בהבחנת היהדות בתקופתנו, כנהוג בכל מהלך־דעות בעת החדשה, ימין ושמאל ומרכז, הימין היה כולו על טהרת הקודש, נשען על המסורת בעיון ובמעשה בכל התרקמותה הפשטנית, כמו שהיא ערוכה ושמורה בשורה שלמה של ספרים מהמון דורות. אך בתוך מחזיקי הימין יש הרבה, שהספיקו לסגל לעצמם את סגנון ההרצאה של האדם המודרני, ובשל כך – קיצוניותם, כשהיא באה על ידם לידי בטוי, כאילו מקבלת סתר פנים, ואינה בולטת כל־כך. התוכן הוא ימני במלאו, אבל הצורה היא משופרת, ויותר מסתברת לאוזן. אולם יש ימין בכל תומו מימי בראשית, גם בתוכן וגם בצורה. ימין זה הם, למשל, ספרי בעל “חפץ חיים”, שהשפיעו כל־כך על חוגי החרדים והיו כמעט לספרי־העם. נזדמן לי לקרוא אחדים מן הספרים האלה, והם עשו עלי רושם בתמימותם הנפשית, השלמה, המלאה, ללא כל סדק, וללא כל הרהור צדדי, שאינו מתאים לנקודת המרכז. הכל מוצק עשת שן, אלה הם כאן החיים, וזוהי המציאות, האמת לאמתה, ולא מובן כאן לגמרי איך אפשר לסור הצדה, אף כמלוא שעל. וכמה הדברים שוטפים ויוצאים מעומק הלב, מתוך תוכה של הנשמה, שהיא כולה חבויה בתוך מקדש עולמה, והכל מואר בה ומתנוצץ בנוגה זרחם של גבהי רום.
זהו הימין שלנו, ולעומתו מתקומם בראש מורם ובצואר נטוי השמאל – לא השמאל המעמדי־הכלכלי. עליו לא ידובר כאן, רק השמאל הרוחני, השכלי, הוא האגף של מרשיעי־ברית הכופרים בעיקר ובאים לעקור ולהרוס הכל עד היסוד, ומשאת נפשם הוא, כי יהיה ככל הגוים בית ישראל, והם – “אומרים ועושים”.
ובין שני האגפים האלה עומד בתווך חלק צבורי גדול בתור מרכז האומה, אשר הספרות העברית החדשה היא קרובה לו ונושאת דגלו ומביעה את שאיפותיו. אבל גם המרכז שני אגפים לו. האגף האחד הוא לאומי־חילוני, ובעת האחרונה ברובו ציוני. תפיסת־העולם שלו חדורה כולה תרבות אומות־העולם. באשר הרוח נושבת בעולם התרבותי הגדול – שם אף הוא. אמנם חביבים עליו הנביאים כאוצר פיוטי ומוסרי מקדמות האומה, אולם אשר ליהדות ההיסטורית על כל שכבותיה השונות, הרי בעלי הזרם הזה מתחשבים אתה רק כעם עובדה עממית־מציאותית; וכל זמן שהעם הוא פחות או יותר קשור בה ומקדישה הרי אין להקל ולבעוט בה, ואף אם לאדם המודרני הוא כסרח העודף, כדבר שנמצא מעבר השני של הקולטורה האנושית. וכך קדשי ישראל הם לשוכני האגף הזה ענין של בדיעבד, דבר הנושא עליו חותם של “שב ואל־תעשה”. ביד חזקה לא יצאו נגד הקולטוס המזרחי, גם פנים לא ירעימו לו, ילך לו את דרכו עד כמה שיעצור כח ויהי אלהיו עמו.
