זה מתחיל כשהנייר לבן, כל־כך צחור, והוא ממתין לך ומצפה. פשוט קורא אליך: בוא, בוא כבר!… ממש כמו שאתה קורא לכלב שלך, האהוב עליך, לשחק איתו, או לפחות ללטף אותו…

ואתה מתפתה ובא. ברגליים קצת כבדות. קצת עייף, מבולבל, חסר ביטחון. לא יודע, בעצם, על מה תכתוב, לא בטוח שבכלל תכתוב…

ואתה יושב מול הנייר, כשהדומייה ממלאה אותך, ואתה נינוח ודרוך, קשוב ואטום גם יחד…

וזה כלל לא פשוט, וזה לא קל להיכנס ל“קרביים” שלך ולהוציא משם משהו. לדלות ולעצב כך, שתהיה נאמן לעצמך, אבל שהדברים גם יתקבלו על האוזניים, העיניים והרגשות של הקוראים אותך…

כאילו מישהו מכתיב לך, אבל זה לא ברור… אתה יודע מה לא נכון ומחפש את ה“נכון”…

ולפעמים, אהה, זה מתרחש: פתאום, כמו על כמה במות ביחד, בעת ובעונה אחת, אתה שומע־רואה את הדמויות, יודע את המקומות והמלים הנכונות; ואתה גם מי שאתה מספר לו, וגם מי שמספר את הסיפור שעוד טרם נכתב!…

ואתה כל כך “שם”, בפנים, ועליך רק להעביר את הדברים “החוצה”… אבל אתה גם כל כך “כאן”, ואתה יודע: כדי שיבינו אותך “כאן”, עליך לספר יותר ברור מכפי שראית בדמיונך כרגע, ויותר רחב ממה ששמעת בתוכך… ובאותו הזמן ממש אתה גם זוכר, שאתה מדבר עם אנשים, וכי לאנשים יש שפה משלהם, מחשבות משלהם ורגשות…

והכלי היחיד שיש לך ביד (נוסף על העט, כמובן) הן… המלים, והפיסוק. ואלה הם, כמסתבר, יצורים חמקמקים ובוגדניים ביותר!

כמה פעמים עליך למחוק ולשוב ולתקן, משום שמאותו משפט עצמו, מאותן מלים, ניתן להבין, לעיתים, הרבה יותר (או הרבה פחות) מאשר התכוונת ורצית למעשה. ולפעמים, כן, לפעמים, המלים הן נכונות לגמרי בעברית, אבל לא “נכונות” בפי המדבר בסיפור. אתה יודע, אתה ממש מרגיש בעצמות, שהאיש הזה לא יגיד לעולם את המלה “כפפה” ודווקא יגיד “כסייה”, או להיפך…

ואז מתערבים ובאים החושים: ריחות מסוימים, גוונים, שכמעט ואין בנמצא מלים מדוייקות לתארם. ובעוד אתה מתלבט אם “האור הבהיר המזדהר” על “פרחי הגן” ייארג במלותיך, או אולי “הריח המתקתק של עוגת הדובדבנים” שעל ה“שולחן בגן”, עליך להיזהר שהעיסוק הרב מדי בבחירת המלים לא יהרוס את שטף העלילה, שהוא בעצם נשמת הסיפור.

ויש גם אוזן “פנימית”, המתחדדת פתאום, ושוקלת ובוחנת את סדר המלים ואת אורך המשפטים, וגם את הסממנים השיריים, אם זה פיוטי…

ואז אתה תופש שאתה נושם בקצב הכתוב, חושב בקצב הכתוב, חי בקצה הכתוב, וזה… מרתק! זה תופש את כל ישותך!

וזה כל־כך שונה מכתיבות אחרות, כמו מכתב, למשל, יומן אישי או כל כתיבה־תיעודית אחרת. שם – בכל הכתיבות ה“אחרות” – זה כאילו שאתה מנסה לשתות מכוס ריקה, כשאינך מרטיב את שפתיך ואינך מלחלח גרונך… כי אתה מתחיל לשאול את עצמך: למי אתה כותב? ומה שחשוב יותר: לשם מה?

הלא אתה עצמך יודע את כל שאתה עומד לכתוב ביומנך, במכתבך ובתעודותיך; אז למה לכתוב?

כדי “להשתחרר”? והרי לעתים זה דווקא מוסיף מתח. למען ה“היסטוריה”? נו, באמת, מי חושב על זה?…

לא כך הוא כאשר אתה בודה סיפור. אתה יכול להשחיל לתוכו את כל רגשותיך החבויים, מאווייך, זעקותיך, ואפילו יצרים אפלים ואלימים, שלא הספקת להוציא, ומה לא עוד… אבל אתה עושה זאת אחרת!

