א. 🔗
קלרה היא בת שמונה עשרה. היא מאד רזה ומאד וחסרת מנוחה.
מהלכת היא בראש רכון קמעה, כי מכבידות עליו צמותיה הארוכות והכבדות.
היא אוהבת עננים, פרחים, ציפורים וילדים קטנים.
בייחוד ילדים קטנים! על עולמם הקסום והמגוון, שאין בו האפרוריות המצטנעת של הבוגרים. היא מאמינה לסיפורי המעשיות באמונתם הנלהבת של ילדים, באמונה שאין לדידה דבר בלתי אפשרי. עולמם של הבוגרים מרוחק ממנה עד אין קץ. היא חשה שלעולם לא תבין אותו, שהוא יישאר לה זר ומסוגר לעולם.
היא אומרת רק את שהיא חשה וחושבת. גילויי שמחותיה ועצבותה הם תוססים מדי ובלתי ממושמעים משנאה לנערה בת שמונה עשרה. גילויי מסירותה הם צנועים, פשוטים ונלהבים, כמו אלה שתמצאם אצל ילדים ובעלי חיים.
היא אינה יודעת להיות מדודה. אם היא אוהבת, היא אוהבת בכל לבבה, בכל נימה ועצב, בכל נשימה של גווה הצנום. היא מתמסרת כל כולה להתלהבותה ולאהבותיה.
או שהיא אדישה. אין היא מכירה באותה דרך ביניים המהווה גשר של זהב ביחסי בני אדם ומסוגלת כל כך להקל על החיים.
כל יום הוא לדידה הרפתקה משמחת. אין היא מתחמקת משום דבר שהיום יביא באמתחתו. היא יודעת שהחיים אינם מעניקים רק חיוכים. היא יודעת לאהוב גם את דמעותיהם.
היא מעניקה בבזבזנות נהדרת. למען הבוהק שבעיני המקבל, למען חיוכו מתוך אושר.
היא מרגישה שלא תמצא לעולם שלווה. לבה לעולם יקרא לה אל דרכים עלומות, אל מרחקים אין קץ, ואל אהבות חדשות.
היא אחת מאותם הבריות, אשר בשעת לידתם הודבקה במצחם נשיקתו של מלאך הנדודים.
ב 🔗
עוד אתמול היא היתה בבירה. אמש הלכה לה בנחת לאורך הנהר והתבוננה בשקיעת החמה הנבלעת בגלי המים.
והיום היא הרחק בהרים. היא ניצבת על ספו של בית קטן לבן ומקשיבה להלמות פעמוני הערב.
כן; אתמול, ממש בשעה זו, היא שמעה לפתע את שמה. הרימה ראשה ובשמחת המפגש הושיטה את שתי ידיה לרופא הקשיש.
“ערב טוב, אדוני.”
“ערב טוב, קלרה, הראי לי מהר את עינייך.” —
“אני מודה לך. כל כך אני מתגעגע להסתכל בעיניים חיות. אני בא מהקליניקה. ארבע פעמים ניתחתי היום. ולא הצלתי אפילו זוג עיניים אחד! אני עייף. ועצוב לי.”
“חשוב, אדוני, על כל מאות העיניים שהחזרת להן את האור.”
“אני מרבה לחשוב על אלה שנותרו לעד בחשכה…”
הם הולכים לאורך הנהר. משוחחים. ואז נודע לקלרה על ששה ילדים עוורים אשר “נותרו במוסד, כי אין להם לאן ולמי לנסוע לחופשת הקיץ”.
“זה עצוב”", חושבת קלרה בלבה, “אם אין לך לאן ולמי ללכת. זה אולי עוד יותר עצוב מאשר לחיות בחושך תמיד”. היא, שלדידה תכלית החיים היא האהבה, חשה בנטישות הזאת את מלוא הטרגדיה. כאובה עוד יותר כיון שמדובר בילדים.
היא איננה מאריכה להרהר. נעצרת, שולחת מבט מרוכז אל פניו המיטיבות של ידידה הקשיש ואומרת בקול בוטח: “אני אקח אותם להרים, אדוני, ואחיה אתם שם.”
“את, קלרה? ילדתי היקרה…”
“כן, יש לי שלושה חדשי חופש, ואני מציעה לך אותם.”
את מציעה יותר משלושה חודשים. את מציעה את עצמך."
“בחפץ לב, אדוני. והאמן לי, שלא הייתי נשארת אתם אפילו שעה אילו לא יכולתי לאהוב אותם. אבל הלא אלה ילדים” — והיא הוגה את המלה “ילדים” בהטעמה רכה, מיוחדת — "וילדים אפשר תמיד לאהוב. אבל אני רוצה להיות אתם לבד, לגמרי לבד. לא אתיר כניסה לחיינו למי שאינם “עוטים בגדי כלולות”.
"לבדך! אני יודע כמה את אוהבת לחלום. אבל מה על עבודות החולין היומיומיות?
“אשיר תוך כדי עשייתן.”
“מה המרחק, קלרה אל ההרים האלה שלך?”
“שש שעות נסיעה ברכבת. אני יכולה לצאת לשם מחר בבוקר ולהכין שם הכל. הסביבה יפה מאד. כל היום זורחת השמש, ציפורים שרות, היערות והנחלים הומים ברקע. נושבת שם רוח הרים. אני אשתדל לקרב להם את כל אלה; שמיים וארץ. אני אהיה אחת מהם.”
עיניה בוהקות, אבל הן מרוכזות ברגע זה במרחקים. אט־אט הן חוזרות להחליף מבט ארוך עם הרופא הקשיש.
“אתה מסכים, אדוני?”
“כן, קלרה, סעי.”
ג. 🔗
היא מקבלת מברק:
“הילדים מגיעים עם המטפלת ביום ששי בשעה שלוש. המטפלת חוזרת מייד. בואי לתחנת הרכבת. אני מודה לך.”
היא הולכת לקראתם. היא נתקפת בקצת חוסר בטחון. בעצבנות היא הולכת אנה ואנה לאורך הרציף. איך תחיה אתם? הלא היא רגילה לשוחח במבטיה. עולמם זר לה. היא תיאלץ כנראה לעצום את עיניה לעתים קרובות, בכדי להיכנס לעולמם. היא משתוקקת למתת הסבלנות הגדולה. וללב פחות פראי.
סוף סוף נכנסת הרכבת לתחנה הקטנה בלב ההרים.
יוצאים ממנה כמה כפריים. ועכשיו! כן, אלה הם! קלרה רצה, מלאת שמחה, אל הקרון האחרון. במדרגות הקרון יורדים אט־אט, זה בעקבות זה,ששה נערים, בעזרת אשה גבוהה וחזקה.
קלרה מושיטה את ידה למטפלת ואומרת את שמה. אחר־כך היא פונה אל הילדים בצפיה לחיוכיהם.
מבטה נתקל בפניו המעוותים נורא של אחד מהם. במקום עיניים — שתי גומות כמו מודלקות, בלחייו צלקות עמוקות שהכחילו לאחר כווייה קשה. שיניו וחניכיו חשופים, הנה פיו ושרידי שפתיו. פה נורא, פעור, ושרידי שפתיו שלעולם לא ייפגשו. פה הדומה לפצע מדמם.
מלותיה נעתקו מפיה. עיניה כמו ממוסמרות אל הפנים הנוראים. כמו הוכתה במהלומת פתע. שמחת הפגישה מפנה מקום לכאב מוזר ואימה. אבל היא מתעשתת ומברכת את הנערים בקול מהסס ורוטט. הם עונים בקול מדוכדך, בלא חיוך.
“הרכבת שלי יוצאת בעוד עשר דקות,” אומרת המטפלת. “זכרו, נערים, שעליכם לציית לגברת — לכל מלה שלה. יאן, תתכונן! גברת, בבקשה!” והיא מובילה את קלרה הצדה.
“הדוקטור הטיל עלי להחזיר את יאן אתי. זה הנער עם הפנים הנוראים. לפני כמה שנים נפל על כיריים לוהטים ושרף את שתי עיניו. הדוקטור חושב שלידו יהיה לך קשה. הוא כבר בן ארבע עשרה, ונועד להתחיל אחרי החופש בלמוד מלאכה. כך הוא יכול להתחיל מייד. הוא יודע שלא יישאר פה; הוא רק רצה ללוות את חבריו הצעירים ממנו ושמח להזדמנות לנסוע ברכבת.”
