(מיומנו של חַיְזָר)
בימים קשים אלה, כשמלחמת־המינים ניטשת בין בני־האנוש לחַיְזָרִים־יְצוּרֵי־הַמִּכּוּן, אנו גאים להביא את פענוח קופסת־הצופן שנמצאה בין שברי מוֹשבת־הַחַיְזָרִים: “העיר האבודה”.
רציתי להגיע לגנזך־העבר, לחדש קשר עם ידיד שלא ראיתי שנות־אור.
ידעתי כי הוא כאן, בעיר האבודה; אך לא ידעתי היכן. ציפיתי להיעזר ב“גנזך” ולגלות את מקומו.
ירדתי מעל החד־כנף. אורות דולקים וכבים סימנו שהשער נעול, והחלונות חתומים. ניכר שאין כניסה, אף לא ליצורי־המיכון. הכתלים היו ללא הקימורים שלתוכם היית מבריק שאלה, והיה נשלף המידע.
פכפוך הסב לבי. היה זה פסל מזרק, שמלועו יצאו נוזלים מוּתני־צופן.
הוותיקים סיפרו, שכאשר בני־האדם עוד התבזבזו במלאכות שהיום כל מכונה פשוטה מבצעת, – בן־אנוש מכר כאן משקאות. כן סיפרו שהפסלים מתוכנתים להגיב לתדר שפתנו.
החניתי את החד־כנף בפתח האיסוף. הפתח הדיף ריח מגנטי, והחד־כנף נבלע באפלה.
שידרתי לפסל, לשאול על מרכז המיכון; הסילונים שהתיז התעקלו לכיוון הרצוי, ואני אחריהם.
סבבתי בין מוסכי־ענק ומחסני־חלפים. העובדים כאן השתייכו לגזע משובח יותר בתבונת־כפיים, אך נחוּת בתקשורת.
אני שואל היכן הגנזך, וזה – אוזניו למודות לשקשוק מנועים, זה – לא אולף להשיב לזרים, והלה עונה ביבבות.
חריקה ופצירה החרישו אוזניים. החלטתי לשוב כשבא לקראתי מי שהשתייך פעם לבני גזענו.
שפתיו נפתחו ב“שסע־הקירבה”, שסע שהפעלנו רק כאשר מתחנו את מתג הביטחון.
משהבין למבוקשי ניגש למוסכו, ובביטחון שאיפיין את בני המקום, הקיש שאלתי במתגי־המתכת.
הוא שלה משם דפים־ממוחשבים, הציץ בהם והצביע: הגנזך עתה שם! והוסיף: כשהייתי אחד משלכם נהגתי להעלות לעובדים שם, כן – הסמיק – אז עבדו שם יצורים שהעדיפו משקאות מ… “בק־בו־קים”… לא כעכשיו, שנפתחות בנו דלתות זעירות לספיגת נוזלי־האנרגיה.
ידעתי כי אנו מסוגלים לעבוד ללא ליאות – בתנאי שאנו במקומות מוּכּרים לנו.
ואולם, כיוון שעברתי את הגבול בין אנשי־גזענו לאנשי־המוסכים – הכבידה עלי הזרות.
אדמה בצבצה בין המרצפות, ואני על “אדמה” שמעתי רק בסיפורים.
האנשים ב“גנזך־העבר” היו מדברים במין מבט רטוב (“געגועים”), על פיסות־אדמה שנהגו פעם לעטר בניינים; היום, כשכל מגדל “מעלע” מאות מיבנים למגורים, ומחקר; כשפיסת־ארץ זעירה לא תוּמר במוצלח שבמחשבים – קשה להבין איך השאירו פעם שטחי קרקע לעיטור בצומח…
– איזה בזבוז!
הרי די בשתיים־שלוש שניות מזמנו של אחד מיצורי־המיכון, או בכמה מיליגרמים של אנרגיה נוזלית, כדי להטעין “רב־אור” (קראו לזה “רכב־אור”) במלאי־ענק של צמחייה סינטתית ולפזרה סביב למגדלים.
המשכתי, כשעודני מוטרד מכך שהאיש שעמו דיברתי עבר מקבוצת השתייכות אחת לשניה;
– האמנם יש בינינו “יצורי־כלאיים”, יצורים “גבוליים”?…
כיצד תוכנן להיות אחד משלנו, והיה ל“איש־המוסכים”?
ואולם, הלוא גם בי, כמו שרדו סימנים מקבוצת השתייכות אחרת!… – אמנם תיפקדתי כראוי, מבצע את מיכסת התוצרת, ממלא בזמן צינורותי;
אך – משהו העיק עלי.