כי כשאתה בודה, אתה לובש פנים אחרות, נשמה אחרת… אתה בורא מקומות חדשים, שלא היו, או שלא היית בהם אף לא פעם; אתה נכנס לתוך התרחשויות, שאתה מגלה תוך כדי כתיבה, ושהן חדשות גם לך עצמך…

וזהו כל הקסם… זה כל “הכיף” שבכתיבת מִבְדה. ולמענו הכל כדאי…

פה יש לך למי לספר: קודם כל לעצמך, כי הן לפני שבדית זאת, לפני שהעלית על הכתב, כך ולא אחרת, לא אתה, ולא איש אחד מלבדך, לא ידעתם מה ש“קרה”… ועכשיו יש לך סיבה מדוע לכתוב, כי לכתוב כך, כלומר “לבדות”, זה לברוא; ובמלאכת־קודש זו עסק גם הכל־יכול…

ואז נכנס עניין הלשון לתמונה. החומרים שמהם אתה בונה, יש להם כפי שמתברר, כמה וכמה פנים: הם גם מספרים את מה שאתה רוצה לספר, אך גם (בעת ובעונה אחת) מובעים, ו“מתזמרים” את המסופר. ובידך, הכותב, לצבוע ו/או לתזמר אותם בצורה עילגת, או חיוורת, או מתוחכמת, הכל לפי הרוח השורה עליך, או לפי התוצאה־המטרה שאליה אתה חותר; ואולי על פי הקורא “שלך”, שאליו אתה מתכוון, “קורא” שלא נכון כלל לחשוב שהוא נמצא באיזה מקום מחוץ לך, כי בעצם הרי הוא מין של “אתה” החי בתוכך, לפחות בעת כתיבת השורות הללו.

ולמרבה הפלא חי בך עוד “אתה”, שהוא השומע, המאזין הפנימי, המבקר את צלילי הכתוב. והרי לך “חידה בתוך חידה” – הלא אתה כותב אותיות אילמות, ללא קול, והקוראים המשכילים שלך אינם הוגים כל צליל בקראם בעיניהם; וכל זאת, ה“זרימה” וההרטטה נמדדות על־פי הצליל והאוזן…

ואותו מאזין פנימי קורא עמך בלב־בקול (עוד צירוף מאוד פרדוכסלי), ובודק איזה סדר של מלים יש להעדיף, ואיזו מלה עדיפה על רעותה. ומדוע העדפת את “רעותה” על השימוש ב“חברתה” – זאת ניתן להסביר בדרכים הרבה, ואפילו מקצתן מחוכמות. אולם האמת היא פשוטה ומורכבת מכולן: זהו חוש! חוש שחשים אותו בעצמות, ובלחלוחית בגרון, ולעתים במשהו הדומה לדוק של דמע המצעיף את העין…

ועל כך, על בחירת המלים, הצלילים, הגוונים והסדר שלהם, נפלו וקמו יצירות, נפלו וקמו יוצרים. אז הַגיעו בעצמכם: הניתן להשוות לזה את הכתיבה מסוג “היבושת התיעודית”?… ואולם החשוב מכל בכתיבת הסיפור הבדוי הוא יצירת ההרגשה, שזוהי אמת. אמת פנימית. כן, אמת המשכנעת את הקוראים, שיקבלו את דבריך ויאמינו בהם. וזהו השקר הגדול ביותר, שיש צורך להצדיקו ולקשטו ולייפותו: איך לבדות “אמת לאמיתה”, שתעלה נהרה על לחי, ותזיל דמעות מלב ותרקום שבועות ונדרים…

ואם לא די בכל אלה, הרי יש צורך בתואם מבוים בין הגודל והגודש של “האמת הפנימית”, זו שמרטיטה את נפש הקורא, ובין הצורה החיצונית של הכתוב, אורכו, לשונו וכו'. כי לא ייתכן, למשל, שסיטואציה מסעירה, נשגבה ומרוממת, תיכתב בשפה של פרוזה ירודה, מדוברת; או ששפה חגיגית ועתירת הוד תתאר עלילה דלילה, שאין בה כל עוצמה ושגב.

אז כשאתה יושב ליד שולחן־הכתיבה ומחליט להיענות ולכתוב – זכור כי מלאכה גדולה לפניך; ואתה תידרש למשפטה!

זה מתחיל כשהנייר לבן־לבן, צחור כזה, והוא ממתין לך…