לרגע חשב קלרה מעין הקלה. “אה, ובכן הוא ייעלם, ייעלם כמו חלום רע.” היא אומרת לעצמה. “כמה זה טוב!” אבל אותה שעה עצמה, כאשר המחשבה הזאת חולפת בראשה, עונה מפיה לבה:
“הדוקטור וודאי יסלח לי אם לא אציית לו. תשאירי את הנער פה, בבקשה. תגידי שרציתי כך מאד מאד. מלבד זאת — אני עוד אכתוב על כך לדוקטור.”
קולה של קלרה איננו איתן דיו. אבל האשה הזרה הזאת הלא לא יודעת את קולה.
“כרצונך, גברת,” היא עונה בהיסוס. "הנער וודאי ישמח. — סליחה, עלי ללכת לקנות כרטיס.
קלרה חוזרת אל הילדים.
“אתם שמחים לקראת החופש?”
“כן. גברתי.”
“אתם אוהבים לשמוע סיפורי מעשיות?”
“כן, גברתי.”
“ואתם אוהבים לשחק משחקים?”
“כן, גברתי.”
הם עומדים זקופים, עונים במקהלה בקול חוור וחדגוני, וקלרה חשה עצב עמוק שאין מלים לו בשל תשובתם המנומסת הזאת שחזרה על עצמה שלוש פעמים. כמה שונה, שונה לחלוטין מהפגישה שהיא דימתה בנפשה!
מלוותם חוזרת. “יאן, אתה נשאר פה. תדע להעריך את זה והיה אסיר תודה לגברת ותגיד לה תודה על שהיא הסכימה להשאיר אותך פה!”
“אוו!” קלרה קופצת את אגרופיה, כמבקשת לזעוק…
פיו של יאן מתעוות ומתעקם למשהו שאיננו מן הטבע.
“זה כנראה החיוך שלו,” חושבת קלרה בלבה. “חיוך כואב יותר ועצוב יותר לא ראיתי מימי. אלוהים יסלח לי, אבל אני חשה אימה בנוכחותו של הנער הזה…”
ד 🔗
הדרך מתחנת הרכבת נמשכת פחות מחצי שעה.
יום הקיץ שר, אך קלרה אינה שומעת את קולו.
הם הולכים בשורה אחת אתה, וקראל הקטן, בן השש, אוחז בחוזקה בידה.
היא כבר מכירה את שמותיהם ואמרה להם את שמה.
ליד יאן צועד פאוול. רזה וחיוור, נער בן שלוש עשרה. נער יפה להפליא.
“מדוע זה דווקא שניים אלה הולכים יחדיו? ופאוול נשען ברכות כזאת על כתפו של יאן. הם כנראה חברים טובים,” מהרהרת וחשה קלרה. כאשר יאן מדבר אל פאוול, מתלווה לפניו תמיד אותו צל של חיוך שקלרה ראתה בפגישתם בתחנת הרכבת. ופאוול אמר במהלך כל הדרך רק משפט אחד, בקול שקט ורוגע:
“אני כל כך שמח, יאן, שנשארת.”
קלרה שבה ומתבוננת בפניו של יאן במבט יציב וחודר. אולם מייד היא משפילה את עיניה ורעד אוחז בה. היא מרגישה שלבה הולם בה בבהלה.
בכל כוחה היא משתדלת להיכנס אתם לשיחה. אבל כל שהיא מקבלת הן תשובות מקוטעות ומדוכדכות.
היא הושיבה אותם סביב שולחן בחדר האוכל הקטן. בחדר הסמוך היא מכינה ארוחת מנחה. פה ושם מגיעים לאוזניה קרעי שיחתם:
“כמה יפה השמש זורחת פה.”
“אני חושב שיש פה פרחים בחדר.”
“יש לה קול כמעט של ילדה.”
“שמתם לב כמה רועדות ידיה?”
“שמעתי שיש פה יער. הייתי רוצה ללכת ליער.”
“אני בכלל עוד לא מאמין שאני נשאר אתכם.”
קלרה מביאה לחם, תותים, חלב ודבש.
החדר שוב מתמלא דומיה.
“אתם אוהבים את האוכל הזה, ילדים?”
כולם מפסיקים את האכילה וקמים:
“כן, גברתי.”
עכשיו קלרה לא יכולה עוד. היא אומרת בקול רם ונרגש:
“קודם כל שבו. ושנית: אני בשבילכם לא שום גברתי! שמי קלרה. ועוד…” ולפתע היא רואה את פניהם המבוהלים, וקולה מתעדן:
“… ועוד אני רציתי לבקש מכם שתדברו אתי ותנהגו כלפי — כמו עם חברה. אני הייתי עצובה אילו נהגתם בי אחרת. אני באתי הנה בכדי לשחק אתכם, לטייל אתכם בשדות וביערות, וקצת ללמוד אתכם. לקרוא ולספר לכם סיפורים. אסור לכם לחשוב שאני משהו יותר מכם. אנחנו ננהל פה משק בית במשותף, הבית הקטן הזה שייך עכשיו לכולנו.”
“אבל זה הלא בלתי אפשרי,” פלט לפתע פראנטיק הקטן.
“מדוע?” צוחקת קלרה בצחוקה הצלול והעליז, מחבקת את פראנטיק ונושקת למצחו.
אחר־כך היא מתיישבת בינם ופותחת בפניהם את לבה.
בתחילה הם מבולבלים וחסרי מנוח. אבל קלרה מדברת בחום ובמלים חדשות להם שלא היו מורגלים בהן, והיא סוחפת אותם. הם מקשיבים עצורי נשימה ומחפשים את ידיה.
היא משכיבה אותם לישון. הם ישנים שניים בכל אחד משלושת החדרונים הקטנים. יאן עם פאוול.
קלרה עוברת דרך החדרים. ליד כל מיטה היא נעצרת ומושיטה יד:
“לילה טוב.”
“לילה טוב.”
"לילה טוב, קלרה, אומר פאוול.
ה. 🔗
היום הבא טומן בחובו הפתעות שמחות לרוב.
הנוף הכפרי משיח בקולות שונים מקולות הכרך. המיית היער, צעקות הציפורים, הנחל הזורם — כל אלה כל כך חדשים. ושוב כה קרובים ומוכרים. אחדים ביניהם היו שומעים את המנגינה הזאת בהיותם עוד קטנים לגמרי. הקולות מזכירים להם את הבית, את חיבוק האם, את הרגעים שאבדו ללא שוב.
“לאן מוביל השביל הזה קלרה?”
“רחוק — הרחק אל ההרים, פאוול.”
“הייתי רוצה ללכת לשם!”
“מה זה ששר כל כך יפה?”
“ציפור דרור. היא עפה גבוה בשמיים.”
“איזה עצים אלה?”
“אורנים.”
“או, כמה עמוק קולם!”
הם מתיישבים בקצה היער. מעל לצמחיית השיחים עפות ומזמזמות דבורים. לרגע קט הם מקשיבים.
“את זה אנגן לך בכינור,” מבטיח פראנטיק. הוא מחקה את זמזום הדבורים והאחרים מצטרפים אליו.
“את שירת הדרור גם כן תנגן לנו?” שואל וילם.
“אני לא יודע, דרור הוא קשה לביצוע, אבל אנסה.”
מן היער נשמע קול נפץ עמום. מייד לאחריו כמה יריות. פני פאוול חוורים.
“נבהלת?” שואלת קלרה.
“לא. לא נבהלתי, אבל… את יודעת… הקשבתי… הכל נשמע כל כך טוב, והיריות האלה כאילו קרעו את הכל לרסיסים… אל להם לבני אדם לירות!”
“ספרי לנו משהו, קלרה!”
“מה הייתם רוצים לשמוע?”
“ספרי לנו איך חיות הציפורים.”
קלרה שוקעת בהרהור קל ואחר מספרת…
ו. 🔗
ליל קיץ. ביער מתעופפות גחליליות. האויר מדיף ריח תות ועשב.
קלרה יושבת במערה היער. מתבוננת בריכוז בצלחת הכסף של הירח.
