הירקות אצל הירקן הבהיקו. הנשים בחנות סיפרו זו לזו רשמים. הכביש המה ממכוניות. מאחורי הבית היה אדון מקס כפוף על משורו, תנועע לקצב הניגונים מבית־הכנסת הסמוך. רק קומץ הזקנים על הספסל שברחוב לא נע.
מן החלון המסורג נשקף רואה־החשבון הצעיר, רציני וממושקף, בודק ניירותיו בקפידה.
ממול, במרפסת, נראתה האחות הבכורה עוזרת לאחיה הקטנים ללבוש את בגדיהם. אך מתחת לגג, מעֵבר למסדרון הריק למחצה, הארוך, ריצדה השמש בדממה; ודרך התריס, שכיסה בקושי את החלון, שלחה קרניה לחדר שאת מרביתו תפסה המיטה הזוגית, הגדולה.
היא ישבה על המיטה, השמיכה מופשלת, ורגליה מנסות להגיע ארצה.
– עכשיו צריך להתלבש! – חשבה.
היא הורידה בכבדות את הרגל הימנית, מנסה, ללא הצלחה, ליישר את הרגל השנייה. ריח של חדר־לא־מאוורר, ריח של שתן או זיעה עמד באוויר. ריח של זמן רב שחלף, אולי ריח של זיקנה.
בפיג’מה המנוקדת, שערה הלבן פרוע, בהתה בחדר הגדול.
– הארון, בו תלויים ומקופלים בגדיה, מעשה ידי בתה, הבאה יום־יום לסדר את הבגדים ולהשמיע באוזניה טענות:
– “למה את לא מתהלכת קצת?”… ו“למה את אוכלת המיטה?”…
– השטיח הדהוי, מוכתם בתה ובקפה, הנוזלים מן הכוס הרועדת בידה, כשהיא רוצה לקרבה לפיה.
– ותמונות־הפרחים שציירה חברתה (אי קראו לה?).
עיניה התעכבו על התנור החם.
– הה! – שאפה בהנאה את האוויר החם, מושיטה קדימה את אצבעותיה הכפופות, לקלוט את החום.
לפתע נזכרה: להתלבש!…
– נעלי הבית על השטיח; היא הצליחה למשוך מעליה את מכנסי־הפיג’מה וניגלו קרסוליה הרחבים ומפלי רגליה השמנות.
גם החולצה הוסרה ומבעד לבד הצהוב המבריק של ה“קומבינזון”, המעוטר ב“דנטל”, בצבצו זוג שדיים, שהיו פעם עגולים ומלאים, ונתלו עתה, נפולים, על בטנה. אצבעותיה מיששו את החולצה הסרוגה, מחפשות את פתח הראש.
ידיה הכירו היטב את תחושת מישוש הצמר או הבד. ימים רבים היתה יוצאת בראש חברותיה ומכרותיה אל חנויות האריגים והצמר, אשר ברחוב הים, בוחרת למענן את מיטב הבדים, מתאימה להן רקמות ועדיים.
שרוולי החולצה הסתבכו בשערותיה ובכתפיות ה“קומבינזון”, והיא נזקקה ללא מעט זמן ומאמץ, כדי לסיים את לבישת החולצה (חזייה הפסיקה ללבוש זה מכבר).
הגיע תור החצאית. ישרה ומתוחה, הונחה החצאית על־ידי בתה על כיסא, במרחק־מה.
זרועותיה לא הגיעו לכיסא והיא החליטה להשאיר אותה לסוף. רגליה הציקו לה.
– כן, גם עכשיו, כשאיננה נושאת סלים כבדים, עדיין מציקות לה הרגליים. תחושת הקור העבירה דקירה ברגלה.
היא התכופפה מעט, הרימה את גרב הצמר־העבה שליד נעלי הבית, והחלה לגרוב אותו.
– אני לא צריכה להיות פה ככה! – עבר שבריר של מחשבה במוחה, ומיד התערפלו הדברים:
– זה הכל “הם”, “הם” אשמים! – חזרה ואמרה לעצמה; לא יודעת בבירור מי זה “הם”, אך מעל לכל ספק חשה, כי מישהו מקפח אותה כל הזמן.
היא אחזה בגרב החום, מותחת אותו יותר ויותר מעל לברכה הימנית, כשתמונות מטושטשות עולות נגד עיניה:
– “הם”…
אולי היו אלה הוריה, ובמיוחד אִמה, שמנעו ממנה, בתור ילדה, לנסוע לדודים העשירים שבכרך? הו, איך היו חייה שונים אילו נסעה להתגורר
עִמם!…
ואולי “הם” הן אחיותיה הצעירות, שפעם אחר פעם לקחו ממנה את הבחורים הנאים והמשכילים שבאו אל ביתם?…
היא הרפתה מן הגרב שעל ברכה, מחפשת את הגרב השני.
– יש עוד גרב בחדר! – בדקה מתחת למיטה ומאחורי נעלי־הבית. אני יודעת שיש פה עוד גרב!…
כתפה כאבה לה.
