(1902 – גרמניה)

נולד בגארדינג שלזוויג ב־30 בנובמבר 1817 –

מת בברלין ב־1 בנובמבר 1903.

בנו של כומר גרמני, למד משפטים ופילולוגיה קלאסית באוניברסיטת קיל ועבד זמן מה כמורה פרטי בסביבת המבורג. מילגה של האקדמיה בברלין איפשרה לו לערוך מסעות במשך שלוש שנים, החל מ־1844 עד 1847, ברחבי צרפת ואיטליה. אחר ששימש זמן מה עורך עתון ברנדסבוּרג בשלזוויג, נתמנה לפרופיסור למשפטים של מן המנין באוניברסיטת לייפציג, אולם משרה זו נשללה ממנו כעבור שנתיים, ב־1850, בגלל הצטרפותו למפלגה הדימוקרטית. הוא עבר לשוויצריה וב־1852 נתמנה לפרופיסור למשפט הרומי באוניברסיטת ציריך. כעבור שנתיים החל לכהן בתפקיד דומה באוניברסיטת ברסלאו. ב־1858 נתמנה לפרופיסור להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת ברלין. הוא פירסם יחד עם אחד מעוזריו אוסף של כתובות רומיות ושימש עורך של מיסמכים חשובים של ההיסטוריה הגרמנית. החל מ־1873 ועד 1882 שימש מומסן חבר הפרלמנט הפרוסי בהשתייכו תחילה למפלגה הלאומית הליברלית ואחרי כן לאיגוד הליבראלי. החל מ־1874 עד 1895 כיהן כמזכיר קבוע של האקדמיה הפרוסית למדעים.

מפעל חייו, “דברי ימי רומי”, מגיע עד שנת 46 לפני הספירה. שלושת הכרכים הראשונים הופיעו ב־5–1854, הכרך החמישי ראה אור ב־1885 והכרך הרביעי לא הופיע לעולם וכך נשארה היצירה הגדולה בלתי מושלמת. הוא פירסם עבודות חשובות אחרות, ביניהן “הכרונולוגיה הרומית עד יוליס קיסר” (1858), “תולדות המטבעות ברומי” (1860), “חקירות רומיות (1863–1879). “נאומים ומאמרים” הופיעו ב־1905 ו”כתבים מקובצים", בשבעה כרכים, ב־1909. תחת השפעת ידידו, המשורר תיאודור שטורם, תירגם שירית מאיטלקית לגרמנית, ביניהם מיצירות קארדוצ’י, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1906.

פרס נובל לספרות הוענק למומסן על היותו “הסופר הגדול ביותר של הדור בסיפור היסטורי ביחס מיוחד לספרו המונומנטאלי על תולדות רומי”.

פורטרט נהדר של תיאודור מומסן צייר לנבאך. הלבוש השחור־קודר, שתי הידיים המשולבות זו בזו במרץ, השפתיים הדקות המתעקמות כלפי מטה במרירות־מה, הפנים הסגפניים, פני נזיר, שתי העינים הנוקבות והחודרות למעמקים טמירים, המשקפיים הלחוצים אל המצח ושערות השיבה הגולשות על הכתפיים עשו את הפורטרט למונומנטאלי עד כי שוב אין אנו רואים בו עוד את האדם, אלא את הנשמה, את המדע. אמת ויציב! חיי מומסן אינם אלא מעוף אחד כביר בשירות נעדר־אנוכיות ונלהב למען המדע. ראשית חייו בכפר קטן בשלזוויג־הולשטיין בבית אביו הכומר. האב הליבראלי והמעריץ את המדע מצרף פרוטה לפרוטה כדי ששלושת בניו ירכשו לעצמם השכלה בהתאם לכשרונותיהם ולנטיותיהם. וכך היה: – אוגוסט היה להיסטוריון נודע, חוקר התקופה הקדומה; יוהאנס, ששינה את שמו לטיכו, נתפרסם כבלשן ותיאודור היה ל“מומסן”. אף כי נתברך ברצון עז ובהתלהבות ללימודים מנעו ממנו נסיבות חייו את האפשרות להשתלם. רק כשמלאו לו עשרים ואחת שנים יכול היה להירשם לאוניברסיטה. הוא התגבר על כל הקשיים, בקיל. במיוחד הושפע ממורו אוזנברוגן, שהיה משפטן ובלש גם יחד, כמומסן עצמו. לאחר זמן באותה אוניברסיטה נקשרו קשרי ידידות עזים בינו ובין אוטו יאן שהורה שם.

הוא סייר באיטליה, אסף כתובות עתיקות וחלם על הוצאה כוללת של הכתובות הלאטיניות שנשתמרו עד היום. יאן עורר בנפשו של מומסן את ההתלהבות והמרץ לאוסף הכתובות הלאטיניות, ולו חייבים אנו תודה על כך שמומסן הקים בסופו של דבר עמוד חשוב זה של המדע.

