דקה, שבירה, תלמידת ששית, נשלחה אליהם:
רחבי־כתפיים, גדנ"עים – מסימי קורס חובשים ואלונקאים…
עמדה ולבה מרטט:
זאת הפעם הראשונה שהיא בבי“ח צבאי, ועוד כמראיינת מטעם עתון הגדנ”ע.
השיחה נתקעה. כאילו מישהו נתן “ברקסים”…
אולי לא ידעה מה לשאול, אולי לא ידעה איך…
לאט לאט נטוו המלים:
– מה לימדו אתכם על העברת פצוע?
– שטויות!… –חייכו – זהו בית־הספר האמיתי… כאן, בבית החולים!… בשיעורים הכל היה ב“כאילו”… לא חשבנו שזה יבוא כל־כך מהר…
– לאיזה דבר שמוכר לכם זה דומה? – שאלה מהדף שהכינה – אולי… לטיפול באח צעיר?
– זה אחרת!… התערב הגבוה שבחבורה – יש לי שני אחים קטנים וזה לגמרי דבר אחר…
השיחה אתו לגמרי דבר אחר…
– איך הרגשת כשלקחת פצוע בפעם הראשונה?
הגבוה חייך: שולח לעברה מבט גאה, ואומר:
– את בטח חושבת שאנחנו מתרגשים מכל פצוע… – שמעה בקולו נימה של עליונות – זה נכון שבפעם הראשונה מתרגשים… אבל עכשיו – קולו התעבה – אנחנו מובילים פצועים, מעלים אותם ומורידים אותם… כמו כלום!… – והמבט בעיניו הפך פלדה.
החברה מסביב גיחכו.
“מכירים אותו”, חשבו, “יודע איך לכבוש אותן, אחת אחת”.
שניים מביניהם ניסו אף הם את מזלם.
“נשלחת מהעתון של בית־ספר?” התעניין האחד.
“את חושבת להיות עתונאית?” שאל השני.
הנערה הביטה בהם נבוכה. הרי לא תגלה לנערים האלה, הזרים, את חלומה הכמוס לערוך עתון משלה.
הגבוה לא ויתר. הוא צד את מבטה וחזר בנימת עליונות: “עכשו התרגלנו! גמרנו להתרגש!”
מאבק של מבטים התחולל בין שלושת הנערים. והיא דקה ושברירית, ביניהם, כשׁנטל מאבקם כבד עליה יותר ממשימת הראיון.
אותה שנייה נשמעה סירנה ואמבולס צבאי פרץ לרחבה. מן התנועות והלחישות סביב הבינה כי מדובר בפצוע קשה.
ואכן החייל שנראה ברכב היה חבוש בראשו, ורק חזהו וצווארו, מרוחים בדם, נראו מתחת לשמיכה.
הרגישה איך ברכיה פקות ואיך בחילה נוראה עולה בה. בקושי עמדה על רגליה.
רצתה להאחז במשהו ולא היה לה במה.
קינאה בנערים הללו שברכיהם איתנות, חזם רוגע, וביטחון עז אופף אותם כמגן.
היא הפנתה מבטה אל הנער הגבוה, כמו קראה לו לעזרה. והנה, זה שהיה עד עתה כה בוטח, חש ומיהר לאלונקה, כשצבע הפלדה של עיניו הופך לצבע הדאגה.
פניו היו רכות: ידיו הפכו תומכות: והגברתן שלפני רגע התהלל – היה כלא היה!…
לבה המה אליו. הרגישה כי אינו אלא ילד.
“כל־כך רצה להיות גבר!” הביטה בו כשגחן קדימה, נטוי כולו לאחוז בפצוע ולהגיש לו עזרה, “להיות ללא חת ועדנה!” ולא ידע כי לתת את עצמך ברגע המכריע, זה הרבה יותר מ’גבר'; זה להיות פשוט אדם!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.