אַלְפְרֵד בֶּרְנְהַרְד נוֹבֶּל (1896–1833)

שנה שנה בעשרה בדצמבר מודיעים עתוני העולם מי ומי הם החתנים החדשים של פרס נובל (לשלום, ספרות, חימיה, פיסיקה ורפואה). אותה עת נזכרים אנו מחדש בחוקר השוודי הגדול, ממציא הדינאמיט. אדם דגול זה הקדיש את ההון העצום שרכש הודות להמצאתו, לטיפוח המדע לסוגיו, ובכך הוא מוסיף להביא תועלת לאנושות שנים רבות אחרי מותו. מעשה זה אופייני הוא לאיש, שהוכיח תמיד רגשי אחווה כלפי בני־האדם והעלים את אישיותו. הפרס ומאות חתניו זוכים לפרסומת גדולה, אולם האישיות הדגולה העומדת מאחוריהם נשארה אלמונית כמעט.

אביו, עמנואל נובל, זכה לסייר מילדותו ברוב ארצות העולם. בגיל צעיר היה לאדריכל ויועץ שליט מצרים; מהנדס נערץ ופרופיסור בבית־הספר הגבוה לטכניקה בשטוקהולם. בשעה שאלפרד נובל נולד (ב־21 באוקטובר 1833) בשטוקהולם, הוזמן האב באופן דחוף על ידי הממשלה הרוסית לפטרבורג. האב הועיד את כל בניו להיות טכנאים. אלפרד חייב להיות מהנדס־מכונות, והוא נשלח בגיל שבע־עשרה לאמריקה, בה כיהן בשירות הצי מהנדס־המכונות השוודי הנודע, יון אריקסון. בהיותו בן 21 עובר אלפרד מארצות הברית לרוסיה, הנתונה במלחמה קשה עם צרפת ובריטניה. הנצחון תלוי במידה ניכרת בהישגיו של בית־החרושת שהוקם על ידי נובל האב, המייצר ציוד מלחמתי (מוקשים וטורפדות). אלף פועלים עובדים בשלוש משמרות ולנובל הצעיר ניתנת הזדמנות מצויינת, כדי להוכיח מה למד באמריקה.

בבוא השלום חוזר האב עם בניו ומייסד מפעל לייצור חומרי־נפץ; אולם ההון הדרוש להשקעות עדיין איננו. אלפרד הצעיר נשלח לפאריס, לחפש משקיעים; על־פי המלצת נאפוליון השלישי מוכן הבנקאי היהודי פראירה להלוות למשפחת נובל מאה אלף פראנקים לייסוד בית־החרושת. חומר־הנפץ בו משתמשים – הניטרוגליצרין – נתגלה עוד לפני עשרים שנה. אולם העבודה בו קשה, כיוון שהוא מכיל כמות ניכרת של רעל. נובל משכלל את ההמצאה הישנה, פותר בעיות טכניות מסובכות, ובשנת 1864 הוא מקבל פאטנט על שמו. חומר הנפץ החדש מביא תועלת רבה בכריית מנהרות, אולם הוא גורם גם נזק. בית־החרושת עצמו נהרס, פועלים רבים נהרגים, וביניהם גם אחיו הצעיר של אלפרד, בשנתו העשרים ואחת.

האסון עורר התרגשות רבה בכל רחבי שוודיה. שום מקום אינו מוכן לשכן את המפעל המסוכן, ונובל נאלץ להעביר את מפעלו הקטן לאניה רעועה, העוגנת בלב אגם. שבועות אחדים אחרי האסון מזמינה הנהלת הרכבות השוודית כמות ניכרת של החומר המסוכן, הדרוש לה לכריית מנהרה בסביבת שטוקהולם. עתה יכול היה נובל לחזור ליבשה.

המקרה בא לעזרת נובל. כף־זכוכית נשברה וחומר־הנפץ נשפך על האדמה. נובל עוקב בתשומת־לב אחרי התערובת החדשה וקובע שהמקרה נתן בידו אפשרות להגברת כוח הנפץ והפחתת הסכנה הכרוכה בהובלתו. הוא קורא לחומר החדש “דינאמיט”.

מסע מזהיר ואיום נערך עתה בעולם כולו. נוסע מפקיד ארגז קטן במלון בניו־יורק. השוער יושב על הארגז ומנקה עליו את נעליו, בשעה שרואה לתדהמתו עשן אדום העולה ממנו. הוא ממהר להוציא את הארגז לרחוב ולרוץ בחזרה למלון. כעבור שניות אחדות מזעזעת התפוצצות עזה את כל הסביבה, וההרס גדול. העולם אינו מספיק להתאושש, וכבר אירעה התפוצצות נוראה שניה. אניה מובילה מאתיים חביות דינאמיט לפאֶרו. בהתקרב האניה למטרתה היא טובעת על כל צוותה ומטענה. מקום האסון הבא – סאן־פראנציסקו: 14 הרוגים. באותו חודש מתרחשת התפוצצות קטלנית בסידני ובמאי אותה שנה (1866) נהרס בית־החרושת של נובל בגרמניה.

שרשרת האסונות מעוררת בהלה. הכל מושכים ידם מן החומר המסוכן. שום אניה אינה מוכנה לטעון דינאמיט. אולם שם ההמצאה מתפרסם בעולם, והאסונות סוללים דרך חדשה. גרמניה, פינלאנד, אוסטריה, הונגריה, שוויץ, איטליה, ספרד ופורטוגאל מזמינות את נובל לייסד בית־חרושת. אחר־כך כובש הדינאמיט את בריטניה, צרפת, יפאן, אפריקה הדרומית, קאנאדה, אמריקה ועוד. נוצרת רשת עצומה של מפעלי נובל – טרסט בינלאומי עצום.

ושוב בא המקרה לעזרתו. אצבעו נפצעה והוא שם עליה קולודיום. הפצע כואב ואינו מניח לו להירדם. הוא הולך למעבדה, כדי להקדיש את הלילה לעבודה. ניטרו־גליצרין על השולחן, קולודיום על האצבע… צץ במוחו רעיון: אולי אפשר לקשור את שני החמרים? הניסוי עולה יפה, וכוח הנפץ של הדינאמיט מוגבר עוד יותר. חומר חדש זה מבצע את הפיצוצים הקשים ביותר; הוא כורה את מנהרת סנט־גוטהארד המפורסמת בשווייץ.

נובל נודד ממקום למקום, נמצא כל הזמן בדרך בין מפעליו. בשנת 1891 בנה לעצמו חווילה ומעבדה בסאן־ראֶמו. אולם החוקר בן הששים אינו מתעתד עדיין לפרוש למנוחה. הוא ממציא המצאות חדשות לבקרים, וזמן קצר לפני מותו הוציא את הפאטנט ה־120 על שמו.

אולם נובל היה אדם בודד. החברה דחתה אותו ואנשים רבים ניסו לנצלו. הוא סבור היה שהחומר שהמציא יביא קץ למלחמות. איש־המעשה והחרשתן הגדול חולם על שלום נצחי ומעיר לברטה פון־סוטנר (מכרה של הרצל) המכנסת קונגרס שלום בשווייץ: “בתי החרושת שלי ישימו קץ מוקדם יותר למלחמה מאשר הקונגרסים שלכם. ביום, בו יוכלו שני גדודים להשמיד זה את זה בשניה אחת, יירתעו כל עמי התרבות ויפזרו את צבאותיהם”. כאשר נוכח, כי חזונו אינו מתגשם – היתה אכזבתו רבה.

נובל רוצה לשרת את האנושות בהונו העצום, וקובע פרסים לאנשים שתרמו לאנושות תרומה נכבדת בחמישה שטחים. טכנאי־ההרס ובעל בית־החרושת לנשק היה לרודף־שלום נלהב. כל הונו – שלושה וחצי מיליון כתרים שוודיים – מוקדש למטרות נשגבות. האקדמיה השוודית מחליטה על הפרסים המדעיים, וועדה של הפרלמנט הנורבגי מחליטה בדבר פרס־השלום.

פרס־נובל הראשון חולק ב־10 בדצמבר 1901, ביום השנה החמישי לפטירתו של איש־המדע והחוזה הגדול.

כשנובל ניסח את צוואתו בנובמבר 1895, קבע שאחד מן הפרסים השנתיים יינתן “לאיש שיצר בשדה הספרות את היצירה החשובה ביותר, המצטיינת בשאיפה אידיאליסטית”. הוא קבע כמו כן שהפרס יחולק על ידי “האקדמיה בסטוקהולם”, והתכוון ללא ספק לאקדמיה השוודית.

נובל התענין מאז ומתמיד בספרות. בשעת ניסוח הצוואה, ב־1895, כשמלאו ששים ושתים שנה לממציא הגדול, הקדיש חלק ניכר מזמנו לחיבור מחזות. הוא החליט לקדם את הספרות, שכן התענין בה מנעוריו. הוא שלט שליטה מלאה בחמש לשונות, לרבות רוסית. בנעוריו חיבר שירים בשפה האנגלית, המגלים כשרון פיוטי ניכר. הוא הושפע מן המשורר האנגלי שלי, סיגל לעצמו את השקפת עולמו בשטח האידיאליזם האוטופי. שלי כתב את השיר המפורסם על פרומיתיאוס הכבול, ובשירו זה חזה מראש את ההתפתחות המדעית והטכנית שנתחוללה במאה התשע עשרה. הוא מת בשנת 1822. שנים מועטות אחר מותו הומצאו אמצעות טכניות חשובות. הרכבת הראשונה נסעה באנגליה ב־1825, טלגרף החשמל שוכלל ב־1938 ופאראדי גילה את תגליתו המהפכנית בדבר האינדוקציה המגנטית. ברתה פון סוטנר שהיתה מקורבת לנובּל כתבה בהספדה על הממציא, שאלמלא היה האיש ממציא גדול, היה נעשה ללא ספק סופר חשוב. זמן קצר אחר מות נובל, בדצמבר 1896, ניגשה האקדמיה השוודית לניסוח תקנון חלוקת הפרסים. נקבע, שהזכות להציע מועמדים ניתנת לאקדמיה השוודית ולאקדמיות, מוסדות וחברות הדומות לה. נבחרו חמישה חברי־אקדמיה, שעליהם הוטל תפקיד חלוקת הפרס. מאז הוצעו יצירות ספרותיות שנכתבו בשלושים לשון. עוד בשנה הראשונה הוגשה מועמדותם של עשרים וחמישה סופרים, וכעבור שנה הוצעו שלושים וארבעה. בדרך כלל מגישים מועמדותם של שלושים סופרים מדי שנה בשנה. פעמים חוזרים השמות משנה לשנה. מתמטיקאי שוודי חישב, שהאקדמיה עשויה לקבל תשעה עשר אלף ספרים לעיון. לאיחסון ספריה זו דרושים עשרים ושלושה מחסנים ומאתים תשעים ושנים פקידים העסוקים שבע עשרה שעה ביום במשך שלושה חדשים רק בקיטלוג הספרים ובסידורם.

בפעם הראשונה זוכה המשורר הצרפתי סולי פרודהוֹם בפרס. דעת הקהל העולמית מחתה על ההתעלמות מטולסטוי, וארבעים ושנים סופרים ואמנים שוודיים אף חתמו על כרוז־מחאה בענין זה. הם לא ידעו, שהסופר הרוסי הגדול הוצע שלא כחוק, וכי הועד אינו רשאי להציע מועמדים. כעבור שנה ניתן הפרס להיסטוריון הגרמני תיאודור מוֹמסן, והענקה זו גילתה את התפיסה הרחבה של האקדמיה. היא לא הצטמצמה בתחום הספרות הטהורה וכללה גם את ההיסטוריה. עם זאת יש לציין, שמומסן היה ונשאר ההיסטוריון היחיד שזכה לכבוד הגדול המהווה פרס נובל לספרות.

בשנת 1903 השפיעה המתיחות הפוליטית בין נורבגיה ובין שוודיה על חלוקת הפרס, וביורנסון הועדף על איבסן. ביורנסון היה הסקנדינבי הראשון שזכה בפרס, ורבים באו בעקבותיו. בשנת 1904 חולק הפרס לראשונה בין שני משוררים של שני עמים, מיסטראל הצרפתי ואֶצ’גראַי הספרדי. הענקת הפרס להאֶנריק סינקיאביץ' בשנת 1905 גילתה, כי קיימת נכונות לכבד נציג של אחד העמים הסלאביים. טולסטוי עדיין היה בחיים, אך מועמדותו לא הוצגה, וכך זכה בפרס הסופר הפולני, שיצירתו – הרומאן ההיסטורי “קוו ואדיס” – תורגם בימים ההם לרוב לשונות אירופה.

ב־1906 בא תורה של איטליה, וקארדוצ’י זכה לפרס בשנת השבעים לחייו. בשנת 1907 היה מאבק קשה על חלוקת הפרס, כיוון שהוצעו סופרים חשובים כגון: סווינבורן האנגלי, בראנדס הדני, בורג’ה הצרפתי ועוד, אולם בפרס זכה קיפלינג האנגלי, כתוצאה מפשרה מוצלחת. הסופר שבה לסטוקהולם לקבלת הפרס ביקר באחד מבתי הספר והבטיח לאחד הנערים לשלוח לו את ספרו המפורסם על הג’ונגל. ואמנם יש לציין, שהספר הגיע למועד ובו ההקדשה: “יש לקיים הבטחה הניתנת לנער”. בשנת 1908 ניתן הפרס להוגה דעות הגרמני, אֶוּקן. כעבור שנה שוב הגיע תורה של הספרות הטהורה, בשעה שהפרס הוענק לסופרת הדגולה סלמה לאגרלוף. כעבור חמש שנים נבחרה הסופרת לחברת האקדמיה והשתתפה במשך עשרים וחמש שנה בחלוקת הפרס.

הסופר הגרמני פאול הייזה, שזכה בפרס בשנת 1910, לא הוצע מעולם על ידי מוסדותיה הרשמיים של ארץ־מולדתו. מלומדי אוניברסיטאות שונות הם שהציעו לכבדו לרגל יום הולדתו השמונים. אין ספק, שמזכיר האקדמיה ווירסון, הפריז בכתבו במכתב הלוואי להצעה, ש“גרמניה לא זכתה לסופר גדול ממנו מימי גיתה”. בשנת 1911 הועלתה מועמדתו של סטרינדברג, אולם הוא מת בימים ההם. אחר הענקת הפרס למשורר־המחזאי הבלגי מוריס מאַטרלינק, שוב בא תורה של גרמניה, כשהפרס הוענק לגרהארט האופטמאן, בן החמישים, בשנת 1912. עד אז לא זכו בפרס אלא סופרי אירופה. בשנת 1913 כיבדו בו את המשורר ההודי הדגול טאגורי, וההחלטה עוררה קורת־רוח כללית. עם זאת יש לציין כי איש מבין חברי האקדמיה לא היה מסוגל לקרוא את יצירות טאגורי במקור.

בשנת פרוץ המלחמה העולמית הראשונה לא חולק הפרס, והפרס של 1915 ניתן באיחור של שנה, ב־1916, לרומן רולאן. בהענקת הפרס היתה גם משום ריהאביליטציה, שכן גונתה פעילותו הפוליטית של רולאן לא רק בגרמניה, אלא אף במולדתו, בצרפת. פרס 1916 שוב הוענק לסופר שוודי, פון היידנשטאם, חבר האקדמיה. כעבור שנה הוענק הפרס לשני הסופרים הדניים, גיילאֶרופ ופונטופידאן. פרס 1918 לא חולק ופרס 1919 הוענק ב־1920 לסופר השווייצי שפיטאֶלר. פרס הכבוד שהוענק לקנוט האמסון ב־1920 נתקבל בהערכה כללית, אף כי זקנתו ביישה את נעוריו ופגעה בזכויותיו הספרותיות. האקדמיה בחרה ב־1921 באנאטול פראנס, וכעבור שנה פנתה למחזאי הספרדי בנאַבנטה. חלוקת הפרס ב־1923 למשורר האירי ייטס עוררה קורת־רוח כללית. בשנת 1924 קשה היתה ההכרעה בין חסידי שני סופרים פולניים, ריימונט וז’רומסקי. לבסוף הוחלט לכבד את המחבר של “האיכרים”. אכן ריימונט מת כתום שנה, ולא זכה לספק הוכחות נוספות לכשרונותיו האפיים.

המחזה המוצלח ביותר של ג'. ב. שאו, “ז’אן ד’ארק”, הכריע את הכף לטובת המחזאי והמספר הבריטי. שאו קיבל את הפרס מתוך היסוסים, ולבסוף החליט להקדיש את הכסף לקרן מיוחדת, שתפקידה שיפור היחסים בין שוודיה לאנגליה בשטח הספרות.

יש סוברים, שבלחץ מוסוליני הוענק הפרס ב־1927 לסופרת גראציה דלדה. הענקת הפרס לברגסון בשנת 1927 שוב היתה הזדמנות לנטוש את קו הספרות הטהורה. הובאה בחשבון בהענקת פרס זה השפעתו החזקה של הוגה הדעות הדגול על יוצרי הספרות המודרנית. המספרת הנורבגית סיגריד אונדסאֶט זכתה בפרס ב־1928 על הרומאנים ההיסטוריים שלה. ב־1929 הוענק הפרס לתומאס מאן, והסופר, שקנה לו שם־עולם, קיבל אישור נוסף לכשרונו הגדול. מועמדותו הוצעה חמש שנים לפני כן, אולם לא קל היה להעניק את הפרס לסופר גרמני. הרומאן שבזכותו קיבל מאן את הפרס, “בית בודנברוק”, פורסם עוד בשנת 1901, היינו עשרים ושמונה שנים לפני כן.מעניין שהאקדמיה התעלמה מן הרומאן החשוב “הר הקסמים” שראה אור ב־1924.

ב־1930 זכה בפרס בפעם הראשונה סופר אמריקאי סינקלר לוּאִיס. הוא יצר דמות, שמעטים כמוה בספרות המאה העשרים, דמות אשר עם שלם הכיר בה את עצמו. ב־1931 החליט להתפטר מתפקידו כדי שיוכל הוא עצמו לזכות בכבוד, אלא שנפטר בינתים והפרס הוענק לו אחר מותו.

ג’ון גלסווֹרתי היה מועמד לפרס פעמים אחדות, אך זכה בפרס רק ב־1932. אחדים מחברי הועדה המליצו על הענקת הפרס לה. ג. וולס, אולם ידם של חסידי גלסוורתי היתה על העליונה. גם בשנת 1933 נתעוררו חילוקי דיעות, ולבסוף הוענק הפרס לסופר הרוסי שהיגר מרוסיה, איבן בונין. תרומתו המקורית של לואיג’י פיראנדלו לדראמה המודרנית זיכתה אותו בפרס ב־1934. גם פרס 1936 נפל ביד מחזאי בעל שיעור קומה, יוג’ין או’ניל. שנים אחדות לפני כן הועלתה אחת מיצירותיו החשובות ביותר “האבל יאה לאלקטרא” על במות אמריקה ואירופה. המחזה הוצג גם על במות שוודיה והשפיע השפעה עזה על השופטים. מעניין לציין, שאחד מחתני הפרס, רומן רולאן, העלה אותה שנה את מועמדותו של זיגמונד פרויד, אולם יוצרה המפורסם של הפסיכואנליזה נאלץ בסופו של דבר לסגת ולוותר על הכבוד לטובת אחד מתלמידיו החשובים בשטח הדראמה.

חתן הפרס לשנת 1937, הסופר הצרפתי הדגול רוג’ה מארטין די־גאר, לא הוצע על ידי ארץ־מולדתו. מחזור הרומאנים הגדול, “משפחת טיבו”, שכרכיו החלו להופיע בשנת 1922, התקרב בימים ההם לקיצו. מחזור זה עשה רושם רב בחוגי הספרות בכל אירופה, והשופטים הגיעו לידי מסקנה, כי אין רומאניסטן במאה העשרים העשוי להתחרות בסופר הצרפתי הדגול. כך הוענק לו הפרס על מחזור הרומאנים הגדול, שכתיבתו נסתיימה ב־1940.

שעה שפרס 1938 הוענק לסופרת האמריקנית פירל בוק, נתעוררו ספיקות, אם אמנם ראויה הסופרת לפרס החשוב. הכריעו את הכף הביאוגראפיות המופלאות שכתבה על הוריה, זוג מיסיונרים בסין, שני כרכים שעלו לדרגת ספרות קלאסית בימינו. הסופרת נתפרסמה גם ביצירותיה על חיי איכרים בסין, ותיאוריה הצטיינו במהימנות ובעושר הפרטים. נושא רומאנים אלה כמעט שלא היה ידוע לקורא המערבי. בשנת 1939 בא לראשונה (ועד כה גם לאחרונה) תורה של פינלנד כאשר סילאַנפא זכה בפרס. אין ספק שמלחמת הגבורה שנלחמה פינלנד אותה שנה השפיעה על ההחלטה הזאת. גם פרס שנת 1944 הושפע מן הצד הפוליטי. יוהאנס וו. ינסן הדני לא יכול לבוא לסטוקהולם לקבל את הפרס בגלל הכיבוש הגרמני של ארצו. בשעת חלוקת הפרס ב־1945 התייצבה ליד בן יוטלנד זה המשוררת הצ’יליאנית גאבריאלה מיסטראל. סופרת זו זכתה לכך, ששיריה תורגמו לשבאדית על ידי המשורר היאלמאר גולברג, וחברי האקדמיה התרשמו עמוקות מאישיותה ומאמנותה.

הרמאן האֶסה, חתן הפרס ל־1946, היה הסופר הגרמני הראשון, אשר נטש את ארצו בגלל עריצות מושליה עוד בימי המלחמה העולמית הראשונה, השתקע בשוויץ והיה לנתין ארץ זו. האֶסה וחתן אחר של פרס נובל תומאס מאן, היו נציגי התרבות הגרמנים ונאמניה בתקופת המלחמה.

אנדרה ז’יד חתן הפרס לשנת 1947 נחשב זה שנים אחדות לאחד מראשי הספרות הצרפתית, שהשפיעו השפעה עזה על דורות אחדים. רבים התפלאו ותמהו שהפרס לא הוענק לו קודם לכן. חתן הפרס של 1948, תומאס אליוט, רשם ברפסודיה השירית שלו, “ארץ השממה”, בשנת 1922, תמונה בלתי נשכחת לפשיטת רגלה של הציביליזציה המודרנית.

אם נסכם את חלוקת הפרס ביובל השנים הראשון של המאה נראה, כי שבעה פרסים נפלו בחלקה של צרפת, ששה בידי גרמניה וחמישה בידי בריטניה, ארבעה בידי ארצות הברית. הארצות שזכו בשלושה פרסים הן: איטליה, נורבגיה, דניה ושוודיה. ספרד, שוויץ ופולין – כל אחת מהן זכתה בשני פרסים, בלגיה, רוסיה, פינלנד, הודו וצ’ילה – כל אחת מהן זכתה בפרס אחד.

בעשר השנים האחרונות הצטיינה חלוקת הפרס בצדקת הערכתה וזכתה בדרך כלל לאישור הציבור הרחב. חתן הפרס ל־1949, ויליאם פולקנר, היה האמריקאי הרביעי שזכה לכבוד זה. ערב צאתו לסטוקהולם לטקס קבלת הפרס, מסר הסופר הצהרה מעניינת: “אבקשכם קודם כול שלא לשכוח דבר אחד, אינני סופר. רבים מאוד הדברים שאינני יודע. אין אני אלא אדם האוהב לספר סיפורים. ואשר לעבודתי מרגיש אני, שאין יצירה ביצירותי שתהא טובה במידה שהיתה צריכה להיות. סבור אני, שספרי נכשלו, שכן ספרים – או שהם נכשלים או שהם מושלמים. השלימות אינה יודעת דרגות… דומה, נולדתי כדי לנדוד על פני תבל”.

בשנת 1950 הוענק הפרס לסיר ברטראנד ראסל, סופר בעל מוח מתימטי ואנליטי, היודע להרצות גם על דברים עמוקים במעוף פשטני של אדם שחונן בכשרון של מספר. אפשר לקבל את השקפותיו או לחלוק עליהן, אך בדבר אחד יודו אף יריביו: ראסל הוא בעל משנת־חיים באספקטים המציאותיים במיותר שלה. ראסל התכוון בחייו הארוכים להציל את העולם מפני עצמו. ישועה שהוא מטיף לה רציונאלית, בהירה וקרובה לכל החי את חייה של החברה המדינית המודרנית. זקן מופלג זה קולו נשמע כאזהרה אחרונה של הנפילים המהלכים בתוכנו, המבקשים לפני פטירתם להציל עולם זה. אין זה ענין אלטרואיסטי־הומאני בלבד. אם נקבל את דבריהם ברצינות, זוהי חובה. חובתו של יוצר הגולם היא להשמיד את הגולם לפני שישמיד הוא את כל הסובב אותו. דומה, אין כראסל מוכשר לשמש מציל צלילות דעתנו. שריד אפיגוני אחרון זה של הרנסאנס נתברך בהיקף ידיעות רחב ביותר, בתחומי התענינות ותחושות בקנה מידה של באֶקון, עד שאין דומה לו בתקופתנו. בשנות חייו הארוכות, העשירות בתורה ובפולמוס, הגיע למעמד של אחד המתימטיקאים, הפילוסופים, הלוגיקנים, הפובליציסטים, המחנכים והסוציאולוגים הבולטים ביותר בדורנו. הוא היה איש המעש, כיון שפלגי מרצו השופעים לא יכלו לבוא על סיפוקם בעבודה מדעית בלבד. כנצר אחת המשפחות הותיקות ביותר באצולה האנגלית, לא מצא כל טעם בתואר “אירל”, שבא לו בירושה, אך קסם לו עונש מאסר בבית־כלא על עבירה פלילית לשם כתיבת מחקר מתימאטי. נוסף על ברכת הידיעה והנסיון, נתברך ראסל בסגולה מיוחדת, המסמיכה אותו לעצור את האדם בן זמננו במרוצתו השוטפת לתהום. מחשבתו ודרך הנמקתו של ראסל הברורות והשקופות כבדולח הוכתרו בפרס נובל לספרות.

בשנת 1951 שוב הוענק הפרס לסופר שוודי, לרומאניסטן פאֶר פאביאן לאגרקוויסט. היתה זו אחת ההזדמנויות הנדירות שבהן העניקה האקדמיה השוודית את הפרס לספרות לאחד מחבריה. לאגרקוויסט הצטיין כמחזאי, כמשורר וכמספר. הוא פירסם למעלה משלושים וחמישה ספר, והוכר בדרך כלל כסופר השוודי החשוב ביותר מאז מלחמת העולם הראשונה. הוא פתח פרק חדש בספרות השוודית והוא המחזאי היחיד בדורו בעל שיעור קומה. מבקרים שוודיים רואים בו גם את אחד המשוררים החשובים ביותר של שפתם. השקפת עולמו אירופית יותר מהשקפת עולמו של כל סופר שוודי אחר. לאגרקוויסט נבחר מבין שמונה עשר “בני אלמוות” של האקדמיה השוודית בשנת 1940 וישב על כסאו של וורנר פון היידנשטאם שנפטר. הוא נמנה עם אותה קבוצה מצומצמת המעניקה את הפרס לספרות שנה שנה. בשנת 1950 עשו אגודות הסופרים של שוודיה, נורבגיה, דניה ופינלנד יד אחת והציגו את לאגרקוויסט כמועמד. מאחר שפרס 1949 הוענק לפולקנר האמריקאי, הכשיל לאגרוויסט את עצמו, כי קולו הכריע את הכף לטובת המספר האמריקאי. לאגרקוויסט זכה לשם עולם במחזהו “התליין” שהציג את הנאציזם בימי מלחמת העולם השניה במלוא אימיו וזוועותיו. הוא זכה להצלחה עולמית ברומאן הסמלי “הגמד”, שעלילתו מתרחשת בתקופת הרנסאנס. הוא הוכיח, שספרות הצפון, אשר שמות יוצרים כאיבסן וסטרינדברג מבהיקים בה, לא זו בלבד שלא הועמה, אלא אף נתעצמה בימינו. יצירתו של לאגרקוויסט היא עדות נאמנה, כי הספרות הסקנדינאבית ידעה לשמור על רמה אמנותית גבוהה גם בהיותה מכוונת דרכה לבעיות אקטואליות, וכי היא מוסיפה להיזון מכוחות יצירה מחוננים מאוד, המצעידים אותה אל פסגת היצירה העולמית המודרנית בזכות השקפתם הנכונה על פני תקופתם ברוחם ההומנית הלוחמת ובבקורתם האמיצה המיטיבה לגלות את פגעיה והתורמים תרומה חדשה לגיבוש תפיסת המציאות, ילידת זמנם.

פרס 1952 נפל בחלקו של הסופר הצרפתי הגדול פרנסואה מוריאק, סופר, שהשפעתו ניכרת לא רק על הספרות הצרפתית בלבד, כי אם גם על חיי הרוח של צרפת כולה ובחוגים קאתוליים רמי־מעלה בארצו ומחוצה לה. זהו אדם וסופר בעל “אני מאמין” קאתולי אדוק, ואמונתו הנוצרית היתה לו לסימן־היכר ספרותי ומשמשת נקודת־מוצא לדיעותיו החברתיות־מדיניות, אך המתקדמות שבהן אינן עולות בקנה אחד עם עמדתה הרשמית של הכנסיה.

חלוקת הפרס לשנת 1953 עוררה הדים נרחבים בעולם כולו, שכן ניתן הפרס לאותו מדינאי דגול – סאֶר וינסטון צ’רציל. באנגליה אין מעריכים כראוי את המדינאי הסופר, כפי שנוהגים בצרפת. אין זה מקרה, שאנגליה כמעט שאינה יודעת פרסים חשובים לספרות. האנגלים מעדיפים את המעשה על המחשבה. סופר גדול הראוי להוקרה – מעניקים הם לו את ה“אורדר אוף מריט”. בקבוצה זו אפשר למצוא את ת.ס. אליוט, את ברטראנד ראסל ואת גילברט מארי. וינסטון צ’רצ’יל הוא חבר במועדון קטן זה עוד מלפני שנים רבות. האנגלים חשבו, כי יצאו בכך ידי חובתם, והנה לפתע פתאום הוענק פרס נובל לספרות לצ’רצ’יל. הדבר עורר התרגשות גדולה באנגליה. האנגלים הטובים ראו פחיתות כבוד בכך, שראש ממשלתם ועושה ההיסטוריה שלהם הורד לדרגת סופרים ומחזאים. מובן שהנחה זו מוטעית מעיקרה שכן שיעור קומתו הספרותי של צ’רצ’יל גדול למדי. אין להבדיל בין יצירתו של צ’רצ’יל בשטח הספרות ובין יצירתו בשטח המדיניות. כתביו נבעו ממעשיו. ומשום כך יש להתייחס אליהם בהוקרה. האקדמיה השוודית הוכיחה הפעם, שספרות גדולה – לא מן ההכרח שתהא כתובה דווקא. גם המלה המדוברת עשויה להתעלות לדרגת ספרות טהורה. אם נאומי דמוסתינס וקיקרו נחשבים לספרות ממדרגה ראשונה מדוע תימנע הערכה זו מנאומיו הנפלאים של צ’רצ’יל? לויד ג’ורג, למשל, היה נואם גדול, אולם איש לא העלה על דעתו לראות בו סופר אף כי פירסם ספרים אחדים. אף ספר זכרונותיו רב הכמות לא ייחשב לספרות. צ’רצ’יל משך בעט מגיל עשרים ושתים, בהיותו כתב צבאי, והחל מרכז את כתבותיו בצורת ספרים. אחרי כן פירסם את תולדות המלחמה העולמית הראשונה בחמישה כרכים ותולדות המלחמה העולמית השניה בששה כרכים. ספרו על אביו הוכר כביוגראפיה קלאסית. ההשפעה ההדדית של מחשבה ומעשה הופכת את צ’רצ’יל לדמות מיוחדת במינה, ואין אנו מוצאים מדינאי או סופר שיוכל להתחרות בו בנידון זה.

בראשית 1954 נפוצה ידיעה בעולם שאמרה, כי הסופר האמריקאי ארנסט מילר המינגווי קיפח חייו בג’ונגל האפריקני. אותה שנה זכה הסופר בפרס נובל לספרות. זהו סופר לוחם – אחד משלושת הסופרים האמריקאיים המינגוויי, סטיינבק ופולקנר, שחוללו מפנה בהתפתחות הרומאן המודרני לא רק באמריקה, אלא גם באירופה. בתחרות איגרוף נפגעה עינו, משום כך נפסל לשירות צבאי במלחמה העולמית הראשונה. הוא היה לכתב צבאי, והגיע לקריירה מזהירה של שירות בחזיתות שונות. תחילה שירת ביחידת אמבולנס של הצלב האדום, אחרי כן הועבר לצבא האיטלקי, שם נפצע קשה, ועל שירות מזהיר העניקה לו ממשלת איטליה שנים מאותות ההצטיינות שלה הגבוהים ביותר. אחרי כן היה כתב צבאי ביוון ובתורכיה, ובשנת 1922 נסע ללוזאן לועידת השלום. שם ספרו הראשון שפורסם ב־1925, “בזמננו”, אופייני ליצירתו. “פרידה מן הנשק”, שראה אור בהיות מחברו בגיל שלושים, זכה להערצה כללית בעולם כולו. מאז משוטט המינגוויי בעולם, משתתף בצייד באפריקה, מתאר הופעות ספורט לסוגיהן, לרבות מלחמות שוורים, ויוצר בשדה הספרות. ספרו על מלחמת האזרחים בספרד, “למי צלצלו הפעמונים”, נמנה עם הרומאנים המפורסמים ביותר של המאה.

