(1901 – צרפת)

נולד בפאריס ב־16 במארס 1839 –

מת בשאטנה בקרבת פאריס, ב־7 בספטמבר 1907.

תחילה התכונן לקאריירה טכנית, אולם אחרי כן ויתר עליה ועסק בלימודי פילוסופיה ומשפטים. הוא זכה להכרה בגיל צעיר הן מצד הקהל והן מצד מבקרים קפדניים והיה המשורר הראשון אשר לו הוענק פרס וויטה לשירה. בשנת 1881 נבחר לאקדמיה הצרפתית. הוענק לו אות לגיון הכבוד. כתביו, הן בשירה והן בפרוזה, מצטיינים ביפי הצורה ודיוקה. ספרו הראשון, “סטאנצות ופואמות”, הופיע בשנת 1865 וכעבור שנה פירסם של ספר של סוניטות. בזה אחר זה הופיעו ספרי שיריו: “הבדידויות” (1869), “הגורלות” (1872), “רשמי מלחמה” (1872), “מרד הפרחים” (1872) ו“הפריזמה” (1886). כתביו בפרוזה דנים בפילוסופיה של האמנות, כגון “הביטוי באמנויות היפות” (1890), “הרהורים על אמנות החרוז” (1892). הוא הקדיש ספר לתורת הוגה הדעות והמתימטיקאי הגדול בליז פאסקאל, בשם “הדת האמיתית לפי פאסקאל” (1905). הוא פירסם גם ספרים הדנים בבעיות הדת והפילוסופיה כגון: “מה אני יודע?, מבחן המצפון” (1986). בשנת 1901 פירסם פרודהום את “צוואתי בשירה”. כל כתביו הופיעו בשמונה כרכים בין 1883 ל־1909.

פרס נובל הראשון לספרות הוענק לפרודהום “לאות הכרה על הצטיינותו כסופר, בעיקר בשטח השירה, המצטיינת על ידי אידיאליזם נעלה, שלימות אמנותית וצירוף נדיר של נשמה וכשרון גאוני”.

כשניגשה האקדמיה השוודית להענקת פרס נובל לספרות בשנה הראשונה של המאה העשרים נטושה היתה מחלוקת קשה סביב הענין. לשווא נחפש שמות מפורסמים ביותר כטולסטוי, כאיבסן, כסטרינדברג, כהארדי בין מקבלי הפרס. סופרים מפורסמים אלה לא זכו בו. כנגשו להענקת הפרס בפעם הראשונה הופיע שמו של אמיל זולה, שהוצע על ידי החימאי הצרפתי הנודע פייר ברתולט. ראוי היה זולה מבחינות רבות לקבלת הפרס, שכן הצטיינה יצירתו באותה נטייה אידיאליסטית שהיא אחד התנאים לכך. ובכל זאת לא קיבל את הפרס בגלל הנאטוראליזם האכזרי האופייני ליצירתו. סיבה שניה למניעת הפרס היתה שאלפרד נובל עצמו לא חיבב את יצירותיו של הסופר הצרפתי הדגול. כך נפלה הבחירה על סולי פרודהום, אותו חולם שהיה גם הוגה דעות, שיצירותיו הפיוטיות ביטאו את ההתנגשות בין הרגש ובין ההגיון וניתחו את בעיותיו של הקיום האנושי. יצירתו התאימה בכמה וכמה מובנים לדרישות שהוצגו על ידי אבי הפרס. עם זאת נתעוררו ספיקות, אם אמנם ראוי הוא לכבוד הגדול, להיות חתן ראשון של הפרס.

שמו מלידה היה רנה פרנסואה ארמאנד, ו“סולי פרודהום” איננו אלא שם בדוי, פסבדונים ספרותי. הוא עצמו מספר באחד ממכתביו לגאסטון פאריס, כי אחר מות אביו והוא עדיין ילד, החלה אמו לקרוא לו בשם אביו. כך דבר בו השם סולי. ברבות הימים הסכין לשם זה והחל לפרסיו שיריו בו. כשהיה בן שמונה הוכנס למוסד חינוכי, והיה תלמיד שקט וחרוץ שהתבונן סביבו בעין חדה. הוא התכונן לקאריירה טכנית והתעניין במדעי הטבע. משחלה במפתיע במחלת עינים חריפה, נאלץ להפסיק לימודיו. משפחתו הפצירה בו שיקבל משרת פקידות זעירה בבית חרושת קרוזה. רק לאחר זמן סיים את לימודיו בשטח המשפטים בפאריס והמשיך לעבוד במשרדו של עורך דין. בימים ההם החל לפרסם את שיריו הראשונים. הוא הוצג בפני המשורר הנודע לקונט דה ליל, שהיה מנהיג ה“פארנאס”, שרגיל היה לרכז סביבו במוצאי שבתות את הסופרים ואת המשוררים. לא עבר זמן רב עד שגילו את כשרונו הנדיר, והמבקר המפורסם סנט באֶו פירסם עליו מאמר מלא תשבחות. כשהתחילו לצרפו לסופרי ה“פארנאס”, מיחה על כך, הואיל ומשוררי אותה הכת גרסו אמנות לשמה ותיארו בעיקר את העולם החיצוני, תקופות היסטוריות עתיקות, נופים מוזרים, עמים וחיות בשיריהם באדישות גמורה. ואילו פרודהום היפנה את תשומת לבו לחייו הפנימיים. אין הוא משפיע בצורתה החיצונית הנהדרת של שירתו אלא בעיקר ברגישותו ובתגובותיו העדינות. אין הוא אדיש כלפי העתיד ולוחם בעד היופי ובעד האמת ומנסה לשפר את גורל האנושות. אחת הבעיות שהעסיקה אותו ביותר היא המלחמה בין הרגש ובין ההגיון. הוא חש את מחלת המאה, את חולשת המחשבה, והוא מבטא את הדבר בשיריו הקרירים, העדינים והמופשטים.

