־הנפש שהסב להם מזה, ורגשי אושר מרניני לב על המצאו יחידו בסירה הקלה מזה. הסירה כמרחפת החליקה על פני המים השוחקים, שהצהילו את רוחו והרקידו את דמו ריקודי גיל. על פניו חלפו במהירות מסחררת רוכסי הרים וגאיות, ערים ועיירות, וכנטות היום, עם חשיכה, יצאו מעל ראשו כוכבים לרבבות ושפכו את אורם, אור יקרות, על כל היקום כולו. וכצאת הירח לשוט בשחקים הגבוהים השפיל מבט עד לנבכי נבכיהם של המים האדירים השוטפים בנחת ובבטחה, כמו רצה לגלות את מצפוניהם, ויחד עם זה את מצפונו עצמו.

בחושו כרסום קל במקום קיבתו הביט דן בלי משים סביבותיו כאחד המבקש דבר במקום שהניחו, והנה נגלה לעיניו אקון² גדול, כמין קופה, אשר הציץ אליו מתחת לדרגש. הוא התכופף, שלח ידו אל הסל והוציא מתוכו מיני מאכלים ומשקים שונים, בהם השביע והרווה את נפשו הרעבה והצמאה.

בשחרו של יום אחד, עם עלות גלגל הפז של החמה מבעד פאתי המזרח נגעו קרניו הנוגהות בנוף פלא אשר לא ראו עיני דן מעודו. הלה נראה לו כמין אולם גבוה ורחב־ידים, אשר עמודיו אילנות מרקיעים. תקרתו תכלת השמים ורצפתו מרבדי דשאים מקסימים בנוֹים ובריחם. מה כמהה נפשו לרדת אל ארץ חמדה זו ולשבת בה ישיבת קבע. והנה אך חשוב חשב את מחשבתו, והסירה הפנתה את פניה אל עבר החוף הרומז, שטה בחפזה אל גדתו ונעצרה סמוך לה. דן לא שהה הרבה, קפץ מיד מתוך הסירה, ורגליו עומדות ביבשה.

על כפות תמרים רמים פורשי צל מתחת ישבו קופים גדולים וקטנים משקיפים על דן בסקרנות. למטה, מבינות לדשאים, הציצו אליו עיני נחשים קפואות בחוריהן; אך המחצית השניה של קליפת האגוז אשר בידו הצמידה אותם בכישופה אל מקומם. הוא עבר ביניהם כבין שרשי אילן נפתלים, והם לא נגעו בו. בטיולו אנה ואנה, לאורך ולרוחב, וברוותו עיניו ואזניו ונחירי אפיו בזיו ובחמדה ובנועם אשר מסביבו חש לפתע עיפות מתוקה בכל אברי גופו. דן תר לו מקום דשא דשן, גבנוני, צנח לרגלי דקל שב ועב־גזע, ומיד קפצה עליו תרדמה עמוקה. לאחר שינה של שעות הרגיש פתאום משהו עקשני נח על פניו ואינו זז משם; פקח את עיניו וראה סנאי מביט אליו מלמעלה במין רוך של תחנונים. דן רמז לו באצבעו ומיד דילג הסנאי מעל האילן, ישב על ידו והתרפק אליו מעורר חמדה וחמלה. והנה פגעה באזניו אי משם שאגת לביא. אחת ועוד אחת, ולא יספה; מחצית הקליפה שבידו הניסתו. כשהשמיע הלביא את שאגותיו הרגיש דן את חלקת עורו של הסנאי מחליקה על פניו בחום ובחרדה. ובהסבו את פניו ללטף את החַיוֹנת ולנחמה, והנה לא סנאי לפניו, כי אם נערה רכה וצעירה, כולה רֹעַן³ ועדנה ושמלת ורדים לעורה הורוד. פתחה הנערה את פיה ותאמר:

“חן־חן לך, נערי חמודי וגואלי. אמי המלכה מריבה היתה בינה ובין מכשפה רעה וזֵדונית, אשר מאנתי להנשא לבנה הנוכל. הלכה המכשפה והפכה אותי לסנאי והגלתה לארץ מרחקים זו, רחוקה מאדם ומישוב. ועתה, בכוח תומתך ובכוח קליפת האגוז, החזרת את גלגולי לקדמתו, והריני שוב מה שהייתי”. ויפלו איש על צוארי רעותה, חיבקו ונשקו זה לזו, וצחקו ובכו חליפות מרוב עושר וגיל. וישאלה דן: “הגידי לי, יפתי, את שמך ואדעה.” – “לִיָנָה שמי – ענתה הנערה –, ואתה מה שמֶך?” – “שמי דן. אך אבוי מה גדולה את, ואני מה קטֹנתי”. – “קטון? חה – חה – חה! כמה מצחיק אתה! ואולי אך לצון אתה חומד לך; הן גדול אתה ממני גם בקומה, גם בשנים?” – “האני לצון אחמוד? אדרבה, את עושה צחוק לי. וכי לא אזכורה, כמה הייתי בעזבי את ביתי: בן עשר! ומאז עברו רק עשרה ימים. צאי וחשבי, בן כמה אני כעת. ואולם את, כבת שמונה־עשרה נדמית בעיני. ובכן אפוא, מי חומד לו לצון, אני או את?” – “הוֹ־הוֹ, קְטַנּי! אמנם יצאתי וחשבתי, והנה מה שמצאתי, טפשוני שכמותך: לא אני מתלוצצת ולא אתה מלעיג, אלא, פשוט, טועה הנך.” – “טועה כיצד?” – “פשיטא, עשרת הימים שלך עשר שנים הן. עשר שנים היית שט ודואה על פני המים ויהיו בעיניך כעשרה ימים. צא וחשוב, בן כמה אתה כיום?” – “האומנם? עשר שנים נעדרתי מביתי ומהורי היקרים ואנוכי לא ידעתי”? – צעק דן וקפץ ממקום מושבו – “התאמרי להתל בי” כפוית טובה!" “בררר, מה גַסּוֹן אתה! – צחקה הנערה – “הבה ונעמדה יחד, כתף אל כתף, ונראה מי גדול ממי?” – אכן – התנצל דן והסמיק – צדקת. ובכן, בן עשרים אנכי כיום, ואמנם עשר שנים נדדתי מביתי וממקום מולדתי. אכן נעימים היו ימי נדודי ולא אנחם עליהם, אולם הורי, הורי! מה היה להם? צער ורוגז אכלם ביום ונדודי שֵנה כִּלום בלילה, ועתה מי יודע היכן הם? העודם חיים?” – לִיָנה עמדה לנִכחו נבוכה, עטופת צער ויגון, כי לא ידעה מענה ובמה לנחמו. – “התדע – אמרה – מהרה ונעלה בסירה ונלכה אל אמי הורתי; נבונת־נחוש היא ובטח תגלה לך את דבר שלומם והמצאם.” היא כלתה לדבר ודן חיבקה בזרועותיו באהבה ובתודה ומְשָכָה אחריו אל תוך הסירה. זו נישאה ביעף על פני הגלים, ולא עברו רגעים ותביאם אל חוף תלול, הם נושאים את עיניהם והנה על כֵּף־סלע מלמעלה ראו דמות אשה פורשת כפיה אליהם וקוראת בקול: “לִיָנה בתי, סוף־סוף”. דן ולינה טיפסו ועלו מהר במעלה הגבעה, ובן־רגע נפלו האם והבת אשה על צוארי רעותה, ועוד שעה ארוכה נשמעה בכיה חרישית מעורבת צחוק ועליזות. אף דן בכה ועלס אתן חליפות. “אמא – מלמלה לינה – מה דַלו פניך? ואנא הגידי נא, מדוע שמלתך עליך בלה? הן בעזבי אותך מלכה היית, הון ונכסים רבים לך, ואת מתגוררת בארמון יפה, נהדר ומפואר. ועתה מה?” שעה קלה לא ענתה אם לינה, רק הביטה אל בתה ברוב רחמים, אחר פתחה את פיה ותען נוגות: "אמנם מלכה הייתי, הון ונכסים רבים היו לי, בארמון גדול ויפה גרתי. אך כל זה היה בתי. היה – ואיננו. עור בעד עור, אמר אל ה' השטן המסיתו באיוב לבלעו, וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו – ואני כל אשר לי נתתי בעד נפשך, בתי, ובעד אושר חייך. לא ישבו עושר ואושר בדף אחד. זה רצון הגורל. ובעבור תשובי ותתגלגלי מחיה לאדם ותמצאי את בחיר לבך, נטל עלי להפרד מכל מחמד גשמי⁴, ועתה אנחנו – עירום ועריה, אין כל. ותוסף הבת לבכות עוד על צוארי אמה, ואמה בכתה עמה. כאן התערב דן, פתח פיהו בנועם ויאמר: “אל נא, יקירותי, תנינה נוחם ללבכן והפוגה לדמעותיכן. אל דאגה ומרי שֹיח! הנה גדלתי וחזקתי, וכוחי אתי לעבוד ולעמול, כי בן אדם לעמל יולד; וכי יעבוד ביושר ובאמונה, יראה ברכה בעמלו. הלא כן כתוב: יגיע כפיך כי תוכל אַשריך וטוב לך. אקחה נא אתכן אל אבי ואל אמי, אתם נעבוד ונחיה יחד וטוב לנו ולבנינו אחרינו.” הנשים הודו לו על תנחומי פיו, אשר יצאו מלב ונאמרו בתום־לבב ויחדיו עלו אל הסירה, וכעבור שעות מועטות הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, אל ביתו של דן.

לא אוגיע אתכם, קוראי החביבים, בתאור הפגישה ובסיפור המעשים שאחרי הפגישה, ודאי תחושו בבשרכם ובעצמכם, מה רבה השמחה במעון הדייגים אחרי שיבת בנם יחידם, ומה גדל ששונם בראותם על ידו כלה נאה וחסודה ואתה אמא רבת חן ושכל טוב. אך למותר לתנות לפניכם את רוב תפארתו של יום הכלולות, בו נכנסו דן ולינה לחופה ולמזל טוב, לחיי עמל מאושרים ומבורכים.