היא חולמת על אהבה. כל בנות שמונה עשרה חולמות על אהבה. כה עז הוא מבוקשה לפגוש אדם. לפגוש אדם בזה הרגע. לראות בעיניו את בבואת הרקיע, לנשום יחד אתו את נשימת האדמה, להניח את ראשה בכפות ידיו.
הוא יבוא! מוכרח לבוא.
אבל הכוכבים מחווירים, הגחליליות גוועות וקלרה נותרת לבדה.
אט־אט היא קמה על רגליה. אבל עדיין היא מאמינה במפגש הזה עם האהבה והיופי. עודנה מאמינה בהגיעה אל ביתה ובפתחה בהשקט את דלתו.
פניה בהירים ועיניה גדולות ובוהקות.
היא מדליקה את האור. באופן מכני ובלא לתת על כך את הדעת, כי כל כולה עדיין שרויה בחלומה.
קרני האור נופלות על פניו של יאן. עיני קלרה נוגעות בהם. בקוי האור והצל החדים של המנורה הם מבעיתים עוד יותר מאשר לאור היום.
קלרה פולטת זעקה וטורקת את הדלת בעוצמה הגורמת לידה להיפצע. כל אשר חלמה עליו מונח שבור לרסיסים לרגליה.
היא נמלטת שוב אל תוך הלילה. מבוהלת ופצועה. הולכת בדרך לא דרך.
“מדוע היום? מדוע דווקא היום?”
“כן, דווקא היום! בכדי שאבין שיבוא יום והילד האומלל הזה ישמע בלבו פנימה את שירתם של חלומות כחלומותי שאני שמעתי הלילה. והחלומות ההם לא יתגשמו לעולם! הוא מאלה שאין לעולם מנת אהבה בעבורם!”
“אני רואה רק את הפנים המעוותים ולא חשה את הולם הלב הפועם בחזה של הילד הזה!”
“אני רעה, אני רעה ללא שיעור. לא אמרתי לו עוד מלה אחת של חיבה. לא ידעתי ללטף אותו. עיני אדם בוגדות כל כך לפעמים! פאוול הוא יפה ואוהב אותו כל כך. פאוול הוא עיוור, והוא רואה אלף מונים טוב ממני!”
“הייתי אכזרית ואנוכית ולא צודקת כלפיו. האוכל אי פעם לתקן זאת?”
“אי פעם? עכשיו, בזה הרגע!”
היא פותחת במרוצה דרך השדות והאחו.
השחר מפציע מעל להרים.
כבדת נשימה וסמוקה היא נעצרת ליד הבית. עיניה בוהקות וקורנות עוד יותר מקודם.
בהשקט היא מתקרבת אל מיטת הנער. אט־אט היא רוכנת אליו ושפתיה הלחות מטל ודמעות מטביעות נשיקה ארוכה על פיו…
ז. 🔗
היא הביאה סלסלת משמש. כולם זהובים. ספוגי שמש ועדיין חמים מקרינתה.
הם אינם מכירים את הפרי. מסוקרנים הם מתגודדים סביב הסלסלה.
“תתכבדו, ילדים” מאיצה בהם קלרה.
אבל הם עומדים ללא ניע ונושמים וקולטים את ריח הפרי. ופראנטיק אומר מתוך שכנוע: “כך, עכשיו כבר אזהה אותם תמיד.”
אחר־כך כל אחד מהם לוקח לידיו פרי אחד. נוגע בו בעדינות.
פאוול מסיע את אצבעותיו — כמעט ללא מגע — על פני הפרי הזהובים. ידו הצרה, הלבנה והעצבנית משולה לפרפר גדול המעופף סביבו. הפנים מכווצים.
במצחו של יירז’י מופיע קמט, הוא לוחץ את הפרי אל כפות ידיו. כאילו ביקש לחבור בין חומו ומיצו לבין חום גופו ודמו.
קראל הקטן! קראל הקטן טרם מאמין לאצבעותיו. הן אצבעותיו הקטנות, הקצרות והמגושמות של ילד כפרי. שנבראו רק למשחקי ילדים. טובות הן אולי לחפירת גומות ותעלות בחול ולהולכת נחלי צעצוע בבוץ.
לא. הוא איננו מאמין להן. הוא מרים את הפרי אל שפתותיו הרגישות כל כך ומסיע אותן ברוך ובלאט על פני הפרי.
בפניו של יאן רוטטת מחשבה. הנער מניד את ראשו כמה פעמים לשלילה. אחר־כך הוא מצמיד שוב ושוב את הפרי ללחייו.
לפתע הוא אומר מתוך התרגשות:
“קלרה, קלרה, הפרי הזה — יש לו עור של בן־אדם. וגם חום כמו של בן־אדם. כמה זה מוזר, קלרה, כמה זה מוזר!”
קלרה מלטפת בקלות את בלוריתו.
עוד כמה רגעי דומיה. דומיה מוזרה ומרגשת, שבה מטמיעים הילדים האלה בתודעתם פרי קטן, עגול ועדין כקטיפה. איש איש כדרכו. ברגע זה לא קיים לדידם שום דבר אחר בעולם. חוש המישוש מתוח עד כאב.
לפתע, בזה אחר זה, ומבלי שנדברו ביניהם, תוקעים את שיניהם אל תוך גוף הפרי הרך.
ואז באה לעזרתם הלשון. המכשיר המופלא, הרגיש, הנועל את ציור תמונתו של החפץ החדש בגווניו העדינים ביותר.
ח. 🔗
“ספרי לנו, קלרה, איך נראים הכוכבים!”
“הם זהובים, כמו נשימתו של יום שמש. הם בוהקים כמו שמחה בתוך ים של עצבות. תגישו לי את כפות ידיכם! אצייר לכם את צורתם.”
היא מעבירה באצבעה לתוך כפות הילדים המושטות את צורתו של כוכב. לכל כף יד כוכב אחד.
ומהושלמה התמונה, היא נושפת נשיפה ארוכה לתוך כל יד ונוגעת בה קלות בשפתיה.
“או, איזה יופי,” לוחש פאוול, “עכשיו יש לנו כוכבים בידיים.”
“את יודעת,” הוא ממשיך את תיאורו החי, “אני מתאר לעצמי את הדברים כך: השמיים כהים ואינסופיים כמו זה מה שיש לנו כל הזמן לפני העיניים. ועכשיו מישהו עובר בשמיים; הולך וכעבור כמה צעדים נעצר במקומו. כורע ברך, מרכין את ראשו, ונושף נשיפה ארוכה וחמה. הנשימה הזאת נספגת בצורת כוכב. — וכך. על רקע חלל חשוך ומת יש מקומות חמים וחיים. האם זה כך, קלרה?”
“כן”
“אז אלה הם הכוכבים!” אומר יירז’י. “והאם זה נכון, קלרה, שלכל אדם יש כוכב משלו?”
“אינני יודעת — אני מאמינה שכן.”
“גם אני. סבתא שלי היתה מספרת לי כך כשהייתי עוד קטן לגמרי. — ומה דעתך, קלרה, האם הכוכבים של העיוורים גם הם עיוורים?”
“לא, לא, יירז’י! הכוכבים של העיוורים הם גדולים וזוהרים יפה מכולם.”
ט. 🔗
“היום נלך אל עצי הליבנה.”
קריאות שמחה עונות לה.
“אני עוד אף פעם לא ראיתי עץ ליבנה,” אומר פאוול כמתוך חלום. “איך הם נראים, קלרה?”
“הם תמירים. יש להם גוף לבן וחלק, צמרות רחבות, עלים זעירים, הדומים במקצת ללבבות. הם נרעדים בכל משב רוח קל. גופם לבן ובוהק, ואף על פי כן עצוב לי תמיד כשאני רואה אותם. עצוב מרוב יופיים. כאשר נגיע אליהם ונחבק אותם, אספר לכם משהו עליהם.”
“האם אוושתם שונה מאוושת אורנים או עצי אשוח?”
“הו, כן, אחרת לגמרי.”
“אז אנחנו נשכב מתחתם ונקשיב להם.”
“כבר עכשיו אני אוהב אותם, קלרה.” מתוודה פאוול בקול רפה.
“הם לבנים,” משיח וילם כאילו לעצמו. “אני זוכר אותם, כן, הם לבנים.”
“קלרה, נלך, נלך כבר.”
הם עוברים בגיא ירוק. אבל היום שאלותיהם כאילו נשתתקו. היום פניהם מועדים לעצי הליבנה.
