הוא היה אליל נעורַי: גבר ואמן!
– היש צירוף נפלא מזה? – חשבתי בלהט נעורים.
מבטיו, מצעדיו, ידיו הגדולות שנועדו לתמוך, לחבק, לחפון שדיים צעירים; קולו המתנגן, – הדליקו בי אהבה ותאווה, חליפות.
וכמה הערצתי את פסליו – פסלי חימר, גבס, אבן וברונזה!…
הייתי מביטה בפסליו ורואה את עוצמתו; מלטפת בהחבא את עבודותיו וחולמת כי מלטפת אני אותו.
והשנים חלפו, עברו.
הייתי לאם ולרעיה ואותו לא ראיתי עוד.
והנה, בצוהרי יום חול, בהחפזי הביתה מיום עמל, ראיתיו.
לא הכרתיו עוד.
מבטו נעכר. וכתפיו, שעליהן יכול לשאת, אילו רק רצה – כך חשבתי – את הכוכבים והרוחות, גלי הים והמאורות, רפו, כמו תחת נטל סמוי.
ידיו הגדולות, שבהן עיסה גושי חימר גדולים והפכן לדמויות מתנשמות, היו עתה מפושקות ומרוקנות!… מלותיו, היפות כפרפרים, השילו מֵעטיהן הצבעוניות, וחגו כשיכורות!…
– מהו שהפך גבר חסון זה, שגמע את החיים בגמיעות גדולות, למבוהל ומסוגר?…
הוא לא ראני ועיניו לא פגשו את עיני.
הוקל לי. לא יהיה עלי להעמיד פנים ולשקר. לא יהא עלי לגלות לו כמה חומלת אני עליו, הוא, שלא ידע חמלה מימיו, שלא הכיר כל רגש רך.
ןלפתע הבנתי:
משום שנעדר־רגש היה הצליח להישאר בלתי־מושג:
הוא שילב בקור־נפש צלילים ומראות; עירבב כלאחר־יד צבעים וצורות; והדליק הערצה בלבבות…
אבל פעם אחת, כשהתעורר בו רגש עז והוא התאווה ללחי רכה, לשָׁד של אשה, לצווארה של נערה; ואלה לא נעתרו לו… כבה פתאום, כְּנֵר שהחֵלב סביבו אוּכַּל!… בידיים ריקות וכתפיים שמוטות השארתיו, מאחור, תוהה ונכסף.
ממרחק בקעו אותם צלילים נעלמים;
מעל ריחפו אותן מלים־פרפרים;
כוכבים וגלים האירו;
רוחות נשבו;
ואורות…
אך אני נשמתי לרווחה:
האורות שריצדו סביבי הוסיפו להבהיק, משליכים את זוהרם אל עולמי ולבי!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.