בשנת 1870, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה ובין צרפת, מתנדב הוא לשירות, אולם הוא חלה וחוזר מן החזית כשהוא משותק ברוב חלקי גופו. שנים רבות עברו עד שחזר לאיתנו. בשנת 1872 הופיעו שירו הגדול “גורלות”. בשנת 1878 פורסם “זנית”, בו הוא מביע הערצתו לשני אנשים שקיפחו חייהם בספינת אויר. ב־1879 הופיעה “אמת” וב־1888 “אושר”. שני השירים הגדולים האחרונים מבטאים את השקפת עולמו בצורה לירית. שאיפתו היא שהשירה תהיה מזוקקת ושיטתית כפרוזה, ושבכל זאת לא תהיה פרוזה. ידו של ההגיון על העליונה. שירתו מדעית, מופשטת, מנתחת, פרי אופייני של המאה התשע עשרה. כשם שזולה התכונן לחבר רומאן “מדעי” במחזור רוז’ון מאקאר, כך חלם סולי פרודהום על שירה “מדעית”. לא לשווה תירגם את שירי לוקרץ בעודו בנעוריו. הוא רצה לבטא את האין סוף הן בגודל נושאיו, הן בתוכן הנאצל והמוסרי. הוא חיבר שני ספרי על האמנות, בהם הוא מדגיש, שאין השירה יכולה להיות לדעתו לא מוסיקאלית ולא ציורית. הדור הבא אחריו דרש דווקא מן המשורר דמיון, צבע ומוסיקה. האידיאל שלו הוא יפי הקו, הממדים התואמים של המיבנה וטוהר הרעיונות המזוקקים. אפשר לראות בו את הקוטב הנגדי של ואֶרלן, היינו של האסכולה הסימבוליסטית.

פרודהום הגדיר את ה“אני מאמין” שלו במילים אלה: “לא ייתכן, שהמטרה היחידה של השירה תהיה גרימת תענוג לאזנינו. מטרתה העיקרית של אמנות זו היא לשעשע את האוזן באמצעות הלשון ככל שאפשר בצלילים אופייניים השונים תכלית שינוי מן הפרוזה. חוקיה העיקריים של השירה צריכים להיות חוקי הטבע. קצב מסויים צריך לנסות להפוך את הביטוי למוסיקאלי ולהפכו למה שנקרא בפינו זמרה. השראתו האמיתית של הפיוט נדירה ומיוחדת במינה. תמצית השירה וזכות קיומה נעוצות בחלומות האדם, שבעזרתם הוא חותר אל המטרה. תפקיד השירה לעורר את הגעגועים ולדרבנם באמצעות הביטוי היוצר אמנות מתוך השירה. המלה המוסיקאלית תומכת ברעיון שעה שהוא משתדל להתרומם על כנפי הקצב והוא שולל את הצליל המוסיקאלי שלא נועד להזדהות עם השירה”.

כשנודע שפרס נובל הראשון לספרות הוענק לפרודוהום התקוממה דעת הקהל העולמית על העלבון שנגרם לטולסטוי. ארבעים ושנים סופרים ואמנים שוודיים אף שיגרו מחאה. חלוקה זו של הפרס הטילה צל, אשר לא נמחה בחמישים השנים שעברו מאז. הסיבה העיקרית למניעת הפרס מטולסטוי היא שמועמדותו לא הוגשה כלל, והוועדה לא נהגה להוסיף שמות משלה. ייתכן כי החלטה ביורוקרטית היא זו, אולם הועדה התכוונה להבטיח בכך אובייקטיביות מוחלטת לגבי המועמדים. מועמדו של סולי פרודהום הוצעה על ידי רבים מחשובי חבריה של האקדמיה הצרפתית. האקדמיה השוודית יכלה, כמובן, לתקן את המעוות ולהעניק לטולסטוי את הפרס לאחר מכן, כשמועמדותו הוגשה כראוי, אולם דו“ח הוועדה שנוסח בשנת 1902 העריך בצורה נכונה את יתרונותיו וחסרונותיו של הסופר. לא היה כל ספק, שמחבר “מלחמה ושלום” ו”אנה קארנינה" ראוי לפרס, אולם אחדים מחברי האקדמיה השוודית ובראשם המזכיר ווירסן לא ראו בעין יפה את גינוי הציביליזציה, את התמיכה בחיים הפרימיטיביים, את שלילת זכותה של הממשלה לחקיקת חוק נגד פושעים, דברים שטולסטוי תמך בהם. כך העדיפה האקדמיה את המשורר הצרפתי הנשכח כיום על היוצר הרוסי הגדול, שביסס את עמדתו האיתנה בחמשים השנים שלאחר מותו.