מכנסים קצרים, גופיה, סנדלים.
שני חברים. ילדים.
האחד גבוה, מאזין, מקשיב בשקט; כמו משחיל את נטפי החוכמה למחרוזת פאר לצווארו.
השני נע וזע. אינו יודע מנוחה.
סקרן. “שאלן”. ולא מסתפק במענה אחד.
תמיד חוקר. תמיד חופר.
רוצה לדעת עוד!…
שני ילדים. חברים.
– “מתווכחים כל הזמן?”
– “אכן, כן!… אבל – חברים!”
יחד משחקים בחצר.
יחד הולכים הביתה.
יחד באים לבית־הספר.
יחד מכינים שיעורים.
עוד כשהיו קטנים, היו השניים מרבים להשמיע קולם בשיעור.
הגבוה גילה בקיאות, השיב לשאלות. תורה סדורה.
הנמוך הציג קושיות, תמיהות. העלה ספקות.
אלמלי שאל האחד – לא היה רעהו משיב.
אלמלי הקשה האחד – לא היה השני מחפש מענה בספרים.
עברו שנים. השניים גדלו, בגרו.
הגבוה החל לכתוב. מקבץ ומביא משל אחרים, מופיע בכמה כתבי־עת. לאורם של אורות ניאון בהירים השמיע אמרות נדושות וקצר תשבחות.
לא הרקיע שחקים. לא צלל לנבכים. צעד לאט ובביטחה.
בשיכון־המרצים החדש לא היה כביתו: גג רחב־ידיים, לקבלות־פנים; גן מטופח…
השני המשיך לחפור ולתמוה, לגשש ולחפש, מנסה להגיע לפיסגה, – וחוזר ונופל מחדש.
הוא עורר עניין בחוגים הגבוהים בהצעותיו וברעיונותיו המבריקים.
במטבחו הקטן, בדירתו השכורה, שירטט ומחק, הדפיס ועירער, עד שקרס תחת ספקותיו.
בוקר אחד, נפגשו השניים ברחוב.
– מה איתך? – שאל הנמוך.
– כותב – השיב הגבוה, בעיתון. ואתה?
– אני מתכנן… ממציא… – השיב הנמוך, מנסה לשוות לדבריו ביטחון.
הגבוה התבונן בידידו. נעליו המרופטות ולבושו הדל סיפרו יותר מפיו המתהלל.
אש הזכרונות התלקחה, והגבוה פתאום נזכר:
פעם, כילד, הוא הכריז בשיעור ‘מולדת’: “אחרי ברק ת–מיד יש רעם!”…
ואילו חברו ה’שאלן' ערער: “רק אתמול ראיתי ברק ולא היה רעם!”…
זה אומר “כתוב בספר!”… וזה נשבע “אתמול לא היה!”…
הפכו הדעות לצעקות. רצו הילדים אל המורה; וזו, באה, שמעה ופסקה:
– יש רעם אחרי הברק, אבל לא תמיד שומעים אותו!…
ה“זוכה” חייך, וה“ידען” הוריד ראשו.
הגבוה התנער, מנסה לשכוח את מרי העבר, ותמונה נוספת צפה בו:
קיץ. על שפת הים. הילדים, בבגדי־ים, רוחצים, בונים בחול. והשמש לוהטת גבוהה־גבוהה בשמיים.
– “השמש היא כוכב שמסתובב על צירו בדיוק כמו כדור־הארץ!” התהלל הידען – “ופעם חשבו שכדור־הארץ הוא החשוב, עד שמדען אחד בשם גלילאו מצא שמערכת־השמש היא המרכז”.
– “קופרניקוס!” תיקן השאלן, כשהוא ממלא במים את התעלות שחפר.
הלכו הביתה בלי לדבר. בבית פתח כל אחד ספרים ונמצא שהגבוה טעה…
אך הנורא מכל היה כשישבו בקן התנועה, ערב בחינות הבגרות, והתווכחו על שירה. כל הבנות היו שם. הגבוה, שכדרכו רצה מאד למצוא חן, ציטט בידענות את שירה של רחל על האביב המפייס את הקדרות שבלב:
– “לא יוכל האדם באבלו התעקש על פרחו שכמש בסתיו האכזר, אם אביב מפייסו ומגיש לו זר פרחים מול חלונו ממש!” – ציטט ברגש, גאה על זכרונו.
אחר פיתח תיאוריה שלמה על התפוח, הנזכר בגן־עדן ובשיר השירים, ועליו מדברת כאן גם המשוררת רחל.
– “זה יכול להיות יפה” – העיר הנמוך, בלגלוג קל, “אלא שאין זה מדויק: השיר של רחל מדבר דווקא על אגס!”
– “אגס?” – רגז הגבוה, “פרי כל־כך פרוזאי?”
– “אפשר לקחת את הספר ולראות!” אמרה היפה, בעלת הצמות; וכבר נשאה רגליים קלות לפינת הספרים שבקצה הקן, שלפה את הספר, דפדפה בו…
אחרי מספר שניות, בישרה: “זה באמת על עץ אגס!”
ירחים צרבה הבושה את לב הגבוה והוא נשבע לזכור זאת שנים לחברו.
אך עתה, ממרום מצבו הכלכלי וממרום תפקידיו בעיתון, שלח מבט אל חברו, שהדלות ניכרה בו, ולבו נכמר:
– מתפנה אצלנו מקום במדור – לספרות!… – אמר – אני יכול לסדר לך… אולי סקירה של ספרים… כהתחלה?
הנמוך הרים מבטו.
איש גבוה זה העומד לפני הגיע למה שהגיע רק בגלל חריפותו שלו…
השאלות שהוא שאל היו המדרגות שעליהן טיפס אדם זה אל התהילה… הלוא זה לא הסתקרן מעודו!…
רק בלע שורות וקלט דפים, – וכל מה שידע היה לפלטם במרום ובזמן הנכון!…
ועכשיו, מה שמציע לו זה, הוא לרווֹת צְמאוֹ במים שהוא עצמו התיז?
– לא, תודה! – השיב – די לי בעבודתי!…
לחצו ידים, נפרדו, ופסעו איש לדרכו, כששניהם נסערים.
האחד יודע, כי לא ימיר גם פסיק משאלותיו בעשרות ציטוטים של חברו. והשני, מתבונן אחריו, בולע תבוסתו; ויודע גם הפעם, כתמיד, ניצח איש סימן־השאלה והספק.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.