זכרתי מלים שנלחשו כשיצקו אותי ב“מרתף־האשליות”:
– יגיע רגע, שכמו שהחד־כנף – מיועד להמריא, הפתחים־המגנטיים – לבלוע רכב, והדלתות בגופנו – לספוג אנרגיה נוזלית, כך, תתחולל בנו ההזדמנות לבחור!
– לבחור מה? – לא ידעתי. וגם האחרים שרמזתי להם – לא ידעו.
– האם חסרה לנו עוד מילת־צופן כדי שנבין? עוד מתג אחד במחשב שבתוכנו – כדי שנפתור את החידה?
– ואולי “לבחור” פירושו “לעבור” מגזע אל גזע, כפי שקרה ליצור שפגשתי?
לא היה מי שישיב. אצלנו דיברו רק על הידוע. ואם לא ידעת – לשם כך נבנו מאגרי־המידע; ואם אלה לא השביעוך – תמיד יהיו גלי־אנרגיה שישטפוך וישכיחו את כל המעיק, אלא – – –
אלא אם “נשחקת” כליל, ונמצאת “פגום” – אזי יתיכוך וייצרו מחומריך את “כפיליך”, כנהוג בעיר האבודה.
החשתי צעדי, מנסה למחות השאלות המכוססות.
עץ זקן לבלב מולי בזהוב. יבש, נשור־עלים, ופורח. דומה, כמותי משתייך הוא לשתי “עונות” או שני “גזעים”.
מוללתי עלה ושאפתי את הבושם הטוב. ריח היה אחד הפריטים שנעדרו מצמחייתנו הסינתטית.
מאחורי השמשיות השקופות חייכו אלי המוֹכרים:
צחוקם מעוות, בגדיהם מרופטים, וביניהם ילדים באצבעות עבות, הטובות למלאכה.
כל החיזיון נראה כהעתק כוזב של המציאות.
לפתע הוקל לי. מולי ניצב מיבנה דמוי־המגדלים כבאזור אשר בו אני חי.
– המוּכּר – חשבתי– נוסך ביטחון גם בעירנו; בכלותו הזרות ואי הוודאות!
נעצתי מבטי לתוך המיבנה, ונתגלה שם אולם־הייצור של “הצורות הקורנות”. מאחורי הפרגודים יצאו דמויות שמאור־פניהן עמד בניגוד לצינת המתכת ולריח־הרעלים.
– מבוקשי – אמרתי להם – גנזך העבר ליצורי־המיכון!
– יצורי־המיכון – השיבו – קונים פה את השי לחג “התרועה הגדולה!”
שלוש פעמים בשנה מפסיקים תושבי העיר האבודה, כולל יצורי־המיכון, את מלאכתם, וחוגגים:
פותחים את כלובי הציפורים המצייצות בזמרתן.
מאווררים את הנמרים, ומובילים אותם, במסילות החשמל, לקול תשואות הילדים.
פותחים את השמשות לאור ולחום.
מכופפים את המגדלים לרוחות.
אנרגיה ניתזת מן המזרקות וכל הנרטב בה חש כי חוקי־הכובד לא שולטים בו עוד.
מדליקים ברקים.
מפריחים עננים.
והעיקר:
מוציאים את “המשקפות הממוחשבות”!
– לא! אין הכוונה למשקפות־העבר, או – העתיד!… – אצלנו, גילו משקפות שדרכן ניתן לראות את:
– “העָבָר־השׁני” – זה שלא קרה, אך יכול היה לקרות!…
ב“מעבדות־הזמן” הצליחו להוסיף מקש. כשלחצת עליו – עלו האפשרויות שהוחמצו!
וכך יכולת לשבת מול משקפות אלו ולראות את “עצמך” באירועים שיכלו להיות, כאשר בידך לסובב כחפצך את מקש־האפשרויות!
פתאום, בזרקורי בוהק ואופל – התנוסס מולי גנזך־העבר, כמו חברו בו האור והשחור.
בחזיתו – מדרגות־שיש, לעצרות, ועל גגו ארובות לצפירות “חג התרועה”, ולאזהרה בהשתולל הלַבָּה במרתפים.
השתוללות זו היוותה סכנה כה נוראה, שלא ניתן רשיון לבניית מגדל בעיר בלא שיהא בו “מרתף־מגן” (“מקלט”, בלשון הוותיקים).
מבעד לקיר־הזכוכית ראיתי את יצורי־המיכון מסדרים את מסוקי־ההנהלה.
קראתי להם, זעקתי, אך קיר־הזכוכית בלע את קולי. לשווא ביקשתי מדרג־נוע. השילוט היה באותיות שלא הכרתי.
