כשאני שומעת את המלים “הימאי שלי”, בשבילי זה: אלי!… אלי, גבה־הקומה, מסולסל השיער, עם המבט למרחקים.
יחד הפלגנו, בשמי הילדות, על גלי הדמיון…
היינו מתחבאים, עם ערב, בארגזים הגדולים של מוסה הירקן; השמש היתה צונחת מטה, והחלומות היו מתחילים לעלות:
אנו מלחים, החוקרים איים; בני־מלך הנאבקים בפראים; אנו מפענחים מפות סודיות, של אוצרות ומטמונים…
ואולם תמיד היה אלי החזק והיודע, ואני מאחור:
אם היה מלך, הייתי נערו האהוב; אם הי קוסם הייתי עוזרו הנאמן: הוא קברניט ואני איש־צוות… אבל תמיד הוא הראש ואני מאחוריו…
חלפו שנים. אלי עלה על אחת מאותן ספינות שאין יודע אנה הן שטות או מתי הן שבות, והייתי שומעת מפעם לפעם:
– אלי בהודו המזרחית! קפץ מג’מייקה!…
והיו השמות הזרים מתמזגים באוזני עם חלומות ילדוּת וקריאות האמהות בין־ערביים, וריחות – מושק,– ענבר פלפל וקינמון – מתאבכים בגעגועי…
בוקר אחד – כעוסה, זעופה, פסעתי ברחוב. זה לי מקום־עבודתי השלישי, שממנו פוטרתי; והמרירות חרצה בי חריציה:
אני בעשור השישי לחיי ועדיין מחפשת ומבקשת – את העתיד? את עצמי? את הבהירות המוחלטת של החיים?
שערי האפיר ואני עדין בין גלים…
איך, פעם נשמעה המציאות כולה לשרביטי, ואני והילדים בשכונה, ואלי בראשם, היינו הופכים במחי־עפעף לשבט פראים אדומים אוכלי אדם; ואחרי שניה – למלחי הצי המלכותי הממהרים להציל את העולם מפשעיו?
ועתה, הכל שפוף, הכל כפוף, כקומתי ששחה: והכל סביב קר ומנוכר כמבט עינַי שהתקדר והעכיר.
– איפה, איפה אותם ימים של מלחים, בני מלכים ופראים?
ופתאום, למולי, כאילו צץ ממעמקים, – אלי!… בקומתו הגבוהה, שערו המסולסל, עם המבט למרחקים…
נתמלאתי שמחה:
אלי יביא לי את המרחבים!… דבריו יישאוני אל איים רחוקים!…
שוב אגיע אל הביטחה הגדולה של העולם ושלי, של מאווַיי ועצמי!
שוב אתמלא כיסופים אל אופקים רחוקים עטויי חלום!,,, שוב אשאף מושק וקינמון ויכו בי הגעגועים!…
– אלי! איפה אתה? – צעקתי, מצפה לריחו הטוב של הדרור.
– זה לא חיים על אניה, – אמר – עזבתי את הים!…
פי שנפער טרם הספיק להיסגר, כשאלי הוסיף: קיבלתי עבודה במחלקת הגנים של העירייה!
הימאי שלי, שרוח גדולה היתה מנשבת בבלוריתו וסער־ים נופף חלומותיו – שותל עכשיו עצים ומשרישם באדמה?
כעסי על עצמי פג.
– אז מה אם פוטרתי בשלישית, ואין לי מקום־עבודה קבוע?
אני נשארתי מלכת הגעגועים, ואם גם בלי כתר מלכות!
נפרדתי מאלי, יודעת כי בי מקננות עדיין ציפורי־חלום, והן פורשות כנפיים צבעוניות של שאיפות וכמיהות!
אנכי לא השלמתי עם גזרת פכחון הבגרות; ואני עדיין חשה את הלמוּת נפש היקום!
המשכתי דרכי גאה, כי הפעם ספינתי שלי היא הנעה בין גלים, מתנודדת בין משברים, שואפת להבקיע מרחקים!
הפעם – אני הצועדת בראש ואלי הנותר מאחור!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.