האגף השני, אף כי קולטורי הוא בכל הויתו וחדור התרבות העולמית במבחר סגולותיה, נשאר נאמן ליהדות שהיא לו השקפת־עולם מסוימת, וממנה הוא שואב את הבחנת העליון והקדוש שבחיים, ומתוך כך המסורת היהדותית כולה, להלכה ולמעשה, מקבלת אצלו אופי של חובה לעם ישראל, ואף אם לא בצביונו המדויק של הימין המצומצם. ואם כי שוכני האגף הזה, השני, הם גם אזרחים נאמנים בעולם המדע וההתפתחות השכלית האנושית, ועיניהם אינן עצומות מראות בכל מה שהשכל האנושי יוצר ומחדש וסולל נתיבות קדימה, הנה שומרים הם בלבם על מעבר חי ונאמן לעולם העתיק של שלומי אמוני ישראל, ובאותו המעבר יתאחו הקרעים והיה “אוהל יעקב” אחד. העיקר, כי עמודי האוהל ממקומם לא ימושו, ואם יש שהיריעות אשר לאוהל וצבעיהן משתנים ומתחלפים – אין בכך כלום. כך היה גם אוהל המשכן אשר עשה משה. הוא נבנה ביסודו מעצי שטים עומדים, אבל היריעות, הסוככות לאוהל, כמה שונות ומנומרות היו: בהן יריעות עזים, עורות אילים ועורות תחשים, ולא חסרו גם שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, והעיקר, כי “מעשה חושב תעשה אותם” – תצוה התורה. ולנצח על המלאכה לבנות את אוהל המשכן לכל משפטו וחוקתו קרא ה' בשם את בצלאל בן אורי בן חור, הוא חכם הלב והחרש החושב, המלא רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת ולחשוב מחשבות. אכן, לפי פקודת התורה, בלא חכמה ותבונה ודעת ובלא לחשוב מחשבות – גם משכן ה' לא יוקם על תלו.
זוהי “דרשה” ברוחו של ישראל־סבא. אך אפשר להעתיקה גם ללשון דורנו, ותצא לנו ההנחה, כי אמנם בין תפיסת היהדות של בני דורנו המתקדמים ובין תפיסת האורתודוכסיה יש חייץ מבדיל, אבל חייץ מבדיל יש גם בין עולמם הרוחני היהדותי של הרשב“ג, הרמב”ם והרלב“ג, למשל מעבר מזה, ובין ר' יוסף קארו ובעלי הש”ך והט“ז מעבר מזה. ואם אותו החייץ היסודי (כלל וכלל לא מעין המחלוקת שבין בית־הלל ובין בית שמאי ודומיהם) לא הבדיל את הראשונים מנחלת אלהי ישראל והם נשארו בתוך המחנה, וגם נקדשו לדורות כגדולי האומה וקברניטיה הרוחננים. הנה גם לבני דורנו, מבלי שנעמיד את עצמנו על מדרגה אחת עם אותם הגדולים, אנשי־השם, יש הזכות לאשר בכל תוקף, כי בהחזיקנו מעמד בתוך המחנה עם ארון ברית ה' שלא סר ממנו, אם גם החייץ שהבדיל בין אותם החכמים הקדמונים גדל והתרחב בימינו יותר, וגם קבל צורה יותר מוחשית ומקפת, באשר חיים אנחנו במרחק הרבה מאות שנים מהחכמים הללו ובתקופה תרבותית ומדעית גבוהה מתקופתם הם, לא הופרה בשום אופן בריתנו עם היהדות ולא מעלנו חלילה מעל באלהי ישראל ובתורתו. הן חכמת ה”קבלה" – עד כמה שהיא במובן ידוע חכמה, ולא העלאת־גרה של פתגמים המוחזקים לקדושים – הכניסה הרבה חדשות וגם ניגודים לאוצר היהדות היסודית לפי רקמת כתבי־הקודש וראשית תורה שבעל פה. כל ההפשטות הדקות והאויריות על עשר ספירות, אדם קדמון, סוד הצמצום, עולם האצילות, שבמוחו של איש מדע בזמננו אין להן אחיזה ריאלית ואינן מבארות ואינן מסבירות כלום, חפצו בעלי הקבלה לקרב אל השכל את סוד האין־סוף ואת יחסו לעולם החומר; וכיון שהדבר הוא לפי כל מהותו של השכל האנושי נמנע התפיסה וההבנה, לא העלו מאומה, והכלאים שזרעו על שגה היהדות לא עשו פרי; ובכל זאת במדת־מה קלטה אותם היהדות והם גם נקדשו… והיתה עובדה זו לנו לאות, כי גם אנו בדורנו זכאים לעשות לנו צירופי מחשבות לפי מהלך הדעות של התרבות העולמית, ורק שלא להינתק מיסודי הרוחנית של ההויה כולה, לפי תפיסת היהדות.
