חוה הקטנה אהבה מאוד את תכול הרקיע ואת זוהר החמה ואת צילי העלים הרוקדים, לנגינתו של רוח היום, לרגלי העצים או על גבי גדרות וכתלי בתים. אולם אהבה יתירה נודעה ממנה לאַיֶלת הערב (זהרי החמה האדומים עם שקיעתה) בשעה שהיתה יורדת מן השמים ומציפה בנהרת אודם את כל פני האפק קֵדמָה ונחה על ההרים ועל הגאיות, על דשאים ואילנות; ולכסף המאָדָם של אגן הסהר, שיצא להקפתו השלֵוָה מבעוד ערב ובעוד גן פרחי התכלת אשר בשמים יבריק את עיני הנבטים למעלה; בשעה שכיפת הרקיע התעטפה, הלוך והתעטף, בטלית שחרחורת ושיפולי הטלית צנחו מעל כתפיה וירדו, תחילה דרגה־דרגה, ואחר כך חיש־חיש, לארץ שמתחת. דמתה הארץ לאוהל־קודש, שראשו כיפה שחורה כחלחלת וצלעותיו יריעה שחורה־שחורה. מיד עם צניחת שולי היריעה קמו הכוכבים, מלאכים־תינוקות, אחד אחד ממשכבם השְמֵימִי, שפשפו מעיניהם את שרידי התנומה וּפְקָחון לרווחה, והביטו בסקרנות ילדותית על האדמה, כדרך שהיתה קָט־חוה מציצה אליהם, והברק הטהור שיצא מתוך עיניהם האיר לדרי מטה.
חוה היתה מְשיחה לכוכבים חֲבֵרֶיה את כל לבה המלא על גדותיו. היתה מספרת להם על בובותיה וצעצועיה והיתה מונה לפניהם אחת אחת את מידותיו וגבורותיו של כל דבר־חפץ אשר לה; עֹל בית־הספר שלא מזמן התחילה לבקר בו, על חבריה ומוריה, על המשחקים השונים וביחוד על משחק כדור־היד; על חתלתולה הנחמד, זה מחמד עינה. שמדי התעללה בו יתר על המידה היה אץ אל כרעי השלחן, מזדקף על כפותיו האחוריות ומשחיז את צפרניו להראותה את כוחו וגבורתו; על חמורים וגמלים וכלבלבים. ידעה אפילו לספר על קיפוד שמְצָאָתוּ מקופל לתוכו בצד הדרך כשמחטיו זקורים כלפי מעלה, כאומר: “אוי ואבוי למי שיהין לנגוע בי. מיד אנַקּבו ככברה”, ועל עוד דברים נאים ומענינים. אף אלה השיבו לה אמריהם על הנעשה למעלה בשמים, על השמש והירח, ועל כוכבי־השבט, על כסא הכבוד ומלאכי עליון, אראלי קודש, היושבים ראשונה במלכות השמים, על כרובים ושרפים ושדים וליליות, על ירושלים של מעלה וגן עדן של מעלה, על שור־הבר ולויתן השחוט והאור הגנוז, שמורים כולם מששת ימי בראשית לצדיקים לעתיד לבוא, ועוד סיפורים מסיפורים שונים מצודדי לֵב ומרחיבי עין.
אביה של חוה היה משמש מורה פרטי באחת ממושבות הדרום, לא רחוק מתל־אביב. עבודתו היתה בעיקר בערב, ואמה היתה לוקחת אותה מדי ערב בערבו לצאת לקראת אבא השב משיעורו האחרון. אמנם זמן זה של היום הוא זמן שינה לילדים קטנים, אולם חוה לא רצתה בשום אופן לוותר על טיול לֵילִי זה; לדבריה מתקה עליה השינה ביותר אחרי הטיול. לרוב היתה שעת הלימודים האחרונה באחד מבתיה הקיצוניים של השכונה מזרחה. לפני הבית השתרע לו גל אבני חצץ, שנראה רובץ כאן עוד מימי קדם כמין חיה־מפלצת ומאחריו שכב דומם בול עץ ישיש, אוכף ומעיק בכל עמימות כבדו על האם־האדמה. עליו היו יושבות ומחכות עד שובו של אבא מבית התלמיד. “ובכן, אמא סַפֵּרי!” – פקדה חוה כרגיל. – “מה אספר לך, תינוקתי? – הבה ספרי לי על… על… על נפיל־הכוכב.” – “על נפיל־הכוכב?” – שאלה אמא בתמיה מעושה לנסותה. – “כן, על נפיל־הכוכב. הלא זה כבר הבטחת לי לספר עליו!” – אה כן, אני זוכרת. אבל הסיפור על אודותיו הוא באמת קטן־קטן, כזרת ממש." – לא איכפת, יהא קטן. בין כה וכה גדול לא תספיקי עד צאתו של אבא."