שנים על שנים הועלתה מועמדותו של האלדור קיליאן לאקסנס באקדמיה המלכותית השוודית בשעת הדיונים על בחירת חתן פרס נובל לספרות, ותמיד עורר שם זה סערת מחאות. היתכן – הקשו חברי האקדמיה – להעניק את הפרס לאיש, אשר אמר על האמנה האטלנטית, שהיא אגודה של סהרורי־מלחמה? בשנת 1955 עם הפשרת המלחמה הקרה, נשבה רוח חדשה באקדמיה. אויביו של לאקסנס החרישו, וחסידיו הגדולים התגברו בנקל על המכשולים והמספר הגדול, איש הצפון הרחוק, נבחר. לאקסנס הוא אחת הדמויות המשונות ביותר בספרות הסקנדינאבית. עם כל נטיותיו השמאליות הוא קאתולי אדוק בארץ שרובה ככולה פרוטסטנטית. הוא טוען שאין לא¹ כל שייכות לקומוניזם, אבל הוא שייך לתנועת השלום וזכה לפרסים ספרותיים בברית המועצות. יצר הנדודים ויצר הכתיבה לא הרפו ממנו. הוא נסע לאיטליה, התעניין בסור־ריאליזם בצרפת ועשה שנים בארצות הברית. בשבתו בהוליבוד התידד עם אמני הבד, אך במיוחד הושפע מן הסופר אֶפטון סינקלר. זמן קצר אחר פרוץ המשבר הגדול באמריקה עזב מדינה זו מזועזע עד היסוד ממראות הרעב שראה שם ולא חזר אליה עוד. הוא עשה זמן רב בברית המועצות בשנים 1932–1938, ולאחרונה ב־1953, אך הוא מכחיש בתוקף את הטענה בדבר השתייכותו למפלגה הקומוניסטית. חסידיו אומרים עליו שיצר סגנון חדש, רווי סערה ומתח, שעיקרו ליריקה פיוטית, וכוחו ביכולתו למזג את הדמויות והנופים שבספריו בפנורמה עצומת־ממדים של ריאליזם תוסס. לאקסנס היה מועמד לפרס גם בשנים הקודמות, אך הכשילתו “שמאליותו”, אף כי היא טבועה בחותם דתי. שנה לפני בחירתו “נוצח” על ידי המינגוויי. ב־1955 יותר מאשר כרגיל התנהלו סביב חלוקת הפרס דיונים בעלי אופי פוליטי כללי. דאג האמרשילד, מזכיר או"ם, שהוא אחד מן הממונים על מתן הפרס, לקח חלק פעיל בדיונים, מתוך שאיפה להפגין את רוח השותפות החדש של המערב עם המזרח. אחד המועמדים לפרס היה אז סופר סיני. האחראים להענקת הפרס טוענים, שסופר סובייטי לא יכול היה לזכות בפרס שכן לא הציעה האקדמיה הסובייטית מעולם מועמד משלה.

ב־1956 חזר שוב המקרה, בו מוענק הפרס לסופר לא ידוע ביותר. חואן ראמון הימנז היה בן שבעים וארבע בשעת קבלת הפרס ב־1956. הוא היה משורר וסופר ספרדי, שהיגר בימי מלחמת האזרחים מספרד לפורטו־ריקו, משם עבר לקובה והשלים את ימי חייו בארצות הברית. הוא החל לכתוב בגיל שבע עשרה ונחשב עשרות שנים לאחד המשוררים הספרדיים החשובים ביותר.

חתן הפרס ב־1957 היה הסופר הצרפתי המוכשר והדינאמי אלברט קאמי, שהיה בן ארבעים וארבע בשעת קבלת הפרס. הוא נמנה עם הסופרים מתווי הדרך. באמצעים פשוטים הצליח להעלות רעיונות נשגבים שהיוו נר לרגליו של הנוער בן זמננו והדריכוהו בדרך חתחתים של שידוד מערכות ושינוי ערכים אחרי מלחמת העולם השניה. ספרים רבים רבי־עמודים לא פירסם, אולם כל יצירה משלו היתה בחינת מועט המחזיק את המרובה וקיפלה בדפיה המעטים ביחס – בשורה לאנושות המתפתלת בחבליה, בשורה של אמת, צדק וחירות. בימי נעוריו נטעו החיים בלבו תחושה של חוסר־ שחר. תוך זמן קצר נוספו גורמים אחרים, שהפכו את החיים לחסרי־שחר בעיני האדם הצעיר אשר הסכין לחשוב באופן הגיוני מדי ומעמיק מדי. באו ימי מינכן, מלחמת עולם, נפילתה של צרפת. המאבק עם חוסר השחר היה ליצירת חייו. האדם משתוקק לחירות ולאהבה, אולם בכל מקום הוא מוצא משטר חברתי אנוכיי, ביורוקרטיה נוקשה, עולם ממוכן, המכשירים אותו להיות לקרבן הטבח הבלתי אישי של המלחמה המודרנית. קאמי נהפך לשליח צדק של המרד. סיזיפוס מלך קורינת נראה לו לקאמי כסמל הנצחי של האנושות, שכן נידון לגלגל עד עולם אבן גדולה במעלה ההר ומשהגיע לפסגה הוא רואה אותה חוזרת ומתדרדרת למטה במדרון. קאמי טען, כי עצם מאבק ההעפלה אל ראש ההר דיו למלא לבו של אדם ובדין איפוא שנראה את סיזיפוס כמאושר. שלוש שנים אחר הענקת הפרס אשר קיבלו בגיל צעיר חסר־תקדים כמעט, של ארבעים וארבע שנים, – קיפח קאמי את חייו בתאונת דרכים כשהוא בפסגת היצירה והתהילה.

מסירת פרס שנת 1958 למשורר והסופר הרוסי בוריס פאסטרנק עוררה התענינות שלא היתה דוגמתה בכל ימי קיומו של הפרס קרוב לששים שנה. הפרס ניתן על הספר שנכתב ברוסית, “ד”ר ז’יוואגו“, שלא פורסם בברית המועצות, ושהסובייטים אף ניסו למנוע פירסומו בחוץ לארץ. הוא פורסם בתרגום איטלקי ראשונה ובלשונות אחרות אחר־כך. הסופר האיטלקי אלברטו מוראביה היה מועמד לפרס אותה שנה. אולם שיקולים פוליטיים הכריעו את הכף. הענקת הפרס לסופר הרוסי הטילה סערה בברית המועצות, והסופר הסובייטי גורש מאיגוד הסופרים, ואף נשלל ממנו תואר סופר סובייטי. החלטה זו נתקבלה פה אחד על ידי נשיאות איגוד הסופרים הסובייטיים, ונאמר בה, שפעילותו של פאסטרנק אינה עולה בקנה אחד עם תואר סופר סובייטי. ועוד נאמר בהחלטה, שגירושו משורות האיגוד בא כגמול על ירידתו המדינית והמוסרית, על בגידתו בעם הסובייטי, בענין הסוציאליזם ובמגמות השלום והקידמה, מאחר שקיבל תשלום בצורת פרס נובל למען הגברת המלחמה הקרה בעולם. בימים הראשונים אחר הענקת הפרס חששו רבים, שהסופר יאלץ לשאת בבזיונות ובהשפלות פומביים. ואולי אף יהיה צפוי לגורלו של סוקרטס, להשמדה פיסית, שהרי פשעו של פאסטרנק דומה לפשעו של סוקרטס. כסוקרטס גם הוא איש חכם ואמיץ, שלא נרתע מהצגת ראי האמת בפני החברה בה הוא חי. מבקריו ברוסיה, גם חבריו למקצוע, שגרשוהו מאגודתם, לא קראו כלל את ספרו, שכן לא נתפרסם הספר בברית המועצות. משפטו הוצא בלי שהשופטים יראו את ההוכחות ל”פשעו", לא בגלל מה שאמר אלא בגלל העובדה שהעז לומר. היו עתונים שהשוו את רדיפת פאסטרנק בברית המועצות לגירוש איינשטיין מגרמניה על ידי היטלר. עם זאת קשה היה לנדות אדם שזכה לכבוד בינלאומי. הממשלה הסובייטית עשתה כל מה שהיה ביכולתה כדי שמקרה פאסטרנק ישמש מופת, ושסופרים סובייטים אחרים לא יעזו ללכת בדרכו. הבטאון הרשמי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית “פראבדה” ראה ברומאן “כתב־פלסתר, חסר ערך אמנותי”.

הסופר נאלץ לבסוף לדחות את הפרס. היתה זו הפעם הראשונה מאז ימי היטלר, שקבלת פרס נובל נדחתה. המנהיג הנאצי הכריח שלושה גרמנים לא לקבל את התואר. היטלר זעם, כשפרס נובל לשלום הוענק בשנת 1935 לעתונאי האנטי־נאצי קרל פון אוסיצקי. בשנת 1938 סירבו שני גרמנים לקבל את הפרס, אחד בשטח החימיה ואחד בשטח הרפואה. אוסיצקי שהיה בימים ההם כלוא במחנה ריכוז לא סירב לקבלו. נשיא האקדמיה השוודית, ד"ר הנריק ניברג, הצהיר לרגל הסערה שזעזעה את העולם, שהוא וחבריו לא תיארו לעצמם שהקרמלין יגיב בצורה חריפה כזו על הענקת הפרס לפאסטרנק. “הענקנו את הפרס על סמך הערכה ספרותית בלבד, אולם הרוסים הפכו דבר זה לענין פוליטי” – אמר. פאסטרנק שהביע תחילה נכונות לקבל את הפרס, נאלץ לחזור בו וסירב. הוא הצהיר, ששינה את דעתו “מרצונו הטוב וללא התייעצות אף לא בידידיו”. במברקו של פאסטרנק לאקדמיה השוודית נאמר: “מתוך התחשבות במשמעות שניתנה לתואר זה בחברה, אליה אני שייך, אני נאלץ לדחות פרס זה, שאיני ראוי לו. אל נא תתיחסו במורת רוח לסירוב זה הנעשה מתוך רצוני הטוב”.

במוסקבה לא נמסר על החלטתו של פאסטרנק לדחות את הפרס, ותחנת השידור הסובייטית, הבטאונים הספרותיים והעתונות היומית הוסיפו לגנות את הסופר כ“מהגר פנימי” שפנה עורף למולדתו. הקרמל אירגן “זעם המונים” נגד פאסטרנק בכל רחבי ברית המועצות. הסתה זו אף לוותה התפרצויות אנטישמיות גלויות. השוו את פאסטרנק היהודי ליהודה איש קריות. “האגדות הלאומיות מיחסות לגיבוריהן אלמוות, אך בשום מיתולוגיה אין מוצאים בוגדים הזוכים לחיי עולם, – כך נאמר באחת ההתקפות על הסופר. אין אגדה על תחיתו של יהודה, אך לבגידה כוח חיוני רב, והיא עשויה לקום לתחיה, ביחוד אם לא התכוננה למות. ד”ר ז’יוואגו לא מת, לא רצה למות, בלי שישלים את שרשרת מעשיו הבוגדניים. בעודו בחיים הוא דוהר לעבור לצד אויבי המהפכה. כאשר מת, הופיע בחיים חדשים כגיבור של יצירה ספרותית והתחיל במעשיו סביב כדור הארץ, כדי לבגוד במולדתו בכל מקום שאפשר. ד“ר ז’יוואגו נמצא כיום בין הקרובים לו והיוצר פאסטרנק קיבל את שלושים השקל – את פרס נובל”. כך כתב הבטאון הספרותי “ליטאראטורנאיה גאזטה” בגליונו מ־25 באוקטובר 1958. אך לא די בכך: מ־1 בנובמבר הופיע באותו עתון סדרת גידופים משולחי רסן מצפוני וחינוכי נגד פאסטרנק. “רק אדם נגוע בשנאה עיוורת והרחוק מאוד מן העם עלול לשקר כך על המהפכה הגדולה של אוקטובר”, כתב “אמן העם” של ברית המועצות, א קאפ.

ברור, שכל המסע נגד פאסטרנק אורגן מגבוה. הסופרים קיבלו פקודה לגרשו מאגודתם, אלפי אזרחים הציפו את המערכות במכתבים, אף כי לא קראו מעולם את הרומאן. העולם החופשי לא עבר בשתיקה על השערוריה. אגודת הסופרים השוודית, איגודי סופרים בכל רחבי העולם החופשי, אנשי רוח, אמנים וחתני פרס נובל מן השנים הקודמות שיגרו איגרות מחאה לממשלת ברית המועצות על אשר אילצה את פאסטרנק באיום סאנקציות נגדו לוותר על פרס נובל לספרות. האקדמיה השוודית אף שקלה אם תפנה אל מיניסטריון החוץ השוודי שיתערב לטובת פאסטרנק. נורבגיה הודיעה, שתחזור ותדון בשאלת ביטול חוזה התרבות שלה עם ברית המועצות, מכיון “שמקרה” פאסטרנק הוכיח, שלנורבגיה ולברית המועצות מושגים שונים לחלוטין בדבר משמעות המלה “תרבות”. הלורד ברטראנד ראסל, חתן פרס נובל, ששיתף בשנים האחרונות פעולה עם הקומוניסטים בשאלת איסור השימוש בנשק גרעיני, הביע “תיעוב” נוכח העמדה הסובייטית. שר החוץ האמריקאי, ג’ון פוסטר דאלאס, אמר, כי המקרה מעיד, כי השלטונות הסובייטיים תובעים צייתנות מוחלטת הן במחשבה והן במעשה. ההתקפה על פאסטרנק נמשכה בינתים בברית המועצות במלוא העוצמה. מזכירו הראשון של הקומסומול כינה את הסופר “כבשה רעה” ואמר, שהוא “גרוע מחזיר”. הוא הביע בטחונו, כי השלטונות הסובייטיים לא יטילו כל מכשולים בדרכו של פאסטרנק אם יחליט להגר מברית המועצות. הסתלקותו מתוכנו תטהר את האוירה, אמר המזכיר. תגובתם החריפה של הרוסים הוכיחה למי שעדיין זקוק היה להוכחות, ששליטי רוסיה חוששים מפני הביטוי החופשי של הסופרים. הרוסים נתרשמו מן התפקיד שמילאו הסופרים במרד ההונגרי ובמהומות בפולין ב־1956, והחליטו לצמצם חירותם של סופרים ברוסיה בכל מחיר, ואפילו יביאו בכך נזק לתעמולה הסובייטית מחוץ לגבולות ברית המועצות. ה“ניו־יורק־טיימס” כתב במאמר ראשי, שאינו תמה על פאסטרנק שנכנע לדרישה וויתר על פרס נובל. להיפך יש להתפלא, מנין שאב הסופר את הכוח להתנגד זמן רב לדרישות. נצחונו של חרושצוב על פאסטרנק הוא נצחון פירוס – כתב העתון. בני אדם בכל העולם ובתוכם גם קומוניסטים יעמדו על מלוא משמעות הטרגדיה הזאת. אמריקה יצאה מחוזקת ממקרה פאסטרנק בהחלטתה, שמשטר כזה לא יקום בה לעולם. אחד העתונים האמריקאיים תמה על כך, שפאסטרנק לא הוגלה לסיביר, הוא הציע לחרושצוב להגלות את הסופר איש האמת, שהוא יהודי, לישראל והביע את בטחונו שהסופר יתקבל שם בסבר פנים יפות.

בנובמבר 1958 הודיע פאסטרנק לחרושצוב, שבעקבות הודעת ממשלת ברית המועצות, שאין היא מתנגדת ליציאתו של פאסטרנק מרוסיה, הוא מודיע על דחיית הפרס ומבקש לבל יינקט נגדו צעד דראסטי כגירוש מתחומי ברית המועצות שפירושו לגביו הוא מעין פסק דין מוות. יום לפני כן קיבלו סופרי מוסקבה באסיפה, שהשתתפו בה 800 איש, החלטה הקוראת לשלול מפאסטרנק את נתינותו הסובייטית והמביעה תמיכה בהחלטת מוסדות אגודת הסופרים הסובייטית על הוצאת פאסטרנק מאגודת הסופרים הסובייטיים. כינוס סופרי מוסקבה גינה את הסופר כאויב המהפכה וכינה אותו בשם בוגד. נתבע גם גירושו של הסופר אל מחוץ לגבולות ברית המועצות. “איש מבין סופרי מוסקבה שוב לא יושיט ידו לפאסטרנק, האיש אשר מכר את מולדתו”, – נאמר בהחלטה. מענין לציין כי אף הסופר הסובייטי הגדול מיכאיל שולוחוב הצטרף להחלטת אגודת הסופרים.

באיגרת פאסטרנק לראש ממשלת ברית המועצות נאמר: “ניקיטה סרגייביץ' נכבד, פונה אני אליך אישית וגם אל הועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ואל הממשלה הסובייטית. נודע לי מפי החבר סאמישנסקי, שהממשלה לא תתנגד ליציאתי מברית המועצות. בשבילי אין דבר זה אפשרי. אני קשור לרוסיה בלידתי, בחיי ובעבודתי. אין אני מתאר לעצמי פרידה ממנה או חיים מחוץ לגבולותיה. יהיו טעויותי בהווה ובעבר אשר יהיו לא יכולתי לתאר לעצמי, כי איקלע למרכזה של מערכה מדינית, שנפתחה במערב סביבי. משעמדתי על כך, הודעתי לאקדמיה המלכותית השוודית על ויתורי מרצון על פרס נובל. יציאה אל מחוץ לגבולות מולדתי לגבי דידי כמוה כמוות. ועל כן אבקשך שלא לנקוט נגדי אמצעי קיצוני זה. במלוא הכנות יכול אני לומר, כי על אף הכל פעלתי משהו למען הספרות הסובייטית, ועדיין בכוחי להיות לה לתועלת”.

יושב ראש איגוד הסופרים הפולני אנטוני סלונימסקי, גדול משוררי פולין, היה היחיד מבין כל אנשי הרוח מאחורי מסך הברזל, שהעז לברך את פאסטרנק לקבלת הפרס בשם אגודת הסופרים הפולנית כאשר ניתן לו הפרס. אותו פרס, שדחהו אחרי כן, כשהוקע בארץ מולדתו. סלונימסקי לא נרתע מפני מסע ההשמצה והוסיף לשיר שכתב אז לועידת אונסקו בפאריס שבע שורות.

מענין לציין, שפאסטרנק אינו אשם ביותר בשערוריה אשר קמה מסביב לספרו. באפריל 1954 בתקופת ה“הפשרה” אחר מות סטאלין הופיעו בירחון “זנאמיה” “פואימות” אחדות מתוך נובילה בפרוזה “ד”ר ז’יוואגו“. בהקדמה כתב המחבר שה”נובילה" תושלם במשך הקיץ, והוא “סיפור המקיף תקופה מ־1903 עד 1929 ובסופו יבוא אפילוג הקשור לתקופת מלחמת המולדת הגדולה. גיבור הסיפור הוא רופא והוגה המחפש את האמת ואשר מת ב־1929. בתוך כתביו, מימי נעוריו, נמצאו פואימות אחדות והן יצורפו אל הספר כפרק של סיום. חלק מהן מתפרסם כאן”.

ב־1954 לא נמצא איפוא פסול בספרו של פאסטרנק, אף כי הביקורת הסובייטית ציינה את ה“פואימות” כ“חסרות־חיוניות” וכ“בלתי הולמות את ימינו”. אך מאז נפרש ערפל כבד על הסיפור ועל כל שהתהווה סביבו.

השלב השני בטראגי־קומדיה חל בשנת 1956. בימים ההם שהה במוסקבה סרג’יו דאנג’לו מראשי הקומוניסטיים האיטלקיים ושמע, שספרו של בוריס פאסטרנק עומד לצאת לאור. קומוניסט איטלקי זה רצה שאחד מידידיו, המו“ל האיטלקי פלטרינלי, אף הוא חבר המפלגה הקומוניסטית כדאנג’לו, יהיה המו”ל הראשון במערב שיפרסם את הספר, ומשום כך פנה אל המחבר. דאנג’לו בא לכלל הסכם עם פאסטרנק, קיבל את כתב היד ובעת ביקורו בברלין מסר את החבילה לידי פלטרינלי. “מעולם לא העלמתי את כל העובדות הללו, וידידים ומכרים ברוסיה ומחוצה לה ידעו עליהן” – מוסר דאנג’לו והוא מוסיף: “ידעו על הענין אנשים אחדים התופסים עמדות חשובות במוסדות תרבות ושלטון סובייטיים”. תחילה לא נתקל דאנג’לו בהתנגדות כל שהיא. אולם בקיץ 1956 שמע באורח מקרי, שהרוסים הורו למנהיגי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית להפעיל לחץ על פלטרינלי, שיחזיר את כתב היד. אכן משהו נשתנה בינתיים, ודאנג’לו מייחס שינוי זה למאורעות שנתחוללו אז בפולין ולסימני התסיסה בהונגריה. ההפוגה שהורגשה אחרי מותו של סטאלין קרבה אל קצה, ויצירות כיצירת פאסטרנק החלו להיחשב כהפגנות של מינות. בקיץ 1957 הוטחו דברים חריפים על קבוצת המנהיגים הקומוניסטיים שביקרו במוסקבה, על שלא ידעו להפעיל את כללי המשמעת על פלטרינלי, שעדיין נמנה אז עם חברי המפלגה. בתגובה ללחץ, שנתחדש עליו מצד מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, השיב פלטרינלי, כי החוזה מחייבהו שלא לפרסם את הספר לפני אחד בספטמבר 1957, המועד שנקבע להופעת הספר בברית המועצות. הוא הבטיח לחכות עד מועד זה, אך לא לאחריו. הטילו הרוסים למשחק את אחד הקלפים האחרונים: פלטרינלי קיבל מברק מאת פאסטרנק, בו נתבקש לוותר על הפרסום ולהחזיר את כתב היד. “אין רצוני להיכנס לתוך המסיבות, שבהן נאלץ פאסטרנק לשגר את המברק הזה”, כותב דאנג’לו. לו ולפלטרינלי היה ברור לחלוטין, כי המברק לא היה ביטוי לרצונו החופשי של פאסטרנק. פלטרינלי סירב להיענות לבקשה, שהופנתה אליו הואיל ובהתאם לחוזה כבר הספיק בינתים למכור את זכויות התרגום לאנגלית ולצרפתית לבתי הוצאה בלונדון. ואפילו היה מוותר על הפרסום היה הספר מתפרסם גם בלי התרגום האיטלקי. פלטרינלי ודאנג’לו הדגישו בהחלטיות כי שום חשאיות לא אפפה את העיסקה עם פאסטרנאק ושהרוסים עצמם קבעו מועד לפרסום הספר בברית המועצות.

שופטי הפרס היו נתונים ב־1959 במצב לא קל. הפרס לא יכול היה להינתן לסופר סובייטי מאחר שניתן שנה לפני כן לפאסטרנק ולא לסופר צרפתי, שהרי קאמי זכה בו אך שנתיים לפני כן. אנגליה לא יכלה להציג מועמד ראוי לשמו, חסרו מועמדים מתאימים גם מבין סופרי ארצות הברית. כך הועלתה אפשרות להעניק את הפרס לסופר איטלקי, ואחד המועמדים החשובים היה אלברטו מוראביה. לבסוף הוענק הפרס למשורר איטלקי, שהוא אמנם בעל רמה, אך נודע במידה מועטת מחוץ לארצו. נוסף על סגולותיו הספרותיות עמדה לו גם הזכות להיות איש שמאל, המקורב אל המפלגה הקומוניסטית. הבחירה באה לפצות את האנשים, אשר ראו שנה לפני כן בבחירתו של פאסטרנק משום “פרובוקציה שפלה”. בשעת הענקת הפרס לפאסטרנק הואשמה האקדמיה השוודית, שהחלטתה נבעה לא רק מהערכה ספרותית טהורה, אלא ממניעים פוליטיים, אנטי־קומוניסטיים. כעבור שנה חזרו אותן האשמות שאמרו, כי בהענקת הפרס למשורר סיציליאני לא נודע כמעט שהודרכו השופטים על ידי מניעים פוליטיים אלא בכיוון הפוך. יש סבורים, כי שוב היתה ידו של דאג האמרשילד, מזכירו הכללי של או“ם, בדבר, שכן השמיע את קולו ממרכז העצבים העולמי ודרש לדאוג למתן ביטוי מובהק להפגת המתיחות בעולם. כך נעשתה “קפיצה פוליטית” מן הקצה אל הקצה. בשעת הענקת הפרס לפאסטרנק שהה קוואסימודו במוסקבה כאורח איגוד הסופרים הסובייטיים והוא הגדיר אז את מחבר ד”ר ז’יוואגו כ“סופר זעיר־בורגני, החוזר לדרך הכתיבה של צ’אֶכוב… המפגר בארבעים שנה לפחות אחר התפתחות רוסיה”. הענקת הפרס לקוואסימודו הותקפה על ידי רבים ממבקרי הספרות. מבקר צרפתי נודע אף כתב מאמר בשם “עבר זמנו של פרס נובל”. מי הם השופטים? שאל אותו מבקר צרפתי והשיב: הם חיים בארץ, אשר תושביה אינם יודעים את אימי התקופה. אנשים אלה – טבעם מפתה אותם להזדהות עם תוכנן של יצירות תלושות. גאון אמיתי מטיל עליהם פחד, וערעורי ביקורת אכזרים, המערערים את שלוותם ושאננותם, גורמים להם מבוכה… מסננת הזמן החולף אשר מחד השכיחה רבים ומאידך הנציחה אותם ענקי רוח אמיתיים מעטים שדבריהם נשארו רעננים ואקטואליים מעבר לדפים המצהיבים – לא התחשבה מעולם במתן הכבוד הרשמי שהוענק לבני התקופה על ידי בני התקופה". גם מבירת שוודיה עצמה בקעו קולות ביקורת על החלטת השופטים. “בחירת חתן־פרס זה לא באה, אלא להדגיש את “האובייקטיביות”, כביכול, של האקדמיה השוודית: אם אשתקד הוענק הפרס לרוסי הפוזל לצידנו, הרי השנה זכה איטלקי, המפליג בגעגועיו דווקא אל הצד האחר… ואילו אנו – מסיים אותו סופר שוודי – היינו רוצים לראות בפרס נובל לספרות תעודה אמיתית לטוהר האדם ולגדלות היוצר”.

אם נסקור את חלוקת הפרס לספרות משנת 1901 ועד 1959 (ועד בכלל) נראה שחמישים וארבעה סופרים בני שמונה עשרה ארצות זכו בו. צרפת עומדת בראש הרשימה בקבלה תשעה פרסים (פרודהום, מיסטראל, רולאן, פראנס, ברגסון, די גאר, ז’יד, מוריאק, קאמי).

אנגליה תופסת את המקום השני, ששה פרסים (קיפלינג, שאו, גלסוורתי, אליוט, ראסל, צ’רצ’יל).

גרמניה זכתה בחמישה פרסים (מומסן, אֶוּקן, הייזה, האופטמאן, מאן).

ארצות הברית זכתה אף היא בחמישה פרסים (לואיס, או’ניל, בוּק, פולקנר, המינגוויי).

איטליה קיבלה ארבעה פרסים (קארדוצי, דלדה, פיראנדלו, קוואזימודו).

שוודיה קיבלה ארבעה פרסים (לאגרלוף, היידנשטאם, קארלפלדט, לאגרקוויסט)

נורבגיה קיבלה שלושה פרסים (ביורנסון, האמסון, אונדסט).

ספרד זכתה בשלושה פרסים (אֶצ’גרי, בנאבנטה, הימנז).

דניה זכתה בשלושה פרסים (גילרוף, פונטופידאן, יאֶנסן).

הארצות שזכו בשני פרסים כל אחת – הן: פולין (סנקביץ' וריימונט). רוסיה (בונין, פאסטרנק). שוויץ (שפיטלר, האֶסה).

הארצות שזכו בפרס אחד כל אחת: הודו (טאגורי). בלגיה (מאטרלינק). אירנלד (ייטס). צ’ילה (מיסטראל). פינלנד (סילאנפא). איסלנד (לאקסנס).

מובן שלא מעטים מערערים על ההחלטות. מסתבר, שועדת שופטים, ואפילו תהיה הנבונה והמחוכמת ביותר, לא תוכל לקבל החלטות – וזאת בחיי הסופרים – שיתקבלו על דעת הכל. הועדה נתונה במצב קשה מאז קיים הפרס בשנת 1901. קל הרבה יותר לחלק פרסים בשטח מדעי הטבע, פיסיקה, חימיה ורפואה. אפשר להגיע לידי עמק השווה מעל לגבול ארצות ויבשות. בספרות אין בידנו קני מידה פשוטים כל כך. בצוואת אלפרד נובל נאמר במפורש שיש להעניק את הפרס ליצירה המצטיינת בהלך רוח אידיאליסטי. הרי שסגולה זו היא המכרעת בחלוקת הפרס. רבים טענו, שהפרס ניתן לסופרים רפרזנטאטיביים שהגיעו לידי הישגים, שלגביהם אין מחלוקת. החלטות האקדמיה השוודית הן שמרניות בדרך כלל, וחלוצי הספרות בכל ארץ וארץ לעולם אינם פוסקים למתוח ביקורת על המוסד הזה. טענת השמרנות חסרה בסיס. אם נעלה על דעתנו ששאו הוכתר בפרס עוד בשנת 1925, ז’יד ב־1947, אליוט ב־1948 ופולקנר שנה לאחר מכן.

בדרך כלל אין מתחשבים בנתינות הסופרים בחלוקת הפרס. המושג “ספרות” אינו כולל לפי תקנות קרן נובל יצירות בשטח הספרות היפה, אלא גם יצירות אחרות המצטיינות בסגולות ספרותיות, הן בצורה הן בתוכן. השני בפרסי נובל שהוענק בשנת 1902 ניתן להיסטוריון הגרמני מומסן. שנים אחדות לאחר מכן הוענק הפרס להוגה הדעות הגרמני אֶוּקן. בדומה לכך חרגה הועדה מתחומה המצומצם גם בשנת 1953, כשהעניקה את הפרס לספרות לסיר וינסטון צ’רצ’יל. הועדה לחלוקת הפרס פסחה על סופרים מפורסמים לא מעטים: אוגוסט סטרינדברג, למשל, הסופר השוודי הגדול חי עד 1912, זאת אומרת לא פחות משתים עשרה פעם ניתנה הזדמנות לועדה להעניק לו את הפרס החשוב. נראה שחסר היה אותו רקע אידיאליסטי, עליו דיבר אבי הפרס. לשווא נחפש ברשימת חתני הפרס סופרים כגון: הופמנסטאל, רילקה, מוזיל, או ג’ויס. עם זאת יש לומר שרוב החלטות האקדמיה זכו להסכמה כללית בעולם כולו.

דעה אופיינית על פרס נובל לספרות מביעה הסופרת והמשוררת לאה גולדברג. תגובתה האישית בשעת הענקת הפרס לקאמי ב־1957 היתה שלילית. “ביום שהוכרז שפרס נובל לספרות הוענק לקאמי לא בלבד שלא שמחתי על כך, אלא אדרבא, כמעט שנצטערתי – כותבת לאה גולדברג. הרגשתי כאילו נעשה פה איזה מעשה אונאה, איזו מעילה באימון, משהו שאינו כהלכה לגבי אותה אחריות לאותו דבר בלתי נתפס, שאנו קוראים לו לעתים בשם שקשה להעלותו על הכתב: “ערכי תרבות”. הרגשתי זו לא נבעה משיקולי־דעת של סופר “טוב יותר” או “רע יותר”, אשר פרס גדול שכזה מגיע או איננו מגיע לו לפי ערכו הספרותי. נדמה לי שכל אדם בר דעת ובעל אורינטציה מסויימת בעניני פוליטיקה ספרותית חדל זה כבר להאמין, שאותו חבר שופטים היושב בבירתה היפה של שוודיה איננו טועה תכופות מדי בפסק דינו ושהוא נמנע מהביא בחשבון גורמים שונים ומשונים, שאין להם כל שייכות ליכולתו האמנותית של מקבל הפרס. תכופות היו הדיעות מחולקות בין קהל הקוראים המשכיל. ידענו גם זאת שאחת לכמה שנים רואה ועדת השופטים של פרס נובל חובה לעצמה לפרסם בעולם הגדול את הספרות הסקנדינבית, ושמשום כך גדול מספר מקבלי הפרס מארצות הצפון באופן יחסי ממספר סופרי שאר ארצות העולם. יתכן שכמה מן השופטים פוסקים כך במקרים אלה בתמימות גדולה, בתכלית הפשטות, משום שספרותם קרובה, יקרה, מובנת להם מספרויות אחרות. יתכן שאין זה אלא יחס טבעי ומובן מאליו של אדם לספרות עמו ולשונו… היו מקרים רבים למדי שלא יכולנו מחמת אי ידיעתנו את שפת המקור – לבדוק עד כמה צדקו או לא צדקו מעניקי הפרס. לעתים נדמה לנו שהלכו שבי אחרי האכסוטי שביצירה, למשל כשניתן פרס נובל למשוררת הצ’יליאנית גבריאלה מיסטראל ובשעת מתן הפרס לגראציה דלדה האיטלקית, שהיתה, אמנם סופרת טובה מאוד, אך מוגבלת במקצת בעולם “הרגיונאלי” של קאלאבריה שלה. גם הפרס שניתן בשעתו לאיבן בונין – שהוא באמת אמן סגנון רוסי מאין כמוהו – לא רק בזכות סגנונו המצויין ניתן לו אלא גם כדי שלא לתת את הפרס לסופר רוסי היושב ויוצר בברית המועצות. פעמים נגרפו השופטים בהתלהבות חולפת באופנתה של תקופה. והאם אין הדיעות חלוקות גם לגבי אותם סופרים שזכו בכבוד הגדול הזה בשנים מאוחרות יותר? ודאי יימצאו גם אנשים בעלי טעם שיאמרו, כי לא בצדק ניתן הפרס לתומאס מאן ולפולקנר. ומאחר שיושבים באותה ועדה בני אדם ולא אלים, ומשום שאין ערך ספרותי, אשר אפשר להוכיחו הוכחה פשוטה, שאיננה ניתנת לערעור, הרי אין גם לסמוך תמיד על הבחירה, ופעמים אין לומר בודאות “לזה מגיע ולזה לא מגיע”. ואכן גם על אלברט קאמי, על גודל כשרונו, על “חשיבותו”, על כוח הביטוי שלו אפשר להתווכח כמו על כל סופר אחר. אלא שהפעם הענין הוא לא בכך. הייתי אומרת: הענין מורכב לאין־ערוך יותר מבחינה אישית ואנושית אף מבחינת סדרם ההגיוני של הדברים. דומה עד 1957 לא היה פרס נובל “פרס עדוד לספרות”, אלא אדרבא, מעין פרס סיכום היה. מעניקי הפרס היו כמו מברכים על המוגמר. אמנם ייתכן, שסופר פלוני, גם לאחר שעשו האחרים את הסיכום, יפתיע את העולם ביצירה חשובה יותר מכל מה שכתב עד כה (והרי משהו מעין זה קרה את תומאס מאן ב“הרפתקן קרול” שלו, אף כי החלק החשוב של הספר נכתב שנים רבות לפני כן). אך לא זה העיקר: העיקר הוא שכבר נתגבש פרצופו הספרותי, עולמו המחשבתי, שכבר בשל והגיע לבגרות שלימה. ועתה יבוא כל אשר יבוא. אם יהיה הספר הבא טוב ממנו שוב איננו יכול לשנות את דעתנו על כל מה שכתב עד עתה, ומה שכתב עד מתן הפרס הוא היש, הקיים, השלם לפי דרכו. והנה את כל החישובים האלה אין ליחס בשום פנים ואופן לאלה שדנו על קאמי. הסימפאטי והשובה את הלב הוא דווקא אותה הרגשה שעכשיו הוא שרוי באותו תהליך התפתחות, העשוי להעלותו על שלב אחר, העשוי לחולל בו מפנה. לא רק עצם עובדת היותו צעיר ביחס – הוא נולד בשנת 1913 – ויש סופרים רבים אשר בגיל זה הגיעו למיצוי כשרונם אלא הרגשת “כתיבה צעירה” המצויה בכל ספריו היא המביאה אותנו לידי הרהורים אלה”.