צריכים אנחנו לעמוד על העיקרון, כי לתורה שבכתב שלנו יש תורה שבעל פה במובן התפתחות הגיונית חיה, לא רק אשר לצד ההלכה, לחוקי התורה, אלא גם אשר למושגים העליונים בכל סעיפי המחשבה האנושית. ואם התורה שבעל פה התירה לעצמה לתת תוכן לגמרי אחר לכתובים מעין “עין תחת עין”, או “לא תבשל גדי בחלב אמו”, הנה יש זכות זו לתורה שבעל פה של האומה, כלומר למחשבה הישראלית המקורית, העומדת בקשר רוחני ומוסרי עם התורה, לעשות כך גם במושגים הדתיים, בשאלות העומדות ברומו של עולם. עובדה מעניינת היא, שגם רב אדוק וירא שמים כבעל ה“תפארת ישראל” מתיר לעצמו, בפירוש למשניות סדר נזיקין, לבאר את מהות ימי הבריאה של העולם בספור התורה לא במובן ימים פשוטים, אלא במובן של תקופות שלמות, שעברו על כדור הארץ, כמו שמלמדת חכמת הגיאולוגיה.
בעמדנו על בסיס היסטורי, לא נאמר, שהשערתו של הרב מתאימה למציאות, אבל על כל פנים יש ויש דרכים לצאת ממבוכת הסתירות מבלי להתכחש לקודש הקדשים של אומתנו. וכך גם אנשי אותו האגף הרוחני של הצבור המרכזי שלנו לא רק שלא התרחקו מעצם התורה, אך עודם דבוקים וקשורים גם במסגרת ההיסטורית הנאדרה, בחוג הרוחני והמוסרי שלה, והם הולכים וממשיכים את חיי הרוח של העם ישראל במובן היותר מלא ושלם…
באגדה העתיקה שלנו נמצא המאמר הידוע: “ששת אלפי שני הוי עלמא”. הנסתרות לה', ולא נבוא להרים את המסך ולהתפלפל בדברי האגדה, אם מכוונים ששת אלפים שנה בדיוק לשטח עולמנו הרוחני, שבו אנו מתקיימים, אך דבר זה אנו מדגישים, כי בשטח הרוחני של האנושיות, אשר ראשיתו נוכל לראות בבבל ובמצרים, ובעברו דרך תחנות תרבותיות מסוימות כיוון ורומא הוא הולך ונמשך עד ימינו אלה – עומדת תורת ישראל ונביאיו במרכז כנקודה העליונה של התגלות האלהות לאדם, ככח מוסרי ממרומי ההויה, המורה על אצילות החיים וקדושתם. ומה עמוקה היא החלטתו של אחד מגדולי הפילוסופים של זמננו, הרמן כהן, כי בלא הכח המוסרי האלהי הזה, שמצא לו בטוי כל־כך אמיץ בנביאים, כל הקולטורה האירופית היתה מפסידה את ערכה, ולא עוד, אלא שגם התקונים הסוציאליים הגדולים, שאליהם ישאפו הדורות הצעירים, צריכים להשען על אותו הכוח המוסרי־האלהי. ורק אז יש לתקונים אלה תקוה, כי יוכלו לעמוד, והאנושיות תמצא את דרך החיים לטוב לה, ותחלץ מעניה ומרודיה…
( “הארץ”, י“ד ניסן, תרצ”ו)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.