מי שמביט בה, ישובה על הכיסא, לבושה בברדס הכהה, כשהחצאית הרחבה “נשפכת” למטה – מגלה ברכיים חשופות מהן משתלשלים גרביים דהויים…
מי שמסתכל בשערה הדליל, בעיניה הספק־פקוחות, ספק־עצומות; ורואה איך היא מחזיקה בעיקשות ילדותית את כובע הצמר הכתום שבידיה, וחוזרת וממוללת אותו, באצבעותיה הגרומות – לא יוכל לשער, לא יוכל להאמין, אילו מראות בהירים עולים מתוכה… ובאילו זכרונות צבעוניים היא צופה…
היא יושבת בחצר, סופגת אל גופה את קרני השמש. החום חודר לגוף התשוש, מענג אותו וממלא אותו כוח ורצון… והזכרונות מתחילים להתעורר ולשעוט.
רגליה חלצו זה כבר את הקבקבים הלוחצים, והטילו אותם לבין השיחים. והתמונות שוטפות ובאות…
גם השתיל הגבוה, המתנשא אל על, בעציץ שלידה, וכמו רוצה לכסות מפניה, בעליו הרחבים, את האור, לא יכול לעצור בעדן.
הן מתקרבות, הן לובשות צבע, קורמות אור ותנועה! הן כאן ועכשיו – – –
היא זוכרת:
גליון “הארץ” פרוש לרווחה ליד ספלי־הקפה הריקים, כמי שכבר נתן את שלו; הקריינית ב“קול ישראל” סיימה ב“השעה שמונה”, ובדלת נבלעו שלושה ילקוטים קטנים ותיק משרדי גדול.
שקט. שקט גדול ולבן עוטף את הרצפות, שזה עתה עוד דשדשו עליהן רגליים צעירות במשובת הדקות האחרונות של “לפני הצלצול”; אופף את המיטות שאצרו לפני שעה קלה גופות רוגעים בתנומת שחרית; ומצעף את החלונות הפתוחים אלי שמים אפורי־ענן ועצי הדר מקדימי־פריחה.
מחציתו של יום תחלוף ושוב יתמלא הבית קולות שירה ונגינה, צריחה ומריבה, וקולות־צחוק מתגלגלים. אך כנגד שעות אלה של המולה, הכנת שיעורים ומשחק, צרימת חלילית־מתחילים ונגינה “מלאכית” בכינור – הנה ניתזות אליה, כטיפות טל ממזרקה צבעונית, דקות מתמשכות, ולעתים שעות, של מלאוּת הרהוריה; שבינה לבינה, כינתה, בחיבה:
– “הרוגע הלבן של שמונה”.
לא בכל יום הוא נושם בין הכתלים, מהביל את היש בהגיגים ודממה – כאדי תבשיל את זכוכיות המטבח… לא פעם הוא נשחק כליל בין אחרון היוצאים עם בוקר ואלפי הזוטות של ארג יומה.
ואולם בימים שבהם אין ריח האקונומיקה טבול בריחו העז של הספירט הסגול להברקת השמשות, נודף מן האצבעות; והסבון, מהול באדים החמימים הנפלטים מגיגית הכביסה, לא מדגדג את הנחיריים; בימים שבהם לא מתמזג רעש הדלתות הנפתחות לרווחה בחריקת כסאות וגרירת סולם, בשקשוק דליים ופכפוך המים; כאשר לאוזניה, בעומדה ליד הסירים, לא מגיעות הערות־הרכיל של העוזרת המקרצפת מסטיק ושאריות פלסטלינה מן האריחים – – –
ברגעים כאלה –
כשהיתה עם עצמה, זמנה בידה, וידה בזמנה.
כשלא התרוצצה, בין שיעול לגניחה, במסדרונות הארוכים של רופאת־הילדים, לופתת מירשמים ארוכים של תרופות…
כשהילדים היו בריאים, הראשים חפופים, והשמלה כבר נלקחה מן התופרת – – – ואפשר היה לעמוד במרפסת, מול התפאורה הנצחית של מכוניות טסות, רוכבי־אופנועים, צוֹפָרים; ילדים מקפצים ופועלים נחפזים; להקשיב לציפורים על העץ הסמוך; ולנעוץ כיסופים בברושים רחוקים, השולחים בפשטות ירוקה דומיית צמרתם למרומים – – –
אז כמו שלא מדעת, היתה נעצרת ליד כוננית הספרים; מוציאה מהמדף כרך עבר; מלטפת כריכתו, אט; וחשה ברעדה:
– עוד קיימים סיפורים וספרים בעולם!… ואם גם היא עצמה סיימה לימודיה זה כבר, אי אז, בִּנְשִׁיּוֹת־הזמן!…
אור־העבר שהאיר את פניה הועב לפתע. “סיכות” קטנות ברגליה “הזכירו” לה להניע רגליה – “להזרים את הדם”; כן, – מילמלה לעצמה – צריך לקום ולזוז קצת, כדי שהרגליים לא לגמרי “תתייבשנה!”.