עוד בתקופת לימודיו באוניברסיטה חיבר שני מחקרים חשובים: על בתי המלאכה ברומא ועל האיגודים הדתיים. שני מחקרים אלה חשיבות מיוחדת נודעת להם מבחינת התפתחותו של מחברם, שכן שינה בהם מיסודן את שיטות כתיבת ההיסטוריה. הוא עצמו מעיד במבוא לספרו: “כשניגשתי לעבודה האמנתי באמונה בהזיותיו המבריקות של ניבוּהר. אף טעות נחשבה להשג בדבר השקפותיו של גדול כניבוהר, אולם כוחה של האמת המריצני לסלק מעט מעט את השערותיו המקסימות והעממיות”. מומסן היה בן עשרים ושש כשעמד על הרעיון היסודי שבחייו ושבעבודתו המדעית. לאחר מכן ריכז את כל כוחותיו סביב הוצאת “הקורפוס”, הוא אוסף הכתובות הלאטיניות. עבודת המחקר שלו הכתירה אותו בתואר דוקטור למשפטים בהצטיינות. הדבר מעורר הד בעולם המדע, והמלך הדני שליטה של שלזוויג־הולשטיין בימים ההם אף מעניק לו גימלה גדולה, 600 זהובים כדי שיוכל להמשיך במחקר. שמו נתפרסם בימים ההם לא רק על ידי שני ספריו ומחקר הדוקטור שלו, אלא גם בזכות שיריו שהופיעו בקובץ. הוא הצטיין מנעוריו בסגנון מזהיר ומעולם לא ויתר על פעולתו בשטח הספרות היפה. גם משיצא שמו כאיש מדע היה מחבר שירים לעת מצוא. הוא תירגם את הקלאסיקנים, את שירי קארדוצ’י (1879).

גימלה שניה סיפקה לו אמצעים לסייר בארצות שונות בין 1844–1847 ולרכז בהזדמנות זו חומר מדעי רב. תחילה סייר בצרפת וחיפש כתובות או כתבי יד של כתיבות; לאחר מכן עסק באותה מלאכה באיטליה, בה עבר לאורכה ולרחבה. שלב חשוב בהתפתחותו המדעית היה הקשר שקשר באיטליה אל נושאי אבוקת המדע כגון: המומחה למטבעות פרידלנדר, האפיגראפים הנודעים בורגזי והנצן, וחוקר הקאטאקומבות דה־רוסי, שהיו למוריו. אגב חקירותיו עיבד שיטה חדשה לחיבור הכתובות. הוא לא הסתפק בהעתקת הכתובות בספריות ורצה לראותן בעיניו. עם שובו אל ביתו ריכז בידו חומר מדעי עצום, אולם בברלין נועדה לו אכזבה מרה: האקדמיה מינתה לכהונת עורך הכתובות מלומד בלתי חשוב, שהצטיין אמנם בחריצותו, אולם חסרה לו ההשכלה המדעית הדרושה וכושר הארגון. מומסן לא התייאש. הוא תקף את האקדמיה במאמרים וכשהם לא סייעו לו בא לידי הסכם עם מוציא לאור שנמנה עם ידידיו הטובים ופירסם בעזרתו את הכתובות שמצא בניאפולי. ספר זה שיכנע גם את מתנגדיו, שהמפעל המדעי לא יצליח, אלא אם כן יוטל ביצועו על מומסן. ואף על פי כן עברו שנים עם שנתמנה לחבר האקדמיה בברלין ועד שהוטל עליו ביצוע המפעל הציוני הגדול (1857).

עם שובו מסיוריו באירופה היה תחילה לעורך עתון בשלזוויג־הולשטיין כיון שהפוליטיקה משכה את ליבו מעודו. זמן רב כיהן כציר הפרלמנט. איגרתו משנת 1865, בה דרש את סיפוח האיזור לגרמניה, עוררה התענינות כללית. הפוליטיקה גרמה לו נזק בראשית הקריירה המדעית שלו, הואיל ואוניברסיטת לייפציג הזמינה אותו ב־1849 לקתדרה של מרצה למשפטים. עם עלות הריאקציה לשלטון פוטר מתפקידו זה. הממשלה הפרוסית הזמינה אותו לתפקיד מרצה בברסלאו, ומשם עבר לאוניברסיטת ברלין ב־1858 כדי לכהן שם כמרצה להיסטוריה הרומית. בשנת כהונתו האחרונה בברסלאו הופיע הכרך הראשון של יצירת חייו “דברי ימי רומא”, שזכה מיד להכרה כללית. מאז יכול היה להקדיש את כל זמנו ומרצו למפעל חייו, ה“קורפוס”. הוא חיבר בזה אחר זה מחקרים חשובים על הכלכלה ברומא, הוא ערך לוח כרונולוגי מקיף, פירסם את צוואת אוגוסטוס, כתב שני כרכים חשובים בשם “מחקרים רומיים” ואת הכרכים המונומנטאליים על המשפט הרומאי. הוא נטל לידו את עריכת המסמכים החשובים של ההיסטוריה הגרמנית ונשא בחלק הארי של העבודה. מזמן לזמן היה יוצא לסיורים מקיפים לבדוק כל דבר עד כמה שאפשר ולראות את הכל במו עיניו. כך הופיע ב־1863 הכרך הראשון של CORPUS INSCRIPTIONUM LATINARUM, שהוכר מיד בהישג בלתי רגיל של המחקר הגרמני.

הכרכים שלאחריו הופיעו בעשרות השנים הבאות בזה אחר זה. מה שלא עלה ביד האקדמיות המדעיות בגרמניה ובשאר הארצות, הוגשם ברצונו העז ובידיעותיו המרובות של חוקר אחד. הוא היה חוקר ומדינאי, משורר ומתרגם אמן, מומחה למשפטים ובלשן. “ההיסטוריה הרומית” נחשבת לאחת היצירות הנצחיות של רוח האדם המתארת את תולדות הריפובליקה הרומית עד 46 לפני הספירה. הכרך הרביעי לא ראה אור בעקבות שלושת הכרכים הראשונים. יש אומרים שלא העז לגשת לחיבור דברי ימי הממלכה הרומית כיון שחסרה לו הבקיאות בשפה העברית ובבלשנות השמית. הכרך החמישי מוקדש לתולדות המושבות הרומיות. ספריו אינם נועדים לאנשי מקצוע בלבד, אלא גם לקהל הרחב. בשנת 1896 זכה לכבוד גדול ביותר. הוענקה לו אזרחות הכבוד של רומא. פסלו הוצב לפני בנין אוניברסיטת ברלין.