מה היה המיוחד שבו?

מה היה הכוח שסייע לו להצטיין ולכבוש, להסעיר ולהכניע?

הוא לא היה פיקח מרעיו. גם לא היחיד בצוות שהתאים לדרישות התפקיד.

הוא ידע להיות חייכן וזועף, או רך ונוקשה; הכל לפי הצורך. הוא ידע להיות מתחנחן או מטיל שררה, ככל חבריו לצוות.

ואולם הסוד שבו היה היכולת לעבור מ“דמות” אל “דמות”, כשהוא טורק את ה“דלת” שביניהן, כאילו לעולם לא תיפתח שנית!

הנה רכן על צוואר עלמה, רך ושופע חום, וכבר הוא במכונית, טס בשׁבילי המחנה, זורק פקודות ומנוכר…

זה עתה נזף בחניכיו, שפתיו כעוסות, פניו חמורות; אך גור־כלבלב הנאבק “לטרוף” איצטרובל, מעלה על פניו שחוק־ נעורים…

היה בו משהו קר, מנוכר, זר לכל רגשנות או חמלה. לכן לא חש מעולם במכאובי ה“מעבר” או בקשיי ה“חריגה” ממצב למצב.

כעסו על פיקודיו היה פג כליל, בעת שחייך לעלמתו, וחיבתו אליה היתה נשכחת ותמה, בעת שפיקד על המסדר, כאילו ה“שער” שבין רגשותיו היה אטום וחד־כיווני.

לחוסר זיקה זה, אל כל “הווה” בהפכו ל“עבר”, היה חייב את כל “הישגיו”:

– “פַּצָץ!” – אמרו החיילות שהתנופפו סביבו כנוצות צבעוניות בזנב הטווס.

– “אחלה” גבר ו“אחלה” קצין! – נהמו פיקודיו בקול גברי.

– זה בן! – התגאה אביו.

הדרגות על כתפיו הבריקו תמיד; כן הבהיקו נעליו, מצוחצחות; זיפי שפמו הזדקרו בגאון כשקבוצת חיילות צעירות נתקלה ב“טעות” בגופו…

ורק ברגעי האמת של ה“לבד”, בהאזינו לעצמו:

– צדקו האומרים: “הוא המצוין בקצינים!” – חשב.

– דיברו נכוחה הקובעים: “הוא המושך בגברים!” הרהר.

– ורק נפשו ולבו התייפחו: “אך הוא הגלמוד באנשים!”