רואים אנו שיש פנים לכאן ולכאן בחלוקת הפרס לספרות. כשמעניקים אותו לזקן, נהפך הפרס “לפרס סיכום”, וכשמעניקים אותו לסופר בן ארבעים וארבע ניתנה ההכרה מוקדם מדי, ואולי יגיע הסופר לשיא שנים רבות אחר הענקת הפרס. על כל פנים ניתן לומר בצדק, שכל סופר שזכה לפרס נובל לספרות ראוי לתשומת לבנו, וכל אדם משכיל חייב להכירו בגלל חשיבות הפרס. זהו אף הרעיון שהביא לכתיבת ספר זה.

(1901 – צרפת)

נולד בפאריס ב־16 במארס 1839 –

מת בשאטנה בקרבת פאריס, ב־7 בספטמבר 1907.

תחילה התכונן לקאריירה טכנית, אולם אחרי כן ויתר עליה ועסק בלימודי פילוסופיה ומשפטים. הוא זכה להכרה בגיל צעיר הן מצד הקהל והן מצד מבקרים קפדניים והיה המשורר הראשון אשר לו הוענק פרס וויטה לשירה. בשנת 1881 נבחר לאקדמיה הצרפתית. הוענק לו אות לגיון הכבוד. כתביו, הן בשירה והן בפרוזה, מצטיינים ביפי הצורה ודיוקה. ספרו הראשון, “סטאנצות ופואמות”, הופיע בשנת 1865 וכעבור שנה פירסם של ספר של סוניטות. בזה אחר זה הופיעו ספרי שיריו: “הבדידויות” (1869), “הגורלות” (1872), “רשמי מלחמה” (1872), “מרד הפרחים” (1872) ו“הפריזמה” (1886). כתביו בפרוזה דנים בפילוסופיה של האמנות, כגון “הביטוי באמנויות היפות” (1890), “הרהורים על אמנות החרוז” (1892). הוא הקדיש ספר לתורת הוגה הדעות והמתימטיקאי הגדול בליז פאסקאל, בשם “הדת האמיתית לפי פאסקאל” (1905). הוא פירסם גם ספרים הדנים בבעיות הדת והפילוסופיה כגון: “מה אני יודע?, מבחן המצפון” (1986). בשנת 1901 פירסם פרודהום את “צוואתי בשירה”. כל כתביו הופיעו בשמונה כרכים בין 1883 ל־1909.

פרס נובל הראשון לספרות הוענק לפרודהום “לאות הכרה על הצטיינותו כסופר, בעיקר בשטח השירה, המצטיינת על ידי אידיאליזם נעלה, שלימות אמנותית וצירוף נדיר של נשמה וכשרון גאוני”.

כשניגשה האקדמיה השוודית להענקת פרס נובל לספרות בשנה הראשונה של המאה העשרים נטושה היתה מחלוקת קשה סביב הענין. לשווא נחפש שמות מפורסמים ביותר כטולסטוי, כאיבסן, כסטרינדברג, כהארדי בין מקבלי הפרס. סופרים מפורסמים אלה לא זכו בו. כנגשו להענקת הפרס בפעם הראשונה הופיע שמו של אמיל זולה, שהוצע על ידי החימאי הצרפתי הנודע פייר ברתולט. ראוי היה זולה מבחינות רבות לקבלת הפרס, שכן הצטיינה יצירתו באותה נטייה אידיאליסטית שהיא אחד התנאים לכך. ובכל זאת לא קיבל את הפרס בגלל הנאטוראליזם האכזרי האופייני ליצירתו. סיבה שניה למניעת הפרס היתה שאלפרד נובל עצמו לא חיבב את יצירותיו של הסופר הצרפתי הדגול. כך נפלה הבחירה על סולי פרודהום, אותו חולם שהיה גם הוגה דעות, שיצירותיו הפיוטיות ביטאו את ההתנגשות בין הרגש ובין ההגיון וניתחו את בעיותיו של הקיום האנושי. יצירתו התאימה בכמה וכמה מובנים לדרישות שהוצגו על ידי אבי הפרס. עם זאת נתעוררו ספיקות, אם אמנם ראוי הוא לכבוד הגדול, להיות חתן ראשון של הפרס.

שמו מלידה היה רנה פרנסואה ארמאנד, ו“סולי פרודהום” איננו אלא שם בדוי, פסבדונים ספרותי. הוא עצמו מספר באחד ממכתביו לגאסטון פאריס, כי אחר מות אביו והוא עדיין ילד, החלה אמו לקרוא לו בשם אביו. כך דבר בו השם סולי. ברבות הימים הסכין לשם זה והחל לפרסיו שיריו בו. כשהיה בן שמונה הוכנס למוסד חינוכי, והיה תלמיד שקט וחרוץ שהתבונן סביבו בעין חדה. הוא התכונן לקאריירה טכנית והתעניין במדעי הטבע. משחלה במפתיע במחלת עינים חריפה, נאלץ להפסיק לימודיו. משפחתו הפצירה בו שיקבל משרת פקידות זעירה בבית חרושת קרוזה. רק לאחר זמן סיים את לימודיו בשטח המשפטים בפאריס והמשיך לעבוד במשרדו של עורך דין. בימים ההם החל לפרסם את שיריו הראשונים. הוא הוצג בפני המשורר הנודע לקונט דה ליל, שהיה מנהיג ה“פארנאס”, שרגיל היה לרכז סביבו במוצאי שבתות את הסופרים ואת המשוררים. לא עבר זמן רב עד שגילו את כשרונו הנדיר, והמבקר המפורסם סנט באֶו פירסם עליו מאמר מלא תשבחות. כשהתחילו לצרפו לסופרי ה“פארנאס”, מיחה על כך, הואיל ומשוררי אותה הכת גרסו אמנות לשמה ותיארו בעיקר את העולם החיצוני, תקופות היסטוריות עתיקות, נופים מוזרים, עמים וחיות בשיריהם באדישות גמורה. ואילו פרודהום היפנה את תשומת לבו לחייו הפנימיים. אין הוא משפיע בצורתה החיצונית הנהדרת של שירתו אלא בעיקר ברגישותו ובתגובותיו העדינות. אין הוא אדיש כלפי העתיד ולוחם בעד היופי ובעד האמת ומנסה לשפר את גורל האנושות. אחת הבעיות שהעסיקה אותו ביותר היא המלחמה בין הרגש ובין ההגיון. הוא חש את מחלת המאה, את חולשת המחשבה, והוא מבטא את הדבר בשיריו הקרירים, העדינים והמופשטים.

בשנת 1870, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה ובין צרפת, מתנדב הוא לשירות, אולם הוא חלה וחוזר מן החזית כשהוא משותק ברוב חלקי גופו. שנים רבות עברו עד שחזר לאיתנו. בשנת 1872 הופיעו שירו הגדול “גורלות”. בשנת 1878 פורסם “זנית”, בו הוא מביע הערצתו לשני אנשים שקיפחו חייהם בספינת אויר. ב־1879 הופיעה “אמת” וב־1888 “אושר”. שני השירים הגדולים האחרונים מבטאים את השקפת עולמו בצורה לירית. שאיפתו היא שהשירה תהיה מזוקקת ושיטתית כפרוזה, ושבכל זאת לא תהיה פרוזה. ידו של ההגיון על העליונה. שירתו מדעית, מופשטת, מנתחת, פרי אופייני של המאה התשע עשרה. כשם שזולה התכונן לחבר רומאן “מדעי” במחזור רוז’ון מאקאר, כך חלם סולי פרודהום על שירה “מדעית”. לא לשווה תירגם את שירי לוקרץ בעודו בנעוריו. הוא רצה לבטא את האין סוף הן בגודל נושאיו, הן בתוכן הנאצל והמוסרי. הוא חיבר שני ספרי על האמנות, בהם הוא מדגיש, שאין השירה יכולה להיות לדעתו לא מוסיקאלית ולא ציורית. הדור הבא אחריו דרש דווקא מן המשורר דמיון, צבע ומוסיקה. האידיאל שלו הוא יפי הקו, הממדים התואמים של המיבנה וטוהר הרעיונות המזוקקים. אפשר לראות בו את הקוטב הנגדי של ואֶרלן, היינו של האסכולה הסימבוליסטית.

פרודהום הגדיר את ה“אני מאמין” שלו במילים אלה: “לא ייתכן, שהמטרה היחידה של השירה תהיה גרימת תענוג לאזנינו. מטרתה העיקרית של אמנות זו היא לשעשע את האוזן באמצעות הלשון ככל שאפשר בצלילים אופייניים השונים תכלית שינוי מן הפרוזה. חוקיה העיקריים של השירה צריכים להיות חוקי הטבע. קצב מסויים צריך לנסות להפוך את הביטוי למוסיקאלי ולהפכו למה שנקרא בפינו זמרה. השראתו האמיתית של הפיוט נדירה ומיוחדת במינה. תמצית השירה וזכות קיומה נעוצות בחלומות האדם, שבעזרתם הוא חותר אל המטרה. תפקיד השירה לעורר את הגעגועים ולדרבנם באמצעות הביטוי היוצר אמנות מתוך השירה. המלה המוסיקאלית תומכת ברעיון שעה שהוא משתדל להתרומם על כנפי הקצב והוא שולל את הצליל המוסיקאלי שלא נועד להזדהות עם השירה”.

כשנודע שפרס נובל הראשון לספרות הוענק לפרודוהום התקוממה דעת הקהל העולמית על העלבון שנגרם לטולסטוי. ארבעים ושנים סופרים ואמנים שוודיים אף שיגרו מחאה. חלוקה זו של הפרס הטילה צל, אשר לא נמחה בחמישים השנים שעברו מאז. הסיבה העיקרית למניעת הפרס מטולסטוי היא שמועמדותו לא הוגשה כלל, והוועדה לא נהגה להוסיף שמות משלה. ייתכן כי החלטה ביורוקרטית היא זו, אולם הועדה התכוונה להבטיח בכך אובייקטיביות מוחלטת לגבי המועמדים. מועמדו של סולי פרודהום הוצעה על ידי רבים מחשובי חבריה של האקדמיה הצרפתית. האקדמיה השוודית יכלה, כמובן, לתקן את המעוות ולהעניק לטולסטוי את הפרס לאחר מכן, כשמועמדותו הוגשה כראוי, אולם דו“ח הוועדה שנוסח בשנת 1902 העריך בצורה נכונה את יתרונותיו וחסרונותיו של הסופר. לא היה כל ספק, שמחבר “מלחמה ושלום” ו”אנה קארנינה" ראוי לפרס, אולם אחדים מחברי האקדמיה השוודית ובראשם המזכיר ווירסן לא ראו בעין יפה את גינוי הציביליזציה, את התמיכה בחיים הפרימיטיביים, את שלילת זכותה של הממשלה לחקיקת חוק נגד פושעים, דברים שטולסטוי תמך בהם. כך העדיפה האקדמיה את המשורר הצרפתי הנשכח כיום על היוצר הרוסי הגדול, שביסס את עמדתו האיתנה בחמשים השנים שלאחר מותו.

(1902 – גרמניה)

נולד בגארדינג שלזוויג ב־30 בנובמבר 1817 –

מת בברלין ב־1 בנובמבר 1903.

בנו של כומר גרמני, למד משפטים ופילולוגיה קלאסית באוניברסיטת קיל ועבד זמן מה כמורה פרטי בסביבת המבורג. מילגה של האקדמיה בברלין איפשרה לו לערוך מסעות במשך שלוש שנים, החל מ־1844 עד 1847, ברחבי צרפת ואיטליה. אחר ששימש זמן מה עורך עתון ברנדסבוּרג בשלזוויג, נתמנה לפרופיסור למשפטים של מן המנין באוניברסיטת לייפציג, אולם משרה זו נשללה ממנו כעבור שנתיים, ב־1850, בגלל הצטרפותו למפלגה הדימוקרטית. הוא עבר לשוויצריה וב־1852 נתמנה לפרופיסור למשפט הרומי באוניברסיטת ציריך. כעבור שנתיים החל לכהן בתפקיד דומה באוניברסיטת ברסלאו. ב־1858 נתמנה לפרופיסור להיסטוריה עתיקה באוניברסיטת ברלין. הוא פירסם יחד עם אחד מעוזריו אוסף של כתובות רומיות ושימש עורך של מיסמכים חשובים של ההיסטוריה הגרמנית. החל מ־1873 ועד 1882 שימש מומסן חבר הפרלמנט הפרוסי בהשתייכו תחילה למפלגה הלאומית הליברלית ואחרי כן לאיגוד הליבראלי. החל מ־1874 עד 1895 כיהן כמזכיר קבוע של האקדמיה הפרוסית למדעים.

מפעל חייו, “דברי ימי רומי”, מגיע עד שנת 46 לפני הספירה. שלושת הכרכים הראשונים הופיעו ב־5–1854, הכרך החמישי ראה אור ב־1885 והכרך הרביעי לא הופיע לעולם וכך נשארה היצירה הגדולה בלתי מושלמת. הוא פירסם עבודות חשובות אחרות, ביניהן “הכרונולוגיה הרומית עד יוליס קיסר” (1858), “תולדות המטבעות ברומי” (1860), “חקירות רומיות (1863–1879). “נאומים ומאמרים” הופיעו ב־1905 ו”כתבים מקובצים", בשבעה כרכים, ב־1909. תחת השפעת ידידו, המשורר תיאודור שטורם, תירגם שירית מאיטלקית לגרמנית, ביניהם מיצירות קארדוצ’י, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1906.

פרס נובל לספרות הוענק למומסן על היותו “הסופר הגדול ביותר של הדור בסיפור היסטורי ביחס מיוחד לספרו המונומנטאלי על תולדות רומי”.

פורטרט נהדר של תיאודור מומסן צייר לנבאך. הלבוש השחור־קודר, שתי הידיים המשולבות זו בזו במרץ, השפתיים הדקות המתעקמות כלפי מטה במרירות־מה, הפנים הסגפניים, פני נזיר, שתי העינים הנוקבות והחודרות למעמקים טמירים, המשקפיים הלחוצים אל המצח ושערות השיבה הגולשות על הכתפיים עשו את הפורטרט למונומנטאלי עד כי שוב אין אנו רואים בו עוד את האדם, אלא את הנשמה, את המדע. אמת ויציב! חיי מומסן אינם אלא מעוף אחד כביר בשירות נעדר־אנוכיות ונלהב למען המדע. ראשית חייו בכפר קטן בשלזוויג־הולשטיין בבית אביו הכומר. האב הליבראלי והמעריץ את המדע מצרף פרוטה לפרוטה כדי ששלושת בניו ירכשו לעצמם השכלה בהתאם לכשרונותיהם ולנטיותיהם. וכך היה: – אוגוסט היה להיסטוריון נודע, חוקר התקופה הקדומה; יוהאנס, ששינה את שמו לטיכו, נתפרסם כבלשן ותיאודור היה ל“מומסן”. אף כי נתברך ברצון עז ובהתלהבות ללימודים מנעו ממנו נסיבות חייו את האפשרות להשתלם. רק כשמלאו לו עשרים ואחת שנים יכול היה להירשם לאוניברסיטה. הוא התגבר על כל הקשיים, בקיל. במיוחד הושפע ממורו אוזנברוגן, שהיה משפטן ובלש גם יחד, כמומסן עצמו. לאחר זמן באותה אוניברסיטה נקשרו קשרי ידידות עזים בינו ובין אוטו יאן שהורה שם.

הוא סייר באיטליה, אסף כתובות עתיקות וחלם על הוצאה כוללת של הכתובות הלאטיניות שנשתמרו עד היום. יאן עורר בנפשו של מומסן את ההתלהבות והמרץ לאוסף הכתובות הלאטיניות, ולו חייבים אנו תודה על כך שמומסן הקים בסופו של דבר עמוד חשוב זה של המדע.

עוד בתקופת לימודיו באוניברסיטה חיבר שני מחקרים חשובים: על בתי המלאכה ברומא ועל האיגודים הדתיים. שני מחקרים אלה חשיבות מיוחדת נודעת להם מבחינת התפתחותו של מחברם, שכן שינה בהם מיסודן את שיטות כתיבת ההיסטוריה. הוא עצמו מעיד במבוא לספרו: “כשניגשתי לעבודה האמנתי באמונה בהזיותיו המבריקות של ניבוּהר. אף טעות נחשבה להשג בדבר השקפותיו של גדול כניבוהר, אולם כוחה של האמת המריצני לסלק מעט מעט את השערותיו המקסימות והעממיות”. מומסן היה בן עשרים ושש כשעמד על הרעיון היסודי שבחייו ושבעבודתו המדעית. לאחר מכן ריכז את כל כוחותיו סביב הוצאת “הקורפוס”, הוא אוסף הכתובות הלאטיניות. עבודת המחקר שלו הכתירה אותו בתואר דוקטור למשפטים בהצטיינות. הדבר מעורר הד בעולם המדע, והמלך הדני שליטה של שלזוויג־הולשטיין בימים ההם אף מעניק לו גימלה גדולה, 600 זהובים כדי שיוכל להמשיך במחקר. שמו נתפרסם בימים ההם לא רק על ידי שני ספריו ומחקר הדוקטור שלו, אלא גם בזכות שיריו שהופיעו בקובץ. הוא הצטיין מנעוריו בסגנון מזהיר ומעולם לא ויתר על פעולתו בשטח הספרות היפה. גם משיצא שמו כאיש מדע היה מחבר שירים לעת מצוא. הוא תירגם את הקלאסיקנים, את שירי קארדוצ’י (1879).

גימלה שניה סיפקה לו אמצעים לסייר בארצות שונות בין 1844–1847 ולרכז בהזדמנות זו חומר מדעי רב. תחילה סייר בצרפת וחיפש כתובות או כתבי יד של כתיבות; לאחר מכן עסק באותה מלאכה באיטליה, בה עבר לאורכה ולרחבה. שלב חשוב בהתפתחותו המדעית היה הקשר שקשר באיטליה אל נושאי אבוקת המדע כגון: המומחה למטבעות פרידלנדר, האפיגראפים הנודעים בורגזי והנצן, וחוקר הקאטאקומבות דה־רוסי, שהיו למוריו. אגב חקירותיו עיבד שיטה חדשה לחיבור הכתובות. הוא לא הסתפק בהעתקת הכתובות בספריות ורצה לראותן בעיניו. עם שובו אל ביתו ריכז בידו חומר מדעי עצום, אולם בברלין נועדה לו אכזבה מרה: האקדמיה מינתה לכהונת עורך הכתובות מלומד בלתי חשוב, שהצטיין אמנם בחריצותו, אולם חסרה לו ההשכלה המדעית הדרושה וכושר הארגון. מומסן לא התייאש. הוא תקף את האקדמיה במאמרים וכשהם לא סייעו לו בא לידי הסכם עם מוציא לאור שנמנה עם ידידיו הטובים ופירסם בעזרתו את הכתובות שמצא בניאפולי. ספר זה שיכנע גם את מתנגדיו, שהמפעל המדעי לא יצליח, אלא אם כן יוטל ביצועו על מומסן. ואף על פי כן עברו שנים עם שנתמנה לחבר האקדמיה בברלין ועד שהוטל עליו ביצוע המפעל הציוני הגדול (1857).

עם שובו מסיוריו באירופה היה תחילה לעורך עתון בשלזוויג־הולשטיין כיון שהפוליטיקה משכה את ליבו מעודו. זמן רב כיהן כציר הפרלמנט. איגרתו משנת 1865, בה דרש את סיפוח האיזור לגרמניה, עוררה התענינות כללית. הפוליטיקה גרמה לו נזק בראשית הקריירה המדעית שלו, הואיל ואוניברסיטת לייפציג הזמינה אותו ב־1849 לקתדרה של מרצה למשפטים. עם עלות הריאקציה לשלטון פוטר מתפקידו זה. הממשלה הפרוסית הזמינה אותו לתפקיד מרצה בברסלאו, ומשם עבר לאוניברסיטת ברלין ב־1858 כדי לכהן שם כמרצה להיסטוריה הרומית. בשנת כהונתו האחרונה בברסלאו הופיע הכרך הראשון של יצירת חייו “דברי ימי רומא”, שזכה מיד להכרה כללית. מאז יכול היה להקדיש את כל זמנו ומרצו למפעל חייו, ה“קורפוס”. הוא חיבר בזה אחר זה מחקרים חשובים על הכלכלה ברומא, הוא ערך לוח כרונולוגי מקיף, פירסם את צוואת אוגוסטוס, כתב שני כרכים חשובים בשם “מחקרים רומיים” ואת הכרכים המונומנטאליים על המשפט הרומאי. הוא נטל לידו את עריכת המסמכים החשובים של ההיסטוריה הגרמנית ונשא בחלק הארי של העבודה. מזמן לזמן היה יוצא לסיורים מקיפים לבדוק כל דבר עד כמה שאפשר ולראות את הכל במו עיניו. כך הופיע ב־1863 הכרך הראשון של CORPUS INSCRIPTIONUM LATINARUM, שהוכר מיד בהישג בלתי רגיל של המחקר הגרמני.

הכרכים שלאחריו הופיעו בעשרות השנים הבאות בזה אחר זה. מה שלא עלה ביד האקדמיות המדעיות בגרמניה ובשאר הארצות, הוגשם ברצונו העז ובידיעותיו המרובות של חוקר אחד. הוא היה חוקר ומדינאי, משורר ומתרגם אמן, מומחה למשפטים ובלשן. “ההיסטוריה הרומית” נחשבת לאחת היצירות הנצחיות של רוח האדם המתארת את תולדות הריפובליקה הרומית עד 46 לפני הספירה. הכרך הרביעי לא ראה אור בעקבות שלושת הכרכים הראשונים. יש אומרים שלא העז לגשת לחיבור דברי ימי הממלכה הרומית כיון שחסרה לו הבקיאות בשפה העברית ובבלשנות השמית. הכרך החמישי מוקדש לתולדות המושבות הרומיות. ספריו אינם נועדים לאנשי מקצוע בלבד, אלא גם לקהל הרחב. בשנת 1896 זכה לכבוד גדול ביותר. הוענקה לו אזרחות הכבוד של רומא. פסלו הוצב לפני בנין אוניברסיטת ברלין.

(1903 - נורבגיה)

נולד בקוויקנה בנורבגיה ב־8 בדצמבר 1832 –

מת בפאריס באפריל 1910

אביו היה כומר לותרני, שהשתקע עם משפחתו באיזור כפרי נידח, אך במלאות לילד שש שנים, העתיקה המשפחה את מושבה לרומסדאלאן, לאיזור שתושביו העירוניים והמשכילים השפיעו על דמיונו של הנער המוכשר. משנת 1850 למד באוסלו (אז כריסטיאניה). באותו בית ספר למד גם איבסן. משנת 1852 למד באוניברסיטה. באותו פרק זמן החל לפרסם מאמרים ורשימות בעתונים השונים. הוא החל להילחם למען שחרור התיאטרון הנורבגי מן החסות הדנית. ב־1856 עבר לקופנהגן והחל לפרסם דברי שירה. ב־1857 נתמנה למנהל תיאטרון בבאֶרגן, ואחרי כן שימש במשך שנה כעורך עתון באוסלו. עם שובו מרומא ב־1862, אחר שהותו שם שנתיים, העניק לו הפרלמנט הנורבגי קיצבה, ששיחררה אותו מדאגות חומריות לכל חייו. הוא הרבה להרצות על בעיות פוליטיות חברתיות ופילולוגיות בנורבגיה ובארצות הברית. הוא היה אחד הנואמים הגדולים בדורו ובכשרון מפליא עשה נפשות להשקפותיו הראדיקליות.

הוא ביסס את שמו כסופר בשלושה רומאנים המתארים את חיי האיכרים בנורבגיה. הוא כתב גם מחזות, שירים, פורטרטים של בני דורו בחרוזים ועשה לו שם כמשורר הנורבגי הראשון בדורו.

פרס נובל לספרות הוענק לו “לאות הוקרה על פעילותו הגדולה, האצילה והמגוונת בשטח השירה, המצטיינת ברעננות ההשראה ובטוהר נשמה נדיר”.

ביורנסון היה לא רק סופר ומשורר, אלא גם אחד ממנהיגי סקנדינביה. הוא שיעבד את אמנותו לכוונות מסויימות, עם זאת היה הרבה יותר מאשר משרתן של מגמות, הוא דחס את החיים במסגרת השירה והנאום; ואם כוחו נופל בהרבה מכוחו של איבסן, הרי בכל הנוגע לפרטים הפסיכולוגיים רענן הוא וחי יותר מאשר יריבו הגדול. מאבק מר נאבק בשטח הפוליטי. בשנות השבעים נלחם בתוך האגף השמאלי הדמוקרטי נגד השלטון השמרני, אולם אחר נצחונה המוחלט של מפלגתו לחם למען שיתוף הפעולה הלאומי. הוא לחם למען עצמאות נורבגיה והתנגד לאיחוד עם שוודיה. השפעתו חרגה מתחום מולדתו המוגבל, ובתקופה מסויימת הקשיבה כל אירופה לקולו. הפרשה הרומאנטית ביצירתו הגיעה לסיומה בשנת 1870 בקירוב, עד אז פעל בעיקר בשטח הדראמה ההיסטורית והסיפור הכפרי־העממי. הוא הושפע עמוקות מן הנצרות, והדבר מורגש ביצירותיו.

בימי מלחמת 1870 הצטרף לחזית חדשה והעריץ את גרמניה המנצחת. על ידי כך עורר נגדו את דניה, ששנאה מאז שנת 1864 שנאה עמוקה את שכנתה הדרומית. משמשך ידו מן הפוליטיקה ומן הנאומים התמסר לטיפוח המחזה וחיבר את הדראמה האזרחית הראשונה בצפון. בסוף שנות השבעים פנה נגד הכנסיה, מתח עליה ביקורת קשה ותמך בתורות דרווין וספנסר. תשומת לב רבה הקדיש גם לשאלות המין ונקט עמדה שמרנית לגמרי בדרשו טוהר מוחלט משני הצדדים. הוא תבע מלחמה בחושים השליליים ועורר את חמתו של הימין הן בפוליטיקה והן בספרות. אפילו בראנדס, סטרינדברג והייברג גינו את דעותיו. אחרי כן פנה לכיוון חדש: הוא החל להשתתף במאבק החמור ביותר של הדור – במאבק בין הרכוש ובין העבודה. הוא צייר את הניגודים החברתיים והעמיד את הטיפוסים השונים של החברה זה לעומת זה.

ביורנסון החל לפעול בשטח הספרות בשנת 1852, עוד בהיותו סטודנט בכריסטיאניה. התיאטרון עורר את התעניינותו בטרם החל להתענין בספרות. האידיאליזם בו חונן גילה ריקבון ונזק ובשטח זה שאף לחידושים. אנשי התיאטרון לא נטו לכך. המבקר הצעיר נחל אכזבה מרה, ורק משעבר לקופנהגן מצא ידידים וזכה להכרת אמת. שם חיבר את סיפוריו הראשונים מחיי האיכרים, הסיפורים זכו מיד להצלחה ותורגמו ללשונות אחדות. אחר שובו לנורבגיה נתמנה למנהל התיאטרון בברגן. שנתיים כיהן בתפקיד זה מ־1857 עד 1859, ושוב מוצאים אנו אותו בכריסטיאניה כעורך־עתון.

אחר שהייה קצרה בהמבורג חוזר הוא לקופנהגן ורק שם עלה על דרכו הנכונה בספרות. הוא חזר וחיבר סיפורים מחיי הכפר הנורבגי וזכה להערצה כללית, ואף לגימלה שאיפשרה לו סיור נרחב באירופה. הוא נסע דרך גרמניה לרומא ב־1860 וחיבר שם טרילוגיה על המלך סיגורד. בשובו כעבור שלוש שנים, כבר היה סופר מפורסם והפרלמנט הנורבגי הקציב לו גימלה שנתית של 1000 זהובים. מאז יכול להתמסר ליצירה שקטה. תחילה חיבר את המחזות “מריה סטיוארט בסקוטיה” (1864), את מחזור הדראמות “מלך סבארה” (1864), “האירוסים החדשים” (1865). אחרי כן חילק את זמנו בין הנהלת התיאטרון בכריסטיאניה, בין מערכת “העתון העממי בצפון” ובין הרצאות, אשר אליהן נהר קהל רב.

ב־1872 חיבר את המחזה “סיגורד” ו“סאלאפר”. אותה שנה הופיע כרך ראשון של סיפוריו הקצרים. כעבור שלוש שנים הוסיף כרך שני. גם כאפיקן הוכיח ביורנסון כשרון פיוטי מזהיר, והפרקים הראשונים של האפוס הקטן “אבליוט גלין” נמנים עם יצירות המופת של הספרות הסקנדינבית החדשה. רק בסופה לא עלתה היצירה יפה, והאפוס חסר ריכוז ואחדות. הוא היסס כל ימיו בין הסיפור ובין המחזה ופעל בשני השטחים חליפות. מבקרים חשובים קבעו, שציוריו האפיים מחיי נורבגיה וחיי האיכרים בראש, מבטיחים לו מקום חשוב ביותר בספרות, שכן לא עלה עליו איש בעומק ההרגשה והתיאור. בשטח הדראמה נטה לשוטט בעבר הרחוק, כב“בין הקרבות”. בסוף חייו ניסה להשתחרר מהשפעת הרומנטיקה הן בנושא והן בסגנון, וניסה כוחו בתיאור החיים המודרניים. במחזה “העורך” שבו אין כל סימן לרומנטיקה.

בשנת 1814 ניתקו נורבגיה ודניה את הקשרים שביניהן. העצמאות השפיעה לטובה גם על הספרות. שני המאורות הגדולים בשמי הספרות הנורבגית ביורנסון ואיבסן היו שונים זה מזה במובנים רבים, אולם שניהם שאפו ליצירת שפה ספרותית נורבגית עצמאית. ביורנסון עשה כל שביכולתו להעשיר את השפה ולהפרותה. הוא ניסה לשחרר את הספרות הנורבגית מן ההשפעה הזרה, בעיקר מהשפעה דנית. מאבק זה החל בייסוד האוניברסיטה בכריסטיאניה ב־1811 ומשנת 1830 נעשו המאמצים ערים יותר. איבסן וביורנסון היו בעלי השקפות פוליטיות נוגדות. חילוקי הדעות שביניהם באו לידי ביטוי גם בשטח הספרות. איבסן נטה לאצולה ופנה עורף למתרחש בקרב העם. ביורנסון ראה את עצמו כיורשו של וורגלאנד, היא מעורה יותר בחיי העם, העריץ את עמו מעל לכל ושגה לא אחת בכך שראה את עצמו כהתגלמות כל מידותיו הטובות של העם. הוא ניסה למלא בקרב הנורבגים את התפקיד שויקטור הוגו מילא בקרב הצרפתים. הוא היה רפובליקאני נלהב, אופטימי מטבעו, ולא פעם נתברר שהוא רומאנטיקן ושואף הרפתקות יותר מאשר מדינאי מעשי. משנת 1872 הצטרף למפלגת האיכרים ודגל ברעיון, שמעמד האיכרים חייב להרחיב את השפעתו על כל נורבגיה, שיש לסלק את התרבות האירופית מנורבגיה ולשוב להחיות את התרבות הצפונית העתיקה. אין ספק, שבקומדיה הסאטירית שלו “ברית הנוער” כיוון איבסן את חיצי לעגו השנון אל ביורנסון, ואליבא דאמת לא הצטיין ביורנסון בעקביות יתר בשטח הפוליטיקה. תחילה שנא את גרמניה, אולם אחר חתימת הברית בין גרמניה לדניה, הכריז שהדנים פגעו במידה מסויימת בגרמנים. אחרי כן שוב היה לאויב גרמניה. ברור שההרפתקאות הפוליטיות הללו לא השפיעו לטובה על יצירתו הספרותית.

&&& פְרֶדֶרִיק מִיסְטְראַל

(1904 – צרפת)

תמונה 2

נולד במאיאן, מחוז בוש דו רון ב-30 בספטמבר 1830 –

מת באותו מקום, ב-25 במארס 1914.

עוד על ספסלי בית הספר גילו מוריו את כשרונו הפיוטי, את הערצתו לגבי מולדתו המצומצמת פרובנס, ועוררו בו את הנטיה לנסות לעורר מחדש את האידיומה הנשכחה ולכבוש לה מקום בין שפות השירה באירופה. הוא סיים את לימודיו בשטח המשפטים באיקס, בירתה העתיקה של פרובנס, אולם לא עסק מעולם במקצוע המשפטים, אלא הקדיש את עצמו לשירה, פרט לטיפול באחוזתו שירש מאביו. הוא הפך במשך הזמן למשורר החשוב ביותר של פרובנס וחלום נעוריו נתמלא. הוא פירסם תחילה אוסף שירים ובשנת 1859 פירסם את האידיליה המפורסמת “מיראֶיוֹ” שהעלתה על נס את חיי הכפר ושנתקבלה בהתלהבות בלתי רגילה וזכתה שנתיים אחר הופעתה לפרס של האקדמיה הצרפתית. הוא פירסם ב-1867 את הפואימה “קאלנדאו” שאף היא פירסמה את שמו ברבים. בספרו “אי הזהב” פירסם אוסף של רומאנסים ושירים וספרו “נרטו” (1884) מספר בחרוזים אפיזודות מתקופת האפיפיורים באביניון. הנושא העיקרי בכל שיריו הוא המולדת. הטרגדיה “המלכה יאנו” (1890) מצטיינת ביופי שירי נדיר. מיסטראל יסד וניהל תנועה גדולה לפיתוח שפת מולדתו והחיה אותה מחדש. למטרה זו הקדיש עשרות שנות עמל. הוא חיבר בין השאר מילון ניאופרובנסאלי בשני כרכים בין השנים 1879–1886. הישגו זה הוכתר בפרס חשוב של ה“אינסטיטו דה פראנס”. אוניברסיטות גרמניות העניקו לו פרסי כבוד.

פרס נובל לספרות הוענק לו “**לאור הספונטאניות הרעננה, חרוזיו המזהירים והאמנותיים המשקפים בנאמנות כה רבה את הנוף ואת חיי הכפר במולדתו וגם בגלל פעילותו החשובה כחוקר השפה הפרובנסאלית”.** הוא תרם את סכום הפרס להקמת מוזיאון בארל.

במשך תקופה ארוכה בימי הביניים היתה פרובנס שבדרום צרפת עצמאית הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ספרותית. היצירה הספרותית הקדושה של שפת פרובנס נוצרה במאה העשירית, ופריחתה, בתקופת הטרובדורים, חלה במאה האחת עשרה והשתים עשרה. במאה השלוש עשרה הקיץ הקץ על עצמאות דרום צרפת, ושפת השטחים שמדרום לנהר לואר ה“לאנג ד’אוק”, נדחקה החוצה על ידי ה“לאנג ד’אויל”, הלשון המדוברת מצפון לנהר הלואר, שממנה התפתחה השפה הצרפתית של היום. ה“לאנג ד’אוק” נתפוררה ונתפצלה לשבעה־שמונה דיאלקטים שונים, שהחשוב ביניהם הוא שפת פרובנס. הזרם הרומאנטי של הספרות הצרפתית במאה התשע עשרה התמרד נגד האסכולה הקלסית ה“קרה” ועשה כל אשר ביכולתו כדי להחיות גם בשטח הספרות את העבר האמנותי־לאומי שנחשב ל“בארבארי” בעיני הקלאסיקנים. באו הרומנאנטיקנים והתקינו כסא מלכות חדש לאגדות העממיות הקדומות, לספרות הספונטנית שנוצרה בפי העם.

