מתוך “חדשות החלל”:
“בניגוד לכוכבי־הלכת, שבהם נאלצים התושבים לפעול בכוח תבונתם־הם, נוהגים נתיני ‘כוכב השנהבים’ – הקרוי על שם החומר הנוקשה שממנו הוא עשוי – לפנות אל אדונם, והוא המספק להם ישע ופתרונים לרוב”.
אכן, טוב עם עולם בטוח של סדרי ליל ויום, ומסלול קבוע בחלל ההוויה; אך טובה שבעתיים הידיעה כי בכל עת ובכל מצב, כאשר חסרה החוליה המתאימה, כאשר קורא התשבץ למלה נוספת, או כשצריך לצעוד צעד ולנקוט עמדה, ואינך יודע אנה; תמיד־תמיד, הוא יושב שם, למעלה, בינות ירחים ועננים, יושב ופוסק, יושב ומחליט, עבורנו, זוטרָיו.
מאז ומתמיד ידעתי שהוא קיים. גבוה. כמעט בלתי מושג, ב’מגדל־השנהבים'. וידעתי, כי בשבתו שם, מוקף בשריו וביועציו, מעוטר במקהלת נגנים ומחוללים, והוא בורר ופוסק, ניתן תמיד לעלות אליו ולקבל הנחיה ועצה!
על כן צעדתי אליו, מאמין ובוטח, כשעלו בי אותות המצוקה, ופשו בי סימני־השאלה.
הבניינים הרמים כמו חייכו אלי! והאילנות הקוצניים, הגבוהים, כמו היטיבו אלי מבט. העננים סביב השמיעו זמירות בקצותיהם הדקים, שהוא ציירם במכחולו.
חשתי, כי כנפיים צומחות לי וכי היקום כולו צוחק אלי:
כמה טוב יהיה לטפס בטורי המדרגות המובילות אל כסאו; לדעת כי אתה קרב למעונו; וכי בעמדך לפניו יפיג בהבל פיו כל חששותי ומכאובי, פותר בעיותי בדרך התפורה לפי מידותַי!…
נכנסתי אל האולם, כשרווחה אופפת אותי. מאז ומתמיד קסמו לי אולמותיו:
להג שריו, בוהק כתליו, נעימות מחולליו ונגניו – כל אלה, עם קידות חצרניו ומשרתיו, נסכו טיפות מרגוע ללבי. השקעתי ראשי בכרית הרכה אשר למרגלותיו, ממתין לפתרונותיו; מתאווה ומצפה לשלוות־הנפש הממוצעת, שהיא משאת נפשם של כל הזוטרים.
בהברות מגומגמות פרשתי דאגותי. לא נזקקתי להסברים. די היה ברמזים. הלוא מי כמוהו קורא מחשבות ובוחן לב וכליות? הלוא על כן קוֹרָא: “אדון השנהבים!”
ואז בא הרגע הנורא:
אדון השנהבים, המכיר את הארץ על כל מסתריה, היודע את החלל והזמן על כל קצותיהם, המכיר כל יכולת ואי־יכולת בכל אשר רוח־חיים בו, שתק.
הוא, השולט זה דורות בזוטריו, וכוח, כחמה וכלבנה, לעד לא ייתם, דמם.
ולאחר דממה שנראתה לי כנצח, אמר:
זוטרי, יש והפתרונים אשר עמי, בכוחך וביכולתך הם; ואז מצווה אני אותך: קדימה!… ואף תומך ודוחף למענך!… ויש שהפתרונים אשר עמי הם מעֵבר לכוחותיך, ונבצרים הם ממך, ואז פוקד אני:
עצור!… ואף אוסר עליך מִקְרוֹב שמה… אבל הפעם – וכאן נעץ בי מבט ארוך כאלף שנות אור, – איני מצליח לחדור לצפונותיך!
נבוכותי. לבי נפל בקרבי, ונפשי נתבהלה.
– לא! לא עלי חסתי, אלא עליו: על האדון!… הוא, היודע כל, והנה נתמעטה חכמתו, וקהתה בינתו, כביכול?!
כבשתי ראשי בכרית אשר למראשותי, מפלל כי סלעי־השנהב יכסוני; כי האדמה תפצה פיה ותבלעני.
אך הוא הוסיף לאיטו:
רק אתה הוא היודע את גבולות עוזך להתמודד עם סימני־השאלה אשר… על כן, לך אפוא בכוחך! ואני, רק אצפה בך, ממרחק!…
המשימה אשר הטיל עלי רבצה על נשמתי כגיבנת. היתה כצלקת בלבי. ואני – התאוויתי לזעוק לפניו, כי מעודו לא שילחני מעל פניו עם סימני־שאלה באמתחתי. תמיד פתר את בעיותי, נותן לפני את הדרך לפתרונן.
– האם לשם כך טיפסת על כל גרמי המדרגות אליו – שמעתי קול בקרבי – כדי שישליך אותך חזרה אל עצמך, לאותו מקום בו עמדת טרם עלית אליו?