לפתע הם עומדים בשפתו של נחל רחב. מימי האביב שברו את הגשרון על פניו. הניחו רק קרש צר וארוך למעבר, בלא מעקה.
קלרה נעצרת. קרשי מעבר שכאלה גורמים לה יסורים מנעוריה. בהציבה רגלה עליהם, חגים למול עיניה אורות אדומים, בראשה גועש ים וגופה מאבד את שיווי משקלו. היא נזכרת כיצד פעם, זה זמן רב, עברה קרש כזה מתוך רגש של מרד וכעס על עצמה. אז היא אמרה לעצמה: “אני מוכרחה לעבור ואעבור!” ועברה, אלא שבסוף המעבר היא התמוטטה בעלפון ארצה.
היא השכילה להוביל את הנערים בבטחה בכל הדרכים. אבל עכשיו נראה זה מעל לכוחותיה לעבור את לוח העץ הצר שש פעמים, ושש פעמים לחזור.
“מדוע לא ממשיכים?” שואל אחד מהם.
“אל עצי הליבנה, אל עצי הליבנה!” קורא פאוול.
עכשיו על קלרה להודות בפניהם על מה שהסתירה מהם.
היא אומרת בקול צונן איכשהו:
“לא נוכל להגיע אל עצי הליבנה. יש פה נחל רחב עם לוח עץ צר למעבר, כך ש…”
“… או, אל תפחדי, אנחנו נעבור,” הם מפסיקים אותה בכמעט עליצות, ופראנטיק, שמצא את לוח המעבר במישוש, עולה עליו בבטחון מפליא, ועובר.
כולם כבר עברו. רק קלרה נותרה מעברו של הנחל. היא רועדת, עיניה מבועתות.
“קלרה, קלרה!”
“אני באה… אבל… אבל אני הלא לא אגיע!” היא זועקת פתאום.
כולם פונים אל עבר זעקתה.
“אני לא יכולה… אני…”
“תחכי שם,” קורא יאן. “אני אוביל אותך.”
“גם אני” — קולו של פאוול.
וכך עוברת התהלוכה הקטנה ביום של קיץ לאורך המעבר הצר מעל לגלי המים. העיוורים הולכים בהשקט ולבטח, בעוד שהנערה בעלת העיניים הגדולות והזוהרות מתנודדת.
הם אוחזים חזק בידיה, אבל אלה רועדות, כל גופה רועד. לפתע היא נרתעת ומשפתיה נפלטת זעקת אימה.
“אני… לא… יכולה!”
יאן פונה אליה ואומר:
“את מוכרחה לעצום את העיניים בכדי שתראי.”
קלרה עוצמת את עיניה…
י 🔗
היא שלפה מהמזוודה הקטנה לוחית מתכת ומרצע מיוחד. כאשר הם ישנים, היא לומדת בסבלנות את כתבם.
זאת עבודה מפרכת וממושכת עבורה. הנערה העצבנית ומלאת החיים הזאת איננה אוהבת תהליכים ממושכים.
ואף על פי כן היא מתמסרת לעבודה הזאת בכל נפשה ובכל מאודה.
ראה נא וראה, המלים נפרדו עתה לאותיות. כל אות היא צירוף מסויים של נקודות. קלרה בוררת לה את המלים היפות ביותר, שהעבירה אותם לאטה אל הקרטון הקשיח, נדמה לה שהיא רוקמת מעין תמונה מוזרה וקוסומה.
המלים מקבלות לפתע משמעות אחרת ותופסות חלל גדול בהרבה.
לא יהיו אלה עיניים שידברו בהן אל תודעת אנוש…
המלים היפות ביותר!
מילונם של העיוורים כל כך שונה ממילונם של הרואים.
שמש, עננים, אדום, זהוב ומאות של מלים אחרות הם לדידם רק צירוף מת של אותיות.
שמש ועננים הם כל כך רחוקים לדידן של ידיהם.
המלים האלה מעוררות בהם רק תשוקת שווא. נפשם נרעדת בבטאם אותן כרעוד ציפור כלואה בכלוב.
כמה מוזר: רק הדברים המוחשיים ביותר והמושגים הרוחניים ביותר מעוררות בהם הד חי.
היום מבקשת קלרה רק מלים המסוגלות להרטיט את מיתרי השגותיהם ולהצית שמחה בלבם.
ממלים שכאלה אפשר לרקום סיפור מעשייה.
יא 🔗
“קלרה, האם יש גם חיות עיוורות וציפורים עיוורות?”
“אני לא יודעת, אולי…”
“לא יכולות להיות עיוורות, כי לא היו יכולות לחיות,” מפסיק אותה קולו של פראנטיק. “ציפור עיוורת היתה שוברת את כנפיה וחיה עיוורת היתה שוברת את הראש. רק בתוך האדמה יכולות חיות עיוורות לחיות.”
“קלרה, זה כל כך עצוב,” אומר יירז’י, “לבני אדם יש עיניים, וגם לחיות ולציפורים. כל מה שחי, חזק ויפה, יש לו עיניים.”
קלרה מקשיבה לדבריו הנרגשים בראש מורכן. לפתע היא זוקפת אותו. פניה קורנים משמחה. היא פותחת את פיה וקוראת בקול בוטח וצוהל:
“פרחים, פרחים הם עיוורים!”
“הפרחים עיוורים?” חוזרים אחריה לאט ובהתפעלות ששה קולות.
“הפרחים עיוורים,” ופני הנערים קורנים עתה כמו פניה של קלרה.
“הפרחים, הפרחים עיוורים!”
הפרחים הם מאהבותיהם הלוהטות ביותר של שבעת הילדים האלה…
יב 🔗
ליירז’י יש, במקום עיניים, שתי צלקות אדומות ועמוקות. מדי בוקר הוא מכניס לתוכן שתי עיני זכוכית תכולות, ועם ערב הוא מוציא אותן.
חבל רק ששתי העיניים האלה מתות. הן משולות למראות שבהן גוועות התמונות המזדמנות בהן באקראי, בלא להשאיר עקבה.
ואף על פי כן אוהב אותן יירז’י ומכניס אותן אל מתחת לעפעפיו בזהירות מפליגה כמו היו עדיים.
כן, בשביל יירז’י הן אינן אלא תכשיטים. תרמית חיים בפניו הקפואים.
הן נוצרו בשביל מבטי האנשים העוברים ושבים אל פניו. גומות אדומות פעורות היו זועקות וצורבות. יירז’י שמע במהלך ילדותו מלות חמלה וכיעור לרוב, עד כי התאהב בשתי הזכוכיות הקמורות.
כל הנשמות הנאצלות רגישות עד כאב. הן חשות בושה עמוקה על מכאוביהן. הן משתדלות בכל דרך להסוותם, ולעולם לא יראו לזולת את פצעיהן העירומים. כזאת היא גם נשמתו של יירז’י.
קלרה מבינה אותו היטב. הלא צחוקה העליז וחסר הדאגה דומה לעתים קרובות כל כך לעיני הזכוכית שלו.
“תראי, אם פוגש אותי מישהו שאיננו יודע, לא ירגיש בכלל שאני עיוור.”
איזה מזל שיירז’י איננו יודע עיניים חיות מה הן. עיני אדם קסומות, היודעות לספר אלף מונים מהיפה שבפיות. —
בוקר אחד הופכת תנועה בלתי זהירה של יירז’י את אחת מעיניו לערימת רסיסים. בכי, בכי קורע לב ללא דמעות מלווה את האסון.
אותו יום הוא שם רק עין אחת למקומה. כאשר הם יוצאים מהבית, הוא מתאונן על כאבי ראש. שם את ידו על מצחו.
קלרה יודעת שהוא עושה זאת רק בכדי לכסות את הגומה האדומה הפעורה. לפיכך היא אומרת: “אולי ייטב לך אם אחבוש לך את הראש במטפחת.”
הם מסירים את התחבושת רק עם ערב, וכאשר רוכנת קלרה על מיטת הנער, היא אומרת לו בהשקט: “מחר אני ננוסעת העירה ואביא לך עיניים חדשות.”
יירז’י מחייך כבחלום, לא אומר מלה ורק לוחץ בעוז את ידיה.