בדרום צרפת לא פסקה מעולם מסורת הטרובדורים, אולם היא נתקיימה בתנאים קשים ובחוג מצומצם בלבד. במחצית המאה הקודמת חלמו סופרי “לאנג ד’אוק” על כך שיקימו לתחייה מלאה את שפתם הספרותית. הם מצאו באחת הכרוניקות הקדומות את הביטוי “פליבר” לציון “ילדי המוזות”. כך קראו לעצמם ובשנת 1854 הקימו את אגודת הסופרים שחבריה יצרו ב“לאנג ד’אוק”. פרדריק מיסטראל הוא אחד משבעה מייסדי האסכולה החדשה. הם חתרו לשלימות ושאפו להשיב לתחייה את תלבושתה העממית של פרובנס העתיקה, את מנהגיה, את לשונה ואת ספרותה. הם ריכזו את התלבושות ואת הכלים השימושיים והפקידום בין כתלי מוזיאונים. הם ליקטו את סיפורי האגדות והמעשיות, אמרות־כנף, פתגמים ושירים והשתדלו לעבדם במסגרת יצירתם הספרותית. הם קבעו לעצמם למטרה לתאר את יפי ארצם, לשרטט את פרטי חייהם, לתאר את החגיגות העממיות בצורה ספרותית. כללו של דבר, הם אספו אוצרות הפולקלור והחליטו ליצור מאוצרות אלה ספרות חדשה. מיסטראל ישב וחיבר מלון אנציקלופדי, שהופיע מ־1878 עד 1886. הוא היה מנהיג הכת הספרותית הזאת וחיבר בזו אחר זו יצירות ספרותיות בשיר ובפרוזה.

יצירתו “מראֶייוֹ” שנתפרסמה ב־1859 היא האפוס העממי של שפת פרובנס, אפוס אשר חרג לא רק ממסגרת מולדתו המצומצמת, אלא גם מתחומי הספרות הצרפתית; הוא נמנה עם יצירות המופת של הספרות הכללית. שנתיים אחרי הופעת האפוס הוכתר בפרס האקדמיה הצרפתית. אף כי התנועה כולה לא היתה אלא מאמץ רומנטי, ואף כי יצירות מיסטראל וחבריו לא יצאו מתחומה המצומצם של ספרות אזורית, תישאר יצירה זו לעד כגילוי היפה ביותר לנשמת פרובנס. העלילה אינה מרובה: לפנינו סיפור אהבה בין מיראֶייוֹ העשירה לבין ווינצן העני, שלא ניתן להם לבוא בברית הנישואין. תחילה מתה הצעירה ואחריה הצעיר. מיסטראל מתאר ביצירתו את חיי פרובנס ומסורתה בצורה מגוונת ועשירה. אף כי אפוס אין כאן, הצליח מיסטראל להעלות על גבי הנייר את נשמת פרובנס. התלהבות של פאטה מורגנה מתמזגת עם ריאליזם פרימיטיבי של האיכרים. זה אוסף פולקלור לא בעיבוד מדעי, אלא במסגרת מאמץ עליון ויחיד של משורר.

(1903 - נורבגיה)

נולד בקוויקנה בנורבגיה ב־8 בדצמבר 1832 –

מת בפאריס באפריל 1910

אביו היה כומר לותרני, שהשתקע עם משפחתו באיזור כפרי נידח, אך במלאות לילד שש שנים, העתיקה המשפחה את מושבה לרומסדאלאן, לאיזור שתושביו העירוניים והמשכילים השפיעו על דמיונו של הנער המוכשר. משנת 1850 למד באוסלו (אז כריסטיאניה). באותו בית ספר למד גם איבסן. משנת 1852 למד באוניברסיטה. באותו פרק זמן החל לפרסם מאמרים ורשימות בעתונים השונים. הוא החל להילחם למען שחרור התיאטרון הנורבגי מן החסות הדנית. ב־1856 עבר לקופנהגן והחל לפרסם דברי שירה. ב־1857 נתמנה למנהל תיאטרון בבאֶרגן, ואחרי כן שימש במשך שנה כעורך עתון באוסלו. עם שובו מרומא ב־1862, אחר שהותו שם שנתיים, העניק לו הפרלמנט הנורבגי קיצבה, ששיחררה אותו מדאגות חומריות לכל חייו. הוא הרבה להרצות על בעיות פוליטיות חברתיות ופילולוגיות בנורבגיה ובארצות הברית. הוא היה אחד הנואמים הגדולים בדורו ובכשרון מפליא עשה נפשות להשקפותיו הראדיקליות.

הוא ביסס את שמו כסופר בשלושה רומאנים המתארים את חיי האיכרים בנורבגיה. הוא כתב גם מחזות, שירים, פורטרטים של בני דורו בחרוזים ועשה לו שם כמשורר הנורבגי הראשון בדורו.

פרס נובל לספרות הוענק לו “לאות הוקרה על פעילותו הגדולה, האצילה והמגוונת בשטח השירה, המצטיינת ברעננות ההשראה ובטוהר נשמה נדיר”.

ביורנסון היה לא רק סופר ומשורר, אלא גם אחד ממנהיגי סקנדינביה. הוא שיעבד את אמנותו לכוונות מסויימות, עם זאת היה הרבה יותר מאשר משרתן של מגמות, הוא דחס את החיים במסגרת השירה והנאום; ואם כוחו נופל בהרבה מכוחו של איבסן, הרי בכל הנוגע לפרטים הפסיכולוגיים רענן הוא וחי יותר מאשר יריבו הגדול. מאבק מר נאבק בשטח הפוליטי. בשנות השבעים נלחם בתוך האגף השמאלי הדמוקרטי נגד השלטון השמרני, אולם אחר נצחונה המוחלט של מפלגתו לחם למען שיתוף הפעולה הלאומי. הוא לחם למען עצמאות נורבגיה והתנגד לאיחוד עם שוודיה. השפעתו חרגה מתחום מולדתו המוגבל, ובתקופה מסויימת הקשיבה כל אירופה לקולו. הפרשה הרומאנטית ביצירתו הגיעה לסיומה בשנת 1870 בקירוב, עד אז פעל בעיקר בשטח הדראמה ההיסטורית והסיפור הכפרי־העממי. הוא הושפע עמוקות מן הנצרות, והדבר מורגש ביצירותיו.

בימי מלחמת 1870 הצטרף לחזית חדשה והעריץ את גרמניה המנצחת. על ידי כך עורר נגדו את דניה, ששנאה מאז שנת 1864 שנאה עמוקה את שכנתה הדרומית. משמשך ידו מן הפוליטיקה ומן הנאומים התמסר לטיפוח המחזה וחיבר את הדראמה האזרחית הראשונה בצפון. בסוף שנות השבעים פנה נגד הכנסיה, מתח עליה ביקורת קשה ותמך בתורות דרווין וספנסר. תשומת לב רבה הקדיש גם לשאלות המין ונקט עמדה שמרנית לגמרי בדרשו טוהר מוחלט משני הצדדים. הוא תבע מלחמה בחושים השליליים ועורר את חמתו של הימין הן בפוליטיקה והן בספרות. אפילו בראנדס, סטרינדברג והייברג גינו את דעותיו. אחרי כן פנה לכיוון חדש: הוא החל להשתתף במאבק החמור ביותר של הדור – במאבק בין הרכוש ובין העבודה. הוא צייר את הניגודים החברתיים והעמיד את הטיפוסים השונים של החברה זה לעומת זה.

ביורנסון החל לפעול בשטח הספרות בשנת 1852, עוד בהיותו סטודנט בכריסטיאניה. התיאטרון עורר את התעניינותו בטרם החל להתענין בספרות. האידיאליזם בו חונן גילה ריקבון ונזק ובשטח זה שאף לחידושים. אנשי התיאטרון לא נטו לכך. המבקר הצעיר נחל אכזבה מרה, ורק משעבר לקופנהגן מצא ידידים וזכה להכרת אמת. שם חיבר את סיפוריו הראשונים מחיי האיכרים, הסיפורים זכו מיד להצלחה ותורגמו ללשונות אחדות. אחר שובו לנורבגיה נתמנה למנהל התיאטרון בברגן. שנתיים כיהן בתפקיד זה מ־1857 עד 1859, ושוב מוצאים אנו אותו בכריסטיאניה כעורך־עתון.

אחר שהייה קצרה בהמבורג חוזר הוא לקופנהגן ורק שם עלה על דרכו הנכונה בספרות. הוא חזר וחיבר סיפורים מחיי הכפר הנורבגי וזכה להערצה כללית, ואף לגימלה שאיפשרה לו סיור נרחב באירופה. הוא נסע דרך גרמניה לרומא ב־1860 וחיבר שם טרילוגיה על המלך סיגורד. בשובו כעבור שלוש שנים, כבר היה סופר מפורסם והפרלמנט הנורבגי הקציב לו גימלה שנתית של 1000 זהובים. מאז יכול להתמסר ליצירה שקטה. תחילה חיבר את המחזות “מריה סטיוארט בסקוטיה” (1864), את מחזור הדראמות “מלך סבארה” (1864), “האירוסים החדשים” (1865). אחרי כן חילק את זמנו בין הנהלת התיאטרון בכריסטיאניה, בין מערכת “העתון העממי בצפון” ובין הרצאות, אשר אליהן נהר קהל רב.

ב־1872 חיבר את המחזה “סיגורד” ו“סאלאפר”. אותה שנה הופיע כרך ראשון של סיפוריו הקצרים. כעבור שלוש שנים הוסיף כרך שני. גם כאפיקן הוכיח ביורנסון כשרון פיוטי מזהיר, והפרקים הראשונים של האפוס הקטן “אבליוט גלין” נמנים עם יצירות המופת של הספרות הסקנדינבית החדשה. רק בסופה לא עלתה היצירה יפה, והאפוס חסר ריכוז ואחדות. הוא היסס כל ימיו בין הסיפור ובין המחזה ופעל בשני השטחים חליפות. מבקרים חשובים קבעו, שציוריו האפיים מחיי נורבגיה וחיי האיכרים בראש, מבטיחים לו מקום חשוב ביותר בספרות, שכן לא עלה עליו איש בעומק ההרגשה והתיאור. בשטח הדראמה נטה לשוטט בעבר הרחוק, כב“בין הקרבות”. בסוף חייו ניסה להשתחרר מהשפעת הרומנטיקה הן בנושא והן בסגנון, וניסה כוחו בתיאור החיים המודרניים. במחזה “העורך” שבו אין כל סימן לרומנטיקה.

בשנת 1814 ניתקו נורבגיה ודניה את הקשרים שביניהן. העצמאות השפיעה לטובה גם על הספרות. שני המאורות הגדולים בשמי הספרות הנורבגית ביורנסון ואיבסן היו שונים זה מזה במובנים רבים, אולם שניהם שאפו ליצירת שפה ספרותית נורבגית עצמאית. ביורנסון עשה כל שביכולתו להעשיר את השפה ולהפרותה. הוא ניסה לשחרר את הספרות הנורבגית מן ההשפעה הזרה, בעיקר מהשפעה דנית. מאבק זה החל בייסוד האוניברסיטה בכריסטיאניה ב־1811 ומשנת 1830 נעשו המאמצים ערים יותר. איבסן וביורנסון היו בעלי השקפות פוליטיות נוגדות. חילוקי הדעות שביניהם באו לידי ביטוי גם בשטח הספרות. איבסן נטה לאצולה ופנה עורף למתרחש בקרב העם. ביורנסון ראה את עצמו כיורשו של וורגלאנד, היא מעורה יותר בחיי העם, העריץ את עמו מעל לכל ושגה לא אחת בכך שראה את עצמו כהתגלמות כל מידותיו הטובות של העם. הוא ניסה למלא בקרב הנורבגים את התפקיד שויקטור הוגו מילא בקרב הצרפתים. הוא היה רפובליקאני נלהב, אופטימי מטבעו, ולא פעם נתברר שהוא רומאנטיקן ושואף הרפתקות יותר מאשר מדינאי מעשי. משנת 1872 הצטרף למפלגת האיכרים ודגל ברעיון, שמעמד האיכרים חייב להרחיב את השפעתו על כל נורבגיה, שיש לסלק את התרבות האירופית מנורבגיה ולשוב להחיות את התרבות הצפונית העתיקה. אין ספק, שבקומדיה הסאטירית שלו “ברית הנוער” כיוון איבסן את חיצי לעגו השנון אל ביורנסון, ואליבא דאמת לא הצטיין ביורנסון בעקביות יתר בשטח הפוליטיקה. תחילה שנא את גרמניה, אולם אחר חתימת הברית בין גרמניה לדניה, הכריז שהדנים פגעו במידה מסויימת בגרמנים. אחרי כן שוב היה לאויב גרמניה. ברור שההרפתקאות הפוליטיות הללו לא השפיעו לטובה על יצירתו הספרותית.

(1904 – צרפת)

נולד במאיאן, מחוז בוש דו רון ב-30 בספטמבר 1830 –

מת באותו מקום, ב-25 במארס 1914.

עוד על ספסלי בית הספר גילו מוריו את כשרונו הפיוטי, את הערצתו לגבי מולדתו המצומצמת פרובנס, ועוררו בו את הנטיה לנסות לעורר מחדש את האידיומה הנשכחה ולכבוש לה מקום בין שפות השירה באירופה. הוא סיים את לימודיו בשטח המשפטים באיקס, בירתה העתיקה של פרובנס, אולם לא עסק מעולם במקצוע המשפטים, אלא הקדיש את עצמו לשירה, פרט לטיפול באחוזתו שירש מאביו. הוא הפך במשך הזמן למשורר החשוב ביותר של פרובנס וחלום נעוריו נתמלא. הוא פירסם תחילה אוסף שירים ובשנת 1859 פירסם את האידיליה המפורסמת “מיראֶיוֹ” שהעלתה על נס את חיי הכפר ושנתקבלה בהתלהבות בלתי רגילה וזכתה שנתיים אחר הופעתה לפרס של האקדמיה הצרפתית. הוא פירסם ב-1867 את הפואימה “קאלנדאו” שאף היא פירסמה את שמו ברבים. בספרו “אי הזהב” פירסם אוסף של רומאנסים ושירים וספרו “נרטו” (1884) מספר בחרוזים אפיזודות מתקופת האפיפיורים באביניון. הנושא העיקרי בכל שיריו הוא המולדת. הטרגדיה “המלכה יאנו” (1890) מצטיינת ביופי שירי נדיר. מיסטראל יסד וניהל תנועה גדולה לפיתוח שפת מולדתו והחיה אותה מחדש. למטרה זו הקדיש עשרות שנות עמל. הוא חיבר בין השאר מילון ניאופרובנסאלי בשני כרכים בין השנים 1879–1886. הישגו זה הוכתר בפרס חשוב של ה“אינסטיטו דה פראנס”. אוניברסיטות גרמניות העניקו לו פרסי כבוד.

פרס נובל לספרות הוענק לו “**לאור הספונטאניות הרעננה, חרוזיו המזהירים והאמנותיים המשקפים בנאמנות כה רבה את הנוף ואת חיי הכפר במולדתו וגם בגלל פעילותו החשובה כחוקר השפה הפרובנסאלית”.** הוא תרם את סכום הפרס להקמת מוזיאון בארל.

במשך תקופה ארוכה בימי הביניים היתה פרובנס שבדרום צרפת עצמאית הן מבחינה פוליטית והן מבחינה ספרותית. היצירה הספרותית הקדושה של שפת פרובנס נוצרה במאה העשירית, ופריחתה, בתקופת הטרובדורים, חלה במאה האחת עשרה והשתים עשרה. במאה השלוש עשרה הקיץ הקץ על עצמאות דרום צרפת, ושפת השטחים שמדרום לנהר לואר ה“לאנג ד’אוק”, נדחקה החוצה על ידי ה“לאנג ד’אויל”, הלשון המדוברת מצפון לנהר הלואר, שממנה התפתחה השפה הצרפתית של היום. ה“לאנג ד’אוק” נתפוררה ונתפצלה לשבעה־שמונה דיאלקטים שונים, שהחשוב ביניהם הוא שפת פרובנס. הזרם הרומאנטי של הספרות הצרפתית במאה התשע עשרה התמרד נגד האסכולה הקלסית ה“קרה” ועשה כל אשר ביכולתו כדי להחיות גם בשטח הספרות את העבר האמנותי־לאומי שנחשב ל“בארבארי” בעיני הקלאסיקנים. באו הרומנאנטיקנים והתקינו כסא מלכות חדש לאגדות העממיות הקדומות, לספרות הספונטנית שנוצרה בפי העם.

בדרום צרפת לא פסקה מעולם מסורת הטרובדורים, אולם היא נתקיימה בתנאים קשים ובחוג מצומצם בלבד. במחצית המאה הקודמת חלמו סופרי “לאנג ד’אוק” על כך שיקימו לתחייה מלאה את שפתם הספרותית. הם מצאו באחת הכרוניקות הקדומות את הביטוי “פליבר” לציון “ילדי המוזות”. כך קראו לעצמם ובשנת 1854 הקימו את אגודת הסופרים שחבריה יצרו ב“לאנג ד’אוק”. פרדריק מיסטראל הוא אחד משבעה מייסדי האסכולה החדשה. הם חתרו לשלימות ושאפו להשיב לתחייה את תלבושתה העממית של פרובנס העתיקה, את מנהגיה, את לשונה ואת ספרותה. הם ריכזו את התלבושות ואת הכלים השימושיים והפקידום בין כתלי מוזיאונים. הם ליקטו את סיפורי האגדות והמעשיות, אמרות־כנף, פתגמים ושירים והשתדלו לעבדם במסגרת יצירתם הספרותית. הם קבעו לעצמם למטרה לתאר את יפי ארצם, לשרטט את פרטי חייהם, לתאר את החגיגות העממיות בצורה ספרותית. כללו של דבר, הם אספו אוצרות הפולקלור והחליטו ליצור מאוצרות אלה ספרות חדשה. מיסטראל ישב וחיבר מלון אנציקלופדי, שהופיע מ־1878 עד 1886. הוא היה מנהיג הכת הספרותית הזאת וחיבר בזו אחר זו יצירות ספרותיות בשיר ובפרוזה.

יצירתו “מראֶייוֹ” שנתפרסמה ב־1859 היא האפוס העממי של שפת פרובנס, אפוס אשר חרג לא רק ממסגרת מולדתו המצומצמת, אלא גם מתחומי הספרות הצרפתית; הוא נמנה עם יצירות המופת של הספרות הכללית. שנתיים אחרי הופעת האפוס הוכתר בפרס האקדמיה הצרפתית. אף כי התנועה כולה לא היתה אלא מאמץ רומנטי, ואף כי יצירות מיסטראל וחבריו לא יצאו מתחומה המצומצם של ספרות אזורית, תישאר יצירה זו לעד כגילוי היפה ביותר לנשמת פרובנס. העלילה אינה מרובה: לפנינו סיפור אהבה בין מיראֶייוֹ העשירה לבין ווינצן העני, שלא ניתן להם לבוא בברית הנישואין. תחילה מתה הצעירה ואחריה הצעיר. מיסטראל מתאר ביצירתו את חיי פרובנס ומסורתה בצורה מגוונת ועשירה. אף כי אפוס אין כאן, הצליח מיסטראל להעלות על גבי הנייר את נשמת פרובנס. התלהבות של פאטה מורגנה מתמזגת עם ריאליזם פרימיטיבי של האיכרים. זה אוסף פולקלור לא בעיבוד מדעי, אלא במסגרת מאמץ עליון ויחיד של משורר.

(1904 – ספרד)

מת שם ב־14 בספטמבר 1916

נולד במדריד ב־4 באפריל 1833 –

למד באוניברסיטות מוּרציה ומאדריד והקדיש את עצמו תחילה למאתימטיקה ולמכניקה ואחרי כן לכלכלה פוליטית ולשאלות המסחר. הוא פירסם מאמרים ומחקרים המוקדשים לנושאים אלה. מהפכת 1868 הפעילה אותו גם בשטח המדיניות, נבחר לציר הפרלמנט ובשנת 1873 כיהן בתפקיד גבוה במשרד החינוך. כעבור שנה פרש מחיי הציבור והקדיש את חייו לספרות בלבד. המתימטיקן המקצועי, הטכנאי המנוסה, המומחה לבעיות החברה והמדינאי זכה להצלחה גדולה בדראמה הראשונה שלו שהוצגה ב־1874 ותורגמה מאז לשפות רבות. למעלה מששים ממחזותיו הוצגו במשך הזמן על הבמה הספרדית. גם הדראמה השניה שהוצגה כעבור שנה זכתה להצלחה, אולם הדראמה השלישית שנכתבה בחרוזים, העניקה לו את הפרסום הגדול ביותר הן בספרד והן בעולם. אם כי יש לראות בו רומנטיקן, מחזותיו מצטיינים במידה מסוימת בהשפעה של דיומא הצעיר ומחזותיו האחרונים מראים גם השפעה חזקה של איבסן. הוא הצטיין בעיקר באקספוזיציה וידע לרתק את תשומת לב הציבור בגלל מקוריותו, שנינותו ויכולתו התיאורית.

פרס נובל לספרות, שנתחלק בינו לבין מיסטראל, הוענק לו “**על פעילותו הספרותית המזהירה והמקיפה שהודות לה הוא הצליח להחיות את המסורת הגדולה של הדראמה הספרדית בצורה עצמאית ומקורית”.** בשנת 1885 הופיע מבחר יצירותיו הדראמטיות בשני כרכים.

אצ’יגראי הוא נציגה המובהק ביותר של ספרות ספרד במאה התשע עשרה, שכן הוא ספרדי בחלבו ובדמו ובן מובהק למאה התשע עשרה ולמורשת הספרות הספרדית הלאומית מן המאה השמונה עשרה. קסמי הרומאנטיקה, ויקטור הוגו ובלזאק, הנאטורליזם הצרפתי, איבסן והסימבוליזם, שהיפרו את הספרות הספרדית, – כל אלה אינם באים בשום מקום לידי ביטוי מושלם כביצירת חייו של אצ’יגראי. הדברים מגיעים לידי כך שהביקורת רשאית לתבוע ממנו את עצמאיותו הוא ואת מקוריותו הוא. לכתחילה לא נשא נפשו כלל להיות סופר. אף כי בגיל צעיר החל בשירה לא בחר בדרך הספרות אלא משהגיע לגיל ארבעים. הוא היה מהנדס, מתימטיקאי וכלכלן. מחצית חייו הראשונה היתה מוקדשת למחקר. מאמריו המדעיים, ביקורת המתימטיקה הפיסית, היו מנציחים את שמו, על כל פנים במולדתו, גם לולא נעשה למחזאי בעל שם עולמי. עם זאת מצא לו שהות לעסוק בפוליטיקה: בשנת 1870 נבחר לציר הפרלמנט ובשעת מותו היה חבר הסינט. בשנת 1873 היגר לפאריס. בימים ההם עבר עליו משבר חייו הגדול, שהמריצו לנטוש את הפוליטיקה. אז גילה את יעודו האמיתי – בספרות. לא היה כל הכרח שיעבור לפאריס כדי לרענן את חיי הרוח. הזרמים הספרותיים של המאה התשע עשרה השפיעו בספרד כבשאר ארצות אירופה אולם אלמלא זועזעו מוסדות חייו, לא היה עולה לעולם על פסים חדשים.

בשנת 1874, שנה אחר הגירתו לפאריס, הוצג מחזהו הראשון, מערכון קצר בחרוזים. ההצלחה האירה לו פנים בקנה מידה בינלאומי בזכות העלילה המרתקת במחזותיו והדו־שיח השוטף. במחזותיו אתה מוצא את אותות השפעתם של הרומאנטיקה ושל הנאטוראליזם, במחזותיו באים לידי ביטוי מלבד אחד הנושאים החביבים ביותר על הרומאנטיקה – גבורת ספרד בהיסטוריה הקדומה שלה – גם בעיות והסתבכויות של החברה המודרנית והשקפת עולם המבוססת על מדעי הטבע. אף כי ספג השפעה מגוונת הן בטעם והן בהשקפת עולם, לא שירת מעולם זרם מסויים. הוא הצטיין בעניניות, המוכיחה את כשרונו כמחזאי. הנפשות הן המדברות ולא המחבר. אין הוא מתערב בהשקפותיהם המדגימות בכל מחזה את הבעיות המעניינות והאקטואליות של אותם הימים. הוא הצטיין בהומניזם עמוק. ובכל מחזה ניסה לפלס דרך נצחון לא להשקפת עולם, אלא לעקרונות מוסריים. מקור כוחו הדינאמי הנדיר דמיונו הפורה, המסוגל לרחף בכל הכיוונים. תחילה קבע את רעיונו היסודי של המחזה בין אם הוא ביטוי לרגש או לאופי, ולאחר מכן המציא את עלילת המחזה. רוח הדראמה הספרדית העתיקה, הפאתוס הנלהב והקצב הפועם משפיע גם על אצ’יגראי. אנו מכירים זאת בעיקר מפארודיות על נושאי האבירים הרומאנטיים. אולם לא המסורת עשתה אותו לסופר גדול, אלא דווקא הטעם החדש, הצורה החדשה אשר הוא שהפך אותה בארצו לבימתית. הוא העלה על הבמה לראשונה את הבעיות הנפשיות המודרניות, את הסכסוכים האזרחיים, שהדראמה הספרדית לא יכלה לדעתם, בעיות משפחה, כבוד ואהבה בחברה המודרנית.

הוא למד מן הספרות הצרפתית, שקהל התיאטרון אינו מתעניין בערכים מוסריים מופשטים, אלא בשאלות אישיות של בשר ודם. חושו הבריא נתן לו את אומץ הלב להעלות על הבמה נושא חדש לגמרי בספרות הדראמתית הספרדית, את הבגידה. הוא העז להעלות על הבמה גם את ההתאבדות, אף זה חידוש על הבמה הספרדית.

גורמיה העיקריים של הדראמה הספרדית הקלסית כגון: הדיקציה הרחבה, הצליל המוסיקאלי העשיר של החרוז וההתנגשויות המסוגננות של הרגשות, נעדרים מבית הנשק של אצ’יגראי. הוא נזקק לאפקטים חדשים, כדי לעורר מתיחות. הוא רדף אחר ההשפעה הבימתית החזקה, ממש כפי שעושה זאת היום סרט הקופה, הנועד להמונים רחבים. הוא היה מעונין בראש וראשונה בריתוק דמיונו של הקהל לשעות המעטות שהקהל שוהה בתיאטרון. מורגש היום בסצינות רבות, שהמחבר נתכוון להפיק מהן השפעה על הקהל. אין כאן עצמת הברזל של הגורל שאנו חשים בה במחזות איבסן, ולעתים תכופות חסר הקשר הפנימי; הכוונות מעורפלות ומצבים נפתרים בצורה מלאכותית. הוא הקריב קרבנות רבים על מזבח ההשפעה, ביניהם את מראית העין, את תום הבלתי אמצעיות, וכשהיה צורך בכך גם את רמתו הכללית של המחזה. “גאליאוטו הגדול”, “קדוש או מטורף?”, “הכתם המנקה”, הם שמות שזכו להצלחה גדולה עד כדי כך שהיו לאמרות־כנף. שיני הזמן כירסמו ברוב מחזותיו, ושוב אין מעלים אותם על הבימה בעשרות השנים האחרונות. ביקורת של דורו הרכינה דגלה לפניו ושמו נחרת בזכרון דורו, והיום הפכו המחזות לחומר קריאה בעיקר. אחדים ממחזותיו כגון “גאליאוטו הגדול” מגלים שהושפע השפעה רבה מקאלדרון, “בנו של דון חואן” הושפע מ“רוחות” של איבסן וישנם מבקרים הסבורים שאחדים ממחזות איצ’גראי אינם אלא פארודיות על מחזות איבסן שנכתבו בלי שהמחבר ירגיש בכך.

אם כי הוא נשכח היום והעולם התרבותי שלנו אינו זוכר את שמו, הוא נחשב בספרד עד היום למלך המשוררים בתקופה מסויימת, כמחזאי שכבש לספרות עמו בימות תבל. הוא כבש לעצמו מעמד של קלאסיקן בספרות ספרד ולא רק על ספסלי בתי הספר.

(1906 – איטליה)

נולד בוואלדיקאסטלו בלוקה ב־27 ביולי 1833 – מת בבולוניה ב־15 בפברואר 1907.

הוא היה בנו של רופא, ובעודו צעיר התעניין בספרוּת הקלאסית ובגדולי משוררי איטליה: דנטי, טאסוֹ, אלפיירי. לוּקה סופחה לטוסקאנה ב־1847, וקארדוצ’י למד באוניברסיטת פיזה, בה רכש לו בשנת 1855 את התואר דוקטור לפילוסופיה. שנים אחדות עסק בהוראה פרטית ואחר כך נתמנה בשנת 1861 למרצה לספרות איטלקית באוניברסיטת בולוניה, תפקיד בו כיהן למעלה מארבעים שנה. פירסם שורת מחקרים בתולדות הספרות וערך הוצאות של השירה האיטלקית הקלאסית, לרבות שירי לורנצו דה מדיצ’י. ב־1881 פירסם את האוסף “השירה הבארבארית במאות ה־15 וה־16”. חשיבותו העיקרית – בשטח השירה. הוא נחשב לגדול משוררי איטליה במאה האחרונה. שיריו מצטיינים בעושר רעיוני, בסגנון מזהיר וביפי הלשון. הוא לחם בשצף־קצף בכנסיה ובדת. היה פאטריוט נלהב, תחילה רפובליקאני ואחרי כן מלוכני, אך תמיד תמך במאבק עם אוסטריה ולמען העצמאות.

שיריו הראשונים כונסו בספרו “חרוזים” (1857), “הימנון לשטן” (1865) שעוררו מחלוקת קשה. גם הקובץ “אודות בּארבאריות” (1887) עורר מחלוקת בגלל השימוש בקצב השירים הקדמונים. הקובץ האחרון של שיריו הוא “חרוז וקצב” (1901). כל כתביו הופיעו ב־20 כרכים בין 1889 ל־1909. בשנת 1890 נבחר לסינאט והיה זמן מה גם ציר הפרלמנט.

הוכתר בפרס נובל לספרות “לא רק בגלל ידיעותיו המרובות ועבודותיו בשטח המחקר אלא בעיקר לאות הוקרה על האנרגיה הפלאסטית, עושר הסגנון והכוח הלירי שבהם מצטיינות יצירות־המופת שלו בשירה”.

קארדוצ’י נולד בעיירה קטנה בטוסקאנה, ואמנם ניתן למצוא ביצירותיו אותה שלימות הצורה האופיינית לאמניה הגדולים של פיראֶנצה. מוצא אתה ביצירות הללו את כל רעננות העיר, את עליצותה ואת רגשנותה הנלהבת. רגשנות זו באה לידי ביטוי גם בשטח הפוליטיקה. קארדוצ’י נחל אותה מאביו. האב, הרופא, היה “קארבונארו” מסור ואף הלך לכלא על השקפותיו הפוליטיות. לא ייפלא איפוא אם גם נפש בנו היתה ספוגה קנאות והתלהבות למען המהפכה. אביו היה מורו ורבו הראשון, ורק לאחר זמן החלו מוריו הנזירים לרסן את נפשו, נפש האמן התוססת שלא ידעה מנוחה. בגיל עשרים ושתים הוסמך להוראה בפיזה, ומיד לאחר מכן ניתנה לו משרה בעיירה קטנה בטוסקאנה, בה פירסם את ספר שיריו הראשון. הביקורת לא קיבלה את המשורר החדש באהבה ובהוקרה אלא בעין זועמת. והוא קיפח עד מהרה את משרתו בשל השקפותיו הפוליטיות והדתיות. הוא עבר לפירנצה וניסה למצוא מחייתו בעריכת יצירות הקלאסיקנים. אגב עבודה זו הגיע לידי התעמקות יתירה ביצירה הקלאסית. כשזכה לאחר זמן במשרת הוראה בפיסטוייה הקים משפחה. לא יצאו ימים מרובים עד שהופנתה אליו תשומת לבם של השלטונות והוא נתמנה למרצה באוניברסיטת בולוניה. מאז הקדיש קארדוצ’י את חייו לשירה, להוראה, למשפחתו, אולם בראש ובראשונה לרגש הפאטריוטי. הוא היה לוחם מטבעו והמערבולת הפוליטית גרפה גם אותו. טובת המולדת הדריכה אותו בכל צעדיו. מעט מעט נתקרב לשושלת סבויה והשלים עמה. בגיל חמישים וחמש נתמנה לסינטור, וכעבור עשר שנים, כשתקפתהו מחלה, נאלץ לוותר על ההוראה, בה עסק בהתלהבות ומתוך רגש חובה ארבעים שנה.

ביצירותיו הראשונות מתגלה הרגש הלאומי העז, האופייני לו. את קובץ שיריו הראשון שהופיע ב־1857 הוא הקדיש לזכרו של ליאופארדי, ועוד אז פתח במלחמתו למען הקלאסיקנים. מדיניותה הפחדנית של ממשלת איטליה החדשה פוגעת ברגשו הלאומי, והוא מפנה נגדה את זעמו ולעגו המר. אף על הכנסיה לא חס ותקף אותה תכופות. היקף שירתו מתרחב, השקפת עולם עליזה יותר משתלטת עליו והוא עצמו שואף למנוחה, כפי שהוא מתוודה בשירו הנעלה, “שיר אהבה”. עם זאת אין הוא יכול להתכחש לאופיו המהפכני והוא שר שיר תהילה לגיבורי המהפכה הצרפתית הגדולה. אותה שעה גוברים בו הגעגועים על יפי העולם ההילני וב“אודות הבארבאריות” מתרוממת אמנותו לפסגות הכוח והיופי. ביצירה זו מוצאים אנו הרמוניה שלימה של סגולות נפשו הפיוטית. אנו חשים את התלהבותו ליפי הטבע, לתהילת המולדת, לזכויות האדם ולהערצת העבודה. הוא נהפך לחוזה הגדול של איטליה השלישית, השר שיר תהילה לגיבורי החירות ומתאר בתמונות מזהירות את יופיה של איטליה. באותו פרק זמן מוצאים אנו נושא חדש בשירתו – הערצת האהבה והמשפחה. בימי נעוריו “לחץ את לבו ביד ברזל”, כפי שמגדיר אחד המבקרים, ודיכא רגשות אלה. לפתע מתפרצים הם ומקרבים אותו אל האין־סוף, לסוד הנצחי ולאמונה.