עיני צדה פתחי־מעלית. לחצתי על כפתור־הפלדה. הדלת נפתחה, ואני בפנים.
נשמתי עמוקות. עם כל היותי מורגל במעליות־חלל, שמעתי שיצורים לא מעטים נלכדו בהן עקב טעות־מכונָה. עייף מלחפש את קומת הרובוטים – משכתי במתג.
השניות נראו כמו נצח.
משכתי שנית וריצפת המעלית התרוממה.
הגעתי.
שורת הרובוטים־המשניים ניצבה נגדי, כשבמגירות־בטנם הכתובת. עברתי מרובוט אחד למשנהו, מקליד באוזנם ומעלעל בפלט. ולפתע – כעין מנגינה ישנה התנגנה באוזני ושמו של ידידי נגלה.
– זה הוא! – צעקתי, שוכח שהרובוטים אינם שומעים מה שלא מוקלד לתוכם.
הרובוטים נשארו קפואים, אך גם עיני ידידי. ודמותו מחווירה ומאירה, כהבהוב עיני הרובוטים.
לחשתי את שמו. את שמי. קראתי בשמות המקומות שהיינו. שצחקנו. אך מבטו נשאר קפוא.
פתאום התבהר לי:
הרובוטים יכולים לאפשר לי לראות את ידידי, אך אין בכוחם לאפשר לו לשמעני!
הייתי בודד עם ידידי מאשר בלעדיו.
נשאר לי:
– לקחת את כתובתו ומספרו ולחייג לרובוט הביתי. אולי הוא ישדר אל ידידי וזה ייאות לפסוע מעֵבר לזמן ולבוא אלי, להווה.
עשיתי זאת. והנה, ב“משקפת המקַרבת”, נמוג הקיפאון וראיתיו:
גבוה, רזה, כמעט שקוף, כמו ירד מכוכב אחר.
כשזיהני, התרחבו פניו בחיוך מעוות.
אותתי לו בתדר הישן. ראשו נד בשלילה. נשתכחה ממנו שפתנו. החלטתי לשדר אליו ב“נתזים” (שילוב הברות באותות חשמליים) ולשמחתי הוא הגיב.
ואז גולל את חייו, כשמבטו נותר אטום:
מאז שהועבר ל“פרוור האחרון”, בעיר האבודה, הוא לבדו; הוא מבצע את מיכסת עבודתו היומית (מפורר מטילי מתכת לבתי־המלאכה), וחש מוצק ומועיל.
יתר זמנו עובר באפס מעשה, משהו כ“הרהורים ריקים”, בשפתנו הישנה.
שאלתיו אם מתבונן הוא במסך־הזרחן, בביתו.
מתכנני העיר האבודה הציבו מסכי־זרחן בבתי ה“פרוור האחרון” למען ינעצו הדרים שם את מבטם בצורות ובצבעים, ולא יחושו איך זמנם אוזל.
ידידי השיב כי הוא מתבונן, ופרט לשעות העבודה וההשקיה באנרגיה – כמעט ואינו יוצא.
כשמקבל הוא הזמנות לירידים, מוצא הוא את עצמו שב לביתו, בטרם הגיע.
ואולם – הוסיף בעיניים מבריקות – ישנן “שעות מלאות”, ההופכות את חייו ממשטח חדגוני, משעמם, לשעות של סיפוק:
כאשר הוא מסייע, במבוא ל“מרתף האשליות”, לנידונים־להתכה ללקט את הפירורים הסותמים את צינורותיהם ולנער את שסתומיהם – – –
ידידי מכנה אותן “שעות מלאות” – הרהרתי בלבי – אך, למעשה, אלה השעות היחידות שבהן הוא חי – במלאוּת!
“חי – בצלם!…”
ובאותו שבריר־רגע, כמו מבאר עתיקת־יומין שמימיה יבשו; או מאיזו תהום המתייפחת בקרבי, בקעו כל המלים החסרות!
– המלים שכל העת ביקשתי, ללא מצוא:
– “להיות בצלם!”
– לזה התכוונו האומרים כאשר דיברו על “בחירה”! הבחירה היא בין היות מתכת מחלידה… ובין: “לשוב ולהיות כְּקֶדם”… – זהו הסוד שזומזם לצינורותי, כשיצקו אותי, שם, ב“מרתף האשליות”, וזה מה שנלווה תמיד, כהד, לתדר שידורי!…
הבטתי בידידי:
זרועותיו, שלא שימשו אותו, נתקצרו; אגודליו, אשר להם נזקק בפוררו מטילי מתכת, הפכו עבים, עד גיחוך.
