נהירנא, בשנות נעורי, בהתחנכי על ברכי הספרות הרוסית ובה חזיתי חזית הכל, הורגלתי בכך, ביחוד מקריאת הספרות העתית, כי הדורות של האינטלגנציה הרוסית באותה שעה היו מתחלקים, אשר לאופי הרוחני שלהם, לפי עשרות השנים שעלו בחלקם: אנשי שנות הארבעים (למאה הי"ט), שנות הששים, שנות השבעים, שנות השמונים וכן הלאה. כל דור לפי החלוקה האמורה ולפי פרצופו הצבורי וערכו בחיי האומה. וכמה רבו הויכוחים והפלפולים המפלגתיים, לחיוב ושלילה, בהערכת הדורות ובהשוואתם אלו לאלו במעלות ובמורדות! מצע לקביעת פרצופי הדורות, לפי עשרות השנים החולפות אלו אחרי אלו, שמשו בעיקרם הספורים הנבחרים של גדולי הסופרים מן הזמן ההוא, שהצטיינו ביצירות אמנותיות, שבהן תארו בדקות והבלטה נאמנה את קלסתר פני הדור ואת האישים כמו שהם, החיים ופועלים בו ומשפיעים בהלך רוחם ובהשפעתם הצבורית על כל סביבתם. הבקורת הספרותית של הימים ההם, בצאת לאור יצירה בלטריסטית של אחד הסופרים המובהקים אנשי השם, זו היתה מלאכתה: להרים על נס את אישי היצירה מבחינת החיים הצבוריים ולהציגם כטפוסים מסוימים לאותה שעה, שאחרי כן הם הולכים ומתכללים לצורות קבועות של אותו עשור־שנים, והספרות העתית, ובעקבותיה גם ההיסטוריה של התפתחות חיי הצבור, היו מתאחזות באותם הטפוסים של כל עשור־שנים למטבע עוברת בהערכת החיים הרוחניים העליונים של העם, ולפיהם הוציאו את משפט החיים ההם בהיקף כולל. קוראים בשם: אנשי שנות הארבעים ואנשי שנות־השישים – והרי לך סימן מובהק באיזה סוג אנשים לפי צביונם הרוחני ידובר ואיה מקומם במדרגות חיי הציבור.

וזכרוני, כי בימים ההם הייתי מצטער שאנו, בספרות העברית החדשה, לא זכינו להופעה מעין זו שבספרות הרוסית. ספרותנו, שהיתה דלה אז, לא הבליטה ביצירותיה הבלטריסטיות טפוסים עצמאיים שיוכלו לשמש כשמות־לואי לדיוקנו הרוחני של דור שלם. ומכל שכן שאי־אפשר היה לדבר על־אודות טפוסים צבוריים ההולכים ומשתנים בחליפות עשרות השנים העוברות. בגלוי חיי הצבור בספרות העברית הדלה של אותו זמן היה הכל סובב על שני צירים: אדוקים־חרדים של הדור הישן מזה ומשכילים מתקדמים לעומתם מזה. ואולי גרמה לזה לא רק דלותה של הספרות העברית, אלא גם דלותם וצמצומם של חיי רחוב היהודים בעצמם באותו זמן, כי בני־הנעורים המתקדמים, שהספיקו לעבור לבתי־ספר הרוסיים ולקבל שם השכלה כללית, עזבו ברובם לגמרי את רחוב היהודים, ובארחות חייהם ובשאיפותיהם הצבוריות נצטרפו לצד החזק, לעם הארץ העיקרי, אשר ידו בכל משלה. ואותו הנוער חניך המסורת של הרחוב, אשר את השכלתו שאב רק מן הספרות העברית החדשה, הוא צעד בהתקדמותו לאט לאט, וחוץ מטיפוס כולל ובעל צבע חד־גוני של “משכיל”, לא התבלט בחיים הצבוריים במשך זמן רב – של הרבה עשרות שנים.

באחרית המאה הי“ט נראה אמנם ברחוב היהודים נוער מסוג חדש לגמרי, בעל מגמות חדשות ואפני חיים חדשים, זהו הנוער הסוציאליסטי שהתארגן על־ידי ה”בונד“. אולם בעיקרה היתה זו תופעה ילידת חוץ, שהובאה מן הזרמים המהפכניים שהתגלו אז ברוב אונים בחיי העם הרוסי. יחידי־סגולה ממערכות ההשכלה העברית נספחו אמנם לתנועה הסוציאליסטית ברחוב היהודים, אבל לא הם שהטביעו את חותמם על התנועה כלה, ואף בספרות העברית מצאה לה התנועה בטוי קלוש וארעי. ה”בונד“, שמצד אחד היה – בשל הרכבו – עממי, היה מצד שני אנטי־לאומי, וביחוד התנכר לשפה העברית ולספרותה. ובאופן כזה נשארה הספרות העברית בצביונה הראשי, כלואה וחתומה במסגרת המנגינה הנושנה, של מלחמת ה”השכלה" עם “מורדי האור”. ואם גם בפוליציסטיקה של אותו זמן כבר נראו ניצוצות של זרמים חדשים מן התרבות העולמית הכללית, הנה בספרות היפה. במקצוע הספורים וציורי החיים, היא החלקה הצריכה ליתן פרצופי הדור העולים על הבמה הצבורית, נשאר הכל מצומצם בתוך הנקודה הקודמת. אנו מדברים כאן על השפה העברית וספרותה, כי השפה האידית כבשה לה כאן דרך לעצמה, בהיותה קרובה יותר להמוני עם, והפרוליטאריון הספיק לברוא תנועה צבורית גדולה עם טפוסים חדשים מן ההוי של רחוב היהודים, שהשתקפו למדי בספרות הכתובה אידית.