שירתו מצטיינת בכוח עז ובמשמעת ברזל של אמן. תמונותיו והשוואותיו עזות־ביטוי; שיריו מצטיינים במוסיקה פלאית; אולם לעולם אינו מקריב את הרעיון על מזבח הקצב והמוסיקה. וקוויה היסודיים של שירתו הם הערצת חיי חכמה וגבורה, שיתוף ההלכה והמעשה, הערצת היופי הן בתקופה העתיקה והן בתקופה החדשה, טיפוח הזכרונות הלאומיים הנעלים והשאיפה לתהילה חדשה. אנו מוצאים בשירתו הרמוניה מופלאה של ההגיון והרגש, שיווי משקל נדיר, חריפות פלסטית ואמנות מושלמת שהפכה אותו בעודו בחייו לקלאסיקן.

גדולתו באה לידי ביטוי לא בשטח השירה בלבד, אלא גם בשטח הפרוזה. הוא היה גם מבקר חשוב ונואם מזהיר. הוא ידע לבטא את רעיונותיו במקוריות אינדיבידואלית ובצורה בלתי אמצעית. מאמריו היצוקים בכשרון בלתי רגיל מצטיינים בשנינות, בסאטירה ובססגוניות רבה. אישיותו הלוחמת התבטאה גם בפרוזה, וברשימות הביקורת הוכיח, שהוא מסוגל לצייר פורטרטים נהדרים גם במסות גם בנאומי זכרון לרגל הזדמנויות חגיגיות. הוא ידע להפוך בכוחו הפיוטי פרטים יבשים של ההיסטוריה לצבעים מרהיבים ומרתקים. בין יצירותיו המושלמות העולות לדרגה קלאסית יש להזכיר במיוחד את מסותיו, בהן קבע את מקומם של משוררי איטליה בפנתיאון הלאומי, שכן היו בעיניו המשוררים גיבורים לאומיים, ומקור שירתם העיקרי הוא הרגש הלאומי, והמשורר אינו אלא בונה הרעיון הלאומי הגדול ולוחמו הנמרץ.

(1907 – אנגליה)

נולד ב־30 בדצמבר 1865 בבומביי – מת ב־18 בינואר 1936 בסוסקס בבורנוואש.

אביו, הפסל, הצייר והסופר ג’ון לוקבוד קיפלינג כיהן כמנהל מוזיאון בהודו. רודיארד חונך באנגליה, אולם שב להודו בשנת 1882 ככתב עתון שיצא לאור בלאַהוֹר וכעורך העתון “חלוץ” באלאהבד. בשנת 1887 ניתנה לו הזדמנות לסייר ברחבי הודו. הוא תאר את רשמיו בספרו “ספורים פשוטים מן ההרים” (1887) וב“סטאלקי ושות'” (1899). הוא הרבה לנסוע. הוא ביקר ביפאן, באפריקה הדרומית ובאוסטריה ועשה שבע שנים באמריקה הצפונית.

יצירתו החשובה ביותר היא “ספר הג’ונגל” (1894) שזכתה להצלחה גדולה ביותר עד שכעבור שנה נתבע לפרסם את המשכה בשם “ספר שני של הג’ונגל”. הספרים קושטו בציוריו של אבי המחבר. הספר תורגם לכל לשונות־התרבות. ספרו האחר שזכה לפופולאריוּת בלתי־רגילה הוא “קים” (1905), “רומן על הודו המודרנית”. אך השירים והבאלאדות שכתב זכו להצלחה אף גדולה מאשר ספרי הפרוזה. בין השירים – “הבאלאדה על המזרח ועל המערב”, “לוּ”. הוא ביטא במיוחד את מצב רוחו של החייל הבריטי והופיע כתומך נלהב של האימפריאליזם הבריטי. שיריו כונסו בקובץ בשנת 1925.

הוא הוכתר בפרס נובל לספרות “על כוח ההסתכלות, דמיון מקורי, כוח עז של תפיסה ותיאור המאפיינים את כתבי סופר זה בעל השם העולמי”.

קיפלינג הוא מחברם של שני הספרים החביבים ביותר על הנוער בשני הדורות האחרונים. הוא חיבר את אחד הרומאנים העדינים ביותר, הרומאן הדן בבעיית האמן, “האור שנכשל”. הוא חיבר את השירים שנתחבבו ביותר על הצבא הבריטי, “ארוכה הדרך לטיפאֶרארי” ו“בלדות הקסרקטין”. הוא חיבר כארבעים כרכים של רומאנים, שירים, סיפורים, רפורטאז’ות ספרותיות וספרי ילדים. הוא היה סופר פופולארי בשטחים אחדים, וקשה לשבצו במסגרת מסויימת. יש רואים בו ידען עמוק של נפש האדם כקונראד ויש המדמים אותו לג’ק לונדון. הגורם לתוהו ובוהו האסתטי השורר סביבו מקורו כנראה בכך, שקיפלינג חורג מן המסגרת הרגילה והמקובלת. הוא לא הקדים את דורו ולא פיגר אחריו. בין השאר הוא גם אחד האמנים הראשונים של סוג ספרותי חדש: הרפורטאז’ה הגדולה המתעלה לדרגת ספרות ושערכה אינו חולף עם הזמן. מצד אחד זקוק היה למסגרתה של הממלכה הבריטית העולמית, כדי לכתוב את אשר כתב, מצד אחר זקוק היה לחוסר כל מסגרת ולאופק האינסופי כדי שיפרח. נוסף על כך הצטיין בדמיון היודע להחיות את העובדות. לשונו עשירה ושופעת בסגנון ובאוצר מלים.

מקום הולדתו, בומביי, השפיע עליו כל ימיו. בתור ילד למד להכיר את חיי הילידים ואף את שפתם. הוא חי בשני עולמות. גם בעולם ההודי העצום וגם בעולם המצומצם והקטן של המעמד השליט. עוד בימי נעוריו עלה בדעתו הרעיון העשוי לשמש מפתח לכל יצירתו האומר, שהסופר אינו אלא חייל הקהיליה הבריטית הגדולה הבאה לשתול תרבות ושלום. אחת ממטרותיו היתה חינוכית, היינו: יש לחנך קצינים מצויינים במושבות, קצינים המוכנים לסכן את חיי עצמם ולחוס על חיי הזולת. קצינים הנכונים לשאת באחריות למעשיהם ושאינם להוטים אחר התהילה. קיפלינג סבור היה, שיש להכשיר קצין מושבות לתפקידו כפי שמכשירים שופט, רופא וסוחר. יש לחנך גברים, שיהיו בני אדם שלימים בכל המובנים; והאמצעי החינוכי הטוב ביותר הוא המופת וההבנה. מבית הספר האנגלי חזר קיפלינג להודו, ובתורת עתונאי ניתנה לו אפשרות מצויינת להכיר את חיי הודו ואת הבעיות הקשורות בה. ספריו הראשונים הם רפורטאז’ות־מופת. הוא מצייר תמונות על עולם ועל עולמות. הוא משתקע באמריקה, נושא שם אשה. אולם מלחמת הבורים מטלטלת אותו לאפריקה. עוד לפני הגיעו למחצית ימיו, כבר הספיק לסגל לעצמו ידיעות מרובות על ארבע יבשות; הוא הרחיב את אופקיו כפי שמסוגל לעשות אזרח הקהיליה הבריטית. עם זאת היה עתונאי־אמן מחונן וסופר בחסד עליון. לעולם לא ידע אסכולה ספרותית מהי. כחובתו האחת והיחידה ראה את התפקיד לעקוב אחר הנעשה ולתארו בנאמנות.

כשרון הסתכלותו מגיע לשיאו בסיפוריו. מי אינו יודע את תולדות מאוגלי. הילד המתחנך בין חיות הבר של הג’ונגל? קל לגלות בספר זה אותה התלהבות לטבע האופיינית לרוסו המגיעה לידי איבה אל החברה. קל להגיע למסקנה זו, אולם ספק אם היא נכונה. קיפלינג מצטיין בהתבוננות בחיות, ותיאורו הוא אמת מהתחלתו ועד סופו, אולם כל החיות הללו מסמלות את המידות הטובות והרעות, שקיפלינג מקבלן או דוחן בהתלהבות. מאוגלי לומד בקרב החיות משמעת, עקשנות, והקרבה למען הציבור. כאן ערכו המוסרי של הספר. יש בו פחות דמיון מאשר אנו סבורים אחר קריאה ראשונה. יש בספר אכסוטיקה המתוארת על ידי סופר שהוא ספק עתונאי ספק חוקר טבע. אחת היא לו אם הוא מחיה חיות הדומות לבני אדם, אם דמויות מיסתוריות המגיעות אלינו מן הממד הרביעי, חפצים, קטרים, חלקי אניות המצטיינים לפעמים בסגולות אנושיות. הוא רואה תפקידו ב“צילום” של העתונאי המתבונן בחיים.

לעתים רחוקות מוצאים אנו בו קומפוזיציה בצורת רומאן. הקומפוזיציה חסרה בספריו הדומים לרומאנים. הצורה החביבה והמקובלת עליו ביותר היא שורת הרפתקות ומעשיות הקשורות זו לזו בקשר רופף. אם “קים”, נדודי יתום בהודו, אם תעלולי שלושה חיילים אנגליים, שכל אחד מהם מדבר בניב המיוחד לו. ככלות הכל הם רומאנים, שלא נערכו עריכה סופית. הרומאן המצטיין בקומפוזיציה הוא “הקפיטנים אמיצי הלב” המתאר תולדות בן מיליונרים מפונק המתגלגל בין דייגים פשוטים, והם הופכים אותו לבן אדם. תיאורו של הצייר העוור מתעלה לדרגה של אמנות מזוקקת. קיפלינג מוכיח ביצירתו זו, שמסוגל הוא להתגבר על הקשיים שבמתן צורה אמנותית מובהקת, והרומאן שופע תיאורים אינטימיים עדינים. חלק ניכר מספריו הם קובץ של סיפורים או תיאורים קצרים מרוב חלקי תבל, דמויות מעניינות, מקרים יוצאי דופן. הוא פיזר את שיריו ביצירות הפרוזה, אפילו ב“ספר הג’ונגל” מוצאים אנחנו שירים. בכרכים אחרים של סיפוריו מוצאים אנו שירים כמבוא כמעט בראש כל סיפור. הוא חורז חרוזים בכשרון ובקלות, הרי הוא “מיליונר המלים”. שפתו עשירה בגוונן המקומי של ארבע יבשות. הוא העשיר את שפתו בנוסחאות ובפתגמים והביע בקלות בלתי רגילה בשיר ובפרוזה את תמצית השקפת עולמו או את רשמיו. מובן שאין הוא ליריקן גדול. אף כי העושר הביטויי הנוצץ הכשירו לחיבור שירים אקטואליים בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא לא היה פאציפיסט במובנה המקובל של המלה וראה תמיד את שלום העולם במסגרת שאיפות הקהיליה הבריטית, שהיתה קדושה לו מכל. לא בכל שטח אמנותי חרש חריש עמוק, אולם לעתים קרובות חרש חריש רחב. בזכות ידיעותיו, ניסיונותיו, סגנונו, דמיונו והסתכלותו החריפה תופס הוא מקום במיוחד במינו בספרות. הוא תפס את מקומו, מקום מיוחד במינו, עליו ישמור עוד זמן רב.

(1908 – גרמניה)

נולד באיריק, פריזלאנד ב־5 בינואר 1846 – מת ב־15 בספטמבר 1926.

הוא למד פילוסופיה, פילולוגיה קלאסית והיסטוריה באוניברסיטות גאֶטינגן וברלין, הורה שנים אחדות בבתי ספר תיכוניים, נתמנה ב־1871 כפרופיסור באוניברסיטת באזל, וכעבור שלוש שנים עבר להמשיך באותו תפקיד ביאֶנה. את ההזמנות המרובות להוראה באוניברסיטות דחה ונשאר ביאֶנה עד שהפסיק את פעולתו האקדמאית בשל גילו המופלג בשנת 1920.

עוד מימי נעוריו עסק בפילוסופיה וגילה התענינות עמוקה בכל הכרוך בה. הוא תקף את הגישה הביקורתית והפוזיטיבית והעדיף עליה גישה אידיאליסטית, מיטאפיזית ברוּח הפרוטסטנטיזם המודרני. אף כי לא זילזל בערכה של השקפת עולם נאטוראליסטית, סבור היה שאין היא מאפשרת עיון פילוסופי בתופעות החיים. בספרו “אחדות חיי הרוח בהכרת האנושוּת ובמעשיה” (1888) ניסה להוכיח קיום עולם רוחני עליון. הוא טען, שמסוגלים אנו אמנם לעמוד באמצעות הפסיכולוגיה על מציאותה של הרוח האלוהית, אולם חובתנו לעמוד על כך מתוך ביטוי חופשי של אישיותנו. בדרך זו מסוגל האדם להרים תרומתו לפיתוח “הנשמה הקוסמית” שבו, לכח המתבטא בקדמת הרוח ובהשפעה אלוהית עליונה. ספריו העיקריים: “המאבק על תוכן חיים רוחני” (1896), “יסודות השקפת עולם חדשה” (1907), “משמעות החיים וערכם” (1908), “הכרה וחיים” (1912), “אדם ועולם” (1918). בשנת 1920 נוסדה אגודה על שמו להפצת רעיונותיו. הנצרות היא לדעתו צורה עילאית של כל דת, אולם הוא דרש הפרדת הכנסיה מן המדינה. הוא פרסם את תולדות חייו ב־1920.

פרס נובל לספרות הוענק לו על "החיפוּש המעמיק אחר האמת, מחשבה נוקבת, חזון נרחב, חום התיאור ועצמתו, על קידום העולם האידיאליסטי ופיתוחו".

הפילוסופיה הגרמנית של המאה התשע עשרה הצטמצמה במסגרת מדע מקצועי ששימש נושא להרצאות באוניברסיטה ולניתוח בעיות, והתעניינו בה אנשי המקצוע בלבד. אולם חיו באותה המאה הוגי דעות אחדים, שפרצו את המעגל הצר, שירדו ממרום הקתדרה האוניברסיטאית ופנו ברעיונותיהם למשכיל באשר הוא. הם ניסו לפתור את הבעיות המדאיגות של התקופה ולהשפיע על עיצוב השקפת עולמה של התקופה. בין אלה נודע שמו של רודולף אֶוּקן. גם הוא התחיל כאיש־מקצוע שעורר תשומת לב נרחבה. מחקריו הראשונים שדנו באריסטו הוציאו לו מוניטין והאיש הצעיר אשר פעל כמורה בבית ספר תיכון בברלין ובפרנקפורט הוזמן בשנת 1871, בטרם מלאו לו עשרים וחמש שנה, לכהן כפרופסור מן המנין באוניברסיטת באזל. רק שלוש שנים כיהן באוניברסיטה שוויצית זו, הנמנית עם הראשונות באירופה, כי עוד ב־1874 הוזמן לאחת האוניברסיטות המפורסמות ביותר בגרמניה, ליינה ששימשה מאז ומתמיד כאחד מבסיסי הפילוסופיה הגרמנית. הוא חי ביינה חמשים שנה, עד מותו בספטמבר 1926. הוא חי שם חיים שקטים ופוריים של חוקר גרמני ולא יצא מעירו אלא להרצאות בודדות בלבד בגרמניה ומחוצה לה.

ספרו על מושגי היסוד של תקופתנו שהופיע ב־ 1878 חרג מתחום המדע המקצועי והיה מכוון לכל קורא משכיל. ניתוחיו על אחדות חיי הרוח עוררו התעניינות כללית, ובהם התבטא הכיוון האידיאליסטי שהכריז מלחמה על הפוזיטיביזם ששלט בפילוסופיה בימים ההם. כל אלה, שלא באו על סיפוקם בשל יובש הפוזיטיביזם והעדיפו עליו את שאלות המוסר, נהפכו לתומכים נלהבים של אֶוּקן, אשר פנה אל האדם החושב באשר הוא וניסה לתת בידו מצפן בתוהו ובוהו של החיים. ספרו הגדול על השקפת עולמם של הוגי הדעות (1890) פירסם את שמו בעולם שכן תורגם ללשונות רבות. בספר זה הגיע לידי התגבשות סגנונו האישי, אשר בו השתמש במלחמתו למען הדת, שראה בה מכשיר המכוון חיי אדם וקרן אור העולה ממעמקי התרבות.

השקפת עולמו הדתית מצאה ביטויה בספרים, שבהם ניתח את שאלות היסוד של פילוסופיית החיים. “משמעות החיים וערכם” הוא ספר שהשפיע השפעה גדולה ביותר. ספר זה זיכה אותו בפרס נובל לספרות בו רצו לגמול לו על הכיוון האידיאליסטי של כל יצירתו. הוא הצביע על אחדות חיי הרוח הבאה לידי ביטוי בחיי הפרט והכלל גם יחד. משמעות הדת היא לעורר בנו הערצה לגבי כוח רוחני זה. תפקיד הפילוסופיה הוא לדעתו מלחמה במטריאליזם. הוא ביטא רעיון זה גם בנאום שנשא באקדמיה בסטוקהולם לרגל קבלת פרס נובל. המלחמה העולמית הראשונה עודדה אותו לפעולה על אף גילו המופלג. הוא פנה לעם הגרמני וקרא לו לשמור על כוחו המוסרי במבחן הקשה. הוא נשאר נאמן להשקפת עולמו האידיאליסטית ולא הטיף למלחמה. הוא לא שירת את המיליטאריזם, אך ניסה לשמור על ערכי רוח עמו שהיו נתונים בסכנה. הוא ניסה ללמד את האדם למצוא בשנות סבל נחמה באידיאלים האנושיים הגדולים והנצחיים. הוא ערך מסע הרצאות בערי גרמניה, אולם פנייתו היתה מכוונת לכל האנושות שהתקרבה להתמוטטות. הוא הטיף לעצמאות חיי הרוח החייבת להגן על עצמה בכל האמצעים מפני הסכנות האורבות לה.

(1909 – שוודיה)

נולדה ב־20 בנובמבר 1858 – מתה ב־16 במרס 1940.

הסופרת השוודית הנודעת היתה בת למשפחת כמרים, שפעלו משך 300 שנה במחוז וורמלאנד ושדאגו לשלימותה הנפשית ולבריאותה של האוכלוסיה. הנערה נתחנכה בשטוקהולם, למדה תחילה בבית ספר תיכון לבנות ואחרי כן בסמינר למורות. עם סיום לימודיה שימשה עשר שנים כמורה בלאנדסקרונה. בעודה בגיל צעיר גילתה נטיה לספרות, וכתבה תחילה שירים קטנים, בעיקר סונאֶטות. האגדה הנודעת, ה“סאגה” על גוסטא ברלינג, השפיעה עליה מאוד, שכן נתרקמה אגדה זו במחוז ילדותה. הסצינות הדמיוניות באגדה זאת משכו את לבה והעסיקו את רוחה. ב־1889 ניגשה לחיבור פרקים אחדים של היצירה ושיגרה את כתב היד למערכת כתב העת “אידוּן” בתחרות לסיפור קצר. היא זכתה בפרס. עידוד זה המריצה להפעיל את נטיותה לספרות. הסיפור “גוסטא ברלינג” הופיע בשוודית ב־1891, ושנה לאחר מכן בתרגום דני. בשנת 1894 פירסמה כרך של סיפורים קצרים “קשרים סמויים”. כרך זה עורר את תשומת לבו של המלך אוסקר, שפנה לאקדמיה השוודית וביקש להעניק מילגה צנועה למחברת. מילגה זאת שיחררה אותה מתפקידה כמורה, והיא יצאה בשנת 1895 למסע־לימודים לאיטליה.

ב“גוסטא ברלינג” הנחיתה על הנאטורליזם, ששלט אז בספרות השוודית, מכה ניצחת. ביצירה זו, כמו בכרך הסיפורים הקצרים, הצליחה להחיות את ההתעניינות בפולקלור השוודי. ביצירתה השניה, הרומאן “פלאי האנטיכריסט”, אספה את פרי ביקורה באיטליה. ברומאן זה, שפורסם ב־1897, גילתה לראשונה את המיסטיציזם הדתי, שבא לידי ביטוי ביצירה זו וביצירה שלאחריה, “אגדות ישו”. שני הרומאנים האלה מוקדשים לבעיות העדות הדתיות, שגילו פעילות רבה בשוודיה בימים ההם. בשנת הופעת “פלאי האנטיכריסט”, ב1897, היתה הקנאות הדתית עזה ביותר בשוודיה. קבוצה של איכרים, תושבי דאלארנה, עלתה לארץ ישראל. דבר זה השפיע השפעה מרובה על לאגרלוף, והיא החליטה לגולל את פרשת המהגרים־העולים האלה בצורת רומאן. היא בקרה במשקים החקלאים השוודים האלה בארץ ישראל בשנת 1900. כעבור שנה כבר הופיע הכרך הראשון – “בדאלארנה” – של האפוס העממי הגדול – “ירושלים”, שגולל את התפתחות המאורעות עד תקופת ההגירה. שנה לאחר מכן, ב1902, הופיע הכרך השני בשם “בארץ הקדושה”. ב“אגדות כריסטוס” (1904) עדיין דנה בנושא דתי, אולם פרשה ממנו וחזרה אל אגדות מולדתה. כך נכתב האפוס הסיפורי הגדול “בית ליליאנקרונה” (1911). בשנת 1912 פירסמה שלושה כרכים שאינם חשובים ביותר. רושם עמוק יותר על שוודיה ועל העולם עשה הרומאן: “מסעו המופלא של נילס הולגרסון”, אשר נכתב, כדי לשמש חומר קריאה לבתי הספר היסודיים. כתביה המקובצים הופיעו בשנים עשר כרכים למשנת 1911. הם תורגמו לכל לשונות התרבות ופירסמו את שמה של המחברת מחוץ לגבולות שוודיה. יצאו לה מוניטין עד כדי כך שאגודות ספרותיות רבות בחרו אותה לחברה, ושוודיה ופינלנד היו ראשונות בנידון זה. בשנת 1907 העניקה לה אוניברסיטת אופסלה את התואר “דוקטור לפילוסופיה מטעמי כבוד”. בשנת 1908 חגגה שוודיה את יום הולדתה החמישים כחג לאומי ממש, ושנה לאחר מכן הוענק לה פרס נובל לספרות. בשנת 1914 נבחרה לאקדמיה השוודית, האשה הראשונה שזכתה לכבוד זה. בשנת 1897 העתיקה את מושבה מלאנדסקרונה לפאלון והשתמשה בכספי פרס נובל לגאולת אחוזת משפחתה. שם עסקה כאביה וכסבה, בחקלאות, ומשם יצא שמה ברחבי תבל.

פרס נובל לספרות הוענק לה “על אשר ניגנה על המיתרים המעולים ביותר שבלב האנושי. שמה נתפרס בעולם גם מחוץ לגבולות שוודיה, בהיותה פועלת בנאמנות לרוח הבורא”.

אחד מספריה היפים ביותר הוא “מסע הפלא של נילס הולגאֶרסון מעל שוודיה”, שחיבורו קשור בסיפור המעשה שלהלן:

המורה הראשי דאלין הזמין אצל המורה סלמה לאגרלוף ספר קריאה, שממנו ילמדו הילדים, כמעט בלי להרגיש בכך, את הגיאוגרפיה ואת האגדות, את עולם הצמחים והחי של ארצם, המכוסה ברובה יערות. בספר מסופר על נער־האיכרים הרע מגליל בלאקינגא הקטן שנהפך לאצבעוני והעורך מסע על פני שוודיה יחד עם אווזי הבר. בשעת המסע לומד כיצד להיות לאדם, להאבק, לסבול ולהקריב את עצמו, עד שבהגיע מועד שובו למקומו, הוא נמצא ראוי לקבל שוב צורת אדם. סיפור מעשה זה נתחבב מאד על הילדים בכל אתר ואתר.

והנה כשסיימה סלמה לאגרלוף את הספר, לא נראה בעיני המורה הראשי דאלין. מיד שיגר מכתבי מחאה למחברת. אמנם התוכן לא נדון ברותחין, אבל הצורה! הוא הגיה בעפרון צבעוני את סגנונה של המחברת. הפך את הדו־שיחים לנכונים יותר מבחינת הלשון. שופט עוד יותר חמור ממנו היה שר החינוך לעתיד לבוא, פרידטיוב בארג, אשר התנגד לכך שיוכלל בספר, כפי שנאמר בו באמת, כי מורה בית ספר עוסק במעשה שריקה. זה גרם לחילופי מכתבים ממושכים, אלא שסלמה לאגרלוף לא נכנעה הפעם. היא טענה שמורה בית ספר רשאי לעסוק בשריקות, עם זאת הסכימה למחוק את המקום בו מסופר, שאותו מורה שורק איים על חניכיו בפרגול.

אך הגרוע ביותר הוא שהרשתה לאווזי־הבר שלה לעבור על פני ההוסקארנה, המקום בו ניהל המורה הראשי דאלין את בית הספר לדוגמה שלו. “הילדים פרצו החוצה”, סופר. דבר זה אסור לעשותו. “זה כשלושים שנה לא התפרצו ילדי החוצה” כתב המורה הראשי הנרגז. “במגרש המשחקים מותר להם להתרוצץ, אולם בשעת העלייה או הירידה במדרגות הם מתנהגים למופת”. המחברת נאלצה איפוא לתקן את הכתוב בנוסח: “הילדים צעדו בשורות ערוכות למופת החוצה”. ואמנם כך כתוב בספר. גם מנהל משרד החינוך השוודי העיר כמה הערות. לדעתו היה סיפור המעשה דמיוני יתר על המידה. הוא פונה במידה יתרה לדמיון הילדים ודבר זה עלול להפריע להם ליהפך לאזרחים מועילים בהכרה. אחרים מצאו שגיאות בעניני זואולוגיה, ואף על פי כן זכה הספר בהצלחה יוצאת מגדר הרגיל. רק בשוודיה עצמה נמכר במיליון טפסים. שכר הסופרים איפשר לה לרכוש את האחוזה מארבאקא, בה ייצרה קמח שבולת שועל בשביל תינוקות, אולם תעשייתה זו נסתיימה בכשלון.

אילו היינו מחפשים הוכחה חותכת לסברה הידועה, כי אישיותו של כל יוצר ספרותי קשורה קשר בלתי ניתק לסביבתו החברתית והלאומית, להשפעות חייו בתוך עמו וארץ מולדתו, – לא יכולנו למצוא דוגמה טובה לכך, מאשר יצירתה של הסופרה השוודית סלמה לאגרלוף, כותבת המשוררת אלישבע. אם נניח אפילו, שלא ידוע לנו מאומה על כל אלה, – אל ארץ מוצאה וקורות חייה, דומה, כי גם אז היינו יכולים לנחש ולצייר לנו בדמיוננו את כל המקורות שמהם נבעה היצירה הזאת, ואת סביבתה הארצית והרוחנית של הסופרת, בצורתם הנכונה.

ארץ מולדתה זו משתקפת בכל יצירותיה. ואולי לא כל כך בדרך הישירה של תיאורי מראות הנוף ומחזות ההווי, – אף כי גם אלה תופסים מקום ניכר בסיפורה, – כמו לפי עצם אופיה הכללי, הגוון השולט שבה והאוירה הנפשית המיוחדת במינה, שהטביעה עליה את חותמה.

אך מתחת לאופי השקט והרציני הזה של קלסתר החיים צפונים מקורות אחרים, עוד יותר עתיקים מאלה. ההווי הפשוט הכפרי של הארץ שומר בתוכו אוצר מופלג של מסורת, פולקלור, אגדות ואמונות תפלות למיניהן, אשר שרשן טמון עמוק בעבר הרחוק, בתקופות הקדומות של עובדי אלילים. ואף בעולם הפנטסטי הזה ניכר אותו האופי, המציין את טבע הארץ ואת תושביה. אין זה עולם־האגדות האוורירי־דמיוני של העמים הקאֶלטים, למשל, הדומה למסגרת של קישוטי־נוי קלים מסביב לחיי ההווי היום־יומי ואין גיבורי המיתולוגיה והדימונולוגיה הסקנדינביות דומים לאותם יצורי הדמיון הקלים, המרחפים, כביכול, מעל לשטח העולם הרגיל מבלי להתמזג אתו, – רוחות שאננים, לפעמים שובבים, ומלאי ערמה ולעג, אך אינם מזיקים ואינם מפחידים. בעיני המסורת של האכר הסקנדינבי מופיעים דרי העולם “ההוא” ככוחות טמירים המעורבים בחייו יום ולילה. ואף הם כבדי תנועה במקצת, חסרי רוך ופיוטיות; ואם לא תמיד זועמים הם, בכל אופן עומדים הם תמיד כאורבים לו ועוקבים אחרי חייו במבט של בקורת ואזהרה חמורה, ואף מתערבים במהלך החיים על מנת לעשות שפטים, מעשי עונש ונקמה. הרגשת העונש, העלול לבוא מידי העולם העליון הזה, הטמון מעינינו, היא הנימה היסודית באוצר המגוון של אגדות קדומים אלו. הוא הדין גם בגיבורי האגדה ההיסטורית או היסטורית למחצה, ה“סאגה” הקדומה, המספרת על עלילות גיבורים: דמויות ומעשים שכולם עוז ומרץ, ולפעמים גם הוללות.. דומה, כי כל דמויות הגיבורים הללו חצובות גם הן מאיזה חומר כבד שאינו מסוגל למסור קוים דקים של הזיות פיוטיות, כי אם רק את הקוים הכבדים, הבולטים ביותר; מעין דמויות ענקים החקוקות באבן של אותם הרי הצפון עצמם…

שני המקורות האלה כאחד – הטבע והווי האנשים מזה, ועולם המעשיה והמסורת מזה – מונחים ביסוד כל יצירתה של סלמה לאגרלוף.

הטבע באופן ישיר לא מצא לו ביטוי בהרבה מיצירותיה, אך הוא מרגש תמיד כרקע כללי מאחוריה. כמעט אין לך ספור – וביחוד בין ספוריה הקטנים – שאין אנו נתקלים בו, פה ושם, בתמונות קטנות של נוף וסביבה, השזורות בגוף הסיפור; והן מוסרות באופן מפליא את גונה הכללי של ארץ צפונית זו על הריה, יערותיה ואגמיה המרובים; ולא רק את מראות העין החיצוניים הם מוסרים לנו, כי אם את נשמתם הפנימית של הטבע והארץ. גם כאן חסרים לרוב הצבעים הבהירים ובולטים לעין, מראות טבע המפליאים בהדר חיצוני, ועל ידי כך מתבלטים ומצטיירים בבהירות יתירה רוב פרטים זעירים ודקים, המופעים כמו בתוך ציור אקווארילה העשי בצבעים רכים וחיוורים במקצת, שנסוך עליהם חן של פשטות ולבביות מיוחדת במינה.

חלק חשוב ביותר לוקחים ביצירתה, — כמעט ברוב הגדול של סיפוריה, כגדולים כקטנים, — חיי ההווי ומסורת העבר שבדברי ימי ארצה. על החומר העתיר הזה מיוסדים בעיקר, בשלמותם או בחלקים שונים, רבים מסיפוריה, וביניהם הידועים והחשובים ביותר, כמו “גוסטא ברלינג” ואחרים. באותה מידה, ואולי עוד יותר, ינקה היצירה הזאת מן המקור השני — הוא עולם האגדה והמעשיה העממית; והיא מעבירה לפנינו שורה ארוכה של דמויות אגדיות ואגדיות למחצה, גיבורי קדם של הסאגה הצפונית ויצורי העולם הנסתר, המהווים בהכרתו של האכר ואיש ההמון בן־ארצה חלק בלתי־נפרד במהלך החיים. בדבר הזה, בהחיותה ובשמרה על הדמויות האלה, שילמה הסופרת בלי ספק מס חשוב לחיי ארצה, לתולדותיה ולרוחה וזכתה לשם של סופרת לאומית חשובה, המדברת בשם מולדתה בפני כל העולם.

אך לא רק בהשפעה הזאת, הטבעית והישירה, שילמה הסופרת את המס הזה לארץ מוצאה. עוד יותר, אולי, רשאים אנו לראות את עקבות ההשפעה הזאת בעצם סגנונה הכללי של יצירתה, ואפילו באותן היצירות, שמסגרתן החיצונית מעבירה אותנו לארצות רחוקות ואף עלילתן יוצאת, לכאורה, הרבה יותר רחוק מגבולות המקורות הלאומיים האלו. את אותות ההשפעה הזאת והאופי האחיד של יצירתה מוצאים אנו בזה, כי אף בכל הסיפורים האלה, — ובאמת בכל סיפוריה בלי יוצא מהכלל, — מורגש אותו האופי המקרב אותם לסגנון דברי אגדה ומשל. דמויותיה, אף הפועלות בתוך מציאות ימינו ממש, אינן נראות כדמויות “ריאליסטיות” כלל; הן דומות יותר לדמויות המסוגננות של סיפורי מוסר עתיקים, תכנן וסגנונן הם סמליים בהחלט; וכולן מזכירות לנו דיוקנאות המופיעים בשורה ארוכה על רקע של מסכת רקמה עתיקת ימים, בעלת תוכן אגדי דתי — דמויות כהות, שאותה רוח של רצינות יתירה, קדרות ועצב נסוכה עליה במידה מרובה.

נוסף לכל היסודות האלה, שבהם גידלה וחינכה והזינה את הסופרת עצם הארץ שבה צמחה וגדלה יצירתה, — ישנו עוד אחד, והוא החשוב ביותר לפי ערכו הרוחני והאנושי. אפשר להגיד, כי הוא מהווה את עצם נשמתה של היצירה הזאת. זהו יסוד של מסורת מוסרית רבת־הדורות, מסורת כבירה שהסופרת ספגה אל תוכה.

ארץ מולדתה, שוודיה, — ארץ קטנה בערך וצדדית במערכת מעצמות העולם התרבותי, שדרכי התפתחותה הרוחנית אינם מעסיקים ביותר את העולם הגדול, — היא אחת הארצות הנוצריות־פרוטסטנטיות המובהקות, שעוד מימי העבר, ימי “מלחמת שלושים שנה” במאה ה־17, הופיעה כאביר תנועת הריפורמציה בעולם הדתי והרימה את דגלה להצלת “האמונה הטהורה”. יש במקורות הרוח הדתית־מוסרית של הארץ הזאת, כמו גם בשאר תופעות ההווי שלה, הרבה מאותה רוח הרצינות המאומצת, מעין רוח של “פוריטניות”, מעין אותה השאיפה למקורות האמונה והמוסר הטהורים, המופשטים, העילאיים, מאותה השקפת עולם המעדיפה על הכל את תיקון נפשו של האדם בדרך חייו, ואם התנועה הפוריטנית באנגליה נתנה לנו בזמנה את “מסע עולי הרגל” של בוניאל, הרי שוודיה נתנה לעולם את “ירושלים” של ס. לאגרלוף – ספור שיש בו מעין חוט תורשה נסתר המקשר אותו לאותה היצירה האליגורית־התמימה של העולם הפוריטני שבמשך דורות רבים שימשה מורה־דרך להמוני אנשים תמימים בחיפושי תיקון־נפשם. גם בסיפור הגדול הזה, החשוב בלי ספק בין כל סיפוריה של לאגרלוף, מוצאים אנו אותם היסודות של “סיפורי המשל”, כעין אגדה בעלת כיוון מוסרי, הנרקמת אמנם מחזיונות העולם הזה, הקרוב לזמננו, אבל כל מגמתה הסופית אינה אלה “מוסר השכל” הצפון בה. הוא הדין בנוגע ליצירותיה האחרות, כמו “נפלאות האנטיכריסט”, למשל; כמעט אפשר להגיד, כי היצירות האלו לא רק שהנן בעלות אותה המגמה המוסרית בשלמותן, הם גם נפרדות לפעמים למעין שורה של “משלים”, כל פרק ופרק – מעין סיפור אליגורי לשמו, שערכו וכוונתו, וביחוד תפקידו היחסי בתוך מסכת הסיפור כולו אינם מתגלים לנו תמיד בנקל, כי אם רק אחרי החיפוש של אותה נקודת המוסר והמליצה אשר לשמה נכתב הפרק.