– “ובכן שמעי, חַוָתִי. בברוא אלהים את השמים ואת הארץ וכל צבאם וצווה: והיו למאורות ברקיע השמים, היה אחד שסרח2 וסרב להאיר על הארץ, באמרו: ארץ זו שעתידה להתמרד עליך על כל יושביה מימי אנוש ואילך עד דור המבול, שעתידה להוציא מתוכה את אדם וחוה החטאים ואת הנחש הרשע ואת קין רוצח אחיו, ארץ זו שאתה עתיד לקללה ולמחות כל חי מעל פניה – ההיא ראויה שאשפוך אור עליה? לא יקום ולא יהיה! אמר לו הקב”ה: ‘חצוף, מרה אתה מטיל בי?! טול קורה מבין עיניך! עד שאתה מטיל דופי באדמה, ראה את מעשיך. מכאן ואילך ידי מסולקות ממך, בן־מרי. נטל הקב“ה וזרקו מרחק ארבע מאות פרסה וניפצו לרסיסים. עופפו הרסיסים בחלל העולם, רסיס לעברו. טס כל רסיס ורסיס מכוכב אל כוכב והתחנן שיעמסהו עליו. אמרו הכוכבים: ‘מי שתפס את הארץ אחותנו בשעת צערה לא ימצא חן וחסד לפנינו’. עלו הרסיסים לפני כסא הכבוד, בכו והתחננו ובקשו רחמים על עצמם. עמד המלאך רחמיאל ואמר לפני הקב”ה: "המרחם על הבריות לא ידע רחם? ברייה שבראת לתיקונה ולתיקון העולם תעלה בתוהו? נכמרו רחמיו, כביכול, נמלך בדעתו ואמר: "אני גוזר ומקיים, אין מלך משיב את דברו. אותו כוכב שוב אינו יכול לחזור לתיקונו שתיקנתי לו קודם שסרח. אלא מה אעשה לו? אני גוזר שיהא כל כוכב טוען רסיס מרסיסיו; ולכשיפול הרסיס מגלגל הכוכב המסתובב ויראהו אדם בנפילתו ויביע משאלה, בו ברגע משאלתו תקום, ויהא זה תיקונו של אותו רסיס’. – וכך הווה, חותי. מאז בנפול רסיס כזה מכוכבו יאמר האדם רואהו: “כוכב נפל”, וכי ישאל באותה שעה משאלה ממשאלות לבו, מיד היא מתקיימת. כך, בתי, זה סיפור מעשה “נפיל־הכוכב”… והרי גם אבא פה".
מן ההוא3 והלאה היתה חוה הפעוטה יושבת או מתהלכת בערבים שעות שלמות בחוץ ומתבוננת בשמים האפלים ובצבאותיהם הנוהגים לראות ב“כוכב נופל”, וכל הזמן היתה משננת לה בלבה את המשאלה שתשאל. אך כל מה ששקדה על הדבר לא עלה בידה, כי מדי נפול רסיס אור מן השמים, שזנב מאיר לו כלשָָביט, הוסטה –מעשה שטן – בו ברגע דעתה ממנו, או שנתבלבלה ולא ידעה מה לשאול. עד… עד שחדלה להאמין בו: כאשר חדלה להאמין בכל ספור־אגדה ששמעה והיתה אומרת לאמה מתוך טינה: “חדלי, איני מאמינה בסיפור־הבדים שלך”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות