היה זה כשישבנו, כל אנשי הצוות, במועדון: המורה לטבע, המדריכה לאמנות, דני – המרַכז הצעיר, אני –האחות במועדון, והמזכירה.
החלונות היו פתוחים; ומפעם לפעם הגיעו אלינו קולותיהם של הילדים מבחוץ.
המרַכז פתח:
– הפגישה היום היא על חונכות־אישית. אם יש לכם ילד שאתם מעדיפים לחנוך – אני מוכן לרשום!
– אלעד! – פלטתי בביטחון, משרק נח עלי מבטו של המרכז.
זה היה ברור לי מהרגע הראשון:
ילד גבוה, בהיר־פנים; שתי עיני תכלת מחופות וגוף גמיש, המתאים לכל תעלול!
– אלעד! – חזרתי ואמרתי בקול צלול.
דני, המרכז, הנהן בהסכמה.
המורה לטבע, שאלעד העדיף את הנדנדות על המיקרוסקופ, הסתכל בפליאה:
– דוקא את זה?? – שאל בביטול, כאילו “זה” הוא איזה גולם של חיפושית או מקק.
אך אני ידעתי: אם אלעד “גולם”, הרי הוא גולם של פרפר יפהפה…
הבטתי אל עיניו, רגליו הקלות, אצבעותיו האוחזות בעפרונות־הצבע, וראיתי בו חדוות־פרא נסוכה בתום־ילדות.
– כן – סיננתי בין שפתי – דווקא את “זה”!
– המרכז המשיך להצמיד ילדים, נושם לרווחה כל אימת שאחד המדריכים גילה נכונות לחנוך ילד בעיתי.
כל הצוות ראה בחונכות משימה הכרחית… אבל בשבילי לעבוד עם אלעד היה לממש הבטחה שציפיתי לה.
חלמתי על ילד משלי. כמוהו. גמיש. רזה. שובב…
ולמרות שאיש לא “הבטיח” לי ילד כזה הרגשתי “מובטחת”… בלילה שמעתי את גופי לוחש לי: בן.
חבוקה בזרועות הגבר שאהבתי חשתי איך פועם הדם בעורקיו: בן!
ידעתי צבעיו ומבט עיניו:
– גבוה, עם עיני תכלת גדולות וזהב־זהב בשערו… כַגבר אשר אני חובקת, אבל רך יותר, צעיר יותר ו…כולו שלי!
– “אם הגבר שלך מלך ־ילדך יהיה נסיך ויורש עצר!” – צעק אלי לבי.
לא כניתיו בשם. ידעתי:
אך יוולד “יבוא” לי השם ה“נכון”!…
יחד נלך לבריכה!… יחד ניסע בעולם!… אוהַב אותו כאביו ואוהב את אביו בו, והוא יהיה לי לבן ולחבר!… – כך תיכננתי לי בהנאה.
אבל ימים עברו, ירחים ושנים נקפו, – וילד אַין…
הלכתי לרבנים… החלפתי מזוזות… נתתי צדקה… פניתי לפסיכולוגים… עד שהפסקתי להאמין.
לאט, לא בחשיפה חד־פעמית, חילחלה לתוכי הידיעה: אחרת את המועד!…
כאחוזת תזזית פניתי למשימות חדשות, נאחזת בהן כבחבל מעל לתהום: בלעתי ספרים; יצאתי לטיולים – למזרח הרחוק, לארצות הבלקן… התחלתי ללכת לתערוכות…
והיו לי מחזרים!…
– לא הסתפקתי במחזר או שנים. רציתי אותם כולם… בהמון!… שישכיחו ממני את החשק הבוער…
והשבוע, כשהתקבלתי פה כאחות, ועברתי במסדרון, חושבת לאיזו קבוצה להיכנס לדבר על הנקיון בחצר, לפתע נתקלתי בו:
הוא רץ להתעמלות וכמעט פגע בי.
שתי עינים תכולות, מחוצפות: גוף רזה גמיש, וכבר חמק מתחת לזרועי המושטת…
חשתי איך סומק מציף את פני.
– מה קרה לי? ־שאלתי את עצמי ־ פגשתי “ילד נחמד”… אז מה כל ההתרגשות?
– אבל הפעימות בליבי היטיבו ממני לדעת – “מה קרה?”
– את ילד־חלומותי ראיתי, ממש מולי!…
– ואז החל לבוא אלי, לחדר האחות:
הוא “עייף”… הוא “רעב”… “כואב לו הראש”… הספורים בפיו לא תמו מעולם… מה אמר ומה לא אמר כדי להיפטר משיעורי־הטבע ולהסתלק אל הנדנדות הגדולות?
הסתכלתי סביבי: המדריכה לאמנות משרבטת; המזכירה יוצאת ובאה לטלפונים: והמורה לטבע, מדפדף באלבום הארץ…
רק לפני רגע בחרו בילד, וכבר הם צוחקים ומתווכחים על עניינים אחרים.
נזכרתי איך נכנסתי לכיתה ועיני ראו את אלעד על הריצפה, כשהמדריך למלאכה מנסה להושיבו במקום.
– כך יותר נוח לי לנסר! – טען במין תמימות חצופה, כשהכיתה מתפוצצת מצחוק…
או:
איך פגשתי אותו במסדרון, מקפץ בשתי רגלים קשורות בחבל צבעוני, לקבל עונש מהמרַכז, כי היה מוכן לגשת למיקרוסקופ, רק ברגלים קשורות… ו“סרט” החל להתגלגל בדמיוני:
כחונכת, אלך אליו הביתה, להתעניין, כביכול, בשיעוריו, אך למעשה נצא יחד לקטוף את פרחי העונה… נשחק, שנינו, “גולות” ואני כמובן אפסיד… ובעיקר – דמיינתי לי – איך יֵשׁב על־ידי ויצייר!…
אלעד ניחן בכישרון טבעי בשנייה אחת היה רושם כמה קווים, וללא שהיות היה מערבב מים בצבע, ופרץ־צבע זוהר היה נשפך על הדף!…
הייתי, כולי, שם, בביתו, קולטת את מבטיו המחייכים, מאזינה לתירוציו השובבים, משתתפת איתו בשמחות־הילדוּת, מרגישה עצמי גדולה, מובילה!…
ולא חשתי איך אני אוחזת, מכנית, בדף שהמרכז העביר בינינו.
הנייר רשרש, ובבלי דעת התחלתי לקרוא:
- הקשר עם החניך" – נאמר שם – “ייעשה רק בגבולות המועדון, וזמן המיפגשים יהיה מוסכם ומוגבל מראש… יש להתמקד על הצד הלימודי ועל מערכת־יחסים של ‘דיסטנס’ ושל כבוד”…
יותר לא קראתי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.