כוס תה־אדמדם ניצבה לפניה, על שרפרף. הצבע הכהה משך את מבטה. התה התקרר זה כבר, אך – מה בוער?…
– הלא עד שתבוא כלתה מן העבודה, או עד שיבוא הנכד מבית־הספר, ויעזרו לה להיכנס הביתה – בין כך ובין כך היא תשב פה, ב“פינה” שלה, בחצר.
היא הרימה את הכוס המלאה, בידיה הרועדות קימעה, וגמעה ממנה גמיעה ארוכה ומרווה; מחזירה אותה בקפידה למקומה, על השרפרף, כדי ש“תמצא” אותה שוב.
לאחר מכן הרימה פניה, עצמה את עיניה, וכמו לפי הזמנה, שבו וצפו ה“מראות”:
היא עומדת ליד ארון הספרים, והיא מחזיקה ספר.
הספר סגור. אבל היא מרגישה את המלים, את הסיפורים… את זרם־החיים שבו…
ובעודנה שוקלת להכין לעצמה ספלון קפה, לשבת ולגמוע אותו לאט… או לעשן, תוך גמיעה, איזו סיגריה… – דומה שהיתה שומעת כיצד נעצר לו, לרגע קט, שטף־סחף־החיים, והוא עומד לעומתה, מחייך; ומעניק את רשותו, לראות, בבהירות לב, אף את היום־יומי והקרוב!…
הדוגמה הצבעונית שחיפשה לריקמה החדשה – השתכחה; התנור שתיכננה לקנות (כשהתקציב ירשה), פרח… גם הכעס על השכנה – פג…
בכורסה החביבה עליה, ליד הרדיו, הריקמה והעיתון, היתה יושבת; זרועותיה נחות, אך רוחה הומיה ופקוחה.
והם היו באים, הרהורי “השקט הלבן” – כזרעים אל אמא אדמה – המצמיחה, שנה אחר שנה, חיטה בצד דרדר; ודרדר בצד חיטה.
והיא היתה ממתינה להן – לתמונות הרוגע הלבן…
לא כפרחים, משתאי־כותרת, הצפים לפרפרי צחור; אף לא כגור קט, מדובלל זנב, הפוער פיו ושיניו; – כמו אדמה, הפורה ומפרה, מבלי דעת על מה הוריקו עלעלים אלה ומדוע הצטמקו; או, מדוע הרקיבו זרעים אלה והללו הפכו לאילנות או ליער עב! – – –
חום השמש בחצר היה עז. מחר תבקש שאת הכיסא “שלה” ישימו בצל. צווארה וחזה הזיעו. היא ניגבה בכובע שבידיה את פניה, אך הצמר השעיר דקר אותה.
– מה היו אז המלים שבספר? – ניסתה להיזכר – איך תמיד הן היו באות: מילות־שיר, טובות, מרגיעות…
אך הופיע השקט וכבר עלו וצילצלו מילות־השיר באוזניה, כשהקסם שבהן לא פג אף לא פעם.
“ומותר, ומותר לאהוב!”… כן, כך, ממש כך – לחשה…
ואחר – "את תלכי… לא נצרבת בלהט הדרכים שסמרו מאימה…
ושוב תהיי ענווה ונכנעת…
כאחד הדשאים, כאחד האדם!"…
כנפיים זעירות היו צומחות בקרבה למשמע המלים: והיו המלים השקטות, הלבנות, מתמזגות עם השקט הלבן מסביב, והיא היתה מתחילה להרגיש ולחשוב ב“שפה” של “הרוגע הלבן של שמונה!”…
נפשה היתה פקוחה וכולה קשב; כאדמה, שמקצת זרעיה כלים, ומקצתם – מכים שורש והופכים עם הזמן ליער עב ורם, – כן מחשבותיה ושאלותיה, מהן באות, מרפרפות וחולפות, מהן מתעבות ומעמיקות, כאילו לא היא הפוקדת על מעופן.
