אני רוצה לספר לכם על מקרה שאירע לי לפני הרבה שנים כשלמדתי בסמינר בירושלים.
בימי שישי נהגתי לנסוע הביתה לתל־אביב.
יום שישי אחד נשארתי בירושלים למסיבה אצל חברים.
למחרת, בשבת, עליתי על אוטובוס ערבי לנסוע לתל־אביב בשבת. נכנסתי והתיישבתי באחד הספסלים. הרדיו באוטובוס השמיע מוסיקה ערבית בקול רם.
מאחורי ישבו שתי ערביות עם רעלות שחורות, שקופות: על ברכיהן סלי אוכל מזרחי, והן מפטפטות ואוכלות ‘מעמול’ כמו שאמא שלי, שבאה מדמשק, אופה.
עוגיות ה"מעמול' עם ריח השקדים והאגוזים, נתנו ריחן ואני התאפקתי בקושי מלפנות אליהן ולבקש עוגיה.
לפני ישב ערבי, שנראה ה’מוכתר' של החברה:
עיניים גדולות, שפם מסולסל ועצמות לחיים בולטות. לידו, צנום וקטן, ‘עושה דברו’; ומאחריהם – ספק סבלים, ספק עגלונים. מימינם, לבדו על הספסל, ישב ערבי שלפי מראהו היה ה’רשע'. האיש הניע זרועו, ופתאום ראיתי שמכף ידו נגר דם.
האיש הסתכל רגע על הדם, הוציא קופסת גפרורים, הדליק סיגריה ושפך את האפר על הפצע.
נדהמתי. מעולם לא ראיתי ששמים אפר על פצע!
מבלי לחשוב – קמתי, כולי סקרנות, ועברתי אליו לספסל.
– מרחבה, יה סת! (שלום רחב, גברת!) – אמר לי בחיוך.
– מה זה? – שכחתי את חוקי הנימוס ומבלי להשיב לברכתו הראיתי בפה פעור על הפצע.
– סיגריה! ענה בטבעיות – לשרוף המאקרובים! (החידקים!). –
הוא כיבה את הסיגריה והוסיף:
– אנחנו…“מן” ירדן… יש הרבה חמולות (משפחות) ובחורות – והוא שם את ידו על כתפי להדגמה.
– מאדם! – שמעתי את הערביות מאחורי זועפות על שהרשיתי לו לנגוע בכתפי.
– נוסעים “על” יפו, לטאבו, לכתוב אדמה… – הוסיף.
ה’מוכתר‘, שהתבונן בנו רצה שאשב לידו. הוא רמז ל’עושה דברו’ וזה קם מיד להחליף איתי מקומות.
הייתי בת תשע־עשרה, “חתיכה” ותמימה, והחלפתי מקומי ללא מלה.
– תפאדלי, – קיבל אותי המוכתר בלבביות אל ספסלו, – “מן פֵן חדרתך?” (מניין כבודך?)
– מתל־אביב. אבל אני לומדת בירושלים, מורה.
– בחורה (רווקה)? – שאל – או ילדים?
– בחורה – חייכתי על סקרנותו.
– אני… יש ילדים, יש אדמות, – אמר, מגלה שיניים לבנות; – איפה “אדרס” (כתובת?)
– לבנטל 14, פמיליה (משפחה) אלקין –עניתי ללא כל היסוס או חשש.
כשהייתי קטנה היו באים אלינו קרובים מהלבנון. ביניהם דוד יוסף אפנדי; עיניים גדולות, שפם מסולסל ועצמות לחיים בולטות, כמו הי אחיו תאומו של המוכתר.
הוא היה לוקח אותי ל"עונג שבת', וקונה לי ספרים.
ישבתי ליד המוכתר והרגשתי ב“בית”. הוא סיפר לי בעברית רצוצה על אדמותיו ועדריו, שם, בעבר־הירדן. ואני ניסיתי בערבית מגומגמת לספר לו על לימודי בסמינר.
האוטובוס הגיע לתל־אביב. נפרדנו ב“נש’אלה כיר” (יהיה טוב בעזרת האל); הם פנו לקרוביהם ביפו ואני אל בית הורי ואל הבחור הממתין לי.
עברו יומיים. היה זה בשעות אחר־הצהריים. אני ואמי בבית ופתאום קול צעקות בחדר המדרגות:
– “גיברת שרה! (זה השם של אמא שלי)… באו לקחת את שולה (זו אני)!… ערבים מירדן באו לקנות את שולה!”
–היתה זו שושנה מהקיוסק הסמוך, שאליו הייתי יורדת לקנות מצרכים ולהאכיל את התינוק.
– “לכי לחדר האחרון!” פקדה עלי אמי מייד:
רצתי לחדר האחרון, נועלת אחרי את הדלת במפתח ובוָו.
נשמע צלצול בדלת ואמא שלי פתחה.
כן, שכחתי לספר לכם שהיא היתה פחדנית מאין כמוה. היא פתחה את הדלת ובפתח עמד ערבי גדול ושמן; עיניו גדולות, שפמו מסולסל ועצמות לחייו בולטות (בדיוק מה שאמא שלי הייתה צריכה…).
אמי פחדה מאוד מגברים זרים – עד שכאשר היתה מזמינה סייד או פועל אחר, היתה יוצאת למרפסת וקוראת “שמעון… שומאהל!” – לשכנים שידעה שהם באותו זמן בעבודה, כדי שהסייד או הפועל יחשבו שהיא איננה לבדה.
–רוצֶה שולה! – אמר הערבי.
– אין פה שום שולה! התחילה אמא שלי לצעוק – לך מכאן!
– שולה טובה! “יעטיה אל עפיה” (האל יתן לה בריאות) – אמר הערבי והוסיף בגאווה:
– אני ירדן!… יש גמלים… יש אדמות… רוצה שולה!
– לא מעניין אותי האדמות שלך! צרחה אמי.
אמי ניסתה להשאיר את הדלת חצי סגורה, כששושנה הסתננה ונכנסה בינתיים והתחבאה מאחורי אמי.
והאיש ממשיך בשלו:
– אני – יש כבשים… יש כסף… הה… בשביל שולה הרבה כסף… חמש מאות לירות, הה…?
– אני אקרא למשטרה ־צעקה אמא שלי.
– כסף לא טוב? – התפלא הערבי – יש אדמות. אדמות – טוב?
– אני אקרא לעיריה – אמרה אמא שלי שאצלה העיריה היתה יותר מהמשטרה… – לראש ועד החינוך… – המשיכה אמי.
– אני גרש שלוש נשים מבית. רק אני ושולה, – החליט הערבי לנסות שוב מזלו ־רק אחד אשה, טוב?
– אינני יודעת מניין היה לאמי כוח, אך היא דחפה פתאום את הדלת יחד עם האורח ומיהרה ונעלה אותה מבפנים בבריח.
רק אז הרגישה שהיא עומדת להתעלף.
היא נשענה על שושנה, ובקול שבקושי הצליחה להוציא קראה אלי:
– את יכולה לצאת!
יצאתי חיוורת כמו סיד. הרגליים רעדו לי.
התיישבנו על הספה, מחכות שהנשימה תחזור.
שושנה ניגשה למטבח להביא לנו מים קרים עם מי־ורדים.
גמעתי מהמים, מודה לאלוהים שהסיפור נגמר כך, כשבלבי אני תוהה אם אמא שלי לא היתה מעדיפה את הערבי הזה מעבר הירדן, על הבחור שלי שהיא לא אוהבת…
העובדה שלאחר מכן התחתנתי איתו, והיא התפייסה כשנולדה הנכדה הראשונה – זה כבר סיפור אחר…
אבל יש המשך קטן לסיפור:
אחרי מספר חודשים יצאתי עם בעלי לטיול סביב הכינרת.
לפתע נעצר לידינו ערבי על חמור, ושני גמלים עמוסים פוסעים מאחוריו; הוא מצביע עלי ושואל את בעלי:
– “באדש?” (כלומר: בכמה כסף הוא מוכן למכור אותי?).
והבחור, כלומר בעלי, ‘משחק אותה’:
הוא מתבונן בי כבודק אותי, בת תשע־עשרה וחתיכה; מתבונן בבעל ההצעה ושואל בתמימות מעושה:
– וכמה אתה נותן?
לפני שהספקתי לתת מבט נוזף בבעלי, המתבדח בעניין כה רציני, השיב הערבי:
– חמישים לירות וגמל עמוס.
את בעלי אחז זעם אמיתי:
– מה? – שאל רותח כולו – כבר הציעו לנו חמש מאות לירות ועדר גמלים ולא הסכמנו, אז אתה מציע חמישים לירות וגמל?
הערבי נבהל ונס על נפשו.
שמענו אותו מרחוק חוזר ונאנח:
– “יה נסיב! נסיב!” (הוי, גורל! גורל!) – נגן וכעוס על מזלו הרע, שאם כבר אינה לו הגורל בחורה לבנה, – הרי פיו עצמו הכשילו, ממש מעשה שטן.
הערבי התרחק ונעלם ובעלי ואני מילאנו פינו שחוק.
מאז, כשגבר ממכרינו נותן בי עינו או כשמישהו נפצע ומדליק במקרה סיגריה, עולה חיוך מיוחד על שפתי ועל שפתי בעלי, ועינֵי שנינו מצטחקות… כשרק מעטים מבין חברינו ומיודעינו יודעים את הסיבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.