השכם בבוקר עולה קלרה על הרכבת. היא יושבת מכונסת בפינה שליד החלון ובוהה בעיניה אל האופק המשתנה. השמש קורעת את ערפלי הבוקר מעל לשדות, בשביל לבן הולכים פועלים לעבודת יומם, מארובות הבתים הקטנים עולה עשן אפור, נהר נוצץ כמו פס של כסף, ואל מנגינת בוקרו של קיץ חודר שאון הגלגלים.
קלרה חושבת על אלף עניינים שונים ומשונים עד אשר היא נזכרת במטרת נסיעתה. אותה שעה צפה בזכרונה אגדה סלובקית נושנה. על ישיש אחד שחי בצריף פשוט בעומק היערות, והיה מחזיר לעיוורים את ראייתם. לכל מי שבא אליו לבקש על עיוורים, היה מעניק שתי עיניים ובקבוקון של מים חיים. וכל מי ששם את העיניים האלה אל מתחת לעפעפיו ושפך עליהן את מי הקסם, נגלו לו שמיים, שמש, פנים שאהב — ראה!
אלא שהדרך אל הישיש היתה ארוכה, ארוכה מאד. צריך היה לעבור שבעת הימים, לטפס על שבעה רכסי הרים, לחצות שבעה נהרות. ומי ששם את פעמיו אליו, לא היה חוזר אלא כעבור שבע שנים ארוכות.
ישישי, מדוע אתה חי רק בעולם האגדות? קלרה היתה הולכת אליך ולו יחפה. —
במקום דלת העץ הפשוטה שבאגדה, היא פותחת דלת זכוכית בבית גבוה בכיכר העיר.
משקפיים, משקפות, מצלמות והנה, מתחת לזגוגית, על גבי קטיפה אדומה — עיני זכוכית.
“תן לי שתי עיניים” אומרת קלרה, “בגודל הזה,” ומושיטה לו את עינו הכחולה של יירז’י.
“צבע?” שואל הזבן באדישות.
“צבע עיניי,” עונה קלרה.
הוא מביט בה ואחר־כך מחפש. מניח לפני הנערה שתי בבואות מתות של אישוניה.
עם ערב מוסרת אותן קלרה ליירז’י. הוא מאושר מאד. סוגר עליהן בכפות ידיו. אין הוא מודה במלים, אלא מחבק אותה חיבוק ארוך ורועד כולו בזרועותיה.
קלרה לא תגלה לו לעולם שעיניו הן עכשיו עיניה הכהות. גם לא זאת, שהיא היתה מוכנה לעקור את עיניה האמיתיות והחיות ולתתן במתנה במקום זכוכית הסרק.
יג 🔗
במבט ראשון איש לא היה מנחש שפאוול הוא עיוור. תנועותיו האיטיות, המתמשכות, וחסרות הבטחון משרות רושם קסום של נשמה השרויה בחלומה. אם הוא שולח את ידו בטעות לחפץ כלשהו, נראה הדבר כאילו עשה זאת בפיזור דעת יפה להפליא, כי נפשו ולבו תעו אותה שעה במרחקים עלומים.
ידיו דומה שהן חסרות ישות חומרית. אצבעותיו רוטטות תמיד, כאילו בהן משתקף חוסר המנוח של ישותו. כאילו חי באצבעות האלה, אצבעות תמירות, חיוורות מעוצבות למשעי.
אולי הוא מודע לכך. שעה שהוא מקשיב או מתרכז במחשבותיו ודמיונותיו שלו, הוא נוהג לקלוע אותן בעצמן ולהחזיקן צמודות על חזהו כבתפילה.
הוא בנו של רב זקן שהלך לעולמו מזה זמן רב, ולו שושלת יוחסין ארוכה־ארוכה, שבסופה הגיח הפרח המקסים הזה, “עיוור מניוון”. כפי שהתבטא הרופא.
הוא ניחן בקסמו וריחו של גזעו, הילד הזה מבני שם. נטייה עמוקה לחלום, כוח יצירה רבגוני מורכב מרישומי קולות ורשמי מישוש, חושניות לוהטת ומסירות עמוקה.
הוא משוחח בקול שקט ומתנגן, אינו יודע לרעוש, ולא לצחוק בקול רם. אבל יודע להקרין מפניו חיוך רך ומתגלגל המיוחד לו, שיחשוף שורותיים של שיניים לבנות וחדות הקמוצות חניך בחניך.
עכשיו הוא ניצב בזוהר השמש השוקעת. כתמיד, ראשו זקוף. שערות שחורות גליות משחקות ברוח. עפעפיו הכבדים והחיוורים ובקצותיהם ריסי משי מסתירים את עיניו המתות. דמדומי הערב צבעו קלות את עור לחייו דמוי אם הפנינה ואת צוארו החשוף.
מצח קמור גבוה, אף עדין ותמיר דמוי מקור עיט, פה פתוח קמעה בעל שפתיים עבות ואדומות כדם. כך מצטיירת צדודיתו בזוהר השקיעה. צדודית של נסיך יהודי.
קצה אפו רוטט כמו נחיריו של סוס צעיר על סף זינוקו במעוף.
הוא ניצב שעה ארוכה ללא זיע, ידיים שלובות בענווה, כאילו הוא מקשיב לקולות העלומים של יום גווע.
הוא ניצב כאן כעובר אורח שעבר כברת דרך של אלפי שנים, ראה וידע יותר מדי, עד כי הוא עוצם את עיניו העייפות ומניח לנפשו לשוחח עם היקום, כי הארץ ובני האדם אינם עוד מעניינו. הוא דומה ברגע זה יותר לרוח רפאים מאשר לישות מוחשית.
שפתיו נאנחות באלם. ריסיו הארוכים נרעדים בפניו הקורנים מהתלהבות, בפנים שעכשיו חוורו עד מוות. נחיריו נושמים בחוזקה ונשיפתו לא־קצובה. זעקה אחת והנער נופל אל הדשא.
הוא מתעורר בזרועותיה של קלרה. עוד כמה רעידות כמו מתוך קדחת. אחר־כך הוא פותח את פיו לחיוך.
“מה זה היה?” שואלת קלרה.
“הו, קלרה, לעולם לא אצליח לספר לך. שמעתי מנגינה מדהימה, שמעתי קולות… שמא קולות מלאכים, וראיתי עיר גדולה.”
יד 🔗
יורד גשם. זרמי מים רבים נשפכים בחדגוניות מהשמיים.
קלרה רצה החוצה. היא אוהבת גשם ורוח המצליפים בפניה. היא מסתובבת בהנאה בתוך המטר היורד. היא צועדת קדימה בקלות, ראשה גלוי, עיניה בוהקות והיא מחייכת.
לפתע היא נזכרת בנעריה. היא חוזרת אליהם, רוויית אושר ופותחת בהשקט את דלת ביתם־ביתה.
הם נאספים בחדר האוכל הקטן ומשיחים במשהו בחצי קול. קלרה קרבה אל הדלת הפתוחה. עוצרת את נשימתה ומקשיבה.
“הייתי רוצה לדעת האם היא יפה.”
“כן, בהחלט שכן!” צועק פראנטיק.
“מה זה יפה?” שואל קראל הקטן.
“אתה סתם טיפש,” מדריך אותו יאן, “זה כמו שמנגנים בכינור. אם זה נשמע טוב, אז זה יפה, אם זה מזוייף, אז זה מכוער.”
“קלרה נשמעת טוב.”
“הו, כן, קלרה נשמעת טוב,” חוזר יאן, אולם פתאום נרתע. הוא נושם כמה נשימות עמוקות ואחר־כך קורא כמבוייש:
“קלרה, קלרה, את פה!”
קלרה אינה עונה. רוצה להתרחק. אלא שהיא חוששת מקול צעדיה. חוששת שלא תדע ללכת כפי שבאה.
“אז תשמיעי כבר קול!” קורא יאן באי־סבלנות. “תשמיעי קול!”
רגע קט היא מהססת. אחר־כך אומרת: “כן, אני כאן.”
“קלרה, קלרה, בואי להקריא לנו!”
“קלרה, בואי לשחק אתנו!”
“בואי לספר לנו!”
אבל היא פונה אל יאן: איך ידעת שאני כאן?"
ויאן עונה:
“אני מזהה אותך תמיד לפי ניחוח שיערך…”
טו 🔗
עליה ללמוד עכשיו לסגל אל הליכתה המהירה לצעדיהם האטיים. תנועתה במעוף הלכה ואיננה.