היא נטלה את הצעיף הירקרק, השזור בחוטים אדומים, ועטפה בו את כתפה. הקור חזר לְבִּרְכָּה. היא העבירה את הצעיף לברכיה, מנסה להיזכר מה היה הדבר אשר ביקשה קודם לכן ולא מצאה, אך בשום פנים ואופן לא יכלה להיזכר. עיניה נדדו אל ארון־הלילה הקטן, שעליו היו מונחים ספרי־לימוד ישנים, שעליהם שמרה מכל משמר.
– צריכים כל יום לקרוא! – שיננה לעצמה, לקרוא ולכתוב מלים!… – היא הושיטה ידה אל הפנקס, בו היו משורבטות אותיות עקומות, מעשה ידיה. – לרשום כל מלה! – לחשה – זה מחזק את הזיכרון!…
היא פתחה את המילון הירוק, העבה.
– זה צרפתית… וזה – הניחה כף ידה על הכחול – עברית… ושלא לשכוח את הוורוד הקרוע– האנגלי…
"צריכים לחפש כל מלה במילון, בכל המילונים!… בשביל… בשביל להיות (להיות מה?)…
– אלא שהמילונים נעשים כבדים מיום ליום; והאותיות שלהם יותר קטנות…
– מי עשוה לה את זה? – הלא המילונים האלה הם שלה, מלפני שנים… אז מי נוגע בהם? אולי… כשהיא ישנה?…
מבטה נפל על כפות רגליה, האחת גרובה, חמה, והשנייה יחפה וקפואה. היא שפשפה מכנית את הרגל הקרה, כשהרעיון שמחשהו פוגע לה במילונים עדיין מנקר בראשה.
כשהתחילה הרגל להתחמם מן השפשוף התבהר כלשהו מבטה.
– הגרב! – נזכרה בשמחה – אני מחפשת את הגרב השני! כעס חזר והציף אותה: איפה הגרב?…
– הכל נעלם לה!…
היו לה כל־כך הרבה ספרים, והם אינם. היו הרבה בגדים בארון, כעת יש רק מעט! היו המון רהיטים בבית. היתה כוננית עם כלים יפים, היה שולחן זכוכית ב“הול”… מישהו הוציא אותם…
עצב גאה בה:
גם חברות וידידים היו לה: ושכנות, שנכנסו מהמרפסת, וצחקו ונתנו לטעום בישולים…
פתאום אין איש. ועכשיו אין גרב…
פיה התכווץ כעומדת לבכות.
– לא!… היא תראה “להם”!… היא תגיע לגרב!
נחושה כולה הרימה את השמיכה הכבדה, מניחה הצידה את הצעיף, דוחפת את הסדין, נוברת במצעים.
ריח אוכל טעים עלה לפתע.
– מן השכנים?…או שמא נכנסה הבת והיא מחממת את המרק בישלה לה בביתה?
– רגע, מתי היא בישלה לאחרונה?… מתי העלתה אש?…
– אש! – נבהלה – הגז דלק קודם!… כן, היא בטוחה שהגז היה פתוח קודם… גז דולק צריך לכבות… גז דולק מוכרחים לכבות…
הריח גבר, והיא בלעה את הרוק שעלה בפיה, בתאווה:
אלמלי תפוחי־האדמה הרכים והמרק הריחני שבתה מביאה לה כל יום – לא היתה נותנת לה לעבור את סף ביתה…
– בשביל מה אני צריכה אותה?… היא לא צריכה אף אחד!… היא קוראת… כותבת בפנקס… מחפשת במילון!…
אבל הטעם הטוב של האוכל וההרגשה החמה בבטן – נזכרה – שביל זה כדאי לסבול אפילו את ההערות של הבת…
ידיה המשיכו לחטט ולנבור במצעים ושלפו לפתע משהו ארוך, גמיש בצבע חום.
הקמטים סביב פיה התיישרו. העוויה דמויית חיוך החלה להתפשט על פניה:
כל הכעס שבלבה הפך לרגש שקט ומתוק; שמחה הציפה אותה:
– הגרב!… היא מצאה את הגרב השני!
– כעת לא יצליח איש להסתיר מפניה דברים!… – חשבה בהרגשת ניצחון – היא מצאה את הגרב, לבד!…
ללא עזרת הבת שלה, שכל הזמן “בודקת” אותה… וללא אבא ואמא שלה (איפה הם?… למה לא רואים אותם כל הזמן?)… וגם ללא האחיות הקטנות שלה שרק מפריעות לה, כל הזמן, להכין שיעורים למחר (ואיפה הן?… פה יש רק מיטה אחת… אז איפה הן בלילה?)…
היא התחילה לגרוב את הגרב השני, אך לא הצליחה כיוון שהגב לא איפשר לה להתכופף…
– אחר כך – חשבה. נושפת ונושמת שקעה עמוק בתוך הכר, כשהיא מחזיקה בגרב; בעיניה הניצחון, אך פיה עוד פתוח בשאלה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.