כאם כל חי, גדולה, גאיונה – היודעת:
– לא בידה בלבד הכוח והחירות להניב שתילים; לא לה בלבד הבחירה בהבשלתם… כמו שלא רק לה הכאב על צמחיה הקמלים…
היא שבה וגמעה מן התה הקר, נתונה כולה לתמונות דמיונה, ולא חשה כלל, כי כלתה שכחה להמתיק את המשקה.
ענן כיסה את פני השמש, ופחד עלה בלבה – מה יהי אם יטפטף, פתאום, והכלה והנכד לא בבית?… מי יתמוך בה פנימה אל החדרים?
“השקט הלבן!” – היפנתה עורף לפחד והוסיפה להיזכר – איך היתה עומדת במטבח; הסירים כבר על האש; ידיה בוחשות בקערית הסלט, הופכות את הטיגון במחבת, ועיניה בבצק התופח… חשה כי היא המנצחת על הקעריות, הקדירות, שלהבות הגז, טיפות השמן המתרססות באוויר, ואפילו על הזמן החולף!
והיתה לה הרגשה שהצמרות והעננים, שנשקפו דרך החלון, הרהיטים בחדר, ריח התבשילים, ואפילו הפסוקים ומילות השירים, המרחפים סביבה וזורמים ביעף ממנה אליה, משאירים אחריהם ניחוח רך ונעים; והם ממלאים אותה ב… עוצמה כזאת, ב… עצמיות כזאת, שכל תא בגופה היה כמו צועק ושר: “אני חי! אני חי!”…
חייכה לעצמה בהנאה. – “אלה היו ימים!”… עד שהגיעו הילדים, עד שהגיעה – האימהוּת:
בבת־אחת. פתאום. עולם חדש נברא, לה, בה!…
– יש על מי לשמור!… את מי לנצור!… אחרי מי לכתת רגלים… ולקראת מי להזעיף מבט או לשפוע רוך!…
הוסיפה לחייך. מביטה אל תוכה פנימה, מהנהנת בראשה כאילו פגשה מכר ותיק:
– כמה שירים, כמה אגדות, נרקמו סביב האימהוֹת, המתחננות, נאבקות, אך נותנות ומזהירות, מעניקות ומטפחות, מלטפות ומנחמות… “לוכדות” את הסיבים המתחמקים ו“מקבעות” אותם… מאחות או הקצוות!…
ואוהבות, אוהבות ללא גבול!
– את זה, לפחות, לא החמצתי! – חזרה ואישרה, נאחזת בחווית האימהות, שלמרות היותה קשה ומייגעת הרבה יותר מלהיות סבתא קשישה לנכדים, הרי היתה זו חוויה מעניקה ומנחמת!…
כי היא למדה לקחת את כל האוצר הזה של ריחות, איוושות, קולות; לטיפות ונחמות; מכאובים ומצהלות; “להשקות” אותם, “ללעוס” אותם, לתַחח ולעסות אותם, למען יתרוננו בנפשה ובחייה…
– “אימהוּת!” – חזרה ואמרה לעצמה – זהו עולם רב־צבע, שסוגרות עליו חומות של השגחה על שיעורים ועל שתיית הסירופ, כיבוס וגיהוץ החולצה – לאסיפת כיתה, ויקיצה עם שחר – לצחצח, להאכיל, “להוביל” לגנון ולגן!…
עולם התחום בחוקים הבלתי־כתובים של ויכוח נצחי על אורך החצאית, עמידה עיקשת על בחירת חבר או כיוון בלימודי־המשך, ורטינה זועפת על קביעת שעת השיבה הביתה בלילה!…
ועם כל זאת – במרומיו של עולם זה, כאלומות זוהר, וכעדת־מלאכים טובה, מרצד אלינו ברק עיניים מחלימות לאחר לילות דאגה ללא שינה; מרגשים אותנו יד צעירה המגישה תעודה בשמחה; מלמולי התודה על השי שהכינונו; וה“בצוותא” של ליד שולחן־החג, המבהיק; ועל הכול – הלחישות “בסוד” וההתרגשות של האהבה הראשונה…
לא לימדונו את תורת האימהות. מעצמה עלתה בנו עם זיע־ידו הראשון של ילדנו המחותל; עם חיוכה בן שתי־השיניים של ילדתנו… נשור נשרו להן נוסחאות הפיסיקה והגיאומטריה שבהן הולעטנו… אבדה המשמעות לתאריכים, לפירושים ולניתוחים ספרותיים…
שקועות היינו בקטיפת חיוכים בין חוחי הסירובים; בליקוט חרוזי־אור וחדווה במחרוזת־היקר הקרויה: “אימהות”… ושמחת־האם שבנו גאתה והיכתה גלים, כורכת סביבנו קוריה…
עד כי עינינו הסתנוורו מאורה; אוזנינו נאטמו לכל קול, זולת נגינתה המתוקה…
סרגנו בלילות; האכלנו בגינות; ליד ברז המים עימלנו חולצות; יצאנו לעבודה – על מכונות התפירה והכתיבה; שמרנו על ילדי זרים… ורכשנו תנ"ך מצוייר לבת, וקנינו אורגן לבן… כשאנו פורחות וזורחות מגאווה.