לפעמים היא שוכחת. קופצת ורצה קדימה. רודפת פרפר. או עכברון קטן בשביל הירוק. קריאות שמחה מלוות את התפרצויותיה.
פתאום היא עוצרת את מירוצה. היא נזכרת, תוך כדי התנועה הפראית ביותר, שהותירה מאחוריה את אלה שהופקדו בידיה ולחסד עיניה. כן, הם עומדים דומם כאילו איבד אותם מישהו. השמחה בפניהם פינתה מקום לחיוך של מבוכה.
היא חוזרת אליהם בשקט ובראש מורכן.
היא אומרת בלבה: “אני רעה ואנוכית. אני חושבת רק על שמחותי ופוגעת בהם.” היא מתביישת בעצמה.
עכשיו כבר כמה ימים היא צועדת בשקט בתוך שורתם. כאשר היא עוזבת אתם את הבית, היא משננת לעצמה: “אני לא אטפס על עצים, גם אם אמצא את הענפים המפתים ביותר. וגם לא ארוץ!” —
הם יושבים מכונסים בקצה היער. הרוח נושבת בשדות. התבואה נעה בגלים כמו ים זהוב. הרוח שרה בצמרות העצים, הולכת סובבת סביב.
“הו, להמריא עם הרוח ולהתחרות בה!” מבזיקה מחשבה בראשה. “לרוץ, לרוץ, לעוף!”
היא קמה, מזדקפת, נושמת מלוא ראותיה את האויר הסובב ומנופפת בידיה כמו בכנפיים.
לגרגע משתרר שקט.
לפתע שואל פאוול: “קלרה, מה את רואה לפנייך?”
“שדרת עצים, אחו, שדות ושדות, ושתי צפצפות עזובות. הכל רועד ברוח. מולנו יש גבעה ו…”
“מה המרחק עד לגבעה?” מפסיק אותה נער.
“לא יודעת. אולי שלוש, אולי חמש דקות.”
“קלרה, רוצי לשם, רוצי לשם! אבל מהר! וכשתגיעי לשם, תני צעקה! בכל כוחך תצעקי, ואנחנו נענה לך… ואחר־כך תחזרי אלינו!”
“לא בא לי לרוץ, אשאר פה.”
“אה, קלרה, אני כל כך הייתי רוצה לשמוע את קולך ברוח. האם, האם — האם הוא גם משם ירעד, רוצי!”…
כעבור שעה קלה היא שולחת אליהם את צעקתה. צעקה גבוהה, שמחה, עליזה. סולם שלם של צעקות!
היא מגישה ארות ערב. יאן ופראנטיק נשארו עוד בחוץ. הם יושבים על הספסל הקטן ליד הבית.
קלרה רוצה לקרוא להם. אבל הערב כה יפה, שהיא יוצאת אליהם. נראה שהם מתייעצים בנושא רציני. שיחתם ערה, והם מנידים ראשיהם להסכמה.
“כן, פאוול, טוב עשית,” שומעת קלרה את קולו של יאן. “אנחנו צריכים לתת לה לרוץ. גם אני יודע כמה היא אוהבת את הריצה. אנחנו חייבים לאפשר לה… והלא היא בטח תחזור אלינו!”
טז 🔗
קלרה חיה עתה חיי חוש חדשים. עשירים יותר.
עד עכשיו היא הפנימה רק צורות וצבעים. מלים היו נציגות של מושגים. כל זה כה מכני ומובן מאליו שלא היה צורך להקדיש לכך מחשבה.
אבל עכשיו — בשומעה את המלה “תפוח”, היא תחוש קודם לכל את ריחו. ובקצות האצבעות תעבור תחושה של מגע עם משהו חלק.
בנוגעה בחפצים, היא מדמה לגלות גם את נשמתם. יש ובהיסח הדעת היא עוצמת את עיניה ונכנעת בכל ישותה ומאודה לשיחן העלום של אצבעותיה.
והיא הבינה שאין דממה מוחלטת. גם הלילות העמוקים ביותר משיחים והם מלאי רטט וקולות.
זוהרם הצוהל של הצבעים שכה אהבה מחוויר לנוכח החוויות האלה.
נדמה לה שמקודם ראתה עד קצה האופק; ואילו עכשיו אין גבול וקצה.
ערב אחד היא מתוודה לפני הנערים בתחושות האלה. הם מקשיבים במתיחות. הם מופתעים ומבולבלים. קלרה יודעת לבטא בבהירות את אשר הם חשים רק בתת־הכרתם. את אשר לא מצאו לו עד כה מלים.
הם מפסיקים אותה בערנות. עורמים עליה גל שאלות. היא חשה שכל תשובה מתשובותיה מקרבת אותם יותר ויותר ומבצרת את ידידותם המופלאה.
רק פאוול שותק. הוא ניצב בצד, כאילו כל הדברים האלה אינם מעניינו.
וכאשר משתררת דומיה מקץ השיחה הערה, הוא אומר בקול רם יותר מהרגיל:
“עכשיו, קלרה, עכשיו דיברת כמו עיוורת!”
יז 🔗
הם קוטפים פרחים באחו. ואל נא תטעו לחשוב שזה קל. כאשר פאוול אומר: "אני הולך להביא חרציות, חזקה עליו שיביא חרציות. אולם פירושו של דבר שעליו להתכופף בסבלנות אין קץ מעל פרחים וצמחים ולחפש את הריח ההוא המיוחד והקשה לזיהוי של חרציות. ומשמצא אותו, עליו להסיע בזהירות את אצבעותיו לאורך הגבעול הדק של הפרח, לרקוד ריקוד קל לאורך העלים הדקים הלבנים, ולבסוף לקטוף.
אולם חשבו נא מה גדול הנצחון אם הוא חוזר ובידיו זר פרחים לבנים ואומר לקלרה בפשטות מובנה מאליה: “הבאתי לך זר חרציות.”
עד לפני זמן מה היה אומר: “הבאתי לך פרחים.”
אבל בערבו של יום אחד פרסה קלרה את יבול היום על השולחן. “היום כל אחד יקבל משהו שונה,” אמרה בחיוך. "קראל קורניות, יירז’י חינניות, פאוול חרציות, פראנטיק תלתן, וילם פעמוניות, יאן זכריות — ולעצמי אשאיר כלניות.
היא שמה את כולם באגרטלים קטנים ליד מיטותיהם.
הם עוברים ליד מיטותיהם, איש איש ליד כל היתר, ונושמים את ריחות הפרחים השונים.
כבר מזמן ירדה חשכה בחלונות, אלא שמלוותם הנצחית הזאת אין בכוחה להראות להם שהגיע הזמן לישון.
הם מוטים משיווי משקלם. עד כה הם קטפו רק פרחים. ריחם היה שונה מריחו של העשב, אבל הוא התאחד איכשהו לריח אחיד. עכשיו הם מובדלים ולהם ששה שמות.
בפעם הראשונה הבינו שאפשר ללכת ולבחור מכל עושרו של השדה פרח מסויים.
הכרה זו פותחת בפניהם אפשרות חדשה נהדרת.
“מהיום אני קוטף רק חרציות,” מכריז פאוול.
“אני פעמוניות.”
“אני קורניות…”
כוכבי הקיץ הבוהקים ממלאים את חדריהם בזוהר עמום, מתחת לחלון מצרצר צרצר, והילדים נרדמים אט־אט.
בבוקר אומר פראנטיק בקול עליז: “אתם יודעים מה חלמתי? חלמתי את ריח התלתן.”
הו, חלומות העיוורים, חלומות מוזרים! קלרה לעולם אינה חולמת ריחות, ולכן היא עצובה. —
ימים רבים עברו. הם שוב מטיילים בשדה, ופאוול מניח לזרועותיה של קלרה זר פרחים לבנים.
היא נרגשת מאד ומאמצת את הפרחים אל לבה.
אך בא גם היום ובו חוזר יאן מהשדות ומביא מלוא חופניים כלניות.
הוא מגיש אותם לקלרה בלא מלים. שפתיו השסועות מנסות לחייך. חיוכו של הפה האומלל הזה הוא התגלמות הכאב. חיוכו של יאן בוכה.