והנה באה למחנה ישראל תנועת התחיה: “חבת ציון” והציונות, והיא ודאי קשורה מכף רגל ועד ראש בספרות הלאומית שבשפת עבר. ובינתים וגם הספרות העברית כשהיא לעצמה התרוממה הרבה ונגלו בה כשרונות חשובים, שהביאו פרי ברכה בעל ערך מסוים. ואמנם יש בספרותנו מתקופה זו יצירות, המתארות לנו פרצופים בולטים מן הכחות הצבוריים של הנוער שעלו על במת חיינו, אבל רואים אנו כי הפרצופים הספרותיים הללו לא נקלטו בצבור, כי יהיו לטפוסים מהלכים בכתב ובחיים, וצריך לשער, כי הסבה היא, כי מה שהוגש לנו עד עכשיו, בכל חשיבתו, הוא מהסוג הבינוני, ואין להראות על יצירה ספרותית גדולה, קלאסית, שתכי בקרבה טפוסים מן התקופה הנאדרה, שבתקפם ובהבעתם הציורית ישארו בצבור כשמות־עצם, שבהם מתגבש הדור על בחירי כחותיו, יוצרי החיים החדשים.

אך אם הספרות האמנותית לא העניקה לנו יצירה משוכללת בעלת טפוסים מוצקים מדורות התחיה על אדמת המולדת, הנה הספרות העברית בכלל העלתה על לוחותיה את הקלסתר הרוחני של הנוער שבא ארצה “לבנות ולהבנות”. ואנו רואים, כי דיוקנו של הנוער הזה מחולק לפי העליות, שעד היום הן נחשבות ארבע במספר, וכל עליה, בקשר עם שטף החיים שמסביב ובאידיאולוגיה ששררה אז במחנה, הכניסה לארץ בני־הנעורים, שאישיהם מצוינים בשאיפותיהם ובכל פרצופם הרוחני. בודאי, מה שיכולה ליתן הספרות אמנותית בהארה שלימה ומסועפת של טפוסים צבוריים אינה יכולה ליתן הספרות הכללית בבירוריה את הזרמים הצבוריים לפי שטף הזמן. אך בדליכא שאני: צריך להסתפק במה שיש מן המוכן, ואף אם אינו מהודר כדבעי.

ומן הספרות הכללית הזאת טוב הוא להשתמש ביחוד בדוקומנטים אישיים, היינו: ברשימות־הוי וציורים עצמיים, הכתובים בידי בני־הנעורים על פרשת חייהם - תכנם הנפשי והלך רוחם בבואם ארצה. בדוקומנטים מסוג זה לא האמנות תבוקש, רק המציאות כהויתה, אמת החיים בלא כחל ובלא שרק – ועל־פי רוב ניכרים דברי אמת, היוצאים מן הלב. ומענין ביחוד בכתבים כאלה לא הצד העובדתי, על פי רוב ההירואי, של כל הסבל שנשא על שכמו הנוער החלוצי בטרם שהצליח להוסיף אריח לבנין המולדת. כי אשר לחומר ההיסטורי של התחיה – יכולים אנו לשאוב אותו ממקורות נאמנים המיוחדים לכך. אבל אותם המקורות לא יתנו לנו את הפסיכולוגיה של הנוער, שהביאה אותו לעמדות שתפס בעלותו ארצה – להשתתף במבחר כחותיו בבנין המולדת. ופסיכיכקה זו כמה היא חשובה לנו? הלא צריכים ומחויבים אנו לדעת מה טיבם של הדורו הצעירים, הם יורשינו, הבאים אחרינו לבנות ולשכלל את בנין ביתנו הלאומי, שאנו הזקנים היינו רק המתחילים בו לפי כחותינו המוגבלים, וכל תקותנו מוטלת על הדורות הבאים, כי מעשי אבות ישלימו בנים.

דוקומנט אישי מעין האמור בא לידי בימים האחרונים, שקראתיו בעיון ובהתבוננות מרובה, וחפץ אני למסור בזה את הרעיונות שנתעוררו בי בשעת קריאה זו.

הדברים אמורים בתוספת ל“דבר” מיום י"ג ניסן, “דבר הפועלת”. פועלת זו, באותה צורה שהיא מופיעה פה, היא תבנית חדשה לגמרי על במת החיים הצבוריים של עמנו, וכמובן שאנו כמהים לעמוד על אפיה ותכנה הרוחני ולדעת את אשר הביאה למחננו.

האשה העבריה – כמה היה עלוב גורלה ברחובנו הגלותי. היהדות ההיסטורית סוככה עליה במובן המשפחתי, במובן של שלום־בית, אולם במובן הצבורי הורידה אותה לתחתית המדרגה. בספרותנו העתיקה תמצאו אמנם הרבה פתגמים יפים ופיוטים בשבח האשה ובתפקידה בחיים. אך מאמרי אגדה לחוד וההוי המוצק היום יומי לחוד: ההוי של הרחוב הגלותי יצר לאשה חוג מצומצם של חיים מדוכאים.

"אִשָּׁה עִבְרִיָה, מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?

בַּחֹשֶךְ בָּאת וּבַחֹֹשֶךְ תֵּלֵכִי… "

כמו שהתאונן הקטיגור הלאומי שלנו באחד משיריו הנוגעים עד הנפש. וכזה היה סדור חיי הרחוב שלנו בכללותם עד החצי האחרון של המאה הי"ט. אז נבעו הפרצים במבצר העתיק של סדור חיינו הצבוריים. ואותם הפרצים נגעו גם במצבה הצבורי של האשה העבריה. בנות־ישראל, ודוקא על־פי רוב מהמשפחות המיוחסות והתקיפות שברחוב, הרסו את המצב הקיים, וברכשן, נגד רצון ההורים, השכלה כללית, נספחו לזרמים הצבוריים של הנוער, לפי נוסח השעה, ובנות ישראל אלה היו לנוטרות כרמי־זרים ולא כרמי־עמן. את שפת עמן לא למדו ולא ידעו, נכריה ומוזרה היתה להן תרבות האומה, שעל ברכיה נולדו, כל רכושן הרוחני בא להן מן החוץ ושם גם התרכז חוג שאיפותיהן הצבוריות וכל האידיאלים שהרכיבה להן ההשכלה מולדת החוץ. וזו היתה ברובה המכריע האשה העבריה החדשה, הנאורה, המתקדמת, שנראתה ראשונה ברחוב הגלותי שלנו. ורק תנועת התחיה על קרקע המולדת הביאה בכנפיה את הטיפוס החלוצי של האשה העבריה. היא כולה שלנו, גם במקורות השכלתה – מתרבותנו הלאומית, מן השפה העברית, מן הספרות העברית, וגם בשאיפות הצבוריות, המכוונות כולן לתחית המולדת. ולכן מובן מאליו, שבחבה מיוחדת אנו נפגשים עם הופעה מרנינה זו על אדמת התחיה. עצם ההופעה של האשה העבריה ככח צבורי המשתתף בבנין החיים של האומה הוא כל כך חדש ובלתי־רגיל במהלך קיומנו ההיסטורי, עד שאי־אפשר לנו שלא לראות את התופעה כולה כדף חדש לגמרי בדברי־הימים של עמנו. על עמודי דברי־ימינו נרשמו אמנם לזכרון במספר מצומצם נשי־ישראל, שהתעלו על במת החיים ועשו גדולות, ושמותיהן נשארו לדורות; אך אנו מדברים לא בחזיונות יוצאים מן הכלל, אלא בהתרקמות החיים הצבוריים של יום־יום, ועל שטח זה התופעה היא לגמרי חדשה.

בקונטרס האמור באות שתי רשימות־ציורים; האחת: “דרכה של הפועלת”, והשניה: “על סגנון חיינו”. הרשימות כתובות בידי חלוצות, כפי הנראה, מן הותיקות, הטפוסיות, והן באות ללמד ולהורות לא רק על עצמן, אלא גם על ארחות ההוי והלך־המחשבות של הסוג כולו, אשר עליו נמנות הכותבות לפי מצבן הצבורי. ובשל כך אינני נוקב בשמותיהן של הכותבות החתומות על הרשימות, כי ההערכה שתבוא לא לכותבות כשהן לעצמן היא מכוונת, אלא לטפוס הקיבוצי העולה אלינו מתוך השרטוטים המובאים, ואף אם בצורה של אשיות פרטית, המדברת בשמה לבד. לתוך אהלו של הפרט בסידור חייו לא נעים וגם לא תמיד יתכן להכנס ולבוא בתביעות וטענות; אולם לרשות הרבים הקבוצי ודאי שאפשר ואפשר.

האשה העבריה, זה האורח החדש המופיע כאן בגבולנו הצבורי, ולא כסופרת, אלא כפועלת – בזה יש חשיבות מיוחדת – עושה בכלל רושם טוב וגם מרהיב, ואף אם יש בה קוים שאינם לפי רוחנו הכלל־ישראלי ולא כולנו יכולים להיות מרוצים מהם. כי קוים מקריים לחוד ועצם הדברים לחוד. הקוים עלולים להשתנות ולקבל את תקונם, בעוד שעצם הדברים הוא יסוד מוסד לחיים ועושה פרי ברכה לדורות.

רואים אנו כאן את החלוצה הצעירה, וגם זו המתקרבת לחצי ימיה, והן עומדות לפנינו בקומה אזרחית זקופה. וכמה הן מרגישות ומכירות בעמקי נפשן את תפקידן כמשתתפות בבנין המולדת! ובעמדן על בסיס עממי, בלי להתאמר בגדלות אישית – כאילו בהויתן כשהיא לעצמה ובהלך־מחשובותיהן הן מגלות חדשות ונצורות – הן משרטטות בקוים בולטים את האופי הרוחני הטפוסי שלהן, שהוא הקנין העיקרי של החברות מסוג מסוים.

והאופי הרוחני הזה, כפי שהוא מתגלה בבהירות ברשימות שלפנינו, יכול להצטמצם ביסודות אלה: א) התמסרות נפשית, כמעט בצביון דתי, לעבודה – ביתר שאת אל עבודת האדמה – כי זהו העיקר לקיום אנושי הגון, ובהעדרו של עיקר זה מוט יתמוטט האדם, ובתבניתו הבינונית יהיה ליצור מושפל ונופל במובן המוסרי; ב) התחייבות עליונה, אחראית, להציל את עם ישראל מאסונו הנורא. הגלותי – וזה יושג רק בתחית המולדת החרבה והעזובה, שעל מזבחה חייב הנוער להקריב לקרבן כליל את כל הוויתו, ובהכרה שלמה, כי זוהי התחייבות אישית המוטלת על הנוער של דורנו, שבגורלו נפל להתיצב ראשונה במערכה, לשם הצלת עמו מחשכת גלותו, והתגשמות החובה כרוכה לא בחזיון של הבאת קרבן אישי לפי שעה, העלול להלהיב את הלב בניצנוצי פיוטו וזהרו, אלא בעבודת פרך ממושכת של גאולת אדמת המולדת מחורבן בצותיה וסלעיה ויצירת פריחה ותנודה לארכה ולרחבה של אדמה זו. וזהו סבל גופני מרוכז מתמיד, העומד לבלוע בלא חמדה את מבחר שנות הנעורים, אם לא את מבחר שנות החיים כולם, ועל־פי רוב גם לשים אותם בקלחת של עוני ולחץ מכל המינים; ג) יחס דוחה שלילי להרבה מסגולות האומה בהתרקמותה היסודית, מה שמביא לזלזול גמור מתוך הכרה והכרזה פומבית בתוצאות המקובלות והנובעות מאותן הסגולות. וזה ביחוד מבצבץ עד כדי אכזריות בהבחנת המבנה של התא המשפחתי, שבחיי האשה הוא ראש פנה לקיום האנושי.

ושלשת הסעיפים האלה, בהתלכדם יחד, מושכים אחריהם פשטות החיים, הסתלקות כללית מן הקישוט, מן הדקות והרוך ביחסים אנושיים הדדיים, שבהם מתגנדרים בני העליה והצבור התרבותי. ופשטות מתבלטת זו מקבלת לפעמים כאילו צורה של “להכעיס”, כלומר: מרידה מכוונת ומודגשת בנמוסים הענוגים והמהוקצעים, המקובלים בצבור החושב את עצמו למחונך כראוי. וכך הולך ונוצר מעין נוסח חדש ביחסי אנשים, שיש בו במדת־מה משום תופעה של טבעיות ובריאות ראשוניות.

בודאי לא תמיד תנעם לנו תופעה זו מבחינת העמדה הצבורית־הרוחנית שלנו, אבל על כל פנים היא מעוררת את תשומת־הלב, ויש שגם סימפטיה באה מאליה לפי האמת המציאותית הגרעינית הספוגה בהם. אולם אם מצד אחד אנו רואים פה תפיסה ריאלית ופשטנית, הנה מהצד השני משתקפת מאליה ביסוד כל סידור החיים הזה רומנטיקה, חדורה פיוט וללבביות, גישה מוסרית עליונה ומצוחצחת, המטביעה את חותמה על כל מחזור ההוי הנוצר מסביב. וכאשר אנו מתבוננים לשני הצדדים הללו, השונים בכל מהותם. אי־אפשר לנו לבלי להשתומם, איך הופכים כאלו יכולים לדור בכפיפה אחת.

בעלת “דרכה של פועלת” מספרת לנו (ובמסירת ספורה נחזיק באפני הבעותיה וציוריה – הכל משלה), כי בבואה לארץ היתה בת י“ח שנה. היא מבית חסדים אמידים עם מסורת של דורות. יסוד חייה החדשים בארץ הונחו בסידור קומונה. מראש היתה עבודתה משק בית. אחר־כך עברה לעבודת החקלאות. עבדו בהתאמצות כל הכוחות. היתה התלהבות, היה צמאון לעבודה, כאילו כל גוף האומה יקבל על־ידי עבודה זו את תיקונו. היא קדחה. הרתה. ובאשר חובשות לא היתה במקום – עברה לצפת, ל”הדסה“. נולדה בת. בשובה היתה צריכה לטפל בילדה, ולא יכלה עוד לקבל עבודה שלמה. הרגישה עצמה כטפיל. לעתים שמעה את החברים מדברים, כי קשה להחזיק משפחה בקבוץ, כמו הרגישו עול כבד, שעל קבוצה קטנה, החיה בצמצום ובדחקות, מוטל לכלכל אשה, שאינה נחשבת לפועלת, וילד. וממשיכה היא לספר לפי תומה, כי הנה שוב “אסון”. היא שוב הרה, הרגישה את עצמה בהריונה חוטאת ללא כפרה. יוולד פאראזיט חדש. היתה אומללה מאד… נולד בן. אף כי לא היה רצוי, הנה הציב יד ליוסף טרומפלדור, שעל שמו נקרא. ל”ברית" נהרו מקרוב ומרחוק. באו מעתלית ומגן שמואל ועד אילת השחר. היו למעלה משלש מאות איש. היא קבלה עליה את הרפת וביחד – הטפול בשני ילדים.וככה עברו יותר משלש שנים. המצב היה רע מאד. כשהיה צורך להכין לילדים מזון היה זה מקור יסורים. יש והיא מעמידה על הכירים אוכל בשביל הילדים והיא הולכת לרפת, והאוכל נשרף, כי אין מי שיעיף בו עין. אך לבסוף סודר הדבר. הטיפול בילדים נמסר לאחת הבחורות והיא עבדה ברפת. באו עוד שתי משפחות עם ילדים וסדרו בית־תינוקות. כעבור זמן ומצב המושב היה ברע. עזבו את המקום בלב דוי והלכו להחיות מחדש אדמה ולהפרותה. מקצה הארץ הצפוני לקצה הדרומי – ושוב הכל התחיל מחדש.

הטורים האלה הם תמצית הרשימה “דרכה של פועלת”. ובכל קיצורים הם מכילים בקרבם איפופיה שלמה מחיי אשה עבריה, שהקדישה את כל הויתה לבנין ארץ אבות. על הנייר – היא קריאה של מספר שורות, כהרף עין, אבל במציאות – זוהי שורה ארוכה של הרבה שנים. והשנים – כולן שנות עמל שאינו פוסק, שנות ריכוז הכחות והסתפקות במועט, והכל במכוון לנקודה אחת אידיאליסטית, הנצבת במרכז השאיפות, בראשיתן ובאחריתן. והכל – כל־כך פשוט וטבעי, דבר שנעשה מדי יום ביומו. וירח ירדוף ירח, ושנה תרדוף שנה, והפקעת של העמל, של הדאגות הפעוטות, במקומה עומדת. ודוקא בלבוש של פשטות זו מתרומם ונראה כל הגודל האזרחי של חיים כאלה. וכאשר מסתכלים אנחנו בפרשה יפה זו וניזונים מפיוטה ומעוזה הענוותני, אנו נתקלים בסעיף אחד, הוא סעיף הסדור המשפחתי, העושה בנו שרטת והננו נכוים בו. אין אנחנו באים לקרוא בין השיטין ולבקש חטאים מאיזו נקודת־ראות שהיא. אין גם למי שהוא הזכות לזה. אך גם כשנכריע לכף זכות על יסוד מה שכתוב בתוך השיטין, צורמת אזננו ההרצאה אשר לסעיף האמור כשהיא לעצמה. אין אנו יכולים להשלים בנפשנו עם גישה כזו לתפיסת הדברים ועם אופן הבעה כזה… לא לנו הוא, לא מעולמו של ישראל במלוא היקפו! בת־ישראל, ובת־ישראל הדורה ונאצלת, העומדת במערכה של בנין המולדת, לא כך היא צריכה לדבר, לא בסגנון שכזה ולא בבטויים כאלה צריכה להוציא החוצה לעיני כל הקהל את חביוני נפשה ולדבר על היותר קדוש והיותר ענוג שיש בחיי האמהות, וביתר שאת וביתר עוז – בחיי אשה העברית.

ולמען תהיה התמונה שלמה ולא חד־צדדית עלינו להוסיף, כי ב“דרכה של פועלת” יש גם שרטוטים הלקוחים ממעמקי ההוי של העם וכתובים הם ברגש ובחום, וזה אות, כי בכל הקוים השליליים – הנפש ביסודה עודנה בתוך התחום ולא ניתקו הקשרים.

הנה יסופר על ליל פסח… קשטו ככל האפשר את האולם. ערכו את השלחן לפי הדין. גם נרות הדליקו והניחו כרי הסיבה, הכל “כמו בבית הורינו”. אור הנרות ומראה השלחן הערוך השרו באולם מתיחות חגיגית. החברים החלו להתכנס. המראה עורר געגועים עזים, ולא חבר אחד חוורו פניו, פרש לקרן זוית ודמעות עמדו בעיניו. לעיני כל אחד קם מראה השלחן הערוך אשר מעבר לים, פני האב ובני המשפחה, מקומו הנפקד ליד השלחן, תפלותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. את הסדר היה צריך לערוך א. ד. גורדון, שעבד בחוה כשלשת רבעי שנה. הוא ישב בקצה השולחן וידו מאהילה על פניו. השעה היתה כבר מאוחרת, אך התאונן כי אין לו כח לערוך את הסדר לפי המסורת. ורק בשעת הארוחה הכניס לאט לאט את רוח הסדר, שילב פסוקים מן ההגדה, דבר על ערך הסדר בכלל ועל סמל הפסח בחיינו. דבר על סבלנו וגעגועינו. סבל זה הוא זכות, כי על ידו נקנה לנו את עולמנו, אין אנו יכולים עתה להעריך את גודל הקטן שבמעשינו ואת יעודם. הוא התחיל לומר בשקט וכולנו אחריו. אחר כך נכנס החג לתקפו. רקדנו עד אור הבקר. החברים רקדו ללא ליאות, בהתלהבות מיסטית. ברקוד פתחו החברים סגור הגעגועים שהתעוררו במשנה־עוז בערב הזה, געגועים למשפחה, געגועים לגאולה.

מהקטע הזה אנו רואים, כי אם גם החג מקבל בהרבה צורה של קישורים משפחתיים וזכרונות הילדות, אך המצע של החג נשאר כולו עממי־היסטורי, אף כי לא בשלימותו, על טהרת הקודש. אך לעומת זאת הרשימה השניה בשם “על סגנון חיינו” באה באופן רדיקלי לגמרי להציב גבולים בין העבר וההוה של האומה. הכותבת מתנגדת בהחלט לאלה הבאים לתבוע את קביעות החג בקבוצה רק בשביל הילדים. היא טוענת, כי “אם החג לא יהיה לנו – לא ירגישו בו גם הילדים; אם החג לא יהיה ביל תוכן וחיוניות יבעטו בו ילדינו, כמו שבעטנו אנו במסגרת הריקה של החג הדתי”. ובסגנון אבטוריטטי הולכת הכותבת ומטיפה, כי מקורו של כל חג הוא בעבודה. תחנות חשובות בחיי העבודה צריכות לקבוע את החג בקבוצה: גמר הזריעה, גמר הגורן. יחוגו עם הרפת את האלף ליטר ביום, ועם הכרם את הארגז האלף של ענבים וכו'. נפסח על הפסח ונחוג את חג האביב. במשק יכול לשמש חג קבוע מדי שנה בשנה יום הוסד הקבוץ. זה יהיה חג רציני ויפה – יום חשבון הנפש של התושבים.

בתוך הלך רעיונות כאלה מתעכבת הכותבת, בהרגישה כי הגדישה את הסאה, כי “הלא צריך לשמור על אופי כללי, עממי של החג, ופה הלא חסר דבר חשוב מאד, המסורת. חסר גם דבר, שהיה יכול למלא חסרון המסורת, הוא פולקלור, יען פולקלור שלנו הגלותי הוא ברובו דתי. ובכן החגים שלנו עדיין חסרים תלבושת עממית. טרם נוצר הפולקלור. היצר הטבעי לשמוח והכרת הערך החברתי של החג אינם מסוגלים עוד ליצור מסורת בלא אנשים, אשר יתמסרו לכך. וזהו כר יצירה נרחב ועשיר לסופרים ואמנים שלנו. הרי להם נושא, הרי להם קהל מצפה – יבואו וייצרו”.

הכותבת בעצמה, בבואה לפתח ולבאר את עקרוניה בשאלה הגדולה שלפניה, נפגשה בניגודים ומתאזרת עד כמה שאפשר לצאת מן המיצר. הנה שמענו דברים ברורים ומפורשים, כי צריך לחוג עם הרפת את מספר ליטרות החלב שהיא מספקת, ועם הכרם את מספר ארגזי הענבים שלו, ואם לזה עוד דרוש פולקלור הלא יש סופרים ואמנים, נזמינם – והם ימציאו לפי התביעה שהזמן גרמה. כמדומה, שמספיק ואפשר להרגע ולחשוב שהכל בסדר. אולם הכותבת חוזרת ואומרת כי “אסור להגיע לקיצוניות שניה – להתחמם באוירת הבית הקיבוצי עד כדי קפיאה על השמרים. אסור לנתק את הקשרים עם התנועה, כי בנפשנו הוא. בבנין הכלכלי גנוז תוכן האידיאה, כיוונה וגם האמצעים להגשמתה, אולם תפקידו של האדם למצוא אותם, לפתח ולקרום קרום להגשמתם. האדם הוא הנושא. צריך שיהיה משק תכניתי לגבי האדם. ויש לנו לא לפתות את עצמנו בחשבונות־שעה חולפים, אלא למצוא את דרך המלך בין צרכי השעה וחשבון השעה ובין חשבון החיים. עלינו ליצור את החג הקבוצי כחוליה נוספת בשרשרת מפעלי־החיים, הדורשים מאחינו יצירה, הנחת יסוד לבנין חדש. התנועה כולה היא עממית, אחרינו הלא עוד ירבו לבוא, ותנועה בת תרבות מחייבת אותנו לשמור על קשר בלתי־ניתק ותמידי עם הנוער שבגולה, וגם עם השיירות הנספחות אלינו מילדי הארץ. יש הכרח לשמור שמירה מעולה על אחידות הרעיון והמציאות, שהרעיון בל יתנוסס תלוש מן המציאות, אבל גם בל נקריב את האדם על מזבח המשק. התנאים הכלכליים כשהם לעצמם אינם יוצרים ואינם הורסים, הם רק קובעים יסוד לאדם ולפעולתו”.

לא קמצנו ומסרנו כמעט בדיוק מלולי את כל מה שהשמיעה לנו בעלת “על סגנון חיים”. היא גומרת את רשימתה בהודעה, כי בודאי לא באה לשפוט על בעית חיינו – כאשר אפשר באמת לחרוץ משפט על פי שם הרשימה – וברצונה היא רק להראות על כיוון ידוע לתהליך החיים. אולם הדבר הוא, כי גם הכיוון הניתן לנו, עד כמה שנצטמצמו, הוא לקוי ביסודו, ותהליך־החיים שיאחז בו איננו בר קיימא וסופו לכליה. הכותבת הבינה כי המשק הקרקעי בכל האידיאליות שנרכיב בו אינו מספיק ליצירת הבנין הלאומי על אדמת האבות, דבר שלו אנו שואפים. ובכן צרפה את האדם, כי הוא יהיה הנושא, הוא יהיה המצע למסורת חדשה, לפולקלור חדש. אך השמיטה מלתא זוטרתא, כי גם למשק הארצי וגם לאדם צריך להוסיף את ישראל. וזהו לא אדם סתם, רק דווקא ישראל בפרצופו ההיסטורי. כי בלי ישראל בתוך, כנושא ראשי לכל הבנין הלאומי אין מקום לתנועה כולה ואין מקום לכל הקרבנות התלויים בה.

לא נבוא כאן להתווכח על טיבו של הנושא הזה, של ישראל, אם הוא מן המובחר ואם כדאי הוא לקרבנות מחים כאלה. ורק זאת נגיד, כי אלה אשר ישראל ההיסטורי הוא להם כמות מבוטלת ובמקומו הם מכניסים כנושא ליצירת החיים החדשים את האדם סתם, מקריבים זבחי עולותיהם בלא הבחנה, בלא הכרה – ועל קו תהו ואבני בהו לא יבנו בית נכון לאומה שלמה לדורות. מטיפים לנו בראש מורם, בחזקה ובבטחה: הארץ, האדם! אבל נרימה את צעיף ונסתכל בדברים כהויתם. כאשר נישא על שפתנו את השם “ארץ ישראל”, אז כמו שטף חי ומרנן עובר בכל חרכי נשמתנו, ואכן החלק הראשון של המושג בודאי מצטרף למנין, אבל רק מצטרף, זאת אומרת, כי הוא מקבל את כל כובד משקלו רק בעמדו בשורה עם החלק הבא אחריו – עם ישראל. הנגינה תוצג על החלק השני. ארץ זו, בהיותה לבדה, בהיותה פלשתינא, לא נתנה לערבים במובן התרבותי כלום, והם הלא ישבו בה הרבה מאות שנים. ואכן נראה, כי כל החשיבות, כל הפיוט, כל הרוממות מתרכזים בארץ זו רק כאשר היא באה בחוברת עם ישראל, והוא יוצק מרוחו עליה ומחזיק אותה במסורתו, בקדשיו, בתורתו, בנביאיו.

לחכמינו הקדומים מתקופת התלמוד היתה ארצנו חביבה מאד. קראוה בשם “ארץ הקודש”, והאגדה העתיקה שלנו מלאה דברי פיוט ומליצות בשבח הארץ, ובכל־זאת ידענו להדגיש, כי האומה היא העיקר והארץ ניהנית מזכותה. התורה אומרת: “וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור”. ושואל המדרש: “למה הוא מזכיר זכות אבות ומזכיר זכות הארץ עמהם? אמר ריש לקיש: משל למלך שהיו לו שלשה בנים ואשה אחת משלו מגדלתם. כל זמן שהמלך היה שואל שלום לבניו היה אומר: שאלו לי בשלום המגדלת, כך כל זמן שהקב”ה מזכיר אבות מזכיר הארץ עמהם".

המשל הוא עממי, ברוח אותה התקופה הרחוקה, אך כמה מחכמת החיים, מתפיסת המציאות וההבנה הנכונה ספון במשל זה.

וכמו שלא ארץ סתם היא זו, הנגאלת, אלא ארץ ישראל, כן גם לא אדם סתם הוא הגואל אותה, אלא אדם מישראל. וישראל זה אינו אמנם דיוקן מוצק בתבנית אחת לדורי דורות, ואף הוא עלול לחדוש וזקוק לחדוש בשטף העתים, כי כך יצר אלהים את עולמו, שהחיים יפשטו צורה וילבשו צורה; אבל כשם שבמושג אדם יש גרעין חיובי, אנושי, שהונח ביסודו ושעל גבו באות כל ההרכבות של שפורים ותקונים, כך גם במושג ישראל – חלק אחוז מוגבל ומסוים מהחלק האנושי הכללי – יש תוכן מוסרי מיוחד בתפיסתו ובצבעיו ומעוטר בכל העבר שלו, שבהעדרו יחדל ישראל להיות על אדמת ה'; ואז גם עבודת שוא היא, דבר לתהו וריק, להזמין סופרים ואמנים ליצור פולקלור חדש…

התמימים קצרי הראות גמולי מחלב! האגדה הנהדרה מלפני שלשת אלפים שנה על יציאת מצרים, שאז נהיה ישראל לעם – והאגדה כמה היא עשירה ומקושטת בכל זהרורי הרוח והפיוט – אינה מספיקה לחג העממי ביופי ובצהלה; אינו מספיק גם מתן תורה על הר סיני בקולות וברקים, מתן עשרת הדברות על כל קדושתם הנצחית! כל זה הצידה: צריך להתחיל מחדש, מן הרפת על ליטרות חלב ומן הכרם על ארגזי ענביו – אלה יהיו חגים, שהם כדאים לאומה אחרי שובה למולדתה, אם רק הסופרים והאמנים יעמדו לימינה ויעניקו לה פולקלור כדבעי…

אין אנו באים לזלזל בחשיבותם ובערכם של הרפת ושל הכרם, ובכלל של המשק הקרקעי, המרנין את לבנו ביחוד אחרי הרפת הגלותית. ואמנם ראוי הוא לתפוס את מקומו עד כדי קשוט לחגיגה עממית בתחית האומה, בשובה לחיים בריאים וטבעיים על אדמת מולדתה. אבל שהרפת והכרם יהיו העיקר ומהם יתחילו, שיונחו הם בהכרה הלאומית כיסוד מוסד לחגים, לראשית הצד הרוחני המהווה ומקיים את האומה – כמה זה מופרך, פעוט, קטנטן, כמה זה ילדותי, בלתי־ריאלי, בלתי־נתפס! עם ישראל הוא דף מיוחד במינו בתולדות כל המין האנושי, יותר משלשת אלפים שנה מונה הדף הזה לקיומו – ואיזה קיום! – באיזה מסירות־נפש, באיזו קרבנות נשמר ונשאר בשלימותו כיום הזה, ובאים עכשיו ואומרים: עד כאן! את האלהים הם יראים: הם יראים לומר, כי יש אלהים בישראל, העליון והמרום והקדוש של ההויה האנושית, של תבל כולה, יען כי על כגון זה טבועה גושפנקא של “דת” – ממושג זה הם נרתעים לאחור ויראים אותו, ועל־כן יעשו להם אלים חדשים, עם פולקלור חדש, מעשה ידי אדם מיום אחרון…

כי קמו ועוד יקומו דורות חדשים בישראל, שבהרבה הרבה פנות החיים יוציאו ישן מפני חדש, והחיים כולם על אדמת המולדת יקבלו קלסתר חדש – בזה אנו מודים ומוכרחים להודות, כי זאת תורת החיים. אבל יש תנאי חיובי אחד, יחיד ומיוחד, כי במרכז התחיה, יחד עם הארץ המחודשת והאדם המחודש, יעמוד במלוא קומתו ישראל. מפיו יקחו לקח בהבחנת עקרוני החיים, אמת החיים וקדושת החיים. הוא, ישראל, יהיה עמוד התיכון של התחיה כולה, אותו יחוגו ובגנזי נשמתו תמצא האומה אוצרות של יצירה לחיי עולמים על אדמת המולדת…

ומחיוב לדעת זאת ולחוש זאת הנוער שלנו, העומד במערכת בנין המולדת, ובתוך הנוער הזה – גם כותבת הרשימה ב“דבר הפועלת”, הבאה להורות לנו כיוון ידוע לתהליך חיינו.

( “הארץ”, כ“ג סיון וג' תמוז, תרצ”ו)