עד אשר לא שמענו עוד את מלמוליהם העורגים של ילדינו, או את מחאותיהם העצורות של נערינו…
היינו טרודות ב“שדות הנתינה הגדולה”, ב“מה” ו“איך” לתת, מכדי להאזין למרי טענותיהם, או לרטט מבוקשם של ילדינו…
ורק ברגעי הדומייה הזכה של השקט־הצחור של שמונה, היו חוזרות ומתפקדות על אוזנינו – אותן בקשות קטנות; אותם קולות דקיקים של ילדינו המבטאים מאווייהם בדרכם הם ולא על פי עינינו המפקחות, הערותינו החורקות, ותורותינו הסדורות…
ולפתע, לשנייה קטנה אחת, תפסנו כיצד, למעשה, “רותמות” אנו אותם אל מאוויינו ואמיתותינו שלנו…
שכן, אולי, אם היינו משיגות את אבקת החימר (שניתן להשיגה דווקא בקצווי העיר), מתקנות בזמן את מכסה הקלמר, ולא מזעיפות פנים לגור־החתול שהסכמנו לקחת, אך גדל בינתיים והפך לפריץ־חיות; אם היינו מקיימות מה שהבטחנו – להפוך את פינת החול הצחיחה שבחצר לערוגות של צנוניות ובצל “כמו אצלנו בבית־ספר” – אולי, קולות המחאה הדקים היו הופכים לצלילים מפעימי לב, והעינייים הנפוחות – היו הופכות למצהילות – מבט…
– כל־כך “בזול”, כל־כך בקלות אפשר לעשות אותם מאושרים! – חשבה.
לרגע עברה בה כעין צמרמורת והיא משכה בכוח אל כתפיה את הסוּדָר שׁכּלתה הכינה לה עם בוקר על מסעד הכיסא.
היא עצמה מעט עיניה וכאילו היה זה רק אתמול או שלשום, עלה בה זכר קולו החד של פעמון בית־הספר שעל הגבעה, המסמן את “ההפסקה הגדולה”:
עברו־חלפו שעתיים מאז עזבו שלושה תיקים קטנים ותיק משרדי גדול, את הבית; קופל העיתון; נדם הרדיו; והונחה בצד הסריגה…
– “תמו!” – היתה אומרת לעצמה – “תמו רגעי השקט הלבן של שמונה! הסתיימה לה שעת הרוגע, שעת ההרהורים וההגות… עת לקום – לעבודה ולמלאכה!” – היתה מזרזת את עצמה.
לפתע חשה לאות בכתפיה. כפפה צווארה, וראשה צנח־נשמט על חזה. עיניה כבר היו לגמרי עצומות.
וכמו שקורה לא פעם בד בבד עם סגירת מעגל זכרונותיה, ירדה עליה שינה עמוקה וטובה, שסגרה “מעגל” נוסף של ישיבתה בבוקר של שמש, בחצר.
עוד מעט יבואו הכלה או הנכד, יעירוה אט, ויקחוה פנימה הביתה, אל מיטתה, אל חדרה.
אבל לא הנער הצעיר, גם לא האשה הבוגרת, אמוֹ, לא ידעו, אף לא יעלו על דעתם, אֵילוּ מראות־חיים רעננים, ואילו זכרונות צבעוניים הציפו, זה עתה, את לב הזקנה.
לבושה בברדס הכהה; כשחצאיתה “נשפכת” על ברכיה החשופות ומגלה גרביים דהויים, היא יושבת בשמש; ראשה מונח על חזה; עיניה סגורות.
אך על שפתיה “חיוך הרוגע הלבן של שמונה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.