אולם סלמה לאגרלוף – איננה אדם תמים ומאושר, הנתון בתוך הגבולות הצרים של השקפות והנחות דתיות־מוסריות, המוביל את שומעי דברו לפי קו ישר לקראת פתרון דוגמתי אחד, המקובל מראש כהלכה שאין לעבור עליה. בזה, בעצם, כל כוחה של היצירה הזאת, כל ערכה האנושי העמוק, – ובזה במידה ידועה גם חולשתה. ראייתה היא יותר רחבה, והרגשתה מורכבת ומסובכת יותר, אף “מוסר ההשכל” היחיד אינו עומד תמיד בכל תקפו ואיננו ניצל מנדנודים וזעזועים נפשיים חזקים, המשתלטים עליה בשעת יצירתה. הסיפור “ירושלים” איננו יצירה שלמה, הנובעת ממקורות העולם המוגבל אשר ההלכה הדתית או המוסרית שולטת בו באין מפריע. זהו ספר חי מאין כמוהו, כעין וידוי של נפש אדם ערה ורגישה, בעמדה פנים אל פנים מול כל הסודות והחידות, כל הספקות והנגעים של הוויית האדם ויכול להיות, כי כל כמה שמשתדלת הסופרת בסיפור הזה לטוות בו את הקו היחיד של “סיפור המשל” שלה על מסקנותיו הרוחניות והמוסריות, – משתלטים על לבנו ונחרטים בזכרוננו עוד יותר כל אותם הדפים, שאינם בגוף הסיפור עצמו, ושבהם מתגלה אותה ההויה הנפשית ואותו החזון הרוחני שבתוכו נתונה הנפש הזאת, ולא הנחות המוסר הגלויות והקבועות שאליהם היא מובילה אותנו בסיפורה.

דפים רבים בספר הזה לא ייקראו בלי רטט עמוק בלב. יש שבהם עולה הסופרת למרומי השראת הרוח הנעלה, יורדת למעמקי ההבנה האנושית־מוסרית, נוגעת בסודות הטמירים ביותר ובבעיות הקשות ביותר של חיי האדם והעולם, שכולן מתרכזות, כביכול, באופן סמלי ומרחפות על הנקודה המסתורית הזאת, אשר נפש כל העולם צפונה ומתלבטת בה, – ירושלים.

“ירושלים” שלה – היא גם ירושלים שבמציאות, עיר של בני־תמותה, אשר בחדירה מופלאה ידעה לגלות בה לא רק את המראות הנתפסים בכל מבט שטחי, כי אם את הדברים הטמירים שברוח, שקשה למצוא להם ביטוי בלשון היום־יומית וקשה לתפשם בחוש המציאותי הפשוט. אין זה רק מקום הקיים כנקודה גיאוגרפית אחת בגבולות כדור הארץ; הוא מקום של הוד והדר – אולם הוד והדר נורא וקשה מנשוא לרוחות בני תמותה פשוטים, על אוירתו הקשה של גזר־דין הנתלה אל ראשו של אדם, אשר קצר כוחו ליטול עליו את משא החידות ללא פתרון, שכסמל להן עומדת העיר הזו בטבורו של עולם… היא— ירושלים זו “של מטה” — הורגת את אנשיה; בה, כמו בתוך נקודה סמלית, נקודת המוקד, התרכז כל משא השנאה, הקנאות, הריב והזוועה של אנשים “השונאים אחד את השני בשם אלוהים”… והיא גם — ירושלים “של מעלה”, שאינה מתגלה לעיני הבשר הפשוטות, היא אותו חזון הגיל והזוהר, ההולך ומתרקם — הולך ומסתתר מעינינו בה במידה שאנו אומרים להתקרב אליו… היא — “ירושלים” הרוחנית והסמלית, אותה המטרה הקדושה וכמו באותן אגדות המוסר העתיקות — וכמו גם ברוב סיפוריה של לאגרלוף, ביחוד מתקופת יצירתה המאוחרת יותר, — נשמעת מתוך הדפים האלה הקריאה המפייסת והמעודדת אל דרכי המוסר הנעלות, דרכי אחווה ואחדות עליונה, אל רוח הקדושה והטהרה הנפשית, המסירות והאהבה. קריאת לב אדם חי נשמעת כאן, אדם המהיר לענות לקול הסבל האנושי, הכורע ומתפתל מתחת לנטל הרע השולט בעולם ובדרים בו.

ואולם, אם בזה, כאמור, כוחה המוסרי הגדול של יצירת לאגרלוף, — טמונה בזה גם חולשתה. ובזה יש לבאר אותה הרגשה של חוסר הסיפוק הגמור, שלא פעם הוא מלווה אותנו עם גמר הקריאה בספריה. הנפש הדואבת לא מצאה את תיקונה, ולא תמצאנו לעולם בתוך מערבולת חיי העולם שאינם נכנעים לקריאת המוסר הנעלה. הרגשת הכפילות הזאת, שאין להתגבר עליה, מצאה לה ביטוי חזר ובולט ביותר, באופן סמלי, במוטיב היסודי של סיפורה הגדול “נפלאות האנטיכריסט”. זאת היא אגדה קדומה בדבר הופעת פסל נפלא, עוזר ומושיע, בשעת חורבנו של העולם הישן, עולם עובדי האלילים. ואולם — במהלך הזמן הוחלף הפסל באחר, הדומה לו לכל פרטיו, ורק סימן אחד לזיוף ניכר בו — המילים החקוקות על עטרת הפסל: “מלכותי היא רק בעולם הזה”… — ולכן אין בידי המושיע הזה המזוייף להביא גאולה לעולם…הפרוד שבין העולם האחר, העליון, והעולם הזה, — אף לא זה של המציאות הפשוטה רבת החטאים ומעשי התועבה, כי אם כל עולם השואף לפתור את בעיית קיומו הקשה ולמצוא את תיקונו מבלי לפנות מחוץ לגבולותיו, — הוא המחליש את דברה של הסופרת והמכביד על יצירתה, הגוזל ממנה את הנימה הסופית, המעודדת והמבטיחה. ויש, כי אף נשמותיה הטהורות, הגאולות נשארות כעין דמויות ערטילאיות, המרחפות מעל לחיי העולם הזה. הם מגוללים לפנינו הזיות של טוהר וזוך וזיו מאין כמוהו, אך אינם מראים לנו כל דרך ללכת אחריהם, וחזון הגאולה נשאר ממנו והלאה, כאותה “ירושלים” השמיימית שאין לגשת אליה…

יש לציין במיוחד את סיפוריה הקצרים של סלמה לאגרלוף, שלפי השקפה ראשונה אולי מטושטשים הם במקצת ונשארים, כביכול, בירכתי יצירתה הגדולה והמסונפת, בצל. בהם מוצאים אנו בצורה מרוכזת ומזוקקת את כל היסודות האופייניים, וגם את המעלות הגדולות ביותר של סגנונה ואופיה בתור סופרת, ביניהם יש לא מעט מאותם סיפור האגדה והמשל, המיוסדים על אוצרות המיתולוגיה העממית, אחרים — כעין סיפורי זכרונות ודברי מסורה מחיי הדורות שקדמו לה; ישנן גם רשימות שהן ספק וידוי, ספר דבר קריאה והטפה היוצא מפיו של אותו אדם הנתון בתוך סבל העולם והשואף לתיקונו. לרבים מן הסיפורים הקטנים האלה יש דמיון מה ליצירותיו של “הקוסם הגדול”, יוצר המעשיה האמנותית — הנס אנדרסן, שגם הוא במקצת כבן־ארצה, יליד ארץ שכנה, הקשורה במידת־מה למולדתה היא על ידי צורות ההווי, דרכי הרוח והעבר ההיסטורי. אף סיפורים רבים של לאגרלוף היו יכולים לשמש דוגמה מעולה של סוג ספרות זה — מעשיה אמנותית, “מעשיה לבוגרים”. אמנם גם כאן נתנה אותותיה אותה מידת הרצינות המוגברת שכל יצירתה חדורה בה. אין אנו מוצאים בסיפוריה כל אותה המידה של התמימות הילדותית, ובעיקר — של רוח קלה ושובבה שהיא מהווה את החן העיקרי של יצירות אנדרסן. ואף נקודת “מוסר ההשכל”, הנקודה המרכזית שלשמה נוצר הדבר, מתבלטת בהם יותר, מרחיבה ומעמיקה את מטרותיה, ונימת ההטפה שבה איננה נאלמת אף פעם ואינה נסוגה מפני כל דרישה אחרת שהיא. אך הלמות הלב האנושי הדואב בכאב הולם והדורש את תיקונו, שהיא המנצחת על כל היצירות הללו, היא כל כך מרחיקת לכת ומגביהת עוף בשאיפותיה הנצחיות, — עד שכולנו נכנעים לה ללא־תנאים והיסוסים, ונפרדים ממנה במעין הרגשה של הכרת טובה ובהתרשמות עמוקה שלא במהרה תימחה.

לאגרלוף היתה ידידה נאמנה לעם היהודי. אמיל ברנהארד־כהן מספר על בקורו אצל הסופרת בינואר 1934, בהיותה בת שבעים וחמש. הימים ההם היו ימי רדיפת היהודים בגרמניה, והסופרת הראתה לרב־הסופר אגדה חדשה, שחיברה במיוחד לטובת הפליטים היהודיים שמצאו מקלט בשוודיה. היא סיפרה לו שאחת מידידותיה הקרובות ביותר, הסטודנטית היהודיה פאני אֶלקאן, שהיתה רגילה לעשות מפעם לפעם שבועות אחדים באחוזתה של הסופרת, היתה חביבה עליה כל כך, עד שאחר מותה של פאני הפכה את חדרה למוזיאון. הסופרת לא הרשתה לבצע שום שינוי בחדר זה, והכל נשאר בו, כפי שהיה ברגע מותה. “חדר פאני אלקאן” נתפרסם בכל רחבי שוודיה.

סלמה לאגרלוף גילתה התענינות מרובה באגדות עם ישראל והתכוונה לכתוב חיבור מקיף על חיי רבי עקיבא. היא דיברה בהתלהבות לפני הרב הגרמני על ביקורה בארץ ישראל. “עלה לארץ” — אמרה לו. “לך לארץ ישראל ותראה, ששינוי כביר התחולל בה. שם תמצא מקור חדש של השראה”.

הידידות בין סלמה לאגרלוף לפאני אלקאן ארכה למעלה מעשר שנים. הגברת אלקאן ליוותה את הסופרת ברבים ממסעותיה ועלתה עמה לארץ ישראל. “איש המערב מחפש את האלוהים, איש המזרח את האלוהי”, אמרה הסופרת ליהודי בשם ד"ר עזרא אריך שטייניטץ שביקר בביתה בשנת 1935 ועלה אחרי כן לארץ. למעלה משלושים שנה עברו מאז ביקרה הסופרת בארץ ישראל, אולם חוויות המסע היו רעננות בזכרונה. מאז לא חדלה להתעניין במפעל התחיה בנקודות ההתיישבות החדשות. היא קיימה מגע עם מכריה ועם ידידיה בארץ ישראל, והתעניינותה בארץ ישראל ובעם ישראל לא פסקה עד יום מותה.

(1910 — גרמניה)

נולד בברלין ב־15 במארס 1830 — מת במינכן ב־2 באפריל 1914.

סבו היה מדקדק מפורסם, אביו — פרופיסור באוניברסיטה, הוא למד פילולוגיה קלאסית באוניברסיטות ברלין ובון וסיים את לימודיו ב־1852 במחקר על שירת פרובנס. בסיורו באיטליה עסק במחקר ובשירה, שעוררו את תשומת לבו של מקסימיליאן השני מלך בוואריה, אשר הזמין את המשורר והחוקר הצעיר למינכן. מאז נמנה עם מקורביו. ב“זכרונות מימי הנעורים” (1900) מעלה הייזה תיאור נאמן ומעניין על ראשית דרכו ביצירה. עם חברו עמנואל גייבל פירסם “שירים סיפוריים” (1852) ו“שירים איטלקיים” (1860). שני האוספים האלה, שנועדו לפילולוגים בלבד, נהפכו לנחלת הכלל בזכות הנעימות שחוברו להם ע“י הוגו וולף. במרוצת השנים השלים הייזה עיבוד של אגדות עם איטלקיות, תרגום שיריהם של משוררים איטלקיים מן המאה השמונה עשרה ותרגום שלוש קומדיות איטלקיות מימי הרנסאנס. הוא חונן בדמיון עשיר ביותר ופירסם בחמישים שנה למעלה ממאה רומנים. יש הרואים בסיפורו הקצר הראשון “לאראביאטה” את שיא אמנותו הסיפורית. המעולות ביצירותיו הן: “הבודדים”, “שומרי כרם מראן”, “הקנטויר האחרון”. הוא פירסם גם שירים סיפוריים כגון “אוריקה” (1852), “הכלה מקפריסין” (1856), “טקלה” (1858). הוא ניסה כוחו גם בשטח הדראמה, אולם לא זכה להצלחה גדולה. מחזהו “מריה מגדלנה” (1899) עורר התעניינות כיוון שנאסר ע”י הצנזורה. כל כתביו הופיעו החל מ־1871 עד 1914 ב־38 כרכים. “יצירות דרמטיות” הופיעו בין 1864 ל־1905 אף הן ב־38 כרכים. בשנת 1910 הועלה לדרגת אצולה.

הוא היה הסופר הגרמני הראשון אשר הוכתר בפרס נובל “על אמנותו המושלמת והאידיאליסטית, שבאה לידי ביטוי בפעילות ממושכת וראויה לשבח בשטח השירה, הדראמה, הרומן וסיפורים קצרים בעלי שם עולמי”.

בחייו הארוכים עבר פאול הייזה כמה וכמה שלבים בדרך יצירתו הספרותית. אך בסוף חייו נשאר בכל זאת מה שהיה בגיל עשרים־וארבע: חבר בחוג הסופרים במינכן, שבראשו עמד עמנואל גייבל (1884—1815). הם העריצו את גיתה, את הספרות הקלאסית, את הצורה הקלאסית, את הסגנון הנאה, ושנאו את הכיעור. הייזה היה חביב האלים והאנשים; מרחף היה בעולמות עליונים, עוצם עיניו ואוטם אזניו מסבלם של נדכאים. גיבורי יצירותיו דמו אף הם למחברם: ברחו מפני העוני והסבל. הייזה חיבר אמנם למעלה מחמשים דרמות, אך על הדרמה של החיים לא ידע הרבה. הוא העדיף את הפיוט על הטראגי. לעומת זאת היה כוחו רב בשטח הנובילה יותר משהייזה מעצב את דמויותיו הוא מציירן. וכן מיטיב הוא לצייר תמונות יפות, המצטיינות לעתים גם בפלאסטיות מסויימת; אך אין הוא מסוגל לזעזע אותנו. יחד עם זאת יש לציין, כי לעתים עלה בידו ליצור יצירת־מופת, כגון הסיפור “לאראביאטה” (“העקשן”) המצטיין בשלימות הקומפוזיציה, בעיצוב אופיין של הדמויות, בתיאור נלהב של הים. אולם גם זו אין השפעתה עמוקה, והיא מצטמצמת רק בגדר האסתיטיקה ואינה נוגעת בעיקר. בשנות הופעתו הראשונות, 1850—1870, גבר בספרות המאבק בין הריאליזם מזה והרומנטיקה מזה. זרמים אלה לא הופרדו הפרדה גמורה ורבים הסופרים והמשוררים של אותה תקופה, שביצירותיהם ניכרים סימניהם של שני הזרמים האלה גם יחד. ואפילו גבר הזרם האחד, הרי השני לא נדחק מפניו כליל.

בין 1870 ל־1885 נחלש הכוח היוצר בספרות הגרמנית. קם דור של אֶפיגונים, וכאן מקומו של פאול הייזה, שהמשיך במסורת הקלאסית־הרומנטית. יחד עם זה יש לציין את שלימות הצורה ביצירותיו ואת עדינותן הבלתי־רגילה. שיריו על מות ילדיו — “טוטנ־לידר” — נוגעים עד הלב. כאב שכול מזעזע הוא את הקורא בבתי השיר הנאים להפליא.

כוונתו של נובל היתה להעניק את הפרס לסופרים צעירים לשם עידוד, אולם הדברים התפתחו בכיוון אחר לגמרי. בדרך כלל ניתן הפרס לסופר לא בראשית דרכו ביצירה, כי אם בסופה. אם נעיין בתולדות פרס נובל לספרות במשך חמשים שנה, נראה שארבעה־עשר מקבלי הפרס הגיעו לשנתם החמשים, שנים־עשר היו בני ששים, שמונה עברו את שנת השבעים לחייהם ורק ששה מהם היו בני ארבעים, בערך. הזקן שבחבורה נעלה זו הוא תיאודור מומסן; בן שמונים־וחמש היה בשעת קבלת הפרס. גילם הממוצע של חתני הפרס לספרות הוא 62. הייזה היה בן שמונים בשעה שהוענק לו הפרס. בימים ההם נבחר לאזרח כבוד של מינכן והוענקו לו אותות כבוד והצטיינות הרבה, ורבים מבין מורי הספרות באוניברסיטות הגרמניות מעוניינים היו שהפרס, בעל החשיבות העולמית, יוענק לסופר הישיש והנערץ. ביחוד חתר לכך קארל דוד אַף ווירסן, המזכיר הקבוע של ועדת פרס נובל שנמנה עם מעריציו הנלהבים של הייזה. באיגרת ההמלצה שלו כתב: “לגרמניה לא היה גאון כזה מימי גיתה. סיפוריו הקצרים של הייזה הן יצירות מופת מושלמות”.

הייזה הנהו נציג מובהק של האידיאליזם בספרות. עולם היופי כבש את ליבו, לכן אהב את איטליה בכל לב ובה בחר כמקום עלילה לרבות מיצירותיו. התמסר לתיאור הפרט והתעלם מהחברה. הקפיד על יפי הצורה, על יופיין החיצוני והפנימי של דמויותיו. הייזה זכה בפרס ברוח דרישתו של אלפרד נובל, בה נאמר שיש להעניק את הפרס “ליצירה בעלת אופי אידיאליסטי” — והרי כזאת היתה יצירתו.

(1911 — בלגיה)

נולד בגנט ב־29 באוגוסט 1862 — מת ב־6 במאי 1949 בניצה.

תחילה שימש כעורך־דין בעיר מולדתו, אולם כשעבר לפאריס ב־1887 הצטרף לאסכולה הסימבוליסטית של הספרות הצרפתית. מ־1896 ואילך הקדיש את עצמו לספרות בלבד. בשנת 1889 פירסם את קובץ שיריו הראשון וגם את מחזהו הראשון: “הנסיכה מאלין”. “העוורים” (1890) הוא הראשון בשורת מחזותיו הסימבוליסטיים. “שבע נסיכות” נכתב ב־1891. כעבור שנה זכה לאחת מהצלחותיו הגדולות על הבימה ב“פיליאס ומליזנדה”. ב־1894 כתב שלושה מערכונים לתיאטרון מאריוניטות: “אלאדין ופאלומידס”, “בחוג המשפחה”, “מותו של טינטאגילס”. בשם “אנאבלה” פירסם ב־1895 תרגום מחזהו של פורד “חבל שהיא זונה” בצירוף מבוא מזהיר. אספקט חדש ביצירתו הדרמטית נפתח במחזה ההיסטורי למחצה “מונה ואנה” (1902). מחזהו “הצפור הכחולה” (1910) הוצג גם בעברית על ידי תיאטרון “הבימה”. “ראש העיר של טילמונד” מוקדש לכיבוש בלגיה על ידי הגרמנים במלחמה העולמית הראשונה. ספרו “חכמת הגורל” (1898) מסביר את רקע מחזותיו. ספרו המפורסם “חיי הדבורים” מורכב משלושה יסודות — פילוסופיה, התבוננות בטבע ודמיון. ברוח זו פירסם את הספר “אינטליגנציה של הפרחים” (1921), “החידה הגדולה” (1924), “חיי הטרמיטים” (1927). מבחר מחזותיו בשם “התיאטרון של מוריס מאטרלינק” הופיע ב־1904. מרבית כתביו תורגמו ללשונות שונות. לרגל יום הולדתו השבעים ב־1932 זיכהו מלך בלגיה בתואר אביר.

פרס נובל לספרות הוענק לו “על סגולותיו הספרותיות המגוונות מתוך יחס מיוחד ליצירתו הדרמטית המצטיינת בעושר הדמיון ובאידיאליזם פיוטי המוסווה לעתים ע"י צורת האגדה. הוא חונן באינטואיציה עמוקה הפונה בצורה מיסתורית לרגשות הקורא”.

מאטרלינק נמנה עם סופרי הסימבוליזם. זרם ספרותי זה הופיע בראשונה עוד בימי הרומאנטיקה. ויקטור הוגו מספר במבוא ליצירותיו, שתיאר את גיבורי מחזותיו כדמויות סמליות. אף זולה שמר ביצירתו על תכונות רומאנטיות מסויימות ואף פיתח אותן. ברומאנים שכתב, ממש כמו במחזות איבסן, רואים אנו סמל מסויים המשמש כמוטיב עיקרי. הסימבוליזם מתפרש כתגובה נגדית לנאטורליזם. ביצירת בודלאֶר ובמשוררי הפרנס רואים אנו את הסטייה מן הריאלי בכיוון האידיאלי הנצחי. דור המשוררים החדש מוצא בצורת־ביטוי חדשה זו דבר מה ההולם אותו, אולם אין מטרתו דומה למטרותיהם. אפשר היה לשוב אחר בודלאר ומשוררי הפרנס בקו ישר לצורות הקלאסיות ולמלאן תוכן עמוק ומודרני יותר. אולם הדור החדש מסרב לטעון על עצמו את מעמסת הצורות. הסופר אינו רוצה להיות מדען, אלא מוסיקאי. אין בדעתו להקים לעצמו אנדרטה, כוונתו לבטא את רשמיו. אין הוא רוצה לפנות אל ההגיון, אלא לדובב את החושים ואת האינטואיציה. רצונו להרעיד את נשמת הקורא בקצב אחד עם נשמתו שלו.

המשוררים החשובים ביותר של הזרם הספרותי החדש הם פול וורלין וארתור רמבו. אולם הסימבוליזם אינו אסכולה ספרותית אחידה. מנהיג אחר של אסכולה זו הוא סטיפן מאַלַרמה, ומשוררים שונים מאלה שהזכרנו לעיל כגון פרנסיס ז’אם נמנים עם אסכולה זו. כשאנו מחפשים באסכולה החדשה אותם דברים שאינם ניתנים לביטוי, את העדפת הרגש המיסטי על ההגיון, נמצא את הדבר לא בצרפת, אלא בבלגיה. אמיל וורהארן (1855—1916) היה אחד הליריקנים החשובים ביותר של האסכולה החדשה. הוא יצר שפע עצום בקצב החרוז החפשי. עמיתו בנפש ובמולדת הוא מוריס מאטרלינק, שקירב את השיר העממי לחרוז הסימבולי. הדראמות שחיבר הן טראגדיות ללא גיבורים, אף כי השתמש בשמות שונים מן האגדה. הוא משורר הבימה שמטרתו האחת והיחידה היא להסביר לנו את הסודי המסתתר מאחורי תופעות החיים. יכול היה לבחור כסיסמה את דבריו של אחד מגיבורי “אוצר העניים”: כשברצוננו לומר דבר־מה באמת נאלצים אנו לשתוק". חלק חשוב בדו־שיח שלו הן שלוש הנקודות המופיעות תכופות בין המשפטים. הפרוזה שלו היא מוסיקה, אולם לא של המלים, אלא של השתיקה ושל ההפסקה בין המלים. יצירתו היא תערובת של מיסטיקה וסמליות, והיא מצטיינת בציורים עדינים של מצבי רוח. היא דומה בהרבה לרומאנטיקה הגרמנית בראשית המאה התשע עשרה ולנובאליס התולה תקוותו בתת־מודע, בבלתי־מוגדר והחותר לקשר הדוק יותר אל החלום. מאטרלינק חותר אל המעמקים המסתתרים מאחורי המלים. לשוא נחפש בו את הערצת הצורה והביטוי האופיינית כל כך לסופרי הפרנס. מחזותיו אינם מוגדרים מבחינה סוציאלית, וקשה להכריע מה הסביבה בה מתרחשת עלילתם. הדמות העיקרית ביצירתו היא המיסתורי הלובש צורה של אהבה או של המוות. מחזותיו הם בעיקרם אגדות, הנפשות — זוגות נאהבים, רגישים ועדינים ביותר, ומפלצות־רשע. בשורה ארוכה עוברים לפנינו סמלים מסמלים שונים — מערה אפילה, מגדל, שער שאין לפרצו. גיבורה הראשי של היצירה נשאר תמיד — סוד החיים. אותו מחזה, שזכה להצלחה עולמית “הצפור הכחולה” (הוצג על ידי “הבימה”) הוא משחק אלגורי יותר מאשר דרמה סימבולית. מאטרלינק הוא אחד הכשרונות החשובים ביותר של האסכולה הסימבוליסטית ואולי היחיד באסכולה זו אשר יצר יצירות דראמאטיות העומדות על רמה ספרותית גבוהה, ועם זאת הן בימתיות. אפשר לומר, שהוא יצר סגנון בימתי מיוחד, אף כי הוא מצטיין גם כמשורר, כהוגה דעות וכמסאי.

(1912 — גרמניה)

נולד באוברזאלצברון שלזיה ב־15 בנובמבר 1862 — מת ב־ביוני 1946 באגנטדורף ריזנגבירגה.

בנעוריו שאף להיות פסל וביקר בבית ספר לאמנות בברסלאו, אחרי כן השתלם במדעי הטבע במאֶנה. נסיונו הספרותי הראשון “גורל הפרומתידים” (1885) הכריע את גורלו. אחר “שומר הרכבת תיל” (1888) פירסם את מחזהו הראשון “לפני עלות החמה” (1889) שהוציא לו מוניטין. הסגנון הנאטוראליסטי המובהק של המחזה עורר התנגדות חריפה, כשהוצג לראשונה ב“במה חופשית” בברלין. בהשפעת איבסן כתב את הדראמות המשפחתיות “חג השלום” (1890) ו“אנשים בודדים” (1891). מחזהו “האורגים” (1892) זכה להצלחה עצומה. האורגים כקבוצה מהווים את הגיבור הראשי והמחזה מפורר לפי הסגנון הנאטוראליסטי לשורה של סצינות, שהקשר ביניהן אינו הדוק ביותר. במחזותיו “קולגה קראמפטון” (1892), בקומדיה הסאטירית “הפרווה” (1893) ובעיקר בחזיון “עלית האנה’לה השמימה” (1894) השיג האופטמן את השיא בקוטר הנגדי, ביצרו ניגוד משווע בין דלות החיים ובין זוהר הספירות העליונות. במחזה האחרון בולטת גדלותו של הסופר כמחזאי פסיכולוגי. בבחירת נושאיו רגיל היה לעבור מן הקצה אל הקצה. ולא ייפלא, איפוא, כי נושא המחזה שלאחריו הוא הניגוד הסוציאלי בימי מלחמת האיכרים ב“פלוריאן גייאר” (1895) בו השתמש באותם אמצעים נאטוראליסטיים הידועים לנו מן “האורגים”. עברה שנה ושוב בחר לו נושא אגדי סמלי “הפעמון השקוע”. עם הסוג הראשון נמנים “העגלון הנשל” (1898), “רוזה ברנד” (1903) ו“העכברושים” (1911) ועם הסוג האחרון “היינריך העני” (1902) ו“פיפה רוקדת” (1906) שנכתבו בהשפעת ברוינינג. לרגל יום הולדתו השבעים הופיעו מחזותיו בשישה כרכים. מחזותיו האחרונים: “החלום גדול” (1942), “אפיגניה באויליס” (1943), “מות אגאממנון” (1948), “אלקטרה” (1948).

הוא חיבר רומנים רבים ותולדות חייו בשלושה כרכים.

פרס נובל לספרות הוענק לו “במיוחד בגלל פעילותו בשטח הדרמה המודרנית”.

האופטמאן היה בן למשפחת אורגים ותיקים. אבי סבו היגר בסוף המאה השמונה עשרה מבוהימיה לשלזיה. סבו עדיין היה אורג, אולם בשובו ממלחמת החירות פרש ממקצוע זה והיה לבעל בית מרזח בשם “הכתר הפרוסי” בזלצברון. בנו רוברט קיבל את בית המרזח מאביו, ושם נולד לו גרהארט הצעיר בארבעת ילדיו. סביבתו, משפחת אורגים ומוזגים, משתקפת בשתי יצירותיו הידועות ביותר של האופטמאן: “האורגים” ו“העגלון הנשל”. גרהארט לא הצטיין בלימודיו והוריו הוציאוהו בעודו רך מבית הספר, ובגיל שש עשרה העבירוהו אל אחד מדודיו, שהיה חקלאי. שם ספג רשמים מכריעים: הטבע מזה ורוח הנצרות האדוקה, ששררה באותו בית מזה, הטביעו חותמם בנפשו של הצעיר. עד מהרה נתגלו בצעיר נטיות אמנותיות, ואף כי חיבר חרוזים מראשית ימי נעוריו החליט להירשם בבית הספר לאמנות בברסלאו. המשמעת הקשה בין כתלי האקדמיה היתה לו למעמסה, והוא עבר ליינה אל אחיו הקשיש קארל, שנמנה עם תלמידי הקל. המגע עם הרעיונות החדשים במדעי הטבע, תורת התורשה והתפתחות הגזעים, היו לצעיר לחוויה עמוקה.

באביב 1883 יצא האופטמאן בחברת אחיו קארל למסע בארצות המזרח התיכון. מתוך רגישות לבעיות סוציאליות זועזע ביותר על ידי העוני הרב שראה בערי ספרד ואיטליה, מאשר יפי הטבע והערים. עם זאת עדיין לא נטש את תכניותיו להיות פסל. לתקופה קצרה חזר לרומא, אולם הגורל התערב בחייו. הוא חלה בדבר וארוסתו החזירה אותו לגרמניה. עם החלמתו באביב 1885 התחתנו והשתקעו בברלין. תחילה ניסה את כוחו כשחקן ונסיונותיו אלה מצאו את ביטוים בטרגיקומדיה “העכברושים”. התקרבותו לתיאטרון העלתה את כשרונו על הפסים הנכונים. התקרב לחוג סופרים נאטורליסטיים בברלין ובהשפעתם כתב את מחזהו הראשון “לפני עלות החמה”. מבקר התיאטרון היהודי גרמני אוטו בראהם יסד בברלין בימים ההם “בימה חופשית”, שמטרתה היתה לערוך מחזות המתארים את המציאות כמות שהיא. בראהם, שהציג עד אז על בימתו סופרים מתורגמים: איבסן, טולסטוי וזולה, שמח שב־20 באוקטובר 1889 ניתנה לו סוף־סוף ההזדמנות להציג מחזה של סופר גרמני. סביב ההצגה פרצה שערוריה גדולה. התלהבותם של הצעירים לא נפלה משנאתם של הזקנים. מאז נמשך הקרב סביב יצירתו של גרהארט האופטמאן, ורק כעבור עשרות שנים אחדות נסתיים בנצחונו המזהיר. אוטו בראהם היה כעבור שנים אחדות למנהל “התיאטרון הגרמני”, החשובה בבימות ברלין, ועל בימה זו ואחרי כן על בימת “תיאטרון לסינג” גיבש להקה שהוליכה את מחזות האופטמאן לנצחון.

האופטמאן לא היה סופר נאטוראליסטי בלבד, אלא גם סופר סוציאליסטי, היינו לא סוציאליסט במובן מפלגתי, אלא סופר, אשר שאף לשינויים במבנה החברה, לטובתה עצמה ולטובת הפרט. היצירה החשובה ביותר בנידון זה היא “האורגים”, אולם מזמן לזמן התרחק הסופר מן הנושא הסוציאלי והעמיד במרכז מחשבתו בעיות אחרות. ב“עלית נשמתה של חנה’לה” הגיע הנאטוראליזם ביצירתו לקיצו. אחרי כן חיבר את הדראמה הגדולה ממלחמת האיכרים “פלוריאן גייאר”. יצירתו לאחר מכן היתה “הפעמון האבוד” — אגדה גרמנית.

מן הראוי לציין, שבהצגות הבכורה של הצגות האופטמאן נכשלו יצירותיו כמעט תמיד כשלון חרוץ. רוב מחזותיו זכו להצלחה גדולה רק כעשר שנים אחר הצגתם. כך קרה ל“קוליגה קראמפטון”, ל“ביבר פלץ”, ל“פלוריאן גייאר”, ל“מיכאל קראמר” ולמחזות אחרים. אחת מהצלחותיו הגדולות הראשונות היה “בעל העגלה הנשל” אשר רבים רואים בו אחד ממחזותיו הטובים ביותר. הוא מתאר כאן נושא חביב עליו — גבר בעל־אופי חזק שנכשל בגלל אשה קלת־דעת; אדם היורד ושוקע, אולם דווקא בירידתו הוא מפתח את הכוחות האיתנים החבויים בנפשו. כוונתו של האופטמאן ברוב מחזותיו להאדיר את הנשמה, את הניצוץ האלוהי באדם. גם המחזה הסוציאלי חביב עליו ביותר. ומחזהו המפורסם ביותר מסוג זה הוא “האורגים”, מחזה היסטורי, שעלילתו מתרחשת בשנות הארבעים של המאה הקודמת. סבו של הסופר עצמו היה אורג, והסיפורים שהנכד שמע מפיו היוו את הגרעין המרכזי של הדראמה. המרד ההיסטורי של שנות הארבעים נסתיים בכשלון האורגים. למחזה זה אין גיבור מרכזי. הסופר מתאר את הניגוד הנמרץ בין בתי האורגים העניים ובין ארמונו המפואר של החרשתן דרייסיגר. אנו רואים את החדר בבית דרייסיגר בו מוסרים האורגים, נשים וילדים, את תוצרתם. שם משלם הפקיד פייפר את השכר העלוב, מקציב מפרעות או מסרב להקציבן, — הכל כאוות נפשו. רק אורג אחד מעז לומר את אשר עם נפשו. האורגים סובלים חרפת־רעב, ואין בידם להרוויח בעמל מפרך את הדרוש לצרכיהם החיוניים ביותר. השלטונות אוסרים על האורגים לשיר את שירם המהפכני. הם מתאספים לפני ביתו של החרשתן ושרים את שירם על אף האיסור. בתוך הבית נמצא רק איש אחד, המגלה הבנה לדרישת האורגים. האורגים מרי הנפש מסתערים על הארמון והורסים אותו. לבסוף בא הצבא ויורה על האורגים. המחזה אינו מכריע אם יבואו ימים טובים יותר או שהכל יישאר כפי שהיה. המחזה היה הראשון שהוציא מוניטין למחברו. בזכות מחזה זה נחשב האופטמאן לנאטוראליסט ולסוציאליסט, אולם לא המניע הסוציאלי הוא העיקר במחזה. הסופר מדגיש את ערכה של הנשמה ואת הכוחות הטמונים בה: המשפט “לכל אדם כיסוף מסויים” חוזר ונשנה במחזה. שלטונות גרמניה דחו את המחזה בגלל השפעתו הפוליטית, והצגתו נאסרה פעמים רבות. כש“התיאטרון הגרמני” הודיע על הצגת המחזה הגיב הקיסר הגרמני בחריפות, וחדל מבקר בתיאטרון. המהפכה הגרמנית קיבלה את המחזה בברכה חמה והעלתה אותו על הקרשים.