גרונה של קלרה נתמלא דמעות. עובר רגע של דומיה. דומיה מייסרת, דומיה שבה אתה חש שמוכרחה להאמר ולו מלה אחת ויחידה.
קלרה נושכת את שפתיה ואחר־כך אומרת בנימה המקסימה ביותר:
“יאן, יקירי, זה היה קשה מאד, נכון?”
“או, לא! תאמיני לי שלא! — יש להן ריח כזה מר.”
יח 🔗
“רק צבע אחד הייתי רוצה להכיר. הצבע האדום. את אוהבת אותו מאד, נכון, קלרה?”
“כן! הצבע האדום הוא צבע האש וצבע החיים.”
- – –
“אתה יודע, אני אוהבת אותו כבר מילדותי. כל בובותי היו חייבות ללבוש שמלות אדומות — וגם אני. — אני אוהבת כלניות ופרחי חוזרר הפרא. אני גם אוהבת דגלים אדומים מתנופפים.”
“תגידי לי, איך נראה הצבע האדום?”
“אני לא יודעת, יירז’י, איך לומר זאת.”
“מה את מרגישה כשאת רואה אותו?”
“מה? עליצות ועצב גם יחד. זה כמו צחוק ובכי. הוא ממלא אותי אי שקט. זה כאילו קרא לך צליל גבוה של כינור… לא, יירז’י. באמת אינני יודעת איך לומר לך…”
“אבל את הלא מוכרחה לדעת, קלרה?!”
קלרה שוקעת בהרהורים. במאמץ מחשבתי. “לא, בעיניים לא אוכל להראות לו את כל היופי והחיות של הצבע האדום. אחרת. אחרת. אבל איך?”
“צבע אדום, צבע אדום!”
בתנועת בזק היא מכניסה את ידה לכיס. הבזק של אולר. היא עוצמת את עיניה ותוקעת את הברזל לתוך ידה השניה.
“מהר, יירז’י, מהר! תן לי את פיך!” והיא מרכינה את ראשו אל פצעה.
ובעוד שפתי הנער נצבעות בדמה, היא שרה כמה תיבות של ריקוד ספרדי נושן.
אחר־כך היא אומרת: “זהו הצבע האדום.”
יט 🔗
קראל הקטן הביא לקלרה תותים. בחיוך של שמחה הוא מניח אותם בידיה. ומבקש: "תאכלי אותם מייד! הם רק בשבילך. כל לפני הצהריים חיפשתי אותם במורד הגבעה.
הפירות הירוקים והלבנים נערמים בכפות ידיה. רק פה ושם מציץ פרי אדום שכאילו תעה בדרכו לכאן.
היא רואה שהוא ממתין, מתוח, לשמוע את צליל נגיסתם בפיה.
היא לא נותנת לו עוד להמתין.
היא אוכלת את תותיו, החמוצים והמרים. התותים המתוקים בתבל.
ואז הוא אומר בקול מהסס וחסר בטחון: “אולי יש בהם גם כמה לא בשלים,” וממתין בשקיקה לתשובתה.
“כן, קראל,” היא עונה בקול תוסס ומשכנע, “אבל כולם מתוקים, התותים שלך, כמה הם מתוקים!”
כ 🔗
בטיול משותף נתקלת רגלה של קלרה בגדם עץ גדול. היא נופלת, שתי רגליה משתפשפות ואבן חדה פוצעת את ברכה וגורמת לדימום חזק.
היא מחווירה, אבל בעיניה ניצת משהו כמו ברק אור. נראה שיותר משהיא משתדלת לעצור את הדימום, היא מלבה אותו בכדי להרגישו.
“מישהו מכם צריך להשאיל לי מטפחת, שלי כבר ספוגה בדם” — ומגישה את מטפחתה הדביקה מהדם הספוג לנער הקרוב אליה.
המטפחת האדומה נודדת מיד ליד ומעוררת בפניהם של חבריה הקטנים צער ומבוכה.
הפצע עודנו צורב למשך כמה ימים וכואב. אבל הוא גם משאיר בעקבותיו זכרון מרענן. זה אשר קלרה הבינה בהבזק עיניה ברגע הפציעה. המקרה נוטע בנערים תחושת בטחון.
אם קלרה, הרואה כל כך טוב וכל כך הרבה דברים, נופלת בצהרי היום ופוצעת את רגלה — אין להם סיבה להרגיש אומללים, אם אחד מהם גם כן ייתקל במכשול וייפול.
ובאמת, אותו יום מתחילים הטיולים העצמאיים שלהם.
קלרה מלווה אותם בחיוכה בצאתם מהבית, יחידים או בקבוצות. לעולם לא תדבר אתם מתוך חרדה על סכנות, ואיננה נותנת להם “עצות טובות”. היא אומרת להם “להתראות” באותה תחושת בטחון המובנת מאליה בפשטותה כמו לכל אדם אחר.
היא מרגישה שהם אסירי תודה לה על כך וכיצד נעור בהם בטחון עצמי.
שיבותיהם מלאות שמחה ועליצות. בהתרגשות ותוך שהם קופצים זה לדברי זה הם מספרים לקלרה על חוויותיהם. שיבותיהם דומות לשיבה מארצות רחוקות. הם וקלרה מברכים זו את אלה אחרי פרידותיהם הקצרות בשמחה ועליצות כאילו לא התראו שנים.
קלרה מכירה את קסמם של מסעים בדרכים לא נודעות, שבהן אתה תר לבדך. היא מכירה את יפי החירות. מרגע פגישתה בנערים האלה היא מייחלת בכל לב שהם ילמדו ללכת בדרכי חייהם בעצמם, בלי מורא ובאומץ גדול.
מבהילה אותה המחשבה כי ששת הנערים האלה עלולים לגדול עיוורים שמנים וחיוורים ורועדים מפחד בכל צעד ברשות עצמם, המושיטים מפחד תמיד את ידיהם קדימה.
היא רוצה לראות אותם הולכים בבטחה בראש מורם וידיהם חופשיות. היתה מעדיפה אלף מונים לראותם עומדים לבדם מעל תהום פעורה מאשר מובלים בהמון כמו עדר מפוחד וחסר אונים.
יש ימים שבהם היא שוכחת לגמרי שהם עיוורים. הם מכירים את כל משק הבית הקטן על בוריו. הם גם יודעים את סביבת ביתם הלבן ולא יתעו בשבילים המפותלים של היער.
הם אינם שולחים את ידיהם לפניהם ואינם הולכים בצעדים קטנים וזהירים. צחוקם נשמע עתה לעתים קרובות יותר.
אם קלרה תאמר: “היום ילך פראנטיק אל המשק להביא חלב,” חזקה על חבריו שהם קצת יקנאו בו. מה שמפייס אותם הוא הבטחון שמחר או מחרתיים יבוא תורם.
המשק מרוחק יותר מחצי שעה הליכה, והדרך לשם איננה מהקלות. צריך אפילו לחצות את מסילת הברזל. תחילה היו הולכים לשם יחד עם קלרה, אבל עכשיו הם הולכים בתורנות שעל סדירותה הם מקפידים בדייקנות. ובלבה מלווה אותם קלרה בדרכם בכל מאודה.
“ראי, קלרה,” אומר לה ערב אחד פאוול לאחר חוזרו מהעיירה, “אולי אפילו אין צורך שנישאר תמיד סגורים במוסד. אני כבר אפילו לא יודע שאני עיוור.”
קלרה משוכנעת לגמרי שאין צורך בכך. היא גם יודעת שיותר משהם ייתקלו בדרכם בחפצים דוממים, הם ייתקלו באנוכיותם של בעלי העיניים הרואות. ויותר מאשר מחודי העצמים הם ייפצעו מאדישותם הקשוחה או מרחמנותם המזוייפת.
והלא אפשר היה להניח להם, בהסכמה שקטה של הלבבות, לתור בנתיבי חייהם בבטחה. לא לראות שהם עיוורים, לשוחח אתם ולנהוג בהם כאילו עיניהם יפות מכולן. רק פה ושם להושיט מהר יד ולעזור לעבור מכשול שהיה מעל לכוחן. אבל ידיים כאלה שומה שידמו לכנפי מלאכים.
כא 🔗
הערבים כבר קרירים. מעל לשדות הקצורים ושטחי המרעה רוקדים ערפילים לבנים. היערות מתכסים בצעיפים. זוהר הכוכבים קר והציפורים יוצאות לנדודיהן.