הוא ניצב כאנדרטה, אך אנדרטה חלולה, המטה לנפול…
– לא! – אמרתי לעצמי – אינני רוצה להיות כמותו, חלול ושדוף!… אינני רוצה להיות מועבר ל“פרוור האחרון”, המקום שבו יְיַצְרוּ מחלָקַי את כפילַי!
– אני רוצה להיות “תקין”!
– “פעיל!”…
כשבצינורותי זורמת – א־נ־ר־ג־י־ה!… חיה!
ידידי עייף.
הוא נופף בידו; הזכוכית המקרבת הועמה, והחיזיון נעלם במחי־יד.
חשתי כאב.
בחזי הלמה הידיעה כי לא אראה אותו עוד.
– אך מדוע?… משום שהוא לא יהיה? או אולי – נבהלתי – כי אני…
האמנם גם אני לא אהיה?…
– והחיים “כצלם”…?
חשתי סחרחורת.
יד חזקה טלטלתני לחלל הפוער פיו!
– סגרתי עיני.
– אטמתי אוזני.
אך הקולות התייללו והתפצחו בתוכי.
מיאנתי להאזין. אך משהו לחץ עלי. ביקש מוצא.
כך חשו, ודאי בנות־האדם, בימי קדם, כשהעוּבּר פרץ מקרבן; או ציפורי־הכנף, בבקעם מעטיפתם שׁכוּנתה “ביצה”…
לשווא ניסיתי להשתיק את הקולות הנאבקים בי –
האחד, בשפתנו:
"הישאר!… תוכל לעופף מעֵבר לזמן!… להתרחץ במטר אנרגיה זוהר!…
ותמיד ישמור עליך “שסע הקירבה” ותוכל להתחדש ב“שעת ההשקיה”!
והאחר, זר, אך מושך כ“מנגינות הכוכבים” אשר ב“אוזניות־הירח”, מפתה:
– אמור את המלים!… עכשיו!
– בקש את הנפלא מכל ליצורי המיכון:
– לנטוש את העיר האבודה, –
ולחזור ולהיות…
– אדם!
– להיות אדם?!" – זעקתי בחימה – זה לאגור דעת ולצבור מכאוב!… פירושו להזדקן… ו– – – למות!"
– “להיות אדם” – אמר הקול – פירושו להרגיש צער, אך גם לדעת צחוק!… פירושו לצמוח בכוחך אתה!
– זה לטוות בין עבר ועתיד!…
– זו החובה להיות עצמך!
– זו הזכות להיות עצמך!
… ולא מתכת חלודה ה“מוחלפת”!…
המלים ריתקוני כאבן שואבת; עזות, תלת־ממדיות; כאילו יצקו אותן לצינורותי, בהיווצרי.
כוחות ענק משכוני.
ציפורי־אימים התחבטו בי.
נמרים חשפו שן.
וסערה נוראה התחוללה בקרבי.
חום הציפני.
המלים רחקו.
המראות ניטשטשו.
התאמצתי בכל כוחי:
קראתי לאותיות,
– למספרים!
חייגתי לסמלים,
– לשבועות!
התזתי חשמלים!…
קול נפץ אדיר נשמע.
– האם העולם חישב להישבר? ואולי זה הייתי אני…?
שפתי הוסיפו למלמל, תחילה בגמגום, אחר בקול:
– “אני רוצה להיות אדם!”…
– “רוצה להיות ‘בצלם’!”
האבנים התדרדרו. השמיים רעמו. הרקיע החליק כמשקולת, ממטיר אש וגופרית.
ואבק אדום וסמיך כקיטור־הכבשן עלה והיכני בסנוורים.
– האם מאגרי־המידע אשר ב“גנזך העבר”, רוגשים מן הרעה אשר הבאתי על העיר? – האם העיר הולכת ונספית?
תימרות־עשן התאבכו וריח־רעלים פשה.
הצופרים השמיעו אזעקות עולות ויורדות.
והאדמה אחוזת צחוק־בעתה ופלצות הרעידה.
– היצא הצו להשחית את המקום? – התדביקני הרעה?
– “א–ד–ם!” – קראתי בשארית כוחי, וצעקה נוראה כיסתה את הארץ!
– יד־של־אש אחזה בי!
– מוסדות תבל נעו!
–הכוחות האיתנים קורעים אותי מקבוצת־ההשתייכות שלי!
– הכוחות העליונים!…
– הכוחות התחתונים!…
– העיר מתרחקת וגזה!
– אני הולך ומאבד דמותי!
אני מאבד
את…
תחושה חדשה
אופפת…
א
נ
י
– יותר לא ראיתי את העיר האבודה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.