האופטמאן כתב גם מחזות ריאליסטיים גם אגדות פיוטיות. יצירתו “עליית נשמתה של חנה’לה” היא תערובת של הנאטוראליזם והדמיון הפיוטי. עם סוג זה נמנית גם האגדה “פיפה רוקדת”. זוהי אליגוריה סימבולית, המצטיינת בכוח פיוטי רב והשואבת מן המסורת הקדומה של האגדה הגרמנית. יש כאן תערובת של קווים ריאליסטיים ודמיוניים, שזיכתה את היצירה בהצלחה בימתית ניכרת.

הקאריירה של האופטמאן החלה באוקטובר 1889, כשלהקת “הבימה החופשית” שבראשה עמד הבמאי היהודי־הגרמני אוטו בראהם העלתה על קרשיה את המחזה “לפני צאת החמה”. ההצגה עוררה שערוריה, אולם פירסמה ברבים את שמו של המשורר הצעיר. האופטמאן יצר במשך חמישים שנה מפעל ספרותי כביר הכולל למעלה משלושים מחזות, רומאנים וסיפורים. הוא הצטיין הן כמחזאי הן כמחבר רומאנים ובשני סוגי יצירות אלו נשאר תמיד משורר. תחילה היה נטוראליסט, האיר פינות חשוכות בחיי החברה המודרנית. האדם הוא מרכז התעניינותו. כל יצירתו אינה אלא שרשרת ארוכה של מלחמה סוציאלית, ביצירתו חלו חליפות, הוא מחליף את השירה בפרוזה ולפעמים הוא מצרף את שתי הצורות כגון ב“עליית נשמתה של חנה’לה”. חיי הסבל מתוארים בפרוזה והחלומות על כניסה לגן העדן — בחרוז. רבים סבורים, שדבק בו בהאופטמאן מתכונת הפסל, ענף אמנותי שעסק בו בנעוריו. דמויותיו הספרותיות פלסטיות הן. בין כשהן שייכות לעולם המציאות בין אם הן לקוחות מעולם החלום ובין אם הן תועות בין דרישות המציאות והרוח. הדמויות המרובות מצטרפות למסכת שלימה. האופטמאן דן בשאלות החברה, המדיניות, נאמנות, הדת, החיים והמוות, הטבע והרוח ובראש וראשונה בשאלות האהבה. הוא מצטיין גם בשטח הקומי גם בשטח הטראגי ואף ניסה ידו בטראגיקומדיה, כגון “החבר קראמפטון”.

אופיינית להאופטמאן השתפכות הנפש כגון זו שב“מיכאל קראמר”, האומר לתלמידו: “שעה שהדבר הגדול בא לו לאדם בחייו, שומע אתה, מתנדפות כל הקטנות כעשן. הקטנות מפרדת, הגדלות מאחדת, רואה אתה. רצוני לומר: כן צריך להיות. המוות הוא לעולם דבר גדול, שמע נא: המוות והאהבה. שים נא לב לזה… עזה כמוות אהבה, אומרים. אבל סרס את המקרא ואמור: כי רק כאהבה המוות… המוות — זוהי היצירה הרבה ביותר של החיים. זוהי יצירה גדולה של האהבה הנצחית… איפה נמצא חופנו? אי מחוז חפצנו? למה נגיל ונרעד לפעמים אל אשר לא נדע? אנחנו הקטנים, העזובים במרחביה. כאילו ידענו לאן אנו הולכים. גם אתה, בני, שמחת אלי גיל! — ומה ידעת? — מצהלות הארץ לא המה? שמי הכוהנים לא המה! לא זה ולא זה. ומה, איפוא, מה זה יכול להיות לאחרונה”.

האופטמאן אהב במיוחד לתאר מרידות. ב“האורגים” תואר מרד בעלי המלאכה בשנות הארבעים. הסופר מתאר בחיבה ובמסירות את עניים של החלכאים ואין ספק שהוא מתייצב לצד הפועלים, אף כי עלילת המרד נפסקת באמצע. “פלוריאן גייאר” מתאר את מרד האיכרים במאה השש עשרה. וכשם שב“אורגים” רואים אנו אורגים וחרשתנים, כך רואים אנו כאן איכרים ואבירים. גם המרד הזה נכשל כמרד “האורגים”, המרד הגדול אינו עולה יפה לדעת האופטמאן. “היודעים אתם מה עשיתם” צועק פלוריאן גייאר — העסק הטוב יותר, הדבר ההגון, הדבר הקדוש, אלוהים מסרו פעם לידכם ואולי לא יוסיף לעשות כזאת. בידכם היה כמרגלית בדיר חזירים… כל אחד מכם חשב כאותו שוטה בקומדיה: מן הדין שאני אמלוך, מוקיונים הייתם ועבדי הממון". המבקר התיאטרוני הגדול, אלפרד קאֶר, שהיה אחד הלוחמים הגדולים למען יצירתו של גרהארט האופטמאן, הביע את הסברה, כי מה שפורסם על ידי הסופר אינו אלא אחת הנוסחאות ולעולם לא הנוסחה האחרונה. הסופר ראה או הרגיש דבר מה ותיאר ביצירתו רק את אשר הרגיש או ראה. לא תמיד נתן לנו דראמה שלימה. תכופות נשמעת במחזותיו נגינה אחת, נגינה בודדת ללא צירופים, כאובדת ותועה בכלל העולם, אך נגינת אומן. לפעמים דווקא היא מושכת אותנו באהבה מיוחדת ואנו נכבשים לתמונה אחת, להלך רוח אחד או לדמות אחת.

השלטונות הגרמנייים לא חיבבוהו ביותר. גם משהוכתר בפרס נובל הורה הקיסר ווילהלם השני שלא להעניק לו את פרס־שילר, כיון שהיה מחברם של “האורגים”. הפרס החשוב ניתן לסופר חסר־חשיבות בשם יוסף פון לאוף, שגילה נאמנות לבית המלכות. על היחסים בין האופטמאן לתומס מאן ועל שנותיו האחרונות של האופטמאן מוסר ראובן בייזר פרטים מעניינים מאוד. הוא כותב. שבנובמבר 1922 חגגה גרמניה את יום הולדתו הששים של האופטמאן. תומאס מאן הקדיש נאום למאורע זה, הוא פונה להאופטמאן כסופר “האורגים” ו“חנה’לה” ומכנה אותו “מלך”. תומאס מאן כתב “כי מלך הנך כיום, מי יכחיש זאת, מלך עממי באמת…” נאומו זה של תומאס מאן עורר אי־רצון, כי חסידי המונארכיה והלאומנות הגרמנית התרעמו עליו על שלא היה מוכן להתייצב כגורם נגדי לעומת ההומאניזם הדימוקראטי של האופטמן.

כעבור שלושים שנה כמעט, בשנת 1952, העלה תומנאס מאן שוב על נס בנאום אזכרה את העממיות שבמפעלו הספרותי של האופטמאן, אשר כיוון ביצירותיו היפות והטובות ביותר אל אנשי העם וצמח מאהבתו אליהם.

ב־1923 נסע תומאס מאן לטירול הדרומית. שם הוא נפגש עם האופטמאן. האופטמאן חיבר אז את הרומאן שלו “אי האם הגדולה” ואילו מאן עסק ב“הר הקסמים”. תומאס מאן שרוי היה בתקופת משבר רוחני. הוא כותב: “הייתי במצוקה סיפורית, תרתי אחרי דמות שחזיתיה מבחינת הקומפוזיציה שלה זה מכבר”. קווי דמותו של האופטמאן, אורח דיבורו ועוויות פניו, המיוחד שבהופעתו השפיעו על אותה דמות ברומאן של מאן. בעת פגישתו עם האופטמאן אמר תומאס מאן פתאום לעצמו, כפי שהוא מעיד: “זהו האיש”. כך נולדה דמותו של מינהר פיטר פפרקורן אשר ב“הר הקסמים”. ב־1924 יצא לאור “הר הקסמים” ומאז החלה דרכו של הרומאן בספרות העולם.

באחד עשר באפריל 1925 שיגר תומאס מאן מכתב ממינכן אל גרהארט האופטמאן. מכתב זה פורסם לראשונה בהסכמת מחברו, על ידי פרופ' ד"ר הנס מאיר, מחבר המונוגראפיה על תומאס מאן, בשנת 1954. מכתב זה, בו נאמרו בין השאר, דברים מפתיעים ביותר, הפך לסנסציה. “גרהארט האופטמאן היקר, הדגול והנערץ, הנח לי סוף סוף לכתוב לך — כותב תומאס מאן. נוקף אותי מצפון רע, יודע אני כי חטאתי. אני אומר חטאתי משום שלמלה זו נודעת משמעות כפולה: היא חזקה וקשה, כראוי, אך עם זאת, במקרה מסויים של צורך, גם מלה טובת לב, אינטימית ואפילו הומוריסטית שאמנם כוחה אסור שיהיה יפה לגבי מעשים שלא ייעשו. ניתן לי להגיד, כי חטאתי כשם שילדים חוטאים. האמן לי ואני מאמין כי תעשה כן: יש בי הרבה יותר מילד האמנות שמשערים כל אלה המפטפטים על “האינטלקטואליזם” שלי, ומשום שגם אתה הנך ילד האמנות, ילד נשגב, מלא הבנה ורחמים של האמנות, הרי תקוותי אתי, כי על ידי שורות אלו אזכה לסליחתך… חטאתי כלפיך. גרמתי לך עוול, אבל הצדק היה אתי. אינני טוען, כי ההצלחה מקדשת את האמצעים. אבל האומנם היו אמצעים אלה, היתה הרוח בה השתמשתי לגבי ענינים אנושיים חסרת דרך ארץ, רעת לב, חורשת מזימות? האופטמאן היקר והנערץ, זה לא היה ככה. אני מתעלם ממה שאתה יודע: כי אף אחד שאינו מכירך מקרוב, בכלל “לא ירגיש דבר”, כי בדיבור אחד, ענין זה לא נעשה פומבי. זה אינו מוסיף להצדקתי. תמיד ידעתי וטענתי, כי זהו ענין שביני ובינך. אבל ידידך הקרובים ביותר, תלמידיך ומעריציך הגיבורים שפירא, לרקה היימן, אוילנדברג, שיכלו מכל מקום “להרגיש” משהו על ידי הדמות, האומנם התרעמו על כך והתקוממו נגד זה? עובדה היא, הם לא עשו כך בחלקם. הם דווקא עשו את ההיפך ותופעה מוזרה זו, כך סבורני, צריכה היתה להשפיע גם על כעסך שלך…”

האופטמאן לא כעס. הוא קיבל את “דיוקן הרומאן” שלו בהבנה ובשקט. הוא קרא את “הר הקסמים” המושלם בהתפעלות רבה. הוא היה, כמו תומאס מאן, רחוק מכך להניח כי ינצלוהו לעומת ה“אחר”. גדולתו ההומניסטית התבטאה גם בסובלנותו כלפי הזולת. אפיזודה זו בין מאן והאופטמאן בענין דיוקן דמותו ב“הר הקסמים” מסייעת להבין יותר טוב את האופטמאן כאדם וכאמן ולהעריך נכונה את תכונותיו החיוביות ואת חסרונותיו. האופטמאן כתב בשנת 1937 ברפאלו מערכון בשם “המחשכים”. הוא הקדיש את המערכון לזכר ידידו היהודי, מכס פינקוס. מקום עלילת המערכון בעיירה שלזית והזמן — 1934. האופטמאן כותב ביומנו שהעלימו את מותו של “היהודי המלכותי”, כדי למנוע מוסר כליות מן העיר שהיתה חייבת לו תודה מרובה. באורח חשאי מוצא המת מן הבית. שומעים את טרטור עגלת המתים בכניסה. כאורח נוצרי יחידי משתתף בסעודה אחר ההלויה החגיגית הסופר הרדברג ורעיתו — דמות בה עיצב האופטמאן דיוקן ספרותי של עצמו. כלא־יהודי יחידי העז להיות נוכח בעת לויית ידידו. בנאום ההספד שלו מבליט הרדברג־האופטמאן לא את זכויותיו של הנפטר כאיש עסקים, אלא מעלה את ערכו כמייסד של ספריה עצומה. מעשה זה נראה בעיני הסופר ההומניסטי כזכותו הגדולה ביותר של הנפטר. הרדברג נושא גם את דברי הנעילה המכילים את המפתח לרעיון היסודי של המחזה: “לא רק אתם היהודים! זה פוגע בכולנו”.

מובן שמערכון זה שהכיל האשמות לא יכול היה לראות אור בתקופת הנאצים ולא נכלל משום כך גם בהוצאה כוללת של כתביו. מערכון זה זורק אור על התנהגותו של האופטמאן בשנים האחרונות של השלטון הנאצי בגרמניה. יחד עם זה אין ספק בדבר שהסופר נקט עמדה של אי הכרעה ושל תנודות בהשקפת עולמו אחר עליית הנאצים לשלטון, התנהגות האופיינית לכל מהלך חייו. האופטמאן לא הלך לגולה כדוגמת האחים מאן וסופרים רבים אחרים. הוא גם לא השמיע תגובה ברורה של שלילת הנאציזם. הוא השלים עם כך ששליטי “הרייך השלישי” השתמשו לרעה למטרות תעמולה הן בשמו הגדול והן ביצירתו הספרותית. האמת היא שהסופר הישיש חי את חווית מלחמת העולם השניה והתמוטטות גרמניה בבדידות עמוקה. מעטים יודעים שהסופר הישיש נתון היה במצב חומרי קשה ונאלץ להתקיים בדחקות, תוך חרדה לקיומו הכלכלי. יוצא איפוא ששום תועלת חומרית לא קיבל מן הנאצים. הוא נמלט למולדתו השלזית, לאגנטנדרף ליד הירשברג, ושם הא נפטר ב־1946. אמנם השלים עם כך שהשתמשו בשמו לרעה, עובדה היא שהוא עצמו לא שירת אף פעם את הפאשיזם. משום כך נטרו לו השליטים הנאצים איבה עמוקה והוא נשאר חשוד בעיניהם. בהוראות מדוקדקות של משרד התעמולה הנאצי נקבע בכל מקרה מה מידת הכבוד שיש לחלוק לגרהארט האופטמאן ולהצגת אחד ממחזותיו. רק בשירו “החלום הגדול” אשר חיבר לעת זקנה נתן הסופר ביטוי למרירות שנצטברה בלבו במלים רוטטות, נוכח הברבאריות הפאשיסטית ומצוקתה הרוחנית של גרמניה.

(1913 — הודו)

נולד ב־7 ביוני 1861 בכלכותה — מת בשנטיניקטן ב־7 באוגוסט 1941.

הפירוש של שם משפחתו הוא “נסיך השמש” ואת השם “טאגורי” (או “טאקור” בבנגלית במקור) אפשר לתרגם כ“המורה”. בעודו נער נתייתם טאגורי מאמו ואביו נעדר תכופות מהבית לרגל מסעותיו. כך גדל באחוזת אביו בבדידות מסויימת, אשר קרבה אותו לטבע — בבואו במגע מתמיד עם יערות הג’ונגל — ועודדה את נטיותיו הספרותיות. בשנת 1877 נשלח לאנגליה, כדי ללמוד משפטים, אולם נטייתו לספרות היתה חזקה עד כדי כך, שהוא ויתר על לימודיו וחזר כעבור שנה להודו. את פעולתו הספרותית החל בכתיבת שירים שהיו חיקויים של שני משוררים בנגליים, אולם כשרונו העצמי בא עד מהרה לידי ביטוי בספר שירים בשם “שירי לילה ובוקר”, שפורסם בשנת 1879. הוא גילה גם נטייה למוסיקה, ניגן, הופיע כזמר ואף חיבר בעצמו מנגינות לשיריו. בשנת 1884 השתקע באחוזתו המשפחתית בשלידה על חוף הגנגס, שבה בא במגע עם חיי הילידים ועשאם נושא ל“סיפורים קצרים”. באותו פרק זמן כתב שלושה ממחזותיו, “צ’יטרה”, “בית הדואר” ו“המלך והמלכה”. הוא פירסם גם קובץ שירי אהבה, שהוכתר אחרי כן בשם “הגנן”. תרגום ההימנונים ההודיים, “ג’טניילי”, לאנגלית עורר התעניינות רבה בכל רחבי ארצות התרבות של המערב. אחרי־כן פירסם המשך ל“הגנן” בשם “קציר הפירות”. הרומן שלו “הבית והעולם”, זכה אף הוא להצלחה גדולה. בשנת 1903 ספג מהלומות כבדות מידי הגורל. תחילה שיכל את אשתו, אחרי כן את בתו וכעבור חודשים מעטים את בנו. אובדן יקיריו העמיק את הקוים הדתיים בשירתו. לא עוד ראה את עצמו כמשורר בלבד, אלא גם כמורה ומנהיג של עמו. בקרבת העיר בונפור בבנגל יסד בית־ספר אשר קרא לו “שנטיניקטן”, היינו “בית השלום”. מטרתו היתה לסלול לעמו דרך לתקופה מאושרת יותר על־ידי השינוי שנתחולל בחייו. בשנת 1912 סייר באנגליה ובאמריקה, הרצה הרצאות רבות, שכונסו בשני קבצים: “האישיות” ו“הלאומיות”. את הדרך לחידוש חיי הרוח היתווה בספרו “סדהנה”. עם שובו להודו, התמסר שוב לטיפוח בית־הספר שנוסד על־ידיו, והזמין אליו אנשי־מדע ואמנים להרביץ בו תורה. את יצירותיו הראשונות חיבר בבנגלית, אולם אחרי כן עבר לכתיבה בשפה האנגלית. בשנת 1915 נתכבד גם בתואר אצולה.

פרס נובל לספרות הוענק לו על “שירה יפה, רעננה, אצילה ועמוקה, המבטיחה לו מקום של כבוד בספרות המערב”.

בשלושים השנים הראשונות של המאה הנוכחית נתפרסמו שני הודים בעולם המערבי: טאגורי וגאנדי. השנים כאילו חילקו ביניהם את התפקידים — גאנדי היה למנהיג המדיני, “נושא כתר מלכות”; טאגורי היה המנהיג הרוחני והתרבותי של הודו, “נושא כתר כהונה”. גאנדי היה “הסייפא” וטאגורי — “הספרא” של הודו. ברור כי המושג “סייפא” מתאים לגנדי במובן מליצי בלבד. “הסייפא” של גאנדי היא העז שלו, אשר את חלבה שתה ואת הגבינה שלה אכל, נול האורגים שסיפק לו ארג ביתי, בשל סירובו להשתמש בתוצרת חוץ ואף לא בתוצרת בתי־החרושת ההודיים. ההיסטוריה המדינית של הודו אינה מזהירה ביותר. הודו זוהרת בעיקר באוצרות הרוח שלה. כישראל ויוון לגבי החלק המערבי של האנושות, כך הודו לגבי החלק המזרחי. אולם במשך אלף שנה, עד אמצע המאה השמונה־עשרה, שלטו בה מוסלמים; ובתקופה ממושכת זו כמעט שכחו ההודים את אוצרות־הרוח הכבירים שלהם. ברם שלטונה של בריטניה הכניס להודו את יפיפותו של יפת ועורר יחד עם זה את התעניינותם הרבה של אישי־הרוח ההודיים בירושה הרוחנית הכבירה שלהם.

טאגורי הוא ביטוי התחייה ההודית הפנימית. חייו אינם עשירים במאורעות, אך בהיותו בן למשפחה אפרתית הודית מיוחסת ועשירה, יכול היה להתמכר לענייני הרוח כל ימי חייו. הוא היווה את המזיגה של “יפת”, ו“ברהמה”. יצירתו הספרותית מתחלקת לשלושה חלקים: שירה בפרוזה, פרוזה ופובליציסטיקה, אך בכל מה שכתב היה ונשאר משורר. הוא היה איש מעודן ביותר, שסימל את הרוח ההודית המודרנית, את התרבות הניאוברהמנית, הנתונה כולה לענייני רוח עדינים אשר אין לה ולא כלום עם החיים הגשמיים והגסים. טאגורי טייל ב“גן המחשבות”. הוא היה לפה למסורת רוחנית ולמורשת רוחנית של אלפי שנים. סיפוריו פותחים צוהר, שדרכו אפשר להציץ לבתים, לנפתולים הרוחניים של המשכיל ההודי. הסתגלות המזרח למערב העמידה בפני איש־הרוח ההודי בעיות חברתיות, לאומיות ואישיות מסובכות ביותר. גיבורו של טאגורי הוא ההודי שרכש את השכלתו בבתי־ספר גבוהים באנגליה והחותר לסינתזה בין ההודיות למערביות. הוא מצייר לפנינו את האשה ההודית המשכילה, העדינה, בת־הטובים, שנקלעה בין האמנציפציה לבין האמת הנשיית הנצחית. הצד המעשי של התנועה הלאומית לא משך את תשומת־לבו והוא לא הטיף לעצמאות מדינית של הודו. אך להשתמש במונחים שלנו, אפשר לומר שטאגורי אינו “ציוני מדיני”, אלא “ציוני רוחני”. הוא “אחד העם” בתחייה הלאומית ההודית. הוא גם שלל את החמרניות המופרזת של תרבות המערב, בלי להתעלם מגדלותה של אירופה. טאגורי לא היה ברהמני מושלם, אבל גם “מערבי” הודי לא היה. הוא חיפש את הסינתזה בין הודו לבין המערב המשכיל. הוא הכיר יותר מגאנדי בחולשות הציבוריות של ארצו ולכן לא הטיף להודו עצמאית ואת הלאומיות ההודית ראה רק בתחום התרבות ההודית העתיקה.

טאגורי יצר שירה צרופה, תמה, תפילה זכה וחמה. שירתו היא השיח הפשוט, התמים והגואל, אשר לא ישמיענו אדם בלתי אם אל נפשו. מטעם זה היה ניב שירתו סם־מרפא למערב. הוא לא נתן למשוררי אירופה תורה חדשה: “הן לא תורה השיר, כי נוכל ללמדה איש את אחיו”. בספר זכרונותיו שלל את התורה בכלל, אם תדביר את השירה תחתיה ותקצוב קצב נגינותיה לפי חוקותיה, כי רק בהשתחררו מן התורה והמלאכה ראה את עצמו כמשורר שאין מרותם של אחרים עליו. רק אז העלה בחלילו “חפצים נפלאים למראה ונפלאים ליופי”. לא גילויי תורה הביא עמו טאגורי אף כי רב בו כוח ההתבוננות בפלאי עולם. “מי יארוג את ליבות זמירותיהם, אם אנכי אשב על שפת החיים בעבור חקור את המוות ואת אשר מעבר לגבוליו? משקל נעלם, וגם קצב להם, קצב טמיר אשר לדם”. הקורא בשירי טאגורי לא תסור מנגד עיניו נהרה של בת־שחוק מרוב טוב ומרוב חסד ומרוב שלום, ששירה זו מרעיפה עלינו. ואנו חשים כמו מגע־יד מתוק בתוך לבנו. אין זאת כי נגעה בנו אותה “הנגינה הנחפזה אשר קצב אחד לה ולחיינו”.

טאגורי פעל בשטחים רבים — הוא משורר, הוגה דעות וגם נביא ואיש המוסר. הוא רודף אמת ופרשן העתיד, ידיד החכמה ומקדם האנושות, מעצב נפש האדם ומתווך בינה לבין הטבע. זוהי אישיות אצילה מלאה הרמוניה העומדת, למעשה, בסתירה לעולם הבלתי־הרמוני שבו היא חיה ואשר חיפשה כל הזמן את המוצא בן התוהו ובוהו של הזמן ומצאה אותו בנצח. הוא משמש גם כחוליה מקשרת בין המזרח למערב; והיה, אולי, הראשון אשר הסב את תשומת־לב המערב לשירת הודו. מסעותיו בעולם פירסמו את יצירותיו ורכשו להם חסידים בכל רחבי תבל. באמצעותו הכיר העולם המערבי לראשונה את השירה העממית עתיקת היומין של בנגל. טאגורי לא הסתפק בחיבור המלים, אלא עסק, כאמור, גם בקומפוזיציה ואף השמיע בעצמו את שיריו. יצירותיו הראשונות היו בלדות שבהן מורגשת השפעת סקוט. עוד בשנת 1877 חיבר את “באנו סינגה”, שיר אפי המחזיק שבעת אלפים חרוזים. יצירה חשובה אחרת היא ה“גיטאנז’לי” שחוברה בתחילת המאה העשרים וזכתה כעבור זמן קצר לתרגום אנגלי. טאגורי יצא למלחמה נגד ריקנות הנשמה ועניות הרוח, נגד התאוות למיניהן ונגד כל מיני גילויים חיצוניים נטולי תוכן ממשי. הוא הטיף לדיכוי היצרים ונלחם באי־הבטחון המוסרי. מעולם לא הקדיש את תשומת־ליבו לאדם בלבד אלא כיוון תמיד את דבריו לאנושות כולה, אשר עמד להובילה מן התוהו ובוהו הרוחני לחוף־המבטחים של המוסר. הוא עצמו הנהו סניאזי הפורש מן החצר ומנתק את כל קשריו החומריים, הופך לנזיר, למתבודד הגדול. הוא האדם המחפש מולדת חדשה ומוצאה לבסוף במעמקי נפשו. היתה תקופה שבה הפכה שירת טאגורי לאופנה ממש בעולם המערבי מכיוון שניסתה להשיב על שאלות שהעסיקו את החלק הזה של העולם. הוא הטיף לנוכחות האין־סופי בתוך עצמנו, שהוא מקור כל האציל והנעלה; לתמימות, שגרעינה המרכזי הוא טוב לב. בשנים של התמוטטות כללית בעולם המערבי העלה על נס את כוחה של האהבה הנכונה להקרבה והטיף ל“סדהנה” — הכרת החיים — וטען, שקיימת אחדות בין הדמיון האינטואיטיבי לבין האפשרות של הגשמה. שירתו ממזגת את התמונה עם פירושה. כל הנאמר הוא גם קיים — אחדות שאפשר לבטאה בעברית בעזרת המשמעות הכפולה של “דבר”. הוא לעג לאיש־המערב האץ תמיד כלפי מטרה נכספת, וזו מתחמקת מפניו תמיד: “בני אדם אחוזים תמיד פחד שיחמיצו איזה דבר שהוא אשר ממילא לא ישיגוהו לעולם”. בדמות מאליני מטיף לנו טאגורי: “נוכחתי לדעת, שהאמונה האמיתית קיימת במקום בו קיים האדם ובו קיימת אהבה”. בעקשנות מופתית הטיף טאגורי להשקפת עולמו ורצה לשמש יותר ממשורר וסופר — רצה ליהפך לסולל דרך, למקיץ נרדמים המביא את בשורת האלהים. כך הפך למתווך בין חיי הרוח של המזרח והמערב — אישיות גדולה, טהורה ועמוקה, בעלת נפש הרמונית ואצילה החותרת תמיד לקראת היופי הפנימי. הוא הטיף לאהבה לעולם ולאלהים ולהשתחררות מ“שקרים המוצצים את דם האדם”.

יש מומחים ליצירת טאגורי הסבורים, שלא שירתו היא העיקר אלא סיפוריו. אחרים מעלים את הסיפורים גם על יצירותיו הבימתיות. לצערנו, לא תורגמו עד כה הסיפורים הקצרים האלה במילואם ואינם ידועים לפי שעה למערב. גם מן המעט אשר תורגם אפשר להסיק את המסקנה שטאגורי נמנה עם המספרים החשובים ביותר של המאה הנוכחית. אין ספק בדבר, שהוא מספר מבטן ומלידה. הקורא את מעשיותיו וסיפוריו עומד מיד על כך, שאין הם פרי מחשבה עיונית ולא נולדו ליד שולחן הכתיבה אלא בחיים ממש. סיפורים קצרים אלה אינם מבוססים על חישוב מלאכותי ומדוייק של ההשפעה, אלא חיים של ממש תוססים בהם. אף־על־פי שהמסורת הבנגלית והספרות העתיקה הטביעו את חותמם בסיפורי טאגורי, אין ספק בכך, שהם מצטיינים באופיו המיוחד של הסופר. טאגורי משמש גם בסיפוריו כפרשנה של הודו החדשה וכמנהיגה הרוחני. הוא יודע להאיר את הפינות הסמויות והעדינות ביותר של נפש האדם. בקיאותו בספרות האירופית המודרנית איפשרה לו להתבונן מבחוץ וממרחק מסויים בספרות הסיפורית המערבית ולהעניק לה צורות חדשות, בלי שיהיה מחקה של הסיפור החדש. גם כאן משמש האיש כגשר בין מזרח למערב. לשוא ננסה להגדיר את יצירתו בביטויים המקובלים, כגון ריאליזם או רומנטיקה. כל הביטויים האלה יחדיו לא יבטאו את מהותו. הוא משתמש ברומנטיקה העדינה ביותר גם בתיאור המציאות האנושית. הירבו להשוותו בנידון זה להותורן או לטורגנייב; ואין ספק שטאגורי עומד במבחן ההשוואה אתם. יש גם להזכיר את שמו של פלובר, אשר כתב מעשיות קצרות הדומות לאלו של טאגורי. טאגורי איננו סופר בלבד, אלא גם מחדש הספרות העתיקה של מולדתו ויוצר צורות חדשות. הוא מעלה לפנינו דמויות ומנהגים של ארצו והנושא העיקרי שלו הוא מסירותה של האשה הנאמנה, נושא שטאגורי שר לו שיר הלל יותר מכל סופר אחר.

ב“אבנים רעבות” מוביל הוא אותנו לארמון עתיק מלפני אלפיים וחמש מאות שנה. ארמון ריק ועזוב המשמש כדירה לפקיד ממשלתי, אף־על־פי שהלה הוזהר, כי לא הכל כשורה שם ורוחות מסוכנות מתהלכות בארמון. טאגורי מתאר באמנות עוצרת־נשימה כיצד משתלטות רוחות ארמון־הקסמים על האיש, כיצד משעבדות הן את רצונו החופשי ואת כוח־שיפוטו הבהיר והמפוקח. “ארמון באריך” עומד בשורה אחת עם תיאורי פופ, סקוט או באלזק. לכל חפץ נשמה משלו. מדרגות מספרות מימים עברו וחורבות משמיעות סיפור קסמים. אנשים תועים בין חיים ומוות. טאגורי יודע לחבב עלינו אנשים פשוטים ביותר, יודע לאחד כל אנושי, למעשה כל נושא בחיים. ב“הנצחון” מספר הוא לנו על משורר שקט בחצר המלך נאריאן, שהתמסר לנשמה, בלי לראותה מעולם. הנסיכה נשמה מסתתרת תמיד מאחורי וילון, אשר רק תנועותיו מעידות על נוכחותה.

(1962 – ארצות הברית)

נולד ב־27 בפברואר 1902 בעיר סאלינס

בחבל מונטיריי קוינטי שבקאליפורניה.

האב, ג’וֹן ארנסט אף הוא – היה פקיד באוצר; האם, אוליב האמילטון, – מורה בעמק סאלינס. היא תוארה ע“י בנה ב”קדמת עדן“. הנער צמא הדעת בלע ספרים רבים. נתחבבו עליו במיוחד “החטא ועונשו”, “מאדאם בובארי”, “גן עדן האבוד” ו־”שבתו של היליד“. אולם שני הספרים שהשפיעו עליו השפעה מכרעת, לפי עדותו ב־1957, היו “מות ארתור” לתומאס מאלורי והתנ”ך בתרגומו הקלאסי של נוסח סט. ג’יימס. שני הספרים האלה נתחבבו עליו כל כך עד שבהשפעתם החל להתעמק בשפה האנגלו־סכסית העתיקה, באנגליה של ימי הביניים. לדעת הסופר השפיע מחקר זה השפעה מכרעת על סגנונו. אך סטיינבק ה“פרימיטיבי” הוא סופר ספקן, שהרבה לקרוא ורכש לו השכלה מדעית במובן מסויים.

בבית הספר הצטיין לא רק בלמודיו אלא גם בענפי ספורט שונים, במיוחד בכדורסל ובאתלטיקה קלה. בגלל מצבו הכלכלי הדחוק היה עובד בחודשי הקיץ כפועל חקלאי שכיר במשקי הסביבה. בשנת 1920 נרשם לאוניברסיטת סטאנפורד, מבלי להתייחס ברצינות הדרושה ללימודיו. טיפוח כשרונו הספרותי העסיקו יותר מן הקאריירה האקדמאית. הוא פירסם שירים וסאטירות בבטאון המכללה וסיים קורסים לכתיבה הנפוצים מאד בארצות הברית. בשנת 1925 עבר לניו־יורק ועבד שם שנתיים ככתב בעתונות וכפועל בנין ב“מדיסון סקווייר גארדן”, שהוקם בימים ההם.

עם שובו לקאליפורניה עבד כמנהל אחוזה בהרי סיירה. תוך שני חורפים סיים סטיינבק את הרומאן הראשון שלו “גביע הזהב”. הוא כתב את הרומאן וחזר וכתבו שש פעמים, עד שיצא לאור ב־1929. הרומאן לא עורר תשומת־לב יתירה, אך הביא לו את הביסוס הכלכלי הדרוש לנישואיו ב־1930.

“נאות השמים” יצא לאור ב־1932 (תורגם לעברית ע"י עמי שמיר), ספרו “לאל בלתי נודע” – ב־1933. “טורטילה פלט”, שיצא לאור ב־1935, הוא הרומאן הראשון של סטיינבק שזכה להצלחה גדולה. הוא היה לרב־מכר והופיע חדשים אחדים בראש רשימת רבי־המכר. הוא הוכתר במדליית הזהב, שניתן לסופר מצטיין בקאליפורניה. הרומאן הומחז ואף הוסרט.