הסתיו קרב. צלילים חדשים נשמעים מסביב והרוח מביאה ריחות חדשים.
עכשיו הם מרבים ללכת יחד. חבוקים. באויר רוטטת המלה “פרידה”. מלה כבדה וקרה כמו אגלי טל הדבוקים בעלים עד קרוב לצהרי היום.
הם ממעיטים לשוחח עכשיו. כאילו חוששים שתשתרבב לשיחה אותה מלה אומללה, שכיום היא רק מלה, אבל בעוד ימים ספורים תהיה למציאות.
מבלי שמודעים לכך, הם תרים את כל המקומות שבהם חוו קיץ מאושר ובוהק. אבל הכל שונה עכשיו. הם נתמלאו אי־שקט. השבילים צרים ומפותלים נעלמו ואפשר ללכת בדרך־לא־דרך. מקום שיכלו מקודם לקטוף כלניות מבין התבואה המזהיבה יש רק ריק חלול. תחת הרגליים מרשרשים עלי השלכת הראשונים. שדות תפוחי האדמה מלאו צחנת העלוה הנרקבת, האזוב נושף לחות, והפרחים איבדו את ריחם.
“נדליק מדורה,” אומרת קלרה.
הם עוזרים באיסוף עלים יבשים ואיצטרובלים.
הם מכנסים הכל במערה היער שבו רועות פרות בעצלנות. בכל תנועה שלהם נשמע צלצול הפעמון הקשור לצווארן. לקלרה נדמה שהיא שומעת פעמוני אשכבה. היא חשה עצב נורא. היא נאנחת ועיניה מתמלאות דמעות. יאן ניגש אליה ואומר בלחש: “אל תבכי!”
היא משתוממת ומשתדלת לענות בקולה השקט ביותר:
“אני לא בוכה.”
אלא שבהברה האחרונה בוגד בה קולה. הוא נשבר קמעה, כמלוא הנימה בלבד.
יאן חוזר ופותח את פיו הכואב: “את בוכה! אני רואה את דמעותיך!”
היתר נדמו, ניצבים סביבם.
קראל הקטן קופץ בתנועת פתע ממקומו ומתקרב אליה. הוא מרים את ידיו ונוגע בעיניה.
“בוכה,” הא אומר בלחש ארוך, כמו הד נעלם והולך.
כב 🔗
בלילה הקודם לעזיבתם, לאחר שכולם פרשו לשנתם, יוצאת קלרה בפעם האחרונה לפתח הבית.
היא מאריכה לשבת על הספסל הקטן. היא מתבוננת בסביבה השרויה בדומיה ואומרת בלבה: “כמה זה מוזר — מחר — ולעולם — לא אשב כבר כאן…”
“לעולם לא עוד” הן מלים ההופכות דברים רבים לכה יקרים…
בלא מטרה היא מסובבת את ראשה אל הבית. בדלת הפתוחה ניצב יאן.
הוא נראה כאילו הוא מתבונן בליל הסתיו השוקט. הוא נשען על משקוף הדלת וידיו תלויות לו לאורך גופו.
עכשיו הוא יורד בשלוש מדרגות האבן.
הולך כמה צעדים. הוא קורא, תחילה בלחש, ואחר־כך בקול גובר: “קלרה! קלרה!”
“אני פה, יאן! אני יושבת על הספסל.”
הוא קרב אליה.
“שב! מדוע אינך ישן?”
“אינני יכול. עצוב לי. — קלרה, מדוע עלינו להיפרד ממך?”
“כאלה החיים. — אם זה מעציב אותך, אל תחשוב על מה שיבוא מחר. עכשיו אנחנו עוד ביחד.”
“אני יודע. עלינו לשמוח בשעה הנוכחית. אבל לפעמים זה כל כך קשה! — את יודעת, אני פתאום, עכשיו, חשבתי שאני בעצם לא מכיר אותך טוב. קלרה — זה קול, מתוק ושתי ידיים. זה היה מינהג יפה, קלרה, שבברכת בוקר טוב הושטת לנו תמיד את שתי הידיים. את ידייך הייתי מזהה בין אלפים. בהם אני מכיר כל קמט קטן. אבל מצער אותי שאני לא מכיר את פניך.”
“אז תתבונן בהם עכשיו, יאן.”
היא מרימה את ידיו אל פניה.
יאן נוגע באצבעותיו במצחה, בצדעיה, בפיה, בצווארה, באפה, בקשתות עיניה. תחילה בביישנות מה, בתנועות מהירות ורופפות, אחר כך הוא שוהה ארוכות באתרים השונים וקצות אצבעותיו הרגישות רוטטים מעט, על גבול ההבחנה.
המגעים נעשים קשים יותר ובוטחים יותר. יאן מתוח ומרוכז.
הוא דומה לפסל המבקש באצבעותיו בקוצר רוח לדעת, ההגשים ביצירתו הגמורה את חולומו. אצבעותיו של יאן חוזרות על עיקבותיהן, שוב ושוב, בנגיעות כבדות וקלות יותר. בתשוקה עמוקה לחרוט בזכרונו כל תו מתווי פניה. כשם שבשעת פרידה אין אנו מסוגלים לקרוע את עינינו מהאהוב, היקר, מתוך ידיעה שאנו נפרדים, אולי לעולמים.
מבט ארוך אחרון של אצבעותיו…
“כך, ועכשיו, עכשיו, קלרה אכיר גם את פנייך בין אלפי פנים.”
כג 🔗
קלרה חוזרת מתחנת הרכבת. לבדה. קר לה ושפתיה קמוצות.
בכל פרידה ידעה לשמור על חיוכה. היום מילאו הדמעות את עיניה, את גרונה, את לבה.
היום לא היה צורך לכסות על הדמעות בחיוך. נעריה לא היו רואים זאת.
הם הרגישו את רעדתה, את רטט ידיה.
“קר לי,” אמרה להם פעמים נשנות. אלא שידיה הלוהטות הסגירו את השקר התמים.
הרכבת ממאנת להגיע זמן רב…
הם עומדים סביבה. כל כך רוצה לאמר להם ברגע זה כמה היא אוהבת אותם; אך אינה יודעת לומר זאת במלים.
היא נוגעת בכולם בעדנה ובאריכות, מלטפת את ידיו של פאוול, הידיים החיוורות והעדינות, הרגישות והשבירות, הרקומות מעצבים. הידיים מלאות החיים שלא הכירה כמוהן.
היא חשה בבהירות שלא תחבק עוד לעולם את הנער הזה, שלא תיגע עוד לעולם בעור הקטיפה שריחו כה ייחודי לו.
היא אינה יודעת, אינה יכולה לדעת, שכעבור שלושה חודשים ייכרה קברו באדמה הקפואה, — ובכל זאת היא רואה אותו אי שם במרחקים, הרחק — בחוף אחר, והיא כורכת בחיבוק את כל אהבתה ואת כל דמעותיה.
“שתמצאי אושר, קלרה!” הוא לוחש באוזנה. “לא אהבתי איש כמוך מימיי. — ועוד דבר: אני מעולם לא האמנתי לצחוקך; אני יודע שאת עצובה. היי שלום!”
ענן של עשן, המיית הרכבת…
פתאום כולם נופלים עליה כמו עדת ציפורים שהובהלה. הם מנשקים את לחייה, ידיה, בגדיה.
מחלון אחד הקרונות גוחנים פניה המשועממים של המטפלת. בקול ריק היא קןראת: “לכאן, גברת, לכאן!”
קלרה מביאה את הנערים למקומה.
לחיצות ידיים לוהטות אחרונות. מלים אחרונות, חנוקות מבכי.
ברגע שהם נעלמים בתוך הקרון מבינה קלרה שזה הסוף. גם אם יתכופפו מתוך החלון — לא יראו אותה. לא יראו! או, כמה יקרה ברגע כזה כל שניה.
ניתן אות היציאה! הרכבת מתחילה לנוע. וקלרה מתעוררת. היא מזדקפת, מרימה את ראשה, ושולחת בעקבותיהם את צעקתה. אחת הצעקות שהיתה שולחת אליהם מתוך היער וממרחבי השדות. צעקה גדולה, צעקת שמחה הגוברת על תקתוק הקטר, נשיפות הקיטור החדות ורעדת המסילה.—
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות