(1962 – ארצות הברית)

נולד ב־27 בפברואר 1902 בעיר סאלינס

בחבל מונטיריי קוינטי שבקאליפורניה.

האב, ג’וֹן ארנסט אף הוא – היה פקיד באוצר; האם, אוליב האמילטון, – מורה בעמק סאלינס. היא תוארה ע“י בנה ב”קדמת עדן“. הנער צמא הדעת בלע ספרים רבים. נתחבבו עליו במיוחד “החטא ועונשו”, “מאדאם בובארי”, “גן עדן האבוד” ו־”שבתו של היליד“. אולם שני הספרים שהשפיעו עליו השפעה מכרעת, לפי עדותו ב־1957, היו “מות ארתור” לתומאס מאלורי והתנ”ך בתרגומו הקלאסי של נוסח סט. ג’יימס. שני הספרים האלה נתחבבו עליו כל כך עד שבהשפעתם החל להתעמק בשפה האנגלו־סכסית העתיקה, באנגליה של ימי הביניים. לדעת הסופר השפיע מחקר זה השפעה מכרעת על סגנונו. אך סטיינבק ה“פרימיטיבי” הוא סופר ספקן, שהרבה לקרוא ורכש לו השכלה מדעית במובן מסויים.

בבית הספר הצטיין לא רק בלמודיו אלא גם בענפי ספורט שונים, במיוחד בכדורסל ובאתלטיקה קלה. בגלל מצבו הכלכלי הדחוק היה עובד בחודשי הקיץ כפועל חקלאי שכיר במשקי הסביבה. בשנת 1920 נרשם לאוניברסיטת סטאנפורד, מבלי להתייחס ברצינות הדרושה ללימודיו. טיפוח כשרונו הספרותי העסיקו יותר מן הקאריירה האקדמאית. הוא פירסם שירים וסאטירות בבטאון המכללה וסיים קורסים לכתיבה הנפוצים מאד בארצות הברית. בשנת 1925 עבר לניו־יורק ועבד שם שנתיים ככתב בעתונות וכפועל בנין ב“מדיסון סקווייר גארדן”, שהוקם בימים ההם.

עם שובו לקאליפורניה עבד כמנהל אחוזה בהרי סיירה. תוך שני חורפים סיים סטיינבק את הרומאן הראשון שלו “גביע הזהב”. הוא כתב את הרומאן וחזר וכתבו שש פעמים, עד שיצא לאור ב־1929. הרומאן לא עורר תשומת־לב יתירה, אך הביא לו את הביסוס הכלכלי הדרוש לנישואיו ב־1930.

“נאות השמים” יצא לאור ב־1932 (תורגם לעברית ע"י עמי שמיר), ספרו “לאל בלתי נודע” – ב־1933. “טורטילה פלט”, שיצא לאור ב־1935, הוא הרומאן הראשון של סטיינבק שזכה להצלחה גדולה. הוא היה לרב־מכר והופיע חדשים אחדים בראש רשימת רבי־המכר. הוא הוכתר במדליית הזהב, שניתן לסופר מצטיין בקאליפורניה. הרומאן הומחז ואף הוסרט.

ב־1938 יצא לאור אוסף סיפורים בשם “העמק הגדול” (עברית: א. דלדו ומ. ליכטנשטיין). ד"ר אנדרס אוסטרלינג, מזכיר האקדמיה השוודית, אמר על ספר זה לרגל הענקת הפרס שהוא “מיוחד במינו”. הסיפורים המפורסמים ביותר באוסף, שגיבורם הראשי הוא הנער ז’ודי, יצאו לאור במהדורה נפרדת ב־1945 בשם ‘הפוני האדום’ (תורגמו לעברית ע"י רפאל אליעז). “בקרב המפוקפק” (1936), רומאן דרמאטי המתאר את השביתות בקאליפורניה, הופיע בשנות השלושים. אנדרה ז’יד, הסופר הצרפתי הנודע, חתן פרס נובל לספרות, אמר על רומאן זה, שהוא לדעתו התיאור הפסיכולוגי המעולה ביותר של הקומוניזם, שידוע לו.

שמו של סטיינבק הלך לפניו, אולם היצירה, שהוציאה לו מוניטין יותר מכל יצירותיו הקודמות, היתה “על עכברים ואנשים” (1937), הפאראבולה המפורסמת על חופש הרצון ועל ההכרח. הוא כתב תחילה מחזה על הנושא הזה, אחרי כן כתב רומאן, שזכה להצלחה גדולה. אחרי כן המחיז סטיינבק עצמו את הרומאן. המחזה הוצג ב“תיאטרון הקאמרי” ב־1951 בתרגומו של דן בן אמוץ ובבימויו של פיטר פריי. הבמאי העלה את המחזה שנית כעבור עשר שנים ע"י להקה שנשאה את שמו. גם בפעם השניה זכתה ההצגה להצלחה גדולה. בשנת 1937 זכה סטיינבק לפרס בעד המחזה מטעם חוג מבקרי התיאטרון “על טיפולו בנושא המושרש עמוק בחיי אמריקה… ועל סירובו להפוך את ניתוח הבעייה הטראגית של הבדידות למשהו זול או סנסציוני”.

סטיינבק הצטרף כבר אז לקבוצה של מהגרים, שעשתה דרכה לקאליפורניה, ופרי רשמיו ממסע זה “ענבי זעם” יצא לאור באפריל 1939. המבקר האמריקני פטר ליסקה מעיר, שרומאן זה מאז הופעתו לא נחשב כשייך לספרות היפה, כפרי דמיון, אלא כתיאור עובדתי, והעריכוהו יותר כמסמך מאשר כרומאן. אמריקה, שהחלימה בימים ההם מן המשבר הכלכלי הקשה, ראתה בתיאור הטראגי של הגירת משפחת ז’וד דרמאטיזציה של מנוסת מנושלים כפויה. לואיס קריננברגר, המבקר הספרותי של ה“ניישן”, כתב על רומאן זה: “שום רומן בן זמננו לא נכתב מתוך רגש אנושי כן ואמיתי יותר, ולדעתי אין עוד רומאן כמוהו העשוי לעורר בתוקף כזה את הרגש האנושי אל הזולת”. הרומאן הוכתר ב־1940 בפרס פוליצר והוסרט אחרי כן ע"י דאריל פ. זאנוק (הרומאַן תורגם לעברית ע"י יצחק שנהר־שנברג).

סטיינבק לא גילה ענין מיוחד בסערה סביב הרומאן שלו ונסע בחברת ידידו, הביולוג הימי אד ריקטס, לסיור מדעי במפרץ קאליפורניה. פרי מסע זה היה הספר “ים קורטז” (1941). עם כניסת אמריקה למלחמת העולם השניה הוזמן סטיינבק ע“י הגנרל ארנולד לסיור בבסיסי חיל האויר האמריקני וחיבר דו”ח על חייהם ועל אימוניהם של חיילים אלה בשם “הלאה הפצצות” (1942). ב־1943 נשלח סטיינבק מטעם ה“ניו־יורק הראלד טריביון” ככתב־חוץ לצפון־אפריקה ולחזית האיטלקית. תיאוריו נאספו בספר “היה היתה פעם מלחמה” (1958). ב־1942 יצא לאור ספרו “בלי ירח” (תורגם לעברית ע"י מ. בוגדן), תיאור כיבושה של ארץ סקאנדינבית ע"י מעצמה דיקטאטורית. הרומאן עורר ויכוח חריף בין מומחי הפסיכולוגיה של המלחמה וזכה להצלחה מיוחדת בקרב תנועות המחתרת באירופה. סטיינבק זכה לאות הצטיינות מאת מלך נורבגיה.

יצירותיו הראשונות של הסופר אחר המלחמה “הפנינה” (1947) עברית: י.לוּז, “האוטובוס” (1947) נמכר אמנם במיליון טפסים, כל אחד בכריכה רכה, אולם תרמו אך מעט לחיזוק מעמדו של הסופר. ב־1947 הוזמן סטיינבק לרוסיה כ“סופר הפרוליטארי החשוב ביותר” ועם שובו פירסם “מסע לרוסיה” (1948) בצירוף צילומי רוברט קאפה, הצלם האמריקני־היהודי הנודע. אחרי כן חיבר תסריטים לרומאנים שלו כגון: “הפנינה”, “הפוני האדום” או “ויוה זאפאטה”, סרט ביוגרפי על חיי המנהיג המכסיקני המהפכני אמיליאני זאפאטה (1952).

“קדמת עדן” שהופיע ב־1952 (עברית: ש. היימן) ו“חורף של מורת רוחנו” היו נסיונות רציניים של הסופר לשוב ולכבוש לו את העמדות שנשמטו מידיו. “קדמת עדן” התפתח לבירור מקיף של הנושא קין, – והכל על רקע החיים בעמק סאלינס. ב“החורף” החליף סטיינבק את הסביבה המקובלת בדרך כלל ברומנים שלו והתמסר לתיאור ההווי של ניו־אינגלאֶנד. גיבורו הראשי הוא ראש משפחה ותיקה ומיוחסת, הנוטש את המסורת האידיאליסטית של משפחתו מתוך חשש של חוסר בטחון. ד"ר אוסטרלינג, מזכיר האקדמיה השוודית, הדגיש, שרומאן זה עשה רושם רב על חברי האקדמיה. הוא הוסיף, שברומאן זה חזר וכבש סטיינבק את מקומו כדובר בלתי תלוי של האמת. ספרו של סטיינבק “מסעות עם צ’ארלי” (1962), המתאר את מסעו באמריקה עם כלבו הצרפתי, יצא לאור חדשים אחדים לפני שהוענק לו פרס נובל.

הפרס ניתן לו “על כתביו שהם ריאליסטיים ודמיוניים בעת ובעונה אחת וּמצטיינים בהומור סימפאטי ובתחושה חברתית”.

מהו המכנה המשותף ביצירות סטיינבק?

געגועים, פחות או יותר סמויים, על חיים פשוטים ובריחה מן העיר המכאנית והממוכנת אל הטבע. העסקים מנוונים את האדם, מדלדלים את כוחותיו הרוחניים. הכרח איפוא לחפש את הדרך לגן־עדן התמימות, אל היושר ואל הפשטות. את מקור צרותיה של החברה יש למצוא בזימונים הפסיכולוגיים, שטופחו ע"י הציביליזציה המודרנית.

ביצירתו הראשונה “גביע זהב” עדיין לא מצא סטיינבק את דרכו. זהו רומאן הרפתקאות, מעין ביוגראפיה פיקטיבית של הרפתקן אנגלי נודע, שחי במאה ה־17: סיר הנרי מורגאן, אדמיראל שודדי הים. זהו טיפוס השואף אל השלטון ומשיגו בכל מחיר. כעבור ארבע שנים פירסם סטיינבק את יצירתו השניה, השונה כל־כך מיצירתו הראשונה, עד כי קשה לתאר ששתיהן פרי עטו של אותו מחבר. הספר “לאל בלתי נודע” (1933) מתאר חקלאי המחפש את הדרך להתמזגות מלאה עם הטבע. הוא מעלה קרבנות לסלע מקודש ע"י האינדיאנים. כשבצורת הורסת את החקלאים מקריב הגיבור את עצמו על הסלע הקדוש ומפייס בדמו הנשפך את הטבע, שעמו הוא מתמזג סוף־סוף במותו.

סטיינבק טוען, שהציביליזציה מזוייפת, מלאכותית, מצמצמת את חופש הפרט. גישה זו אינה חדשה בספרות האמריקנית. אנו מוצאים אותה אצל הנרי דוד תורו, ידידו של אמרסון, פרוזאיקן חשוב ממחצית המאה הקודמת.

המשבר הכלכלי החמור, שפקד את אמריקה בשנות השלושים, הפנה את סטיינבק לנתיבים חדשים. הוא הצטרף אל הסופרים השמאליים והחל לתאר טיפוס חדש ביצירתו – את הפועל. בעיקר התענין בפועל החקלאי. החקלאות והקרקע מהווים גם את נושא יצירתו “קרב מפוקפק”, שהופיעה ב־1936.

בספר זה מדובר בקוטפים נודדים, פועלים זמניים במטעי פרי בקליפורניה. קרוב לוודאי שהסופר עצמו עבד בנעוריו בפרדסים הגדולים שבעמק סאלינס וכך ידע לתאר את הנושא ממקור חוויתו האישית.

בספר מסופר על שביתת פועלי קטיף מנוצלים ועל מאבק עקוב מדם המתנהל סביבה. סטיינבק מתייצב לימין המנוצלים ומזדהה לגבי המטרות הסופיות עם המנהיגים הקומוניסטיים. ואף על פי כן אין כאן יצירה של סופר קומוניסטי. הסופר מסתייג מנושאו, מן העלילה ומן הטיפוסים המתוארים על ידו.

היצירות הללו פירסמו את שמו של סטיינבק באמריקה בלבד. אך ב־1937 פירסם “רומאן זעיר”, שהוציא לו מוניטין בכל העולם. שמו: “עכברים ואנשים”.

שם הרומן לקוח משירו של רוברט ברנס, המשורר־האיכר הסקוטי. הוא עסק ב־1785 בחריש ופגע בלא משים במאורתו של עכבר־שדה. הוא הקדיש לחוויה זו שיר קצר ובו מקונן הוא על חוסר הבטחון הצפוי ל“עכברים ולאנשים”…

הנושא – אופיים החייתי של האדם ושל החברה. זוהי טראגדיה של פועלים חקלאיים מחוסרי־בית, שלעולם אינם משיגים את מטרתם. דומה, שהכושי קרוקס מבטא את הרעיון המרכזי של המחזה: “העיקר – להיות עם מישהו…”

לו חי גורקי באמריקה, היה בוודאי כותב מחזה על נושא כזה. זהו ה“בשפל” האמריקני. הגבור הראשי הוא לני, דמות שעוצבה בצורה בלתי נשכחת ע"י יוסף ידין בתיאטרון הקאמרי. – מעין גולם אמריקני. כוחותיו הגופניים הבלתי־רגילים עומדים ביחס הפוך לתפיסתו. ידידו ג’ורג' שומר עליו מפני תקלות, אך ללא הצלחה. זוהי, בעצם, הטרגדיה של שניהם. לני אינו אלא רוצח פשוט, בלא שהוא עצמו ידע על כך. לחיצת אגרופיו האדירים הופכת את החיים למוות. כל אשר בא לידו אינו יוצא חי, יהיה זה עכבר או אדם. הוא־הוא הגורל. נטיותיו רצחניות מתחת לסף ההכרה והוא הורג חיות, כדי שלא יצטרך להרוג בני־אדם. ג’ורג' בורח עם לני ממקום עבודתם הראשון ומוציא מידיו עכברים וחיות אחרות.

בשעת העדרו של ג’ורג' נופלת ביד לני – אשה. ג’ורג‘, העומד על כך, מנסה וחוזר ומנסה לגרשה, שכן יודע הוא את הסכנה הנשקפת לה. היא חורצת את גורלה שעה שהיא מעוררת את התעניינותו של הגולם הפושע. גיבור כל דראמה חוזר תמיד על אותו חטא עצמו. גם לני אינו יכול לעשות אחרת. האסון מתרחש בהעדרו של ג’ורג’. לני הורג את האשה, אף כי לא נתכוון אלא ללטפה בלבד. ואז – ממית ג’ורג' את לני ביריה. בכך הוא ממית למעשה גם את עצמו, הואיל והרגש היסודי בנפשו הוא ידידותו אל לני. אכן אפשר לטעון, שהגיבור הראשי במחזה הוא ג’ורג' ולני אינו אלא אחד הגורמים בטראגדיה שלו.

זוהי אחת מיצירותיו המעולות של סטיינבק. מבנה המחזה איתן, ולפנינו מעין דראמה בצורת רומאן. היצירה הקטנה פלאסטית, הטון אחיד, המבנה – מרוכז. אין כאן כל פירוש. אין קטעים עיוניים.

הספר “ענבי זעם”, שנכתב שנתיים אחר “עכברים ואנשים”, הוא בחינת המשך ישיר לטיפול בנושא זה. גם כאן נתקלים אנו בפועלים חקלאיים מרומים, שהגורל העיוור מפר את תוכניותיהם. גם כאן השפיעה החוויה האישית. הסופר עבר בעצמו את הדרך הארוכה מאוקלאהומה לקליפורניה במכונית ישנה בסוף 1937, התגורר בקרב גיבוריו ועבד עמם.

רומאן זה נמכר מיד בחצי מיליון טפסים והוכתר ב“פרס פוליצר”, אף כי היו שראו בו ריפורטאג’ה עתונאית גרועה והיו שהגדירו את הספר כסוציוגראפיה בצורת רומאן. במקומות רבים באמריקה הועלה הספר על המוקד בשל ביטויים חריפים שהדפוס אינו יפה להם. החשמן ספלמן פתח במסע תעמולה נגד הספר, והקונגרס הוקיע אותו בפומבי.

מימי “בקתת הדוד תום”, כלומר, במשך תשעים שנה, לא היה רומאן שעורר סערה עזה ברחבי ארצות־הברית כספר “ענבי זעם”.

רומאן זה, הדן בשאלות כבוד האדם והעוול הסוציאלי, הוחרם בארצות רבות של אמריקה. הוא עורר חילוקי דעות סוערים ונקרא, כמובן, בסודי־סודות. מבקרים אחדים שיבחוהו, אחרים גינוהו, ספרנים סירבו לטפל בו, הקונגרס האמריקני ראה צורך לדון בו. הנשיא רוזוולט ביסס עליו את אחד מנאומיו, באמרו שהרומאן השפיע על התחיקה האמריקנית.

החקלאות האמריקנית התפתחה בקצב מסחרר בתחילתה של המאה הזאת. אפשרויות היצוא לאירופה הוגברו ע"י המיכון, אך אין טיב הקרקע שווה בכל מקום. אוקלאהומה נהפכה לים גדול אחד של אבק משנשטפה האדמה הטובה וחולות נודדים כיסו את שדות המרעה.

מאות אלפים נאלצו לברוח, להימלט על נפשם מפני סערות האבק האיומות. בעלי הקרקעות נשארו ללא משען לחם. הם ירדו עד מהרה בסולם החברה ונהפכו לפועלים חקלאיים פשוטים.

פרדסני קליפורניה, שהיו זקוקים לכוח־אדם חדש וזול, ציירו בצבעים מרהיבים את האפשרויות הנשקפות להם במערב ופיתחו תעמולה בהיקף עצום. תושבי אוקלאהומה הרעבים, שירדו מנכסיהם, מכרו את מיטלטליהם האחרונים, עלו עם כל משפחותיהם במכוניותיהם הרעועות ויצאו לדרך לקליפורניה הרחוקה. נדידה המונית זו של שנות השלושים היא נושא הרומן של סטיינבק.

היה זה מירוץ עם הזמן, כיוון שהאנשים חייבים היו להגיע לקליפורניה בטרם תאזל הפרוטה האחרונה מכיסם. אך “הארץ היעודה” היתה רחוקה מאד, והדרך היתה קשה. סבא וסבתא ג’וד, שניים מגבורי הספר, אינם מסוגלים לעמוד במבחן המירוץ החמור והם מתים בדרך. “מה” הנפלאה מעודדת את כל בני המשפחה עד הגיעם למחוז־חפצם.

אלא ששם מתנדפת ה“פאטה מורגאנה” חיש מהר. ההזיות מתבדות. הם אינם רצויים ב“ארץ היעודה”. גם המשטרה וגם האוכלוסיה מתעללות בהם. אכן הם נמלטו מן המשבר הכלכלי, אך משבר חדש פקדם.

כך נולד הזעם.

והענבים מנין?

אותם יש לחפש במקרא המגדיר חיי רווחה ב“איש תחת גפנו”. ביטוי זה נמצא גם בהימנון של ארצות הברית.

המשפחה הובסה, אך לא נואשה, והיא רודפת אחר הזייה חדשה, שתנחיל לה – כפי שאנו רשאים לנחש על סמך העבר – תבוסה נוספת.

משפחת ג’וד הכוללת 12 נפש מתנוונת בדרך הארוכה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מוסרית. המכות וההשפלות שירדו עליה, תחילה באוקלאהומה ואחרי כן בקליפורניה, אינן דבר שבמקרה אלא הכרח חברתי־כלכלי הנובע ממצבה.

אחר כתיבת ספר זה חלה תמורה בנפשו של סטיינבק. הוא פרש מן הנושאים הפוליטיים־האקטואליים. המלחמה העולמית השניה זעזעה את אמונתו באדם. הוא הגיע לידי המסקנה הפסימית, שאין האדם מסוגל להשפיע על ההתפתחות ההיסטורית. אין להימנע ממלחמות, שכן צמודות הן אורגנית לאופיו של איש ההמון.

אין לתקן את העולם, לכל היותר יש לסבלו. העולם הוא כפי שהוא, ואין הדבר טראגי, אלא מעציב לכל היותר.

ב־1952 פירסם סטיינבק רומאן גדול בשם “קדמת עדן”, החדור גם הוא פסימיות עמוקה. הוא מגולל לפנינו תולדות שלושה דורות באמריקה. ראש המשפחה עוד השתתף במלחמת האזרחים, ולפנינו תולדות אמריקה במשך חמישים שנה במסגרת משפחה אחת. בספר ניתן לפנינו המאבק הנצחי בין הטוב והרע, גלגול חדש של המאבק בין קין ובין הבל.

הרומאן הוא מעין פאנוראמה רחבה של חיי אמריקה. הרוח בספר זה אופטימית יותר – האדם שגורש מגן עדן איננו חסר־תקווה. הוא מסוגל להתגבר על הרע, על השטנים שבנשמתו, מאחר שרצונו חופשי ובידו האחריות והברירה.

סטיינבק הוא הסופר האמריקני הששי שזכה בפרס. קדמו לו סינקליר לואיס (1930), יוג’ין או’ניל (1936), פרל באק ((1938), ויליאם פולקנר (1949) וארנסט המינגוויי (1954).

סטיינבק, שפניו פני שודד ים מתקופת המלכה אליזבט, הוא אחד הסופרים הענוותנים ביותר. הוא ערך מסיבת עתונאים אחר שקיבל את הפרס, אולם העתונאים לא שבעו נחת מן התשובות הקצרות והמקוטעות, שניתנו בקול חלש ורפה בחדר הקטן של הוצאת הספרים “ויקינג פרס”. הנה דוגמאות אחדות:

– מה היתה תגובתך, כשנודע לך שקיבלת את הפרס?

– לא האמנתי.

– ומה עשית לאחר מכן?

– שתיתי כוס קפה נוספת.

– אשתך אמרה, שהיית נרגש ומאושר.

– ייתכן שהייתי נרגש. כלום לא היית מתרגש גם אתה במקרה דומה?

– איזה ספר מספריך חביב עליך במיוחד?

– זה שאני כותבו עכשיו.

– מה אתה כותב?

– אם אספר לכם, לא אסיימנו לעולם.

– המעוניינים סופרי דורנו בצדק חברתי?

– איני יודע. אם אינם מעוניינים, מן הדין שיתעניינו.

– היש לך עצות לסופרים צעירים?

– לא.

– כיצד אתה כותב?

– בעפרון!..

– מתי?

– שש פעמים בשבוע ולפעמים שבע.

– מהו תפקידו העיקרי של המספר?

– לבקר. ביקורת היא עניינו של הסופר, ולבקר פירושו להתנגד. רשותו של המחבר להתנגד למבקרים, ביחוד בהיותו משוכנע, שלא קראו כלל את הספר, שעליו מתחו ביקרתם.

– מי הם הסופרים האהובים עליך?

– הם מתו זה לא כבר – פולקנר והמינגוויי.

השקפתו של סטיינבק על אמריקה נוסחה בקצרה במכתב ששיגר אל עדלי סטיבנסון שהוצג פעמיים כמועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם הדימוקראטים. סטיינבק שהה זמן ממושך באנגליה, ועם שובו לאמריקה שיגר את המכתב הבא לסטיבנסון:

"עדלי היקר,

הנה חזרתי מאנגליה. שבתי לקרוא את העתונים – ואיני יודע אם נהגתי בחכמה בשובי הנה. הנה התרשמויותי הראשונות: ראשית, מעין גאז מורט עצבים של אי־מוסריות חודר ומפעפע בכל. מוצאו בחדר־הילדים וסופו במשרדים הגבוהים ביותר, כציבוריים וכממשלתיים. ושנית, אותו חוסר־מנוחה עצבני, אותו רעב וצמאון וכיסופים לדבר, שאינו מחוור כל צרכו – אולי למוסריות.

אף מצאתי כאן אותה אלימות ואותה אכזריות ואותה צביעות – כל אותן תופעות, האופייניות לאומה משופעת בנכסים; ואותו מזג קודר ומשמים, המצוי באנשים נפחדים.

המכיר אתה, עדלי, את שתי הדרכים לחוג בהן את חג המולד? הדרך האחת – בית דל ויודע מחסור, שהמתנה הניתנת בו מסמלת לא אהבה בלבד, כי אם גם רוח של הקרבה. החבילה היחידה נפתחת בתהייה, בדחילו ורחימו.

באחת מחגיגות המולד נתתי לבני הצעיר, האוהב בעלי־חיים, תוכי גמד, בעל פנים דמויי אפרסק. הוא הסיר את הנייר, נרתע מעט, התבונן ארוכות בציפור הקטנה ולבסוף אמר בלחש: “מי היה מעלה על דעתו, כי יהיה לי תוכי בעל פני אפרסק?”

ויש גם דרך אחרת לחוג את חג המולד: שפע של מתנות מגובבות זו על גבי זו – מעין שוחד של הורים נגועי ריגשות אשמה על שאין להם דבר אחר להעניקו לילדיהם. העטיפות נקרעות בקדחתנות, והמתנות מושלכות לכל עבר וסופו של הילד לשאול: “זה הכל?”

דומני, שאמריקה בימינו נוהגת בדרך השניה של חגיגת המולד. מעודף קניינים, רובצים הם על הספות ומוציאים זמנם וכספם על חיפוש הנשמה.

יצורים מוזרים אנחנו. יכולים אנו לעמוד בפני כל דבר, שהעניקו לנו אלוהים והטבע – להוציא את השפע ואת השובע… אילו ביקשתי להמיט שואה על אומה זו או אחרת, הייתי משפיע עליה מכל טוב עד שהיתה קורסת על ברכיה, תאוותנית, מרודה ואומללת.

אני נזכר בעוזרת ביתנו בסומרסט: במו ידיה עשתה דובון לנכדנו. ממגבת משומשת הכינה אותו – והוא נפלא. והיא אמרה: “לעתים, כשיש לי קצת עור של שפן, הדובונים יוצאים נחמדים יותר”.

הנה – זוהי מתנה. ואותו דובון, שהוא ללא ספק ממין זכר, עתיד להיקרא – לתמיד – בשם “מיז היקס”. מיז – ולא מיס.

לפני עזבי את הכפר ברוטון, הלכתי להיפרד מעל הקצין האריס – אותו שוטר בודד ויחיד, שפיקח על החוק בחמישה כפרים, בלתי מזויין ורכוב על אופניים. כל העת נהג בנו באדיבות יתרה – והבאתי לו בקבוק ויסקי. אך הרגשתי צורך לומר לו: “זוהי מעין תרומה לשמחת חג המולד, אל תראה זאת כשוחד – אינני רוצה דבר, ואני עוזב את המקום”. הוא הסמיק ואמר: “תודה לך, אדוני, אך לא היה בכך כל צורך”. ואני השיבותי: “אילו היה צורך, לא הייתי מביא לך את הבקבוק”.

הנה, עדלי, יותר מכל מדאיגה אותי מוסריותה הירודה של ארצי. אינני סבור, כי ארצי תוכל להוסיף ולהתקיים על בסיס זה, ואם לא תתחולל על ראשינו מעין שואה איומה, אבודים אנו. ואולם אנו, במו ידינו, ממיטים שואה זו על ראשינו. את אשר הדברנו בטבע, אין אנו מצליחים להדביר בתוך עצמנו.

מישהו חייב לשוב ולעיין באורח חיינו ולבדוק אותו ויש לעשות זאת במהרה. אין אנו יכולים לקוות לכך, כי ילדינו יגדלו לאנשים טובים וישרים, כל עוד מציעות המדינה והממשלה והחברות – כולן כאחת – תגמול גדול יותר לאחיזת־עיניים ולתרמית מאשר ליושר ולכנות.

ייתכן, ששוב אין לעשות דבר בעניין זה, אך עדיין אני אווילי ותמים עד כדי כך שרוצה אני לנסות ולתקן. ואתה?

שלך ג’ון