(1963 – יוון)

נולד ב־29 בפברואר 1900 באיזמיר, בתורכיה.

משורר ודיפלומאט יווני. אביו היה עורך דין, אשר כיהן גם כפרופיסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת אתונה. שמו המלא – ספריאדס. הוריו השתקעו ביוון ב־1914. אחר סיום לימודיו התיכוניים באתונה יצא לפאריס ללמוד משפטים. ב־1925 חזר לאתונה ונכנס לשירות הדיפלומאטי של ארצו. בהיותו שגריר באנגליה תרגם ליוונית מיצירות המשורר האנגלי ט.ס. אליוט, אף הוא חתן פרס נובל. אחרי כן כיהן שנתיים כשגריר בקוריצה, באלבניה. ב־1938 שב ליוון ונתמנה למנהל שירותי עתונות במשרד החוץ. בינתיים המשיך בפרסום שיריו. עם כיבוש יוון ע"י הגרמנים בימי המלחמה העולמית השניה יצא לערוך גלות עם כל שרי ממשלת יוון – ושהה בכרתים, בדרום אפריקה, במצרים, בארץ־ישראל ובאיטליה. ב־1944 חזר לשירות הדיפלומאטי ומילא תפקידים שונים בתורכיה ובלבנון, בירדן ובעיראק.

פרס נובל הוענק לו על “כתביו הליריים הבולטים, השואבים השראתם מאהבה עמוקה לעולם התרבות ההלני”. הוא הסופר היווני הראשון שזכה בפרס.

ספר שיריו הראשון של ספריס יצא לאור באתונה ב־1931 בשם “נקודת־מפנה” ונתקבל בברכה ע"י המשורר הישיש קוסטס פאַלאַמס. הוא ציין בשמחה, שהמשורר הצעיר כותב בסגנון מודרני. ספריס פנה עורף לסגנונו זה שהיה מסורתי בעיניו ולא החשיב ביותר את ספר שיריו הראשון. ב־1935 יצא לאור ספר שיריו בשם “מיתהיסטורימה” והשם מרמז על מיזוג מיתוס והיסטוריה. כוונתו היתה להעלות את מכמני העבר ולהופכם להווה, מעין פגישה בין המתים ובין החיים, כמתואר בין אודיסיאוס לבין השדים על חופי האוקינוס. ספריס פירסם קובץ מסות ב־1944 וב־1950 יצאו לאור שיריו המקובצים. ספר מבחר שיריו ראה אור בתרגום אנגלי ב־1948 וב־1960. בזמן האחרון פירסם שלושה כרכי שירה בשם “יומן המסע”, הנחשבים לשיא יצירתו.

הנרי מילר, הסופר האמריקאי הנודע, כותב באחד מספריו על ספריס: "הוא האדם שתפס את רוח הנצחיות, הנושבת ביוון, והטביע אותה בשיריו. יצירתו ידועה לי רק מתוך תרגום, אך לולא קראתי את שיריו בכלל, הייתי אומר, כי הוא האיש שנועד להבעיר את הלפיד. הוא אסייתי יותר מכל יווני אחר שהכרתי. הוא מתון, עדין נפש, מלא חיוּת ומסוגל לגילויים מפתיעים של כוח ושמחת חיים. הוא המתווך והמפשר בין אסכולות מנוגדות של מחשבה ואורחות חיים.

"הוא שואל שאלות ללא ספור בסגנון רב־לשוני. הוא מתעניין בכל צורות הביטוי התרבותי וחותר לפשט ולהטמיע את כל המקורי שבכל התקופות. הוא נלהב לארצו, לעמו, אך לא באופן שוביניסטי עיוור, אלא כתוצאה מתגליות שקדניות ומסיורים ממושכים מחוץ לארצו.

"זכורני, פעם הלכתי עמו לראות חלקת אדמה, שעליה רצה להקים לעצמו מעון־קיץ. לא היה שם דבר יוצא מגדר הרגיל, חלקה ככל החלקות. היא אף היתה שוממה ומוזנחת כלשהו. או מוטב שנאמר, כי נראתה כך במבט ראשון.

"לא היה לי אפילו סיפק לגבש לעצמי את הרושם הרפרפני הראשון. ספריס השתנה ממש לנגד עיני. הוא הוליכני סביב החלקה כדג מחושמל, המשוטט על פני עשבים, פרחים, ארצות, אבנים, טיט, מדרונות, נקיקים וכדומה.

“כל דבר שנתן עינו בו היה יווני. ספריס עשוי היה להסתכל בבליטת קרקע ולקרוא מתוכה את ההיסטוריה של המדיים, הפרסים, הדורים, המינוֹאים, האטלנטידים. הוא יכול היה גם לקרוא מתוכה שברירי שיר, שחיברו אחר כך, בדרך הביתה, כשהיה מטרידני בשאלות על העולם החדש”.

שורש הרגש הפטריוטי העז של ספריס נעוץ, כנראה, בעובדה, שככל היוונים שנולדו באיזמיר, נהפך לפליט אחר המסע הצבאי היווני באסיה הקטנה, ב־1921. עם מיליון מבני עמו עזב את ארץ מולדתו, כדי להשתקע ביוון. הוא כותב, שהניתוק מארץ מולדתו פגע בגאוותו הלאומית וביקש קשרים, שיזכירו לו את מולדתו האבודה. היתה לו ההרגשה שבגדו בו, שהפסיד את הכל, וכי עליו לשוב ולבנות את עולמו החיצוני והפנימי.

זהו אחד הצדדים של המשורר. יש לו גם פנים אחרות – פני קוסמופוליט אמיתי. הרי הוא דיפלומאט. הוא שירת את ארצו בשליחויות עדינות ביותר, ביחוד בלונדון בשנים 1957–1960, כשיחסי אנגליה–יוון נפגעו בצורה חמורה בשל שאלת קפריסין. בתפקידו כדיפלומאט ובשליחותו כמשורר הפגין ספריס תמיד רגשות, שהטילו את צילם על חייו. ביוון האשימוהו, שסייע בתקופת שירותו בלונדון לפתרון בעיית קפריסין בדרך פשרה. האי נעשה אמנם מדינה עצמאית, אך לא סופח לארץ־האם, יוון, כפי שרצו היוונים ו־400 אלף מבני עמם, המהווים את רוב אוכלוסיית האי. האיש, שחזה מבשרו את אסון אזמיר, לא יכול היה אלא לייעץ לממשלתו, שתימנע מצעדים קיצוניים, העלולים להפוך אנשים רבים לפליטים ולגרום להם סבל רב.

הקשר ההדוק שבין יחודיות ארצו ובין המרחביות הבינלאומית מטביע את חותמו על יצירתו של ספריס, שהיא יצירה שירית בעיקר. השירה המודרנית השפיעה השפעה עמוקה על מי שנתפרסם כמחדש נועז של שירת יוון, תוך כדי שחרור מחרצובות המסורת. הוא שר בסגנון עצור, פשוט לכאורה, אך למעשה שופע סמלים, רזים ורמזים. ניגוניות מקסימה ופיכחות מהורהרת מציינות שירה זו, העומדת בסימן של נדידה וכיסופים, כשממעמקיהם מהדהד קולו של החוקר והתוהה. מי שנתנסה באלימות ורדיפות, וטעם טעמן של בריחות, נעשה גם לדוברם של הפליטים והנרדפים. אך בשירתו, כמו בכל שירה אמיתית נהפך הזמני והארעי לנצחי. בשיריו צף ועולה דימוי הפסל, כסמל לנצחי, שהתחפש ונתגלה כדמות חולפת וששבריו מבשרים עד היום הזה את השלמות בכוח. וכמו שברי הפסלים גם שברי האדם: “מה קשה לאגור (את אלפי הרסיסים) של כל אדם ואדם”. שלוחות מיתולוגיה וחוויות אישיות מעלות חזון שירי של ממלכה עתיקה, מוקפת גלי ים סוערים, חזון יוון ותולדותיה זה 3000 שנה, הרפתקות וכיבושים הירואיים, גיבוש תרבות יחודית, וטראגיות גורלית.

יצירתו של ספריס מעוגנת כולה במציאות היוונית, בתרבותה של יוון. במובן מסוים הוא יכול להיחשב לנינו של הומרוס, כי הוא מרבה לשיר על הים, על הנדודים, על מלחמות. אך ספריס כתב את האודיסיאה שלו בכלים מודרניים. הוא הושפע ממיטב השירה המודרנית האירופית: מוואלרי, לאפורג, הסימבוליסטים, אליוט. הוא סיגל לעצמו את החרוז החפשי על כל צורותיו.

ספריס אמר באחד הימים לסופר האמריקאי, רקס וארנר, שלוּ נתבקש למצוא מוטו לשירתו היה משיב: “כוחי – בעוניי”. כוונתו היתה שהוא מחשיב ביותר את סוד הצמצום ולא ישתמש לעולם בשתי מלים במקום, בו יוכל להשתמש במלה אחת. אימרה אופיינית אחרת נשמעה מפיו, כשנשאל מה יעשה אחר קבלת הפרס: “אני סבור כאלפרד דה וינ’די, כי יצירתו של משורר נתונה תמיד בסכנה משום שאינו מעז לדבר על מה שהוא חושב ורוצה לכתוב”.