אך לא עמדה לפני כל ברירה ויצאתי.
הדרך חזרה היתה קשה ונוראה:
ראשי הגבעות הצטמררו חידודים־חידודים… הרוח הסתולל והעיף ענפים יבשים במחול סערה וטירוף. מכוניות צפרו כנגועות בכלבת.
עמודי־החשמל רדפוני. חלונות הבניינים הביטו בי כעיניים חורשות מזימה. כוכים הושיטו לי לשונות אפלות; עפר הארץ התנשם בסופה; כמו התאחדו שמים וסלע…
– אל מי אפנה? אל מי אלך להיוושע, אם הוא, אדון השנהבים, לא ידע?
שוב ושוב הלמו בי המלים:
– ראה, אתה באותו מקום שממנו יצאת… ידיך ריקות־ממעש ולבך מרוקן־מעצה…
לפתע, כאילו צץ מתחת לסלעים, ניגלה לעיני, בכל הדרו: היריד!
בלכתי אל האדון, טרם היה כאן. טרם הציבו את אוהליו הצבעוניים, את דוכניו הרוחשים חיים; וטרם סבבו כאן, מחייכים ועליזים, ליצניו השובבים וקופיפיו המקפצים.
עצרתי.
האזנתי ואוזני גמעו שאון הקולות.
הבטתי ועיני רחבו מגוני האורות.
לבי המה ורגש.
מיהרתי לדוכנים, ואקנה לי בובות־יד למשחק, מסיכות ונוצות, שפמים וזקנים. מקווה להתלבש בהם ולשחק לפני האדון ורעַי, ממיר דמותי והופך לאחר!… ולוּ רק כדי לנוס מדבריו הקשים, ולוּ רק כדי לנוס מן ההכרעה בתוכי.
פסעתי אל ביתי נמלט ושב אל עצמי, נס ממני וחוזר אלי, כי אין לי כל אנה אחר לבוא.
משנכנסתי בשערי ביתי, התחפושות בתרמילי והסער והגעש בחובי, קידם פני בפתח הבית צרור קשור בקפידה.
בידיים רועדות פתחתי קישוריו, מצפה לאות חסד.
הסרתי נייר אחר נייר, מעטה אחר מעטה.
לבסוף ניגלה לי שתיל פורח, אשר כזהרו טרם ראיתי.
עליו בורקים. ענפיו משתרגים, וריחו עדנים. ועציצו כולו אבן זכה. והשיח הולך וגדל, מגביה לנגד עיני; קולע מעל לראשי חופת־ענף רעננה, וניחוחו משכר.
וליד השתיל פתק: שלמי תודה הוא מידידי, על אשר הארתי דרכו הקשה לעת משבר.
מתחתי רגלי על מרבד ביתי, שעוּן אל מסעד ספתי.
למול עיני המשתאות הלכה ונתרוממה התקרה, פותחת דרך לשיח להוסיף להגביה אל־על.
איוושת ענפיו גברה וקול הרוח המה בהם כחלילים.
רווחה נעימה החלה להתפשט בי:
לפתע הבינותי כי רק מעשה ידינו, פרי רצוננו ומחשבתנו, כעזרה אשר הושטתי לידידי, רק הם יכולים להעלות בנו את האור הפנימי; זה שנוצרנו למען העלותו, אלא שלא תמיד יודעים אנו כיצד…
ואז, בהמיה דקיקה, כיללת גור־חתול סומא אל אימו, שמעתי בתוכי קול:
– אינך “בדיוק באותו מקום!”… ומה שנענית מן האדון איננו “צלקת” או “גיבנת!”
אדון השנהבים היפנה אותך להיות אדון לעצמך, להיות “אדון השנהבים” של חייך וגורלך!
רגלי על המרבד, וגבי אל מסעד הספה, צחקתי למחשבותי הנואלות כי שפמים, זקנים ומסיכות יהיו לי לפתרון ותועלת.
– הפעם – אמרתי לעצמי – יהיה עלי לפסוק: ליזום, לפסול, או להתכחש!… אך ל… החליט:
לאחות את הקצוות הרופפים, או לקצוץ ולגזור הדין לחומרה!… הטה אוזן! – שבתי ואמרתי לעצמי – הפתרון יכול לבוא רק ממך!… רק אתה יכול לשְׂרות עם עצמך, כי רק אתה יודע מידת אונך וחולשתך, עוצמת תאוותך ושברוניך!… – והקול חוזר ולוחש, חוזר וצועק מתוכי:
– אך אתה הוא קנה־המידה של עצמך, כי אתה המקריב ואתה הקרבן; אתה הנוקב במחיר ואתה המשלם!…
הינחתי את תרמיל התחפושות בפינה, ופתחתי חלון – לתת לשמש לשפוך אורה וחומה על השתיל.
פניתי אל חדרי, יודע שהשיח שלפני יוסיף ויגדל, יוסיף ויפרח, יען כי אין כוח היכול לעצור את הטוב לאחר שנזרע; וכי היחיד היכול לזרעו בנפשו פנימה הוא האדם עצמו!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.