ב־1938 יצא לאור אוסף סיפורים בשם “העמק הגדול” (עברית: א. דלדו ומ. ליכטנשטיין). ד"ר אנדרס אוסטרלינג, מזכיר האקדמיה השוודית, אמר על ספר זה לרגל הענקת הפרס שהוא “מיוחד במינו”. הסיפורים המפורסמים ביותר באוסף, שגיבורם הראשי הוא הנער ז’ודי, יצאו לאור במהדורה נפרדת ב־1945 בשם ‘הפוני האדום’ (תורגמו לעברית ע"י רפאל אליעז). “בקרב המפוקפק” (1936), רומאן דרמאטי המתאר את השביתות בקאליפורניה, הופיע בשנות השלושים. אנדרה ז’יד, הסופר הצרפתי הנודע, חתן פרס נובל לספרות, אמר על רומאן זה, שהוא לדעתו התיאור הפסיכולוגי המעולה ביותר של הקומוניזם, שידוע לו.

שמו של סטיינבק הלך לפניו, אולם היצירה, שהוציאה לו מוניטין יותר מכל יצירותיו הקודמות, היתה “על עכברים ואנשים” (1937), הפאראבולה המפורסמת על חופש הרצון ועל ההכרח. הוא כתב תחילה מחזה על הנושא הזה, אחרי כן כתב רומאן, שזכה להצלחה גדולה. אחרי כן המחיז סטיינבק עצמו את הרומאן. המחזה הוצג ב“תיאטרון הקאמרי” ב־1951 בתרגומו של דן בן אמוץ ובבימויו של פיטר פריי. הבמאי העלה את המחזה שנית כעבור עשר שנים ע"י להקה שנשאה את שמו. גם בפעם השניה זכתה ההצגה להצלחה גדולה. בשנת 1937 זכה סטיינבק לפרס בעד המחזה מטעם חוג מבקרי התיאטרון “על טיפולו בנושא המושרש עמוק בחיי אמריקה… ועל סירובו להפוך את ניתוח הבעייה הטראגית של הבדידות למשהו זול או סנסציוני”.

סטיינבק הצטרף כבר אז לקבוצה של מהגרים, שעשתה דרכה לקאליפורניה, ופרי רשמיו ממסע זה “ענבי זעם” יצא לאור באפריל 1939. המבקר האמריקני פטר ליסקה מעיר, שרומאן זה מאז הופעתו לא נחשב כשייך לספרות היפה, כפרי דמיון, אלא כתיאור עובדתי, והעריכוהו יותר כמסמך מאשר כרומאן. אמריקה, שהחלימה בימים ההם מן המשבר הכלכלי הקשה, ראתה בתיאור הטראגי של הגירת משפחת ז’וד דרמאטיזציה של מנוסת מנושלים כפויה. לואיס קריננברגר, המבקר הספרותי של ה“ניישן”, כתב על רומאן זה: “שום רומן בן זמננו לא נכתב מתוך רגש אנושי כן ואמיתי יותר, ולדעתי אין עוד רומאן כמוהו העשוי לעורר בתוקף כזה את הרגש האנושי אל הזולת”. הרומאן הוכתר ב־1940 בפרס פוליצר והוסרט אחרי כן ע"י דאריל פ. זאנוק (הרומאַן תורגם לעברית ע"י יצחק שנהר־שנברג).

סטיינבק לא גילה ענין מיוחד בסערה סביב הרומאן שלו ונסע בחברת ידידו, הביולוג הימי אד ריקטס, לסיור מדעי במפרץ קאליפורניה. פרי מסע זה היה הספר “ים קורטז” (1941). עם כניסת אמריקה למלחמת העולם השניה הוזמן סטיינבק ע“י הגנרל ארנולד לסיור בבסיסי חיל האויר האמריקני וחיבר דו”ח על חייהם ועל אימוניהם של חיילים אלה בשם “הלאה הפצצות” (1942). ב־1943 נשלח סטיינבק מטעם ה“ניו־יורק הראלד טריביון” ככתב־חוץ לצפון־אפריקה ולחזית האיטלקית. תיאוריו נאספו בספר “היה היתה פעם מלחמה” (1958). ב־1942 יצא לאור ספרו “בלי ירח” (תורגם לעברית ע"י מ. בוגדן), תיאור כיבושה של ארץ סקאנדינבית ע"י מעצמה דיקטאטורית. הרומאן עורר ויכוח חריף בין מומחי הפסיכולוגיה של המלחמה וזכה להצלחה מיוחדת בקרב תנועות המחתרת באירופה. סטיינבק זכה לאות הצטיינות מאת מלך נורבגיה.

יצירותיו הראשונות של הסופר אחר המלחמה “הפנינה” (1947) עברית: י.לוּז, “האוטובוס” (1947) נמכר אמנם במיליון טפסים, כל אחד בכריכה רכה, אולם תרמו אך מעט לחיזוק מעמדו של הסופר. ב־1947 הוזמן סטיינבק לרוסיה כ“סופר הפרוליטארי החשוב ביותר” ועם שובו פירסם “מסע לרוסיה” (1948) בצירוף צילומי רוברט קאפה, הצלם האמריקני־היהודי הנודע. אחרי כן חיבר תסריטים לרומאנים שלו כגון: “הפנינה”, “הפוני האדום” או “ויוה זאפאטה”, סרט ביוגרפי על חיי המנהיג המכסיקני המהפכני אמיליאני זאפאטה (1952).

“קדמת עדן” שהופיע ב־1952 (עברית: ש. היימן) ו“חורף של מורת רוחנו” היו נסיונות רציניים של הסופר לשוב ולכבוש לו את העמדות שנשמטו מידיו. “קדמת עדן” התפתח לבירור מקיף של הנושא קין, – והכל על רקע החיים בעמק סאלינס. ב“החורף” החליף סטיינבק את הסביבה המקובלת בדרך כלל ברומנים שלו והתמסר לתיאור ההווי של ניו־אינגלאֶנד. גיבורו הראשי הוא ראש משפחה ותיקה ומיוחסת, הנוטש את המסורת האידיאליסטית של משפחתו מתוך חשש של חוסר בטחון. ד"ר אוסטרלינג, מזכיר האקדמיה השוודית, הדגיש, שרומאן זה עשה רושם רב על חברי האקדמיה. הוא הוסיף, שברומאן זה חזר וכבש סטיינבק את מקומו כדובר בלתי תלוי של האמת. ספרו של סטיינבק “מסעות עם צ’ארלי” (1962), המתאר את מסעו באמריקה עם כלבו הצרפתי, יצא לאור חדשים אחדים לפני שהוענק לו פרס נובל.

הפרס ניתן לו “על כתביו שהם ריאליסטיים ודמיוניים בעת ובעונה אחת וּמצטיינים בהומור סימפאטי ובתחושה חברתית”.

מהו המכנה המשותף ביצירות סטיינבק?

געגועים, פחות או יותר סמויים, על חיים פשוטים ובריחה מן העיר המכאנית והממוכנת אל הטבע. העסקים מנוונים את האדם, מדלדלים את כוחותיו הרוחניים. הכרח איפוא לחפש את הדרך לגן־עדן התמימות, אל היושר ואל הפשטות. את מקור צרותיה של החברה יש למצוא בזימונים הפסיכולוגיים, שטופחו ע"י הציביליזציה המודרנית.

ביצירתו הראשונה “גביע זהב” עדיין לא מצא סטיינבק את דרכו. זהו רומאן הרפתקאות, מעין ביוגראפיה פיקטיבית של הרפתקן אנגלי נודע, שחי במאה ה־17: סיר הנרי מורגאן, אדמיראל שודדי הים. זהו טיפוס השואף אל השלטון ומשיגו בכל מחיר. כעבור ארבע שנים פירסם סטיינבק את יצירתו השניה, השונה כל־כך מיצירתו הראשונה, עד כי קשה לתאר ששתיהן פרי עטו של אותו מחבר. הספר “לאל בלתי נודע” (1933) מתאר חקלאי המחפש את הדרך להתמזגות מלאה עם הטבע. הוא מעלה קרבנות לסלע מקודש ע"י האינדיאנים. כשבצורת הורסת את החקלאים מקריב הגיבור את עצמו על הסלע הקדוש ומפייס בדמו הנשפך את הטבע, שעמו הוא מתמזג סוף־סוף במותו.

סטיינבק טוען, שהציביליזציה מזוייפת, מלאכותית, מצמצמת את חופש הפרט. גישה זו אינה חדשה בספרות האמריקנית. אנו מוצאים אותה אצל הנרי דוד תורו, ידידו של אמרסון, פרוזאיקן חשוב ממחצית המאה הקודמת.

המשבר הכלכלי החמור, שפקד את אמריקה בשנות השלושים, הפנה את סטיינבק לנתיבים חדשים. הוא הצטרף אל הסופרים השמאליים והחל לתאר טיפוס חדש ביצירתו – את הפועל. בעיקר התענין בפועל החקלאי. החקלאות והקרקע מהווים גם את נושא יצירתו “קרב מפוקפק”, שהופיעה ב־1936.

בספר זה מדובר בקוטפים נודדים, פועלים זמניים במטעי פרי בקליפורניה. קרוב לוודאי שהסופר עצמו עבד בנעוריו בפרדסים הגדולים שבעמק סאלינס וכך ידע לתאר את הנושא ממקור חוויתו האישית.

בספר מסופר על שביתת פועלי קטיף מנוצלים ועל מאבק עקוב מדם המתנהל סביבה. סטיינבק מתייצב לימין המנוצלים ומזדהה לגבי המטרות הסופיות עם המנהיגים הקומוניסטיים. ואף על פי כן אין כאן יצירה של סופר קומוניסטי. הסופר מסתייג מנושאו, מן העלילה ומן הטיפוסים המתוארים על ידו.

היצירות הללו פירסמו את שמו של סטיינבק באמריקה בלבד. אך ב־1937 פירסם “רומאן זעיר”, שהוציא לו מוניטין בכל העולם. שמו: “עכברים ואנשים”.

שם הרומן לקוח משירו של רוברט ברנס, המשורר־האיכר הסקוטי. הוא עסק ב־1785 בחריש ופגע בלא משים במאורתו של עכבר־שדה. הוא הקדיש לחוויה זו שיר קצר ובו מקונן הוא על חוסר הבטחון הצפוי ל“עכברים ולאנשים”…

הנושא – אופיים החייתי של האדם ושל החברה. זוהי טראגדיה של פועלים חקלאיים מחוסרי־בית, שלעולם אינם משיגים את מטרתם. דומה, שהכושי קרוקס מבטא את הרעיון המרכזי של המחזה: “העיקר – להיות עם מישהו…”

לו חי גורקי באמריקה, היה בוודאי כותב מחזה על נושא כזה. זהו ה“בשפל” האמריקני. הגבור הראשי הוא לני, דמות שעוצבה בצורה בלתי נשכחת ע"י יוסף ידין בתיאטרון הקאמרי. – מעין גולם אמריקני. כוחותיו הגופניים הבלתי־רגילים עומדים ביחס הפוך לתפיסתו. ידידו ג’ורג' שומר עליו מפני תקלות, אך ללא הצלחה. זוהי, בעצם, הטרגדיה של שניהם. לני אינו אלא רוצח פשוט, בלא שהוא עצמו ידע על כך. לחיצת אגרופיו האדירים הופכת את החיים למוות. כל אשר בא לידו אינו יוצא חי, יהיה זה עכבר או אדם. הוא־הוא הגורל. נטיותיו רצחניות מתחת לסף ההכרה והוא הורג חיות, כדי שלא יצטרך להרוג בני־אדם. ג’ורג' בורח עם לני ממקום עבודתם הראשון ומוציא מידיו עכברים וחיות אחרות.

בשעת העדרו של ג’ורג' נופלת ביד לני – אשה. ג’ורג‘, העומד על כך, מנסה וחוזר ומנסה לגרשה, שכן יודע הוא את הסכנה הנשקפת לה. היא חורצת את גורלה שעה שהיא מעוררת את התעניינותו של הגולם הפושע. גיבור כל דראמה חוזר תמיד על אותו חטא עצמו. גם לני אינו יכול לעשות אחרת. האסון מתרחש בהעדרו של ג’ורג’. לני הורג את האשה, אף כי לא נתכוון אלא ללטפה בלבד. ואז – ממית ג’ורג' את לני ביריה. בכך הוא ממית למעשה גם את עצמו, הואיל והרגש היסודי בנפשו הוא ידידותו אל לני. אכן אפשר לטעון, שהגיבור הראשי במחזה הוא ג’ורג' ולני אינו אלא אחד הגורמים בטראגדיה שלו.

זוהי אחת מיצירותיו המעולות של סטיינבק. מבנה המחזה איתן, ולפנינו מעין דראמה בצורת רומאן. היצירה הקטנה פלאסטית, הטון אחיד, המבנה – מרוכז. אין כאן כל פירוש. אין קטעים עיוניים.

הספר “ענבי זעם”, שנכתב שנתיים אחר “עכברים ואנשים”, הוא בחינת המשך ישיר לטיפול בנושא זה. גם כאן נתקלים אנו בפועלים חקלאיים מרומים, שהגורל העיוור מפר את תוכניותיהם. גם כאן השפיעה החוויה האישית. הסופר עבר בעצמו את הדרך הארוכה מאוקלאהומה לקליפורניה במכונית ישנה בסוף 1937, התגורר בקרב גיבוריו ועבד עמם.

רומאן זה נמכר מיד בחצי מיליון טפסים והוכתר ב“פרס פוליצר”, אף כי היו שראו בו ריפורטאג’ה עתונאית גרועה והיו שהגדירו את הספר כסוציוגראפיה בצורת רומאן. במקומות רבים באמריקה הועלה הספר על המוקד בשל ביטויים חריפים שהדפוס אינו יפה להם. החשמן ספלמן פתח במסע תעמולה נגד הספר, והקונגרס הוקיע אותו בפומבי.

מימי “בקתת הדוד תום”, כלומר, במשך תשעים שנה, לא היה רומאן שעורר סערה עזה ברחבי ארצות־הברית כספר “ענבי זעם”.

רומאן זה, הדן בשאלות כבוד האדם והעוול הסוציאלי, הוחרם בארצות רבות של אמריקה. הוא עורר חילוקי דעות סוערים ונקרא, כמובן, בסודי־סודות. מבקרים אחדים שיבחוהו, אחרים גינוהו, ספרנים סירבו לטפל בו, הקונגרס האמריקני ראה צורך לדון בו. הנשיא רוזוולט ביסס עליו את אחד מנאומיו, באמרו שהרומאן השפיע על התחיקה האמריקנית.

החקלאות האמריקנית התפתחה בקצב מסחרר בתחילתה של המאה הזאת. אפשרויות היצוא לאירופה הוגברו ע"י המיכון, אך אין טיב הקרקע שווה בכל מקום. אוקלאהומה נהפכה לים גדול אחד של אבק משנשטפה האדמה הטובה וחולות נודדים כיסו את שדות המרעה.

מאות אלפים נאלצו לברוח, להימלט על נפשם מפני סערות האבק האיומות. בעלי הקרקעות נשארו ללא משען לחם. הם ירדו עד מהרה בסולם החברה ונהפכו לפועלים חקלאיים פשוטים.

פרדסני קליפורניה, שהיו זקוקים לכוח־אדם חדש וזול, ציירו בצבעים מרהיבים את האפשרויות הנשקפות להם במערב ופיתחו תעמולה בהיקף עצום. תושבי אוקלאהומה הרעבים, שירדו מנכסיהם, מכרו את מיטלטליהם האחרונים, עלו עם כל משפחותיהם במכוניותיהם הרעועות ויצאו לדרך לקליפורניה הרחוקה. נדידה המונית זו של שנות השלושים היא נושא הרומן של סטיינבק.

היה זה מירוץ עם הזמן, כיוון שהאנשים חייבים היו להגיע לקליפורניה בטרם תאזל הפרוטה האחרונה מכיסם. אך “הארץ היעודה” היתה רחוקה מאד, והדרך היתה קשה. סבא וסבתא ג’וד, שניים מגבורי הספר, אינם מסוגלים לעמוד במבחן המירוץ החמור והם מתים בדרך. “מה” הנפלאה מעודדת את כל בני המשפחה עד הגיעם למחוז־חפצם.

אלא ששם מתנדפת ה“פאטה מורגאנה” חיש מהר. ההזיות מתבדות. הם אינם רצויים ב“ארץ היעודה”. גם המשטרה וגם האוכלוסיה מתעללות בהם. אכן הם נמלטו מן המשבר הכלכלי, אך משבר חדש פקדם.

כך נולד הזעם.

והענבים מנין?

אותם יש לחפש במקרא המגדיר חיי רווחה ב“איש תחת גפנו”. ביטוי זה נמצא גם בהימנון של ארצות הברית.

המשפחה הובסה, אך לא נואשה, והיא רודפת אחר הזייה חדשה, שתנחיל לה – כפי שאנו רשאים לנחש על סמך העבר – תבוסה נוספת.

משפחת ג’וד הכוללת 12 נפש מתנוונת בדרך הארוכה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוסרית. המכות וההשפלות שירדו עליה, תחילה באוקלאהומה ואחרי כן בקליפורניה, אינן דבר שבמקרה אלא הכרח חברתי־כלכלי הנובע ממצבה.

אחר כתיבת ספר זה חלה תמורה בנפשו של סטיינבק. הוא פרש מן הנושאים הפוליטיים־האקטואליים. המלחמה העולמית השניה זעזעה את אמונתו באדם. הוא הגיע לידי המסקנה הפסימית, שאין האדם מסוגל להשפיע על ההתפתחות ההיסטורית. אין להימנע ממלחמות, שכן צמודות הן אורגנית לאופיו של איש ההמון.

אין לתקן את העולם, לכל היותר יש לסבלו. העולם הוא כפי שהוא, ואין הדבר טראגי, אלא מעציב לכל היותר.

ב־1952 פירסם סטיינבק רומאן גדול בשם “קדמת עדן”, החדור גם הוא פסימיות עמוקה. הוא מגולל לפנינו תולדות שלושה דורות באמריקה. ראש המשפחה עוד השתתף במלחמת האזרחים, ולפנינו תולדות אמריקה במשך חמישים שנה במסגרת משפחה אחת. בספר ניתן לפנינו המאבק הנצחי בין הטוב והרע, גלגול חדש של המאבק בין קין ובין הבל.

הרומאן הוא מעין פאנוראמה רחבה של חיי אמריקה. הרוח בספר זה אופטימית יותר – האדם שגורש מגן עדן איננו חסר־תקווה. הוא מסוגל להתגבר על הרע, על השטנים שבנשמתו, מאחר שרצונו חופשי ובידו האחריות והברירה.

סטיינבק הוא הסופר האמריקני הששי שזכה בפרס. קדמו לו סינקליר לואיס (1930), יוג’ין או’ניל (1936), פרל באק ((1938), ויליאם פולקנר (1949) וארנסט המינגוויי (1954).

סטיינבק, שפניו פני שודד ים מתקופת המלכה אליזבט, הוא אחד הסופרים הענוותנים ביותר. הוא ערך מסיבת עתונאים אחר שקיבל את הפרס, אולם העתונאים לא שבעו נחת מן התשובות הקצרות והמקוטעות, שניתנו בקול חלש ורפה בחדר הקטן של הוצאת הספרים “ויקינג פרס”. הנה דוגמאות אחדות:

– מה היתה תגובתך, כשנודע לך שקיבלת את הפרס?

– לא האמנתי.

– ומה עשית לאחר מכן?

– שתיתי כוס קפה נוספת.

– אשתך אמרה, שהיית נרגש ומאושר.

– ייתכן שהייתי נרגש. כלום לא היית מתרגש גם אתה במקרה דומה?

– איזה ספר מספריך חביב עליך במיוחד?

– זה שאני כותבו עכשיו.

– מה אתה כותב?

– אם אספר לכם, לא אסיימנו לעולם.

– המעוניינים סופרי דורנו בצדק חברתי?

– איני יודע. אם אינם מעוניינים, מן הדין שיתעניינו.

– היש לך עצות לסופרים צעירים?

– לא.

– כיצד אתה כותב?

– בעפרון!..

– מתי?

– שש פעמים בשבוע ולפעמים שבע.

– מהו תפקידו העיקרי של המספר?

– לבקר. ביקורת היא עניינו של הסופר, ולבקר פירושו להתנגד. רשותו של המחבר להתנגד למבקרים, ביחוד בהיותו משוכנע, שלא קראו כלל את הספר, שעליו מתחו ביקרתם.

– מי הם הסופרים האהובים עליך?

– הם מתו זה לא כבר – פולקנר והמינגוויי.

השקפתו של סטיינבק על אמריקה נוסחה בקצרה במכתב ששיגר אל עדלי סטיבנסון שהוצג פעמיים כמועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם הדימוקראטים. סטיינבק שהה זמן ממושך באנגליה, ועם שובו לאמריקה שיגר את המכתב הבא לסטיבנסון:

"עדלי היקר,

הנה חזרתי מאנגליה. שבתי לקרוא את העתונים – ואיני יודע אם נהגתי בחכמה בשובי הנה. הנה התרשמויותי הראשונות: ראשית, מעין גאז מורט עצבים של אי־מוסריות חודר ומפעפע בכל. מוצאו בחדר־הילדים וסופו במשרדים הגבוהים ביותר, כציבוריים וכממשלתיים. ושנית, אותו חוסר־מנוחה עצבני, אותו רעב וצמאון וכיסופים לדבר, שאינו מחוור כל צרכו – אולי למוסריות.

אף מצאתי כאן אותה אלימות ואותה אכזריות ואותה צביעות – כל אותן תופעות, האופייניות לאומה משופעת בנכסים; ואותו מזג קודר ומשמים, המצוי באנשים נפחדים.

המכיר אתה, עדלי, את שתי הדרכים לחוג בהן את חג המולד? הדרך האחת – בית דל ויודע מחסור, שהמתנה הניתנת בו מסמלת לא אהבה בלבד, כי אם גם רוח של הקרבה. החבילה היחידה נפתחת בתהייה, בדחילו ורחימו.

באחת מחגיגות המולד נתתי לבני הצעיר, האוהב בעלי־חיים, תוכי גמד, בעל פנים דמויי אפרסק. הוא הסיר את הנייר, נרתע מעט, התבונן ארוכות בציפור הקטנה ולבסוף אמר בלחש: “מי היה מעלה על דעתו, כי יהיה לי תוכי בעל פני אפרסק?”

ויש גם דרך אחרת לחוג את חג המולד: שפע של מתנות מגובבות זו על גבי זו – מעין שוחד של הורים נגועי ריגשות אשמה על שאין להם דבר אחר להעניקו לילדיהם. העטיפות נקרעות בקדחתנות, והמתנות מושלכות לכל עבר וסופו של הילד לשאול: “זה הכל?”

דומני, שאמריקה בימינו נוהגת בדרך השניה של חגיגת המולד. מעודף קניינים, רובצים הם על הספות ומוציאים זמנם וכספם על חיפוש הנשמה.

יצורים מוזרים אנחנו. יכולים אנו לעמוד בפני כל דבר, שהעניקו לנו אלוהים והטבע – להוציא את השפע ואת השובע… אילו ביקשתי להמיט שואה על אומה זו או אחרת, הייתי משפיע עליה מכל טוב עד שהיתה קורסת על ברכיה, תאוותנית, מרודה ואומללת.

אני נזכר בעוזרת ביתנו בסומרסט: במו ידיה עשתה דובון לנכדנו. ממגבת משומשת הכינה אותו – והוא נפלא. והיא אמרה: “לעתים, כשיש לי קצת עור של שפן, הדובונים יוצאים נחמדים יותר”.

הנה – זוהי מתנה. ואותו דובון, שהוא ללא ספק ממין זכר, עתיד להיקרא – לתמיד – בשם “מיז היקס”. מיז – ולא מיס.

לפני עזבי את הכפר ברוטון, הלכתי להיפרד מעל הקצין האריס – אותו שוטר בודד ויחיד, שפיקח על החוק בחמישה כפרים, בלתי מזויין ורכוב על אופניים. כל העת נהג בנו באדיבות יתרה – והבאתי לו בקבוק ויסקי. אך הרגשתי צורך לומר לו: “זוהי מעין תרומה לשמחת חג המולד, אל תראה זאת כשוחד – אינני רוצה דבר, ואני עוזב את המקום”. הוא הסמיק ואמר: “תודה לך, אדוני, אך לא היה בכך כל צורך”. ואני השיבותי: “אילו היה צורך, לא הייתי מביא לך את הבקבוק”.

הנה, עדלי, יותר מכל מדאיגה אותי מוסריותה הירודה של ארצי. אינני סבור, כי ארצי תוכל להוסיף ולהתקיים על בסיס זה, ואם לא תתחולל על ראשינו מעין שואה איומה, אבודים אנו. ואולם אנו, במו ידינו, ממיטים שואה זו על ראשינו. את אשר הדברנו בטבע, אין אנו מצליחים להדביר בתוך עצמנו.

מישהו חייב לשוב ולעיין באורח חיינו ולבדוק אותו ויש לעשות זאת במהרה. אין אנו יכולים לקוות לכך, כי ילדינו יגדלו לאנשים טובים וישרים, כל עוד מציעות המדינה והממשלה והחברות – כולן כאחת – תגמול גדול יותר לאחיזת־עיניים ולתרמית מאשר ליושר ולכנות.

ייתכן, ששוב אין לעשות דבר בעניין זה, אך עדיין אני אווילי ותמים עד כדי כך שרוצה אני לנסות ולתקן. ואתה?

שלך ג’ון

(1963 – יוון)

נולד ב־29 בפברואר 1900 באיזמיר, בתורכיה.

משורר ודיפלומאט יווני. אביו היה עורך דין, אשר כיהן גם כפרופיסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת אתונה. שמו המלא – ספריאדס. הוריו השתקעו ביוון ב־1914. אחר סיום לימודיו התיכוניים באתונה יצא לפאריס ללמוד משפטים. ב־1925 חזר לאתונה ונכנס לשירות הדיפלומאטי של ארצו. בהיותו שגריר באנגליה תרגם ליוונית מיצירות המשורר האנגלי ט.ס. אליוט, אף הוא חתן פרס נובל. אחרי כן כיהן שנתיים כשגריר בקוריצה, באלבניה. ב־1938 שב ליוון ונתמנה למנהל שירותי עתונות במשרד החוץ. בינתיים המשיך בפרסום שיריו. עם כיבוש יוון ע"י הגרמנים בימי המלחמה העולמית השניה יצא לערוך גלות עם כל שרי ממשלת יוון – ושהה בכרתים, בדרום אפריקה, במצרים, בארץ־ישראל ובאיטליה. ב־1944 חזר לשירות הדיפלומאטי ומילא תפקידים שונים בתורכיה ובלבנון, בירדן ובעיראק.

פרס נובל הוענק לו על “כתביו הליריים הבולטים, השואבים השראתם מאהבה עמוקה לעולם התרבות ההלני”. הוא הסופר היווני הראשון שזכה בפרס.

ספר שיריו הראשון של ספריס יצא לאור באתונה ב־1931 בשם “נקודת־מפנה” ונתקבל בברכה ע"י המשורר הישיש קוסטס פאַלאַמס. הוא ציין בשמחה, שהמשורר הצעיר כותב בסגנון מודרני. ספריס פנה עורף לסגנונו זה שהיה מסורתי בעיניו ולא החשיב ביותר את ספר שיריו הראשון. ב־1935 יצא לאור ספר שיריו בשם “מיתהיסטורימה” והשם מרמז על מיזוג מיתוס והיסטוריה. כוונתו היתה להעלות את מכמני העבר ולהופכם להווה, מעין פגישה בין המתים ובין החיים, כמתואר בין אודיסיאוס לבין השדים על חופי האוקינוס. ספריס פירסם קובץ מסות ב־1944 וב־1950 יצאו לאור שיריו המקובצים. ספר מבחר שיריו ראה אור בתרגום אנגלי ב־1948 וב־1960. בזמן האחרון פירסם שלושה כרכי שירה בשם “יומן המסע”, הנחשבים לשיא יצירתו.

הנרי מילר, הסופר האמריקאי הנודע, כותב באחד מספריו על ספריס: "הוא האדם שתפס את רוח הנצחיות, הנושבת ביוון, והטביע אותה בשיריו. יצירתו ידועה לי רק מתוך תרגום, אך לולא קראתי את שיריו בכלל, הייתי אומר, כי הוא האיש שנועד להבעיר את הלפיד. הוא אסייתי יותר מכל יווני אחר שהכרתי. הוא מתון, עדין נפש, מלא חיוּת ומסוגל לגילויים מפתיעים של כוח ושמחת חיים. הוא המתווך והמפשר בין אסכולות מנוגדות של מחשבה ואורחות חיים.

"הוא שואל שאלות ללא ספור בסגנון רב־לשוני. הוא מתעניין בכל צורות הביטוי התרבותי וחותר לפשט ולהטמיע את כל המקורי שבכל התקופות. הוא נלהב לארצו, לעמו, אך לא באופן שוביניסטי עיוור, אלא כתוצאה מתגליות שקדניות ומסיורים ממושכים מחוץ לארצו.

"זכורני, פעם הלכתי עמו לראות חלקת אדמה, שעליה רצה להקים לעצמו מעון־קיץ. לא היה שם דבר יוצא מגדר הרגיל, חלקה ככל החלקות. היא אף היתה שוממה ומוזנחת כלשהו. או מוטב שנאמר, כי נראתה כך במבט ראשון.

"לא היה לי אפילו סיפק לגבש לעצמי את הרושם הרפרפני הראשון. ספריס השתנה ממש לנגד עיני. הוא הוליכני סביב החלקה כדג מחושמל, המשוטט על פני עשבים, פרחים, ארצות, אבנים, טיט, מדרונות, נקיקים וכדומה.

“כל דבר שנתן עינו בו היה יווני. ספריס עשוי היה להסתכל בבליטת קרקע ולקרוא מתוכה את ההיסטוריה של המדיים, הפרסים, הדורים, המינוֹאים, האטלנטידים. הוא יכול היה גם לקרוא מתוכה שברירי שיר, שחיברו אחר כך, בדרך הביתה, כשהיה מטרידני בשאלות על העולם החדש”.

שורש הרגש הפטריוטי העז של ספריס נעוץ, כנראה, בעובדה, שככל היוונים שנולדו באיזמיר, נהפך לפליט אחר המסע הצבאי היווני באסיה הקטנה, ב־1921. עם מיליון מבני עמו עזב את ארץ מולדתו, כדי להשתקע ביוון. הוא כותב, שהניתוק מארץ מולדתו פגע בגאוותו הלאומית וביקש קשרים, שיזכירו לו את מולדתו האבודה. היתה לו ההרגשה שבגדו בו, שהפסיד את הכל, וכי עליו לשוב ולבנות את עולמו החיצוני והפנימי.

זהו אחד הצדדים של המשורר. יש לו גם פנים אחרות – פני קוסמופוליט אמיתי. הרי הוא דיפלומאט. הוא שירת את ארצו בשליחויות עדינות ביותר, ביחוד בלונדון בשנים 1957–1960, כשיחסי אנגליה–יוון נפגעו בצורה חמורה בשל שאלת קפריסין. בתפקידו כדיפלומאט ובשליחותו כמשורר הפגין ספריס תמיד רגשות, שהטילו את צילם על חייו. ביוון האשימוהו, שסייע בתקופת שירותו בלונדון לפתרון בעיית קפריסין בדרך פשרה. האי נעשה אמנם מדינה עצמאית, אך לא סופח לארץ־האם, יוון, כפי שרצו היוונים ו־400 אלף מבני עמם, המהווים את רוב אוכלוסיית האי. האיש, שחזה מבשרו את אסון אזמיר, לא יכול היה אלא לייעץ לממשלתו, שתימנע מצעדים קיצוניים, העלולים להפוך אנשים רבים לפליטים ולגרום להם סבל רב.

הקשר ההדוק שבין יחודיות ארצו ובין המרחביות הבינלאומית מטביע את חותמו על יצירתו של ספריס, שהיא יצירה שירית בעיקר. השירה המודרנית השפיעה השפעה עמוקה על מי שנתפרסם כמחדש נועז של שירת יוון, תוך כדי שחרור מחרצובות המסורת. הוא שר בסגנון עצור, פשוט לכאורה, אך למעשה שופע סמלים, רזים ורמזים. ניגוניות מקסימה ופיכחות מהורהרת מציינות שירה זו, העומדת בסימן של נדידה וכיסופים, כשממעמקיהם מהדהד קולו של החוקר והתוהה. מי שנתנסה באלימות ורדיפות, וטעם טעמן של בריחות, נעשה גם לדוברם של הפליטים והנרדפים. אך בשירתו, כמו בכל שירה אמיתית נהפך הזמני והארעי לנצחי. בשיריו צף ועולה דימוי הפסל, כסמל לנצחי, שהתחפש ונתגלה כדמות חולפת וששבריו מבשרים עד היום הזה את השלמות בכוח. וכמו שברי הפסלים גם שברי האדם: “מה קשה לאגור (את אלפי הרסיסים) של כל אדם ואדם”. שלוחות מיתולוגיה וחוויות אישיות מעלות חזון שירי של ממלכה עתיקה, מוקפת גלי ים סוערים, חזון יוון ותולדותיה זה 3000 שנה, הרפתקות וכיבושים הירואיים, גיבוש תרבות יחודית, וטראגיות גורלית.

יצירתו של ספריס מעוגנת כולה במציאות היוונית, בתרבותה של יוון. במובן מסוים הוא יכול להיחשב לנינו של הומרוס, כי הוא מרבה לשיר על הים, על הנדודים, על מלחמות. אך ספריס כתב את האודיסיאה שלו בכלים מודרניים. הוא הושפע ממיטב השירה המודרנית האירופית: מוואלרי, לאפורג, הסימבוליסטים, אליוט. הוא סיגל לעצמו את החרוז החפשי על כל צורותיו.

ספריס אמר באחד הימים לסופר האמריקאי, רקס וארנר, שלוּ נתבקש למצוא מוטו לשירתו היה משיב: “כוחי – בעוניי”. כוונתו היתה שהוא מחשיב ביותר את סוד הצמצום ולא ישתמש לעולם בשתי מלים במקום, בו יוכל להשתמש במלה אחת. אימרה אופיינית אחרת נשמעה מפיו, כשנשאל מה יעשה אחר קבלת הפרס: “אני סבור כאלפרד דה וינ’די, כי יצירתו של משורר נתונה תמיד בסכנה משום שאינו מעז לדבר על מה שהוא חושב ורוצה לכתוב”.

• תמר הראובני
• שולמית רפאלי
• צחה וקנין-כרמל
• שירה נחמני
• אביבה רוסט
• שלי אוקמן
• חיה זהבי
• שמעון קובו
• עמינדב ברזילי